טיול למקדשי אנגקור שבקמבודיה

כתב וצילם:   גילי חסקין

 

 

 

 

 

 

המקדשים של אנגקור  (Angkor)  , שבמאות התשיעית עד החמש עשרה היתה אחת הערים הגדולות של העולם, הם יצירות מופת ארכיטקטוניות. במשך מאות שנים לאחר קריסת האימפריה של אנגקור הם רבצו קבורים תחת צמחייה ביער גשם נידח. אפילו צאצאי האנשים שבנו אותם שכחו את דבר קיומם. הם התגלו מחדש על ידי נוסעים וחוקרים אירופיים במאה ה-19, אבל רק בעשור האחרון החלו מאמצי שיקום ושיפוץ בהיקף נרחב.

 

שמה של העיר "אנגקור", מטעה לעיתים, שכן בתודעה המערבית

 

 

 

הוא נקשר במקדש אחד: אנגקור וואט, שיש האומרים שהוא המונומנט הפולחני היחיד הגדול ביותר בעולם. אבל אנגקור היא עיר של מקדשים וארמונות, המשתרעת על כ־310 קילומטרים רבועים, ומכילה יותר מאלף מבנים. ייתכן שזהו האתר הדתי הגדול ביותר שנבנה אי פעם בעולם כולו   .

 

 

 

 

רבים מהמקדשים נהרסו, את האחרים כיסה היער. אבל המבנים שאפשר עדיין לראות – 72 במספר –

יוצרים מכלול יוצא דופן ומלהיב, שגם הצילומים הרבים המפרסמים אותם בגלויות ובאלבומים אינם מצליחים להציגו במלוא הדרו.

החוקר הצרפתי קלוד פרר כתב ב־1931: "הנה כאן נמצאים אותם מקדשים שבמשך זמן כה ארוך נדמו כחזיונות… כאן נמצאים היסודות, הגלריות, הכרכובים, כיפות הדום יוצאות הדופן, הנדמות לעטרות רבות טבעות". המקדשים הם רק חלק ממערך שלם של מבנים ותשתיות, הכוללים גם מאגרי מים ענקיים ומערכות השקיה עצומות שנבנו באזור. מקדשים רבים באזור שופצו ושוקמו, והם מהווים את הדוגמה החשובה ביותר לאדריכלות הקמרית. עם זאת, בנוסף למבנים השונים והשרידים הגלויים, חבויים, ככל הנראה, שרידים ארכאולוגיים בעלי חשיבות רבה בשטחי הג'ונגלים הרחבים המכסים את האזור. המבקרים הראשונים שפקדו את העיר כינו אותה: "העיר שהיא מקדש".

 

אנגקור יפה תמיד: בבקר- עת מוארים הפנים הגדולות של אוולוקיטשווארה, הבודיסטווה של החסד והרחמים; אחר הצהרים- עת קרני השמש שוטפות באור יקרות את התבליטים של אנגקור ואט;

בשקיעה-עת המוני מבקרים מצטופפים על הגבעה, או מתרוממים מעל המבנים בעזרת כדור פורח, כדי לצפות בכדור שמש ענק, שולח קרניים אלכסוניות אדומות ולדעת מטיילים חרוצים היא מיוחדת  ביותר דווקא בזריחה. בטרופי, כמו בטרופי, השמש עולה מהר, אבל מותירה מרחב של מסתורין שחושף בהדרגה את הדמיון, את האיזון, את הסימטריה המושלמת ואת ההרמוניה של אחד האתרים הנשגבים בעולם. הנאגות, היינו, נחשי האבן, ופסלי האריות הגרוטסקיים למראה, כמו השדים, יריבי האלים, דומים באור האלכסוני של השחר,  לישויות חיות ורוטטות.

מקדשי אנגקור מושכים את העין והלב לא רק בזכות יופיים, עדינותם והמונומנטליות שלהם, אלא גם ובעיקר בשל מיקומם בלב יער הגשם הטרופי, דבר שמציב אותם בשורה אחת עם פלנקה שבמכסיקו, טיקאל שבגואטמלה, מאצו- פיצו שבפרו והעיר האבודה של קולומביה. לעתים דומה כי העצים "גונבים את ההצגה" מהמקדשים, בהם הושקעו שנים של עמל, דמיון ויצירה. השורשים העבים מתפתלים בין ההריסות, בולעים שערים וקימורי אבן כרצונם, פורצים וזורמים מסדקים וגומחות כמו נחלי מים, משתלשלים מטה כדי להיאחז בתבליט כאילו הם בוחרים אחד שמצא חן בעיניהם במיוחד. לא ברור אם הם מאמצים אותו או שמא מתעמרים בו. התוצאה מרהיבה והרסנית. העצים של אנגקור – עבים, משורגים וצחורים – מיתמרים מעל למקדשים הגדולים, שורשיהם לוחצים ומוחצים אותם בלפיתה חזקה. זהו חיבוק קטלני. העצים שהחלו את חייהם כזרעים שהפילו ציפורים מעופפות, חפרו את דרכם עמוק כל כך לתוך המונומנטים עד כי אלה, במדה רבה, נתונים כעת לחסדיהם. עצים אחרים, שצמחו אלא על ומתוך הקירות, מאיימים ליפול ובכוחו של מנוף ענקי, לקעקע את המבנה ממנו הגיחו.

אין כל דרך להשיב למקדשים את חזותם המקורית. כשמדובר בשרידים מעשה ידי אדם, תפקיד השימור הוא בעצם להאריך את חייהם של מה שנותר, בצורה ציורית אפשר לתאר את הקירות השוממים ואת קורות האבן כשלדים ענקיים, היינו, שרידי העצמות של בניינים, שאיבדו את כל האביזרים והריהוט השבירים שלהם לסביבה האכזרית. מאידך, אפשר לראות בכך דווקא צדק קוסמי, עדות לנצחונו של הטבע על האדם.

על הקירות שומרות כבר 1,000 שנים דמויות של רקדנים מגולפות על אצילותן ועל שיווי המשקל, גם כאשר מסביבן האבנים קורסות. יש מומחים לשיקום המעדיפים לראות מבנים היסטוריים במצבם הקדום, ללא עצים וצמחייה עבותה. אחרים טוענים כי אין דרך להחזיר את מחוגי השעון לאחור וכי סימני הזמן גם הם חלק מההיסטוריה ויש לשמרם. במקרה של אנגקור, לא ניתן להפריד את המבנים מסביבתם. העצים, קולות הצרצרים וציוצי הציפורים הם חלק מההילה שאופפת את המקום, ויוצרת תחושה של על-זמניות.

 

הצרפתי ג'נרט דה ברסקי היטיב לתאר התחושה כשכתב ב־1924: "לך לאנגקור, ידידי, לחורבותיה ולחלומותיה". שנה אחר כך כתב האנגלי צ'רצ'יל גנדה, בסערה של התפעלות: "הסיפור של הלא ייאמן. הפלא של אנגקור שאין דומה לו בכל אסיה". הוא צדק. בכול רחבי אסיה, אין שנייה לאנגקור.

אנגקור היתה עיר הבירה של מלכות קהמר. מכאן שלטו הקהמרים בכל השטח שמדרום וייטנאם עד ליונאן שבסין, ומערבה למפרץ בנגל. העיר המרכזית (א-טום) היתה בנויה בצורת ריבוע והיו בה ארבעה רחובות מרוצפים. במקום נחשפה מערכת ניקוז מתוחכמת להשקיה מבוקרת של שדות האורז שמסביב. הבתים, מבני הציבור והארמונות היו בנויים עץ שהתפרק. הזכות לשכון במבנה אבן או לבנים היתה שמורה לאלים. בנייני העץ, וביניהם ארמון המלך, נפלו טרף לשיני הזמן. רוב האבנים שמהם נבנו המקדשים, הובאו ממחצבה גדולה בהרי קולן, כ- 40 ק"מ מצפון מערב  לאנגקור .

 

שרידי בנייני האבן, מצטיינים בשפע של תבליטים, שמכסים את כל הקירות מבחוץ (בדומה לסגנון ההודי, ששימש מופת למלכי קהמר). הקמר, שילבו את יסודות האמונה ההינדית, עם אמונות מקומיות אחרות. המקדשים הראשונים נבנו על יסוד האמונה בשיווה. לאחר מכן בווישנו. חלקיה המאוחרים יותר של אנגקור נבנו על בסיס האמונה בבודהיזם.

כל הפלגים היריבים, הטוענים לשלטון בקמבודיה, הציבו את צלליתו של מקדש אנגקור במרכז דיגלם. אפילו פול פוט – מנהיג החמר רוז' בשנים 1975 עד 1979, מי שמזוהה יותר מכל עם השואה הקמבודית, שבה נרצחו כמיליון איש, שביעית מאוכלוסיית המדינה – הציג את מגדלי אנגקור וואט על דגל התנועה.

 

בין המבקרים הרבים באתר, לא נפקד מקומם של תיירים קמבודים שמגיעים ברחבי המדינה ובעיקר נזירים בודהיסטיים הבולטים בגלימותיהם הכתומות , הרואים באתר , קודם כל מקום קדוש. דורות רבים לאחר שהוקמו, קמבודים רבים עדיין מגיעים אל המקדשים להתפלל ולהדליק מקלות קטורת מול פסלי בודהה מושחתים וחסרי ראש.

 

הארכיטקטורה של המתחם כולו שונה מהמוכר לנו. בדרך כלל, אנחנו רואים בקבוצת מקדשים תבניות חוזרות. אולם באנגקור הסיפור שונה:זה מתחיל בבאיון (BAYON), מבנה המגדלים המורכב ובו 96 פסלי ענק, ממשיך בבאפון (Baphuon), מקדש פירמידה שמהווה דוגמא נפלאה לבנייה באבן.  ניק פין (Neak Pean) בית "הנחשים המלופפים", הוא סטופה בלב בריכת מים שסביבה ארבע בריכות נוספות. על מבנה זה כתב האנגלי צ'רצ'יל גנדה: "זהו אחד המקדשים הגורמים לאדם לחלום על הימים הרחוקים של יופי ומותרות. היה כדאי לחיות אז ולהיות אשה השייכת לגזע אנושי אשר תמיד העריץ את נשותיו". הוא לא ידע שבתפישה הקהמרית האשה סימלה לעתים את המוות…

מרפסת הפילים ומרפסת המלך המצורע הן דוגמאות נפלאות לעיטור משטחים. טא פרום (Ta Prohm) הוא מקום מסעיר בו המבקר נדרך נוכח המאבק של העצים במבנים. משם נלקחו התמונות הדרמטיות ביותר. זהו מקום אידיאלי להתבונן בדרמה, לחלום ולהרהר.

מרשים מכולם הוא אנגקור וואט (Angkor Wat). זהו מבנה עצום ממדים עם סימטריה מופלאה: החל בחפיר המקיף את החומה החיצונית וכלה בחמשת המגדלים הבנויים בצורת ניצן הלוטוס. מלקולם מקדונלד, מי שהיה הנציב הבריטי בדרום־מזרח אסיה, כתב עליו בהתפעמות: "הרבה מהמבנים נפלאים, אבל לכולם יש דרגה מסוימת של אי־שלמות. אנגקור וואט הוא הביטוי העליון של תרבות גדולה. הוא פסגתה של אבולוציה ארכיטקטונית – האידיאל שאליו שאפו כולם".

הארכיטקטורה של המקדשים הקהמריים עוצבה על פי מערכת של סמלים. לפי אחת האמונות, המלך ועיר הבירה נמצאים במרכז היקום. המעבר מהעולם החילוני אל העולם הקדוש נעשה באמצעות ארבעה צירים, כיווני רוחות השמים, המובילים מהשוליים אל המרכז. הרעיון הארכיטקטוני והדתי ההודי (ההינדואי והבודהיסטי כאחד), שהמקדש הוא מיקרוקוסמוס של ההר מרו (Meru) הקדוש, מקום מושב האלים ומרכז הקוסמולוגיה ההינדית, משמש רעיון מרכזי בתרבות החמרית, והיתה לו השפעה עמוקה על אמנותה של תרבות זו. במהלך ההתפתחות הארכיטקטונית נוצרו שני אלמנטים נוספים: החומה והחפיר.

 

שביל האבן המקשר בין המקדשים מייצג את הגשר שבין עולם האדם לעולם האלים. חזיתם של מרבית המקדשים פונה מזרחה. לדעת הקהמרים, המזרח מייצג את החיים ואת הכוח היוצר של הגבר, ואילו המערב מייצג את המוות, הטומאה, האשה והשקיעה. הצפון הוא כוח המזוהה עם הפיל, שהוא לעיתים משמש כסמל מלכות ואילו והדרום הוא ניטרלי. חוקרים סבורים כי המקדשים נבנו על פי תפיסה מתמטית. על פי האמונה ההינדואית, מבטאים המספרים את מבנה היקום. לכן יש לבנות את המקדש על פי תפיסה מתמטית מסוימת, כדי שיהיה מושלם ויתפקד בהרמוניה עם היקום. כשרונם של הקהמרים היה ביכולתם לבטא בארכיטקטורה שלהם את עולמם השמימי של האלים.

החוקרים עדיין מתלבטים באשר לחשיבותם של מאגרי המים, המהווים מוקד מרכזי בכל המתחם העירוני של אנגקור. חלקם רואים בהם אמצעי להשקיית שדות אורז, ואחרים סבורים שיש להם משמעות דתית, הקשורה לאוקיינוסים המיתולוגיים המקיפים את הר מרו. התבליטים במקדשים, בעיקר באנגקור ואט מרהיבים ומעוררים השתאות בעדינותם ובדיוקם. בניגוד לתחריט, שם אמן מוכשר יכול לתקן טעות של קודמו, הרי בתבליט, טעות מזערית עלולה לגרום להחלפת לוח ענק ולהוריד ימי עבודה רבים לטמיון. על הקירות במתוארות האפסרות (Apsara), היינו, הרקדניות השמימיות ובתוך המקדש פנימה, מתוארים בפרטי פרטים האפוסים ההינדים המפורסמים: מהבהרטה, רמיאנה וחביצת ים החלב.

 

הקהמרים השתמשו בין השאר באבן אדומה, שנחצבה רכה, בגלל תכולת המים הגבוהה שבה, אבל מתקשה כשהיא נחשפת לאוויר. בדומה לסינים במקדשי המערות שלהם (לונגמן, מוגאו), הם השתמשו גם ברעפים ובטיח־גבס. אלמנטים אדריכליים אופייניים נוספים הם קשתות, דלתות דמה, עמודים, חצאי עמודים, חלונות מסורגים בעמודים דמויי במבוק, ומגדלי כניסה שעל ארבעת צדדיהם חקוקות פנים ענקיות.

עד למאה ה-9 הייתה קמבודיה מחולקת בין כמה ישויות פוליטיות. בתקופות פונאן (מהמאה ה-1 עד שנת 550) ובתקופת צ'נלה (מ-550 ועד שנת 800 בערך) הושפעה הדת הקמרית מהדתות בהודו. הפולחן כלל אלמנטים של הינדואיזם משולבים בפולחן מקומי קדום. במקדשים מתקופה זו נמצאות כתובות באבן בסנסקריט ובקמרית, המציינות אלים הינדים, בראשם שיווה, יחד עם אלים הקשורים לפולחן המקומי. הבודהיזם היה נוכח אף הוא אבל פחות בולט, כנראה מכיוון שנרדף בידי השלטון. פולחן שיווה היה מרוכז סביב סמל הלינגאם כבר בתקופה זו, שהיה סמל לא רק לפוריות , אלא לקשר עם האל.

בתחילת המאה התשיעית הכריז המלך ג'איאווארמן השני שבא מג'אווה, על עצמאותה של קמבוגָ‏'דֶ‏סָ‏ה (קמבודיה), וייסד את בירתו בהאריהאראליה (Hariharalaya), הידועה כיום כרולואוס (Roluos), בקצה הצפוני של האגם הגדול, טונלה סאפ, שנחשב לווסת הגדול של המקונג.

במערכת של מלחמות, בריתות, נישואים פוליטיים ומתנות, השיג ג'איאווארמן השני את איחוד המדינה. בשנת 802 הכריז המלך על עצמו כ"מלך עולמי" וכ"מלך אל", כדי להביע בכך את הצלחתו באיחוד‏‏. את האלוהות סימלה ישות שכונתה "אריהארה", ביטוי לשילוב עיקריהם של וישנו (הארי) ושיווה (הארא).

ראו באתר זה: האלים ההינדיים.

ג'איאוארמאן השני, המלך שהקים את העיר, קרא לעצמו דוואראג'ה (Devaraja)- מלך אל – ובכך הדגיש את הקשר המיוחד שלו עם שיווה. לפיכך, גם ארמונותיו של המלך הם מקדשים. השינוי הדתי התבטא גם באדריכלות: במקום האתרים הקדושים של צ'נלה, שהיו תאים בודדים, נבנו מקדשים ובהם סדרה של משטחים מוגבהים ועליהם מגדלים רבים. פירמידות מרשימות נועדו לסמל את הר מֵרוֹ, מקום מושבם של האלים במיתולוגיה ההינדית, והחפירות שסביבן מייצגות את האוקיינוסים המיתולוגיים. אופייני למבנים השונים היה הסמל הפאלי לינגאם, כדימוי דתי מרכזי. הפירמידה הייתה מרכז העיר, ובמרכזו של המתחם הקדוש עמד הלינגאם. שמו של הלינגאם היה כשם המלך, עם הסופית "אסווארה" (esvara), כציון לשיווה.

 האריאראליה נבנתה על פי המתכונת המקובלת בערים הקמריות: סביב העיר נבנתה סוללת הגנה המוקפת בחפיר. במרכז העיר עמדו מקדש ממלכתי, בנוי מאבן או מלבנים, וארמון בנוי מעץ. אישים חשובים שהתגוררו בעיר בנו גם הם מקדשים שונים, בתוך החומה ומחוצה לה. מקדשים אלה הוקדשו, כמו המקדש המרכזי, לאלי הינדו שונים, ובעיקר לשיווה. גם בנייני חול רבים נבנו בעיר, בתוך החומה ומחוצה לה, רובם ככולם עשויים מעץ. בסביבות שנת 880 הוקם המקדש המרכזי בהאריהארליה, מקדש ההר בקונג (Bakong),שסימל את הר מרו ופריאה קו (Preah Ko) – מקדש נוסף לזכר האבות. מאפיין נוסף של הבירה הקמרית, מאגר מים, שגודלו 3.8 על 0.8 ק"מ. נבנה כעשר שנים לאחר מכן, ובתוך מכלול המאגר נבנה מקדש שלישי, לוליי (Lolei). במקדש ארבעה מגדלי לבנים (ייתכן שבמקור היו ששה מגדלים), במקור היו המגדלים מוקפים בחומה, אך היא לא שרדה. במגדלים אלמנטים קישוטיים רבים.

המלך ג'איאווארמן השני, היה בעל תאוות בנייה גדולה מאד, מעין "הורדוס" קמבודי, ובמקביל לפולחן המלך-אל, הפך גם הלינגאם, הסמל הפאלי של שיווה, לסמלה של עוצמת השליט. פולחן זה נערך במקדשי הרים, שהראשון שבהם היה אנגקור. המלך שלט בעשרת מעמד של פקידים ממוצא ברהמיני. מתחתם היו בעלי קרקעות, נטולי מעמד והשפעה ובתחתית הסולם החברתי היו האיכרים, ונמוכים מהם רק העבדים. בן אחיו, אינדירווארמן הראשון (877-889) פיתח מערכות השקיה שאפשרו חקלאות אינטנסיבית כמעט בכל הארצות. הצליחו לייצר הרבה מזון ולפתח אוכלוסייה גדולה יחסית לגודל השטח. יורשו יאסווארמן הראשון (889-910) העביר את בירת הממלכה סמוך לאנגקור, שם היתה עד אמצע המאה ה-15 (למעט 921-944). הוא הביא את הממלכה לשיא גודלה. במאות ה־11 וה־12, השתרעה האימפריה על שטח שכלל את רוב שכנותיה: תאילנד, וייטנאם ולאוס.  הוא נודע כמלך חזק, ונודע גם במפעלי הבנייה שלו. אחת הכתובות שהתגלו מתארת אותו כ"איש האריה; הוא שיסע את אויביו במלתעות הודו; נוהגיו היו שיניו; הריג ודה הייתה עיניו‏‏‏".‏

העיר השתרעה על שטח של כ-3,000 קמ"ר (כשטחה של לוס אנג'לס רבתי היום). על פי סקר שנערך באזור בשנת 2007, תוך שימוש בצילומי לוויין ובטכנולוגיות חדישות אחרות, היה המתחם של אנגקור פרוס באותה תקופה על שטח בן למעלה מ-1000 קמ"ר, ובכך היה המתחם העירוני הגדול ביותר בעולם של אז; העיר הבאה בגודלה הייתה עיר המאיה, טיקאל, במרכז אמריקה, שגודלה היה כ-130 קמ"ר‏‏‏‏.

במאות ה-11-12 הקהמרים נלחמו סדרת מלחמות עם הבורמזים, הויאטנמים, המונגולים והצ'אמים. (שהאימפריה שלהם השתרעה בדרום ומרכז ווייטנאם). ב- 1177 הצ'מפא (שהיו כבושים על ידי הקהמרים), השתלטו על העיר אנגקור, וגרמו לאסון בממלכה הקהמרית. השליט ג'איוארמן השביעי  (1181-1201) החזיר את הסדר על כנו. הוא הצטיין במפעלי בניה. הוא הבונה הנמרץ ביותר של אנגקור. בין היתר, הקים בירה חדשה – אנגקור-טום.

בתקופתו החל לחדור ולהתפתח הבודהיזם ההינאי, במקום הברהמניזם. הוא הדף את הצ'אמים, והחריב אותם. אך באותה תקופה החלו בעיות עם התאים במערב. במקביל להם, מרידות פנימיות, החלישו את הממלכה. והביאו לקריסתה בסוף המאה ה-15. בשנת 1431 הצבא התאי כבש את אנגקור, העיר נחרבה ובירת הקהמרים הועברה למקום קרוב לפנום פן.

מכתביו של צ'ו טה קואן, סוחר סיני שהגיע לעיר בשנת  1296, הם העדות היחידה של זר, שראה את אנקור טרם נפילתה. למעט תקופת פריחה קצרה נוספת במאה ה־16 , עת הפך המקום לאתר עליה לרגל בודהיסטי, נבלעו המקדשים והארמונות ביער הטרופי ושקעו בתהום השכחה.

לא בדיוק. זו לא היתה שכחה מוחלטת. נוסעים סינים, יפניים ופורטוגלים ביקרו כאן במאות ה-16 וה-17, אולם ניתן להכליל במדה רבה של צדק ולקבוע כי המערב לא גילה עניין באנגקור, אולי משום שלא היו בה אוצרות ואפילו לא ישבה על דרכי הסחר בהן הובילו משי ותבלינים. הנוסעים הסקרנים השאירו אחריהם תיאורים קצרים, בהם הביעו  בעיקר תהיות בנוגע לזהותם של בוני המקדשים והארמונות ולפשרן של הכתובות הבלתי מפוענחות.

אחד המבקרים הראשונים, הפורטוגלי אנטוניו גה מאדלנה (António da Madalena), כתב ב-1586: "זהו מבנה אקסטראורדינארי, שאי אפשר לתאר בעזרת עט, בעיקר משום שאין מבנה דומה לו בעולם". יש לו מגדלים ועיטורים כה מעודנים, המהווים את אחד ההישגים הגבוהים של הגאונות האנושית".

באמצע המאה ה-17 הגיעה אל העיר משלחת ספרדית, ואנשיה היו הראשונים שפרסמו בעולם  על ממלכת קהמר האבודה. אולם האדם שלו חייבת אנגקור את פרסומה העולמי היה הבוטנאי הצרפתי הנרי מואו (Mouhot) שב-1860 גילה בתוך יער הגשם מבנים רבים, הכיר בחשיבות המקום ויזם פעולות להצלתו. הוא כתב בהתרגשות ביומנו: "המקום, שנבנה על-ידי מיכאלאנגלו קדום, הוא אדיר יותר מכל מה שהותירו לנו יוון ורומי". הצלם האנגלי ג'ון תומפסון, שפרסם את התמונות הראשונות של החורבות, עורר עניין עצום בחורבות, שהדהימו את בני אירופה. התגלית של מוהו הובילה למאה שנות מחקר צרפתי באנגקור ומאז חשפו ארכיאולוגים צרפתיים את שאר שרידיה, שהם מפלאי האדריכלות בעולם. ב־1898 הוקם "בית הספר הצרפתי למזרח הרחוק", דבר שהרחיב את החפירה והגדיל את התיעוד. המחקר נפסק ב־1972, כאשר מלחמת האזרחים אילצה את הצרפתים לעזוב את קמבודיה.

 

אופן פרדוכסלי, הצרפתים הקולוניאליסטיים, ששלטו אז בקמבודיה, הם שהסבו את תשומת ליבם של התושבים לחשיבותה של אנגקור ללאום הקמבודי. התנועה הלאומית, שאימצה לאחר מכן, את מקדשי אנגקור כסמל לאומי, היא זו שהביאה לגירוש הצרפתים. לאחר שתמה מלחמת הודו סין השלישית , משטרו של פול פוט מוגר ווייטנאם הסיגה את כוחותיה מקמבודיה, התפנו הקמבודים, בסיוע בין לאומי , להכשיר את האתר לביקור ולנסות להציל אותו מהמים המחלחלים מתחת לקירות ומהעצים ששורשיהם מאיימים לרסק את המבנים. מאז שנת 1993 פועלת ועדה בינלאומית (ICC), בה חברות צרפת, יפן ואונסק"ו, שמטרתה לשמר ולפתח את האתר. מטעם קמבודיה הוקמה ב-1995 הרשות לשימור וניהול אנגקור ואזור סיאם ריפ (Siem Reap). כמה מן המקדשים פורקו בזהירות והוקמו מחדש, אבן אחר אבן, על בסיסי בטון, בשיטות שימור מתקדמות. קרנות עולמיות סייעו בשימור כמה אתרים חשובים, התיירות העולמית לאתר גברה באופן משמעותי בשנים האחרונות: ב-2006 ביקרו באתר 900,000 תיירים, עובדה היוצרת קושי חדש בשימור ובתחזוקה, אך מאידך יוצרת מקור חדש לסיוע כלכלי בשימור‏‏.

בשנת 2011, שוקם בקול תרועה מקדש באפון (Baphuon) מהמאה ה-11. המקדש נחנך בחגיגה מפוארת שבה נכח גם מלך קמבודיה נורודום סיאמוני (Norodom Sihamoni) וגם ראש ממשלת צרפת, פרנסואה פיון (Francois Fillon).

צוות ארכיטקטים צרפתי פירק את המבנה המתפורר בשנות ה-60 והניח את הלבנים ברחבי הג'ונגל הסמוך, אולם מאמצי השיקום הופרעו בשנת 1970, עת פרצה מלחמת האזרחים בקמבודיה ותיעוד המבנה שהיה אמור לעזור בשיקומו, נהרס על ידי ארגון הקמר-רוז' הקומוניסטי שעלה לשלטון ב-1975. ב-1995, כשהאזור שוב היה בטוח לטובת שיקום האתר, הפרויקט, שאז כונה כפאזל בעל שלושת הממדים הגדול ביותר בעולם, שוב יצא לדרך.

הפרויקט שהסתיים היה תוצאה של עבודה קפדנית בת חצי מאה שנעשתה על ידי משחזרים, שלקחו את 300 אלף לבני החול של המבנה המתפורר והרכיבו אותן חזרה. "העבודה על מקדש באפון היתה יוצאת מן הכלל", אמר ראש ממשלת צרפת, פיון, בטקס חניכת האתר שברפובליקת סיאם שמשך אלפי קמבודים שנופפו לדגלי קמבודיה, צרפת והאיחוד האירופי. המלך סיאמוני הביע בשמו ובשם עמו את תודתו העמוקה לצרפת שהשקיעה בפרויקט כ-10 מילון אירו.

המראה של אנגקור חקוק גם בליבו של מי שעזב את המקום המופלא. בספרו, שיצא לאור ב־1936, "התפארת הקמבודית: המסתורין של ערי החמר הנטושות", כתב החוקר והנוסע האנגלי ה.וו. פונדר: "לעולם אינך נפרד לשלום מאנגקור, שכן הקסם ילך אתך בכל דרכיך, וייתכן שהאלים שלה יצבעו את מחשבותיך וחלומותיך עד לרגע האחרון בחייך".