גילי חסקיןתולדות קולומביה בתקופה הקולוניאלית
כתב: גילי חסקין
תודה לגדעון ביגר על הערותיו.
ראו קודם: קולומביה הפרה קולומביאנית ; הגיאוגרפיה של קולומביה .
ראו גם: דרום אמריקה – גיאוגרפיה והמלצות לקריאה.
למצגת: הזמנה לטיול בקולומביה.
טיול לקולומביה משלב בדרך כלל נופים מרהיבים, עם עיירות קולוניאליות. הכיבוש הספרדי מאד נוכח בנוף ובסיפורים. כמו כן, ברחבי הארץ פזורות אנדרטאות רבות המנציחות את גיבורי מלחמת העצמאות. קובץ זה עשוי לסדר לקבל את הרקע המתאים.
הכיבוש הספרדי
מקורה של המילה "קולומביה" בשמו של כריסטופר קולומבוס (Cristóbal Colón), למרות שמעולם לא דרך על אדמתה. את המילה הגה המהפכן פרנסיסקו דה מירנדה (Francisco de Miranda), ככינוי לכל העולם החדש, ובמיוחד לשטחים ולקולוניות שהיו תחת מרות ספרד ופורטוגל.
הכובש הספרדי הראשון של השטח שלעתיד יכונה קולומביה היה אלונסו דה אוחדה (Alonso de Ojeda), אחד מאנשי צוותו של כריסטופר קולומבוס, במסעו השני.
ראו באתר זה: קולומבוס וגילוי אמריקה, מסעותיו הנוספים של קולומבוס.
אוחדה הגיע לאספניולה (כיום האיטי), בינואר 1494 ולאחר שביצע חקר בהוראת קולומבוס ונלחם בצבא של ילידים, שב לספרד ב-1496 [1]. שם נפגש עם המלכים הקתוליים[2] ואלו, ללא תיאום עם קולומבוס, נתנו לו הרשאה להפליג לעולם החדש. הוא יצא לדרך עם שלוש קרוולות (caravela), ב- 1499 [3] בצוותו היו גם הקרטוגרף חואן דה לה קוסה (Juan de la Cosa) והנווט האיטלקי אמריגו וספוצ'י (Amerigo Vespucci). היה זה הראשון בסדרת מסעות שכונו "המסעות הקטנים", או "המסעות האנדלוסיים", אל העולם החדש.
הם שטו בים הקריבי, בחפשם את הדרך להודו. כאשר הגיעו למרקייבו (Maracaibo) בוונצואלה של ימינו, ראו את בתי הכלונסאות העלובים שהציבו באגם, הילידים בני שבט Wayuu, הם העניקו למקום כינוי (אולי באירוניה) – "וונציה הקטנה" – וונצואלה[4].
באותו מסע, נחת אוחדה ב- Cabo de la Vela, שבחצי האי גווחירה (Guajira). הוא חקר את רכס הסיירה נבדה דה סנטה מרתה, המזדקר בתלילות ולגובה רב מעל הים הקריבי, אזור שלימים כונה "אנדלוסיה החדשה" (Nueva Andalucía) ונתן לנהר מגדלנה (Magdalena) את שמו. הוא גם היה הראשון שהתפעם מעושרם של הילידים. זהבם והסיפורים שלהם, אשר הצמיחו את המיתוס של "אלדורדו" (El Dorado), הממלכה המוזהבת, שרחובותיה מרוצפים באבני אזמרגד.
הכובשים חיפשו את אלדורדו במקומות שונים. למעשה היו כמה "אלדוראדוס", באזורים שונים. בכל מקום בו מצאו הספרדים מקומיים עדיי זהב הם הכריזו על "אל דוראדו" חדש. האלדורדוס הללו כללו את הרכס האגדי המוזהב של הסנטה מרטה, שכמובן איננו קיים. כך גם למשל, דנייבה (Danaybe), העיר המוזהבת באזור Antioquia שהניבה מספר רב של מסעות, אך ללא תוצאות נושאות פרי; הקברים של שבטי הזנו, שהאמינו כי הם מלאי זהב[5], ואפילו אזור היאנוס (Llanos), שם כובשים רבים איבדו את חייהם. מהרגע בו הספרדים נחתו בדרום אמריקה, האובססיה של אלדורדו היתה הכוח העיקרי שהניע אותם. הם אמנם לא מצאו את אלדורדו, אך אגב כך יישבו את פנים הארץ.
למרות המפלה, ידיעות מצטברות על העושר, המשיכו להתפשט והחוף של קולומביה משך אליו הרפתקנים.
המתיישב האירופאי הראשון בקולומביה, היה רודריגו דה בסטידאס (Bastidas 1460-1526 שהגיע הנה מכיוון הים הקריבי, במסע של אוחדה. בשנים 1500-1501 חקר את חופי הים הקריבי של קולומביה ולמד על העושר של הטיירונה. לאחר שחזר לספרד קיבל אישור להקים מושבה.
בינתיים, אוחדה והרפתקן נוסף בשם דייגו דה ניקוזה (Diego de Nicuesa), קיבלו מידי המלך פרדיננד השני, בשנת 1509, זיכיון לייסד מושבה בקרבת מיצר פנמה וחוף וונצואלה, שכינו אותה בחיפזון ובטרם עת "קסטיליה של זהב" (Castilla del Oro). אלונסו דה אוחדה חקר את אזורי החוף, הפליג למפרץ אורבה (Urabá), שב"אנדלוסיה החדשה", שם ייסד את סאן סבסטיאן דה אורבה (San Sebastián de Urabá), בקרטחנה של ימינו.
באותו זמן, הספרדים היו פושטים על כפרי "אינדיאנים", כדי לשבות אותם לעבדות. אוחדה לא היה יוצא דופן בכול הקשור לאכזריות שהפגין כלפי הילידים. הכומר ברתולומאו דה לאס קסאס (Bartolomé de las Casas) מציין כי הספרדים טבחו בכפר ולא חסו על חיי איש, נשים, ילדים ותינוקות. כדי שיוכלו לשדוד באין מפריע[6]. הפעילות האלימה הזאת גרמה לילידים להילחם כנגד המתיישבים הספרדים.
המושבה הקטנה, שהיתה בעצם מצודה, סבלה מהתקפות של הילידים האמרינידים (המכונים בטעות "אינדיאנים"). אוחדה עצמו נפצע ברגלו. שמונה חודשים לאחר שספינתם עזבה את סנטו דומינגו, לא הגיעה עזרה. פרנסיצקו פיזרו (Francisco Pizarro), שלימים יתפרסם ככובש פרו, בא להחליף את אוחדה לחמישים יום, כדי לאפשר לשוט לסנטו דומינגו, ולשוב עם תגבורת. אוחדה לא שב. הוא מת כעבור זמן קצר. בינתיים הילידים שרפו את סן סבסטיאן.
בינתיים, המשפטן המלומד מרטין פרדיננד דה אנסיסו (Martín Fernández de Enciso) מאספניולה, שלא ידע על גורלה של המשלחת, הוקסם מהשם המצלצל והשקיע את רוב רכושו במסעם לשם. לאחר שהתרחקו מחופי אספניולה, גילה כלב ציד שהיה על הסיפון, נוסע סמוי, וסקו נונייז דה בילבואה (Vasco Núñez de Balboa), פושט רגל שנמלט מנושיו, הערים על המשמר של דייגו קולומבוס והתגנב לספינה. אנסיסו איש החוק התכוון להוריד את הנוסע החצוף בחופו של אחד האיים בדרך. אולם בדרך מקרה הם נתקלו בספינה, בעלת צוות גדול, בפיקודו של פרנציסקו פיזרו, ששמו עוד יהדהד בעולם. הם שמעו מהם על חורבן המושבה ועל הסתלקותו של אוחדה. הניצולים היחידים, שלושים וארבעה במספר, עלו על ספינתו של פיזארו. אנשי אנסיסו חששו מאקלים הביצות הנורא של המושבה הנטושה ומחיציהם המורעלים של הילידים ושקלו לשוב לאספניולה. ברגע מסוכן זה, פתח את פיו בלבואה. לדבריו, הוא הכיר את החוף של אמריקה התיכונה, ממסעו הראשון עם רודריגו דה בסטידס (שהוזכר לעייל) ולמיטב זיכרונו, הם איתרו שם מקום ושמו דריאן (Darien), לחופו של נהר נושא זהב.
הילידים, כך סיפר, הם ידידותיים. לכן, הציע, לייסד שם את המושבה. הצוות התייצב מאחוריו, חתרו לעבר דריאן, הסמוכה למיצר היבשה של פנמה ולא נמנעו מהטבח הרגיל ב"אינדיאנים". מאחר שבשלל הביזה נמצא גם זהב, החליטו הבריונים, לייסד שם את העיר החדשה סנטה מריה דה לה אנטיגואה דל דריאן (Santa Maria de la Antigua del Darien), שהיתה היישוב הראשון שהוקם ביבשת אמריקה גופא (כיום בפנמה). בהיעדרו של המושל, ניסה אנסיסו, לנהל את המושבה לטובת הכתר הספרדי.
אנסיסו אסר על החיילים לקנות זהב מן הילידים, מפני שהיה זה אזור חסות של המלך. הוא ניסה לכפות חוק וסדר על הכנופיה הפרועה, אך בלבואה ליכד אותם סביבו והיה לאדון המושבה. כדי להציל את חייו, נאלץ אנסיסו להימלט. ניקווסה נשלח כמושל מטעם המלך, כדי להשליט סדר, אך בלבואה לא התיר לו לעגון. הוא נאלץ לשוב על עקבותיו וטבע בדרך. בילובאה ידע שמרידתו תובא במוקדם או במאוחר בפני בית הדין בספרד. הוא גמר אומר להחזיק בשלטון הגזול ככול שאפשר. מכיוון שבימים ההם הצלחה כיפרה על כול פשע, הסיק שמשלוח מכובד של זהב, אל מלך ספרד, יבטל כול ענישה, או למצער, ידחה אותה. יחד עם פרנציסקו פיזרו הם שעבדו ושדדו את השבטים הילידים. בראשית 1513, הוא כרת ברית עם הקסיקה ( cacique – צ'יף – ראש שבט) קרטאה (Careta), הטביל אותו לנצרות ונשא את בתו לאשה. בעזרתו של קרטאה, הגיע אל המנהיג המקומי הגדול קומרגה (Comagre), שכרת ברית גם איתו והטביל גם אותו לנצרות. קומרגה העניק לו במתנה 4000 אונקיות של זהב, אך נדהם לראות את הזרים, אותם דימה לבני אלים, מסתערים על הזהב. קומרגה, בסיוע מתורגמן כמובן, סיפר להם כי מעבר להרים משתרע ים עצום ומי שישוט בו דרומה, יגיע אל ממלכות עשירות בזהב. בילבואה חש שהוא מוצא את קצה החוט אל אלדוראדו. אם אכן דיבר אמת קומרגה, יש עדות לקיומו של האוקיינוס השני, שאת הדרך אליו חיפשו לשווא קולומבוס, קאבוט ומגלי עולם אחרים.
בילבואה הבין שעל כף המאזניים מונח מוות עלוב על הגרדום, או תהילת אלמוות. הוא שלח חמישית מן התשורה שקיבל כמתנה למלך וביקש אלף חיילים למסעו אל האוקיינוס השקט. הידיעה שחזרה מספרד היתה שלילית והוא החליט לעשות מעשה: הוא אסף במושבה 190 חיילים מתנדבים וב-1 בספטמבר 1513, יצא במסעו אל התהילה. ראש השבט בעל בריתו העמיד לרשותו ילידים כסבלים ומדריכים. לאחר שמונה עשרה ימים של התקדמות בביצות, כשבילבואה מותיר מאחור את הנחשלים, החלו לטפס על רכס האנדים. ילידים מקומיים תקפו אותם. הנשק החם הניס את התוקפים בקלות, כשהספרדים מזנבים בהם ומשסים בהם את כלביהם. בלבואה גילה את הפן האכזרי שלו, כשהוא משליך שבויים כפותים, כטרף לכלבים הרעבים . לאחר מרחץ הדמים טיפסו 67 לוחמים, מתוך ה-190 שיצאו לדרך מדריאן אל ההרים. סמוך לפסגה, עצר בלבואה את אנשיו וטיפס לבדו, עם דגל בשמאלו וחרב בימינו, לצפות בים האגדי, שלימים יקרא לו מגלן, "האוקיינוס השקט". הוא היה האירופאי הראשון שראה את האוקיינוס השקט מצדו המזרחי (כנראה שמרקו פולו ראה אותו מצדו המערבי).
בלבוה מכריז על חזקה בים הדרומי
לאחר שירדו אל הים במאמצים רבים ולאחר שטבלו בהתרגשות במים, הילידים שחיו באזור העניקו להם פנינים. משום כך כינה בלבואה את הארכיפלג בשם "ארכיפלג הפנינים" (He named the entire group Archipiélago de las Perlas,), כך הוא נקרא עד היום (לא הרחק מפנמה סיטי). לאחר שהילידים אישרו באוזניהם את קיומה של ממלכת הזהב אשר בדרום, שבו על עקבותיהם וב-19 בינואר 1514, שבו לדריאן. אולם המושל החדש שהגיע מספרד, פדרו ארייס ד'אווילה (Pedro Arias de Ávila), שכונה "פדרריס" (Pedrarias), שלח אותו תחילה במשלחת לגלות את "בירו" (פרו) האגדית, אך כשהוא שב כדי לקבל תגבורת, הוא נעצר על ידי חברו לשעבר, פרנסיצקו פיזרו, הובא למשפט אצל פדרירס והוצא להורג[7].
אחריהם באו ספרדים נוספים, שהשמועות אודות חפצי הזהב בהם משתמשים השבטים המקומיים הציתו את דמיונם.
ב-29 ביולי 1525 ייסד רודריגו דה בסטידאס (Rodrigo de Bastidas) את סנטה מרתה, שהיתה היושב הראשון בשטח שהיום נקרא "קולומביה". האמרינידים היו סובלניים בתחילה כלפי הספרדים, אך ברגע שאלו ניסו להחרים את אדמתם ולשעבדם הם התמרדו נגדם. ב-1532 צרו הילידים על סנטה מרטה ותושביה רעבו. רבים מהם שבו לספרד. בשנת 1533 ייסד פדרו דה הרדיה (Pedro Heredia de) את קרטחנה (Cartagena) והפך אותה למרכז העושר הספרדי. סביב העיר נבנו חומות מאסיביות, להגנה מפני שודדי הים.
החל משנת 1536, שלש קבוצות עצמאיות של כובשים החלו להתקדם לתוככי קולומביה, מכיוונים שונים. הקבוצות, בהנהגת גונזלו חימנס דה קסאדה, סבסטיאן דה בלאלקזאר וניקולאוס פדרמאן. למרות שכל השלוש הונעו על ידי זהב ה"אינדיאנים", אף לא אחת מהן הצליחה למצוא מרבצים של המתכת היקרה.
גונזלו חימנס דה קסאדה (Gonzalo Jimenes de Quesada) הגיע לסנטה מרטה ב-1535, עלה לעבר הרמה (Sabana Bogata) ב- 1536. באוגוסט 1538 הוא הקים באופן זמני בירה ליד ישוב המויסיקאס בקטה (Bacatá) וקרא לה "סנטה פה" ("Santa Fe"), על שם העיר סנטה פה שבספרד. תוך זמן קצר שונה השם ל"סנטה פה דה בוגוטה". חימנז דה קסאדה קרא לטריטוריה הכבושה כולה, "”Nuevo Reino de Granada", כי הזכירה לו את גרנדה שבספרד.
הוא מצא מעט זהב לחופי אגם גואטביטה. הפולקלור המקומי, שאין לו ביסוס, מספר כי הוא וחבריו ניסו לרוקן את אגם גואטביטה ממימיו, כדי למצוא את האוצרות שהיו קבורים בקרקעיתו. הם עבדו במשך שלושה חודשים עם פועלים שיצרו שרשרת של דליי מים שרוקנו מהאגם. אבל הם לא הצליחו לרוקן מספיק מים כדי להגיע לעומק האגם, וחזרו הביתה בידיים ריקות.
סבסטיאן דה בלקאזאר (Sebastián de Belalcázar), כובש קיטו, שהיה אחד מסגניו של פיזרו ונשלח לחקור את בקעת קאוקה. הוא התקדם מאקוודור של ימינו צפונה. בשנת 1536 ייסד את קאלי וב-1537, את פופיאן (Popayán).
משלחת שלישית הוביל הכובש ממוצא גרמני, ניקולס פדרדמן (Nikolaus Federmann), בשנים 1536-1539. הוא חצה את גבעות היינוס (Llanos ) והמשיך אל הרכס המזרחי של האנדים (Cordillera Oriental), במטרה למצוא שם את "אלדוראדו".
הספרדים השלימו תוך שנים ספורות את כיבוש רוב חלקי קולומביה. הם הביסו את שבטי הצ'יבצ'ה ושבטים נוספים שחיו ביערות הרמה, תוך כדי הקמת קואליציות ובריתות זמניות עם שבטי ילידים, כנגד האחרים. גורם מרכזי בהצלחתה כיבוש היו המחלות האירו אסייתיות, שהביאו עמם הכובשים ושעשו שמות בילידים. כמו למשל אבעבועות רוח, שלא היה להם כל חיסון נגדם. בשנת 1542, אזור "גרנדה החדשה", יחד עם אזורים נוספים, הפך לחלק ממלכות המשנה "פרו, שבירתה לימה.
מכיוון שהמצביאים הספרדים נאבקו זה בזה על השליטה באזור יצר צוו מלכות ב-1549 את האודנסיה (Audiencia) המלכותית (מילולית" בית משפט לערעורים) של גרנדה החדשה, כדי להשכין שלום. האודנסיה נשלטה מבוגטה וכללה את הפרובינציות של סנטה מרטה, ריו סן חואן (Rio de San Juan),פופיאן, גויאנה (Guayana) וקרטחנה. אבל ההחלטות החשובות התקבלה על ידי "המועצה של ארצות הודו" , אשר בספרד.
ראו באתר זה: הקולוניאליזם הספרדי באמריקה; קולוניאליזם מהו?
במאה ה-16, מדינות אירופה החלו לייבא עבדים מאפריקה. ספרד עודדה סוחרים פורטוגלים, צרפתים, אנגלית והולנדים, לייבא עבדים עבור מושבותיה באמריקה. שחורים רבים הובאו לקולומביה.
ב-1717 הוקמה מלוכת המשנה של גרנדה החדשה, בוטלה זמנית והוקמה חדש ב-1739. בירת מלוכת המשנה היתה סנטה פה דה בוגוטה. צורפו אליה אזורים שקודם לכן היו בממלכת המשנה של פרו, בעיקר וונצואלה, אקוודור ופנמה. כך שבוגוטה הפכה להיות אחד המרכזים הספרדיים החשובים בעולם החדש, לצד לימה ומקסיקו סיטי, גם אם לא הגיעה לרמת חשיבותן. לאחר שבריטניה הכריזה ב-1739, מלחמה על מושבותיה של ספרד באמריקה ("מלחמת אוזנו של ג'נקינס)[8], קרטחנה הפכה להיות יעד מרכזי עבור הכוחות הבריטיים, במאבק על השליטה בים הקריבי.
ב-1783 נשלח הכומר, הבוטנאי והמתמטיקאי חוזה סלסטינו מוטיס (José Celestino Mutis), על ידי המשנה למלך אנטוניו קבלרו (Antonio Caballero y Góngora), כדי לתעד ולאסוך את האינוונטר הביולוגי של גרנדה החדשה. הוא השקיע כארבעים שנה של מחקר. התוצאה היתה משלחת בוטנית מלכותית לגרנדה החדשה, אשר תיעדה צמחים, ובעלי חיים וייסדה את מצפה הכוכבים של בוגוטה. שום בוטנאי לא הכיר כמותו את הצומח של אמריקה הדרומית. למוטיס היה גם סטודיו לציור בוטני, שבו עבדו 32 ציירים, אחדים מהן ילידים אמרינידים; בסיכומו של דבר הסטודיו הפיק ציורים בצבעי מים, של 6000 צמחים שונים[9].
בינואר 1801 הגיע לבוגוטה, הגאוגרף הפרוסי אלכסנדר פון הומבולט (Alexander von Humboldt), כדי לפגוש את מוטיס. הוא כתב לו שלא עשה את הדרך מקרטחנה ללימה בשיט, אלא בחר בדרך המפרכת, דרך האנדים, כדי לפגוש את הבוטנאי המהולל. הוא נפעם מהספרייה של מוטיס, עליה כתב שהיא שניה בגודלה רק לספריה של ג'וזף בנקס בלונדון[10]. הומבולט שתואר בפי בני דורו כאיש המפורסם ביותר בעולם אחרי נפוליון, היה איש מרתק ורב השראה. הוא נולד ב-1769 למשפחה פרוסית אריסטוקרטית עשירה, אך ויתר על חיי המותרות, כדי לגלות את העולם. בצעירותו יצא למסע של חמש שנים באמריקה הדרומית, סיכן את חייו פעמים רבות וחזר עם ראייה חדשה של העולם[11].
ספריו של הומבולדט ורעיונותיו היו עתידים להזין את שחרור אמריקה הלטינית[12]. החל בביקורת שמתח על הקולוניאליזם והעבדות וכלה בתיאורי הנופים מרהיבי העין שלו. ב-1809 תורגמה לספרדית, "המאסה של הגיאוגרפיה של הצומח", שנתיים לאחר שראתה אור בגרמניה. המסה פורסמה בבוגטה בכתב עת מדעי שייסד האסטרונום פרנסיצקו חוזה דה קלדאס (Francisco José de Caldas)[13], אחד המדענים עמם נפגש הומבולדט, במהלך מסעו באנדים. במסעו, נפגש הומבולט עם עוד כמה דמויות שהובילו לעצמאותה של גרדה החדשה, כמו הבוטנאי פרנסיצקו אנטוניו זאה (Francisco Antonio Zea), שלימים יהיה סגן נשיא של קולומביה, תחת בוליבר. כמו כן נפגש עם הזואולוג והעיתונאי חורחה טדאו לוזאנו (Jorge Tadeo Lozano) והצייר סלבדור ריזו (Salvador Rizo), שמילא תפקיד חשוב במשלחת הבוטנית לחקר גרנדה החדשה לימים יאמר בוליבר, שנפגש עם המדען בלונדון, כי הומבולדט העיר את אמריקה הדרומית "בעטו", כשהראה לתושבי היבשת כי יש להם סיבות רבות להתגאות בה.
מושבות ספרד באמריקה הלטינית נחלקו לארבע מלכויות (נחלאות) משנה למלך וחיו בהן כ-17 מיליון נפשות. היתה מלכות "ספרד החדשה" שכללה את מקסיקו, חלקים מקליפורניה ואת אמריקה התיכונה. מדרומה מלכות המשנה "גרנדה החדשה" שהשתרעה לרוחב החלק הצפוני של אמריקה הדרומית והקיפה את הארצות הקרויות כיום פנמה, אקוודור , קולומביה וכן חלקים מצפון מערב ברזיל וקוסטה ריקה. מדרום לה מלכויות המשנה "פרו", שבירתה לימה ומלכות "ריו דה לה פלטה", שבירתה בואנוס איירס ושטחה הקיף חלקים מארגנטינה, מפרגווי ומאורוגווי. מלבד זאת היו הקפיטנס חראלס (Capitanía general), ביניהן ונצואלה, צ'ילה וקובה. אלו היו אזורים מנהליים אוטונומיים, שווים למלכויות המשנה מכול בחינה, מלבד זאת, שהעומד בראש כל אחת מהן נקרא "קפיטן חנראל". היתה זו אימפריה רחבת ידיים, שהזינה את כלכלת ספרד לאורך 300 שנה, אבל הסדקים הראשונים נבעו בה עם אובדן הטריטוריה הענקית של לואיזינה, שהיתה חלק ממלכות המשנה של ספרד החדשה. הספרדים הפסידו אותה לצרפתים ואלו האחרונים שבו ומכרו אותה לארצות הברית ב-1803. בשנת 1804 הגיע הכרזת העצמאות של סנטו דומינגו (St. Domingue), כיום האיטי, בשנת 1804, אשר האיצה את התהליך[14].
מלחמת העצמאות
כמו בשאר המושבות, התגבש בקולומביה מעמדם של הקריאולים – הספרדים ילידי אמריקה. שאיפתם לעצמאות התגבשה הן מן המהפכה האמריקאית והן מן המהפכה הצרפתית. אנטוניו דה נריניו (Antonio Nariño) עיתונאי ופקיד קולומביאני, תרגם כבר בשנת 1794, את "הצהרת זכויות האדם והאזרח" לספרדית. נריניו, המכונה גם "המבשר", נכלא בספרד ובשנת 1797, נמלט אל גרנדה החדשה[15]. (הצטרף לכוחות הפטריוטים ב-1810). המרירות ההולכת וגוברת של המתיישבים כנגד השלטון המרכזי בספרד, בשלהי המאה ה-18 הובילו להתקוממויות ספוראדיות, אבל הן היו חלשות מכדי לשנות את המצב, עד שב-1810 הכעס הוביל למרד גלוי.
פגיעתן של מלחמות נפוליון במושבות ספרד היתה קשה. ההסגרים הימיים שהטילו ספרד ובריטניה זו על זו, צמצמו את הסחר העולמי וגרמו לאובדני הכנסות כבדים. מנהיגים קריאולים, כמו סימון בוליבר, הבינו כי יוכלו לנצל לתועלתם את היחלשות עמד של ספרד באירופה[16]. הדבר אירע כאשר נפוליאון בונפרטה כבש את ספרד והמליך את אחיו ג'וזף כשליט המושבות. ב-1809 נשמעה קריאה לעצמאות בקיטו, שם תפשו הקריאולים את השלטון מידי הספרדים. במאי 1810 הלכו בעקבותיהם תושבי בואנוס איירס. כמה חודשים אחר כך, הוביל הכומר מיגל הידלגו (Miguel Hidalgo y Costilla) , התקוממות נגד ספרד[17]. ב-20 ביולי 1810 התכנסו בכירי המתיישבים בבוגוטה, הקימו אספת נציגים עצמאית; והכריזו על עצמאות. מאז, נחשב תאריך זה ליום העצמאות של קולומביה. ההכרזה הובילה למלחמת עצמאות ארוכה ורבת-תהפוכות. תחילה נגד כוחות נפוליון ואחר כך נגד הספרדים, ששבו לשלוט בארצם, ב-1812, תחת שלטונו של פרדיננד השביעי,[18]. ב-11 בנובמבר 1811, קרטחנה הפכה לעצמאית והוכרזה "הפרובינציות המאוחדות של גרנדה החדשה", שבראשה עמד קמיליו טורס (Camilo Torres Tenorio).
קודם לכן, ב-5 ביולי 1811 הכריזה האליטה הקריאולית של ונצואלה על עצמאותה. אבל תשעה חודשים אחר כך, ב-26 במארס 1812, בעת שתושבי קרקס, עירו של סימון בוליבר, התקהלו בכנסיות לרגל חג הפסחא, פגע בעיר רעש אדמה כבד. רבים ראו את הרעש כביטוי לזעמו של אלוהים על התמרדותם. כמרים צעקו על החוטאים ואמרו להם ש"צדק אלוהי" העניש אותם על המהפכה[19]. אבל בוליבר טען "שאם הטבע עצמו מחליט להתנגד לנו, נילחם בו ונאלצו לציית לנו". בוליבר נמלט מוונצואלה ובאוקטובר 1812, הגיע לקרטחנה, שבצפון קולומביה. הוא היה מלא וגדוש ברעיונות להקמתה של אמריקה הדרומית חזקה, שכול מושבותיה ילחמו שכם אחד ולא בנפרד כמקודם. עמד לרשותו צבא קטן, אבל מסופר שהוא הצטייד במפות המעולות שהכין הומבולדט, כשעלה מקרטחנה לכיוון ונצואלה,עלה בידו להפתיע את כוחות הכתר בהרים גבוהים, ביערות עבותים ולגדות נהרות שורצי תנינים. אט אט השתלט בוליבר על נהר מגדלנה (Rio Magdalena) [20], שבו שט הומבולדט, מקרטחנה לבוגוטה, למעלה מעשר שנים קודם לכן. הוא הפעיל קסם אישי, לחצים ואיומים, כדי לשכנע את תושבי גרנדה החדשה, שיצטרפו אליו בדרכו לוונצואלה, לשחרור קרקס. מנהר מגדלנה חצו בוליבר ואנשיו את ההרים לעבר ונצואלה, תוך שהם נלחמים בכוחות הכתר ומכים אותם.
באביב 1813 ששה חודשים לאחר נחיתתו בקרטחנה, כבר שחרר בוליבר את גרנדה החדשה, אבל ונצואלה היתה עדיין בידי הספרדים. במאי 1813, ירד צבאו מההרים לעמק הגבוה בו שוכנת העיר מרידה. הספרדים נמלטו משם בבהלה ותושבי מרידה, שקיבלו את צבאו כגיבורים, העניקו לבוליבר את הכינוי "המשחרר" (El Libertador). אולם בוונצואלה קם נגדו "לגיון הגיהינום", תחת פיקודו של חוזה טומס בבס (José Tomás Boves), קאודיליו תומך המלוכה, שעסק בסחר של בקר. המהפכה של בוליבר הפכה למלחמת אזרחים חסרת רחמים. מלך ספרד, פרננדו השביעי, ששב בינתיים לכיסאו, צייד ארמדה גדולה של כ-60 אניות ושיגר למעלה מ-14000 חיילים לאמריקה הדרומית. לצבאו של בוליבר לא היה סיכוי והוא נמלט לג'מייקה, שם ניסה לגייס תמיכה בינלאומית.
בסוף מאי 1819 הוביל בוליבר את צבאו מאנגוסטורה (כיום סיודד בוליבר שבוונצואלה), לשחרור גרנדה החדשה. בסיוע לגיון בריטי חצה את מישורי היאנוס[21] לעבר האנשים ובאוגוסט 1819 כבש את בוגוטה ובזאת חילץ את גרנדה החדשה מידי הספרדים. בדצמבר התאחדו קיטו, ונצואלה וספרד החדשה, יצרו רפובליקה חדשה ושמה "גראן קולומביה" (Gran Colombia). בוליבר החזיר את קרקס לידיו בקיץ 1821 וכעבור שנה נכנס כמנצח לקיטו. כבר בשלב זה קמו בקרב המתקוממים שני כוחות: הסנטרליסטיים והפדרליסטיים, שנחלקו ביניהם לגבי ריכוז הכוח בעיר הבירה או לביזורו לפרובינציות- דבר שהוביל לחוסר יציבות.
בשנים 1814-1816 כבשו הספרדים מחדש את גרנדה החדשה וחידשו את מלכות המשנה בהנהגת חואן סמאנו (Juan Sámano), כשהם מענישים את הפטריוטים המקומיים. אולם ב-1819 הביס בוליבר את הספרדים בקרב בויאקה (Boyaca) והם סולקו מהאזור
The Battle of.
.
הטריטוריה של מלכות המשנה של גרנדה החדשה הפכה ל"רפובליקה של קולומביה", שכללה גם את הטריטוריות של פנמה, וונצואלה, חלקים מגויאנה וברזיל, מצפון למרניון (Marañón). ב-1821, הקונגרס של קוקוטה (Cucuta), אימץ חוקה חדשה עבור הרפובליקה החדשה. סימון בוליבר הפך לנשיא הראשון של קולומביה וסגנו היה סנטנדר (Francisco de Paula Santander). התקוממות פרו ספרדית דוכאה בשטחה של קולומביה בשנת 1822 ובשטחה של ונצואלה של ימינו,ב-1823. בוליבר תמך בשלטון ריכוזי, אך עד מהרה התברר שאין ביכולתו לשלוט בשטח רחב כל כך. לאחר מות סנטאנדר (סגנו של בוליבר), ב-1840, התערערו היחסים בין המחוזות והמדינה התפצלה ב-1830 לשלוש מדינות נפרדות – ונצואלה, אקוודור ו'גרנדה החדשה', ששטחה כלל גם את פנמה.
ראו באתר זה: סימון בוליבר.
קולומביה היתה הממשלה הקונסטיטוציונית הראשונה בדרום אמריקה.
המבוכה והחורבן שהותירו אחריהן מלחמות העצמאות באמריקה הספרדית, ובכלל זה קולומביה, סייעו להופעת הקאודיליו (caudillo) – אדם שאפתן, הנוטל לידיו את השלטון, בדרך כלל בעקבות התקוממות או מלחמת אזרחים וממשיך להחזיק בו במשך שנים, לעתים אגב מראית עין חוקתית, אך בכול מקרה, באמצעות ריכוז הכוח בידי נאמניו. הקאודיליו שלט ישירות בכוחות הצבא והמשטרה; הוא ניטרל אופוזיציה פוליטית באמצעות שלוחיו בבית הנבחרים והשופטים הממונים מטעמו. הוא חסם באיומים או בשוחד את פי העיתונות. ככל שהתארכה תקופת שלטונו, כך העמיקה אחיזתו במוסדות הכלכליים של המדינה[22]. ברוב הארצות הלך והתגבש מעמד עליון, אשר לחבריו היה מכנה משותף רחב בכול הקשור לאינטרסים כלכליים, לתפישת עולם פוליטית ולאורח חיים. המעמד העליון התחלק בבירור בין שמרנים לבין תאבי שינוי (ליברלים), שהתפלגו בהתאמה, למחנות פוליטיים. השמרנים שאפו לשמר את המשטר הריכוזי של התקופה הקולוניאלית ונאבקו לשמר את זכויות הכנסייה, כפי שהיו בתקופת השלטון הספרדי, לרבות זכויותיה על רכושה הרב ועל קיומם של מוסדות חינוך קתוליים בלבד. לעומתם עמדו הליברלים על קיום משטר רפובליקני, המבוסס על אוטונומיה אזורית ושיתוף רחב יותר של האזרחים בחיים הפוליטיים. עמדתם חייבה בדרך כלל סובלנות כלפי הכנסייה הפרוטסטנטית וקיום מוסדות חינוך חילוניים. שלושת הרכסים של הרי האנדים, המבתרים את קולומביה, חילקו אותה באופן טבעי, לאזורי ישוב שהנגישות אליהם קשה. עוד במחצית הראשונה של המאה ה-19 התפלגו תושבי המחוזות השונים, לליברלים ולשמרנים, ששמרו על אותה נאמנות פוליטית, דור אחר דור. בין המחנה השמרני לליברלי העמיק קיטוב אידיאולוגי, חברתי וכלכלי. בקולומביה, המאבק על דמותה של המדינה, בין המפלגה השמרנית-ריכוזית למפלגה הליברלית-פדרלית, לא שכך. בשנים 1840-2 התפתחה מלחמת אזרחים בין השמרנים שדרשו ריכוזיות, לבין הליברלים שדגלו בפדרליזם. המפלגות הליברלית והשמרנית נוסדו ב-1848 וב-1849, בהתאמה. הן נחשבות למפלגות הוותיקות באמריקה הדרומית. ב-1851 נאסרה העבדות במדינה.
בשנת 1863 שונה שם המדינה ל"ארצות הברית של קולומביה" וב-1886 היא קיבלה את שמה הנוכחי, "רפובליקת קולומביה".
היתה זו מדינה בעלת אוכלוסייה אתנית מאוזנת יותר מאשר כל מדינה אחרת בדרום אמריקה. 10% מתושביה תוארו כ"לבנים"; 15% תוארו כ"אינדיאנים". 40% מסטיזוס (בעלי דם מעורב, ילידי ואירופאי) ושאר 35% – כשחורים ומולאטים. למרות שאותרו בה שדות נפט, נאלצה המדינה לייבא נפט מבחוץ. הגידול החקלאי העיקרי היה קפה.
לאחר כמה עשרות שנים של מאבקים, נראה היה שהליברלים ניצחו. החוקה של 1863 העניקה שלטון עצמאי למחוזות. חייבה את הפרדת הכנסייה מהמדינה ואפשרה למדינה, במקרים מסוימים, להחרים את רכושה של הכנסייה.
אבל עלייתו לשלטון של רפאל נונייס (Rafael Wenceslao Núñez Moledo) ב-1880, נשיא מטעם הליברלים, שינתה את פני הדברים. הוא הגיע למסקנה שקולומביה זקוקה דווקא לדפוסי שלטון ריכוזיים ופעל להגשמת מטרה זו, תוך כדי שהוא מעביר לצדו, חלק גדול מהשמרנים. ב-1866 שינה הקונגרס את החוקה: על המחוזות נכפו מושלים ממונים, משך כהונתה הנשיא הוארכה לשש שנים וסמכויותיו הורחבו. הכנסייה הקתולית שבה להיות גוף מוכר בחוק. נונייס, הליברלי שהפך את עורו, נותר נשיא קולומביה עד מותו ב-1894.
ב-1899 התקיימו בחירות שהבטיחו ניצחון לשמרנים שכבר היו בשלטון. הליברלים טענו לזיוף הבחירות ובאוקטובר של אותה שנה פרצה מלחמת אזרחים חדשה שנודעה כ"מלחמת אלף הימים" (1899-1902). עיקר המערכה התרכזה במחוז פנמה. המלחמה הייתה עקובה מדם וגבתה את חייהם של יותר מ-100 אלף איש, בנוסף להרס של רכוש רב. בסופו של דבר הובסו המורדים הליברלים ברוב שטחי קולומביה. הליברלים והשמרנים, עדיין ייצגו בשלב זה את אותו מעמד חברתי, היינו, האליטה המסורתית, שבראשה בעלי המטעים. שלטונם של השמרנים נמשך עד 1930. הואיל והם ריכזו בידיהם כמעט את כול המשרות החשובות בממשל ובמערכת המנהל, היתה להם האפשרות להשפיע על תוצאות הבחירות.
המדינה, כמו שכנותיה, לא עברה את המהפכה התעשייתית ונשארה אגררית באופייה. באותה תקופה, ברוב מדינות אמריקה הלטינית ובכלל זה קולומביה, היתה לעיר חשיבות משנית. בבוגוטה הבירה התגוררו רק 125,000 נפש, מכלל ארבעה מיליון תושבי הארץ. רוב בתי המגורים בעיר היו בני קומה אחת ובנויים לרוב מלבני אדובה שנצבעו בלבן. אף כי נוספו לה כמה עשרות מבני ציבור, שמרה העיר על צביונה הקולוניאלי. היו בה כשלושים כנסיות פעילות, מבשלות לבירה ואף לא מפעל תעשייתי ראוי לשמו.
להמשך קריאה:
הערות
[1] Columbus, Ferdinand , The Life of the Admiral Christopher Columbus by his son Ferdinand. New Brunswick: (1959). Rutgers, The State University. p. 122
[2] המלכים הקתוליים (בספרדית: los Reyes Católicos) הוא תוארם המשותף של בני הזוג פרננדו השני מלך אראגון ואיזבלה הראשונה מלכת קסטיליה. התארים "מלך קתולי" ו"מלכה קתולית" הוענקו להם בידי האפיפיור אלכסנדר השישי, כפיצוי ואיזון להכתרתו את שושלת מלכי צרפת בתואר "מלך נוצרי". בני הזוג נישאו ביום ה-19 באוקטובר 1469 בוואיאדוליד ובנישואיהם איחדו את ספרד לישות פוליטית אחת, ממלכת ספרד.
[3] קרוולה (בפורטוגזית: Caravela) היא ספינה אשר הייתה מסוגלת לשוט במהלך סערה ולמרחקים גדולים. בעקבות חסימת דרכי היבשה אל המזרח הרחוק ושליטת המוסלמים בים התיכון, עמדו הפורטוגזים והספרדים מול הצורך באניות שיהיו מסוגלות לשוט ברוחות הסערה המנשבות באוקיינוסים וכן לעבור מרחקים גדולים, בציפייה להגיע אל המזרח הרחוק בנתיב ימי. אנייה כזו הייתה חייבת להיות חזקה מחד ובעלת יכולת תמרון מידך. כדי לענות על צורך זה, פיתחו הפורטוגזים את הקרוולה אשר שימשה אותם ואת הספרדים החל מהמאה ה-15 במסעות גילוי הארצות שערכו. הקרוולה יכלה לסייר בסמוך לחופים וגם להפליג בקלות בלב ים בשעת סערה, כיוון שיכלה לתמרן ולהפליג בזווית לכיוון הרוח. ביצועים אלו התאפשרו בזכות מפרש משולש שבוני הקרוולה הוסיפו למפרשים המרובעים הרגילים. את הרעיון הזה לקחו מן המוסלמים, שכבר נהגו להשתמש במפרש כזה ראו בהרחבה, באתר זה: המסעות הפורטוגליים לגילוי העולם החדש.
[4] Dydynski, K; Beech, C (2004). Venezuela. Lonely Planet’ 2007, p. 177.
[5] ראו בהרחבה, באתר זה: קולומביה בתקופה הפרה קולומביאנית
[6] Bartolomé de Las Casa: Indian Freedom; The Cause of Bartolomé de las Casas, Trans by Francis Patrick Sullivan (Kansas City: Sheed & Ward, 1995),118-119
[7] סטפן צוויג, שעות הרות גורל, שתים עשרה מניאטורות היסטוריות, זמורה ביתן, תל אביב, עמ' 9-25.
[8] מלחמת "אוזנו של ג'נקינס" (1739–1748) הייתה מלחמה בין בריטניה לבין מושבותיה של ספרד בחופי אמריקה הדרומית והצפונית, כחלק מהמאבק הקולוניאלי בין שתי האימפריות. מטרתם של הבריטים הייתה סילוק השלטון הספרדי בפלורידה והשתלטות על המסחר באזור.
. שמה המשונה של המלחמה ניתן לה בשל נסיבות פריצתה, שנסובו סביב ימאי בריטי בשם רוברט ג'נקינס.. ג'נקינס היה בעליה של ספינת סחר בשם "רבקה". בשנת 1731, נכנס ג'נקינס עם ספינתו לתחומי המים הטריטוריאליים של ספרד ליד פלורידה. שם נתקל ג'נקינס באניית משמר ספרדית, שעצרה אותו (לפי הסכם סביליה). לדברי ג'נקינס, התעללו אנשי המשמר בו ובחובל שלו, ולפני שחרורם אף כרתו אנשי המשמר את אוזנו של ג'נקינס ואמרו כי עליו להראות את האוזן למלך ג'ורג', כהבעת עמדתה של ספרד על הנוכחות הבריטית (The Columbia Encyclopedia, Sixth Edition, 2001.).
[9] אנדריאנה וולף, המצאת הטבע, הרפתקאותיו של אלכסנדר פון הומבולט, הגיבור האבוד של המדע, הוצאת שוקן, תל אביב, עמ' 90.
[10] ג'וזף בנקס (באנגלית: Joseph Banks; 1743 – 19 1820) היה חוקר טבע ובוטניקאי בריטי, ופטרון לפעילות המדעית בבריטניה.. לימודיו באוניברסיטת אוקספורד לא התמקדו כמקובל בלימודים הקלסיים אלא בעיקר במדעי הטבע. בנקס השתתף במסעו הראשון של קפטן קוק להקפת כדור הארץ. (ראו באתר זה: קפיטן קוק). בנקס הביא לאירופה לראשונה מספר רב של מינים, בהם האקליפטוס, השיטה והמימוזה. כיום קרויים על שמו 80 מינים. כמו כן קרויים על שמו האי בנקס בקנדה, וחצי אי בניו זילנד. בנקס היה נשיא החברה המלכותית במשך 42 שנים (1820-1778), יותר מכל אדם אחר.
[11] פון הומבולדט נולד ב-1769 בברלין. ב-1786 החל ללמוד מדעי הטבע באוניברסיטת גטינגן, ובשנים 1796–1797 באוניברסיטאות בווינה, יינה ופריז, שם פגש את ידידו הטוב לימים, הזואולוג אמה בונפלן.
ב-1799 יצא עם ידידו הטוב בונפלן למסע בן חמש שנים במושבות ספרד באמריקה. תחילה עברו באיים הקנריים, (שם קבע כי העץ דרקון אלף השנים הוא בן 6,000 שנים, קביעה שנתנה לו את שמו) ומשם לוונצואלה. במשך שנה וחצי סיירו בג'ונגל של האורינוקו, בסירות עץ וברגל. בין השאר, חקר פון הומבולדט את הנהר יוצא הדופן קסיקיארה. נהר זה מתפצל לשניים: צד אחד נשפך לאורינוקו, בעוד הצד השני לנהר ריו נגרו, ולפיכך לאמזונאס. במשך שנים כינו את הנהר הזה "הנהר הזורם לשני כיוונים", ויש סברו שהוא בעצם תעלה. הומבולדט, בזמן שהותו בונצואלה, גילה את האמת על נהר זה.
מונצואלה נסעו פון הומבולדט וידידו להוואנה בירת קובה, ומשם לנמל קרטחנה ובמעלה נהר מגדלנה אל בוגוטה, בירת קולומביה. מקולומביה המשיכו אל אקוודור של ימינו, שם נכשל הומבולדט בניסיונו לטפס על הר הגעש צ'ימבורסו, שגובהו 6,268 מטרים. פון הומבולדט האמין שזהו הר הגעש הגבוה בעולם. הוא סירב לוותר גם כשכל התנאים היו לרעתו: מורה דרכו נטש אותו ואת חבריו, ערפל כבד הכה בהם, פון הומבולדט חלה במחלת גבהים, ובגובה 5,800 מטר החלה סופת שלגים. בצער רב הוא נאלץ לחזור על עקבותיו ולזנוח את רעיון הטיפוס על ההר.. מאקוודור נסעו פון הומבולדט ובונפלן דרומה לפרו. הם עברו בעיר טרוחיו ובלימה בירת פרו, ומשם לעיר קייאו, תחנתם הדרומית ביותר במסע, לשם הגיעו כדי לערוך תצפית אסטרונומית חשובה. מקייאו הפליגו למקסיקו, שם חקרו את הר הגעש פופוקטפטל, ההר השני בגובהו במקסיקו. אחרי שנה במקסיקו, נסעו לארצות הברית ומשם הביתה, לגרמניה.
החל מ-1808 התגורר הומבולדט בפריז, שם הוציא לאור את מחקריו ב-33 כרכים. לכלל מחקריו קרא בשם "מסע לגלילות המשווניים של היבשת החדשה"
[12] Bolivar Simon, El Libertador, Writing of simon Bolivar ed. David Bushnel, Oxford Univercity press, 2003p. 121
[13] הוא ביקש להצטרף אל משלחתו של הומבולט לקיטו, וסורב בנימוס
[14] בשנת 1791 החלה בהאיטי מהפכת עבדים גורפת, בהנהגת טוסן לוברטיר, שזעזעה את האזור האטלנטי כולו. חיל משלוח צרפתי נשלח להאיטי, נחל הצלחה ראשונית, ולוברטור הסכים לשביתת נשק. הצרפתים בגדו בו והוא נשלח לגלות בכלא בהרי האלפים, שם מת ב-7 באפריל 1803. המרד התעורר מחדש ב-1802 תחת פיקודו של ז'אן-ז'אק דסאלין, והכוחות הצרפתים שסבלו קשות מקדחת צהובה נוצחו. ב-1 בינואר 1804, הכריז דסאלין על עצמאות סנט דומינגו וקרא לה בשם האיטי, שם שפירושו בשפת האינדיאנים תושבי האי המקוריים הוא "ארץ ההרים". האיטי הייתה המדינה המודרנית העצמאית השנייה ביבשת אחרי ארצות הברית, והיחידה בהיסטוריה שקמה כתוצאה ממרד עבדים.
[15] MacFarlane, Anthony. Colombia before Independence: Economy, Society, and Politics under Bourbon Rule. Cambridge: Cambridge University Press, 2002. 284-5
[16] Langley, 1996, P. 166
[17] ראו באתר זה: תולדות מקסיקו
[18] פרננדו השביעי, מלך ספרד (בספרדית: Fernando VII de Borbón 1784 – 1833) היה מלך ספרד לתקופה קצרה בשנת 1808, ולאחר מכן בין השנים 1813–1833.
[19] Lynch 2996 p. 59/
[20] נהר מגדלנה הוא נהר חשוב בקולומביה, אורכו 1,528 ק"מ מקורותיו בדרום קולומביה, במקום בו מתפצלים האנשים לרכס מרכזי ומזרחי, במחוז Hulia . הוא זורם צפונה מערבה, אל הים הקריבי בחציה המערבי של המדינה, דרך בגעת המגדלנה, אל הים הקריבי, ליד ברנקייה.
[21] גבעות ומישורים עשבוניים, באגן הניקוז של האורינוקו
[22] הקאודיליוס המפורסמים היו אנטוניו גוסמן בלנקו בוונצואלה, פרופיו דיאס במקסיקו, חואן מנואל דה רוסאס בארגנטינה, רפאל קררה בגואטמלה