קולקטה – מרכז העצבים של מזרח הודו

קולקטה – רשמי סיור

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו גם סרטון דידקטי של יובל נעמן

ראו גם: לטייל בהודו

להרצאה על הודו, להרצאה על הגנגס.

לאלבום תמונות משיט על הגנגס.

קוֹלְקׇטׇה (Kolkata) היא הודו במיטבה; אם תרצו, הודו ב"מירעה".

קוֹלְקׇטׇה היא הבירה והעיר הגדולה במדינת מערב בנגל שבצפון-מזרח הודו. שטחה של העיר הוא כ-200 קמ"ר והמטרופולין שלה משתרע על פני קרוב ל-1,900 קמ"ר מספר התושבים בעיר גופא- 4.5 מיליון ובמטרופולין 15,134 מיליון ) להשוואה – שטח ירושלים הוא 126 קמ"ר ויש בה, אל אף צפיפותה הרבה, רק קצת פחות ממיליון נפש.). העיר מהווה מרכז חשוב של תעשייה, מסחר ובנקאות. בין המפעלים הרבים הממוקמים בעיר נמנה גם מפעל לייצור מכוניות, שבמשך כ-60 שנים, ייצר מכונית מדגם 'הינדוסטן אמבסדור', שהוא אחד מסמליה של הודו. הזמן הטוב ביותר לבקר בעיר הוא בחודשי החורף הקצר, בין נובמבר לפברואר. בדרך כלל קלקוטה אינה יעד לביקור בפני עצמה. מטיילים בה במסגרת טיול למדינת אוריסה (Orisa), או לדרז'ילינג (Darjeeling). בביקור האחרון סיירנו כאן בדרכנו לשיט על נהר הגנגס (גנגה בשפה המקומית).

ראו באתר זה: יומן הטיול משיט על הגנגס.

קולקטה היא עיר חדשה יחסית, בשנת 1686 עברו הסוחרים הבריטים בהנהגתו של ג'וב צ'רנוק משפך נהר הוּגְלִי (Hoogly), במעלה הנהר, אל שטח קולקטה של היום, בו שכנו שלושה כפרים קטנים: סוּטָנוּטִי, גוֹבִּינְדוֹפּוּר וקוֹלִיקָטָה, בשנת 1698 בנו להגנתם את מצודת ויליאם (על שם המלך הבריטי בעת ההיא – ויליאם השלישי), ומסביבה התחיל להתפתח יישוב עירוני קטן. במאה ה־18 הפכו הבריטים את העיר שבמחוז בנגל למרכז מסחרי חשוב, למורת רוחם של הנסיכים המקומיים. אלה עדיין שלטו ברבים מן המחוזות בהודו, ולא אהדו את הסוחרים בני ארצות שונות שהתחרו בניצול עושרה של מולדתם ובהשתלטות עליה. פרובינציית בנגאל המוגולית כללה את מדינות אוריסה (Orissa) וביהאר (Bihar) והייתה הפרובינציה המוגולית העשירה ביותר שבירתה היתה מורשיבדאד (Murshbdad), שהייתה עיר שהתעשרה ממסחר וחברות חברות אירופאיות גדולות פתחו בה עסקים והקימו בתי חרושת.

ירידתם של העיר והמחוז, החלו לאחר שסיראז'–עוד-דוולה (Siraj-ud-Daulah), הנוואב (נסיך מוסלמי) העצמאי האחרון של בנגאל, שפלש לכלכתה ב-1756, גרם למותם של 123 חיילים בריטיים (ממוצא הודי), בצינוק שכונה "החור השחור של כלכתה" . ב-1757, הנחיל המצביא הבריטי רוברט קליב (Claive), מפלה ניצחת לצבאו של  הנוואב ולבעלי בריתו הצרפתים, בקרב פלאסיי (Plassey), לגדת נהר ההוגלי (Hooghly) , במרחק של 150 ק"מ צפונית לכלכותה. הבריטים העבירו את העושר, בתי המשפט והמנהל לכלכתה, עליה הכריזו כבירת הודו הבריטית, והיא נשארה כזו, עד שנת 1912, כאשר מרכז השלטון עבר לדלהי.

הודות לשלטון הבריטי  הממושך, הפכה קולקטה למרכז מסחרי שוקק. ראשית הנוכחות הבריטית ב"חברת הודו המזרחית' הבריטית (British East India Company), שהייתה חברת מניות שקיבלה צ'רטר מלכותי מאליזבת הראשונה ב-31 בדצמבר 1600 במטרה לתת זכויות מסחר מועדפות בהודו. . תוך מאה שנה, השתלטה החברה על תת-היבשת העצומה: היא העסיקה צבא פרטי, צי ענק, אנשי מנהל, גובי מסים, שופטים ואף הנפיקה מטבעות – סממן מובהק של מדינה. מחברת מסחר כלכלית הפכה חברת הודו המזרחית הבריטית לשליטה של הודו באמצעות קבלת תפקידים ממשלתיים וצבאיים עד פירוקה ב-1858 בעקבות תוצאות המרד ההודי הגדול. לגדת נהר התמזה שבלונדון, הוקמו משרדיה המפוארים ולאורך הנמל הוקמו רציפים מיוחדים, בהם פרקו את הכותנה, התבלינים, התה, אבני החן, המשי והמחצבים שהגיעו מהמושבה שכונתה "היהלום שבכתר הבריטי" שנים מאוחר יותר.

הבריטים סללו בהודו עשרות-אלפי קילומטרים של כבישים, הניחו אלפי ק"מ של מסילות ברזל ובנו נמלים מפותחים, אך לא מעטים טוענים, כמו המלומד ההודי, דדאבהאי נאורוג'י (Dadabhai Naoroji), כי הם עשו זאת, כדי להוציא את העושר מהודו, באופן שמרוקן את תת-היבשת מנכסיה וממשאביה. הטיעון הזה מזכיר כי את הוויכוח בין חכמי המשנה, ביחס למפעל הבנייה של האימפריה הרומית: "פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהם של אומה זו, תקנו שוקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות". ר' יוסי שתק; נענה ר' שמעון בר יוחאי ואמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמם. תקנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם עצמם, גשרים ליטול מהם מכס" (בבלי שבת לג, ע"ב).

הגישה הזאת מכונה "תיאוריית ניקוז העושר" (Drain of Wealth theory). אולם, האם אפשר להסביר בכך גם את רשת החינוך המושקעת? למרות שהבריטים הכשירו, כמו בארץ ישראל,, פקידים לממשל המקומי שמקבלים שכר נמוך יותר מבריטים בתפקיד דומה). הבריטים העניקו גם מלגות לתלמידים הודיים שלמדו בבריטניה? אני מאמין שבריטניה, ראתה בשליטת בהודו, לא רק ניצול כלכלי וערך אסטרטגי, אלא גם אידיאל של הנחלת התרבות הבריטית. הציניקנים יאמרו שגם את זה עשתה רק  לשם שליטה טובה יותר במרחב בעזרת אלה שלמדו בבריטניה. (כך עשתה כל מדינה אימפריאלית – הצרפתים בעיקר).

חלוקת הודו ב-1947, על ידי הלורד לואי מאונטבאטן (Mountbatten), היתה טראומטית במיוחד בבנגל, כמו בפנג'ב. שני המחוזות חולקו בין הודו ופקיסטן. החלוקה היתה מלווה התנגשויות חמורות ביותר, שפיכת-דמים מרובה ותנועה המונית של פליטים בשני הכיוונים; מספר ההרוגים נאמד בחצי מיליון ויותר, מספר הפליטים ב- 17 מיליון. ‏החלוקה האתנית יצרה אבסורד מבחינה כלכלית: בבנגל, נותרה קולקטה, עם רוב הינדי, שרותי נמל ומפעלי יוטה. בעוד שמזרח בנגל, הועבר לפקיסטן המזרחית (לימים בנגלדש) ובו ה הרוב המוסלמי, עם ייצור הפשתן כתעשייה מרכזית אך ללא מפעל יוטה אחד וללא נמל לייצוא.

עד שנת 2000 נקראה העיר 'כַּלכּוּתָה' (Calcutta) והשם שונה, כדי לקרבו יותר לצורתו המסורתית. מקור השם 'קולקטה' הוא באלה קאלי, הנחשבת לפטרונית העיר. תפקידה של האלה, שהוראת שמה היא 'שחור', להשמיד את השדים המאיימים על הסדר הקוסמי, אבל תאוות ההרס שלה גדולה כל כך, עד שהיא בעצמה מאיימת על הסדר עליו היא ממונה. דמותה של קאלי מופיעה במיתולוגיה ההינדית, כבת לווייתו של האל שיווה והיא מתוארת לעיתים כעומדת על גופו. סביר להניח שקאלי היא גלגול של האלה האם, ששלטה בדת הקדומה בהודו, לפני הגעתה של ההשפעה הארית. אלה זו ייצגה את צידה האפל של האישה: יוצרת חיים אבל יש בכוחה גם להשמידם. קאלי היא בעצמה סוג של שד מסוכן. היא מוצאת את סיפוקה אך ורק בדם. אולם האנושות אינה יכולה להתקיים בלי קאלי. כתוצאה מכך, ידוע פולחן קאלי, במנהגים האיומים הקשורים בו ובראשם אלה של כת ה"תאגים" או 'החונקים', שהקריבו לה בני אדם. מנהג נורא, שהופסק על ידי הבריטים. המילה 'תאג' נכנסה לשפה האנגלית כ-thug והוראתה בריון.

במשך שנים רבות זכתה קולקטה בכינוי הבלתי מחמיא – "העיר הכי מלוכלכת בעולם", תדמית קשה שממנה ניסתה להתנער, בהצלחה חלקית. קולקטה סימלה בעבר, יותר מכל עיר אחרת בהודו, את העוני המקושר כל כך עם מדינה זו; בעיר זו התרכזה פעילותה של כלת פרס נובל לשלום, האם תרזה, אשר הקימה מרכזי עזרה רבים לעניי וחולי העיר. הבקר ביקרנו במקום בו עבדה ובו נקברה.

על שכונת עוני בקולקטה, כתב דומיניק לאפייר, את ספרו הכובש והמדומיין "עיר השמחה". לפני כעשרים שנה, יצא גיליון של ה'טיים' המוקדש לעיר זו (גם לבנקוק), אשר נשא את הכותרת Who Cares? כלומר, 'למי אכפת?'. המגזין עסק בכנופיות אלימות, שאוספות ילדים עזובים ברחובות, מטילות בהם מום ושולחות אותם לקבץ נדבות ברחוב. אלו שחוזרים, בסופו של יום,  ללא מספר מינימלי של מעות, נידונים למלקות. אכן, יש בהודו פן אכזרי, אלים, ממוסחר ומושחת, שלא עולה בקנה אחד עם הארץ שצמחו בה המזמורים של הוודות, המשלים וזרם הבהקטי שכולו אהבה לאלוהים. זוהי הודו, חומרנית ונדיבה, מרושעת וחומלת.

העיר נמצאת בתנופת פיתוח מרשימה והעוני צומצם בה בצורה ניכרת – אם כי רבבות רבות מתושבי העיר עדיין חיים ברחובות או בשכונות פחונים. קולקטה מתקשרת אסוציאטיבית, ללכלוך, לעוני, לרעש ולכל המאפיין עיר הודית גדולה: אוטובוסים שהכרטיסן עומד בדלתותיהם הפתוחות וקורא לנוסעים בקול, מאות מוניות צהובות, כרזות ענקיות ובהן מופיעים כוכבי קולנוע, מגדלים של מקדשים, דוכנים של דברי מתיקה, מוכרי כרטיסי הגרלה וחלומות, נערים הנושאים כוסות תה, צופרי אוויר, קליידוסקופ של פרצופים, ריחות למיניהם, צפיפות ונהגי ריקשות מכול הסוגים. כאילו שהם פחון מולבש על אופנוע, כאילו הרתומות לאופניים וכאילו שאדם יחף נושא אותן על גבו; מדלג על האספלט הלוהט. היתה זו פרקטיקה מקובלת באסיה, במיוחד בסין. כיום קולקטה היא העיר היחידה בעולם, שעדיין משמרת את התופעה הזאת. נושאי הריקשה, מצדם, לועגים לנהגי ריקשות האופניים, על כך שמרוב דיווש, הם מאבדים את זקפתם…

יחד עם זאת, קולקטה היא העיר המשכילה ביותר בהודו. שיעור יודעי הקרוא וכתוב בעיר עומד על 81%, הרבה מעל לממוצע הארצי של הודו (59%). העיר נחשבת לבירת התרבות של הודו. נולדו וחיו כאן  אמנים מפורסמים כדוגמת הסופרים ויקרם סת (Vikram Seth), שהתפרסם במיוחד הודות לספרו 'שידוך הולם', אמיטב גוש (Amitav Ghosh), שחי ומלמד ספרות בניו יורק וספרו 'כרומוזום כלכותה', זכה לפרסים וכמובן חתן פרס נובל לספרות רבינדרנת טאגור, מי שנתן למנהיג ההודי 'גהנדי', את כינויו "'מהאטמה', כלומר, 'הנפש הגדולה'. בעיר פועלות תשע אוניברסיטאות ונמצא  בה המוזיאון הגדול ביותר באסיה. כלכותה נחשבת גם היום למרכז התרבות של הודו וכשכזו, מתקיימים בה חיי אמנות עשירים, שבאים לידי ביטוי בגלריות רבות הפועלות בה, בפסטיבלי מוסיקה הנחגגים בשטחה ובתיאטראות המפוזרים ברחביה. התושבים הבנגלים של קולקטה מחשיבים את עצמם לעילית האינטלקטואלית של הודו והאמרה הרווחת בקולקטה, היא שמה שנעשה בבנגל היום יעשה בהודו מחר אולי יש לאלו קשר לכך שבעיר חיות 828 נשים על כל 1,000 גברים.

בעוד שמומבאי היא מרכזו של ז'אנר ה'בוליווד' (Boliwood) בקולנוע, עם סרטים פשטניים וסוחטי דמעות מסגנון "אל תגיד ראית, עד שלא בכית', הרי שבאולפני הסרטים של קולקטה מפיקים סרטים אמנותיים וביקורתיים, יותר מבכל מקום אחר בהודו. זוהי עיר בעלת מודעות פוליטית חברתית גדולה במיוחד. אולי יש לכך קשר לעובדה שמדינת מערב-בנגל היא קומוניסטית בדרך כלל. אולי זו תוצאה של תשומת הלב שהפנו האנגלים למקום, שהיה למרכזה של 'חברת הודו המזרחית' ובירתה של הודו הבריטית, עד שעברה לניו דלהי, ב-1911.  עדיין, לתושבי העיר מודעות פוליטית גבוהה. כתובות הגרפיטי והפוסטרים הפוליטיים שמפוזרים בכל רחבי העיר, מוסיפים לססגוניות של העיר.

המרכז המסחרי והאדמיניסטרטיבי של קולקטה ומערב בנגל נמצא בכיכר Dalhousie. במרכז הכיכר נמצא אגם מלאכותי קטן הנקרא Lal Dighi. בצד המערבי של הכיכר נמצא ה- GPO (בית הדואר המרכזי ) שנקרא גם ה-Black Hole of Calcutta מצפון לכיכר נמצא ה- Writers` Building, מקום מושבה של ממשלת מערב בנגל שנבנה בשנת 1780.

המבנים הויקטוריאניים מתקלפים ומוזנחים. יש בהם עדות דלה לתפארת העבר. הרחובות צפופים, סואנים והומי אדם. בהודו, כמו בהודו, רעש, לכלוך, המולה וערב רב של צבעים.

המקום הראשון בו ביקרנו היה מקום מגוריה וקבורתה של האם תֶּרֶזָה, המכונה "המלאך הלבן מקולקטה", או כפי שהוותיקן מכנה אותה, "האם תרזה המבורכת של קולקטה". ביתה נמצא בסמטה צרה, ותמונת דיוקנה תלויה על ביתה. האם תרזה הפכה לסמל עוד בחייה. היא אחד אחד השמות המפורסמים בעולם, כשם נרדף לגמילות חסדים. עבודתה, סיועה ההומניטרי ותמיכתה בעניים בקולקטה שבהודו, הפכה אותה לאחת מהנשים המפורסמות ביותר בעולם ולסמל לצדיקות ויושר בעיני רבים.

תרזה הפכה כבר מזמן מנזירה יוונייה צנומה למותג רב-עוצמה המממן מפעל סעד אדיר ורב זרועות. לרבים היא מגדלור זוהר של חמלה ואהבת חינם, אבל גם מי שלא מזדהה עם חגיגת העוני והמסכנות שסביבה לא יכול להתעלם מהדמות, והקלישאה, של האשה שהתחילה מטיפול בדחויי החברה בקולקטה וסיימה, אחרי פרס נובל לשלום ובחירתה לאחד ממאה האנשים החשובים של המאה העשרים על ידי ה"טיים", כעומדת בראש אימפריה עצומה של שירותי סיוע ונתינה ומועמדת להתקדשות על ידי הכנסייה.

תרזה נולדה ב-1910 בשם אגנס גונג'ה בויאג'ו (Agnes Gonxha Bojaxhiu) בעיר אוסקופ שבאימפריה העות'מאנית; כיום סקופיה שבמקדוניה. במהלך שנות השבעים המוקדמות, נעשתה האם תרזה לאישיות מפורסמת ומוכרת בהודו עצמה ובעולם כולו. בעיקר הודות לסרטה התיעודי משנת 1969 "משהו יפה למען האלוהים" (Something Beautiful for God), שנעשה יחד עם הבריטי מאלקולם מוגרידג' (Malcolm Muggeridge) וכן לזכות ספרה משנת 1971 בעל אותו שם. מותה של תרזה ב-1997, עורר הדים ברחבי העולם, ומזכ"ל האו"ם לשעבר, חוויאר פרז דה קוויאר, אמר: "האם תרזה חיה, נשמה ופעלה כמו האו"ם. היא פעלה למען השלום בעולם". ראש ממשלת פקיסטן דאז, פרבז מושארף, אמר עליה: "חייה של האם תרזה והתמסרותה למען העניים, החולים והפגועים, צריכים לשמש דוגמה עבור כולנו".

את דמותה של תרזה, קל היה לאהוב, למרות הסתייגות של כמה ציניקנים. את דעותיה היה קשה יותר לעכל. היא הרבתה להטיף נגד הפלה מלאכותית, דבר שגרם לביקורת רבה. דעתה של תרזה היתה זהה לעמדת הוותיקן בנושא. גם כאשר למעלה מ- 450,000 נשים נאנסו במזרח פקיסטן ותינוקות רבים נרצחו, במלחמת העצמאות של בנגלדש, נשאלה תרזה אם לא עדיף להפיל את הוולדות, שלבטח ירצחו ויעונו. היא ענתה נחרצות:  "אני מתנגדת באופן נחרץ להפלות, משום שזהו רצח טהור".

לתרזה היו דעות נחרצות גם נגד גירושין. בשנת 1997 היא ניהלה קמפיין גדול באירלנד, כדי להפוך את הגירושין שם לבלתי חוקיים. אך הקמפיין נכשל.

עבודתה של האם תרזה נתקלה בביקורת. יש לא מעט האשמות שהנזירה המסורה בעצם לא ממש עזרה מבחינה רפואית למטופליה (היא האמינה מאוד בעזרה משמיים). נטען נגדה שהיא ניצלה את מצוקת של החולים כדי להמיר את דתם לנצרות-קתולית ושבחלק מהמימון שהיא השיגה נעשה שימוש למיסיון, במקום שימוש לעזרה לעניים. מבקריה טענו שהיא הטבילה בסתר גוססים לנצרות  טענות מסוג זה מופיעות בספר "The Missionary Position"  שכתב כריסטופר היצ'נס (Christopher Eric Hitchens) ב-1995. כריסטופר היצ'נס, שדגל באתאיזם, טען כי תרזה הייתה מיתוס מנופח. היצ'נס טען שהיא רמאית, ולמעשה הייתה תומכת נלהבת בקידום העוני. היא האמינה שעוני הוא מתנה מאלוהים ושהסבל מאציל בני אדם, אך לטענת היצ'נס לא יישמה את אמונותיה על עצמה; היא לקחה מיליוני דולרים מתורמים שונים ברחבי העולם ובכללם משפחת דובליה שהייתה השליטה בהאיטי וממגוון של עשירים מושחתים ברחבי העולם, ובכסף השתמשה כדי לבנות מאות מנזרים על שמה שיהללו אותה ואת פועלה. בכסף לא נעשה שימוש לטובת עניי הודו, לא נבנו בתי ספר מקצועיים, בתי חולים או מוסדות למיגור העוני. המחקר עורר רעש רב, אך לא הצליח להשחיר את דמותה של האם תרזה.

אחרי מותה של תרזה דיווחה אישה מבנגל כי היא הניחה את תמונת הנזירה המנוחה על גידול סרטני ממנו סבלה והגידול נעלם. בהמשך הוכרזה תרזה כמבורכת על ידי האפיפיור. היצ'נס גינה את ההכרזה, אותה תיאר כעידוד לרפואה אלילית ושרלטנית כתחליף לרפואה המערבית המבוססת על הוכחות מדעיות.

מחקר שהתפרסם בכתב העת Religious ,ללימודי דת ומדע, מציג תמונה קיצונית יותר. שלושת מחברי המחקר, מאוניברסיטאות מונטריאול ואוטווה בקנדה, טוענים כי האם תרזה לא הייתה צדיקה ישרה, אלא קדושה בעיני התקשורת, ושמרה לעצמה את הכספים הרבים שקיבלה כתרומה לקרנות שהקימה. החוקרים אפילו טוענים כי הנזירה הידועה אף חשה הנאה מסבלם של העניים בהודו. לפי המחקר, שנסקר בהרחבה ב"טיימס אוף אינדיה", הוותיקן העלים עין מהפגמים באישיותה של תרזה, והעדיף לרומם את מעמדה בתהליך הקאנוניזציה, כדי לשפר את יחסי הציבור של הכנסייה. עד מותה, תרזה הפעילה 517 מיסיונים, וכי רופאים שביקרו בהם תיארו תנאים תברואה והיגיינה ירודים. בין היתר נטען כי במיסיונים היה מחסור במזון ובמשככי כאבים, ולא היה בהם בטיפול רפואי של ממש – זאת, בעוד שתרזה עצמה קיבלה טיפול מודרני בבית חולים אמריקני.

ראו בהרחבה באתר זה: האם הקדושה תרזה.

העיסוק בפן הפחות ייצוגי של האם תרזה מעלה את השאלה אם יש לשחוט פרות קדושות, או לתת לו להעצים את החוויה.

אחד המקומות המלהיבים בקולקטה, הוא College Street, שהוא גן עדן לחובבי ספרים. לצדו קיימים רחובות נוספים, בהן יש חנויות ספרים ענקיות, שיצאו לאור בשפות רבות. משום כך הוא מכונה בפי המקומיים Boi Para, כלומר, "עיר הספרים". אורכו של רחוב הקולג', הוא 900 מ'. שמו נובע מנוכחותם של קולג'ים ואוניברסיטאות רבים בסביבתו. כמו אוניברסיטת קולקטה, המכללה לרפואה האוניברסיטה הנשיאותית, הקולג' לסנסקריט, הקולג' למסחר ועוד. לאורך הרחוב קיימים מרכזים אינטלקטואליים, כמו The Indian Coffee House, שמשך אליו אינטלקטואלים הודיים מזה עשרות שנים. כאילו שהיו מגלגלים רעיונות מהפכניים בהבל פה. "קומוניסטים של בתי קפה"

זהו חזיון מטורף, הזוי משהו, של מאות דוכני ספרים צפופים לעייפה, חדשים ומשומשים, צמודים זה לזה. דוכן נוגע בדוכן. בעליהם עומדים, או יושבים בתנוחת לוטוס, מתבוננים אדישים בעוברים בשבים. לא מפצירים שייקנו את מרכולתם. מספרם הכולל של הספרים מוערך בשני מיליון!!! הם נמכרים במחירים מצחיקים. כך למשל, מילון אוקספורד, אנגלי – אנגלי, בעל כריכה קשה, עטופה בניילון, שמחירו הקטלוגי 360 רופיה (4.5$), נמכר בשנים וחצי רופיות…

איך הם עושים זאת? משהו כאן בלתי נתפס, כמו ההמונים הצובאים על הדוכנים ופשוט קוראים. בהודו, כמו בהודו, את החוויה העיקרית עושים המפגשים. שאלתי את אחד המוכרים על ספרו של ליאון יוריס "Mitla Pass", היינו 'מעבר המיטלה', אותו קראתי כאן, בנסיעת רכבת, לפני 33 שנים. לאחר שהמוכר הבין  שאני מישראל, אמר לי לתדהמתי, שיש אצלו את ספרו של ניסים משעל, אודות 'המוסד'. הודו וחידותיה, הודו וקסמיה.

בית הכנסת ה"בגדדי" 'מגן דוד', הינו יעד "חובה" למטייל יהודי. לדעתי, גם לכול שוחר תרבות. זהו מבנה מפואר בסגנון רנסנס איטלקי, שבולט בהדרו בתוך שכונה עניה למדי, בתוך שוק הומה אדם ובו עשרות דוכנים לממכר מזכרות. המבנה מעוטר בלבנים אדומות ולבנות, כמיטב המסורת הבריטית. בית הכנסת נבנה ב-1884, על ידי אליאס דוד עזרא, לזכר אביו דוד יוסף עזרא, שהיה סוחר נדל"ן מצליח ועד היום מזוהה עם כמה מהמבנים הידועים ביותר בקולקטה (אז כלכתה). זו משפחה שבמשך מספר דורות היתה המשפיעה ביותר בקהילת כלכותה (כפי שנקראה אז). אף על פי שארון הקודש נעדר ממנו כבר עשרות שנים, ופעילותו הדתית הופסקה, המקום מטופח להפליא. בית הכנסת המהודר, בולט ברצפת שיש משובצת כפסיפס, ויטראז'ים צבעוניים ועמודי פרחים המעוטרים.  הגומחה הפונה לכיוון ירושלים, מעוטרת בחצי כיפה, המשובצת בכוכבים, המסמלת את השמים. במרכז לוח ובו חקוקות עשרת הדיברות. המשפחה בנתה גם בית ספר לבנות, שכיו לומדים בו בעיקר תלמידיו מוסלמיות ומההכנסות שהוא מייצר, מחזיקים שרידי הקהילה, את בית הכנסת. אשה מבוגרת, כיפה לראשה, סיפרה את סיפור בית הכנסת, מזווית הראייה של שארית הפליטה. זהו מונח קשה, ולא כל כך מתאים, שהרי איש כאן לא נשמד ואף לא יצא לשמד ובכול זאת, זו האסוציאציה שחלפה במוחי. למרות חביבותה, קשה היה לראות בקולה אפילו הד עמום לימי הזוהר של העבר. הבניין המפואר נמצא במרכזו של ויכוח בקרב יהודי הודו, בין הרוצים לפרקו ולבנותו בירושלים לבין הדורשים להשאירו כמצבת זיכרון ליהדות קולקטה.

לידו, בית כנסת מפואר פחות – 'בית אל'. אף הוא אינו פעיל. לעומת זאת, בית הכנסת 'נווה שלום', פעיל לעתים. פעם היו כאן חמישה בתי כנסת. היתה זו הזדמנות לדבר על קהילת יהודי קולקטה, שרובה יהודים בני עדות המזרח. הראשון שבהם היה שלטון כהן, שהגיע מחאלב שבסוריה ב-1798.

הכינוי "בגדדי" או "עיראקי", כפי שהשתמשו בו בהודו, התייחס במקורו ליהודים שבאו מן האזור שבין הפרת לחידקל, אזור שהיה במשך דורות מרכז תורה ותרבות יהודית. אולם עד מהירה התרחבה הוראתו וכללה גם יהודים מסוריה ומחלקים אחרים של האימפריה העות'מנית, וכן יהודים מעדן ומתימן, שכולם דוברי ערבית, ואפילו יהודים מפרס ואפגניסטן, שלא דיברו ערבית. היהודים הבגדדים כינו את עצמם לעתים "ספרדים" – רמז למסורת התפילה שלהם ולאו דווקא למוצאם הגיאוגרפי.

חלקם השתלבו באדמיניסטרציה הבריטית. אחרים היו סוחרים. בנקודת זמן מסוימת, בשנות ה-40 של המאה ה-20, מנתה יהדות קולקטה כמעט 6,000 איש, אך כיום נותרו ממנה אך מתי מעט. לקראת מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, הגיעו להודו כולה, ולקולקטה, כחלק ממנה, גם יהודים אשכנזים, אך אלו מיהרו להגר ממנה, עם קבלת העצמאות של הודו

יום השבת הוא יום עבודה בהודו, כך שנבצר מיהודים רבים לשמור שבת. לעומת זאת, רבים נהגו ללכת לבתי הכנסת במועדים, בראש השנה וביום הכיפורים, כי מקומות עבודה רבים מאפשרים לבני כל קהילה דתית להיעדר בחגיהם. התפילה בבתי הכנסת היא לפי מנהג הספרדים ועדות המזרח ובעברית בלבד. כמו בתפוצות רבות, רבים הם היודעים לקרוא או לשיר את התפילות, אך אינם מבינים את משמעות המלים. מרבית הקהילה הבגדדית חיה כיום במומביי.

בנוסף לקהילה הבגדדית, קיימות בהודו עוד שתי קהילות חשובות: הקוצ'ינים אשר בקראלה ו"בני ישראל", אשר במהרשטרה, שנדון בהם במקום אחר. יהודי הודו מעולם לא נרדפו בשל יהדותם. מן הסתם נתפסו כעוד גורם אתני בתשבץ ההודי המורכב כל כך. הם לא ידעו רדיפות או גילויי אנטישמיות. גם מצבם הכלכלי היה בדרך כלל טוב. ייתכן שבגלל הסובלנות ארוכת השנים, הודים רבים, במיוחד בצפון, שבו היו היהודים מועטים ביותר, יודעים מעט על יהודים ולעתים הם אף מבלבלים בינם לבין פרסים או נוצרים. מחמת מספרם הקטן של היהודים, לא היה להם מעמד רשמי של מיעוט, אף שיהודים אחדים היו מעוניינים במעמד כזה, אשר היה מעניק להם עדיפות בכניסה למוסדות שונים ולמקומות עבודה. מכול מקום, מרבית היהודים היגרו מכאן. חלקם לבריטניה, אחרים לישראל. המבנה המהודר הינו מזכרת לקהילות שהיו ואינן. עולם הולך ונעלם.

ראו בהרחבה באתר זה: יהודי הודו.

היהודים הם כאמור קבוצת מיעוט זעירה. בנוסף לשלושת בתי הכנסת, יש בקולקטה מקדשים הינדים רבים, מסגדים לא מעטים (למרות שמרבית המוסלמים עברו לבנגלה דש, בחילופי האוכלוסין של 1947) ויש בה חמישה גורודווארה (Gurudwara) – בתי תפילה סיקהים. יפה במיוחד הוא המקדש הג'ייני פרשוונאת (Parshwanath), שהוא אטרקציה תיירותית, בשל יופיו הרב. הג'יינים, הם קבוצה קטנה מאד, שחיה בהודו בלבד, ומאמיניה, שנותנים כבוד לכול חי, נמנעים מעבודת אדמה, מחשש שתגרום להם לרמוס רמשים, או בעלי חיים אחרים. רובם סוחרים מצליחים, שצברו עושר רב. הם משתמשים בהכנסות הן כדי לתמוך בקהילה והן כדי לבנות מקדשים מפוארים, שמגולפים בשיש, מלאכת מחשבת ממש.

ראו באתר זה: הג'יינים.

קולקטה אינה יעד תיירותי מובהק. אבל יש בה חן. כך למשל, נהר ההוגלי (Hoogly) – שגם אותו מכנים המקומיים בשם 'גנגה'), בתוך הזוהמה והסחי, נמצא שוק פרחים ענק. שם האפור נצבע באלפי גוונים ובמאות צורות ריחניות. פנטזיה של פרחים, בדוכנים, נישאים על גבי אופניים, על עגלות רתומות לסוס, או על ראשו של נער שליח.  זהו שוק שכולו פנטזיה בלתי אפשרית ככמעט, שיכולה להוות מיקרו קוסמוס של הודו. זוהי מתקפה מאסיבית ומרוכזת על החושים. ספקטרום של צבעים, שיופי, וזוהמה, חן ואשפה, משמשים בו בערבוביה. שוק שכולו עימותים בלתי נתפסים בין לכלוך וטוהר, בליל של ריחות ומראות אנושיים שכול אחד מהם מרמז על סיפור חיים שיכול לספר. הצבעים הרעננים עומדים בסתירה בוטה ללכלוך. כמו הלוטוס הטהור העולה ממי השופכין, כמו הדת, הפורחת מתוך המדמנה של החיים. כמו הודו.

משם יצאנו למונומנט לזכרה של המלכה ויקטוריה, שאין כמותו כדי לסמל את השליטה הבריטית בהודו, שרבים ראו בה גם שליחות תרבותית. זהו מונומנט רב עצמה, הבנוי בסגנון נאו קלאסי, עם נגיעה בסגנון ההודי, בעיקר רג'פוטי. מעין פרשנות בריטית לסגנון, שכולה "אינדו-סרצני". ההודים מספרים בלעג, שהבריטים רצו לבנות מבנה שיחקה את הטאג' מהל. לא נראה לי, שהרי לא ניכר אפילו ניסיון ליצור משהו דומה.

אלכסנדרינה ויקטוריה (1819 –1901) הייתה מלכת הממלכה המאוחדת מ- 1837, כשהייתה בת 18 ועד מותה. סך הכול  63 שנים ושבעה חודשים, שנייה רק למלכה אליזבת השנייה. תקופת שלטונה נקראת על שמה, "התקופה הוויקטוריאנית". הייתה זו תקופת השיא של המהפכה התעשייתית, שבה עברה הממלכה המאוחדת התפתחויות רבות בתחומי החברה, הכלכלה והטכנולוגיה. תקופה בה ייצור הטקסטיל עבר מהפכה משמעותית הודות למיכון. תוצאות לוואי של המהפכה הזאת היו העיור המהיר והחרפת הבדלי המעמדות. כתוצאה מזיהום האוויר והמים, תוחלת החיים ירדה פלאים. תקופה שתוארה בכתביו של צ'ארלס דיקנס.

במהלך שלטונה גדלה מאוד האימפריה הבריטית, ונחשבה לאימפריה החזקה ביותר בעולם. היא נישאה לבן דודה הנסיך אלברט וידוע ששררו ביניהם יחסי אהבה.  הזוג המלכותי השיא את ילדיו בצורה מחושבת לבני משפחות אצולה ברחבי אירופה, דפוס שהעניק לוויקטוריה את הכינוי "הסבתא של אירופה". מרבית משפחות המלוכה האירופיות הם צאצאים רחוקים של ויקטוריה.

עם צאצאיה שמלכו וחלקם מולכים עדיין במדינות אירופה, נמנים אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת ובעלה הנסיך פיליפ (שכבר אינם בין החיים) , דוכס אדינבורו; האראלד החמישי, מלך נורבגיה; קרל השישה עשר גוסטב, מלך שוודיה; מרגרטה השנייה, מלכת דנמרק; קונסטנטינוס השני, מלך יוון (ואחותו סופיה, מלכת ספרד); חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד; ומיכאי הראשון, מלך רומניה. גם הטוענים לכתר של סרביה, רוסיה, פרוסיה, גרמניה וצרפת הם צאצאיה של ויקטוריה.

לאחר שהנסיך אלברט מת ב-1861, כתוצאה ממחלת טיפוס, לבשה ויקטוריה שחורים ומיעטה להופיע בציבור. דבר שגרם לביקורת רבה. באותה תקופה, ובמידה רבה בהשראתה של המלכה ויקטוריה, נוצר מה שכונה בדורות הבאים "מוסר ויקטוריאני", שעיקרו נאמנות לערכים פוריטניים (במשפחה) וקפיטליסטיים (בחיי החברה).

רויררד קיפלינג, מי שייצג יותר מכול, את תחושת הפטרונות הבריטית, אמר: "האחריות לשלטון בהודו הונחה על ידי ההשגחה העליונה על כתפי העם הבריטי". מ-1818 ואילך, בריטניה היא הכוח העליון בהודו, כשהבריטים פוקחים עין ומכריעים בענייני המדינות ההודיות ומספחים אותן בהדרגה. עם הזמן סופחה בורמה, ונעשה ניסיון לספח גם את אפגניסטן. פנג'אב סופחה רק ב-1849, ובעקבותיה סופחה קשמיר. הבריטים השתלטו גם על נפאל. במחצית השנייה של המאה ה-19 הגיעה האימפריה ההודית-הבריטית למלוא כוחה וזוהרה. הודו נהפכה ל"אבן חן המבהיקה בכתר הבריטי", לעמוד התווך של האימפריה. עד שנות ה- 40 של המאה התשע עשרה, האימפריה הלכה והתרחבה עד שהגיעה למצב שהודו כולה, הייתה בידי הממשל הבריטי, אם בשלטון ישיר, כפרובינציות, ואם חוזי ברית וחסות בידי נסיכים מקומיים. ההינדים שביניהם נקראו "מהראג'ה"; המוסלמים נקראו "נוואבים".

יש להדגיש את העובדה, כי עד 1857, הייתה הודו בניהולה של "חברת הודו המזרחית" חברה פרטית בריטית הבריטית, כבעלת הזיכיון למסחר עם הודו ולניצול אוצרותיה. מאז שנת  1600, הקימה לעצמה החברה  צבא שכירים פרטי, שההרכב האתני נשמר בו בקפדנות: 50% הינדים ו-50% מוסלמים, כדי להבטיח איזון.

ב-1857 פרצה מרידה של הספויים (החיילים השכירים ההודיים של צבא חברת הודו המזרחית), שהתפתחה למלחמה קשה ולמשבר החמור ביותר של השלטון הבריטי בהודו. בצבא הבריטי בהודו היו באותה שעה כרבע מיליון איש, מהם פחות מ- 50,000 בריטים, ואילו רובם המכריע – הודים בפיקודם של קצינים בריטים. הצבא היה מאורגן בשלושה גייסות: הבנגלי, הבומביי והמדרסי. ההתפרצות הראשונה ארעה בחיל המצב הבנגלי. המורדים רצחו את קציניהם, שמו מצור על יחידות צבא בריטיות במחנותיהן המבוצרות והשתלטו על כמה ערים – ביניהן דלהי, שם הוכרז ישיש משיירי המוגולים, באהאדור שאה, כקיסר הודו.

הדחיפה הישירה לפרוץ המרד הייתה השמועה, שכדורי הרובים החדשים, שהונהגו על ידי הפיקוד הבריטי, משומנים בשומן חזיר – מה שהסעיר את החיילים המוסלמים, או בחלב בקר – מה שהסעיר את ההינדואים. מרד החיילים לא הפך להתקוממות עממית, ואף לא התפשט מן הגיס הבנגלי לגייסות האחרים. רוב החיילים ההודים, וביחוד יחידות הלוחמים המובחרות של הסיקהים ובני גורקה, שמרו אמונים לאנגלים, ואף לחמו לצדם.

ההיסטוריוגרפיה ההודית מציגה את המרד כראשיתו של המאבק לעצמאות, למרות שברה-פרספקטיבה היסטורית, הוא נראה כמאבק בין האליטות דוברות הפרסית, שנאלצו לפנות את מקומן לאליטות החדשות, דוברות האנגלית. לאחר שדיכאו את המרד, הבינו הבריטים, שחברת הודו המזרחית מיצתה את עצמה והעבירו את הודו לשלטון ישיר וזו הפכה להיות היהלום שבכתר הבריטי. מאז, מדיניותה של בריטניה במזרח התיכון ובאסיה התיכונה (אפגניסטן) נקבעה על פי מה שלורד הנרי פלמרסטון  (Palmerston) ניסח: "השאלה המזרחית", כלומר, אבטחת הנתיבים להודו.

בשנת 1876, הכתיר בנג'מין דיזרעאלי, את המלכה ויקטוריה, כקיסרית הודו. כך קרה שאשהבשנות החמישים לחייה, הפכה לשליטה של עוד 350 מיליון בני אדם. הייתי נותן הרבה כדי לראות את הטקס המרהיב, ובו פילים, רקדנים ונגנים. נאלצתי להסתפק בתבליט שחקוק מתחת לפסלה שבפתח המונומנט האדיר. המבנה הגרנדיוזי בנוי בתוך גן קולוניאלי גדול ובו נטועים עצים רבים, שהובאו מרחבי האימפריה, שבה השמש לא שקעה מעולם. עצי ציפורן מג'אווה, סיגלון מדרום אפריקה, דקל מלכותי מקובה ואיך לא? פיקוס בנגאל. יש מקומות בהודו, בהם נדמה, כי הראג' עדיין כאן.

ראו באתר זה: הודו הבריטית