הַקוֹרְסָארִים הַבֶּרְבֶּרִים – שודדי הים התיכון

כתב: גילי חסקין 24-08-24

תודה ליובל נעמן על הערותיו

ראו קודם: הפירטים בים התיכון, בעת העתיקה

ראו גם באתר זה: שודדי הים הקריבי. ; פרנציס דרייק.

מאמר זה יכול הלביא תועלת לטיול בטורקיה, ביוון, באיטליה, באיסלנד  ובעיקר בטיול למרוקו. בעתיד, אולי גם בטיול לאלג'יריה.

פיראט הוא אדם המשתלט בכוח על אניות תמימות בלב ים או על יישובים בחוף, כדי לבוז את אוצרותיהם או לשבות את אנשיהם למען כופר נפש. יש טענה כי מקור המושג "פיראט", במילה הלטינית Pirata, שמגיעה מהמילה היוונית (Πειρατής, Peiratēs), שהוראתה "שודד". טענה אחרת גורסת, כי שורש המילה פיראט נגזר מסוג של ספינה Piraat. באנגליה במאה ה-13' ורק מאוחר יותר, בסביבות המאה ה-17', קיבלה המילה את משמעותה המוכרת – שודד ים.

ב"ֶּרְבֶּרִיָה" היה כינוי לחוף המערבי והתיכוני של צפון אפריקה בפיהם של האירופאים מן המאה השש עשרה עד המאה התשע עשרה.[1] בימינו על טריטוריה זו שוכנות המדינות מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. שם זה נגזר מן הבֶּרְבֶּרִים, תושביה הקדומים של צפון אפריקה. בעיני האירופאים בירת האזור הייתה טריפולי, אם כי מרקש שבמרוקו היוותה את המרכז הברברי הגדול והחשוב ביותר. גם הערים אלג'יר שבאלג'יריה וטנג'יר שבמרוקו, נחשבו לפעמים כערי הבירה של ברבריה.

שודדי ים ברברים, או "הַקוֹרְסָארִים הַבֶּרְבֶּרִים" היו שודדי-ים, מוסלמים, שפעלו מהחוף הברברי, כנגד ספינות נוצריות והיו אימת הים התיכון כולו משך מאות בשנים. פשיטות של שודדי ים מוסלמים החלו לאחר הכיבוש המוסלמי של חצי האי האיברי בשנת 710, אבל הכינוי "פיראטים בֶּרְבֶּרִים" ו"קורסארים בֶּרְבֶּרִים" מתייחס בדרך כלל לשודדי הים שפעלו בו מהמאה ה-16' ואילך, כאשר התקפות השוד הלכו וגברו הן במספרן הן בטווח פעולתן. פיראטים אלה לא נפלו במספרם ובתעוזתם מאלה של הים הקאריבי, המפורסמים יותר.[2] הם לכדו אניות סוחר תמימות, מכרו לעבדות את אנשי צוותן ונוסעיהן או תבעו כופר כסף תמורתם, וכך הגדילו את עושרם ועוצמתם של שליטי מדינותיהם. המטרה העיקרית של התקפותיהם היה לקיחת שבויים לשם שעבודם ומכירתם בשווקי העבדים באימפריה העות'מאנית ובמדינות ערב. מעריכים כי בברבריה היו כשלושה מיליון עבדים נוצריים.

במאה ה-13' עם התפוררותה של האימפריה הביזנטית, השתרר תוהו ובוהו בים התיכון. קונסטנטינופול נכבשה בידי המוסלמים בשנת 1453 והפכה לבירת האימפריה העות'מאנית.

בסוף המאה ה-15', עם גירוש המוסלמים והיהודים מספרד, ברחו חיילים מוסלמים רבים מהצבא הספרדי לאפריקה הצפונית. רובם היו בעלי תרבות גבוהה, רגילים לחיי עושר, מנוסים בלחימה ושנאו את העבדות. הם היוו את הגרעין של הגל החדש של שודדי-הים. כל החוף ממצרים ועד גיברלטר הפך לבסיס מלחמתי פעיל ביותר, וממנו אורגנו מבצעי-שוד שהופנו נגד חופי ספרד ואיטליה הנוצריות. בין הפיראטים היו פליטים מוסלמים מאנדלוסיה, שבקשו לנקום בספרד הקתולית והסבו אבדות כבדות לסחר של אירופה ואף פשטו על חופיה.

מסדר השילוש הקדוש הרומי-קתולי, המוכר גם בשם מסדר ה"מָתוּרִינִים" (Mathurins) שמושבו בצרפת, פעל מאז היווסדו בשלהי המאה ה-12' לאיסוף דמי כופר ולפדיון נוצרים שנפלו בשבי המוסלמים, ובהם גם אלה שנשבו על ידי הפיראטים בים התיכון.

החל המאה ה-16' היו אלג'יריה, תוניסיה וטריפוליטניה, חלק מן האימפריה העות'מאנית, בין כפרובינציות בניהולו הישיר של מושל ובין כיחידות אוטונומיות המוכרות בשם "המדינות הַבֶּרְבֶּרִיוֹת". פשיטות פיראטיות יצאו גם מסָלֶה בּוֹ-רֶגְרֶג ונמלים נוספים במרוקו, אם כי מרוקו לא הייתה חלק מן האימפריה העות'מאנית.

התרחבות הכוח המוסלמי, דרך הכיבוש העות'מאני של חלקים גדולים ממזרח הים התיכון במאות ה-15' וה-16', הביאה לפיראטיות נרחבת בסחר הימי. הם פעלו תחילה במערב הים התיכון, ובשנת 1515 השתלטו על אלג'יריה, משם יצאו לפשיטות על נמלי איטליה וספרד, שדדו אניות ודאגו לשלם מס קבוע לסולטאן, שראה בהם בצדק את בני חסותו ועושי דברו. הפיראטים הברברים היו רשמית תחת ריבונות עות'מאנית, אך היו בעלי עצמאות ניכרת במאבקם "לטרוף" את אויבי האסלאם. הם ראו את עצמם כלוחמי קודש מוסלמים, או "ע'אזים",[3] שהמשיכו את המסורת של לחימה בפלישת הנוצרים המערביים שהחלה עם מסע הצלב הראשון, בסוף המאה ה-11'.[4]

בתקופה זו התפתחה גם פיראטיות של יהודים. הגורמים שהובילו להתפתחותה של הפיראטיות היהודית בעידן זה היו: הידע והמיומנויות בניווט ספינות שכבר היו קיימות בקרב יהודים רבים. עידן התגליות התאפשר בחלקו על ידי התקדמות חיונית בניווט, שפותחה בבית הספר לקרטוגרפיה במיורקה שהיה מבוסס במידה רבה על חוקרים ומורים יהודים, כמו גם בזכות האצטרולב של אברהם זכות. זכות היה אסטרונום מלכותי והיסטוריון של פורטוגל, עד שנמלט מהאינקוויזיציה. ואסקו דה גאמה אפילו השאיל את שמו לנתבו היהודי גשפר דה גמה. יהודים רבים עבדו גם כנווטי ספינה.

ראו באתר זה: המסעות הפורטוגלים לגילוי הדרך להודו

בעקבות הגירוש מחצי האי האיברי, קמו ציים של פיראטים יהודים, שתקפו ספינות משלוח שהשתייכו לאימפריה הספרדית. רבים מהם התיישבו באדמות מוסלמיות לחופי הים התיכון, שם זכו ליחס ידידותי יותר, בדומה למוסלמים, שגורשו גם כן מספרד ופורטוגל. בשנת 1492, היהודים חיפשו אחר דרך לנקום על אכזריות האינקוויזיציה. הדרך בה בחרו הייתה לשתף את המוסלמים בטכניקות צבאיות חדישות ובחשיפת סודות שהיו בשימוש ספרד ופורטוגל. בנוסף, הם הצטרפו לפיראטיות האנטי-נוצרית במימי הים התיכון. המפורסמים שבהם היו סנאן ראיס ושמואל פלאגי (ראו להלן).

בין המאות ה-16' וה-19' נתפסו מאות אלפי אירופאים על ידי שודדי ים ברברים ונמכרו כעבדים בצפון אפריקה ובאימפריה העות'מאנית.[5] עם זאת, במהלך שיא סחר העבדים של ברברים במאות ה-16', ה-17' וה-18', מדינות ברבריות היו כפופות לסמכות השיפוט העות'מאנית, ולמעט מרוקו, נשלטו על ידי פאשא עות'מאנית.

הקורסארים הברברים פעלו בכל חלקי הים התיכון ואף מעבר לו. חלק מהפושטים יצאו אל האוקיינוס האטלנטי עד אזורים צפוניים כמו אירלנד, איי פארו ואיסלנד.[6] פשיטות תפיסת עבדים אלו נערכו בעיקר על ידי ערבים וברברים ולא על ידי טורקים עות'מאניים. היו שיצאו אל חופי מערב אפריקה והרחיקו שוט אפילו לדרום אמריקה. קורסאר אלג'יראית נושאת 44 תותחים, הרחיקה ב-1720 עד ריו דה לה פלאטה.[7] אך רוב מסעות השוד והחמס נעשו במערב הים התיכון. בנוסף ללכידת ספינות סוחר תמימות, הם פשטו גם על עיירות וכפרים, בעיקר בחופי איטליה, צרפת, ספרד ופורטוגל, אך גם באנגליה, סקוטלנד, ארצות השפלה, אירלנד ואפילו איסלנד. מטרתם העיקרית הייתה לקחת בשבי את תושבי החוף הנוצרים ולמוכרם לעבדות. ידועה במיוחד פשיטת פיראטים מאלג'יר, בהנהגת מורט ראיס (Murat Reis), על איי וסטמן (Westmen Islands) באיסלנד, חטיפת 240 תושבים. גברים, נשים וילדים. הדבר הותיר את איי ווסטמן בהלם, משפחות רבות נקרעו והקהילה הייתה מצולקת עמוקה. הפשיטה הובילה להתבצרות ולערנות מוגברת, כאשר התושבים הנותרים ביקשו להגן על עצמם מפני התקפות עתידיות. הגברים נמכרו לעבדות והנשים להרמונות השליטים, עד שמרביתם נפדו לאחר למעלה מעשור. הגברים והילדים, שהיו לבוגרים, התקבלו בשמחה והנשים בהסתייגות, משום שנאלצו להיות שפחות מין. הד לאירוע ניתן לקרוא בספרו של א"ב יהושע, "מסע אל תום האלף" (אם כי התקופה המתוארת בספרו, התרחשה כמה מאות מאוחר יותר). רצועות-חוף ארוכות בספרד ובאיטליה ננטשו כמעט לחלוטין בשל הפחד מפניהם, וההתיישבות בהן התחדשה רק במאה ה-19'. הקורסארים לכדו במהלך תולדותיהם אלפי אניות. חוקרים מעריכים כי מהמאה ה-16' ועד המאה ה-19', שבו הקורסארים ומכרו לעבדות בין 800,000 ל-1,250,000 איש.[8]

ספינות הפיראטים היו קטנות, זריזות, חמושות קלות, אך לעתים קרובות מאוישות במספרים גדולים כדי להתגבר על הצוותים המינימליים לרוב של אניות סוחר. במשך מאות שנים הסתמכו ספינות גדולות בים התיכון על עבדי ספינות משוטים אירופאים, שסופקו על ידי סוחרי עבדים עות'מאניים וברבריים. העבדים שנתפסו היו ממוצאים שונים ומדתות שונות כולל נוצרים, יהודים ומוסלמים.

מאמצע המאה ה-17', הגליאות הוחלפו בהדרגה בכלי שיט שנעזרו במפרשים גדולים והיו בעלי יכולת תמרון גבוהה, כמו בְּריגָנית (Brigantine), שהיא כלי שיט דו תורני, שלפחות אחד מתרניו הוא בעל מעטה רוחבי (כלומר, שהמפרש עליו מותקן לרוחב הספינה ולא לאורכה). הבריגניות הראשונות היו ספינות קטנות בעלות מפרשים ומשוטים יחדיו. הן היו חביבות על שודדי ים בים התיכון, ומכאן שמה הלועזי של הספינה שמקורו באיטלקית Brigantino – "ספינת שודדים".

באופן כללי, כלי השיט של הפיראטים היו קשים במיוחד לציד ולכידה על ידי כלי שיט מפטרלים. אן הילריון דה טורוויל (Anne Hilarion de Tourville), אדמירל צרפתי מהמאה ה-17', האמין שהדרך היחידה להשיג פושטים מנמל הקורסארים המרוקאי המפורסם סאלה, הייתה באמצעות שימוש בכלי שיט פיראטי שנלכד מאותו סוג.[9]

הקורסארים הידועים ביותר הם אוֹרוּץ' רֵאִיס (Oruç Reis) ברברוסה, ואחיו הצעיר ח'יר א-דין ברברוסה (Barbaros Hayrettin Paşa; ‏1478–1546). הם היו בין חמשת בניו של יאקופ אגה (Yakup Ağa), שעבד בשירות הסולטאן מהמט השני. האב השתתף ב-1462 בכיבוש האי היווני לסבוס וקיבל אדמות ביישוב בונובה (Bonova) שבאי. אמו הייתה יוונייה בשם קתריני, אלמנה של כומר יווני.

מאמציו לעזור למוסלמים של ספרד הנזקקים ולהעבירם לארצות בטוחות יותר, זיכו אותו בשם המכובד "באבא אורוץ'", שבסופו של דבר – בשל הדמיון בצליל – התפתח בספרד, בצרפת ובאיטליה לברברוסה ("אדום זקן" באיטלקית), מה גם שאכן היה בעל זקן אדמוני.הכינוי ברברוסה דבק גם באחיו, ח'יר א-דין, כאשר זה ירש אותו וצבע את זקנו בחינה אדומה, כדי לשמר את ההילה שאפפה את אחיו, ואת האימה שהטיל על חופי אירופה.  הוא הסתמן כאב מושיע של המוריסקים (המוסלמים בספרד) בשנים שלאחר הרקונקיסטה (הכיבוש מחדש). הוא הבריח רבים מהם מספרד, ומסעות שוד שהוביל על חופי ספרד, הצטיירו כנקמה בנוצרים הכופרים על פשעיהם נגד המוסלמים. מגיל צעיר עבד כספן. במהלך היתקלות ימית עם אבירי רודוס, בה נהרג אחד מחמשת אחיו, נפל אוֹרוּץ' בשבי. הוא שימש במשך שנתיים כעבד בבניית ביצורי רודוס ובחתירה בגליאות של האבירים. בשלב מסוים הצליח אוֹרוּץ' לנסר את שלשלאות הברזל בהן נאזק לגליאה, ונמלט בשחייה לחוף קרוב, משם עשה את דרכו בחזרה לבית המשפחה.

בסביבות 1512 הופיע בחופי ברבריה יחד עם אחיו הצעיר היזיר (לימים ח'יר א-דין), בראש כנופיה קטנה, והחל בפעילותו כשודד ים. הוא הקים את בסיסו הימי באי ג'רבה הסמוך לחופי המגרב, ומיקד את פשיטותיו על ספינות שעברו בשטח הים שבין חופי צפון אפריקה לאיטליה. ספינות סוחר שנלקחו שלל, היו מובלות לג'רבה לשם פירוקן ויצירת סירות פשיטה חדשות עבור צי שודדי הים. בפעילות זו הוא שיתף פעולה עם א-סיידה אל-חורה, שעזרה לו בניהול משא ומתן עם הנוצרים בספרד.

בשלב מסוים חתם אוֹרוּץ' על הסכם סחר עם מושל תוניסיה, והורשה לפעול מנמל לה גולט (La Goulette), תוניס. עובדה זו אפשרה לשודדי הים להרחיב את פעילותם לכל אזור מערב הים התיכון. הם שוטטו לאורך חופי ספרד והטילו אימה על קברניטי ספינות הסוחר הספרדיות; חילצו מוסלמים אנוסים – מוריסקים, מספרד לאפריקה, ואגרו מידע שבאמצעותו תכננו פשיטות על כפרים נוצריים באזורי החוף. מלבד חופי ספרד, ניהלו פשיטות גם על חופי דרום איטליה (המצוג'ורנו),[10] ועל חופי האיים: מיורקה, מנורקה, סרדיניה וסיציליה.

אוֹרוּץ' לא הסתפק בפעילות-השוד הימית, וביקש להרחיב את שליטתו לתוך היבשה. בצפון אפריקה לא היו קיימות באותה תקופה הממלכות האזוריות, והוא ביקש להיכנס לכאוס השלטוני ששרר בין ערי המדינה של המגרב, תוניסיה, טריפולי, ואלג'יר, ובין השבטים הערביים והברברים יושבי הארץ הוותיקים, ששכנו בהרים. כצעד ראשון, שלח אוֹרוּץ' בשנת 1515 את פירי ראיס – הנווט והקרטוגרף הטורקי הנודע[11] – לאיסטנבול אל הסולטאן סלים הראשון, בהצעה שיפרוש עליו את חסותו, יספק לו ציוד ותגבורת צבאית, וחשוב מכל – אבק שרפה, שהיה נשק שובר שוויון. בכך תשיג האימפריה העות'מאנית דריסת רגל במגרב.[12]

ב-1516, עם קבלת החסות העות'מאנית והתגבורת הצבאית, השתלט על אלג'יר וחיסל את הסולטאן המקומי במו ידיו. לאחר שביסס את שלטונו באלג'יר, החל להפעיל לחץ מתמיד על המוצבים הספרדיים במגרב, אך ניסיונותיו לכבוש את אחד המוצבים נהדף ונכשל. בשלב זה הפנו כוחותיו של אוֹרוּץ' את כיבושיהם אל פנים הארץ, וכבשו את תלמסאן. בשלב זה היה נתון כל שטחה של אלג'יריה המודרנית, תחת שלטונו של אוֹרוּץ', ובכך הגיע לשיא תהילתו. בתקופה זו, בקרב מול אחד המוצבים הספרדיים במגרב, איבד אוֹרוּץ' את אחת מזרועותיו. עם כיבוש תלמסאן בידי אוֹרוּץ' וצבאו, פנה מלך תלמסאן המודח, יחד עם ידידו, שליט אוראן[13] הספרדי, המרקיז קומארס, בבקשת עזרה מקרל החמישי מלך ספרד שהתמנה לתפקידו שנים ספורות קודם לכן, ועדיין לא הוכתר כקיסר האימפריה הרומית הקדושה. קרל שזיהה את ההזדמנות להיפטר משודד הים שהטיל את חתתו זה שנים על נתיבי השיט בים התיכון, כאשר הוא בעומק היבשה ומרוחק ממעוזיו שעל חוף הים, העניק להם תגבורת של 10,000 חיילים וסכום כסף גדול במטרה לצרף את השבטים הערבים שסביב תלמסאן למרד. ב-1518, לאחר מצור ארוך על תלמסאן, תוך ניתוק הדרך בינה לבין אלג'יר, נמלט אוֹרוּץ' מהעיר הסגורה עם קומץ מלווים. כוח ספרדי סגר עליו וחיסל אותו. גופתו נתלתה על חומות העיר תלמסאן לאור לפידים, וראשו נשלח לסיבוב ניצחון ברחבי צפון אפריקה, ומאוחר יותר לספרד.[14]

א-סעידה אל-חורה (Sayyida al Hurra, 1485-1561) הייתה סוחרת מוסלמית, מושלת תטואן (Tétouan), ומאוחר יותר אשתו של סולטן מרוקו. היא נולדה באמירות גרנדה, אך משפחתה נאלצה לברוח למרוקו כשהייתה בת שבע, כדי להימלט מהרקונקיסטה. במרוקו היא אספה צוות של מורים גולים ושלחה משלחות פיראטים מתוך אידיאולוגיה נגד ספרד ופורטוגל כדי לנקום את הרקונקיסטה, להגן על מרוקו מפני שודדי ים נוצריים ולחפש עושר ותהילה. היא כרתה ברית עם הפיראט האימתני אורוץ' ברברוסה סולטן אלג'יר, בעזרתו ובעזרת אחיו אחריו, היא הצליחה לשלוט במחצית המערבית של הים התיכון במשך יותר מ-30 שנה. היא הייתה ידועה בכך שהיא הייתה לוקחת בני ערובה וחסרת רחמים קיצונית. הספרדים פחדו ממנה והתפללו לנס. הפורטוגלים התפללו לאלוהים שיאפשר להם לראות אותה תלויה על תורן ספינה. היא סווגה כתוקפנית ובעלת מזג רע. סעידה אל-חורה התעשרה ונודעה מספיק, כדי שסולטן מרוקו, אחמד אל-וואטאסי, יישא אותה לאשה. היא הייתה שודדת הים הברברית הבולטת ביותר. בספרות האירופית היא ידועה בתור מלכת הפיראטים האימתנית של הים התיכון. היא היוותה השראה לדמות המלכה ח'ליפה ברומן האפי "הרפתקאות אספלנדאן", שנתנה למדינת קליפורניה את שמה.

לאחר מותו של אורוץ' ברברוסה ב-1518 קיבל אחיו, ח'יר א-דין, את הנהגת שודדי הים. ח'יר א-דין, שרצה לקבל את ההילה שנרכשה לשמו של אחיו, ניסה לחקות את דמותו של אחיו וצבע את זקנו באדום. כמו אחיו. תחת הנהגתו התמקדו השודדים יותר במעשי השוד הימי, ופחות בכיבושים פנים-יבשתיים, והידקו את הקשר עם האימפריה העות'מאנית.

ב-1516 עלה קרלוס הראשון, שהיה מאוחר יותר קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, על כס מלכות ספרד, והבין היטב כי לא יוכל לקטוף את פירות גילוי אמריקה לאורך זמן, אם לצי העות'מני תהיה דריסת רגל באוקיינוס האטלנטי. לכן מיקד את מאמציו בראשית שלטונו לשחרר את אלג'יריה. הניסיון הראשון נכשל, אולם בספטמבר 1517 הצליח קרל לכבוש את אלג'יריה והוציא להורג את כל בני המשפחה, פרט לח'יר א-דין, שהצליח לברוח.

בשנות העשרים החל ח'יר א-דין לשדוד את נמלי ספרד ואיטליה. בתחילה התמקד בחופי הים התיכון ושדד את נמלי קלבריה, טאראנטו ונמלים שונים בחופי ספרד. מאוחר יותר (1531), העז להיכנס לאוקיינוס האטלנטי ושדד בנמל קדיס את אניות הקיסר קרל החמישי, שחזרו מאמריקה עמוסות זהב. שנה אחר כך חצה את מצר מסינה, השתלט על חלקים באיטליה ובסיציליה, והתעמת עם הצי הג'נובזי (1535).[15]

בשנת 1536 נחל ח'יר א-דין מפלה באלג'יר, כאשר הקיסר קרל וצי הליגה הקדושה, שכלל את ספרד, גרמניה, ונציה, ג'נובה, מסדר אבירי מלטה ונאפולי, בפיקוד האדמירל אנדריאה דוריה,[16] השתלט על אלג'יר וגירש אותו משם. אך הלה מצא מקלט בתוניס.

בשנת 1537 כבש צי עות'מאני גדול בפיקודו של ח'יר א-דין מספר איים בים האגאי שהשתייכו לרפובליקה של ונציה, בהם האיים סירוס, אגינה, איוס, פארוס, טינוס, קרפאתוס, קאסוס ונקסוס, ובכך סופחה דוכסות נקסוס לאימפריה העות'מאנית. הוא ניסה ללא הצלחה לכתר את המעוז הונציאני בקורפו והרס את חופי קלבריה שבדרום איטליה, שהיו בשליטת ספרד.[17] מול איום זה, כינס האפיפיור פאולוס השלישי, בפברואר 1538, את "הליגה הקדושה", שכללה את מדינות האפיפיור, ספרד ההבסבורגית, הרפובליקה של ג'נובה, הרפובליקה של ונציה ומסדר ההוספיטלרים בפיקודו של אנדראה דוריה, כדי להתעמת עם הצי העות'מאני תחת פיקודו של ח'יר-א-דין ברברוסה.[18] ב-1538 1538, נערך קרב גדול – קרב פרווזה ((Prevesa, ביוון (הקרב התרחש באותו אזור בים היוני בו נערך קרב אקטיום בשנת 31 לפני הספירה), שבו מחץ ח'יר א-דין צי של "הליגה הקדושה", קואליציה גדולה שכללה ציים של ספרד, ונציה, ועוד מדינות.

הליגה עשתה מאמץ נוסף לנחות בתוניס ב-1541, אך תנאי מזג אוויר קשים שמו לאל את המסע. כישלון זה גרם להשתלטותו של ח'יר א-דין על הים התיכון באופן מלא עד להתאוששות הליגה, ובאופן סופי אחרי קרב לפנטו, ב-1571.[19] ח'יר-א-דין ברברוסה פרש ב-1545 ומת בשנה שלאחר מכן.

ב-1540, הפליג סגנו וידידו הטוב ביותר של ח'יר-א-דין, טורגוט ראיס (Turgut Reis) שנודע במערב בתור "דראגוט" (Dragut) לעבר קורסיקה ועגן את ספינותיו בגירולטה שבחוף המערבי של האי. בעת שתיקן את ספינותיו, הוא ואנשיו הותקפו על ידי הכוחות של דוריה. דראגוט נלכד ונאלץ לעבוד כעבד חותר (באוניית ג'יאנטינו דוריה), כמעט ארבע שנים לפני שנכלא לבסוף בגנואה. בשנת 1544, כאשר ברברוסה חזר מצרפת עם 210 אניות שנשלחו על ידי הסולטאן סולימאן כדי לסייע לפרנסואה הראשון בברית פרנקית-עות'מאנית נגד ספרד, הוא הופיע בחופי גנואה, הטיל מצור על העיר ואילץ את הגנואים לנהל משא ומתן על שיחרורו של דראגוט. ח'יר-א-דין הוזמן על ידי אנדריאה דוריה כדי לדון בנושא בארמונו, ושני האדמירלים הגיעו להסכמה על שחרורו של דראגוט בתמורה ל-3,500 דוקאטים מזהב. הייתה תקווה שיפגע בספרדים ויביא בכך תועלת לצרפתים, שגנואה היה בת בריתם. אולם זה נשבע לנקום בכול האירופאים: אחת הם, צרפתים, איטלקים או ספרדים. מלחמת חורמה זו שניהל דראגוט נגד אירופה הקתולית, הקנתה לו את התואר: "חרבו השלופה של האסלם".

לאחר מותו של ח'יר א-דין ברברוסה ב-1546, נטל את שרביט המנהיגות כמפקד העליון של הכוחות הימיים העות'מאניים בים התיכון, דראגוט. ספינותיו התקיפו ספינות סוחר אירופאיות שהובילו סחורה מן המזרח לאירופה. מפרשיות אלו היו כבדות ואיטיות. השייטות של דראגוט נהגו להסתתר במפרצים קטנים. דוגיות שירדו מסיפוניהן יצאו אל הים וכשזיהו את מפרשיה של ספינת סוחר, מיהרו אל המעגן והזעיקו את ספינת השודדים. אלו גמאו חיש קל את המרחק בינם לבין ספינת הסוחר, כיתרו אותה, ירו לעברה חצים, השליכו ראש גשר, עברו אל הספינה המותקפת, כבלו את הצוות בשלשלות והוליכו אותם לשווקי העבדים שבצפון אפריקה. כמו כן, פשטו אניותיו של דראגוט, על ערי נמל בספרד ובאיטליה, פורצים לבתים, רוצחים, בוזזים, שובים ומסתלקים כדי למכור את שללם.

תחת פיקודו של דראגוט הכוח הימי של האימפריה העות'מאנית הורחב על פני צפון אפריקה.[20] הוא מוכר בגאונותו הצבאית, וכאחד הקורסאירים "המסוכנים ביותר".[21] דראגוט כונה "הפיראט הלוחם הגדול ביותר בכל הזמנים". "ללא ספק המוכשר ביותר מכל המנהיגים הטורקים" ו"מלך הים התיכון הבלתי מוכתר". הוא תואר על ידי אדמירל צרפתי כ"תרשים חי של הים התיכון, מיומן מספיק על הקרקע כדי להשוותו לגנרלים הטובים ביותר של אותה תקופה. אף אחד לא היה ראוי יותר ממנו לשאת את התואר מלך".[22] בנוסף על היותו אדמירל וקורסאיר בחיל הים של האימפריה העות'מאנית תחת שלטונו של סולימאן המפואר, מונה דראגוט גם לביי של אלג'יר וג'רבה, ביילרבי של הים התיכון, כמו גם ביי, ולאחר מכן פאשא, של טריפוליטניה. בעת ששימש פאשא של טריפוליטניה, הקים מבנים גדולים בעיר, מה שהופך אותו לאחד המנהיגים המרשימים ביותר לאורך חוף צפון אפריקה.

-עם הזמן, הפך דראגוט לאויב של רבים מן השליטים העות'מאניים, אך למעשה עצמאיים, שבתוניס ובאזורים הסמוכים, וכמה מהם נכנסו לברית ב-1560 עם סגן המלך סרדה של סיציליה, שקיבל הוראות מהמלך פיליפ השני מספרד להצטרף לכוחותיו במאמץ לכבוש את טריפולי. מאמציו של פליפה השני הסתיימו בכישלון, כאשר הצי העות'מאני של 86 אניות, בפיקודו של פיאלי פאשא ודראגוט ניצח את הצי של הברית הנוצרית של פיליפ השני, שהורכב מ-200 ספינות, בקרב ג'רבה, שנחשב יחד עם קרב רפנזווה וקרב לפנטו לאחד הקרבות הגדולים של הים התיכון במאה ה-16'. בסופו של דבר, הובס על ידי אבירי מסדר יוחנן הקדוש, במצור על מלטה ב-1565.[23]

קוראסרים מפורסמים אחרים היו קורטוגלו (Kurtoglu), כמאל ראיס (Kemal Reis), סליח' ראיס (Salih Reis) וקוצ'ה מוראט ראיס (Koca Murat Reis). היו קוראסרים ברברים מפורסמים, כמו ההולנדי יאן ואנסזון (Jan Janszoon) והאנגלי ג'והן וארד (John Ward), שהיו פריבטירים אירופיים (בעלי הרשאה לתקוף אניות אויב בלבד),[24] שערקו והתאסלמו.[25] פיראטים אלה כבשו את אלג'יריה מידי הספרדים בתחילת המאה ה-16' ומסרוה לימים לידי הסולטאן העות'מאני. הפיראטים האירופים הביאו עימם ידע מתקדם בבניית אניות והשטתן, מה שאפשר לקורסארים להרחיב את פעילותם אל האוקיינוס האטלנטי.

בין השודדים פעל סנאן ראיס (Sinan Reis) יהודי יליד איזמיר, צאצא למגורשי ספרד, שבסיס הקבע שלו היה איזמיר. סנאן היה אדמירל שהפליג עם ח'יר-א-דין ברברוסה במסעות השוד שלו. סנאן היה מבוסס בכמה נקודות בים התיכון אחת מהן היא האי סנטוריני, ונלחם בכמה קרבות חשובים כנגד הספרדים והאימפריה הרומית הקדושה, שבזמן ההוא נשלטו על ידי קרל החמישי. כינויו "היהודי הגדול", ניתן לו ב-1528 על ידי מושל הודו הפורטוגלית, אשר בטעות חשב שסנאן נשלח בפקודת סולימאן המפואר על מנת לסייע למלך קליקוט. מקורות אחרים טוענים כי השם ניתן לו עקב הימלטותו מעימות עם סיירת נוצרית או שהכינוי בא מעניינו באסטרולוגיה. הדגל שסינאן שהוצג על ספינתו כלל כוכב בעל שישה קצוות הנקרא "חותם שלמה". סנאן היה ידוע כלוחם ללא חת וכאסטרטג מוכשר. כעמיתיו המוסלמים, גם הוא בזז רק כלי שיט של נוצרים. בסיס הקבע שלו היה בעיר אלג'יר. הוא מילא תפקיד מכריע בכיבוש האי פניון (Peñón), מול אלג'יר, בו קיימו ספרד וגנואה שליטה ארוכת שנים.[26]

הקיסר ההבסבורגי קרלוס החמישי החליט שיש לגרש את הטורקים מתוניס ובקיץ 1535 הטיל צי עצום בפיקודו מצור על תוניס. סנאן סירב להוציא להורג את אלפי העבדים הנוצרים בעיר, כפי שדרשו בעלי בריתו המוסלמים. עבדים אלה התקוממו וסייעו לצי להביס את שודדי הים. שודדי הים שנמלטו מהמקום, כבשו את העיר מאהון שבאיים הבליאריים והרסו אותה עד היסוד.

במשך השנתיים הבאות עמל סנאן, יחד עם כמה שודדים אחרים על הגדלת הצי העות'מני. הצי פשט ובזז ערים רבות לאורך חופי הים האיוני והאדריאטי. בקיץ 1538 נטל סנאן, חלק חשוב בקרב פרווזה, שבו מחץ ח'יר א-דין את צי הליגה. סנאן הציע להנחית את הכוחות באקטיום, אשר במפרץ ארטיה, ליד פרבזה. ברברוסה התנגד לרעיון בתחילה, אולם לאחר שהסכים, התברר מהלך כזה אשר הוביל לניצחון האימפריה העות'מאנית בקרב. בסביבות שנת 1540, בנו של סנאן הפליג בים על מנת לפגוש את אביו. הילד נתפס ונלקח בשבי על ידי כוחותיו של קרל החמישי, ונמסר לידי הלורד של אלבה, אשר הטביל אותו וגידל אותו בחצר המלך. אדמירל ח'יר א-דין ניסה כמה פעמים לפדות את בנו של סנאן, אך לא הצליח. בזמן ששט בקרבת מקום ב-1544, ברברוסה שלח שליח אל אלבה על מנת לנסות לשחרר את בנו של סנאן. מושל האי השיב כי נקיפות מצפונו הדתי מונעות ממנו למסור נוצרי אשר עבר טבילה לכופר. ברברוסה נתקף זעם למשמע תגובתו, והורה לחיילו לפלוש אל העיר פיומבינו. חייליו בזזו, ופוצצו מבצר בעיר, ורק לאחר מכן הסכים הלורד של אלבה לשחרר את הילד.

ב-‏1550 מונה סנאן כמושל אלג'יר וקיבל את השם "סנאן פאשא". זמן קצר לאחר מכן חזר לפיקוד ימי, כבש את טריפולי מידי מסדר אבירי מאלטה וב-‏1552 הביס שוב את דוריה, הפעם בקרב ליד חופי נאפולי. עטור ניצחון ותהילה שב לקונסטנטינופול. שלוש שנים אחר-כך מת סנאן שזכה לכבוד רב בעיני המוסלמים. הם דימוהו ליוסף הצדיק: "לבסוף גאל הגורל את הגוף, ואפילו יהיה זה של הקברניט אשר על תיבת נוח. כאשר קופץ הלוויתן הגדול הקרוי מוות אל לסתותיו, בולע הוא את האוקיאנוס בגמיעה אחת. לידו היה סנאן כיוסף חדש. "אויביו יראו אותו יראת מוות", תמצתו המילים את פועלו של בכיר לוחמי הים היהודים. מקום קבורתו של סנאן ראיס אינו ידוע. בעבר היו סבורים כי הוא קבור בבית הקברות היהודי בשקודרה שבאלבניה, אולם בהמשך התגלה שאין זה כך. הבלבול נוצר עקב העובדה שהיה אדמירל עות'מאני אחר, בשם דומה, "סנאן יוסוף פאשא", והאחרון שימש בצי העות'מאני בשנים 1550–1553, בסמיכות לשנות פעילותו של סנאן ראיס.[27]

קצת אחריהם, בסוף המאה ה-16' ותחילת המאה ה-17', פעל דון שמואל פאלאצ'ה (Samuel Pallache),‏ שנקרא גם "פאלאג'י". הוא היה רב, דיפלומט, סוחר, מרגל ושודד ים יהודי, שייסד בסוף המאה ה-16' את צי הקורסארים של הסולטנות, שפעל גם בתיאום עם השלטון ההולנדי. פאלאצ'ה עסק בחסות הסולטאן השליט בשוד ימי של ספינות ספרדיות ששבו עמוסות סחורות מיבשת אמריקה. פאלאצ'ה נולד בפאס שבמרוקו בסביבות 1550, כבן למשפחת רבנים מקהילת המגורשים שבפאס. כאיש משכיל שדיבר שפות רבות, הוטלו עליו על ידי שלטונות מרוקו שליחויות דיפלומטיות שונות באירופה. אחרי ניצחונה הגדול של מרוקו בקרב שלושת המלכים ב-1578, ארצות אירופה – כולל ספרד הקתולית – רצו קשרים דיפלומטיים עם הממלכה השריפית. שליחותו הדיפלומטית הראשונה, אליה יצא יחד עם אחיו יוסף הייתה למדריד, שליחות שכנראה לא עלתה יפה. שמואל עורר בביקורו זה בספרד את חמתה של האינקוויזיציה, אולי משום שעזר לאנוסים לעזוב את הארץ ועודד אחרים לחזור ליהדות.[28]

שמואל פאלאצ'ה שימש כשגריר מרוקו בהולנד בין 1609–1616, ותיווך בכריתת הסכם השלום ב-1610 בין מרוקו להולנד, ההסכם הראשון בין מרוקו המוסלמית לארץ נוצרית. ההסכם היה למעשה כריתת ברית לשיתוף פעולה של כמה ארצות כנגד ספרד. בהמשך, הוא פיקד על צי קטן של קורסארים (שודדי ים בחסות השלטון) של מרוקו. הוא נהג לתקוף ספינות ספרדיות שחזרו עם סחורות מאמריקה ואת שלל הסחורות מכר לאורך חופי מרוקו. המחקר ההיסטורי הראה שפאלאצ'ה התנהג במידת-מה כסוכן כפול, ניהל יחסים טובים עם בית המלוכה הספרדי והעביר לו מידע מסווג על היחסים בין המרוקאים וההולנדים. כאשר זה התגלה לבסוף, הפופולריות שלו אצל הסולטאן צנחה.

בספינת הדגל שלו היה בית-כנסת קטן. וכיוון שהיה רב מוסמך למרות עיסוקו האלים, הקפיד פאלאצ'ה על קלה כחמורה ונהג לומר תדיר כי הוא אינו מתפרנס משוד עוברי הימים. עקב היותו צאצא למגורשי ספרד עלתה השאלה אם התכוון לנקום בכתר הספרדי על גירוש ספרד. עוד מסופר עליו שכשהיה מגיע לבית כנסת, היו האנשים מבקשים ממנו בנימוס: "כבוד הרב, אין זה ראוי להכניס חרב לבית התפילה", והוא היה תמיד עונה: "לא תרד חרבי ממותני עד שלא אנקום במלך ומלכת ספרד על כל מה שעשו לאחיי היהודים".[29] ב-1614 השתלט על ספינה פורטוגלית והפליג עמה לכיוון הולנד. בגלל סערה נקלעה ספינתו לנמל פלימות' בבריטניה, ואף שהיה בידיו כתב חסות ממלך אנגליה, הצליח השגריר הספרדי בלונדון להביא למעצרו בטענה שהוא שודד ים. פאלאצ'ה הועמד לדין, אך לאחר משפט דרמטי זוכה מחוסר ראיות ושוחרר. לאחר המשפט שב לאמסטרדם וב-5' בפברואר 1616 נפטר ממחלה ממארת. הוא נקבר בבית הקברות "בית חיים" שליד אמסטרדם – אודרקרק. נערכה לו הלוויה ממלכתית רבת משתתפים.[30] על מצבתו נחקק "הנושא טוב עם אלוהים ועם אנשים"[31]. אחיו, יוסף פאלאצ'ה, ירש את מקומו ועד 1636 עמד בעצמו בראש צי של קורסארים ממרוקו.[32]

נגד הקוראסרים לחמו ספינות פיראטיות נוצריות, שהיו למעשה מקביליהם של שודדי הים הברבריים. הם פעלו במסגרת המסדר הצבאי של אבירי יוחנן הקדוש (Saint John), שפעל תחילה מרודוס ואחרי 1530 ממלטה, למרות שהם היו מעטים יותר ולקחו פחות עבדים. שני הצדדים ניהלו מלחמה נגד אויבי אמונתם בהתאמה. כוח אחר היו הדונקירקים (Dunkirkers), שפעלו בשרות האימפריה הספרדית. בשנים 1626–1634 לבדן, תפסו הדנקירקים 1,499 ספינות והטביעו עוד 336.[33]

ההיסטוריון פיטר ארל (Peter Earle) תיאר את שני הצדדים של הסכסוך הנוצרי-מוסלמי הים תיכוני כ"תמונת מראה של טריפה ימית; שני ציים של שודדים המוצבים זה מול זה".[34] קונפליקט של אמונות, שבא לידי ביטוי בצורת, פיראטיות יצר מערכת מורכבת שהתחזקה / מומנה / פעלה על סחר בגזל ועבדים שנוצר מסכסוך בעוצמה נמוכה, כמו גם צורך בהגנה מפני אַלִימוּת. המערכת תוארה כ"מחבט הגנה מסיבי ורב-לאומי".[35] העימות החל ממניעים דתיים, אך משנחלשה האימפריה העות'מאנית, השוד הימי התבצע בעיקר עבור רווח אישי של הפיראטים.

שני הצדדים השתמשו גם בעבדים שנתפסו או נקנו כדי לאייש את עמדות המשוטים של ספינותיהם. המוסלמים הסתמכו בעיקר על נוצרים שנתפסו, הנוצרים השתמשו בתערובת של עבדים מוסלמים, מורשעים נוצרים ובמספר מקרים גם ב"בונגווילים" (Buonavoglie) – אנשים חופשיים שמרוב ייאוש או עוני, בחרו בחתירה.

הפיראטיות מול "החוף הברברי" נעזרה לעתים קרובות בתחרות בין מעצמות אירופה במאה ה-17'. צרפת עודדה את הקורסארים נגד ספרד, ומאוחר יותר בריטניה והולנד תמכו בהם נגד צרפת. פעילותם של הקורסארים הברברים הגיעה לשיאה בתחילת המאה ה-17'. בשנים 1609-1616 איבדה אנגליה 466 ספינות סוחר לטובת הפיראטים הברברים ו-160 אניות בריטיות נשבו על ידי השודדים האלג'יראים בשנים 1677-1680.[36]

משנת 1630 ואילך אנגליה חתמה על הסכמי שלום עם מדינות ברבריות בהזדמנויות שונות, אך תמיד הפרות של הסכמים אלה הובילו לחידוש מלחמות. הפיראטיות הלכה ונחלשה לקראת סוף אותה מאה, כאשר ציים אירופיים חזקים יותר אילצו את המדינות הברבריות לחדול מהתקפותיהם. עם סיום המלחמות הנפוליאניות נפנו גם המעצמות האירופיות לדיכוי הפיראטיות.[37]

בראשית המאה ה-18', הסובלנות כלפי שכירי החרב הייתה קטנה בכל המדינות. לאחר שנחתמה הסכם אוטרכט,[38] נוצר עודף של מלחים מיומנים ללא תעסוקה, תהליך שהיה ברכה וגם קללה עבור הפיראטים. בתחילה, עודף הגברים גרם למספר הפיראטים להתרבות משמעותית. הדבר הוביל בהכרח לביצוע פעילות שוד של עוד אניות, שהכביד על המסחר בכל מדינות אירופה. בתגובה, מדינות אירופה חיזקו את חילות הים שלהן, כדי להציע הגנה רבה יותר לסוחרים וגם לצוד את שודדי הים. מצד שני, עודף המלחים המיומנים היה בו גם יתרון – מאגר מיומן שניתן היה לגייס ממנו גם לחיל הים הלאומי.

אירועי המחצית השנייה של שנת 1718, מייצגים נקודת מפנה בתולדות הפיראטיות בעולם. ללא בסיס בטוח ובלחץ גובר מצד כוחות הימיים, איבדו הפיראטים את המומנטום שלהם. פיתוי האוצרות הספרדיים דעך והציידים הפכו בהדרגה לניצודים. בתחילת 1719 הפיראטים היו כבר במנוסה. רובם פנו למערב אפריקה, ותפסו ספינות עבדים שהוגנו בצורה גרועה. בסוף המאה ה-18' הבינו המעצמות העולמיות כמו האימפריה הבריטית, כי פעילותם הלא חוקית של שודדי הים מסכנת אותן ומזיקה לכלכלתן, ולכן החליטו להילחם בתופעה.

גורלן של אניות סוחר אמריקניות שפקדו את נמלי הים התיכון לא היה שונה משל אחיותיהן האירופיות. התקפות הפיראטים הברברים נועדו לסחוט דמי כופר תמורת חיי המלחים השבויים, ובסופו של דבר לאלץ את ארצות הברית לשלם דמי חסות שנתיים (Tribute) בתמורה להפסקת ההתנכלויות, כפי שנהגו השליטים הברברים גם עם כמה ממדינות אירופה.[39] עד סיום מלחמת העצמאות האמריקאית וחתימת חוזה פריז ב-1783, בו הכירה בריטניה באופן רשמי בעצמאותה של ארצות הברית,[40] נהנו אניות הסוחר האמריקניות מהגנתה של צרפת, כפי שסוכם בחוזה הברית שנחתם בין השתיים ב-1778. אומנם החוזה אינו מזכיר מפורשות את המדינות הברבריות, אך הוא מתייחס לאויבים משותפים לארצות הברית ולצרפת, שהמדינות הברבריות ופיראטים בכלל יכולים להימנות עליהם. התקפות השוד על אניות אמריקניות החלו רק לאחר מלחמת העצמאות של ארצות הברית, כאשר פקעה ההגנה על פי תנאי הברית עם צרפת. אוניית הסוחר האמריקנית הראשונה שנתפסה על ידי פיראטים הייתה הבריגנטינה "בטסי", שנפלה שלל לידי פיראטים מרוקנים ב-11' באוקטובר 1784.[41]

הממשל הספרדי נשא ונתן על שחרור האונייה השבויה וצוותה, אך בה בעת גם יעץ לארצות הברית כיצד להתמודד להבא עם המדינות הברבריות: לשלם דמי חסות שנתיים (Tribute) בתמורה להבטחת שלומן של אניות הסוחר. שגריר ארצות הברית בצרפת, שיגר שליחים אל מרוקו ואלג'יריה, כדי לנסות ולקנות את ההסכמים ואת שחרורם של המלחים השבויים שהוחזקו באלג'יריה.[42] מרוקו הייתה המדינה הברברית הראשונה שחתמה על הסכם עם ארצות הברית, ב-23' ביוני 1786. ההסכם הבטיח רשמית את ההגנה על הספנות המסחרית האמריקנית מפני פיראטים מרוקנים.[43]

המשא ומתן הדיפלומטי עם אלג'יריה לא היה מוצלח כמו המשא ומתן עם מרוקו. ההתקפה הפיראטית הראשונה של הקורסארים האלג'ירים נגד הספנות האמריקנית ארעה ב-25' ביולי 1785, עם שביית הסְקוּנֶר (Schooner)[44] "מריה"; שבוע אחר כך נתפסה הספינה "דופין".[45] ארבע המדינות הברבריות תבעו יחד מארצות הברית סכום של 660,000 דולר, בעוד שהתקציב שהוקצה לשליחים להשגת השלום עמד על 40,000 דולר בלבד.[46] המגעים הדיפלומטיים להסכמה על סכום מתקבל על הדעת של דמי חסות או דמי כופר לפדיון המלחים השבויים לא צלחו. צוותי "מריה" ו"דופין" נותרו בשבי למעלה מעשר שנים, ואליהם הצטרפו בתוך זמן קצר גם מלחי אניות אחרות שנתפסו על ידי המדינות הברבריות.[47] ב-1795 הגיעה אלג'יריה להסכם עם ארצות הברית בתמורה ליותר ממיליון דולר – כשישית מסך התקציב השנתי של ארצות הברית, בעקבותיו שוחררו 115 המלחים שהוחזקו על ידה והובטח שלומן לעתיד של אניות הסוחר שלה. ברם, הדרישה המתמשכת לכופר הובילה בסופו של דבר להקמת מחלקת הצי של ארצות הברית, שנוסדה ב-1798, כדי למנוע התקפות פיראטיות נוספות על ספנות אמריקנית, כמו גם כדי לשים קץ לתביעות המוגזמות בגודלן למס עובד שהגישו המדינות הברבריות. המלחים השבויים תיארו לימים במכתבים ובעדויות את תקופת שביים כצורה של עבדות, הגם שהייתה שונה מזו שהייתה נהוגה באותו זמן בארצות הברית ובמדינות אירופה.[48] נוצרים שנפלו בשבי המדינות הברבריות יכלו להתעשר ולרכוש לעצמם מעמד, שעלה על זה של עבד מן השורה. דוגמה אחת שכזו הוא ג'יימס ליאנדר קצ'קרט, שהגיע למעמד הגבוה ביותר שעבד נוצרי יכול היה להגיע אליו באלג'יריה, כשנתמנה ליועצו של הדיי.[49] אולם מרבית השבויים נדונו לעבודה קשה בשירותם של הפיראטים הברברים, וסבלו מתנאי מחיה גרועים ביותר, רעב ומחלות. כשנפוצו בארצות הברית הידיעות על סבלם של השבויים, גבר הלחץ הציבורי על הממשל לפעול לעצירת ההתקפות הפיראטיות על אניות אמריקניות.

במרץ 1785 יצאו תומאס ג'פרסון וג'ון אדמס ללונדון, כדי לשאת ולתת עם שליח מטריפולי, הציר סידי חאג' עבדרחמן. כשנשאל "על מה מתבססת יומרתם לאסור מלחמה על מדינות שלא עוללו להם כל רע", ביסס השגריר את תשובתו על תפישת העבדות באסאלם, שהייתה מקובלת באותה תקופה: "כתוב בקוראן, כי כל המדינות שאינן מכירות בנביא נחשבות לכופרות, וזכותו וחובתו של המאמין לשדוד ולשעבד אותן, וכל מוסלמי הנהרג במלחמה שכזו יגיע אל נכון לגן עדן". הוא הוסיף ואמר, כי "האיש הפושט ראשון על האנייה מקבל עבד אחד בנוסף לחלקו בשלל, וכי כאשר הם פושטים אל סיפונה של אניית אויב, אוחז כל מלח חרב ביד אחת ופגיון בין שיניו, והם מפילים אימה כה גדולה על אויביהם, עד כי אלה נכנעים מיד תוך זעקות".[50]

שיר המלחים "Coast of High Barbary" מהמאה ה-18', היה פופולרי בקרב ספנים בריטים ואמריקאים. השיר מספר על היתקלות עם ספינת שודדי ים ברברים שמציגים עצמם כשוחרי שלום ואז תוקפים במפתיע. המלחים משיבים מלחמה, שבסופה הפיראטים נוחלים תבוסה וטובעים עם אונייתם הבוערת.[51]

ג'פרסון הוסיף להתנגד בתוקף לתשלום דמי החסות וזכה לתמיכה הולכת וגוברת מצד ג'ורג' וושינגטון ואחרים. הקמתו מחדש של הצי המלחמתי האמריקני ב-1794, שפורק עם סיום מלחמת העצמאות, בשל הקושי לממן את אחזקתו, נועדה להגדיל את כוחה של ארצות הברית בים, כדי שתוכל לגונן על אניות הסוחר שלה מבלי לשלם דמי חסות. עם השבעת ג'פרסון, תבע הפאשא של טריפולי, יוסוף קארמנלי, 225,000 דולר מהממשל החדש.[52] ג'פרסון מימש את כוונתו מימים ימימה וסירב לדרישה. כצפוי, הכריז קארמנלי מלחמה על ארצות הברית בשל הסירוב, אם כי לא במכתב רשמי אלא באמצעות טקס בֶּרְבֶּרִי בו הופל הדגל בפתח הקונסוליה של ארצות הברית.

המלחמה התנהלה בין השנים 1801–1805 (פעולתה הצבאית הראשונה של ארצות הברית בארצות חוץ) נגד הפיראטים של דַרְנָה שבצפון לוב, שבה לקחו חלק הצי האמריקני וחיל הנחתים האמריקני, בצירוף הצי השוודי, במטרה להשמיד את הפיראטים ולשחרר עבדים אמריקנים. למערכה הזו נכנסה ארה"ב כמדינה מוחלשת ומהוססת, ויצאה ממנה כמעצמה שלא מתכופפת בפני הטרור. לאחר שממלכות מוסלמיות בזזו ספינות אזרחיות ולקחו את נוסעיהן לעבדים, החליטו האמריקנים ללכת עד הסוף: הם שיגרו נחתים, הפגיזו נמלים והציתו הפיכה בעורף האויב.[53] מלחמה זו כונתה "המלחמה הברברית הראשונה". המלחמה הוכיחה לעולם כי הצי האמריקאי הוא כוח משמעותי, המסוגל לפעולות ממושכות וארוכות טווח בפעולה מלוכדת ומאורגנת.^[54] עם זאת המלחמה לא שמה קץ לאיום שודדי הים הברברים, אלא הביאה להפסקה זמנית בלבד. ב-1807 חזרה אלג'יריה ללכוד שבויים אמריקאים. הצי האמריקאי, בהיותו עסוק במבשרי מלחמת 1812, לא יכול היה להגיב להתגרויות עד המלחמה הברברית השנייה ב-1815, אשר הסתיימה בהכרעה מוחצת ושמה קץ לאיום הברברי.[55]

ביוזמה של ארצות הברית, ובפעולות מתואמות עם הצי הבריטי והצרפתי הושמדו מרבית ספינות הפיראטים ומבצריהם בצפון אפריקה. עונשי מוות בתלייה הוטלו על פורעי החוק ושותפיהם והאיום כמעט והוסר מעל הנוסעים בים.[56] אך התופעה נעלמה לגמרי רק ב-1830, לאחר כיבוש אלג'יריה.

הערות

[1] ברבריה לא היוותה תמיד יחידה מדינית. בימי הביניים שלטו באזור שליטי שושלת אל-מוואחידון, שאיחדו ארצות אלה לתקופות קצרות. למן המאה השש עשרה ברבריה חולקה ליחידות המדיניות של מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה וטריפוליטניה. שליטיהן הבולטים של ארצות ברבריה היו הפאשא או הדיי של אלג'יריה, הביי של תוניסיה והביי של טריפולי. שליטים אלה היו כפופים להלכה לסולטאן האימפריה העות'מאנית, אך למעשה היו עצמאיים.

[2] Earle, Peter (2003), The Pirate Wars Methuen, London, p. 89.

Guilmartin, John Francis, (1974), Gunpowder and Galleys: Changing Technology and Mediterranean Warfare at Sea in the Sixteenth Century, p. 120.

[4] Earle, Peter (2003), The Pirate Wars Methuen, pp. 39–52.

[5] Jeff Grabmeier, (Mar 07,2004), "When Europeans were slaves: Research suggests white slavery was much more common than previously believed", news.osu.edu.

[6] Robert Davis, (2011-02-17), "British Slaves on the Barbary Coast," BBC.

[7] Duro, Cesáreo Fernández (1902), Armada española desde la unión de los reinos de Castilla y de León. Vol. VI. Madrid.

[8] Robert Davis, British Slaves on the Barbary Coast, BBC, 2011-02-17.

[9] Guilmartin, John Francis, Gunpowder and Galleys: Changing Technology and Mediterranean Warfare at Sea in the Sixteenth Century, (1974), pp. 217–219.

[10] המצוג'ורנו (באיטלקית: Il Mezzogiorno – "הצהריים", ובהשאלה גם "הדרום") הוא כינוי לדרום איטליה, כלומר המחוזות: בזיליקטה, קמפניה, קלבריה, פוליה וסיציליה ואף מוליזה ואברוצו. יש הכוללים בכינוי זה גם את האי סרדיניה וחלקו הדרומי של מחוז לאציו.

[11] אהמט מוהיטין פּירי (בטורקית: Ahmet Muhittin Pîrî; ‏ 1470, אולי 1465, גליפולי, האימפריה העות'מאנית – 1554, קהיר, מצרים), המוכר בכינויו פּירי ראיס, היה אדמירל עותמאני, גאוגרף, הידרוגרף (חוקר ימים) וקרטוגרף.

[12] U. Heyd, (1956), “A Turkish Description of the Coast of Palestine in the Early Sixteenth Century”, Israel Exploration Journal, vol. 6, no. 4, pp. 201–216

[13] אוראן היא עיר נמל באלג'יריה, השוכנת במפרץ אוראן, לחופי הים התיכון, במרחק 430 ק"מ מזרחית למצר גיברלטר ובמרחק 350 ק"מ דרומית מערבית לאלג'יר. היא העיר השנייה בגודלה באלג'יריה. בעיר כמיליון תושבים. היא מהווה מרכז כלכלי חשוב ונחשבת לאחת הערים העתיקות באלג'יריה.

[14] רוג'ר קראולי (2012), אימפריות הים: הקרב הסופי על השליטה בים התיכון 1521–1580, מאנגלית: חגי אברבוך. ת"א: אופוס.

[15] רוג'ר קראולי, (2012), אימפריות הים: הקרב הסופי על השליטה בים התיכון 1521–1580, מאנגלית: חגי אברבוך. תל אביב: אופוס, עמ' 380.

[16] אנדראה דוריה (באיטלקית: Andrea Doria;‏ 30' בנובמבר 1466 – 25' בנובמבר 1560) היה קונדוטיירי (ראש מליציה) איטלקי ואדמירל הצי המלחמתי של הרפובליקה של ג'נובה במחצית הראשונה של המאה ה-16'. אנדראה נולד למשפחת דוריה, משפחת אצולה בג'נובה. משפחתו התפתחה שם והחלה להיות דומיננטית החל מראשית המאה ה-11'. רבים ממשפחה זו היו מפקדים חשובים בצבא ג'נובה, אדמירלים ושליטי העיר. ב-1503 מונה דוריה לאדמירל של ג'נובה, ונלחם רבות בספינות הטורקים ובעושי דברם, ששדדו בים התיכון והפריעו לסחר בו. דוריה ידע לנצל את המצב הפוליטי באירופה בזמנו, שבו נלחם קרל החמישי קיסר גרמניה וספרד, ביריבו המושבע פרנסואה הראשון, מלך צרפת. ב-1524 הוא העמיד את עצמו לרשות מלך צרפת, אך ב-1528 קיבל את הצעתו של קרל החמישי, ועבר לשירותו. מאז ועד לסוף ימיו פעל דוריה בשירות הספרדים.

[17] Crowley, Roger (2008). Empires of the Sea: The Final Battle for the Mediterranean 1521–1580. Faber & Faber, p. 67-69.

[18] Partridge, Loren (2015). Art of Renaissance Venice, 1400 1600. Univ of California Press.

[19] A. Galotta, "Khair al-Din Pasha", EI-2 (Encyclopedia of Islam 2^nd edition), Vol. 4 pp 1155-1158.

[20] Reynolds, Clark G. (1974). Command of the sea: the history and strategy of maritime empires. Morrow. pp. 120–121

[21] Balbi, Francesco (2011). The Siege of Malta, 1565. Boydell Press. pp. 63–64.

[22] Balbi, Francesco (2011). The Siege of Malta, 1565. Boydell Press. pp. 63–64.

[23] שודדי שבעת הימים, עמ' 35

[24] פריבטירים (Privateer) היו פיראטים בעלי רישיונות מבתי המלוכה לתקיפת ספינות אויב בלבד. היו אלו אנשים פרטיים שלא גויסו לחיל הים, אלא פעלו ברישיון ממשלתי ובבעלות פרטית. לרוב הם פעלו רק בתקופות מלחמה וקיבלו "מכתבי רישוי" על ידי אדמירלים, שהעניקו להם סמכות לפשוט על ספינות אויב, תוך שמירה על פטור מהאשמות פירטיות.

פריבטירים היו קיימים כבר בימי הביניים, אך עיקר פעולתם במאות ה-16' עד ה-18'. במה שמכונה תור הזהב של הפיראטים כאשר פיראטיות ימית הייתה גורם משמעותי בהיסטוריה של האיים הקאריביים, בריטניה, מדינות האוקיינוס ההודי, צפון אמריקה ומערב אפריקה. בעלי האונייה קיבלו משליט המדינה כתב הרשאה, המעניק להם את הזכות לתפוס אניות סוחר של האויב ולמכור אותן או את מטענן על פי חוקי השלל הימי (Prize). הם אחזו בידיהם מסמך בשם "Letter of Marque", שהיה רישיון מרשות השלטון לתקיפת ספינות אויב בלבד. בכתב ההרשאה נקבע גם כיצד יחולק השלל. בדרך כלל החלוקה הייתה 10% למלך ו-90% לפריבטיר. בתחילה נקראה אונייה מעין זו בלשון הדיבור private man-of-war ("אוניית מלחמה פרטית").

[25] Jeff Grabmeier (Mar-07-2004), "When Europeans were slaves: Research suggests white slavery was much more common than previously believed", news.osu.edu, Archived from the original on July 25, 2011.

Robert Davis (2004), "Christian Slaves, Muslim Masters: White Slavery in the Mediterranean, the Barbary Coast and Italy, 1500–1800 Archived December 26, 2022, at the Wayback Machine".

[26] Meynier, Gilbert (2010). L’Algérie, cœur du Maghreb classique [Algeria, the Heart of the Class

ical Maghreb]. Paris: La Découverte. p. 313 תודה לקרוליין על התרגום.

[27] Famous Jewish Pirates, A history of Jewish pirates begins in Spain

[28] דוד קורקוס, "שמואל פאלאץ' ומשפטו בלונדון", כתב העת ציון 25 (1960), עמ' 126.

[29] טל בשן, "‏א-יידישע פיראטען: סיפורם המדהים של שודדי הים היהודים", באתר מעריב אונליין, 29 ביולי 2017

[30] הסופר דן צלקה התרשם מדמותו של פלאצ'ה וחיבר סביבו רומן היסטורי ידוע ומצליח לנוער בשם "פרחיה בין שודדי הים" (1984). ב-2017 יצא לאור ספרו של אילן שיינפלד "אשת הפיראט היהודי", שהוא רומן היסטורי על משפחת פאלאצ'ה כולה. בספר המשפחה נקראת פלאח.

[31] תודה למני ישי על ההפנייה

[32] מרסדס גרסיה-ארנל וחרארד ויכרס (2021), שמואל פאלאצ'ה: סוחר, שודד ים ודיפלומט בין מרקש לאמסטרדם, הוצאת מאגנס, תרגום מהולנדית: רן הכהן.

[33] J. P. Cooper (1979), "The Decline of Spain and the Thirty Years' War, 1609–48/49", The New Cambridge Modern History: Volume 4, Archived December 26, 2022, at the Wayback Machine, p. 229

[34] Earle, Peter (2003), The Pirate Wars Methuen, pp. 51–52

[35] Earle, Peter (2003), The Pirate Wars Methuen, p. 83

[36] Rees Davies, "British Slaves on the Barbary Coast", Archived April 25, 2011, at the Wayback Machine, BBC, July 1, 2003.

[37] Earle, Peter (2003), The Pirate Wars Methuen, p. 85

[38] הסכם אוטרכט הוא הסכם שלום שנחתם בחודשים מרץ–אפריל 1713 בעיר ההולנדית אוטרכט ובכך סיים את מלחמת הירושה הספרדית באירופה ואת מלחמת המלכה אן בצפון אמריקה. על ההסכם חתומות ממלכת צרפת בראשותו של לואי הארבעה עשר וממלכת ספרד בראשות פליפה החמישי דוכס אנז'וּ, מצד אחד, ובריטניה בראשות המלכה אן, דוכסות סבויה, והרפובליקה ההולנדית מצד שני.

[39] Rojas, Martha Elena, (2003). "Insults Unpunished: Barbary Captives, American Slaves, and the Negotiation of Liberty." Early American Studies: An Interdisciplinary Journal, 1.2, pp. 159–86

[40] חוזה פריז (באנגלית: Treaty of Paris) נחתם בפריז על ידי נציגיו של ג'ורג' השלישי, מלך בריטניה הגדולה לבין נציגי ארצות הברית של אמריקה ב-3 בספטמבר 1783, וסיים רשמית את מלחמת העצמאות של ארצות הברית. החוזה קבע את קו הגבול בין שטחי האימפריה הבריטית באמריקה הצפונית לבין ארצות הברית, על בסיס תוואי "נדיב ביותר" כלפי האמריקאים. בסעיפי ההסכם נכללו גם הסדרת זכויות דיג, השבת רכוש ושחרור שבויים. חוזה זה, וחוזי שלום נפרדים בין בריטניה ובין האומות שתמכו באמריקאים, קרי, צרפת, ספרד והרפובליקה ההולנדית, נודעו באופן קולקטיבי כשלום פריז (1783). מתוך כל סעיפי החוזה, רק סעיף 1, שמכיר בקיומה של ארצות הברית כמדינה חופשית, ריבונית ועצמאית, נותר בתוקף עד ימינו.

Treaties in Force A List of Treaties and Other International Agreements of the United States in Force on January 1, 2016". United States Department of State. p. 463.

[41] Battistini, Robert. "Glimpses of the Other before Orientalism: The Muslim World in Early American Periodicals, 1785–1800." Early American Studies: An Interdisciplinary Journal, 8.2 (2010): 446–74

[42] Parton, James. "Jefferson, American Minister in France." Atlantic Monthly, 30.180 (1872): 405–24.

[43] Miller, Hunter. Barbary Treaties 1786–1816: Treaty with Morocco June 28 and July 15, 1786. Digitized copy in: The Avalon Project, Yale Law School

[44] סְקוּנֶר (Schooner) הוא סוג של ספינת מפרשים בעלת שני תרנים או יותר ומעטה אורכי, המניפה מפרש-גף על כל אחד מתרניה, מפרשי-קדמה משולשים ומפרשי גף עיליים (אורכיים) או מפרש עילי (רוחבי) על התורן הקדמי. מוצאו של הסקונר בהולנד של שלהי המאה ה-17', אף שלא נקרא אז בשם זה.

[45] Battistini, Robert. "Glimpses of the Other before Orientalism: The Muslim World in Early American Periodicals, 1785–1800." Early American Studies: An Interdisciplinary Journal, 8.2 (2010)

[46] Parton, James. "Jefferson, American Minister in France." Atlantic Monthly, 30.180 (1872), p. 413

[47] Rojas, Martha Elena, (2003), "Insults Unpunished: Barbary Captives, American Slaves, and the Negotiation of Liberty." Early American Studies: An Interdisciplinary Journal, 1.2, p. 176.

[48] [48] Rojas, Martha Elena, (2003), "Insults Unpunished: Barbary Captives, American Slaves, and the Negotiation of Liberty." Early American Studies: An Interdisciplinary Journal, 1.2, 165. 410.

[49] דיי הוא תואר מטעם האימפריה העות'מאנית שניתן לשליטי תוניסיה ואלג'יריה. בפועל, האנשים בעלי התואר "דיי" כיהנו כשליטים כמעט עצמאיים. הדיי נבחר בידי אנשי צבא, דת ומנהל וזכה לאוטונומיה מרובה מהאימפריה העות'מאנית. עמד בראש מועצה שנקראה "דיואן". בה היו חברים מפקדי הצבא והצי, שר האוצר והאחראי על המיסים. באלג'יריה – מאז החלת השלטון העות'מאני על אלג'יריה בשנת 1535 נשאו מושליה את התואר פאשא. החל משנת 1671 נוסף גם הכינוי דיי. אלג'יריה הפכה לעצמאית בפועל וקשורה לעות'מאנים באופן סמלי בלבד. אחרי כיבוש אלג'יריה בידי צרפת גלה הדיי האחרון, חוסיין דיי.

[50] Philip Gengembre Hubert (1872). The Atlantic monthly, vol. 30, p. 413.

[51] הפואמה המקורית מ-1595 מספר על שתי ספינות סחר, שספינה צרפתית תוקפת אחת וזורקת את מלחיה לים, והשנייה רודפת אחר השודדים והורגת אותם ללא רחמים כתגמול.

[52] בשנת 1800 עמדו הכנסות הממשל השנתיות על עשרה מיליון דולר, כך שמדובר בנתח משמעותי, בשיעור של כשני אחוזים.

[53] אלחנן שפייזר, "האיראנים לא הראשונים: המלחמה הימית שעיצבה את אמריקה", מקו ראשון, 8-8-1921.

[54] Tucker, Glenn. (1963). "Dawn like Thunder: The Barbary Wars and the Birth of the U.S. Navy". Indianapolis, Bobbs-Merrill, p. 264.

[55] Gerard W. Gawalt, America and the Barbary Pirates: An International Battle Against an Unconventional Foe, U.S. Library of Congress

[56] ענת בלזברג, גלילאו צעיר, "הפיראטים: מפליגים בדמיון", באתר Ynet, 13' באוגוסט 2005.