טיול להרי פמיר

כתב וצילם: גילי חסקין

ראו באתר זה: טרק בהרי פאן

למצגת מהרי פמיר

ראו גם: טרק בהרי פמיר

פמיר, "גג העולם". הרכס המיתי שבלב אסיה. שם שדי בהזכירו בלבד, כדי לעורר אסוציאציות מסעירות של פסגות מושלגות, כרי דשא, נהרות שצבעם כסוף, קרחונים, עדרי צאן, שיירות של גמלים כפולי דבשת, יאקים ארוכי שיער ומטפסי הרים נחושים. פמיר היא למעשה רמה הררית שגובהה הממוצע 4000 מ', המשתרעת בעיקר בטג'יקיסטן וכן בחלקים הצפון מזרחיים של אפגניסטן והצפון-מערביים של סין .

הלוח ההודי, התנתק מייבשת העל גונדוונה, נע בתנועה סיבובית צפונה, עד שהתנגש בלוח האסייתי. כתוצאה מכך התרומם הרכס הגבוה של הרי ההימלאיה והמשכו בהרי הפמיר. יחד עם זאת, יש הטוענים כי  הרמה הגבוהה של הפמיר הגדול (Great Pamir) שגובהה 4,500 מטרים, הייתה קיימת עוד לפי ההתנגשות של אסיה עם הלוח ההודי. מכול מקום, כתוצאה מהלחץ העצום של הלוחות הללו, אנו מוצאים בפמיר סלעים מטמורפיים רבים וכן לא מעט מעיינות גיאו תרמיים ועדויות לפעילות וולקנית.

הפרסים כינו בשם את כל המרחב ההררי של אסיה התיכונה, כולל רכס קראקוראם , הינדו קוש , קון לון , טיין שאן, ואפילו ההימליה בשם Bam-I Dunya, שהוראתו בפרסית, "גג העולם".  לא בטוח שהשם "פמיר" נובע מכאן, או רק מכאן. האטימולוגיה מסובכת. המילה Up-mery, הוראתה בסנסקריט "הארץ מעבר לגדת הנהר". Upa-Meru, היא ה"הארץ שמעל הר מרו" (מרכז העולם בקוסמולוגיה ההינדית). בפרסית עתיקה Pa—I mehr היא "הארץ למרגלות השמש" ובשפה התורכית – "מדבר".

כנראה שמרקו פולו הצעיר, שיצא לסין במאה ה-13, בלוויית אביו ודודו, חצה את הרי פמיר, שמוזכרים ביומנו בשם "פמייר" (Pamier) הוא מתאר ביומנו מעבר הרים גבוה, שבו "האש אינה כה יוקדת והדברים אינם מתבשלים היטב" בגלל הגובה ודלילות האוויר.

ראו באתר זה: מרקו פולו

חוקרי המאה ה-19 דיווחו כי המילה "פמיר" שמשה בפי התושבים באזור לתיאור כל רמה או בקעה למרגלות הרים. עם הזמן יוחד המושג לרמה הגבוה, אליה מתחברים הרכסים המרכז אסייתיים.

הרי פמיר נמצאים במחוז גורנו בדחשאן (Gorno-Badakhshan Autonomous Oblast, GBAO), שבמזרח טג'יקיסטן, אשר נחשב היה למחוז אוטונומי בתקופת ברה"מ וגם כיום הוא זוכה לאוטונומיה חלקית, לפחות באופן פורמלי. המחוז גובל בדרום באפגניסטן, במערב בסין ובצפון בקירגיזסטן. הגבול הדרומי והמזרחי עובר בנהר הפנג (Panj), שלאחר שפוגש את נהר הוואחש Vakhsh)), מגיע לגבול אוזבקיסטן ונשפך לימת אראל (Aral). הנהר פאנג'-אמו דאריה היה מוכר בימי קדם, בשמו היווני אוקסוס (Oxus).

שטח המחוז הוא 45% משטחה של טג'יקיסטן וחיים בו רק 3% מאוכלוסייתה. זוהי למעשה ארץ פרועה וריקה, שמרבית תושביה מתרכזים ליד ערוצי הנחלים ורק מיעוטם מובילים את עדריהם על הרמות סחופות הרוח. השם “בדחשאן” מוזכר לראשונה על ידי הנזיר הבודהיסטי שואנג זאנג Xuanzang) ), בספרו "המסע למערב", בשנת 630. הוא חצה את ההרים הללו  במסעו לממלכת פו-טו-צ'אנג – נה Po-to-chang-na)), ששכנה באוקסוס  העליון, במטרה להגיע משם להודו, כדי לאסוף כתבי קודש בודהיסטיים ולהביא אותם לסין. כאשר חזר, עטור תהילה, הביא את שללו לקיסר הגדול של שושולת טאנג ולכבודם של הכתבים מהקודשים, נבנתה פגודת האווז הגדול אשר בשנגן, בירת הממלכה, כיון שיאן שבסין. שואן-זאנג היה לדמות נערצת במסורת הסינית. הוא שלט בסנסקריט ותירגם את הכתבים ההודיים לסינית. מאז צמחו אין-ספור אגדות על המסע הזה. אחת מהן היא על המלווים של שואן-זאנג במסע, שאחד מהם הוא קוף אהוב בעל אישיות מיוחדת. מאוחר יותר מוזכרת רמת פמיר ב"שאה נאמה" (ספר  המלכים), שכתב המשורר הפרסי פירדאוסי (Furdausi) במאה ה-10, על תולדותיה של אסיה התיכונה. בעיקר על העימות שבין הפרסיים , שעיבדו את אדמותיהם בעמקים, לבין השבטים הטורקיים הנוודים, שהגיעו מהערבות. איראן מול טוראן. קדמו להם היסטוריונים וגיאוגרפים יוונים, רומאים שהזכירו את הארץ שמעבר לאוקסוס (אמו דאריה) וליכסרטס (סיר דאריה) ואת האנשים שגרים בה. שני הנהרות הללו, שחצו את המדבר הגדול קאראקום, היו עורקי חיים לארץ פוריה ונושבת שכונתה בפי היוונים "טראנסאוקסניה" ולימים, בפי הערבים, מא-ווארה – א נהאר"  (Ma Wara' un-Nahr ) שפירושו "מעבר לנהר". לאורכם התפתחה תרבות עשירה. תחילה היו אלו הסוגדים ואחר כך הפרסים הסאמנים, שמזגו את היידע האירני, החשיבה היוונית והסקרנות הערבית.

ראו באתר זה: תולדות אסיה התיכונה בימי הבינים

באדיבות ויקיפדיה

הסעיף הדרומי של "דרך המשי עבר בהרי פמיר ובין המאה השניה לשביעית עברו בו סוחרים ועולי רגל בודהיסטיים בדרכם אל סין, או אל בקטריה, שמה של הממלכה הפוסט הלניסטית שצמחה באפגניסטן של ימינו. בעקבות הכיבוש המוסלמי של בקטריה, הוסיפו כותבים ערביים מידע על האזור, שעברו באזור. בין העיירות שצמחו לאורכה של הדרך גם נוצרים ויהודים, שוהסיפו למארג התרבותי ופסיפס האתני של המרחב. לא רק משי עבר כאן כמובן, גם תבלינים, מתכות יקרות, צמחים נדירים, לוליינים, זכוכית וונצינית וגם רעיונות: טאואיזם, בודהיזם, מניכאיזם, נצרות ואיסלם.

ראו באתר זה: דרך המשי

בדחשאן נודעה בעת העתיקה כמקור לאבני האודם (רובי) והלפיס לזולי והיתה בעצם המקום היחידי בו ניתן היה לחצוב את האחרונה. הרובי היוקרתי ביותר, "באלאס" (balas), קיבל את שמו מהמילה Balzscian, כפי שנקראה בדחשאן בימי הביניים. אבן החן המפורסמת ביותר היתה "אודם הנסיך השחור", שהנרי החמישי קבע בקסדת הקרב שלו וכיום היא טבועה בכתר המלכותי הבריטי. אבן מפורסמת אחרת היא "אודם טימור", שהיתה רכושם של שולטנים מוגהולים בהודו וכיום חלק מהאוסף המלכותי הבריטי. כנראה שה"ספיר" המוזכר במקורות העתיקים הוא הלפיז לזולי, שהיתה אבן חביבה על המצרים הקדמונים, שטרחו לייבאה מכאן. השומרים, תושביה הקדומים של מסופוטמיה, השקיעו משאבים רבים כדי לרכוש את האבן הירוקה היקרה, כדי לשבצה בתכשיטיהם. ביקור בחדר השומרי במוזיאון הבריטי יכול לתת מושג למה שאפשר לעשות עם האבן היפהפייה הזאת.

אבן רובי: באדיבות ויקיפדיה

כמו ייתר הטג'יקים, גם הפמירים הם ממוצא פרסי, להבדיל משכניהם האויגורים והקירגיזים, שמוצאם משבטים תורכיים. הם צאצאים של הסוֹגְדִים, עמים הודו-איראניים שאכלסו את האזורים העתיקים של סוגדיה (Sogdia), שכללה את החלק הצפוני של טג'יקיסטן של ימינו (הרי הפאן), ואת מחוזות האמו דאריה שסופחו לאוזבקיסטן. עד המאה ה-7 הם היו זורואסטרים, כמו ייתר הטג'יקים ומאז הם מוסלמים שיעים, להבדיל מייתר הטג'יקים שהם סונים. הם מדברים בשש שפות שונות. הפמירים הם שיעים, המשתייכים לזרם האיסמעיליה.

האסמאעילים והתרייסריים (שהם הזרם העיקרי בזיעה), מסכימים על זהותם של ששת האימאמים הראשונים, שהיו צאצאיה של פאטמה, בתו של מוחמד. אולם בקרב השיעה התגלעה מחלוקת אודות ירושת האימאם השישי, ג'עפר א-צאדק. האסמעילים טענו כי בדומה לעבר, על בנו הבכור של האימאם לרשת אותו, ובמקרה זה הוא אסמאעיל, אולם אסמאעיל מת  טרם מות אביו. הבן הבא היה עבדאללה, אולם הוא הלך לעולמו  זמן קצר לאחר מות אביו ג'עפר. קבוצת הרוב בשיעה האמינה כי על היורש להיות הבן הצעיר של ג'עפר, מוסא. אולם האסמאעילים האמינו כי בנו של אסמאעיל, מוחמד אל-מכתום הוא האימאם השביעי, ועליו לרשת את סבו, ג'עפר. מתוך האיסמעיליה הסתעפו הבהאים והדרוזים.

הם  מאמינים כי מוחמד אבן אסמאעיל אל-מכתום נעלם מעיני האנשים והוא האימאם האחרון שיחזור בסוף הזמנים וינחיל צדק בעולם. באמונה המוסלמית, כלומר, יופיע כ"מהדי", היינו, המונחה (בידי האל). המהדי נחשב בעיני המוסלמים לגואל העולם (בדומה למשיח ביהדות), אשר יגיע בקץ הזמנים, יושיע את העולם מאלימות ואי-צדק, ויחזיר את האסלאם למסורותיו המקוריות של הנביא מוחמד. במהלך ההיסטוריה, הציפייה למהדי התעצמה בעת שגברו קשייה של הקהילה השיעית, בשל רדיפת השליטים הסונים את התומכים במשפחת עלי, שראו את עצמם מנושלים מעמדת הכוח הראויה להם. האמונה במהדי שיחזור לעולם ויעשה צדק, הקלה על המאמינים להתמודד עם קשיי היום-יום.

זוהי כת ללא מסגדים, ללא כוהני דת, ללא יום קדוש בשבוע. המנהיג הרוחני של האיסמעילים הוא אגא חאן (Aga Khan). כאשר האגא חאן מת, תופס את מקומו בנו, שגם הוא מוכתר באותו תואר. האיסמעילים מעריצים את האגא חאן שלהם, שהוא אחד האנשים העשירים ביותר בעולם ובפמיר מתייחסים אליו כאל אלוהים חיים. אגא חאן הנוכחי הוא הנסיך כרים אלחוסיין, איש עסקים ומגדל סוסים שנולד בשוויץ, הנושא בתואר "הוד רוממותו אגא חאן הרביעי" (והאימאם ה-49). נדבנותו של אגא חאן היא שמספקת מזון ועזרה רפואית לאזורים רבים בעולם ובכלל זה הפמיר.

סמלה של האיסמעיליה

טגיקיסטן היא לטעמי, הרפובליקה היפה ביותר בברית המועצות לשעבר ואחת הארצות היפות בעולם. זו ארץ ששטחה 143,000 קמ"ר. 700 ק"מ ממזרח למערב; 350 ק"מ מצפון לדרום. יש בה 32 רכסי הרים, התופשים 93% משטח המדינה. זורמים בה 960 נהרות ונקוו בה 1300 אגמים. נובעים בה 280 מעיינות חמים.

טג'יקיסטן היא אחד מיעדי התיירות הבלתי נודעים עדיין. במשך שנים רבות, היתה מעבר למסך הברזל. אבל גם לאחר שברית המועצות התפרקה ושכנתה אוזבקיסטן החלה לקבל כמות הולכת וגדלה של מטיילים, בהיותה הראשונה להשתמש בקסם של "דרך המשי", נותרה טג'יקיסטן בצל, הן בשל מלחמת האזרחים שהשתוללה כאן במשך שבע שנים והן משום שנודעה כרפובליקה הענייה ביותר בברה"מ לשעבר. מספר התיירים שבה נמצא ביחס הפוך לאטרקטיביות שלה בנופים ובתרבות. מה שנכון לגבי טג'יקיסטן בכלל, נכון במיוחד לגבי פמיר. מחוז שבשלב זה נמצא מעבר לשבילם הכבוש של המטיילים. פמיר הוא המחוז המעניין ביותר בטג'יקיסטן, אך גם המאתגר ביותר. הדרכים משובשות וקשות לתנועה, תנאי הלינה דלים והאוכל לא תמיד מגוון ולא תמיד נקי. המטיילים סובלים פעמים רבות ממחלת גבהים וקלקולי קיבה. אולם הנוף מרהיב עין, הכנסת האורחים חמה להפליא. הביקור בקרב האוכלוסייה, עם ההכנסה לנפש הנמוכה ביותר בעולם, מחייב שקילה מחדש של מושגים כמו "עוני, אושר, עליזות, תקווה ועוד. פמיר היתה חלק מברית המועצות לשעבר ומשום כך שיעור יודעי קרוא וכתוב גבוה מאד ושרותי הבריאות סבירים, ביחס לארצות עניות אחרות בעולם, דבר המאתגר מושגים כמו קפיטליזם, קומוניזם, פיתוח ועוד.

המחוז מציע, קודם כל נופים עוצרי נשימה. בפמיר מתנשאות כמה מהפסגות הגבוהות בעולם כך למשל, פסגת איסמעיל סומוני (אשר הייתה ידועה בין השנים 1932-1962 בשם "פסגת קומוניזם"), שגובהה 7,495 מטר. פסגות נוספות הן פסגת העצמאות, המוכרת יותר בשמה הקודם "פסגת לנין", שגובהה 7,165 מטר; פסגת קורז'נבסקוי, שגובהה 7,105 מטר,  פסגת אבן סינא שגובהה 7,135 מטר; פסגת קארל מארכס שגובהה 6723 מ' ופסגת אנגלס (6723); ברכס פמיר קרחונים רבים, כולל קרחון פדצ'נקו  (Fedechenko) שאורכו 72 ק"מ, שהינו הקרחון הארוך ביותר במרחב הגאוגרפי של ברית המועצות לשעבר, והארוך ביותר מחוץ לחוג הקוטב הצפוני (77 ק"מ). מכמה מקומות אפשר לראות את מוסטאר-אטה (Mustarata), מילולית: "אבי הקרח", שמתרומם מעבר לגבול הסיני וגובהו מגיע ל-7546 מ'. בנוסף לנופיו המגוונים, מציע המחוז פטרוגליפים (ציורי סלע) בני 10000 שנה, מצודות שנבנו במשך 2000 שנה, לאורך דרך המשי וקברים עתיקים של קדושים מוסלמים. על כל אלו אפשר להוסיף  גם הכנסת אורחים חמימה, איסלם סופי סובלני, הבא לידי ביטוי, בין הייתר ביחס של כבוד כלפי נשים, שהולכות כאן ללא רעלה ודומה שמעמדן המשפטי גבוה משל אחיותיהם באזורים מוסלמיים אחרים.

בירת פמיר היא חורוג (Khorog). יוצאות לשם טיסות יומיות, אלא שאינן סדירות. ההחלטה אם להמריא ומתי נתונה בידי פקחי נמל התעופה, בהתאם למזג האוויר, מספר הנוסעים וגחמות רגעיות. האפשרות השניה היא בנסיעה ארוכה.

בחרנו באפשרות השניה. יצאנו בג'יפ דרומה, ארבעה ישראלים ומדריך מקומי צעיר, מלא במוטיבציה ועני בניסיון. כעבור שעה וחצי של נסיעה בנוף יובשני, תוך כדי תצפיות, על רכס (Hisar), חצינו את נהר ווחאש (Wakhash), שהוראתו "פראי". נהר זה זורם אל נהר פאנג', נתיב המים העיקרי של טג'יקיסטן. הגענו לסכר נאראק, שיוצר אגם מלאכותי יפה, כתם תכול בלב הרים צהובים אדמדמים. הסכר נבנה על ידי הסובייטים בשנת 1972, כדי לנצלו לתחנת כוח הידרו אלקטרית. הטמפרטורות עלו. היה חם. ירדנו לאכול דגים מטוגנים ולפתן שהמקומיים הכינו מדובדבנים. המשכנו לתצפית מרהיבה על האגם, שם קנינו גרעיני חיטה שהובהבו במחבת.

משם המשכנו למצודת חולבוק (Hulbuk). שהיתה גרעינה של  עיר עתיקה ששופצה לאחרונה ועומדת להיכנס לספר השיאים של "גינס". במאות ה-9 עד ה-11 היתה זו העיר הרביעית בגודלה באסיה התיכונה. היא פרחה הודות להשקעות של השושלת הסמנידית, שהביאה את האזור לפריחה הגדולה בתולדותיו. לא הרחק מכאן נמצא פקק מלח עצום, שיכול להזין את אוכלוסיית תבל כולה במשך מאתיים שנה. העיר קולוב (Kulob), הסמוכה היתה בעת העתיקה נקודה חשובה לאורך "דרך המשי". לא נותר הרבה מגדולת העבר, למעט אנדרטה שהוקמה לציון 2700 שנה לייסוד העיר. במקום באזאר ססגוני ובו מוכרים בעיקר פירות וירקות. סנדלר מקומי תפר לי את הנעליים שנקרעו בטרק בהרי פאן ואנו ניצלנו את הזמן כדי לקנות צידה לדרך ולהתבונן בקליידוסקופ של הפרצופים ששוטטו סביבנו. משם החלנו לטפס אל מעבר ההרים , Shurobad שבגובה של 2200 מ' ולקראת השעה 16:00, הגענו לשער הכניסה לפמיר, שם נבדקו אישורי הכניסה שלנו.

אנו במחוז Darvaz, שהוראתו בפרסית "שער". מחוז דרווז בבדחשאן היה השער ממערב פמיר אל בקטריה שבאפגניסטן של ימינו ולחוארזם, שבמערב אוזבקיסטן. לימים היתה זו הדרך לאמירות של בוכרה.

בסופו של יום, הגענו לעיירה קטנה בשם  Kalaikhumb שהוראת שמה "מבצר הכד", אי אפשר שלא להיזכר במילה ההודית קומב, שהוראתה "כד". יתכן שמקורה בפרסית. עצרנו בבית מוקף חומה ולו מרפסת יפהפיה מעל הנהר. מי שלגים שצבעם תורכיז, בשאון המלטף את האוזן. לאחר יום ארוך של נסיעה היה זה נעים להשתרע על המזרונים ולהירגע משאון המים. השירותים והמקלחת היו עלובים, החדרים פשוטים מאד, אבל האווירה אותנטית להפליא.

למחרת המשכנו לנסוע לאורך הערוץ העמוק, המפלס את דרכו בין הרים גרניטיים מרשימים. מעת לעת עצרנו כדי לחלץ את עצמותנו בכפר זה או אחר, כדי לצלם טיפוסים עבדקנים או נשים ביישניות. בכל מקום גדלו עצי אגוז המלך, שמקורם כנראה כאן, ובכל מקום ניתן היה לקטוף תותי עץ ומשמשים. שני מיני עצים שמקורם באסיה התיכונה. מקור המשמש באוזבקיסטן והתות מעורר אסוציאציה ל"דרך המשי". בעת |המשחק הגדול, (Great Game), כך מכונה העימות בין הבריטים לרוסים, שהתחרו על השליטה באסיה התיכונה, היה הנהר גבול בין שתי המעצמות. נסענו כשהנהר לימיננו, לעתים צר, לעתים מתרחב, לעתים כלוא בקניון ולעתים פורש זרועות בעמק רחב. מעת לעת עצרנו בכפר, שנמתח כמגבת לאורך הכביש, עם בתים קטנים טובלים בירק. בעיקר עצי אגוז המלך, שגם הוא הגיע מאסיה התיכונה. האטרקציה העיקרית היתה נוף האפגני שמעבר לנהר. ממש מימיננו, ללא גדר או חומה, רועים אפגנים, הושט היד וגע בם. לאחר ארוחת צהרים עלובה, שחיש קל נתנה את אותותיה בבטננו, הגענו לעיר המחוז חורוג. הגענו למלון שנחשב למומלץ ביותר. למרבה האכזבה, מיטתי היתה מלאה בפשפשים אכזריים, שלא חדלו לנגוס בי.

המשכנו לנסוע בנוף מרהיב, בעודנו נוסעים לאורך ערוצו של ה-Khumb, צדה עיני שלט ישן, המורה על "עיר עתיקה". הסקרנות מתעוררת. מסתבר שמדריכנו מעולם לא היה שם. אנו מטפסים מעלה מעלה , אל נקודת תצפית מרהיבה על נהר חומב, סמוך למפגשו עם הפאנג'. במקום שרידי עיר סוגדיאנית, שתושביה היו זורואסטרים. שומר האתר קיבל את פנינו בסבר פנים יפות, הראה לנו את החפירות ואת הממצאים שנמצאו במחסן.

כעבור כ-30 ק"מ דרומית לחורוג, הדרך מטפסת בבקעה צדדית אל המרחצאות המים החמים גארם-צ'שמה (Garm-chashma), , שתוארו לראשונה, על ידי החוקר הדני Ole Olufsen ב-1897. גארם הוא "חם" בפרסית וצ'סמה הוא מעיין בתורכית. הרבה מילים תורכיות השתרבבו לטג'יקית ואולי גם לפרסית, כתוצאה מההתחככות ארוכת השנים בין "טוראן", לבין איראן. המרחצאות פתוחים לסירוגין, לגברים ולנשים. המתנו בסבלנות עד שזמן הנשים יסתיים ויצאנו לשוטט סביב ולטפס למעלה, כדי לראות את הנביעה הגבוהה, היוצרת אגני טרוורטין, הנראים כדגם מניאטורי של פמוקאלה שבטורקיה. הבריכות משמשות כמרכז לחולי פסוריאזיס המגיעים לטבול ולהתרפא ולהתמרח בבוץ המעיינות הלבנבן. במקום קיים מקדש לכבוד עלי, שלפי המסורת פתח את המעיין, במהלומת חרבו, בעת שנאבק עם דרקון.

המשכנו בנסיעה לכיוון אישקשים (Ishkashim), שם עצרנו לאכול צהרים באחת המסעדות המקומיות. מחוז זה הוא ללא ספק האטרקטיבי ביותר בכול גורנו – בדחשאן. מספר התושבים אינו גדול (26000) אבל הוא עשיר בנופים ובאתרים ארכיאולוגיים (מבצרים, פטרוגליפים ולמעלה מ-60 מקומות מקודשים). מכאן ואילך נהר הפאנג' והדרך שלצדו מתעקלים לצפון-מזרח, ונכנסנו בפתח הדרום-מערבי אל מסדרון ווחאן (Wakhan), אחד הצירים המפורסמים של דרך המשי, מעבר צר בין הרי פמיר מצפון להרי הינדו קוש מדרום. הינדו-קוש (הוא רכס הרים שמשתרע מאפגניסטן עד האזורים הצפוניים של פקיסטן. הנוסע הסיני המפורסם שואן זאנג, עבר כנראה במסדרון ווחאן בדרכו חזרה מהודו לקשגר, במאה ה-7 לספירה. הוא מתאר את האקלים הקשה ואת הרוחות המנשבות בעוז, גם באביב ובקיץ.

ישנן מספר גרסאות לגבי מקור השם "הינדו קוש". אחת הנפוצות גורסת שמקורו בשיבוש השם היווני "אינדיקוס" (Caucaus Indicus)  . הסבר אחר הוא שהמילה "קוש" לקוחה מהפועל "ושטן" בפרסית, שהוראתה להרוג או להביס. נטען כי הפירוש המילולי, "להרוג את ההודים" (הינדו – הודי) בא להזכיר את העבדים ההודים הרבים שמתו בהרים אלו במהלך העברתם למרכז אסיה. בחלק המזרחי של הרכס ההרים מגיעים לגובה של יותר מ-6000 מטרים. הפסגה הגבוהה ביותר ברכס היא טיראץ'-מיר שבפקיסטן וגובהה הוא כ-7,690 מטרים. בשנת 327 לפני הספירה הוביל אלכסנדר מוקדון את צבאותיו דרך אחד המעברים ברכס כשפלש להודו מצפון. הוא הגיע לכאן דרך אנטוליה, איראן ואוזבקיסטן של ימינו, כשהוא מקים בדרך ערים שנקראו על שמו, אלכסנדריה ומאמץ אלמנטים של התרבויות שפגש בדרך. במשך שנים היווה הרכס חומה בצורה המונעת מעבר בין ברית המועצות לאפגניסטן ולפקיסטן, אך בשנת   1964 , מהנדסים סובייטים כרו בהרים מנהרה וסללו כביש המחבר בין ברית המועצות לבין פקיסטן.

עמק הווחאן משמש כמסדרון מעבר טבעי שמחבר את שינג'יאנג' שבסין עם פקיסטן, טג'יקיסטן ואפגניסטן. תושבי המקום נקראים "ווחאנים" הם רואים את עצמם כתת קבוצה בתוך פמיריים ומדברים "וואחי" (Wakhi). זו שפה אירנית נפרדת, שונה מהניבים האירניים המדוברים בפמיר ומדוברת רק במחוזות ווחאנים, כמו הונזה (Hunza) הצפונית שבפקיסטן. יתרונו של הנתיב, העובר דרך עמק הווחאן היה בכך שהעמק נישה אקלימית בה, השלג לא מצטבר לעומק של יותר מחצי מטר ולכן הדרכים בו פתוחות כל השנה. לעומת זאת, בסעיפים אחרים של "דרך המשי", העוברים במעברים גבוהים, שגובהם למעלה מ-5000 מ', בלתי אפשרי לעבור בין אוקטובר לאפריל, לפיכך שימש הנתיב דרך הווחאן כציר המעבר העיקרי של שיירות גם בימי החורף וכציר עוקף הימלאיה ומעברים גבוהים אחרים, גם לנוסעים מסין דרומה לכיוון אפגניסטן, שם פנו מזרחה – דרך מעבר הח'איבר – לכיוון הפנג'אב והודו. מרקו פולו עבר כנראה כאן. ביומנו הוא מספר על מסדרון בשם Vokhan, בו  אנשים מדברים בניב שונה. מעת לעת אנו עוצרים כדי לצלם את האפגנים מצדו השני של הגבול. בתי הלבנים שלהם נראים כיוצאים מתוך האדמה. גגות החומר שוות להפליא מהפח הגלי המכסה את הבתים הטג'יקים. ראינו נערים מתרחצים במים, נשים לבושות בגדים נאים פוסעות בין הכפרים, שני גברים נוסעים על אופנוע. חיים נורמליים. החלקות החקלאיות משני עברי הגבול מעובדות בצפיפות. בין העצים מגדלים תלתן ואספסת. על אי קטן, במרכזו של הפאנג', מתקיים מדי שבת שוק, בטריטוריה אפגנית. אליו מגיעים בגשר לא הרחק מהעיירה. המדריך סיפר שאין שם הרבה מה לקנות, אבל פרצופי המוכרים, רובם  גברים הינם אטרקציה. לא הרחק משם, ליד מקום בשם Nut, ראינו שרידים של קאראוונסאראי. תחנת מנוחה עבור השיירות, הנקראת בפינו, בטעות "חאן".

בימים ההם, כששליטים רציניים משלו באזור, יוקרתם היתה נמדדת על פי ביטחונן של השיירות והם דאגו גם לרווחה של מקור פרנסתם. מדי 30 ק"מ, מהלך יום אחד של גמל, נבנה קרוון סאראי. ראינו כבר יפים מזה, אך התפאורה מושלמת. מזרחה משם, ליד מקום בשם Namadgut, ראינו בלב העמק את מצודת קאהאקאהא (Kahkaha) היפהפיה, בנויה חומר ואבנים, המזכירה בצורתה את זו של טשקורגאן במערב סין, רק מרשימה הרבה יותר. מזדקרת כהר חום בתוך הירוק שמסביב. המצודה נבנתה על ידי הקושאנים במאה השניה לפנה"ס.  ממלכת הקושאנים התקיימה במרכז אסיה בין המאה ה-1 למאה ה-3. בשיאה, בערך 105 – 250 לספירה, התפשטה מטג'יקיסטן לים הכספי לאפגניסטן ועד מורד עמק נהר הגנגס. מקור הקושאנים  באזור אגן טארים  שבמערב בסין. לבני קושאן היו קשרים דיפלומטיים עם האימפריה הרומית, האימפריה הפרתית, הסאסאנים וסין ההאנית, ובמשך כמה מאות שנים הם היוו את הקשר המרכזי שבין מזרח למערב. קאקהא, אם אני מבטא נכון את שמו, היה כנראה מנהיג של שבט עובדי אש, שכונו Siah-Posh  (או Siyon Pushon), היינו, "שחורי הגלימות" , שהובס עם הגעת האיסלם. צאצאיהם של שחורי הגלימות חיים כיום ב-Nuristan שבאפגניסטן. במקום הזה נכנס הפנג' לעמק צר, ולפי שרידים ארכיאולוגים אנו למדים שבעבר נמתח כאן גשר אל צדו האפגני של הנהר. מצדה השני של הדרך נמצא מבנה מקודש, הנקרא   Oston-I Shohi Mardon,  שהוא אחד הכינויים שניתנו לעלי. באזור נמצאו פטרוגליפים – ציורי סלע המתארים מחזות של ציד. מקור המילה Namadgur   במילה הסנסקריטית namatgata, שהוראתה "מקום קדוש". מתארו ריבוע קטן ובתוכו מזבח. על הקירות תלויים קרניים מעוגלות של כבש פמירי. מבנה כזה מוקם על ידי צייד, לאחר שצד אלף בעלי חיים.

המשכנו בנסיעה במסדרון הווחאן, בדרך משובשת מאד. הטג'יקים שחיים כאן נראים יותר נמרצים מאחיהם החיים בטשקורגאן, בצדו הסיני של הגבול, אבל גם הם לא מספיקים לתקן את פגעי הטבע בתקופת הקיץ הקצרה. אנו עוברים ברצועה ירוקה ופורייה, בין רכסים אימתניים שפסגותיהם המושלגות מטילות הוד ומורא גם יחד. זהו האזור המרשים ביותר במסדרון וואחאן. ההרים שמדרונותיהם חומים ופסגותיהם מושלגות, העמק הירוק, הכפרים עתירי העצים. מעל הכפר יאמצ'ון  Yamchun))  נמצאת המצודה Zamr-I atish parast, (מילולית: מבצר הסגידה לאש). מצודה הבנויה מסלעי צפחה, ללא חומר מלכד, כמו קן נשרים, על המצוקים הנישאים שמעל הבקעה. נבנתה לראשונה בתקופה היוונית בקטיארית והקושאנית, במאה ה-3 לפנה"ס. אם כי רובה נבנתה מאוחר יותר, בימי הביניים. המצודה היתה הפשפש בשער שבין פמיר לבקטריה ואיראן ושלטה על התנועה, המשא, הביטחון והדת שעברו בדרך. מספרים ששוכני המצודה היו "חשישיון" כת בשיעה האסמעילית שהתנהלה במשמעת קיצונית, ואנשיה נהגו לרצוח יריבים פוליטיים ודתיים. מכאן המילה האנגלית assassinate, שהוראתה "התנקשות". המצודה פרוסה על פני שלוחה גדולה יחסית. חלקיה ההרוסים שרועים במדרון. במבצר שרדו קירות רבים ומגדלים-בחנים עגולים. המבצר בנוי על מצוק המזדקר לגובה של  500 מטרים מעל לעמק, ונשקפת ממנו תצפית מרשימה על פרוזדור הווחאן והרי ההינדו-קוש ממזרח,  שפסגותיהם מתמרים לגובה של 7,000 מטרים ויותר. למרגלות המצודה, מצדה המזרחי, נראית מצודת זולחמור (Zulkhomor)  הקטנה והמאוחרת יותר, שהארכיאולוגים הטג'יקים מתארכים למאות ה-7 וה-8. האגדה מספרת שזולחומור היתה אחותו הקטנה של קאהקאהא שהוזכר לעייל.

באזור זה, של התנגשות הפלטות, נובעים מעיינות חמים רבים. אין כאן ספא אירופאיים, אלא מקלחות ציבוריות, פתרון לפשוט אנשים שלא זורמים מים חמים בביתם. המעיינות החמים ביבי-פטימה (Bibi Fatima), נושאים את שמה של בתו של הנביא מוחמד, שלה מעמד מיוחד בקרב השיעים. מספרים שהראשונים לטבול במעיין היו זוג חשוך ילדים, ששמאנית מקומית המליצה להם לרחוץ בו ברציפות. כעבור כמה שבועות של התמדה, הרתה האשה ונולדו לה תאומות ששמן זאחו ופאטימה. עד היום נחשבים מי המעיין כסגולה טובה לפוריות האשה.

עצרנו ללינה בכפר(Yamg), הנמצא בגובה של 2700 מ' מעל פני הים, ובו מקבץ לא גדול של בתים, טובלים בירק ובית הארחה חביב, מבהיק בניקיונו. הבית בנוי בסגנון פמירי טיפוסי. הארכיטקטורה של החדרים הפמיריים היא מסורת ארוכה, בת 2,500 שנים, שמשלבת תרבות זורואסטרית עם השפעות של האסלאם. בחדרים הפמירים חמישה עמודים אנכיים, המסמלים את חמשת בני משפחתו של הנביא (פטימה, עלי, מוחמד, חסן וחוסיין), כמו גם את חמישה עמודי התווך של האסלאם ויש אומרים חמשת האלים של הדת הזורואסטרית. מספר קורות הגג מתייחס לשבעת האימאמים, וששת הנביאים באסלאם (אדם, נוח, אברהם, יוסף, משה ומוחמד).

התקרה עשויה מקורות עץ, המשולבים זו בזו, כשמעליהם צוהר לכניסת האור. ארבעה ריבועים זה על זה, המכנים  Chor-Khora, שהוראתו  "ארבעה בתים", המייצגים את ארבעת היסודות הזורואסטרים: אדמה, מים, אוויר ואש. האלמנט האחרון הוא המרכזי בדת הזורואסטרית ולפיכך יהיה העליון ביניהם והוא הראשון בו נוגעות קרני השמש. פרשנות אחרת טוענת שארבע הקורות מסמלות את ארבעת הנביאים: גבריאל, מיכאל, דניאל ורפאל. הקורה המרכזית בחדר מסמלת את ראש הפנתיאון הפרסי – האל אהורה מזדה. בחדרי האירוח הפמירים ישנה הגבהה של הרצפה לאורך קיר אחד או יותר. לקראת הלינה פורשים מזרנים על השטיחים בחלק המוגבה של הרצפה, עליהם פורשים סדין וכרית, ומקבלים שמיכה עבה וחמה.

בעל המקום, גבר נשוא פנים וחייכן, הוביל אותנו לסיור בכפר. שוטטנו בין הבתים והחצרות הגדולות עד מוזיאון לכבודו של מובוראקי וואחוני  (Sufi Muboraki Vakhoni) תושב הכפר, מיסטיקן, איש קדוש , למדן ואסטרונום (1930-1839), שכתב 27 ספרי קודש ומדע .מחוץ למוזיאון, ניצב לוח שנה שמשי, שבנה ווחוני, כדי להגדיר את תחילתו של הנוורוז, פסטיבל האביב הפרסי. 19 שנה לאחר מותו, בנו חבריו את המוזיאון שהוא העתק של הבית שבו גר. בפנים, אותם עקרונות של הבית הפמירי, המחולק לשתי סטראות, המסמלות אתה רוחני ואת הגשמי עם שבע קורות המסמלים את שבעת ימי השבוע ואולי את שבעת הכוכבים: שמש, ירח ארץ, נוגה, צדק, שבתאי ומאדים, שאדם יכול לראות בעין בלתי מזויינת. בעבר היה חלון קרוע רק בתקרה, משם אפשר היה לראות שמש, ירח וכוכבים. החלון היה מעל האש.. על הקיר תלויה תמונתו של מנהיג האיסמעיליה, אגא ח'אן.

גבר השומר על המקום הדגים לנו נגינה בכלי מעץ מישמש, בעל 19 מיתרים, עשויים מחבל הטבור של טלאים, שנקרא Balan Maqam. לכלי הנגינה ראש של דוכיפת, המסמל את הצופים. העץ נחטב מהמשמש, בזמן הפריחה, כדי לתת לעץ לבכות על הפריחה שלו; המיתרים נועדו לתת לכבש לבכות על הטלה שלו ועל תיבת התהודה מכסה עור של סייח, כדי לתת לסוסה לבכות על בניה. במקום כלי נגינה אחר, מעין רבאבה, בצורת אדם, בעלת 20 מיתרים. ליד המוזיאון Chila Hana, מקום התבודדות וטהרה. מדי שנה הקדוש היה מתבודד שם לארבעים ימים של לחם, מים ותפילות.

הכנסת האורחים הנדיבה אפשרה לחוות את אורח החיים המקומי. כובדנו בתה ירוק, בעוגיות ובתפוחים מגינת הבית. בחצר הבית עצי פרי עמוסים בפירות בשלים: משמשים, אגסים, תפוחי עץ, אפרסקים, שזיפים ועוד. הארוחה היתה כיד המלך ולקינוח הוגשו ריבות ביתיות בטעם מופלא.

קשה היה לעזוב את גן העדן הזה. השתעשעתי ברעיון שיכולנו להישאר בסביבה עוד יום עצל, אבל הזמן דחק בנו להמשיך. לא הרחק משם נמצא הכפר Vrang, שמעליו נמצאת סטופה בודהיסטית, מוקפת מערות ששמשו תאי התבודדות עבור נזירים. מאוחר יותר, מאוחר מאד, שמשו המערות כמקום מקלט בפני פושטים אפגניים. מהסטופה נשקף נוף מרהיב על העמק כולו. הנוסעים באזור הקשוח הזה היו זקוקים לאלוהים. פעם זורואסטרי, פעם בודהיסטי ופעם מוסלמי. למרגלות הסטופה נובע מעיין, שלמימיו סגולות רפואיות. עולי הרגל נהגו לשטוף את פניהם, סגולה למזל טוב. בכול הדתות. לא הרחק מלנגר(Langar) פזורים סלעים ועליהם פטרוגליפים, עדות לנוכחות אנושית בת אלפי שנים. לאחר טיפוס של כ-600 מ' מגיעים למשטחי סלע גדולים, עליהם חרותים ציורים המתארים סצינות של  ציד, אנשים מחוללים, אולי בטראנס וכבשי מרקו פולו – סמלה של פמיר

לא הרחק משם, צפינו על מפגשו של נהר ווחאן עם נהר פמיר. הדרך עוזבת את הנהר ומטפסת צפונה. במקום בו הנהר נעלם לתוך קניון עמוק, נראות כיפות לגדתו האפגנית, שרידי קרוואן סאראי, עדות לפעילות אנושית אינטנסיבית, בימים בהם עברו כאן שיירות. השרידים מתוארים לתקופה הבודהיסטית ומי יודע, אולי מרקו פולו חנה שם בדרכו הארוכה לסין? ככל שעולים, העצים הולכים וקטנים, גם השיחים נעלמים. נוף צחיח יותר, פה ושם נראות מרמיטות מציצות ממחילותיהן ואנו במעבר ההרים Khargush, שהוראתו ארנבת, בגובה של 4344 מ'. כאן נכנסנו למחוז Murghab, המונה 15000 תושבים ותופש למעלה ממחצית שטחו של גורנו בדחשאן. משמעות השם "נהר הציפורים" בפרסית. מרבית התושבים כאן הם קירגיזים, נוודים תורכיים (Turkik). עד לאחרונה, מרביתם היו נוודים. בעשורים האחרונים של השלטון הסובייטי נעשו מאמצים ליישב אותם בכפרי קבע ורק מעטים נוטים את היורטות שלהם על כרי הדשא הגבוהים, הנקראים בפיהם  Jailoos. מרבית האזור הוא רמה גבוהה וצחיחה, הנחצית על ידי "פמיר הייוויי" (Pamir Highway) , אם ניתן לכנות כך את הדרך המשובשת המגיעה לכאן מחורוג וממשיכה לקירגיזסטן. במחוז הזה נמצא קרחון פדצ'נקו, הנחשב לקרחון ההררי הארוך בעולם והפסגות הגבוהות של הפמיר, פסגת לנין ופסגת קומוניזם. מעבר לגבול מבצבצת פסגתו של הגבוה שבהם, מוסטראטא, "אבי הקרח". ההר קיבל את שמו בצורה משעשעת משהו. Muz הוא קרח, בשפה הטג'יקית tagh הוא "הר. Ata, הוא "אבא", אבל גם כינוי כבוד לאנשים מבוגרים. אחד הנוסעים הראשונים ששאל קירגיזי מקומי לשם ההר, נענה בתשובה "זה הר הקרח, אדון"…

במחוז מוגרב נמצאים גם ארבעת האגמים הגדולים ביותר בפמיר. לאורך הדרך ראינו אגמים קטנים וקזרקות זהובות כנף מהדסות לצידן, אגני מלח ושורה ארוכה של חופמיים. אטרקציה מיוחדת היתה זאב ענק, שרץ לפנינו ומשקלו מעורך במאה ק"ג.

למרות העייפות ולמרות הגב הדואב מטלטולי הדרך, פנינו שמאלה לעבר הכפר בולונקול (Bulunhul), השוכן לגדת אגם בשם זה. הכפר עלוב למדי. ללא עלה ירוק אחד . הבנייה המקומית היא מאדובה, היינו לבני חומר, שנאסף מגדת האגם,  אותן יוצקים לתבניות, מיבשים בשמש ובונים על יסוד של אבנים גדולות אותו. המשקופים הם משקופי עץ, והגג עשוי מקורות גזעי צפצפה, עליהם שתי וערב של ענפי צפצפה צעירים, אותם מרחו טיח. הבתים בנויים סביב חצר גדולה, כדי  לגונן על הדיירים מפני הרוחות החזקות.

צבעו של האגם כחול עמוק. סמוך לו נמצא אגם נוסף, ישיל קול (Yashil Kul), הנמצא בגובה של 3719 מ' ומשמעו "האגם הירוק". מילים מוכרות מטורקית. האגם נוצר כתוצאה ממפולת סלעים שיצרה סכר טבעי. בצדו המזרחי של האגם, במקום בשם Sumantash, נראים שרידי קאראונסאראי ולידו, כך הבנו, נמצא מעיין חם. בעבר שימש המקום כזירה לקרבות. בשנת 1759 התנגש כאן הצבא הסיני עם החוג'ה, שליט קשגר.  וב-1892 הגיע לכאן הצבא הרוסי וסילק את האפגנים מפמיר. מצדו השני , הצפוני, של האגם, יוצא נהר Marjonai. מקריאה למדנו שהסקיתים הציבו שם מעגל אבנים קדום, מעיין "סטונהייג' פרימיטיבי. לא הספקנו לבקר. המשכנו בדרכנו צפונה מזרחה, לצד הדרך נראה אגם Sasik Kul, שהוראתו "האגם המסריח". המסורת מספרת שקיבל את שמו כתוצאה מדם של גמלים (?)… לצד הדרך ראינו עדרים גדולים של יאקים ועדרי כבשים. משאית עמוסה לעייפה בנוודים ומטלטליהן עצרה ואחד מנושאיה ירד, קנה לו עגל והעמיס אותו עם ייתר המטען האנושי שלו.

הכפר אליצ'ור (Alichor), עלוב. שוכן ברמה צחיחה בגובה של 3863 מ' והוראת שמו "הקללה של עלי". המסורת מספרת שכאשר הגיע לכאן עלי, הוא הורה לאנשים לחדול מפוליגמיה וכשאלו סירבו לו, העניש אותם בכך שיחיו ללא עצים.  מסורת אחרת טוענת שעלי פשוט קלל את האקלים הקשה ששורר פה. נכנסנו לשתות תה בצ'אי חנה, ש"קפה בגדד" נראה לידו כמסעדת "גורמה" והמשכנו בדרכנו. מכאן ואילך, הנוף נראה כ"פני ירח" כמעט לסלעים צבעי צהוב, אדום, ירוק וחום. להרים פסגות מעוגלות. המקום היה בעבר הגיאולוגי הרחוק קרקעיתו של ים טרופי והאלמוגים שהתאבנו שמשו את הפמירים כתכשיטים לאורך הדורות. כעשרה ק"מ אחרי אליצ'ור עצרנו בבריכה טבעית קטנה שמימיה צלולים להפליא וההרים שמסביב משתקפים בהם. המקום נקרא אק באליק (Ak Balik), היינו "דג לבן" , אך הדיג כאן אסור. הדרך גלשה לעמק ובו זורם הנחל באפיק פזרות. בין הערוצים הכסופים שהתפתלו בערוץ הרחב, בצבצו כתמי ירק, בהם רעו פרות. היה זה מראה קסום שהזכיר מעט את באינאן בולוק שבשינג'יאנג'. הגענו למלון פשוט להפליא ובו חדרים עלובים יחסית, אבל עם אווירה נהדרת, שירות מצויין ולמרבה ההפתעה, גם אוכל טעים.

מצפון למוגראב נפגשים הנהרות Akbaital ו-Aksu. מכאן יוצא סעיף של פמיר היווי לכיוון מזרח. דרך המתוארת ביומנו של שואנג זאנג, מהמאה ה7. הדרך מטפסת אל מעבר Akbaital, שהוראת שמו "הסוס הלבן" , בגובה של 4655 מ'. זהו מעבר ההרים הגובה ביותר לאורכו של "פמיר הייויי". כאן עברה דרך המשי בדרכה אל אוש (Osh), כפר שוק בטג'יקיסטן של היום וממנה אל עמק פרגנה שבאובקיסטן, אל קוקאנד ואל טשקנט. בעבר, כאשר מת אדם באחד הכפרים שבאזור, נהגו בני משפחתו לשחוט פר או יאק, לחלק את בשרו למנחמים ולתלות את זנבו על הקבר. הממשלה אסרה את המנהג ב-2009, משום שהוא מחדד פערים חברתיים. מסיבה זו ממש, הגבילו את מסיבות החתונה, שארכו יומיים, לשלוש שעות בלבד ואת מספר האורחים, שבמקרה של משפחות מבוססות הגיעה ל-600, צמצמו למאתיים בלבד.

המשכנו לנסוע כשמימינינו הגבול הסיני. משאיות סיניות עברו על פנינו במהירות עצומה, מעבירות טובין בגרסא מכינית של דרך המשי. אחת האטרקציות של האזור הוא אגם קארא קול Kara Kol)), שמשמעות שמו "האגם השחור", למרות שצבע מימיו כחול עמוק. פירוש אחר למילה הטורקית "קארא" היא "ענק", היינו, "האגם הענק". גוף מים ענק, מוקף הרים צחיחים, מלחות ואפילו לא נקודה ירוקה אחת. הלכנו לחופו הצחיח, הבטנו בגוונים המתחלפים של הכחול, שוטטנו בכפר שלחופו ולאחר סעודה פשוטה, שבנו למלוננו במורגב

. השכל מגיע מאוחר יחסית. נכון יותר היה להמשיך צפונה, למעבר ההרים Kyzyl Art, שם עובר הגבול עם קירגיזסטן ולהמשיך ללינה ב-Sary Tash שבצד הקירגיזי. משם, לנסוע מערבה, אל Sari Mogol , רק כדי לפנות שם שוב דרומה, לכיוון הר לנין ומשם, צפונה אל אוש והביתה.

פמיר היווי (Pamir Highway

"אם" אינה מילה רלוונטית. התחלנו את דרכנו חזרה. נסענו מערבה בפמיר הייוי, הגבוה, הצחיחה והקרה ונשמנו לרווחה כששבנו אל העמק של הפאנג'. הערוץ הירוק היה שינוי מרענן. החלפנו את הרמות הצחיחות במצוקים מלאי הוד, בהם החום, מתעמת עם הירוק. עוד יומיים של נסיעה, עם עצירות בכפרים, מפגש עם גברים עבדקנים, רועים, נערים המשחקים כדורגל ושאר פכים קטנים המצטברים לחוויות גדולות. באחד הכפרים עצרנו כדי לקטוף תותים מאחד העצים. בעל הבית יצא לקראתנו. בעוד מתכנן משפט התנצלות, סימן לו בידיו לבוא אחריו, כדי למלא את כרסינו במשמשים שקטף למעננו. את התותים הם מיבשים ומערבבים בתבשיליהם. הוא סיפר לנו שלפני יומיים אירח בביתו שני אירופאים, חינם אין כסף והציע גם לנו להישאר. הבטנו זה בזה במבטים של צער ונאלצנו להמשיך בדרכנו. ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה. נכון אולי לגבי אבי טולידנו. במקרה שלנו הדרך חזרה, קשה ככל שהיתה, עברה מהר יותר, המלון בדרך היה סביר יותר, ואפילו המסעדות מוצלחות יותר. לקראת ערב שבנו לדושנבה. תם ולא נשלם.