מבוא לתרבות האינקה בפרו

תרבות האינקה – עבר והווה.

כתב: גילי חסקין; ‏05/02/2020

ראו גם: האינקה – ילדי השמש – במגזין הוירטואלי – מסע אחר און ליין.

להרצאה על האינקה

להרצאה על פרו

אלבום תמונות מטיול לפרו – 2014

אלבום תמונות מטיול לפרו – 2017

כאשר חקר וסקו דה בילבואה (Vasco de Bilboa), בשנת 1512, את הדרך לאוקיינוס השקט, שמע  מפי הצ'יפים האמרינידים ("אינדיאנים") בהם פגש, על ממלכות עשירות, משופעות בזהב, שנמצאות בדרום הרחוק. גם כובשים נוספים, כמו אלונסו דה אוחדה  (Alonso de Ojeda), שמעו נסים ונפלאות על מה שדימו לראות כ"אלדורדו", הארשנים עשץ המוזהבת.

ראה בהרחבה: קולומביה בתקופה הקולוניאלית

כאשר הגיעו הספרדים בשנת 1527, אל בירו, כפי שראו הילידים לפרו, הם שמעו, על האימפריה הגדולה שהשתרעה על פני שטחי ענק, הכוללים את פרו, אקוודור, בוליביה, צפון ארגנטינה וצפון צ'ילה. האימפריה הזאת כונתה "טוואנטיסויו" (Tawantisuyu), מילה שהוראתה ארבעה כיווני העולם ובמרכזה בירה אגדית – קוסקו, שמה "טבור", היינו, מרכז העולם. בבוא הספרדים, היא אורכה של אימפריית הענק הזאת, 5200 ק"מ וחיו בה למעלה מתשעה מיליונים של בני אדם.

פרו שוכנת בצפון מערבה של ייבשת דרום אמריקה, בין האוקיינוס השקט לאגן האמזונס. זוהי ארץ המציעה למטייל בה נופים מהממים ומגוונים, אוכלוסייה ססגונית ותרבות ספרדית קולוניאלית. אך יותר מכל אלו, שמעה של פרו יצא במיוחד הודות לתרבויות העתיקות שפרחו בה לאורך אלפי שנים. המטייל בפרו, מקדיש חלק ניכר מזמנו, לסקר התרבויות המפוארות של ארץ יפהפייה זו. ארץ ששמה מתקשר, אסוציאטיבית, לתרבויות עלומות, לשרידים מסתוריים בהר ובג'ונגל, לתכשיטי זהב עדינים, להישגים מדעיים ויותר מכל, לסיפור כיבוש אכזרי, של עולם תרבותי עשיר ונאיבי, שהוחרב בידי האדם הלבן. סיפור הכיבוש הפך היה אקטואלי לאורך כל ההיסטוריה הלטינו -אמריקאית, אקטואליה שקיבלה משנה תוקף בשנת  1992, במלאת 500 שנה ל"גילוי אמריקה". ההיסטוריונים הלטינו אמריקאיים מתמרמרים נוכח מטבעות הלשון האירופיות "מפגש התרבויות" ו"שנת הסובלנות" שהפכה לכינוייה של

שנת 1992, שציינה 500 שנה לגילוי אמריקה על ידי קולומבוס. "שנת הסובלנות" נשמע להם כביטוי מתנשא משהו; ("מי אתה שתהיה סובלני אלי?") יותר מכך, צורם להם המושג הנייטרליסטי משהו "מפגש". "מדוע?" שואלים בכעס, "אם אדם נכנס לביתי, שודד אותי, אונס את אשתי ולבסוף רוצח אותי, זהו 'מפגש' ולא; 'רצח עם'? " אכן, במהלך מאה השנים שלאחר הכיבוש, מתו % 90 מהילידים. (חלקם בהשמדה של ממש, חלקם כתוצאה מניצול, וחלקם כתוצאה ממחלות שהביאו הספרדים). זוהי השמדת עם. אמנם לא ג'נוסייד, כי לא תוכננה השמדה, אך זו התוצאה. האינדיאנים, צאצאי האינקה, של היום אינם מהווים חלק מהאליטה השלטת במדינות האנדים, הם נושלו ממעמדם לפני כארבע מאות שנה, ויש המסבירים את צמיחת הטרור המאאואיסטי של "סנדרו לומיניסו" (Sendero Luminoso), שהוראתו "הנתיב הזוהר" ושל קבוצת המחתרת המתונה יותר, "טופאק אמארו", כאחד הביטויים לתסכולם המתמשך. היחס לאדם לבן, תושב או מטייל, מהול בזיכרון קולקטיבי מר, הכולל כל זר כמעט, בתוך הקבוצה השלילית של הכובשים. כך למשל מאמינים רבים, כי ה"גרינגוס", היינו זרים,  באים כדי לגנוב את שומן גופם  של האינדיאנים ומייחסים לזרים תכונות דמוניות.

בהקשר זה כותבים החוקרים מוטון  (Muton) וטיטונלי  (Tittuneli) במאמרם:  ,En Verdad no hay indigenas"" שהתפרסם בארגנטינה, ב-1992, בכתב העת "Milenaria": ההיסטוריה הרשמית תמיד שללה את זכויותיהם ואת תרבותם של המקומיים; ובנוסף לכך, הממשלות אחראיות להגנת המעמדות השולטים, וצאצאי אותן תרבויות פרה קולומביניות, אינם וכמעט לא היו במעמדות השולטים…."

רקע:

רק מעטים מבני העולם הישן, מודעים לחוב שאנו חייבים לתושביה הקדמונים של פרו. הם העניקו לנו כמחצית מגידולי גן הירק המרכיבים את תפריטנו כיום: את תפוחי האדמה, השעועית, העגבניה, הפלפל, מיני התירס, הטבק, הדלעת וכן תרופות שימושיות, כמו כינין ולהבדיל, קוקאין. שאלה מסקרנת היא  מוצא האדם האמרינידי, כפי שמכנים החוקרים את ילידי יבשת אמריקה ההנחה המקובלת, אותה ניסח לראשונה האנתרופולוג לוי שטראוס, גורסת, כי ילידי אמריקה היגרו לכאן מאסיה. התיזה מסתמכת על כך שלא נמצאו שרידים של קופי אדם ב"עולם החדש"  ואין בה כל סימן ליצור אנושי קודם ל'הומו-סאפיאנס'. עובדה זו וכן סימנים מונגוליפורמים בחזות המקומיים (עצמות לחיים בולטות, עיניים מלוכסנות, כתם לידה מעל עצם העצה, הנעלם בסביבות גיל שנתיים), מביאה את מרבית החוקרים למסקנה  שהאדם הגיע לאמריקה, מחלקה המזרחי של ייבשת אסיה, בתקופת הקרח האחרונה, דרך מיצרי ברינג, שהיו יבשים, ואפשרו מעבר ייבשתי. לגבי המועד חלוקות הדעות: חלק מקדימים את בוא האדם ללפני כ-35,000 שנה, חלק מאחרים ל- 20,000 – 12,000 לפני זמננו. מכאן מובן מדוע האמרינידים, תושביה הילידים של היבשת, או ה"אינדיאנים" כפי שכינה אותם קולומבוס, מגחכים באירוניה נוכח הכרזת  1992 כ"שנת אמריקה", 500 שנה לגילוי "העולם החדש". הם טורחים להזכיר שהם גילו את אמריקה, 14000 שנים קודם לכן.

תרבויות אמריקה הקדומות עברו את "המהפיכה הניאוליתית" בסוף האלף הרביעי לפני הספירה. מהפיכה זו, המכונה גם "המהפכה החקלאית", היא כינוי לאותו מהפך כלכלי, חברתי ומנטלי, בו האדם הופך מצייד ומלקט מזון, לחקלאי ומייצר מזון. (מהפכה רבת השלכות הקשורה גם לראשית צבירת הרכוש, מגורי הקבע, הדת והמלחמות). עמיה העתיקים של פרו, עוברים את השלב המכריע הזה בהתפתחותם, כארבעת- חמשת אלפים שנה, מאוחר לתרבויות המוכרות לנו מן "העולם הישן". התרבויות העתיקות של פרו היו ברובן, תרבויות נהריות מובהקות, שהתיישבו לאורך הנהרות הגולשים מן האנדים וחוצים את מדבר אטקמה הצחיח, בדרכם לאוקיינוס השקט. תרבויות אלו, שבדומה לאילו של מצריים, שומר, הנהר הצהוב בסין ועמק האינדוס בהודו (כיום פקיסטן), הצליחו להפיק את המקסימום מהנהר וסביבתו ופיתחו חקלאות לתפארת. הם סללו דרכים רחבות שחצו את המדבר וחפרו תעלות שהובילו מים למרחקים גדולים. בפרו העתיקה נמצאו תעלות, שבכמה מקרים, כמו באקוודור או בקרס (Caraz) שבאזור אנקש (Ancash) שבפרו, מפתיעות ביכולת הטכנית של חוצביהן וביידע ההידרולוגי הנחוץ לכרייתן. חלקו הגיע לאירופה רק במאה העשרים. הם הגיעו להישגים נכבדים גם בתחום העיור, כך למשל, בתקופה ה"קלאסית" של אמריקה, דהיינו במאות ה- 9-7 ומאוחר יותר, גם במאות ה-11-12, צמחו בחוף הפרואני, ערי ענק – כגון צ'אן צ'אן , (Chan Chan) ששגשגו והגיעו למספר תושבים שעלה על מאה אלף, פי חמש מאשר בעריה הגדולות של אירופה של אותם זמנים. מכל עבר מזדקרים מונומנטים, כמו פירמידות או ערי ענק מבוץ, המעידים על הישגיהם בתחום הארכיטקטורה והאומנות. "זהב פרו" הפך מזמן לשם נרדף ליופי, עידון ומסתורין. האריגים שהשכילו הפרואנים הקדומים לייצר, מדהימים בעדינותם ולדעת רבים, עולים על אילו שייצרו בעולם הישן (אירו-אסיה). הישגיהם הטכנולוגיים בתחום הקדרות מפליאים במיוחד, לאור העובדה שעמי אמריקה הקדומה לא הכירו את האובניים.

תרבויות אמריקה הקדומה, היו למעשה תרבויות של תקופת האבן. כלי העבודה והנשק היו עשויים אבן, עצם או עץ קשה, כשהשימוש במתכת היה מצומצם מאד, כמעט ולא ידוע. גם הגלגל, כאמצעי הובלה או הרמה, לא היה מוכר (אלא כאלמנט עיטורי). אמצעי התחבורה היחידי שהיה מוכר ביבשת זו הוא רגלי האדם, ובהמת המשא היחידה היתה הלאמה (Llama), שיכולה לשאת על גבה, לא יותר מ- 20 ק"ג. פרו זרועה עשרות אתרים ארכיאולוגיים, המספקים לנו מידע על התרבויות ששכנו בהם. לצערם הרב של החוקרים, תרבויות אמריקה הקדומה (למעט המאיה באמריקה המרכזית), לא הכירו את הכתב, לכן את המידע המועט עליהם יש לשאוב, בעיקר מן העדויות האילמות כמו מבנים, כלי חרס וציורי סלע. מעדויות אילו מתברר, שאחדות מתרבויות אלה, הגיעו להישגים מופלאים גם בשטח האסטרונומיה והמתימטיקה. על התרבויות המאוחרות יחסית, אילו שקדמו רק לאינקה, למדו הספרדים מן האינקה עצמם. הכרוניקן גרסילאסו-דה-לה-ווגה (Graacilaso de la Vega, בנם של קצין ספרדי ונסיכה ממשפחת האינקה (הואלפה-טופאק), שחי בקוסקו, זמן קצר לאחר הכיבוש הספרדי, מתאר את בני העמים הפרה אינקאיים, על סמך עדויות ששמע מפי האינקה כובשיהם:

"באזורים החמים היו אוכלים זרעים ופירות, היו מסתפקים במועט מכיוון ששאיפתם היחידה היתה לשרוד. במקומות הקרים היו שותלים תירס (אך עשו זאת בשיטות מאד פרימיטיביות). במקומות רבים אכלו גם בשר אנוש. לא היו להם אלים ולא ידעו מה פירוש המילה להתפלל…"

התיאור הולם ללא ספק את ההיסטוריוגרפיה האינקאית (אם אפשר בכלל להשתמש במונח כזה לגבי עם שלא היה לו כתב), אך ספק אם עומד במבחן המציאות. מבט בממצאים הארכיאולוגיים מלמד כי ההסתפקות במועט, או בעיקר היעדר אלים, אינם מעוגנים במציאות ומקורם באידיאליזציה שעשה לה ווגה, לתרבות שהעריץ. הניסיון לערוך את התרבויות הפרה אינקאיות בסדר כרונולוגי נתקל בקשיים רבים, לכן ניתן למצוא בספרים שונים נתונים שונים ולעתים גם כינויים שונים לאותה תרבות.

במאה ה- 10 לפני הספירה התחילה להתגבש תרבות צ'אבין  (Chavin)  ובמרכזה צ'אווין דה הואנטר (Chavin de Huantar) – אתר פולחן מרכזי של תרבויות ההר ופאתי הג'ונגל. כאן מתחילים פולחן חתול הטרף (ספק פומה, ספק יגואר), יסודות ארכיטקטוניים ואלמנטים אמנותיים, שהתפשטו ברחבי פרו, חלקם הגיעו עד לאינקה. החוקרים משתמשים במונח "אופק צ'אבין", ללמדך שאין מדובר בממלכה, בחברה או בתרבות מגובשת, אלא בתרבות חומרית דומה, שנמצאה בחלקים שונים של הממלכה. האינקה, סביר להניח, לא שמעו על תרבות צ'אבין. גם התרבויות המאוחרות יותר, כנראה שלא אמרו להם דבר, ואת המונומנטים שהותירו אחריהם ייחסו מן הסתם לאלים, אך הלומד את האינקה, חייב להעמיק בחשיפת השורשים, מה שיוביל אותו עד צ'אבין.

תרבות צ'אבין פרחה ונפלה, אחריה עלו וירדו תרבויות שונות בחוף ובהר. אחריה, בין המאה השנייה לשביעית, ידוע לחוקרים מעט מאד, והם מכנים תקופה זאת כ"תקופת חושך". המאות השביעית- שמינית לערך הן תקופה של פריחה תרבותית ברחבי האמריקות ומכונה בפי החוקרים "התקופה הקלאסית". [זוהי תקופת התרבויות הגדולות של מכסיקו: טהוטיהואקן, מאיה וזפוטקים]. בתקופה זו מופיעה בחוף הצפוני של פרו, בעמק  המוצ'ה (Moche), תרבות שפרחה באזור החוף הצפוני במשך כ- 500 שנים ואנשיה הצטיינו ביכולתם החקלאית. חלק גדול מההישגים המיוחסים לאינקה בתחום החקלאות ובתחום סלילת הדרכים נמצאים כבר אצל המוצ'ה. בני עם זה הפכו, בעזרת מערכת השקיה מתוחכמת, מדבר שממה, לשדות ומטעים. כבר אז, הכירו בפרו, את מרבית צמחי התועלת שמצאו הספרדים, כאלף שנה מאוחר יותר. תחום אחר שהצטיינו בו, הקרמיקה המפוסלת בפרובוקטיביות בתיאורים פורנוגרפיים, נעלמת מהיבשת יחד איתם. בני תרבות המוצ'ה, המכונה גם "מוצ'יקה"  (Mochica), הותירו אחריהן כלי כסף, תכשיטי זהב מרהיבים ביופיים, פסלים ארוטיים, אריגים עדינים וגופות חנוטות. תרבות זו הותירה אתרי מקדשים.

במקביל למוצ'ה שבצפון, התפתחה באזור החוף הדרומי, תרבות נסקא (Nazca), שהצטיינה בכלי החרס המדויקים שלה בציוריי האבנים הענקיים , וביידע אסטרונומי ומתמטי נרחב; ומעט אחריה מופיעה תרבות פרקס (Paracas), הידועה באריגיה העדינים. בחוף המרכזי התפתחו מספר תרבויות, שהחשובה שבהם לעניינינו היא תרבות פצ'הקאמאק (Pachacamac), הקרויה על שם האל המרכזי שלה, שייתכן שהיה מקודש גם לתרבויות החוף האחרות. לימים יצוין וירקוצ'ה (Viracocha), האל הבורא של האינקה, כהתגלמותו של פצ'קאמאק. את המוצ'ה, החליפו בחוף הצפוני, בשנת 1000 לערך, בני העם שהקימו את האימפריה של צ'ימו , (Chimu) שבירתה צ'אן צ'אן ובה חיו כ- 200,000 תושבים והיא נודעת במבניה הבנויים אדובה  = Adobe)חומר לא שרוף) ומרשימים עד היום בגודלם ובעיטוריהם. הצ'ימו ייחסו באמונתם הדתית, מקום מרכזי לירח ולכוכבים. הירח היה בעיניהם חשוב מן השמש, אולי משום, שלהבדיל מהשמש, הוא נראה גם ביום וגם בלילה והם הפליגו בים בספינותיהם, גם בלילות. המעניין הוא, שלפי מיתולוגיית הצ'ימו, נוצר העולם מארבעה כוכבים. כבר כאן, נעשה שימוש במספר המיתי ארבע, שלימים יתפוס מקום מרכזי בתרבות האינקה.

ראו באתר זה: התרבויות הקדומות של פרו.

האינקה לא היו, כאמור, התרבות היחידה בפרו, כנראה שגם לא המפותחת ביותר, אך ללא ספק, הידועה מכולן ומתקשרת אסוציאטיבית, אל השם "דרום אמריקה". הן משום שזו התרבות האוטוכתונית האחרונה, בעצם התרבות המאורגנת היחידה בה פגש האדם הלבן; הן בשל המונומנטים המרשימים שהותירה והן משום סופה הדרמטי. בעצם, גם עבור הפרואני של היום, שורשיו התרבותיים הם אינקה. עבורו, ציורי הסלע של מישורי נסקא, הפירמידה העתיקה של פאצ'אקמאק ועיר הבוץ של צ'אן צ'אן בירת תרבות צ'ימו, הם אתרים מרשימים; אך גם אם מעוררי גאווה, הם לא יותר מאשר אתרים ארכיאולוגיים, בעוד שכל אבן שהונחה על ידי האינקה, היא חלק מזהותו התרבותית.

רקע גיאוגרפי:

למראות הנוף של פרו יצא שם בעולם כולו. ספק אם קיימות עוד הרבה ארצות שהטבע חנן אותן בנוף מגוון כל כך. זוהי ארץ ששטחה 1.28 מיליון קמ"ר (פי 60 מישראל; יותר גדולה מפעמיים צרפת, אך קטנה יחסית לברזיל וארגנטינה). בשטח זהה נמצאים רכסי הרים ענקיים, קרחוני עד, נהרות, יערות גשם טרופיים, מדבר צחיח ועמקים פוריים. הכרת הנוף חיונית למחקר ההיסטורי כי צמיחתן ופריחתן של תרבויות פרו, מצ'אבין עד האינקה, ובעצם עד היום, קשורה מאד לתנאי השטח בו חיו. ארצות האנדים, מקולומביה ועד צפון צ'ילה, מחולקות לשלש רצועות אורך:

א. החוף (Costa)

בקולומביה הוא גשום ומוריק, ואילו בפרו, למרות קוו הרוחב הטרופי, הוא מדברי, בגלל סמיכותו ל"זרם פרו" ("זרם הומבולט"), העובר באוקיינוס השקט ומונע יצירת עננים. זהו אזור חרב, מדבר שממה, למעט כ- 30 עמקי נהרות פוריים, הגולשים מן האנדים וחוצים אותו בדרכם מערבה.

ב. הרי האנדים (Sierra)

הסיירה הפרואנית היא חלק מרכס האנדים, רכס הררי גבוה, המשתרע לאורך 8000 ק"מ (הארוך ביותר בעולם), ממצרי דריאן (Darian) שבפנמה ועד ל"ארץ האש" (Tierra del Fuego) שבדרום צ'ילה וארגנטינה. הרי האנדים שבתחום פרו, שונים ומגוונים. בצפון, הם גשומים מאד ומכונים "האנדים הירוקים" ובדרום, מגבול פרו-אקוודור ועד צפון ארגנטינה, הם מכונים "האנדים הצהובים". אלו הן שתי רצועות הרים, ברוחב כללי של 500 ק"מ, ובו  45 פסגות בגובה של  6000-7000 מ' מעל פני הים, וביניהם רמה בגובה  3500 מ'. מהרי האנדים יורדים נהרות ארוכים ומפותלים לכיוון שפלת האמזונס וממנה לאוקיינוס האטלנטי באזור שתי עונות ברורות: קיץ חודשי נובמבר אפריל גשום וחורף מאי ועד נובמבר קר ויבש. בימות הגשמים שטחים רבים מוצפים והעבירות קשה ביותר. זהו שטח בעל הפרשים טופוגרפיים עצומים, מרהיב ביופיו, אך קשה למחייה, וודאי שלשליטה.

ג. יער הגשם הטרופי (Selva)

יער הגשם, אותו נהוג לכנות בטעות "ג'ונגל", תופס את מרבית שטחה של פרו. יער זה, שעבור האינקה היה אינסופי מפחיד ונעלם, גולש מן המורדות המזרחיים, המוריקים, של האנדים, לכיוון אגן האמזונס. יער הגשם הצפוף קשה לחדירה, חיו פה שבטים אינדיאניים עצמאיים, נאמנים לעצמם בלבד. האינקה, אפילו בשיאם, הצליחו לחדור רק לאזורים הגבוהים, העליונים, שבספר היער. שבטים אלו נמצאים, מאז ימי האינקה, בעימות מתמיד עם השלטון המרכזי החזק. עבורם, אינקה, ספרדים וממשלה פרואנית הם היינו הך – אויב המסכן את עצמאותם. על כך ניתן לקרוא בספר "הדברן" של מריו וורגס יוסה, בהוצאת "עם עובד".

למעט ההרים המושלגים, המדבר והג'ונגל, יתר חלקי המדינה היה מיושב בידי האינקה, הווה אומר, בעמקים הסגורים שחלקם נוצרו על ידי הנהרות היורדים מזרחה. בפרו ישנם חמישה אגנים כאילו, מצפון לדרום:

א.         בקעת קחמרקה (Cajamarca) .

ב.         קייחון דה ווילס (Ancash) שבאזור אנקש של ימינו.

ג.          בקעת מנטרו (Mantaro) בה יושבת כיום העיר הואנקיו (Hoancayo).

ד.         עמק קוסקו (Cuzco) בה נמצאת הבירה של האינקה והאתרים החשובים של העמק הקדוש.

ה.         אגן הטיטיקקה (Titicaca).

שני האזורים האחרונים היו מרכזי החיים החשובים בתקופת האינקה, ובהם מרוכזת מרבית אוכלוסיית ההר, עד היום. את מורשת האינקה לפיכך, נחפש באזור זה.

תרבות האינקה:

כללי:

אימפריית השמש של האינקה פרחה באזור ההר של פרו בין השנים 1438 ל-1533, היתה זו תקופה קצרה, אך מתאפיינת בהתפתחות בקצב מטאורי, בכל הנוגע להישגים צבאיים, ארגוניים ותרבותיים. האינקה הוא כינוי לשבט אינדיאני, מאזור ימת טיטיקקה, קשור לשבטים שהרכיבו את אימפריית טיהואנקו (Tihuanaco). בשיאו, בתקופה האימפריאלית, שלט שבט זה על ממלכה אדירה, שהשתרעה על שטח של יותר משני מליון קמ"ר, באזור ההר ובאזור החוף של האוקיינוס השקט. האימפריה השתרעה, בערך, מגבול קולומביה של ימינו בצפון, עד נהר מאול (Maule) בצ'ילה בדרום. היא הקיפה את מרבית שטחן של פרו, אקוודור, צילה, וחלק ניכר של בוליביה וצפון מערבה של ארגנטינה; אוכלוסייתה מנתה לפחות תשעה מיליון נפש, יש הטוענים שאפילו יותר. במקורו, יוחד המושג "אינקה" למלך בלבד. (מושג המזכיר את "פרעה" המצרי או את "לברנש" החיתי). המלך נקרא "אינקה" בצירוף תואר, בדרך כלל, "סאפאן אינקה" (Sapan Inca); מילולית: "האינקה היחידי". הספרדים הרחיבו את המושג גם על ה"אינקה קונה" (Inac Kuna), שהיה כינוייה של שכבת האצולה. במהלך השנים, הורחב המושג והוא כולל, גם אם בטעות, את כל העם. טעות זו היא כה מושרשת, עד שאפילו אנשי מקצוע, לא חשים כל צורך לתקנה. לפני התהוות התרבות הזו, כלל המושג "אינקה", כל דבר המורכב מארבעה חלקים, ואכן, ממלכת האינקה הורכבה מארבעה חלקים…

אחדים מן החוקרים כגון מקגוון (Kenneth Macgowan), שכתב יחד על ג'וזף הסטר (Joseph A. Hester), את הספר Early Man in the New World  ועדיה ג' חיטין (שכתבה את הסעיף "פרה היסטוריה" בערך "אמריקה" באנציקלופדיה העברית), סבורים כי קיים ניגוד בין עמי פרו מצד אחד, לבין בני דורם באמריקה המרכזית ומכסיקו מצד שני:

התרבויות הצפוניות (מאיה, אצטקים וזפוטקים) הצטיינו בהתבדלותן השבטית ובדתיותן המודגשת; אצלם וגם אצל הטולטקים והצ'יצ'מקים, המעמד החשוב היה מעמד הלוחמים והכוהנים, לעומת מעמד האדמיניסטרציה, שהיה החשוב ביותר אצל האינקה. עמי מזואמריקה (אמריקה התיכונה ומקסיקו), התמחו בעיקר בערי קודש, ולא בערים שנועדו לספק שירותים כלכליים לסביבתם. בעוד שהאינקה הקימו ממלכה כבירה (ששורשיה בטיהואנקו ובצ'ימו), צמחה בצפון תיאוקרטיה ופיאודליות שבטית, כמעט אנארכית. בדרום, דהיינו, באזור האנדים קמה תרבות חומרית וציבורית מתקדמת מאד שמצאה את ביטוייה בערים גדולות, בעבודות השקייה ותחבורה מקיפות. ניגוד זה, בין הצפון לדרום, ניכר כבר בתקופה שקדמה לאינקה.

פרופ' נחום מגד עמד על ההבדלים הבולטים שבין תרבות האינקה בפרו, לבין התרבותה אצטקית, בת זמנה, התפתחה ברמת מקסיקו. כאשר הגיעו ראשוני האינקה לעמק קוסקו, אי שם במאה ה-11, החלה הנדידה האצטקית בלב מקסיקו. תקופתו של טלאקאאלל (Tlacaelel), האב המייסד של התרבות האצטקית[1] מקבילה לתקופת האינה התשיעי פאצ'קוטי (Pachacuti), שהפך את הממלכה לאימפריה. גם קצן של שתי התרבויות שנפלו קורבן לתאוות הבצע ולקנאותה דתית של האדם הלבן, התרח במועד סמוך. מקסיקו נהרסה ב-1521 וממלכת האינקה, ב-1532. אבל בכך מסתיים הדמיון. בדרום אמריקה לא נראו הצבעים העזים שקישטו את העולם האצטקי. בדומה לפרו הקדומה, במקסיקו, האמנות בפרו העבירה מסר, אבל האומנות רק ליוותה את הקודש, בעוד שאצל האצטקים, היא נתפשה ככלי הנושא את העולם. אמנות האינקה היתה פשוטה ושלווה וניתן להשוות אותה, בהרבה זהירות, לאומנות הרנסאנס של אירופה. בעוד שאומנות האצטקים, על הצבעים העזים ושלל הצורות, נראית כגרסה אמריקאית, מוקצנת של הבארוק האירופאי.  האדריכלות של האינקה נראית רגועה, בעלת קוים סטטיים, בעוד זו של האצטקים, נראית רוגשת, חסרת מנוחה[2].

המיתוס:

בהיעדר חומר כתוב, פונים החוקרים לסיפורים המיתולוגיים. הבריאה, אליבא דאינקה, מתחילה באגם הטיטיקקה [יש לציין שסיפורי בריאה של עמים רבים מתחילים במים; אולי משום שכולנו באנו מן המים]. דמעות האושר של האל בורא העולם – וירהקוצ'ה (Viracocha), יצרו את ימת טיטיקקה, שגם שמה מרמז על תפקידה הקוסמולוגי (טיטי = פומה; קקה (שיבוש של קלה) = אבן, דהיינו, סלע הפומה). המיתוס גורס כי אבות האינקה היו ילדיו של האל בורא העולם.

מנקו קאפאק (Manco Capac) וקרובת משפחתו מאמא אוקלו (Mama Oclo), נולדו מתוך מי ימת הטיטיקקה, הרחם העולמי. לפי הגרסה שרשם האב קובו, מראשוני הכרוניקנים של תרבות האינקה, היו כמה עידנים בבריאת העולם. לאחר עידן של חוסר סדר ולאחר עידן של ברברים, שהיו מפולגים, רק בשמש השלישית הופיע האינקה, בנו של אל השמש. הוא היה התגלמות המושל הטוב, המביא סדר ושפע לעולם. בעצם קיומו טבוע כוח אלוהי, מאגי, בדומה ל"מאנה" הפולינזי.

לפי אחת הגרסאות, האל וירה-קוצ'ה, שיצר את השמש והירח ביימת טיטיקקה, קרא להם לעזוב את ביתם ולעלות השמימה. וכאשר השמש, בדמות אדם זוהר, עמדה לעלות, קרא זה לבנו מנקו קאפאק (Manco Capac), להפיץ תרבות ואור, והירח שלח את בתו, מאמא אוקלו (Mama Oclo). הם הגיחו מן האגם, כשהם מצוידים בברכת האל ובשרביט זהב, אותו היו אמורים לנעוץ בקרקע המתאימה. רק כשהגיעו לעמק הפורה של קוסקו, ננעץ השרביט בקרקע, ושם, לאחר שלימדו את העם לגדל תירס ולארוג בגדים, הקימו השנים את ביתם ואת ממלכתם. ספורה של ראשית התרבות מתואר בצורה ציורית, בכתביו של  לה ווגה:

"אבינו השמש ריחם על בני האדם, מכיוון שראה אותם כה ברברים ובגלל זה שלח אליהם מן השמים אחד מבניו ואחת מבנותיו; בכדי שהם ילמדו אותם להכיר בשמש את האלוהים; בכדי שיתנו להם חוקים וערכים, בכדי שילמדו אותם לבנות בתים ולהקים ישובים; בכדי שיעבדו את האדמה ויגדלו צאן ובקר ובכדי שיחיו בתבונה….. לפני שהשמש נפרד מהם אמר להם שכאשר יגמרו את מלאכתם (בלמדם את בני האדם) שיישלטו עליהם בצדק ובתבונה כמו שאב מתייחס אל בניו, ושיתנו הם את הדוגמא הראשונה לעשות מעשים טובים… הם דברו אל האינדיאנים, ספרו להם את דברי השמש והבטיחו להם בתים וערים. האינדיאנים ראו את פניהם ולבם והבינו שהם בני השמש וכך התרכזו נשים וגברים שהיו נכונים לעקוב אחרי המלכים לכל מקום. לאחר ההתיישבות, לימד המלך את הגברים איך לצוד ואיך לשתול ואיך לבנות תעלות ודרכים ואיך לעשות נעלים לרגליהם והמלכה למדה את הנשים איך לסרוג ואיך לעשות חוטים ואיך לנקות ואיך לבשל. לא היה דבר שבחיי האדם שמלכנו לא לימדו. המלך היה מנקו קאפאק והוא הראשון בשושלת אינקה".

כמעט לכל שם יש משמעות: "קאפאק", מילולית, הוא שליט עצמאי וכיום, הפך להיות כינוי לעשיר. השם "מנקו" נובע, אולי, מהמילה "מאלקו", שפירושה "אב קדמון", בלשון האיימרה (Aymara), המדוברת בפי השבטים החיים באזור אגם הטיטיקקה.

כבר הכרוניקנים הספרדים העלו מספר תמיהות לגבי מוצא האינקה:

מה הסיבה שקיימות כמה מסורות שונות למקום הולדת האב הקדמון (לפי גרסה אחרת, כך מספר ההיסטוריון גמבואה (Gamboa) נולד מנקו קאפאק ממערה בת שלושה פתחים)?

מה הסיבה שהשפה המדוברת באזור הטיטיקקה – האיימרה,- איננה השפה בה השתמשו לימים האינקה, אלא שפה אחרת, בעוד ששפתם, הקצ'ואה, מוצאה דווקא מאזור הוארז שבצפון?

האם האגדה אינה אלא ספור כיסוי, שכתוב של ההיסטוריה, שבא במקום סיפור פחות רומנטי וכוחני של השתלטות תוך כדי כיבוש?

האם האינקה התפתחו מתוך תרבות ווארי-טיהואנקו (Wari-Tihuanaco), התרבות האימפריאלית הראשונה בדרום אמריקה, שפרחה בין ימת הטיטיקקה לאייקוצ'ו (Ayacuchu) של ימינו?.

המקורות ומצב המחקר:

לרשותנו עומדים המקורות הארכיאולוגים והמקורות הספרותיים. בכמה מקומות בפרו, בעיקר בקוסקו, אך גם באייקוצ'ו ובקחמרקה, נמצאו שרידים ארכיטקטוניים מרשימים, בעיקר של מקדשים ומבני ציבור. מבנים אלו יכולים להמחיש את האספקט הארכיטקטוני של תרבות זו, למרות שרבים מהם נהרסו או שינו את ייעודם והפכו לכנסיות קתוליות. עדויות נוספות לתרבות האינקה נמצאו בקברים שונים, אך רובם נשדדו על ידי הספרדים. מכיוון שבתרבות האינקה לא היה כתב, עלינו להסתפק בכתבי הספרדים הראשונים: כבר במאה ה- 16 נכתבו ספרים אודות האינקה; כך למשל גרסילאסו-דה-לה-ווגה ( שהוזכר לעייל). לה-וגה הוא דמות מיוחדת בתולדות התרבות, כיורשן של שתי מסורות תרבותיות שונות ומרוחקות זו מזו. גראסילאסו הצעיר, שהיה פרי לאותם זיווגים האסורים על פי החוק, נאלץ לחיות בחסדם של בני משפחת אמו, משום שאביו גורש בגין ניסיון מרד פנימי כושל כנגד ההנהגה הספרדית. ב- 1560 עזב גראסילאסו את פרו, אליה לא ישוב לעולם. לאחר שרכש השכלה אקדמית בספרד, ולאחר 40 שנות קריירה צבאית, החליט לכתוב מן הזיכרון את ההיסטוריה של מולדתו ושל משפחת אמו. שם הספר, שיצא ב- 1609 הוא: מילולית: "פירושים מלכותיים על מוצאם של האינקאים שהיו מלכים בפרו, על עבודת האלילים שלהם, על חוקיהם ומשטרם בימי שלום ובימי מלחמה". בכתיבתו התבסס על זיכרונותיו ועל המכתבים הרבים שקבל במשך השנים מבני משפחת אמו. בפירושים אפשר לחוש את נשמתו הדואבת של נצר לאינקה, המתגעגע לעברם של אבותיו. המחקר המודרני סבור, כי הכותב איננו מדייק, הן משום שהוא אנכרוניסטי, כלומר, מתבסס על זיכרונות נעורים, שטושטשו במשך שנות שהותו בספרד. כמו כן הוא מעלים את כל הקשור באלימות או אכזריות, העלולים להתפרש כחוסר אנושיות, בתרבות האינקה. לה ווגה, מערבב מאורעות ממשיים עם אירועים שהם פרי דמיונו. מגמתו היתה להציג את תרבות האינקה, קרובה ככל האפשר לתרבות האירופאית של זמנו. ספר חשוב ומעניין הוא ספרו של ג'והן המינג, The Conquest of the Incas בהוצאת,"Penguin"“, שהוא הספר המרתק ביותר בו נתקלתי, בנושא זה.

ספר נוסף, שנכתב בידי אותו מחבר, הוא – "Monuments of the Incas" מסייע להבנת המונומנטים מעשי ידי האינקה. חוקר מודרני חשוב הוא פרופ' בר יפה, חוקר באוניברסיטה העברית בירושלים, יהודי ממוצא פולני, שחי בקוסקו עד ראשית שנות התשעים של המאה העשרים, ומנסה לבחון את תרבות בני קוסקו של היום לרקע השורשים האינדיאניים. לצערי, הידע ששאבתי ממנו בשלב זה הוא משמיעה בלבד. ברק אפיק, כתב עבודת מחקר על קורבנות האדם של האינקה. נחום מגד, שהקדיש עשרות שנים מחייו לחקר ולהוראת התרבויות העתיקות של אמריקה, פרסם בעברית ספק בהוצאת האוניברסיטה המשודרת. מידע נוסף, אף הוא בעל פה בלבד, נמסר בשמחה לכל דורש, על ידי מדריכי התיירים המקומיים, רובם נצר למשפחות אינקאיות, הגאים להעביר את מורשת אבותיהם למטיילים בעיירות גב ההר של פרו: קחמרקה, אייקוצ'ו, פונו וקוסקו. בר הסמכא הידוע מכולם הינו חורחה לואיס, איש פונו, מדריך טיולים לעת מצוא, שצבר יידע רב בשיטוטיו בכפרי הסיירה של פרו.

סופר אחר ששהה בפרו בזמן הכיבוש הוא סיאזה דה לאון (Ciaze De Leon) , נולד בספרד בעשור השני של המאה ה- 16 והגיע לקולומביה בשנת 1541, ממנה הגיע לפרו. החל משנת 1541 רשם את מה שראו עיניו ואת מה ששמע מבני המקום (שחלקם רצה כנראה לרצותו, כספרדי). ספרו "ההיסטוריה של פרו" (Cronica del Peru) יצא לאור בשנת 1553. המגרעת העיקרית של עבודתו היא חוסר היסודיות הניכר בה. ניכר שעבר מהר מדי בין המקומות השונים ולא הספיק לרדת לשורשי הדברים. כמו כן, לא דיבר את שפת האינקה (קצ'ואה). סיאזה גילה חיבה לבני המקום והבנה למצוקותיהם ומבחינה זו נחשב כמייצג אותו זרם כמו גרסילאסו דה לה ווגה.

בנוסף לשניים אלו היו גם חוקרים אחרים, כמו חואן דה באטאנסוס  (Juan De Betanzos) , חואן פולו דה אונדגאדו (Juan Polo De Ondergado) הכומר ברנאבה קובו (Branabe Cobo), או סרמיינטו דה גמבואה (Saramiento de Gamboa), שכתב את "דברי ימי האינקה", לפי הזמנת המשנה למלך ספרד, וצרף להוכחת אמינות דבריו, חתימות של ארבעים ושניים מנהיגים מקומיים. סקירותיהם של אלו, חשובות לא פחות מאלו המפורסמות שהוזכרו, והן שימשו כמקור חשוב לחוקרים מאוחרים יותר. הנזיר ברנארדינו דה סאאגון (Sahag'un) מתייחד בכך, שהעלה על הכתב יצירות מופת בתחומי הדרמה, ההגות והשירה הלירית, האפית והדתית. בשנים האחרונות, עולה ומתחזק זרם של חוקרים פרואניים, המציגים תיאוריה שונה מזו של קודמיהם, מהפכנית כמעט, בכל הנוגע לטבעה של תרבות האינקה. לא רק שהם מציגים אותה באור יותר אידיאליסטי, אלא שהם מציגים תיאוריות שונות לחלוטין, ממה שמקובל לחשוב, על מבנה הממלכה למשל (כפי שיוצג להלן) ובנושאים נוספים. אחד הנציגים הבולטים של אסכולה מחקרית זו הוא החוקר לאזארטה (Lazarate), שיוזכר בהמשך. חוקרים מערביים רבים טוענים כי חברי האסכולה משתייכים לזרם פוליטי, המורכב ברובו מצאצאי אינקה, השואפים להחזיר את פרו לימי הזוהר האימפריאלי. אחרים רואים בה תיאוריה "כשרה" לכל דבר. מבין החוקרים המודרניים נזכיר כאן את מק אינטירה לורן, המדגיש את ההישגים הארגוניים של האינקה ובוחנים את מסקנותיהם נוכח סקירותיהם של החוקרים הקלאסיים[3]."Comentarios reales que tratan del origen de los incas, Reyes que fueron del Peru, de su idolatria, leyes y gobierno en paz y en guerra".

למרבית השאלות, כידוע, אין תשובה חד משמעית. מכל מקום, מעניינת העובדה, שבמסורת ההתפשטות של האינקה לא מופיעים קרבות. הארכיאולוגיה, חיה בשלום עם המיתוס; באתרים פרה אינקה שנמצאו באזור קוסקו – בירת האינקה – נמצאו ממצאים, התואמים להפליא את אילו של קוסקו עצמה; מה שמעיד על המשכיות יותר מאשר על שינוי. מעניינת העובדה, שבניגוד לשבטי הנבחו או האפצ'ים שבצפון אמריקה, אין במיתולוגיה האינקאית ספורים של נדידת עם.

כדאי לבחון את תרבות האינקה לרקע ספרו מעורר הפולמוס של ארנולד ג'וזף טוינבי (Toynbee): "עיון בהסטוריה". זהו ספר הסטוריוזופי יומרני, בו משווה טוינבי את התפתחויותיהן של ציוויליזציות שונות, תוך התייחסות סובייקטיבית שיפוטית. הכותב רואה את התפתחותה של כל תרבות כתהליך של לידה, גידול, שקיעה ומוות. לידתה של כל תרבות – מן המיתוס, שהוא מקור כוחות נפשיים, המתגלמים בכל שטחי החיים. גידולה של כל תרבות – בסידרה של "אתגרים ומענים"  (Challanges and responses) הקבוץ המשמש נושא התרבות, נאלץ לעמוד במבחנים (בעיית אמצעי הקיום, סיכון על ידי אויב וכדומה), המאלצים אותו לגייס ולפתח את הכוחות הגלומים בו. היעדרם של אתגרים כאלו, או אתגרים שלמעלה מיכולת המענה, הם בעוכריה של תרבות ומונעים את התפתחותה. השקיעה והמוות באים בעטייה של "התאבדות" ולא של "רצח", כלומר, מקורן בגורמים פנימיים: אובדן הבטחון העצמי של "המיעוט היוצר את התרבות ופעולות הפרולטריון הפנימי שבה". "הפרולטריון הפנימי" מורכב מאנשים החיים בתוך תרבות מסויימת, אך אינם נקלטים במעגלותיה – בני ניכר, מרוששים, עבדים ולעתים גם אינטלקטואלים מנוכרים – הוא משמש קרקע נוחה להתפתחותן של תנועות ששאיפותיהן נוגדות את מהותה של תרבות זו. רק לאחר התפוררות פנימית זו בא כח חיצון, אותו הוא מכנה, "הפרולטריון החיצון" ומנחית את מהלומת המוות לתרבות המעורערת. ספרו של טוינבי מתייחס בעיקר לתרבות הרומית אך לדעתו, הנחת היסוד שלו, שאין תרבות "נרצחת" אלא "מתאבדת", נכונה מאד גם לתרבויות האצטקים והאינקה: הוא טוען שהספרדים לא שמו להן קץ אלא הגיעו לאמריקה בשעת גסיסתן.

להמשך קריאה:

ההיסטוריה של האינקה

הערות

[1] נחום מגד, האצטקים, "טלאלק, הנסיך שהמציא את תולדות מקסיקו האצטקית, עמ' 63-73

[2] נחום מגד, תרבויות קדמות ביבשת אמריקה, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, עמ' 175.

[3] Mc Intyyre Loren, The Incredble Inca and their timeless land, The  .National Geographic Society, Washington D.C. 1980