ח'רבת סופסאפי – בוסנים ומחנה פרדות בפרדס חנה

כתב: גילי חסקין

החיבור בין בוסנים, פרדס חנה ויחידת פרדות צה"לית נשמע מוזר, ובכול זאת…

ביציאה הצפונית מפרדס חנה, בהמשך לרחוב הנדיב, נוסעים צפונה, לכיוון בנימינה, בשדרת הגרווילאות[1] . הגרווילאה החסונה הובאה לישראל בימי המנדט הבריטי, בזכות צמיחתה המהירה ועמידותה לתנאי יובש, יחד עם עצים נוספים ממוצא אוסטרלי כגון קליסטמון, אראוקריה וקזוארינה). השדרה הזו נחשבת לשדרת העצים, הארוכה ביותר בארץ – שאינה שדרת אקליפטוס .

בסוף הירידה, במקום בו נטועים עצי אקליפטוס, פניה בדרך עפר משובשת מזרחה, באזור חולי המכוסה במעט צמחייה, לחרבת ספסאפי, כחצי ק"מ מזרחית לכביש פרדס-חנה בנימינה, מדרום לנחל ברק הנשפך לנחל עדה. שם  עומד מבנה גדול עם באר מים לידו. המבנה, ששמש כמחנה פרדות צה"לי, (שטח בנוי – 467 מ"ר; ממדים כלליים – 35 מ' על 36  מ'[2]. בניה שכזאת נעשתה בפועל על ידי חברות עבריות כגון 'סולל בונה'. חומרי המבנה הם: טיח, אבני סיליקט, בטון, עץ וגג רעפים. לבני סיליקט שיוצרו באזור פרדס-חנה על ידי שני מפעלים [3].

נבקר בח'רבת סופסאפי כחלק מהסיור לפרדס חנה, או בסיור לחוטם הכרמל (שוני, תל צור, גן הנדיב).

ראו באתר : סיור בפרדס חנה וסביבתה

בשנת 1878 הגיעה מהבלקן, קבוצת בוסנים.,

הבוסנים מיהם?

אלו מוסלמים בלקניים ממוצא סלאבי-דרומי  הם כונו בשפתם ביחיד Bošnjak, קרי "בושניאק"; ברבים Bošnjaci, קרי בושניאצי), הם מרוכזים בבוסניה והרצגובינה, עם מיעוטים בחלקים אחרים של יוגוסלביה לשעבר (סרביה, מונטנגרו, קוסובו, סלובניה, קרואטיה ומקדוניה). בני הקבוצה מאופיינים בזיקתם הגאוגרפית-היסטורית לאזור בוסניה, בהשתייכותם לדת האסלאם (הפלג הסוני-חנפי) החל מהמאות ה-15 וה-16, בשפתם – בוסנית, ובתרבותם המשותפת.

מפת בוסניה-הרצגובינה

האירוע המכונן בכיבוש בוסניה הרצגובינה על ידי העות'מנים התרחש בשנת 1463, השנה בה התיזו הכובשים את ראשו של סטפאן טומאשביץ (Stephen Tomašević), מלכה האחרון של בוסניה ובכך בא הקץ על בית המלוכה הבוסנים והוקם הסנג'ק העות'מני של בוסניה. אולם בוסניה נכבשה באופן הדרגתי ונמשך כ-140 שנה, החל מקרב בילצ'ה (Bileca) ב-1388 ועד כיבוש ייצה (Jajce) מידי ההונגרים ב-1528.

הפצת האסלאם בבלקן התרחשה בראש ובראשונה בשל השליטה העות'מנית הממושכת בחצי האי. בניגוד לאנטוליה והמזרח התיכון, שם קדם האסלאם להגעת העות'מניים, במרחב הבלקני  ההתאסלמות היתה אפשרית רק בשל השליטה העות'מנית ובגין התשתית הדתית שכווננו העות'מני.

בנראטיבים הלאומיים של עמי הבלקן הנוצריים, נקשרת ההתאסלמות עם כפייה של השלטונות העות'מניים. מסגרת הדיון באסלום בכפייה לכאורה ניתן מקום רב להמרת-דת של קטינים נוצרים לאסלאם[4]. המקרה החמור ביותר של אסלום ילדים בכפייה הנשמר בזיכרונות הלאומיים של כל עמי הבלקן הוא מס איסוף הילדים (ה'דוושירמה') שהוטל על האוכלוסייה הנוצרית בבלקן בתקופה העת'מאנית. מס זה היה מוגבל בהיקפו ובוטל בהדרגה במחצית הראשונה של המאה ה-17. למרות זאת, מס זה מוזכר כאחד הביטויים העיקריים של השלטון העת'מאני בבלקן; ניסיון עות'מאני מחושב ומכוון לגזול מהבלקן את "מאגר הגנים המובחרים שלו".

הטענה הבלקנית על ההתאסלמות בכפייה לכאורה,  היא דוגמא ברורה לפער שנוצר בין המחקר האקדמי ובין ההיסטוריוגרפיה המסורתית בבלקן. יש להקדים ולומר שהמחקר ההיסטורי מצביע על כך שתופעת ההמרה לאסלאם בבלקן איננה אחידה. במרבית שטחי הבלקן התהליך היה אינדיבידואלי אשר נבע מהחלטותיהם של יחידים ללא כפייה מצד השלטונות[5].  יחד עם זאת,  באזורים מסוימים, כדוגמת אלבניה (על פי הערכות כשבעים אחוז מהאלבנים כיום הם מוסלמים), הרי רודופ (Rhodope) בבולגריה, כרתים ובבוסניה, ניתן לדבר על תהליכים של המרת דת קיבוצית.

המחקר ההיסטורי טוען שהמרות דת קולקטיביות התקיימו בעיקר באזורים פריפריאליים או באזורים בהם האוכלוסייה הנוצרית לא הייתה יוונית-אורתודוכסית אלא קתולית או אחרת.   ההסברים להמרת הדת במקרים אלה מצביעים על כך שהכנסייה האורתודוכסית זכתה להכרה רשמית של השלטונות, הכרה שאפשרה את המשך קיום מערכות הסיוע והתמיכה כמו גם אוטונומיה נרחבת בענייני מנהל, שיפוט ועוד. לעומת זאת הכנסייה הקתולית נרדפה בשל קשריה עם אויביה של המדינה העות'מאנית. רדיפה זו מנעה מהכנסייה הקתולית את היכולת לתמוך בצאן מרעיתה ואכן בוסניה וצפון אלבניה, אזורים בהם נתקיימו ריכוזים של קתולים ואחרים, הם גם האזורים בהם ההתאסלמות הייתה רחבה מאוד. יתר על כן, מדובר בדרך כלל באזורי גבול שנתונים היו למלחמות גבול ולנוכחות של אנשי צבא רבים ואנשי-דת סופיים החדורים בלהט דתי והמודעים היטב למאבק הבין-דתי כנגד הנצרות. אוירה זו של מלחמת קודש כנגד הנצרות הביאה גם ליחס קשה יותר כלפי האוכלוסייה הנוצרית המקומית.

אולם פרט למקרים בודדים של אסלום בכפייה, כפי שהיה בהרי רודופ בבולגריה, באמצע המאה ה-17, מרבית מקרי האסלום בבלקן היו מרצון: השגת יתרונות כלכליים ומשפטיים, השפעה של התשתית המוסדית האסלמית בערים, בעיקר מוסדות חינוך וצדקה, חשש של נתין מנחת זרועו של השלטון המוסלמי בעיקר בעתות של משבר והגמישות הדתית – הן של הדת העממית הנוצרית והן של הדת העממית המוסלמית בבלקן[6]. הצלחת ההתאסלמות קשורה, בין השאר, לאופי הדתי ה"שטחי" של הנצרות בבלקן, בעיקר בקרב הסלאבים בכפרים. ניצחון הנצרות קודם לכן התאפשר בקבלה של מנהגים ואמונות קדם נוצריים ששרדו באזור ונעטפו בכסות חיצונית נוצרית[7].

תופעה חשובה הקשורה בהתאסלמות קולקטיבית היא השמירה על השפה המקורית של המתאסלמים ועל מנהגים רבים שנכנסו לאסלאם וקבלו לגיטימציה מסוימת. חשיבות מיוחדת ניתנת במחקר לפעילות של מסדרים סופיים לא-אורתודוכסים (כדוגמת הבקתאשיה) כסוכנים של אסלום, שאפשר את המשך הקיום של מנהגים קדם-מוסלמיים[8]. בוסניה-הרצגובינה היא אחד האזורים הבולטים בבלקן שבהם אפשר לדון בהתאסלמות מסיבית של האוכלוסייה. מרבית המוסלמים בבוסניה העות'מנית היו תושבים סלאביים מקומיים שהתאסלמו. אם כי לצדם גם שבויי מלחמה שאוסלמו ומתיישבים מעטים שהגיעו מאנטוליה. השימוש בשפה הסלאבית (המוכרת כיום בשפה הבוסנית), מלמד שמקורה של רוב האוכלוסייה המוסלמית בדוברי השפה, שהיו חזקים דיים, מבחינה תרבותית, להטמיע בתוכם דוברי שפות אחרות (טורקית, אלבנית). שמירת השפה ומנהגים מקומיים אחרים, מעידים על כך שההתאסלמות בבוסניה הייתה תהליך קבוצתי ולא אינדיבידואלי. הסיבות להתאסלמותה קולקטיבית בבוסניה היו משך הכיבוש הממושך של הפרובינציה, חולשתן של הכנסיות המקומית – קתולית ובוסנית – וחוסר יכולתן לשמר את מעמדן תחת שלטון העות'מאניים, היותה של בוסניה פרובינציית גבול; מיקומן המרכזי של המלחמות נגד אירופה הנוצרית בחיי הפרובינציה וכן הקמתם של מרכזים עירוניים חדשים ובראשם העיר סרייבו, כמרכזים כלכליים ואיסלמיים חשובים, שמשכו אליהם הגירה מרחבי בוסניה ומעבר לה.

בשנת 1875, פרצו מרידות בבוסניה, שהחלו עם מרד איכרים נוצרים קתולים, בהרצגובינה, בחודש יולי,  נגד המסים הגבוהים שהוטלו עליהם. המרד התפשט גם בין האיכרים הנוצרים אורתודוקסים ופרץ בבוסניה בשלהי אותה שנה. מרידות אלה, כולל מרידה שפרצה במקדוניה, בספטמבר אותה שנה, היו חלק מתהליך כלל בלקני שבו התקוממו העמים הנתינים כנגד האימפריה העות'מנית ואלה קיבלו עידוד מהמעצמות היריבות, רוסיה ואוסטריה-הונגריה. התעניינות ההבסבורגים באזור הבלקן , שהייתה קיימת זמן רב, התחזקה בשל רצונם לזכות, בדרום-מזרח אירופה, ביוקרה שאבדה להם באיטליה ובגרמניה. התעניינות הרוסים, שאף היא הייתה ותיקה, הוחרפה על ידי סימני ההתעניינות שגילתה אוסטריה . לפיכך ההתקוממויות נגד טורקיה עוררו כולן את תשומת הלב, הן של אוסטריה והן של רוסיה. השולטן הכריז על הקטנת מסים וחופש דת, אך אלו כבר לא פייסו את המורדים. המושל העות'מאני החדש נקט באמצעי דיכוי חריפים שהביאו בין היתר להימלטותם של 150,000 בוסנים לקרואטיה. הדיכוי הקשה עורר תחושות אנטי-טורקיות קשות במונטנגרו, בסרביה, ברומניה וברוסיה.

ב-30 ביוני 1876 הכריזו סרביה ומונטנגרו, מלחמה על טורקיה והמורדים של בוסניה-הרצגובינה הצטרפו אליהן. ניצחונה המהיר של טורקיה על סרביה ותומכיה, המריץ את רוסיה להתערב בענייני הבלקן ב-6 ביולי 1876 נחתם חוזה סודי בין רוסיה ואוסטריה, לפיו רוסיה הסכימה לסיפוחה של בוסניה-הרצגובינה לאוסטריה, במחיר ניטרליות מצד אוסטריה, במלחמה בין רוסיה לטורקיה.

המלחמה הסתיימה עם הסכם ברלין 1878, שבו נאלצה המדינה העות'מנית לוותר על שתי חמישיות משטחה ועל חמישית מאוכלוסייתה, כחמישה מיליון וחצי נפשות, כמחצית מהם מוסלמים. אובדן שטחים זה הביא לגל גדול של פליטים מוסלמים. מעריכים שכ-500,000 פליטים זרמו מהשטחים שנקרעו מהאימפריה העות'מאנית , בעיקר לפרובינציות הבלקניות שנותרו במדינה העות'מנית ובהמשך לאנטוליה ולשטחים אחרים בהם שלטו העות'מאנים. בדרך כלל הייתה זו בריחה מבוהלת של אוכלוסייה מוסלמית אזרחית, שמצאה את עצמה תחת כיבוש זר, שלא בחל באמצעים כדי להטיל עליה אימה, במטרה לאלצה להימלט. גלי ההגירה נמשכו, גם לאחר שהשלטון החדש התייצב ונאלץ להכיר, בלחץ המעצמות, בזכויות אזרח של המיעוטים, כוללה מוסלמים[9].

בהסכם ברלין נקבע שבוסניה והרצגובינה יישארו חלק מהאימפריה העות'מאנית אך ינוהלו על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית. בפועל היה זה כיבוש אוסטרי, המתואר היטב בספר "הגשר על הדרינה" שכתב הסופר איוון אנדריץ' (שזיכה אותו בפרס נובל). מבחינה לאומית, נוצר תהליך, שהביא להזדהות הקתולים בבוסניה ובבלקן בכלל, עם העם הקרואטי והאורתודוקסים עם העם הסרבי, שני עמים ששכנו על גבולות בוסניה.

הבוסנים המוסלמים, ששפתם הייתה סרבו-קרואטית, ניצבו בפני בעיה של זהות לאומית. במהלך השלטון העות'מאני הם ראו עצמם טורקים בוסניים, חלקם למדו טורקית, המשכילים השתמשו בטורקית, פרסית וערבית. הסרבים והקרואטים השתדלו לשכנע את הבוסנים המוסלמים לראות בעצמם סרבים או קרואטים, בני דת האסלאם ומעטים השתכנעו והצטרפו למפלגות לאומיות סרביות או קרואטיות. מרבית הבוסנים המוסלמיים תמכו בתנועה/מפלגה ששאפה להבטיח אוטונומיה תרבותית-דתית. היו בוסנים מוסלמים רבים שלא רצו לחיות תחת שלטון נוצרי[10].

ראו באתר זה: תולדות בוסניה-הרצגובינה.

הגירת הבוסנים מהבלקן

היו בוסנים מוסלמים רבים שלא רצו לחיות תחת שלטון נוצרי[11]. הם חששו מפני השלטון הנוצרי ומפני האוכלוסייה הנוצרית שנשלטה על ידיהם בעבר. בחסות הסולטאן העות'מאני עבד אל חמיד השני, היגרו בוסנים רבים והתיישבו ברחבי האימפריה העות'מאנית.

מאות אלפי מוסלמים מהבלקן מצאו מקלט על אדמת אנטוליה ללא אבחנה לגבי שפת הדיבור שלהם[12]. [גם כיום, ניתן לתאר את טורקיה כמדינת-קירבה (kin-state) של דוברי טורקית בפרט ומוסלמים בכלל בבלקן. קשרים אלה מבוססים על העבר העות'מאני המשותף ועל החליפות שהונהגה בידי הסולטאנים העות'מאניים].

השלטון חיפש להגדיל את רווחי המיסים והתבואה מן הארץ הדלילה באוכלוסין[13]. כך נוצרה התופעה שאוכלוסייה סלאבית מהגרת מאירופה, משלטון אוסטרי, ונודדת לאסיה כדי לחיות תחת חסות ממשלה מוסלמית. בנוסף למהגרים הרבים לאנטוליה, מאתיים משפחות היגרו לדמשק. מכייון  שמבחינת השלטון העות'מאני, נוצר חלל שלטוני ריק באזור השרון הצפוני, והם נזקקו לגורם נאמן באזור זה. הם אפשרו להם לשבת  בחורבות סופסאפי וחדידון, כשישה קילומטר מזרחית לקיסריה. אולם ישיבתם במקום נתקלה בקשיים רבים עקב מחלת הקדחת וגנבות של הבדואים, והם עברו להתיישב בקיסריה שהייתה מוקפת חומה ושכנה לחוף הים, וכך זכו ליהנות מקרירות בימי הקיץ ומתנאי ביטחון והגנה. הבוסניאקים בנו לעצמם בתים מאבני החורבות שבמקום, וייסדו יישוב משלהם.

ח'רבת ח'דידון

דרך עפר חיברה בינה לבין חירבת חידות (חדידון), הנמצא ממערב לחרבת סופאפי כ-1.5 ק"מ מדרום לנחל עדה, באזור חולי המכוסה במעט צמחייה. היה ביניהן קשר-עין[14]. באתר היה בית חווה דו-קומתי ששימש את המוכתר וסביבו בוסתן גדול. הובחנו אבני בנייה מסותתות רבות, פריטים אדריכליים, חרסים רבים מן התקופה הביזנטית ובית קברות מוסלמי קטן, כ-50 מ' מדרום לשטח החפירה.[15]חלק מהמבנה, בן שתי הקומות, עדיין עמד על תילו בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20, עד שפורק על ידי קבלנים מהאזור.  במקום שרד רק חלק ממבנה אבנים ובאר, בנוסף קיים קטע של רצפת פסיפס, לבנה, משקוף גדול ושרידים נוספים [ברשות קרוב נוסף , מוסטפה, היו שטחי קרקע מזרחה יותר , ליד גבעת-עדה].

המסורת המקומית מספרת כי כאשר ביקר הקיסר הגרמני וילהלם השני בארץ ישראל ב-1899 (ביקור שבמהלכו שוחח עם הרצל), ביקרה פמלייתו בחדידון. אפשר למצוא לכך חיזוק בדברים שכתב רושם קורות המסע: " אחרי ביקור בקיסריה, פונים מהים לצד היבשה, עוברים מישור גדול ובו עצים ירוקים, בעיקר חרובים. יש כאן כפר ערבי קטן, מוקף ירק ולידו שני מחנות אוהלים כאן לנו בלילה הראשון אחרי שעזבו בבקר את חיפה. למחרת הגיעו ליפו, דרך קאקון, קלקיליה, הירקון (חצייה) ושרונה". ב-1914 הגיע לכאן הברון רוטשילד. איכר מזכרון יעקב תיאר את רשמיו בעיתון של אז: "אז עלו הבארון (אדמונד דה רוטשילד)ובני לוויתו אל העגלה והפרשים לפניהם [בזכרון יעקב] וכולם ליוו את הבארון לחדרה. כשהגיעו לכפר "חדידון", אשר באמצע הדרך בין זכרון יעקב וחדרה, פגשו בפלוגת פרשים, מאיכרי חדרה, שיצאו לקראת הבארון. הפרשים האלה היו מזויינים בחרבות שלופות"[16]. בית האחוזה פוצץ ב-1947 ואז עבר האיש ומשפחתו לטול-כרם (צאצאיו חיים שם עד היום ועוסקים בהוראה ומנהל). במקום שרד  רק חלק ממבנה אבנים ובאר, בנוסף קיים קטע של רצפת פסיפס, לבנה, משקוף גדול ושרידים נוספים. ב – 1948 עזבו בני המשפחה לחיפה ואדמת חדידון היתה לרכוש נטוש אשר נמסר לעיבוד חקלאים עבריים מהסביבה.

עזיבת הבוסנים

חלקים מהאזור היו מכוסים בביצות, והתושבים החדשים סבלו מקדחת. כמו כן, סבלו מגניבות של בדואים. לכן מרביתם עזבו. ארבעים משפחות התיישבו בכפר יאנון מזרחית לשכם [17]. הבתים שבנו שם, שונים מבתי הכפרים הערביים שבאזור שכם, ולהם גגות רעפים אדומים האופייניים ליישוב אירופאי, הנבדלים מהכפר הערבי  הסמוך, עין יאנון [18]. הם קיבלו 120 דונם למשפחה ובתים של פלאחים[19]. תושבי הכפר היו בחלקם בלונדיניים ובעלי חזות סלאבית. כמאה משפחות התיישבו באזור קיסריה, שהייתה מוקפת חומה ושכנה לחוף הים, וכך זכו ליהנות מקרירות בימי הקיץ ומתנאי ביטחון והגנה. העות'מאנים יישבו את הבוסנים בקיסריה, כדי לשפר את הביטחון באזור, ששרץ שודדים ופורעי חוק למיניהם. הם הקימו שם בתי אבן וניצלו חלקי מבנים קיימים ובארות מים, בנוסף הקימו מספר מסגדים שאחד מהם שרד עד היום, בנמל קיסריה[20].

לורנס אוליפנט ביקר בקיסריה בשנת 1882 ומוצא את ראשוני הבוסנים, אשר בונים בתים בקיסריה ומפלסים בה דרכים, על גבי העתיקות המעניינות שבמקום. הוא ציין שבארץ מולדתם הם נמנו על האצולה של האיכרים ולפי כך הביאו עמם עושר רב. הממשלה העות'מנית העניקה להם שטחי אדמה גדולים והעריך כי הארץ תצא נשכרת מהתיישבותם בה. כמו כן כתב שהם: "משתמשים ביסודות עתיקים ונוטלים לצורכי בנייה אבני גזית ממקדשיו של הורדוס וכן אבנים מהכנסייה הצלבנית". הוא מביע את צערו על פעולות הבנייה שנעשו על גבי שרידים קדומים, תוך הריסתם[21]. בשנת 1886 הגיע ליישוב המהנדס והארכאולוג הטמפלרי גוטליב שומאכר. הוא כתב שבמקום נבנו 22 בניינים וגגות הרעפים שלהם הקנו למקום אופי אירופאי. בתחילה, לא נעשה תכנון כולל של היישוב. כעבור שנה הוא נוקב במספר של 35 משפחות בוסניות, שהקימו בתים יציבים שגגותיהם מכוסי רעפים שיוו למקום נופך אירופאי[22]. בשנת 1888 התבקש שומאכר להכין תכנית כוללת לעיר, ומתוכנית זו מתברר שהעות'מאניים תכננו לקלוט במקום בוסנים נוספים, ולהפוך את העיר למרכז השלטון באזור.

המושל הראשון בקיסריה וסביבתה מטעם העות'מניים, היה המודיר (מושל) הצירקסי עלי בק. אחד מוותיקי חדרה מספר שמכירת אבטיחים בקיסריה היתה מסודרת יותר מאשר במקומות אחרים, הודות ל"בק עלי אפנדי". הוא מציין את הבוסנים  כאנשים מנומסים[23]. הוא ואשתו פאטמה רוחידיל חיאנום, החזיקו גם שטח ועליו בניין שהקימו בחירבת חדידון,. האתר זה שימש חווה חקלאית, במקום שהיו לבוסנים חלקות קרקע שונות[24]. היו לעלי בק גם אחוזה ובית חוה בחרבת סופסאפי. אדמות עלי הגיעו עד כפר קרע שבמזרח. הוא עסק בחקלאות והיתה לו גם תחנת קמח.

סמוך לשנת 1910, לאחר מותו של עלי בק, שנקבר במסגד בקיסריה, מינו הטורקים לתפקיד המודיר את אחד הבוסנים בשם "אחמד בושנאק" (כינוי שהוסיפו לשמם של הבוסנים) שקיבל את התואר "בק". (לפי מסורת צאצאיו נקראה המשפחה גם "חתודה", אוצר בטורקית, כ אבותיו עסקו בגביית מסיים לאוצר העות'מני)[25]. הוא הקים בניין מגורים דו-קומתי ליד בניין המושל בקיסריה[26]. המושל החדש נטל גם את האדמה, הבוסתן והבניין של המושל הקודם  בחורבות חדידון , ורכש חלקים נוספים משטחי הבוסנים האחרים .  בסמוך לביתו היה מבנה נוסף "קלעה" (מצודה) שנבנה על אדמות הואקף המוסלמי. הוא נטע במקום בוסתן ופרדס וחפר שם בארות אחדות. יורשי רוחידיל – אשת המושל הצירקסי , שהאדמה היתה רשומה על שמה , לא נחו ולא שקטו עד שהצליחו להעביר את האדמה על שמם[27].

הבוסנים ראו את עצמם כאירופאים, וביקשו לשמור על ייחודם. הם התחתנו בתוך הקהילה או עם נשים טורקיות, ולא התחתנו עם ערביי האזור. אף על פי שהם היו מוסלמים אדוקים, הם חשדו וגם זלזלו בבדואים שהתגוררו באזור. הם העדיפו את קרבת היהודים וקיימו יחסי מסחר ושכנות טובה עם ראשוני חדרה. את בניהם, הם שלחו ללמוד בבתי ספר יהודיים בזכרון יעקב, בבנימינה, בחדרה ובמקווה ישראל.

המודיר אחמד בק – שנודע גם בשם "קדקודר" קשור בפרשה עגומה בתולדות הישוב: באחד הימים , בעת שהאכיל את היונים שבחצר ביתו שבקיסריה ב- 3 בספטמבר ,1917 נחתה לפתע בשובך יונה זרה. אחמד הבחין שפתק קשור לרגלה; היה זה אחר הפתקים ששלחה שרה אהרונסון באמצעות ארבע יוני-דואר אל הבריטים. אחמד בק מסר את יונת הריגול לממוניו הטורקים[28]. אף שהצופן לא פוענח על ידיהם, הוליך קצה החוט לאנשי רשת ניל"י . שרה אהרונסון נתפסה ועונתה עינויים קשים שהביאו להתאבדותה , בעוד הרדיפות אחרי אנשי ניל"י נמשכו ביתר שאת.

ראו באתר זה: ארגון הביון – ניל"י

במשך הזמן מכרו הבוסנים חלק מקרקעותיהם לפיק"א, ואלה שימשו אחר-כך את הישובים העבריים באותו אזור[29]. באמצע שנות ה-30 התדלדל הישוב הבוסני באזור פרדס חנה, במידה רבה. חלק מתושביו עבר לחיפה ואחרים עבדו בעבודות חוץ. ערבים מוסלמים  תפסו את מקומם של הבוסנים. התגוררו בדירות שכורות בקיסריה, חכרו אדמות מפיק"א ועיבדו אותם.

במפקדים שערכו הבריטים ב 1922 וב 1931 נמנו כ-300 בוסנים בקיסריה אולם ערב מלחמת העצמאות נשארו בה רק כ-12 משפחות. הבוסנים לא לקחו חלק פעיל ביותר בתנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, אולם כמה מהם התבלטו בה" כך למשל עורך הדין עות'מאן בושנאק מטולכרם נחשב ללאומן קיצוני, ואילו עבד-אל-רחמן בושנאק היה מן הבולטים בצעירי העסקנים הערבים הלאומיים: מורה לספרות אנגלית בבית המדרש הממשלתי למורים, מרצה ופובלציסט, ועורכו הראשי של הירחון הערבי הממשלתי "אל-מונתדא". ד"ר מוסטפא בושנאק ישב כגולה פוליטי במצרים בתקופה שבין המרד הערבי הגדול ועד 1945 ונחשב למנהיג לאומי חשוב, ממקורבי חאג' אמין אל-חוסיינ אחמד בק נשאר לאחר הכיבוש הבריטי כבעל אחוזה פרטי. למרות שלא שמש עוד בתפקיד שלטוני כלשהו, הוסיף לקיים אורח חיים של אדם עשיר  היו לו פרדסים, בית גדול, משרתים וסוסים טהורי גזע[30]. הבוסנים התפזרו ביישובים ערביים: בקה אל-גרבייה, טולכרם, כפר מנדא ועראבה, וכן בחדרה וביישובים נוספים בתחומי יהודה ושומרון. במשך הזמן נטמעו רובם באוכלוסייה המקומית והם כבר אינם שומרים על התבדלות והימנעות מנישואין עם ערביי ארץ ישראל.

הבוסנים והנאצים

ישנה האשמה קולקטיבית המוטחת על ידי הסרבים, נגד מוסלמים של בוסניה, (ובמידה מסוימת גם באלבנים של קוסובו). האשמה זו מועלת כנגד התנהגותם של המוסלמים בזמן מלחמת העולם השנייה. היא יוצאת כנגד חלקם של המוסלמים הבוסנים במדינת הבובות האוסטשית הקרואטית שהתקיימה תחת חסות נאצית (1941-1945) ונהלה מדיניות של השמדה כנגד יהודים, צוענים ובעיקר כנגד הסרבים[31]. ראוי להזכיר בהקשר זה את פעולתו של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני (1974-1895), למען הקמת יחידה צבאית של מתנדבים מוסלמים שתלחם לצד הנאצים והאוסטשים. יחידה זו אורגנה לבסוף תחת השם "חנג'ר" (Handschar), שהוראתו "פיגיון", במסגרת של דיביזיית  ואאפן-אס-אס (Waffen-SS) ו   [32].

הגם שנמצאו סרבים לא מעטים ששיתפו פעולה עם הנאצים בעוד שהיו מוסלמים (וקרואטים) שלחמו בשורות הפרטיזנים של טיטו, הרי ההאשמה הקולקטיבית שהוטחה בקרואטים ובמוסלמים על שיתוף פעולה עם הנאצים ובביצוע רצח-עם בסרבים, היוותה את אחת הסיבות שהועלו על ידי הסרבים, בניסיונותיהם לקרוע אזורים המיושבים בסרבים מבוסניה וקרואטיה. טענה זו זכתה להצדקה מסוימת גם מחוץ לגבולות סרביה, למשל בישראל[33].

גרוש הבוסנים מקיסריה.

קיסריה הייתה הכפר הראשון שתושביו גורשו בשנת 1948, לפי תכנון מוקדם ובאופן מאורגן על ידי "ההגנה"[34].  ה'הגנה' חששה שהצבא הבריטי יתפוס את הכפר וישתמש בו כבסיס לפעולות נגד העלייה הבלתי-חוקית של יהודים לארץ ישראל. בדיון שהתקיים לפני כיבוש ופינוי הכפר, היו שהתנגדו לפעולה וציינו את התנהלותם השקטה של הבוסנים ויחסיהם הטובים עם שכניהם היהודים, וכן את תרומתם באספקת מזון לחדרה ולחיפה. בחודש ינואר 1948 החלו תושבי הכפר לעזוב ולהתפנות מהיישוב. ב-15 בפברואר 1948 נכבש הכפר ורוב התושבים שהיו בו נמלטו או נצטוו לעזוב. בכפר נשארו כ-20 איש, ואלה גורשו ב-20 בפברואר, לאחר שיחידה של הפלמ"ח כיתרה את הכפר ופוצצה לאחר מכן את בתי התושבים. התושבים הערבים והבוסנים, הועברו לחיפה בסיוע שוטרים בריטיים. יורם קניוק שלחם בשורות הפלמ"ח, השתתף בפעולה של כיבוש קיסריה וגרוש הבוסנים, ותיאר את הפעולה בספרו תש"ח: "ראינו את הבוסנים נמלטים. הם הלכו לאט. הם לא נראו מופתעים או נסוגים. הם יצאו בהדר שישב אצלם בעוצמה רבה.

הם סחבו את המיטלטלים שלהם במין גאון נכון. היה גם משהו אסתטי בציור הענק הזה של קרעי קירות עתיקים, עמודי שיש יווניים, צריח של מסגד קבור למחצה מתחת לערימת החול שלפניו, והשיירה האנושית שנראתה עתה כבר פחות נוהרת ויותר אבודה"[35].

התושבים הערבים והבוסנים, הועברו לחיפה בסיוע שוטרים בריטיים. הבוסנים התפזרו ביישובים ערביים: בקה אל-גרבייה, טולכרם, כפר מנדא ועראבה[36], וכן בחדרה וביישובים נוספים בתחומי יהודה ושומרון. במשך הזמן נטמעו רוב הבוסנים באוכלוסייה הערבית המקומית והם כבר אינם שומרים על התבדלות והימנעות מנישואין עם ערביי ארץ ישראל. משפחת תמימי, שהבולטת בהם היא עהד תמימי[37], מוצאה ממהגרים בוסניאקים אלה. הבוסנים הם גורם אתני בולט בכפר מנדא ועראבה[38]. ב-1978, כשצבי אילן ערך את מחקרו, חיו בחדרה, פואד ותאופיק, בניו של אחמד בק[39].

מחנה הפרדות

לאחר 1948 הוקמו במקום מבנים גדולים אשר שימשו את יחידת  הפרדות של צה"ל. המבנה בנוי בדומה לבנייה הבריטית המקומית.

בצד השירותים הלוגיסטיים-המרכזיים, החליט המטה הכללי, בתחילת 1948, להקים שירותי עזר למשק בעלי החיים בצבא, כפי שהיה מקובל בשנית ה-40 גם בצבאות אחרים. באפריל הוסב שמו ל"שירות בהמות משא ורכיבה" ונכללה בו מחלקה וטרינרית שבראשה עמד ד"ר חיים אפלבאום, וטרינר ותיק, שרכש את ניסונו בחיל הספר העבר- ירדני. הוטל עליו להקים יחידת בהמות משא להובלת תחמושת, מזון ומים בשטחים קשים לתנועת רכב ולפינוי נפגעים. בשלב הראשון נדרש לרכוש פרדות, סוסים ואוכפים ולשם כך הוענקה לראש השירות, הסמכות להפקיע בהמות משא. החטיבות השונות דרשו את סייעון של יחידות בהמות המשא.

היה צורך לאמן את נהגי הפרדות, כדי שיוכלו לעמוד במשימות הובלה בחדירות עמוקות לשטחים קשים. לאחר חילוקי דעות ביחס למעמדו וכפיפותו של הגוף, הוחלט לקיימו כגוף עצמאי, תחת פיקוד אג"א ושמו הוסב ל"יחידת נהגי הפרדות". מבין פעולותיו ראוי לציין את העברת אספקה לירושלים (ב"דרך בורמה") ואספקה למשלטים מרוחקים בעיר; הובלת אספקה לקווי החזית ב"מבצע דני" ולחטיבות גולני ו-7 במבצעי חזית הצפון. בשלהי 1948 סייעו יחידות הגדוד בהעברת אספקה מבסיסים מרכזיים למשלטים רחוקים. כמו כן פעלו בתפקידי שמירה על שטחים כבושים ולמניעת הסתננות של כוחות האויב.

על מקומם של בעלי החיים בצבא, מעיד השיר

עוד בגדוד נהגי הפרדות  [זאת היחידה בגליפולי ולא בצה"ל]

הוא צעד בפסיעות מדודות,

והוביל אחריו את הטור

וזכה לציון ועיטור.

נהגו הפרדות אז ללחוש:

"הוא תמיד קופץ בראש!"

(אי-אה, אי-אה)

כשהקימו "חומה ומגדל"-

הוא ראשון העפיל אז אל על,

הוא הוביל על גבו החיוור

עמודים וסלילים לגדר.

ואמר אז פטיש למכוש:

"שוב, רק הוא קופץ בראש!"

(אי-אה, אי-אה)

כשיצאה הבריגדה לחול –

הוא צעד במדבר הגדול,

והוביל על גבו הכחוש.

מכלים ופגזים כדרוש.

וידעו "הגנה" וגם פו"ש:

"הוא תמיד קופץ בראש!"

(אי-אה, אי-אה).

במהלך המלחמה הורחב לגדוד הובלה, ובאוקטובר 1948 סופחו אליו שירות הכלבים והשירות הווטרינרי. בשלהי 1948 וראשית 1949 גדל הגדוד ומצבתו מנתה 271 איש ו-176 פרדות לאחר שצויד ואומן, הגיע לרמתם של גדודים דומים בצבאות סדירים אחרים[40]. הגדוד פורק בשנת 1949, והפרדות הופעלו כפלוגת תובלה רכובה של חיל ההספקה. הפלוגה הופעלה עד מבצע קדש (1956), וזמן קצר אחריו פורקה[41].

הערות

[1] גרווילאה חסונה (שם מדעי : Grevillea robusta) הוא עץ ממשפחת הפרוטאיים, הגדול ביותר בסוגו, גרווילאה. תפוצתו הטבעית בחוף המזרחי של אוסטרליה. הוא ירוק-עד, בעל גזע מרכזי, הצומח לגבהים של 5 עד 40 מטרים. קליפת הגזע היא אפורה כהה ומחורצת. העלים מנוצים, באורך 10 עד 34 סנטימטרים, ברוחב 9 עד 15 סנטימטרים, בעלי 11 עד 31 עלעלים. עלים רבים נושרים מעט לפני הפריחה. הפרחים ערוכים בקבוצות דמויות מברשת, באורך 12 עד 15 סנטימטרים. לעלי של כל פרח יש גבעול באורך 21 עד 28 מילימטרים. הפרחים בדרך כלל בגוון צהבהב-כתום, או, לפעמים, אדמדם. הפריחה מספטמבר עד נובמבר. (Grevillea robusta". Australian Tropical Rainforest Plants.).

[2] ליאור ויתקון, אדריכל בן פרדס חנה, ערך בשנת 2005 תחקיר, עם זכריה בן דוד, על חורבת סופסאפי,.ראו "מקום שמור".

[3] אוסף נתונים מארכיון צה"ל

[4] – Ginio, Eyal, 2001. “Childhood, Mental Capacity and Conversion in the Ottoman State,” Byzantine and Modern Greek Studies 25, 90-119.

[5] Sugar, Peter, 1977. Southeastern Europe under Ottoman Rule, 1354-1804, University of Washington Press, Seattle and London. Pp 50-55. Popovic, Alexandre, 1997. “The Muslim Culture in the Balkans,” Islamic Studies 36:2-3, 181-190.

[6] – Sugar, Peter, 1977. Southeastern Europe under Ottoman Rule, 1354-1804, University of Washington Press, Seattle and London. 2-55

[7] אייל ג'ינאו, "הפרובינציות הבלקניות של המדינה העות'מאנית", בתוך: טל שובל (עורך ראשי), האימפריה העות'מאנית: היסטוריה וסוגיות נבחרות, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2016, (להלן: ג'ינאו, הפרובינציות הבלקניות) עמ' 184

[8] Vryonis, Speros, 1972. “Religious Changes and Patterns in the Balkans, 14th-16th Centuries,” in: Henrik Birnbaum & S. Vryonis (eds.), Aspects of the Balkans: Continuity and Change, Mouton, The Hague and Paris, 151-176.

[9] – McCarthy, Justin, 1995. Death and Exile: the Ethnic Cleansing of Ottoman Muslims 1821-1922, The Darvin Press, Princeton.p 90

[10] ג'ינאו, הפרובינציות הבלקניות, עמ' 251-252

[11] ג'ינאו, הפרובינציות הבלקניות, עמ' 251-252

[12] טורקיה חוקקה בשנת 1934 חוק המאפשר לכל אדם המשתייך לעם הטורקי או לתרבות הטורקית  לבוא ולהתיישב בטורקיה. החלת החוק גם על כלי מי שנמנה על "התרבות הטורקית" אפשרה למוסלמים רבים, שאינם דוברי-טורקית, להגר לטורקיה

[13] צחק שכטר, ‏רישום הקרקעות בארץ-ישראל במחצית השנייה של המאה הי"ט, קתדרה 45, תשרי תשמ"ח, 1987

[14] צבי אילן, "חידותיה של חורבת חידות", טבע וארץ, כרך כ' חוברת 1, עמוד 26-29, נובמבר-דצמבר 1977

[15] עולמי י', סנדר ש' ואורן א' תשס"ו. מפת בנימינה (48) (סקר ארכיאולוגי של ישראל). ירושלים.

[16] מוריה, ח' אדר תרע"ד, יוני 1914, עמ' 462

[17] יאנון הוא כפר פלסטיני קטן בנפת שכם, שמונה כ-120 תושבים. יאנון שוכנת מעט צפונית-מערבית לעיירה עקרבה. הכפר ממוקם על שתי גבעות, הגבעה הצפונית המכונה "יאנון אל-פוקא" (יאנון עילית) או "ח'רבת יאנון" והדרומית "יאנון א-תחתא" (יאנון תחתית). יאנון מוקפת במספר מאחזים הקשורים להתנחלות איתמר: גבעות עולם, מצפה שלושת הימים, גבעת ארנון, הר גדעון וגבעת ינוח (ראו: צבי אילן, בקעת הירדן ומדבר שומרון, עם עובד, תל אביב, 1977, עמ'  297, 403

[18] צבי אילן,  "חורבת חידות", ארץ חמדה, עם עובד, 1978 עמ', 119

[19] ט.ב. אשכנזי, דאר, קיסריה וודי-חורת, הוצאת אברהם יוסף שטיבל, עמודים 76-74, תל אביב, 1931

[20] צבי אילן, "התיישבות הבוסנים בקיסריה", בתוך: אלי שילר (עורך), קרדום, חוברת 18, ספטמבר 1981, עמ' 57-62.

[21] לורנס אוליפנט, חיפה, כתבות מארץ ישראל 1885-1882, עמודים 132-128, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1976.

[22] א'"מ לונץ, מורה דרך בארץ ישראל וסוריה, ירושלים תרנ"א, עמ' 268 נוקב ב-50 משפחות.

[23] ל' שניאורסון, מני ראשונים, תל אביב, 1963, עמ' 158.

[24] צבי אילן, "חידותיה של חורבת חידות", טבע וארץ כרך כ' חוברת 1, עמוד 26-29, נובמבר-דצמבר 1977

[2]  צבי אילן,  "חורבת חידות", ארץ חמדה, עמי, 119

[25] התיישבות הבוסנים בקיסריה, עמ' 63, הערה 14

[26] ראו באתר זה: סיור בקיסריה

[27] בגנזך המדינה שמור תיק ובו פרטי ההתדיינות בשנות השלושים, בתביעת אחמד שרקיס ובניו , יורשי רוחידיל , על השטח והרכוש שעליו , תביעה בה זכו הצירקסים

[28] מאוחר יותר אישר אחמד בק את הגילוי . ראו: דבר השבוע, 19-11-1965 .

[29]  ט.ב. אשכנזי, דאר, קיסריה וודי-חורת, הוצאת אברהם יוסף שטיבל, עמודים 76-74, תל אביב, 1931

[30] א' ראש, קיסריה, 1921, עמ' 30.

[31] – Mikrović, Damir, 2000. “The Historical Link between the Ustasha Genocide and the Croato-Serb Civil War: 1991-1995,” Journal of Genocide Research 2:3, 363-373.

[32] לבל, ג'ני, 1996. חאג' אמין וברלין, הוצאת המחברת, תל-אביב, עמ' 137-140.

[33] Cohen, Philip, 1996. Serbia’s Secret War – Propaganda and the Deceit of History. Texas A&M University Press, College Station, pp. 124-126

[34] בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, הוצאת עם עובד, עמוד 82, תל אביב, 1991

[35] יורם קניוק, תש"ח, ספרי חמד, עמודים 98-96, תל אביב, 2010

[36] מיכאל בן דרור, מסע בעקבות הבוסנים (הבושנקים) בגליל, בתוך: אוכלוסיות לא מוכרות ויישובים מיוחדים בישראל, הוצאת אריאל, ירושלים, אריאל 205-204, עמודים 74-71, 2014

[37] ילידת  2001.  פעילה פוליטית פלסטינית, שהתפרסמה בעקבות הפצת סרטונים וצילומים שבהם הכתה חיילי צה"ל במספר אירועים בכפר מגוריה, נבי סאלח (דימיטרי שומסקי, עהד תמימי: גיבורת ישראל, באתר הארץ, 7 בפברואר 2018

ליאת רון, ‏איתמר ציגלר מ"החצר האחורית": "עהד תמימי גיבורה לאומית", באתר גלובס, 17 בפברואר 2018

אסף גולן, ‏חמולת תמימי: היסטוריה ארוכה של טרור, באתר ישראל היום, 19 בדצמבר 2017;  גדעון לוי, אלכס ליבק, צדק אחד מהים עד הירדן, באתר הארץ, 16 בפברואר 2013;

[38] מרדכי קידר , "אינתיפאדת האכזבה העצמית", מידה, ‏2014-11-13

[39] ארץ חמדת, עמ' 119

[40] זהבה אוסטפלד, צבא נולד, משרד הביטחון, 1994, עמ' 524-526

[41] רועי מנדל, "אש, חיה. מסמכי גדוד הפרדות נחשפים", באתר ynet, 15 במאי 2013