אזור איחוד האמירויות בתקופת שלטון האסלאם

תולדות מזרח ערב, מהעת העתיקה ועד להגעת המערב

כתב: גילי חסקין

ראו קודם: אזור איחוד האמירויות בעת העתיקה ; האסלאם.

מספר המוסלמים בעולם בשנת 2020  מוערך ב-1.8 מיליארד[1]. כרבע מאוכלוסיית העולם. זוהי הדת השנייה במספר מאמיניה (אחרי הנצרות), אך הגדלה במהירות גדולה משל ייתר הדתות[2]. קהילה אדירת ממדים זו, מרוכזת ב-46 אומות, בהן קיים רוב מוסלמי מכריע. בתיאוריה, כל המדינות הללו מהוות ישות מדינית ודתית אחת המכונה בפי המאמינים "דאר אל איסלאם" (בית האסלאם). ואילו העולם הלא מוסלמי, כונה כבר בפי מוחמד, בשם "דאר אל-חרב", כלומר, בית המלחמה. אולם בפועל מתקיימים מספר רב של עולמות מוסלמים שונים. העולם המוסלמי המקורי, היה מערב חצי האי ערב, מחוז הולדתו של הנביא וחבל הארץ שבו משל, כמנהיג המדיני והרוחני של האסלאם הצעיר. האסלאם כפי שהוא במציאות באזור, משקף את דמותה של הדת בימי מוחמד. האסלם של חצי האי ערב, התפתח באופן שונה מהמחוז הגדול השני של הדת – צפון ערב- שם האסלאם התעמת עם הנצרות, סטה מהמקובל בארץ הולדת הנביא וייסד אימפריה שנוהלה מערים כמו דמשק, קהיר ובגדד, שהגיעו לשיאים תרבותיים ומנהליים בימי הביניים. הדבר המאחד את כול מחוזות האסלאם כיום, הוא הדבקות בחמשת עמודי התווך ('ארכאן אלא סלאם'). מעבר לכך, ההבדלים הם כו גדולים, עד שקשה לדבר על רעיון הקהילה המוסלמית המאוחדת, חובקת העולם[3].

אזור איחוד האמירויות של ימינו, יחד עם שכנותיה כמו עומאן, קטר בחריין, היה חלק ממזרח חצי האי ערב ותולדותיו הם חלק מתולדות מזרח ערב.

למרבה הצער, אין בנמצא מידע רב על קורות האזור , החל מהעת העתיקה ועד להגעת המערב.

החברה בחצי האי ערב, בתקופה שלפני מוחמד, מכונה "ג'היליה". (جاهلية). מרבית המקורות ההיסטוריים הקיימים על תקופה זו הם אסלאמיים ולפיכך הם לרוב מציגים אותה באור ביקורתי ושלילי[4],. לפי פרשנות אחרת, פירוש המונח "ג'אהיל" הוא "מי שאינו יודע את אללה", את הנביא ואת החוק; היפוכו של "עאלם", מי שכן יודע את אללה. תקופת הג'היליה מופיעה בהשקפה ההיסטורית המוסלמית, כתקופת האכזריות, המנהגים האליליים והקנאות השבטית. בעבר נהוג היה לתרגם את המושג "גאהיליה כ"בערות", היינו, תקופה בה לא הכירו הערבים את האמונה באל אחד. עד שהמזרחן היהודי-הונגרי הדגול, איגנץ גולדהיצר (1920-1850), הסביר כי ה"ג'הל" – ממנו נגזר מושג זה, מציין בדרך כלל, בספרות הערבית הקדומה, את תכונתו של אדם אלים ובלתי מרוסן. ניגודו הוא ה"חלים" – מכלול סגולותיו של אדם מאופק היתה זו חברה שבטית, שהיתה ברובה פגנית וחסרת ארגון פוליטי מרכזי[5]. האידיאל המוסרי של ערביי ה"ג'אהיליה" מובע במושג "מֻרֻו̞ה" – גבריות. זהו מושג המציין את מכלול התכונות של הבדווי המושלם. אלו הן אומץ לב בקרב, הבלגה בשעת צרה, נדיבות והכנסת אורחים, הגנה על החלש ונקמת דם. סיפורי המסורת הערבית מרוממים אנשים שהצטיינו בתכונות אלו[6].

בקרב שבטי הרועים התפתחה זהות תרבותית, שמצאה ביטוי בצמיחת לשון שירה עממית, מן הניבים הערביים. זו היתה לשון מעוצבת ומשוכללת עם דקדוק ואוצר מילים, שהתפתחה בהדרגה. השתמשו בה משוררים בני שבטים שונים, או ערים בנאות מדבר. השירה נוצרה במהלך מסורת מצטברת וממושכת, שבה נטלו חלק לא רק התכנסויות שבטיות ושווקים, אלא גם חצרות השושלות הערביות שבשולי האימפריות הגדולות. הצורה הפואטית הנחשבת ביותר היתה ה'קצידה' – שיר שבו עד מאה שורות, כתוב באחד המשקלים המקובלים וחרוז אחד עובר מתחילתו ועד סופו. כל שורה היתה יחידת משמעות בפני עצמה והעברת מילים משורה לשורה היתה נדירה. אך כל זה לא מנע את המשכיות חוט המחשבה והרגש משורה לשורה, לכול אורך השיר. השירה לא נכתבה, אף על פי שקריאה וכתיבה היו ידועות בחצי האי וכל ביצוע היה ייחודי ושונה. בקרב המלומדים בתקופה מאוחרת יותר, היה נהוג להתייחס לשירים מסוימים, מתוך הכמות הגדולה ששרדה, כאל דוגמאות עליונות של השירה הערבית הקדומה. אלו נקראים "מועלקאת", היינו, "התלויים", כינוי אשר משמעותו ומקורו עלומים והמשוררים שחיברו אותם נחשבו לגדולי אמני השירה. מקובל לכנות את השירה הזאת "הדיוואן של הערבים". השיר נפתח באזכור מקום שהמשורר היה בו בעבר, ושיכול גם להיות אזכור לאהוב שאבד. לאחר מן יכול לבוא טיול על גמל, שבו המשורר מדבר על הגמל, על הכפר ועל ציד בעלי חיים ומכאן יסיק על תחיית כוחו וביטחונו בעמידתו, נוכח איתנו הטבע. בשיאו של השיר הוא ישבח את שבטו של המשורר. מאחורי השבח וההתפארות, ניתן בכול זאת לשמוע קול אחר, המצביע על מגבלות כוחות של האדם לעמוד נוכח הטבע הכול יכול [7]. השירה היתה חשובה בחברה הערבית ומלאה תפקיד חשוב בחידוד הזהות השבטית הנבדלת, יחד עם ה'אנסאב' (גניאולוגיות) והאח'באר (סיפורים על תולדות השבט).

הקו המאפיין העיקרי של אוכלוסיית מרכז ערב וצפונה, בתקופה מכרעת זו, על סף צמיחת האסלאם, היתה השבטיות הבדווית. קבוצה המתייחסת לאב קדמון משותף. אצל הבדווים, היחידה החברתית היא הקבוצה, לא הפרט. לאחרון יש זכויות וחובות, רק כחבר קבוצתו. לליכוד הקבוצה מבחוץ, תורם הצורך להתגונן מתלאות חיי המדבר וסכנותיהם; ואילו מבפנים, עושים זאת קשרי הדם השושלתיים של הגברים, כדבק החברתי הבסיסי.

היו בחברה הבדווית שבטי נוודים, שגידלו גמלים וצאן. כל שבט התקיים על עדרי הצאן והמקנה ומפשיטות על ישובים סמוכים ועל שיירות שהעזו לצלוח את מדבריות ערב. בדרך כלל לא הותיר השבט קרקע פרטית בתחומו, אלא בעלות קיבוצית על שטחי מרעה, מקורות מים וכיוצא בהם[8].

היו גם שבטים שישבו בכפרים לפחות חלק מן השנה ויושבי קבע שחיו בנאות המדבר של חיג'אז (רצועת החוף המערבית) וביאמאמה (במזרח חצי האי) ועסקו בחקלאות ובמסחר. תושבי ערב, שהיו בעלי מוצא אתני משותף ולשון שירה ערבית משותפת, על פי רוב לא חלקו מסגרת מדינית מאורגנת. שבט היה קבוצת ההתייחסות הגדולה ביותר, אולם בתוך השבט היו יחידות קטנות יותר, חלקי שבטים, אליהם הפרט חש זיקה והזדהות ובמסגרתן זכה להגנה. אם כי הוא חש בדרך כלל זיקה חזקה והזדהות, דווקא עם יחידות קטנות יותר, חלקי שבטים, שבמסגרתה זכה להגנה על נפשו ועל רכושו.

מקומה של האשה בחברה הבדווית הקדומה, היה שונה מאשר בחברה הערבית המאוחרת. מצד אחד, היתה חופשיה למדי ומכובדת והמשוררים שרו לכבודה שירי אהבה. היו גם נשים משוררות, שעודדו את שבטן בימי קרב וקוננו על מתיהן בשירת הספד עצובה. אולם מאידך, לא היו לאשה זכויות רבות והיא לא נטלה חלק בירושה. על פי המנהג הנפוץ, רכוש מקרקעין היה שייך לגברים בלבד ועובר באמצעותם לילדיהם הזכריים. "בנים הם העושר של הבית".

כמו כן היה נפוץ ריבוי נשים. מעל לכמות מסוימת, הכרחית, משתנה בהתאם למקום ולזמן,  הנשים היוו מעמסה כלכלית על המשפחה. במקרה של לידת בנות רבות מדי בשבט, היה נהוג לקבור בחייהן את התינוקות הבלתי רצויות – נהג אכזרי שנקרא "ואד". הגברים היו אחראים בעיקר לאדמה או למקנה. הנשים – לבישול, לניקוי ולגידול הילדים. אך הן נהגו לסייע בשדות או  המקנה.   האחריות לקשרים עם העולם החיצון, היתה באופן רשמי של הגברים. למרות שלא חבשו רעלות ולא הופרדו מהגברים באופן פורמלי, היו הנשים כפופות לגברים באופנים שונים. חלק מכבודו של הגבר היה להגן על השייך לו, ולהיענות לדרישות של בני משפחתו, או של השבט, או של הקבוצה הגדולה לה השתייך. הכבוד ניתן ליחיד באמצעות חברותו במכלול גדול יותר. הנשים במשפחתו – אימהות ואחיות, נשים ובנות – היו כולן תחת חסותו, אך מעשיהן יכלו להשפיע על כבודו. חוסר צניעות היה עלול לערער את הסדר החברתי. לכן נמהל בכבוד שרחש הגבר לנשותיו, חשד מסוים או אפילו פחד, מהנשים כגורם מסוכן[9].

השבטים הונהגו על ידי ה"סייד', מושג אשר עם הזמן התגלגל למושג 'שייח''. היתה זאת דמות דומיננטית אשר צומחת מתוך השבט, תוך מעין קבלה כללית של חברי השבט, והוא מנהל את השבט, תוך הסכמה כללית של שאר חברי השבט. השייח', היה על פי רוב, ראשון בין שווים, שהוצא לפועל את רצון השבט, יותר מאשר עיצב אותו. הסייד מתאפיין בשורה של תפקידים ותכונות חיוביות: מנהיג, לוחם, כריזמטי, מכניס אורחים, אדיב, משורר ומנהל את יחסי הציבור של השבט, אך אין לו זכויות יתר מאשר לייתר חברי השבט.  זכויות הפרט וחובותיו נגעו למשפחה במסגרת השבט לא כלפי איש מבחוץ. "ממשל" השייח' התבטא בבוררות לא בפיקוד. סמכויות אכיפה לא היו לו ומושגי המרות, השררה והענישה הפומבית היו מאוסים בעיני חברת הנוודים הערבית. הוא הסתייע במועצת זקנים, ה'מג'לס', בה היו ראשי המשפחות ונציגי ביתה אב של השבט. המג'לס שימש פה לרצון הכלל. חיי השבט הוסדרו על פי הנוהג, ה'סונה', משמע מעשי האבות, אשר כול תוקפו בא מכיבוד תקדימים וחיובו היחידי בא מרצון הכלל. המגבלה החברתית היחידה לאנרכיה הרווחת היתה גאולת הדם. נוהג שהטיל על שאר בשרו של הנרצח, חובה לנקום ברוצח או בבן שבטו[10].

במרכזה של הדת בתקופת הג'אהליה, עמדו פולחן העצים והמעיינות, שדים ורוחות, אבנים קדושות ואלילים, אמונה ביידעונים ובמגידי עתידות והקרבת קורבנות של בעלי חיים, מוצרי מזון וחפצי ערך. לכל קבוצת שבטים היו אלים משלה, עם אל מרכזי. לשבטים היו פסלים שייצגו את אליליהם, אותם הם נשאו בנדודיהם או החזיקו אותם בבתיהם[11]. היו מקומות מקודשים בהם אסור היה לשפוך דם. עליהם היה מופקד 'סאדן' – שומר המקומות הקדושים. היה ניתן לעלות לרגל למקומותה קדושים, בחודשים מקודשים, בהם הוכרזה שביתת נשק. המקדש החשוב היה זה של מכה, ה'כעבה' והאבן השחורה, המקודשת שבתוכו.

לשבט יש גם איש דת, "כאהן", אשר עוסק בנבואה, בריפוי ובעצה.

דמות נוספת, לצדו של ה"סייד", היה ה"שאער", היינו, המשורר. המשורר או ה'ראווי' היה רשאי, בדפוסים מקובלים, לאלתר שימוש בעל פה במילים מסוימות, או בצירופי מילים, כדי להביע רעיונות ורגשות. לפיכך לא היתה צורה אותנטית יחידה לשיר. מעמדו המכובד בשבט נעוץ בתפקיד החשוב שמילאה השירה בחייהם של שבטי הבדווים ובכוח הברכה והקללה שייחסו הערבים למצוא פיו של המשורר (השווה את סיפור בלעם, ספר במדבר, כ"ב=כ"ד). המשורר היה האיש אשר עודד את שבטו בקרב ואשר הנציח בחרוזיו את מעללי גבורתו. הוא אשר הגן עליו מפני פגיעה בכבודו ושם את אויביו ללעג ולקלס המשורר הג'הילי היה נערץ על ידי בני שבטו ופעמים רבות יוחסו לו כוחות מאגיים והבנת דברים שלמעלה מן הטבע[12].

הדת בחצי באי ערב הייתה סינקרטיסטית, כלומר היא צירפה רעיונות והשקפות שונים לשלמות אחת, והכירה באלים שהובאו מהחוץ. כך למשל, האול הובל, שהובא ממואב, או מארם נהריים. הישויות שסגדה להם הדת היו שוכני מקומות מסוימים – בעצים, במעיינות ובמיוחד באבנים מקודשות. היו גם כמה אלים במובן המקובל, שסמכותם  שסמכותם חרגה מגבולות הפולחן השבטי. שלושת החשובים שבהם היו מנאת, עוזה ואללת (אלת השמש). האחרון מוזכר על ידי הרודוטוס. שלושת אלו היו כפופים לאלוהות נעלה יותר בשם "אללה". אל ראשי זה, שבתקופה האסלאמית יהיה שמו של האל המונותאיסטי היחיד, היה בתקופה זו אחד מהאלילים השונים. הוא לא היה האל היחיד, אולם הוא נחשב לריבונה של הכעבה, האבן השחורה המקודשת במכה, לימים המקום הקדוש ביותר לאסלאם. הפילולוג הערבי אבן אל-כלבי (737-820), בספרו 'כותאב אל אנצאם' ("ספר הפסילים"), מציג את ההשקפה לפיה עבודת האלילים של ערב, היתה השחתה של אמונה מונותאיסטית טהורה, שהובאה לערב על ידי אברהם ונשכחה עם הזמן[13]. האל והפולחן היו תג הזהות של השבט והביטוי האידאולוגי היחידי לתחושת האחדות והלכידות שבקרבו. שמירת מצוות הפולחן השבטי, ביטאה נאמנות פוליטית; כפירה היתה זהה לבגידה[14].

עליית מוחמד

האירועים שהביאו לעליית האסלאם, אינם קשורים לאזור בו אנו דנים, אבל בחרתי להביאם בקצרה, כדי לסייע בהבנת התהליכים:  מֻחַמַּד בן עבדאללה בן עבד אל-מוטלב (570 בערך –632) מייסד דת האסלאם. נחשב במסורת המוסלמית לאחרון ולחשוב ביותר מבין הנביאים.

בתקופתו של מוחמד הייתה העיר מכה מרכז מסחרי בינלאומי חשוב, ושימשה גם מוקד פולחן לשבטים בחצי האי ערב. במרכז העיר עומדת הכעבה – מבנה ששימש אז כמרכז פולחן פגאני, ולפי המסורת המוסלמית בנה את יסודותיו הנביא אברהם, אביהם של הנביאים יצחק וישמעאל, לפי האסלאם. לפי האמונה, האבן היתה בראשיתה לבנה, אך השחירה בגלל חטאי בני האדם. על-פי המסורת המוסלמית, מוחמד טיהר את הכעבה מן הפסלים האליליים ואפשר את הפולחן המוסלמי המונותאיסטי בה. הסוחרים במכה, שעיקר פרנסתם הייתה על הכנסות עולי הרגל הפגאנים אל הכעבה, החלו להתייחס אל מוחמד בעוינות. זמן-מה לאחר מות דודו אבו טאלב ואשתו ח'דיג'ה, הסיר שבט קורייש את חסותו ממוחמד באופן רשמי והוא נאלץ כעבור זמן-מה להימלט ממכה.

למוחמד היו תומכים בעיר ית'רב  שנקראה לימים "אל-מדינה", הנמצאת במרחק של 400 ק"מ . צפונית למכה, ותושביה, היו בעיקר חקלאים ורועי צאן. מוחמד היגר לעיר זו, עם קומץ תומכיו במכה, שהיו לפי המסורת המוסלמית כ-70 איש, בשנת 622 לספירה, היא השנה הראשונה למניין השנים המוסלמי. האירוע הזה מכונה באסלאם 'אל-הג'רה', כאשר במסורת המוסלמית המהגרים זכו לכינוי "המוהג'ירון" (המהגרים), אשר ברבות הימים הפך לתואר של כבוד, המעיד על נאמנות בעליו לדת האסלאם ולאומה האסלאמית.

הערבים במדינה בקשו להם בורר. בשומעם על מוחמד, התרשמו ממנו, התאסלמו בחלקם והזמינו אותו לגור בעירם. אלה היו "אל-אנצאר" ("העוזרים", "התומכים"), תומכי מוחמד באל-מדינה, ובעלי תפקיד חשוב בהיסטוריה האסלאמית לעתיד. לאחר הבוררות, העמיד מוחמד את עצמו הלכה למעשה כראש הקהילה באל-מדינה. מוחמד שנתקל בהתנגדות של השבטים היהודים (בנו נצ'יר, בנו קריט'ה, בנו קינוקע) , נלחם בהם וכשהצטרפו כמה מהם למתנגדיו, נקם בהם, הרג את הגברים ולקח את נשותיהם. חלק מהילדים והנשים היהודים שהתאסלמו תרמו לאסלאם מסורות שמקורן יהודי, ואשר מכונות בערבית "איסראיליאת".

משנוצרה הישות המדינית המלוכדת, החל מוחמד בפשיטות על שיירות המסחר השייכות לבני שבט קורייש, כנקמה על השתלטותם על רכושם של המוהג'רין במכה. כשסבלה העיר ית'רב (אל-מדינה) מרעב, פקד מוחמד לתקוף שיירות המובילות מזון, כדי להשיג מזון לעיר. ב-624 יצא מוחמד יחד עם 300 אנשים לתקוף שיירה שחזרה למכה מסוריה, ושהובילה כ-50,000 דינר זהב. ראש השיירה, אבו סופיאן שמע על כך והזעיק תגבורת ממכה. בני קורייש שלחו 950 איש, אך מוחמד הצליח להביס אותם במקום שנקרא באדר , שנחשב עד היום במסורת המוסלמית סמל ומופת לגבורה. סמל למאבק של מעטים נגד רבים. של מוסלמים בכופרים.

ב-628 הושג הסכם שביתת נשק בין מוחמד לאנשי שבט קורייש הסכם זה, המכונה "הסכם חדיביה", נחשב באסלאם כהסכם משפיל, שכן אנשי שבט קורייש לא הסכימו שמוחמד יחתום עליו בתואר "רסול אללה" (שליח האל), אלא כמחמד בן עבדאללה בלבד. במקביל הסתכסך מוחמד עם יהודי  ח'ייבר (כ-150 ק"מ צפונית לאל-מדינה) החקלאים, בתואנה שגרמו לשבטים אחרים לצאת נגדו.  בקרב שהתחולל ביניהם, הידוע בשם 'קרב חייבר', הרג מוחמד 100 איש. יתר היהודים נכנעו והגיעו להסכם, על-פיו ימסרו למוחמד ואנשיו מחצית מיבוליהם.

הגעת האסלאם למזרח ערב

לאחר כיבוש מכה בשנת 630 והניצחון בקרב חֻנָיְן, באותה שנה, על קונפדרציה של שבטים מבעלי הברית של טאיף (העיר השלישית בחשיבותה בחיג'אז), הוכר מעמדו של מוחמד כאיש החזק ביותר בחצי האי ערב.

שנת 631 ידועה כ"שנת המשלחות" (וּפוּד). משלחות של שבטים, באו אל מוחמד, כדי לתת לו את ה'בָּיְעַה', היינו שבועת האמונים, כלומר, לכרות עמו ברית ולקבל את מנהיגותו. היתה זו התאסלמות קולקטיבית, אמנם שטחית באופיה, אבל מקפת מבחינת מספר המתאסלמים והטריטוריה שבה התפשט האסלאם[15]. בשנת 632  הגיעו שלוחיו של מוחמד, גם לאזור הצפוני מזרחי של חצי  אי ערב והכינו את השטח להמרת הדת לאסלאם[16].

מוחמד מת בשנת 632 ולא השאיר אחריו בן. אבל גם לו הותיר אחריו בן, הוא לא היה נחשב אוטומטית ליורש הטבעי, שכן בחברה הערבית המסורתית, ה"ג'הילית" (פרה-מוסלמית), לא עברה ההנהגה, בהכרח מאב לבנו. סמכותו של המנהיג, השייח או הסייד נבעה מצירוף של כמה גורמים: השתייכות למשפחה מכובדת מעמדו של האיש במדרג המשפחתי, כריזמה וסגולות אופי כמו נדיבות, נאמנות, חוכמה וגבורה, הנערצות בחברה ערבית. ומעל לכול – הסכמתם של נכבדים אחרים. למעשה, מוחמד לא היה שייח שבטי, הוא עמד בראש של קהילה על-שבטית. לא ייפלא אפוא, שמיד לאחר מותו של הנביא, החלה התרוצצות בין ה'מוהג'רון' , היינו, המהגרים– אנשי מכה שהיגרו עם הנביא והאנצאר, כלומר העוזרים  – אנשי מדינה, שתמכו בנביא בהגיעו לעירם.

בסופו של דבר, אחרי מאבק כוחות קצר, ירש את מוחמד חותנו אבו בכר, ששלט בשנים 632-134 נודע לימים בתור ה"כליף" (לייתר דיוק, ח'ליפה, ממלא מקום). למרות שבבחירתו נמנע מאבק אלים, מותו של מוחמד בשנת 632, גרם למשבר באֻמָה (האומה המוסלמית) הצעירה. חיש קל קרסה מערכת הבריתות הפוליטיות שהקים מוחמד. חלק מבני השבטים שבחצי האי ערב סברו שההסכם הגיע אל קצו וסירבו להמשיך ולשלם את המס ליורשיו. המסורת המוסלמית מפרשת את הסירוב להעלות מס, כמרד דתי, המתואר במושג "רידה" (Ridda). המובנה של מילה זו היא אפיקורסות. המשמעות לא היתה חזרה מקבלת האסלאם ושיבה לדת הקודמת, אלא את סיומו הפשוט והאוטומטי של הסכם פוליטי, עם מות אחד הצדדים. מלחמות רידה היו סדרה של התכתשויות צבאיות בשנים 632-622, בין המוסלמים,  בהנהגתו של אבו בכר, לבין השבטים באזור. בהמרות שאבו בכר הפעיל, היתה מלכתחילה שונה מזו של השייח' השבטי, בן ערב. הוא היה ראש לא רק לקהילה, אלא גם לאזור. לתפיסתם של שבטים רבים, מותו של מוחמד ניתק לחלוטין את קשריהם על מדינה ולפי מסורת עתיקה, הם ראו את עצמם חופשיים לנהוג לפני ראות עיניהם. מכיוון שלא נטלו חלק בבחירת אבו בכר, ברור שלא חשו כל מחויבות כלפיו והשעו מיד את העלאת המס והן את החוזה. כדי לשקם את שלטונה של מדינה, נאלץ אבו בכר לקשור חוזים חדשים. אחדים מן השבטים הסמוכים ניאותו לכך, אבל הרחוקים יותר סירבו ואבו בכר נאלץ לכפות עליהם כניעה צבאית כאקדמה לאסלומם[17].

היו מנהיגים מקומיים, שהידוע שבהם היה מֻסָיְלָמה, משבט בנו חניפה, שחלק מאנשיו היו נוצרים. מוסלימה קנה לעצמו מעמד של מנהיג דתי ופוליטי ואחרי מותו של מוחמד הוביל את ההתנגדות למדינה, עד שהובס בידי צבא גדול, ששלח נגדו החליף אבו בכר.

כמה ממוקדי ההתנגדות לאבו בכר היו באזור האמירויות של ימינו. כך למשל בעומן מרד שבט עזד (Azd), בהנהגתו של לגיט אבן מאליך (Laqeet bin Malik), שהיה בעל כוח פוליטי רב בחצי האי עומן ונשען על האמפריה הסמנידית בפרס. אבו בכר שלח את מצביאו חודייפה אבן מישהן (Hudaifa bin Mihsan), שכונה גם "המוכתר" וטען שהוא נביא בעצמו. חודייפה התקשה להתמודד לבדו, אבל כוח נוסף שהגיע בסוף ספטמבר 632, הביס את אבן מאליך בקרב דיבה (Dibba), כיום Dibba Al-Hisn, בחוף המזרחי של האמירויות, באזור פוג'יירה (Al-Fujairah), של היום. בקרב זה נהרגו 10,000 לוחמים. תבוסתם של הלא מוסלמים, הובילה לניצחון של האסלם על חצי האי ערב[18].

היו עוד קרבות נגד המורדים בבחריין של ימינו  ונגד האמירות של מחרה (Mahra), בהם הוביל את כוחות האסלאם, המצביא התימני איקרימאח' (Ikrimah), דבר שהשלים את השתלטות האסלאם על חצי האי ערב[19]. בשנת 637 שימשה ג'ולפאר (Julfar) – כיום ראס אל-ח'ימה – כנקודת תצפית לכיבוש אזור איראן. במרוצת מאות השנים הפכה ג'ולפאר לנמל עשיר ומרכז של תעשיית הפנינים, שממנו יצאו ספינות דאו[20] אל רחבי האוקיינוס ההודי  (עד לשנות השישים של המאה ה-20, ספינות דאו ביצעו הפלגות מסחריות בין חופי המפרץ הפרסי לבין נמלי מזרח אפריקה בכוח מפרשיהן בלבד. עיקר מטענן של ספינות אלה היה תמרים ודגים בדרכן למדינות מזרח אפריקה ועצי מנגרובים (כחומר גלם) בדרכן למדינות המפרץ הפרסי. הספינות הפליגו דרומה עם רוחות המונסון בחורף או בתחילת האביב, ושבו צפונה לחצי האי ערב בסוף האביב או בתחילת הקיץ). בירת האסלאם עברה לדמשק ומאחור יותר לבגדד. חצי האי ערב כולו, כולל הערים הקדושות מכה ומדינה, הפכו למחוז נחשל, שחשיבותו היחידה היתה במילוי מצוות החאג' ובמרידות שפרצו לפרקים, בקרב האוכלוסיות הפונדמנטליסטיות של האזור. תושבי האזור שמרו על פרופיל נמוך למדי בעולם האסלאם, במשך 1000 שנה לפחות.

במאות ה-10 עד המאה ה-12 שלטו באזור הקרמטים – שיעים בני הכת האסמעילית.

קרמטים

האִסמאעיליה היא הפלג השני בגודלו בזרם השיעי (אחרי התריסריים) בדת האסלאם. האסמאעילים מאמינים כי יורשו של האימאם השיעי ג'עפר א-צאדק היה בנו הבכור אסמאעיל. אולם אסמעיל מת טרם מות אביו. הבן הבא היה עבדאללה, אולם הוא מת זמן קצר לאחר מות אביו ג'עפר. קבוצת הרוב בשיעה (התרייסריים) האמינה, כי על היורש להיות הבן הצעיר של ג'עפר – מוסא. אולם האסמאעילים האמינו כי בנו של אסמאעיל, מוחמד אל-מכתום, הוא האימאם השביעי, ועליו לרשת את סבו, ג'עפר. זרם מהאסמאעיליה המכונה "השביעיים" מאמינים כי אל-מכתום נעלם מעיני האנשים והוא האימאם האחרון שיחזור בסוף הזמנים וינחיל צדק בעולם.

ראו באתר זה: השיעים (בהכנה).

לא כל כך ברור מה קרה בתולדות האיסמעיליה, ממותו של איסמעיל בשנת 800 ועד להופעתה של התנועה, באמצע המאה התשיעית, כארגון מהפכני סודי, שניהל פעילות מיסיונרית נמרצת בחלקים שונים של העולם המוסלמי. בשנת 899 התפלגה התנועה האיסמעילית, שהיא ענף של השיעה, כשמנהיגה בעיר סָלָמיה שבסוריה, עלי אבן חסן, המכונה גם "עֻבדויאללה" ,כינה את עצמו בשם "אל-מהדי" (גואל)[21] והודיע שהוא האימאם בפועל. משמעותה של הכרזה זו היתה מרחיקת לכת, לפיה מוחמד אבן איסמעיל הוא המהדי. ואכן היא לא התקבלה על יד מרבית בני הכת.

העיר סָלָמיה שבסוריה הפכה למקום מושבם של צאצאי מוחמד אבן איסמעיל ולמרכז של תעמולה איסמעילית. הבשורה האיסמעילית הגיעה תוך כמה עשורים לתימן, בחריין, סוריה, חורסאן[22], טרנסאוכסניה[23], סינד (מערב הודו ומזרח איראן* וצפון אפריקה.

.

חמדאן קרמט אבן אשעת, מי שארגן את ה'דעווה' (הטפה) האיסמעילית, באזור כופה והטיף למאמינים לשובו של מוחמד אבן איסמעיל, שימשול בעולם בצדק, סירב להכיר בעבדואללה וניתק את קשריו עם סלמיה. כך נוצר קרע חמור בתנועה האיסמעילית המוקדמת ונוצר הפלג האקטיביסטי של הקרמטה (מונח ששימש גם ככינוי גנאי לאיסמעיליה כולה, בפי מתנגדיה. קרמט הקים בסיס בסביבת כוּפָה שבעירק וקרא לו "דאר אלהג'רה" (בית ההג'רה), על שם ההגירה של מוחמד מחוץ למכה. בכוונה ראשונית להדגיש את פרישתו שלו, כלומר של מנהיג הכת ואת הקמתו של  אסלאם חדש[24].

תומכיה הראשונים של התנועה הקרמטית, היו בעיקר מוסלמים פרסים, ששילבו בין הזרם האיסמאעילי לבין מיסטיקה פרסית. על-פי חברי כת זו, אללה נטש את הערבים, שדתם הייתה האסלאם, מפני שרצחו את חוסיין, בנם של עלי, בן אבי טאלב ופאטמה בת מוחמד. במקום זאת הם טענו כי כעת תומך האל בפרסים ובצאצאי מלכם חוּסרַו, המלך הפרסי. הקרטיה הטיפה לסדר חברתי ולשוויון. תיאורים מסוימים על חיי הכת אומרים, כי הקרמטים חיו חיי שיתוף בסגנון קומונה, הם הנהיגו בעלות משותפת על הרכוש והחזיקו בקופה משותפת, שאליה הוכנסו כספי חברי הכת. הקרמטים נקראו "הירקנים", מפני היותם צמחוניים. מקורות מוסלמיים מתארים את הכת ככפירה, שזנחה את האסלאם לחלוטין[25].

התנועה נחלה הצלחה מרשימה באוזר הכפרי של דרום עיראק. נתפשו לה שיעים מהזרם המרכזי – ה'אימאמיה', שהתאכזבו מן הפסיביות ומהחולשה הפוליטית של מנהיגיהם. מותו של האימאם האחד עשר, בלא יורש, החריף את בעיית המנהיגות באימאמיה. בנוסף לכך, באותם ימים (869-883), פרץ מרד של עבדים ויסודות ממורמרים בחברה, שכונה "מרד הזנג'. הדבר העסיק מאד את השלטונות העבסיים, חשף את חולשתם והקלה על תנועתו החתרנית של חמדאן קרמט, לעשות לה נפשות.

ראש הכת זכה לתמיכתם של איכרים ושל שבטים ערביים מהאזור. ב-899 הקימו הקרמטים רפובליקה אוטופית דתית במזרח חצי האי ערב (אזור אל-אחסא). יש הטוענים כי הוא ביטל את השריעה (הלכה מוסלמית). יתכן שזו השמצה של מקורות סונים עוינים, אבל הנטייה לביטול החוק אפיינה את התנועה האיסמעילית מראשיתה.

בשנת 899 הקימה תנועת הקרמטה שבבחריין מדינה לוחמנית, שהצליחה לאיים על שלטון העבסים בדרום עירק. הקרמטים פשטו על אזורים שונים: עם הקמת הרפובליקה החלו בפשיטות על העיר כופה, ובשנת 906 ארבו לשיירה החוזרת ממכה, והרגו 20,000 מאמינים. בשנת 930 פשטו הקרמטים על הערים מדינה ומכה, ואף שדדו את האבן השחורה, אותה לא החזירו עד שנת 951, תמורת כופר. מעשה שנתפש בעיני יריביהם כחילול קודש חסר תקדים. ב-964 פשטו על ארץ ישראל. במשך מרבית המאה העשירית היוו הקרמטים הכוח השלט במפרץ הפרסי ובחופי עומאן, וגבו מכס הן מבית עבאס והן מהשושלת הפאטמית במצרים.

בשנת 931 אירע מאורע בעל חשיבות רבה לקרמטים: צעיר פרסי טען להיותו המהדי המצופה. מנהיג הקרמטים קיבל את מרותו, בהתאם לאמונה כי המהדי עתיד להיות פרסי. אך למרבה הפלא הצעיר הורה על סדרת פעולות יוצאות דופן: הוא ביטל את האסלאם, הנהיג את פולחן האש והוציא להורג רבים ממנהיגי הקרמטים. אחרי 80 יום בלבד הוצא הצעיר להורג.

בשנת 988 ירדו הקרמטים בבחריין, לדרגת כוח מקומי וניטלה מהם היכולת להשפיע אידיאולוגית מעבר לגבולות האי. הסופר האיסמעילי נאצר חוסרו, שביקר בבחריין באמצע המאה ה-11, תיאר בהתפעלות את המדינה האיסמעילית כבעלת משטר מדיני וחברתי נאור במיוחד. לדבריו, המדינה נוהלה על פי עקרונות של צדק סוציאלי ועזרה הדדית. המדינה הקרמטית בבחריין שרדה עד 1077 עת נהרסה בידי שבטים מקומיים ואוכלוסייתה נטמעה באיסמעיליה הפטימית[26]. הקרמטים נעלמו לחלוטין לפני המאה ה-14, כשכבר ב-1078 מדינתם קרסה לחלוטין.

במאות השנים שאחר כך, לא היה שלטון מרכזי כלשהו ברוב חצי האי ערב והוא חזר למצב שלפני מוחמד.

במאות ה-11-13, במשך 163 שנים, שלטה באזור השושלת האויונידית (Uyunid). אופי השושלת וזהותה שרויים במחלוקת בקרב החוקרים. חלק טוענים שהם היו שיעים. אחרים סוברים שהיו סונים. הם היו שרידי השבט הגדול באנו עבדול קייס (Banu Abdul Qays). בהנהגת השייח' עבדול בין עלי אל –אויוד (Abdullah bin Ali Al Uyuni) , הם כבשו את הארץ מידי הקרמטים, עם עזרה שנשלחה מהאמפריה הסלג'וקית, בשנים 1077-1078.

בשנת 1253 נוצחו האויונידים על ידי העוספורידים (Usfurids) . שושלת זו נקראה על שם המייסד האפונמי – עוצפור אבן רשיד. הם היו תחילה בני ברית של הקרמטים, עד שצברו כוח משל עצמם. לעוספורידים היו יחסים לא פשוטים, עם הכוח העיקרי באותו זמן – נסיכות הורמוז. שהשתלטו על בחריין ועל קטיף (Qatif), שבמזרח ערב הסעודית, בשנת 1320. במאה ה-15, הופיע במרחב הג'ברידים (Jabrids) ענף נוסף של השבט הגדול באנו-אמיר וייצבו את הפוליטיקה של האזור.

להמשך קריאה: אזור האמירויות למן הגעת המערב ועד ימינו.

הערות

[1] https://worldpopulationreview.com/country-rankings/muslim-population-by-country

[2] Muslims and Islam: Key findings in the U.S. and around the world,  https://www.pewresearch.org/fact-tank/

[3] כריס הורי, פיטר צ'יפינדייל, איסלם מה?, שכן קרוב שחובה להכירו, , אחיאסף, תל אביב, 1991, (להלן: איסלם מהו), עמ' 145-146.

[4] מקור המילה "ג'אהליה" הוא במונח ג'אהיל', המוזכר בקוראן תשע פעמים. משמעות אחת שניתנת למונח היא חסר תרבות, חסר מעצורים, "ברברי" במובן הלשוני של היוונים הקדומים

[5] יוחנן פרידמן, "התקופה הטרום איסלמית", בתוך: חווה לזרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, רשפים 1982,עמ' .13

[6] החברה הטרום איסלמית. עמ' 20

[7] אלברט חוראני, היסטוריה של העמים הערביים, דביר, תל אביב, 1996, עמ'  53-55

[8] ברנרד לואיס, הערבים בהיסטוריה, דביר, תל אביב, 1995, עמ' 35.

[9] היסטוריה של העמים הערביים, עמ' 129-130

[10] הערבים בהיסטוריה, עמ' 35.

[11]  הקוראן – טקסט מלא בפרויקט בן-יהודה (תרגום לעברית: צבי חיים הרמן רקנדורף, 1857) – בהקדמת המתרגם, תחת הכותרת: "מה מעובדי האלילים".

[12] נחמיה לבציון, עמ' 10

[13] נחמיה לבציון, עמ' 9-10.

[14] הערבים בהיסטוריה, עמ' 39

[15] נחמיה לבציון, האסלם, מבוא להיסטוריה של הדת, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, (להלן: לבציון, האסלם)כרך א', יחידה 1, עמ' 38-40 (להלן: לבציון, האסלאם).

[16] Morton, Michael Quentin (15 April 2016). Keepers of the Golden Shore: A History of the United Arab Emirates (1st ed.). London: Reaktion Books. pp. 178–199

[17] הערבים בהיסטוריה, עמ' 58.

[18] Morton, Michael Quentin (15 April 2016). Keepers of the Golden Shore: A History of the United Arab Emirates (1st ed.). London: Reaktion Books. pp. 178–199.

[19] לבציון, האסלאם, עמ 99-101

[20] דאו (בערבית: داو) היא ספינת מפרש ערבית מסורתית המצוידת במפרש לטיני (משולש) אחד או יותר. ספינות הדאו נפוצות במיוחד בחופי חצי האי ערב, הודו, מזרח אפריקה וצפונה. ספינת דאו גדולה עשויה לשאת צוות של כשלושים ספנים, בעוד שבספינות הדאו הקטנות יש בדרך כלל תריסר ספנים.

לצורך ניווט לילי לפי כוכבי השמיים, ספני ספינות הדאו השתמשו באופן מסורתי בקמל. באמצעות מכשיר ניווט זה מוצאים את קו הרוחב על ידי מדידת הזווית שבין כוכב הצפון לקו האופק.

[21] משמעות המילה 'מהדי' : המונחה (בידי האל), המונחה נכונה; או מדריך מטעם האלוהים) נחשב בעיני המוסלמים לגואל העולם (בדומה למשיח ביהדות), אשר יגיע בקץ הזמנים, יושיע את העולם מאלימות ואי-צדק, ויחזיר את האסלאם למסורותיו המקוריות של הנביא מוחמד.  המידע על המהדי אינו מופיע בקוראן אלא בקובצי המסורות שבעל-פה – החדית', השונים בין הסונה לשיעה. על כן גילו, מוצאו, ולטענת מספר חוקרים סונים, שאלת עצם קיומו – שונים מאוד בין שני הפלגים העיקריים באסלאם.

במהלך ההיסטוריה, הציפייה למהדי התעצמה בקרב הקהילה השיעית בשל רדיפת השליטים הסונים את התומכים במשפחת עלי, שראו את עצמם מנושלים מעמדת הכוח הראויה להם. לפי האמונה השיעית, המהדי יהיה האימאם הנעלם, ובבוא הזמן הוא יחזור לעולם ויעשה צדק ויקל על המאמינים להתמודד עם קשיי היום-יום.

[22] ח'וראסאן (בפרסית: خراسان, התרגום המילולי: "מקום זריחת השמש") הוא שמו ההיסטורי של חבל ארץ נרחב במרכז אסיה המקיף אזורים בצפון-מזרח איראן, צפון-מערב אפגניסטן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן וטג'יקיסטן. בירתו של החבל הייתה העיר ההיסטורית ח'ווארזם, היא חיווה(אנ') באוזבקיסטן בת-זמננו.

[23] טרנסאוכסניה. מילולית: מעבר לאוקסוס (אמו דאריה). האזור שבין האמו דאריה לסיר דאריה, מרביתו באוזבקיסטן של ימינו

[24] https://www.britannica.com/topic/Qarmatians

[25]
http://www.philtar.ac.uk/encyclopedia/islam/shia/qarma.html

[26] קולברג, השיעה