תולדות אתיופיה בעת החדשה

ההיסטוריה של אתיופיה, החל מעלייתו של תיאודורס במאה ה-19 ועד להדחת הקיסר היילה סלאסי ב-1974

כתב: גילי חסקין

ראה קודם: תולדות אתיופיה בימי הבינים

צילם: גילי חסקין

תקופת ההתחדשות המדינית של אתיופיה קשורה לדמותו של הקיסר תיאודורוס השני, שמלך בשנים 1868-1855. הוא שם לו למטרה לאחד את ארצו ולהצעידה לקראת מודרניזציה. תיאודורוס, שנקרא "כאסה" טרם הכתרתו, היה בנה של משפחה אמהרית שלא מבית המלוכה. הוא קיבל חינוך כנסייתי מסורתי, דיבר אמהרית, למד געז וכנראה גם ערבית. למרות מוצאו המשפחתי הלא מיוחס ולמרות שלא היה בידיו כוח ממשי בראשית דרכו, הצליח הצעיר השאפתן לצבור כוח, הן באמצעות ה"שיפטנת", היינו, הכרזת מרי אישי, ארגון תומכים באזור ספר וטיפוס במדרגות השררה והן באמצעות קשרי חיתון. הוא הצטיין בכישרונותיו הצבאיים והצליח להכניע, בזה אחר זה, את שליטי המחוזות, עד שב-1855 הוכתר באקסום כקיסר אתיופיה. הכתרתו סימנה את סופה של תקופת השופטים האתיופית ואת תחילת תהליך איחודה מחדש של האימפריה, תהליך שהסתיים בתקופת היילה סלאסי.

הוא ראה באסלאם הפוליטי אויב היסטורי של ארצו, שכן חווה פשיטות של צבא מצרי מגבול סודאן לתוככי אתיופיה המפוררת. משתפס את השלטון, ניסה לעשות את הפחד מעליית האסלאם, מנוף לתחייה חדשה של המדינה האתיופית מבית. וגשר בינה לבין עצמתה הטכנולוגית של אירופה. שאיפתו הגדולה היתה לכרות בריתות עם המדינות הנוצריות של מערב אירופה, לייבא מהן טכנולוגיות כדי לבצר בעזרתן את מעמד הקיסרות.

לא לחינם בחר כאסה בכינוי "תיאודורוס". מאז המאה ה-15 נפוצה באתיופיה אגדה כי קיסר בשם זה ירחיב את גבולות הממלכה, ישחרר את ירושלים משלטון האסלאם וייקנה לאתיופיה תהילת עולם. הוא הבין שפיצולה הפוליטי של אתיופיה הוא הסיבה העיקרית לחולשתה ולכן הכה בחרב את אבירי "תקופת השופטים", את מושלי תיגרה, שואה וג'וגם ואת שליטי האורומו שחלשו על לב הארץ. הוא הקים בירה חדשה – מקדלה ודיכא באכזריות כול מורד. במהלך שלטונו הציג רפורמות מודרניות כגון פרסום צווים נגד העבדות, בניית הכביש הראשון, הקמת צבא לאומי במקום הצבאות הפיאודליים, חלוקת אדמות הכנסייה האתיופית ומסירתם לחקלאים.

הוא היה עקבי בניסיונו להקים מערכת שלטון ריכוזית – מנהלתית, שיפוטית וצבאית – שתחליף את השליטים האזוריים. בהיסטוריה של אתיופיה ניכרות שתי תפישות שלטוניות, המתעמתות לעתים זו עם זו. כמעט בכול פרק מפרקי ההיסטוריה הארוכה של אתיופיה בלט המתח בין המרכז הפוליטי לבין הפריפריה על מגוונה התרבותי.

הוא ניסה גם להכפיף את ראשי הכנסיה למרותו ולהשתלט על כספי המיסים שגבתה מקרקעותיה. הוא ניסה לבנות מנגנון מרכזי שיחליף את הממסדים האזוריים המפוצלים לערוך רפורמה אגררית ולבנות במחוזות השונים מערכת של נאמנויות ממוקדת סביבו. אולם בכול מחוז ומחוז אירעו התנגשויות בין מי שהחזיק במשרות ובאדמות מקודם, לבין המינויים החדשים שקבע תיאודורוס. הוא בנה מערכות של דרגים עבור הצבא, על מנת שהחיילים לא "יתארחו" אצל איכרי המחוזות והחל לחמש אותו בארטילריה. כדי להשיג את המטרות האלה העסיק תיאודורוס מיסיונרים אירופאיים, בעיקר בריטיים, בייצור הנשק, בהנדסת הדרכים, כך שיתאימו לתנועת צבא מודרני ובייעוץ כללי. הוא שאף להקים גשר אל אירופה, כדי לבנות באמצעותה את אתיופיה, כמערכת של מוסדות ריכוזיים.

תיאודורוס השליך את יהבו על בריטניה הגדולה וקירב אליו מיסיונרים בריטיים. הוא ניסה לקבל את עזרת הבריטים בתביעתו על נמל מסווע, שהיה בשליטת העות'מנים, אולם הבריטים שזה עתה הצילו את תורכיה במלחמת קרים, השיבו את פניו ריקם. על אף דיווחיהם של כמה מהקונסולים והמיסיונריים, שראו בתיאודורוס מי שיכול "להביא לאתיופיה את אור התרבות", המערב הנוצרי היה אדיש למאמציו.

אולם מימוש חלומו של תיאודורוס על אתיופיה חזקה ומודרנית, שתישא בעוצמה את הצלב נגד אויביה, היה תלוי ביכולתו לאחד את הארץ מצד אחד ולקבל סיוע מודרני מאירופה מצד שני. בשלהי שנות ה-50 החל החלום להתנפץ. בכול מקום כמעט קמו כנגדו שליטים מקומיים, חיסלו את אנשיו ופגעו בצבאו. תיאודורוס המאוכזב הפך בהדרגה לעריץ אכזר ותומכיו נטשוהו. עיקר כישלונו נעוץ במהירות ובנחרצות שבהן רצה לשנות את סדרי עולמה הפנימי של הארץ. עד לתיאודורוס נעה אתיופיה בין אתוס האחדות של מוסד הקייסרות והכנסייה לבין הגמישות והנייעות הרבה של החיים הפוליטיים. תיאודורוס – שבעצמו השיג את כוחו כחלק מהתרבות הזאת – ניסה לשנות את חוקי המשחק מיסודם. ייתכן שאם הבריטים היו מסייעים לו לבנות צבא מודרני, פני הדברים היו מתפתחים אחרת. בשלב זה, בייחוד החל משנת 1862, כאשר מצבו של הקיסר היה נואש והתפרצויות הזעם שלו רבו, התדרדרו יחסיו עם מדינות אירופה עד לכדי עימות. הוא דרש מהמלכה ויקטוריה מהנדסים, מומחים ויועצים, אך כשאלו לא באו, פנה לדרך הסחטנות ובשנת 1864 אסר את המיסיונרים והיועצים, כולל הקונסול הבריטי קמרון. בבריטניה נכרכו צעדיו של תיאודורוס נגד השבויים שבחצרו עם סיפורי אכזריותו כלפי מורדים אתיופיים. הבריטים בחרו לחסלו כשהם מונעים על ידי דימוי שטני של אפריקאי חסר מעצורים. דימוי שיצרו במו ידיהם. לאחר מאמצים דיפלומטיים עקרים, נחתו ליד מסווע משלחת עונשים שמנתה שלושים אלף לוחמים, שכיתרה את תיאודורוס. זנוח ומוכה, איבד הקיסר את עצמו לדעת. בסוף ימיו של תיאודורוס השני, דמה המצב באתיופיה למצבה בתקופת השופטים. לכן יש הרואים בתיאודורוס חותם את תקופת השופטים ולא כמבשרה של העת החדשה. אחרים מצביעי על עצם הניסיון לבנות אתיופיה מודרנית, ועצם חידושם, אפילו לזמן קצר, של המושגים והמוסדות הישנים, כעל פרק פתיחה ולא פרק סיום. שלטונו של תיאודורוס הוא הדוגמא הטובה ביותר ל"תזה האמהרית שואנית", הדוגלת בריכוזיות שלטונית. הוא הוליך את עצמו ואת ארצו לאסון בחזון המדינה הריכוזית שלטונית.

חבש . אתיופיה במאה ה-19

לאחר מותו התחדש המאבק על השלטון, בו ניצח הראס של תיגריי, שהוכתר ב-1872 לקיסר בשם יוהנס הרביעי. גם הוא תפש את המלוכה לאחר מאבקי כוח אלימים, בעזרת נשק בריטי. גם הוא הטיל את מרותו על שליטי המחוזות ונאלץ לעמוד בפני סכנות מכיוון מצרים. הוא היה אדם שקול וזהיר. הוא למד היטב את לקח תיאודורוס ונמנע מליישם בכוח משטר ריכוזי קיצוני בארצו. הוא נמנע מכינונה של עיר בירה מרכזית והכיר בשליטי שואה (מלניק) וגוג'ם (תכלה-היימנות) כ"מלכים", היינו, שליטים סוברניים בעלי אוטונומיה פוליטית במחוזותיהם. תפישתו הבלתי ריכוזית של יוהנס בעיקר מהיותו תיגרני. אמנם, דוברי התיגיריניה שכנו בעצם במקומות בו נולדו המדינה והתרבותה אתיופית. אבל הם שמרו על נאמנותם ללשונם ולזהותם הייחודית, גם משנע מרכז הכובד דרומה והכתר הפך להיות מזוהה עם דוברי האמהרית. ניתן לומר שהתיגרינים, להבדיל מהאמהרים, ראו את אתיופיה כמסגרת מגוונת של עמים ושפות ואת עצמם תפשו כאליטה במכלול עמיה של אתיופיה. יריבו הגדול, מלניק משואה מרד בו בגלוי שלוש פעמים ולשם כך שיתף פעולה עם יריביו החיצוניים של יוהנס, בתחילה עם המצרים ואחר כך עם האיטלקים. למרות זאת, מחל לו יוהנס, הכיר בו כנגוס על שואה ואף בא עמו בקשרי חיתון. את המאמץ לאיחוד אתיופיה לא ריכז יונס בתחום המנהל. הוא לא הקים בירת קבע, אלא נע עם מחנהו. למרות שידע את יתרונותיו של צבא מודרני, לא ניסה להקים צבא כזה וגם לא עשה תמורות בחקלאות המפגרת של אתיופיה. את מאמציו לאיחודה של אתיופיה תחת מנהיגותו מיקד בתחום הכנסייה והתודעה הלאומית-דתית. הוא הביא בטקס מרשים לידי אחדות דוקטרינרית של הכנסייה ושל מערכת המנזרים, שקד על בניית כנסיות ועל הפצתה הנמרצת של הנצרות. הוא היסה להשליט את הנצרות, בכוח ובכפייה על המוסלמים ועל הפגנים מבין נתיניו.

שנות ה-60 של המאה ה-19 עמדו בסימן של חילופי שממרות באשר לאתגרים החיצוניים שעמדו בפני אתיופיה. האיום האסלמי פחת ותחתיו התייצב הקולוניאליזם המערב-אירופי. בניגוד לאתגר המוסלמי שפעל לפיצולה מבית ולהדגשת ההבדלים האתניים והלשוניים בחברה האתיופית, הביאה העמידה מול הקולוניאליזם להתרחבות ולהתחזקות האינטגרציה הפנימית. ב-1869 נפתחה תעלת סואץ. הדבר הפך את ים סוף לאזור בעל חשיבות אסטרטגית רבה והתחרות בין מדינות אירופה על ההשפעה במבואותיו התלקחה. הבריטים נמצאו בעמדת יתרון כייוון שכבר ב-1839 הפכו את עדן ליד מיצרי באב אל מנדב, למושבת כתר בריטית. הצרפתים מצדם תקעו יתד בג'יבוטי, שבע שנים טרם פתיחת תעלת סואץ. הבריטים שהשתלטו על מצרים, היו מעוניינים למנוע התרחבות שלטונם של הצרפתים על יד עידוד כוח שלישי. כך נעשתה מצרים, שבשליטתו של החדיב' איסמעיל[1], האויב החיצוני של אתיופיה.

איסמעיל רצה ראות את אתיופיה מתרחקת מים סוף ומסתגרת בהרים ניסה לסכסך את מלניק, נגוס שואה עם יוהנס. אולם יוהנס הביס פעמיים צבא מצרי שניסה לכבוש את הארץ, ניצחון חד משמעי שסיים את החתירה המצרית תחתיו. במקומו החלה תקופה של הטרדות באזור החיכוך האתיופי-ממצרי שבאריתריאה. נחיתת האיטלקים במסווע, בהסכמה בריטית, הביאו לכך שיוהנס החליף שכן חלש יחסית (מצרים), בשני אויבים שאפתנים – סודן המהדיסטית ואיטליה הקולוניאליסטית.

ב-1877, הגנרל של יוהנס באריתריאה הראס אלולה, ארב לאיטלקים, שהחלו להקים את משובתם באריתריאה השמיד גדוד שלם שהגיח ממסווע וגרם להשפלה קשה לממשלת רומא. ב-1888 העימות הגיע לשיאו. האיטלקים שלחו צבא גדול, כרתו ברית עם מלניק, יריבו של יוהנס ששוב מרד באדונו בגלוי והשתלטו על אריתריאה. בצר לו ניסה יוהנס לבוא לידי פשרה כלשהי עם תומכי מרד המהדי אשר בסודן[2]. אולם משפלשו תומכי המהדי מסודן ב-1889, נפל יוהנס בקרב עמם.

כישלונותיו של יוהנס מוסברים משמרנותו והימנעותו ממודרניזציה מנהלית וכלכלית. תפישתו הדתית הקשוחה מנעה ממנו גמישות מדינית מול מצרים והביאה לידי ניצור בכפייה של אזרחיו, דבר שהגביהה את חומות העוינות עם המוסלמים מבית. יוהנס הביא למערכת הכלל אתיופית את המסר התרבותי-היסטורי של בני תיגרה, שבניגוד לבני אמהרה, על לשונם ותרבותם הקולטנית, הדגיש תמיד את ייחודם הלשוני והאתני. תפיסה זו הנחתה את התיגרינים לראות את אתיופיה כאוסף של קבוצות ולא כתלכיד לשוני-תרבותי. מאידך ניתן לטעון שיוהנס, במערכת הפוליטית המבוזרת שייצר, שהיה בה גם ממד פלורליסטי, הצליח לחלץ את אתיופיה מההרס הפנימי שהביא עליה חזונו של תיאודורוס.

לאחר מות הקיסר עלה לכס הקיסרות מלך שאווה מנליק השני, שעוד בימי יוהנס הפיק תועל מן המעורבות הקולוניאלית שהחלישה את יריבו מבית. שמו המלכותי, "מלניק השני", מרמז על כוונתו להיראות כממשיכו של מלניק הראשון, היא שושלת בית שלמה. מלניק השני הוא מכוננה של אתיופיה המודרנית ואחת הדמויות הבולטות ביותר בתולדותיה. הוא פתח בכיבושים שהשיבו לאתיופיה את גבולותיה ההיסטוריים שמלפני מלחמות גראן ופלישת בני גאלה. כמו כן פיתחו יחסים עם האירופים והצטייד בנשק חם.

הנשק האישי התאים מאד למבנה האישי ההיררכי של החברה ולצורת הגיוס והלחימה המסורתיות שלה. בניגוד לחברות אחרות, כמו למשל מצרים, שם כרסם הנשק האישי בכוחן של אליטות ותיקות, באתיופיה הוא חיזק את המאפיינים המסורתיים שנסקרו לעייל. בשלטונו החלה האימפריה להתפשט מזרחה, מערבה ודרומה ושיתפה פעולה עם מדינות אירופה, שהשתלטו על שטחים נרחבים באפריקה תוך כדי שאתיופיה מגדילה את שטחה על חשבון מדינות ושבטים מקומיים ומספחת אזורים נרחבים, עד כי שטחה גדל פי ארבעה. כך הפכה האימפריה האתיופית למדינה האפריקאית היחידה שהשתתפה במרוץ לאפריקה. תוך כדי כך החלה אתיופיה תהליך של מודרניזציה והיא התחילה להוות איום על שלטון המדינות האירופאיות. לאחר ניצחון האתיופים במלחמה כנגד האיטלקים חדלה אירופה לזלזל בכוח האתיופים והפכה לספקית נשק לאימפריה עצמה. מלניק הקים ב-1866 את עיר הבירה החדשה שלו, אדיס אבבה וממנה הנהיג את פשיטות הכיבוש שלו. הסחר החדש מהמחוזות הכבושים התנקזו אל המרקטו, השוק האדיר שהתפתח בה. לאחר הכתרתו הרשמית כקיסר בנובמבר 1889 העבירו מרבית שליטי האזורים של אתיופיה את נאמנותם למנליק ובראשם הראס מיכאל, מנהיגם של שבטי האורומו שבמרכז אתיופיה. תוך שנתיים השלים את הכיבושים עד לגבולותיה הנוכחיים של אתיופיה. בשטחים שכבש מימש תהליך משולב של קולוניזציה והטמעה. הקולוניזציה באה לידי ביטוי בהתיישבות של אוכלוסיית הכובשים דוברי האמהרית מן הצפון באזורים הכבושים. ברחבי המדינה הוקמו ערי מצב צבאיות, שנהפכו בהרגה לבירות מחוזיות, והצטרפו יחד עם אידיס אבבה לתהליך עיור מרשים. האליטות המקומיות הוזמנו להצטרף לחיים התוססים של אתיופיה הקיסרית. רבים מהם מיהרו להתנצר, לא בכפייה, כבימי יוהנס. הם סיגלו במהירות את הלשון האמהרית והתחרו על המשרות, התפקידים והתארים שהציע מלניק. הוא הגדיל מאד את המגוון האתני- לשוני של אתיופיה ובו זמנית גם הראה את הדרך הגמישה פוליטית והסובלנית תרבותית, להתמודד עם מגוון זה. בימיו נעשו צעדים משמעותיים לכיוון מודרניזציה. הוחל בהנחת מסילת הברזל מג'יבוטי לאדיב אבבה, הוקמו בנק ושירוי דואר, הוקם בית ספר מודרני לבניה אצולה והוכר על ביטול העבדות. מלניק ניחן בסובלנות דתית ותרבותית והשכיל לטפח יחסים דיפלומטיים, הן עם מדינות אירופה והן עם שכניו המוסלמים. הוא הצליח להפשיר את יחסיו עם סודן המהדיסטית ויצר קשר עם השולטן העות'מני עבדול חמיד השני, תהליך שהניב פירות בדמות זיכיונות לבנית כנסיה ומבני ציבור בירושלים.

המערכת החשוב ביותר של יחסי החוץ היתה עם איטליה. במאי 1889 הוא חתם עם האיטלקים על הסכם ידידות ומסחר, בעירה האתיופית אוצ'יאלי, בו הכירה אתיופיה בשליטה האיטלקית באריתריאה. סעיף 17 בהסכם טמן בחובו את זרע הפורענות של המלחמה בין אתיופיה לאיטליה. על פי הגרסה האיטלקית, התחייב מלניק לדון עם המעצמות הזרות באמצעות איטליה. על פיה הגרסה האמהרית, זו היתה רק אופציה.

שנתיים לאחר חתימת החוזה התברר למלניק כי האיטלקים מפרשים את החתימה כהסכמתו של הקיסר לקבל על אתיופיה מעמד של שטח חסות איטלקי. למרבה התדהמה, מעצמות אירופה קיבלו את הגרסה האיטלקית.

קרב אדווה

היחסים עם איטליה הלכו והתדרדרו. האיטלקים בחשו בענייני תיגרה וניסו לעודד אותם לקיים עצמאות בתיגרה, כדי ליצור חייץ צבאי בין אריתראה לאדיס אבבה. ב-1893 הודיע מלניק על ביטול ההסכם עם אתיופיה. בסוף 1895 גברה ידם של חסידי הקוו הנוקשה באיטליה והגנרל אורסטה ברטידי (Baratiri) פלש לארצו הצבא האיטלקי. נוכח האיום האיטלקי התפייס מלניק עם יריבו ראס מנגשה, בנו של יוהנס הרביעי, שטען לכתר המלכות. כמו כן פייס את הראסים של תיגרה ואלולה. האיטלקים נתקלו באתיופיה מאוחדת.

הקרב שהתחולל ב-1-2 במארס 1896, על יד העיירה אדווה  (Adwa) ', המכונה מאז "קרב אדווה", שנחרת בזיכרון הקולקטיבי, הן האתיופי והן האיטלקי.  קרב אדווה היה, מבחינת האיטלקים, טרגדיה של טעויות. הערכות לקויות וניווטים גרועים תמרנו את הצבא האיטלקי אל המארב והמוות. הצבא האיטלקי מפלה מוחצת, שבעקבותיה התחייבו האיטלקים שלא לפגוע בריבונות אתיופיה ורק אריתריאה נשארה בידיהם. ניצחונה של אתיופיה בקרב אדווה הותיר את רישומו על בני הייבשת כולה. הוא העלה מאד את יוקרתו של מלניק בעולם ומדינות רבות כוננו עמו יחסים דיפלומטיים. אתיופיה היתה הארץ היחידה באפריקה שהצליחה לשמור על עצמאותה מפני הקולוניאליזם האירופאי. מהבחינה הפוליטית נעשה מלניק שליטה הכול יכול של אתיופיה. מעמדה זו יכול היה לחולל שינויים ותמורות. הוא חידש חידושים ניכרים בתחומי הפיננסים, התקשורת וכמה היבטים של דפוסי ממשל. הוא לא ניסה לחסל את הכוחות המזויינים האזוריים ולבנות מנגנון ביורוקרטי ריכוזי שיחליף את השליטים המחוזיים. הוא גם לא טיפח קבוצות חברתיות משכילות שתוכלנה לסלול את הדרך לתמורות של ממש בעתיד. יותר מששינה מלניק את המציאות בארצו, הוא סייע לשימורם של מסורתה ושל ערכיה.

את הרבע האחרון של המאה ה-19 ואת העשור הראשון של המאה ה-20 עברה אתיופיה בשלום ובהצלחה. גבולותיה התרחבו והסדר הפנימי בהם התייצב. הממסד האמהרי – נוצרי שהתגבש בשואה, במרכזה של אתיופיה, השתלט על מרבית שטחה של קרן אפריקה ועל אוכלוסייה שעלתה בגודלה על אוכלוסייתה המקורית של הארץ. קבוצות תרבותיות מגוונות נכללו כעת באתיופיה ומרביתן שימרו את ייחודן. יחד עם זאת, בני האליטות של העמים המסופחים החלו להשתמש בלשון האמהרית , להתנצר ולהשתלב בפוליטיקה האתיופית.

בראייה לאחור, היה זה סיפור של הצלחה חלקית. הניצחון על אירופה הבטיח את עצמאותה של אתיופיה ושימר את מוסדותיה ואת תרבותה, אך בכך התחזקו מגמות השמרנות והדבקות בקיים. המודרניזציה התקבלה בהסתייגות רבה. הדוגמא הטובה לכך הוא מסילת הברזל שבין אדיס אבבה לג'יבוטי, שמלניק עיכב את הנחתה והיא הושלמה רק לאחר מותו. כתוצאה מכך התעכבו הפיתוח הכלכלי והמנהלי של המדינה, לא צמח מעמד ביניים נרחב ובעל יכולת השפעה ולא התכוננו ארגונים פוליטיים כמו מפלגות. בכול אלו עתידה אתיופיה לפגר אחרי מדינות אפריקאיות אחרות שנפלו בידי האירופאיים ושהיו חסרות את יתרונותיה התרבותיים, הפוליטיים והצבאיים של אתיופיה.

בזקנתו וחולשתו של מלנק חשוך הבנים שוב התחדשו המאבקים על השלטון בין הסיעות השונות בחצרו. ב-1908 מינה מלניק ליורשו את נגדו ליג' יאסו, אולם כשהגיע זה למלוכה בשנת 1913 עורר מורת רוח בקרב בני עמו בשל נטיותיו לאסלאם (היה מוסלמי מצד אביו) ואהדתו לשבטי האורומו. הוא נתן עדיפות למחוזות של אתיופיה, במטרה להחליש את השלטון המרכזי. כמו כן הוא הימר על התחזקות האסלאם ושיתף פעולה עם סודאן והאימפריה העות'מאנית. כל זאת ללא הצלחה.

כמו כן הכעיס את מדינות העולם ששלטו בסביבה בשל תמיכתו בגרמניה ובתורכיה במלחמת העולם הראשונה. ב-1916 הודח מן השלטון על ידי האליטה הנוצרית – שואנית באתיופיה ובתו של מלניק, זווידתו הוכרזה כקיסרית וקרוב משפחתה ראס טפרי מקונן – הוכרז כעוצר ויורש עצר. ראס טפרי פעל להכנסת תיקונים פנימיים, תוך התנגשות עם האצולה השמרנית ועם הכנסיה. הישגו החשוב במדיניות חוץ היה קבלת אתיופיה ב-1923 חבר הלאומים. ב-1928 נטל לידיו את השלטון למעשה ואת התואר נגוס ובמות הקיסרית הוא הוכרז לקיסר בשם הילה סילאסי הראשון.

היילה סילאסי

ההיסטוריה הפוליטית של אתיופיה בשנים 1916-1974 נסבה בעיקרה, סביב דמותו של אדם אחד. הקיסר היילה סילאסי הראשון החל את דרכו כנסיך זוטר ושאפתן ותוך ניצול של מזל תהפוכות פוליטיות זינק ב-1930 אל כס הקיסרות. ב-1931 העניק לאתיופיה את החוקה הראשונה בתולדותיה, שהגדירה את סמכויות הקיסר וקבעה את כינונו של בית מחוקקים בעל שני בתים. החוקה נוסחה במונחים מודרניים והחליפה את ה"כברה נגסת" , כמקור הלגיטימציה של הקיסר. כמו כן הוקמה ממשלה, מערכת משפטית ותקציב מסודר. הוחל בהקמתו של צבא סדיר, הופצו עיתונים [החשוב שבהם הוקם על ידי ראס טפרי עצמו, כבר באמצע שנות ה-20 ונקרא "ברהננה סלאם" (אור ושלום)]. כבר בדרכו לכס הקייסרות וקל בחומר לאחר שהשלטון נכון בידיו, היה היילה סילאסי מחדש רב פעלים. סביבו צמחה קבוצה גדולה של משכילים, שהפיצו תרבות מתחדשת וכתובה בלשון האמהרית ואיישו תפקידים של יועצים קרובים לשליט.

אך בעוד מאמציו של היילה סילאסי מתנהלים ביסודיות בחזית הפנים, נפתחה הרעה דווקא בתחום היחסים עם אירופה. באוקטובר 1935 פלשו צבאותיו של מוסוליני לאתיופיה ועד מאי 1936 השלימו את כיבושה הראשון והיחידי מאז גרן.

בדברי ימי העולם ידועה פרשת חבש The Abyssinian Crisis)) כפרק הראשון של מלחמת העולם השנייה. מוסוליני, מונע מהרצון לנקום את חרפת אדווה ויותר מכך, להניח אבן פינה להקמת אימפריה איטלקית בים התיכון ובמזרח התיכון, פלש לאתיופיה, כשהתעמולה שלו מציגה אותה כ"ארץ ברברית שיש לתרבת אותה בשיטות קולוניאליות". בפלישתו זו רמס מוסוליני את החלטות חבר הלאומים וחשף את בריטניה וצרפת בחולשתן. מדינות אלו הפקירו למעשה את אתיופיה ובכך אותתו לפשיסטים האיטלקים ולנאצים כי אפשר לרמוס את הזכויות הלאומיות של עמים קטנים[3]. בכך נסללה הדרך שהוליכה, דרך מלחמת האזרחים של ספרד, להתלקחות הכללית שהתחוללה ב-1939.

ניצחון אדווה לא חזר על עצמו. האיטלקים, מצוידים בחיל אווירי ובכול אמצעי הקטל הניידים והחדשים, היכו באתיופיה ללא רחם. הצבא האתיופי לא היה מצויד ומחומש באמצעים מקבילים. שבויים במסורת הלחימה שלהם נכשלו בניהול מלחמת גרילה מודרנית, מן הסוג שהיה יכול לסבך את הפולשים בהררי ארצם. תחת זאת גררו הראסים האתיופים את הצבא לקרבות ענק בנוסח אדווה וכוחותיהם נמחצו בידי הצבא האיטלקי. ב-5 במאי 1936 נכבשה אדיס אבבה והיילה סילאסי יצא לגלות באנגליה (בדרכו לשם עצר לביקור בירושלים).

קרן אפריקה 1938-1941

התקופה הקולוניאלית נמשכה חמש שנים. הפשיסטים הכריזו על קרן אפריקה כולה כ"אפריקה המזרחית האיטלקית" (Italian Africa Orientale) ועל מלכם (הסמלי) ויטוריו עמנואל כ"מלך איטליה ואתיופיה". במסגרת שיטת "הפרד ומשול" חלקו השלטים האיטלקיים את האזור על פי הבחנות אתניות והקימוש שה מחוזות נפרדים. מוסוליני ראה בקרן אפריקה קרש קפיצה לארצות הים התיכון הן דרך הנילוס למצרים והן דרך ים סוף לחצי האי הערבי וב-1937 הכריז על עצמו "מגן האיסלאם". מוסוליני פעל נמרצות ליצירת איחוד בין המוסלמים המפוצלים בקרן אפריקה, באמצעות ערביזציה של האסלאם. בשנות הכיבוש נבנו במהירות כ-3000 מסגדים ברחבי הארץ והערבית הוכרזה כשפה רשמית בארבעה מן המחוזות. בכך החייה מוסוליני את "טראומת אחמד גרן" והעניק לה ממד מודרני. בשנים הספורות ששהו באיטליה ניסו האיטלקים להפגין את כושרם השלטוני. הם סללו דרכים מצוינות שקיצרו טווחים והצליחו לדכא את מרבית קבוצות הגרילה שקמו נגדם. אולם משנכנסה איטליה באוקטובר 1940 למלחמה באירופה, נחרץ גורלה בקרן אפריקה. תעלת סואץ היתה בידי הבריטים והכוחות האיטלקים הושמו במצור. הבריטים שהוכו באותה עת בחזיות של אירופה

היילה סילאסי התגלה היה מדינאי שידע לשלב חזון עם טכסיסנות ולחלץ את אתיופיה מידיה של איטליה הפשיסטית של מוסוליני ואף השכיל לנצל את מורשת תקופת הכיבוש הפשיסטי באתיופיה, בשנים 1941-1936, כמנוף להמשך יעיל יותר של תכניות המודרניזציה. לאחר מלחמתה העולם השניה הנהיג באתיופיה תמורות מהפכניות, הן במנגנון המדינה, על שלוחותיו הצבאית והאזרחית והן מערכת החינוך. כך נוצר דור חדש של משכילים, חלקו צמח במערת החינוך של אתיופיה וחלקו נשלח לחו"ל כדי לחזור ולאייש את המנגנונים המתחדשים שלה מדינה. היילה סילאסי יכול היה להמשיך בתהליך צבירת הכוח שלו, שנקטע בשל המלחמה. מכיוון שהאיטלקים חיסלו את מרבית שכבת האינטליגנציה הצעירה באתיופיה ומכיוון שבאתיופיה לא צמחה תנועת התנגדות של ממש , כאשר חזר הקיסר הוא יכול היה למנות לתפקידי מפתח את מי שליוהו לגלות ולהתחשב מעט מאד בזכויותיהם של אלו שנותרו באתיופיה הכבושה. היילה סילאסי ייצב את ממלכתו תחילה בסיוע הבריטים. כך למשל, ב-1943 מילאו מטוסי חייל האוויר הבריטי תפקיד מפתח בדיכוייה של התקוממות עממית. התקוממות זאת – שנודעה בשם "וויאנה" ("מועצה מקומית" בשפת התיגריניה) – החלה במזרח תיגרה כמרי של איכרים, תחת מנהיגותו של "שיפטה" מקומי, נגד השתלטותה מחדש של ממשלת אדיס אבבה השואנית. לאחר מלחמת העולם, הקיסר נעזר בעיקר בארצות הברית. ב-1944 חתם היילה סילאסי על חוזה עם ארצות הברית, שהחליפה את בריטניה כיועצת וכמממנת ראשית של המשטר הקיסרי. הונהגו תיקונים רבים בחוק, במנהל בשיטת המיסוי, במערכת המשפטית ובמטבע. אחרי מו"מ מתמשך עם הכנסייה הקופטית של מצרים הושגה עצמאותה של הכנסייה החבשית הלאומית.

על מעמדו הכלל אפריקאי של היילה סילאסי, ראו באתר זה: תנועת הראסטאפרי

הוקם צבא מודרני. בסוף שנות ה-50 היה זה הצבא הגדול והמקצועי ביותר באפריקה. חלה התקדמות רבה בשירותי הבריאות ובעיקר בפיתוח מערכת החינוך. הגידול השנתי הממוצע בהיקף החינוך לדרגותיו עלה על 14%. מצד אחד, היה זה גידול מועט מדי לעומת צרכיה האובייקטיביים של החברה ומצבה ביחס למדינות אחרות. מצד שני היה זה גידול מהפכני בייחס לנתוני העבר של אתיופיה. בוגרי מערכת החינוך השתלבו במנגנון הבירוקרטי הריכוזי שבנה הקיסר ושלטונן של המשפחות הוותיקות נעלם כמעט כליל. תהליך המודרניזציה זירז את יצירתה של אליטה שאליה השתייכו חברים מכול הקבוצות האתניות והלשוניות השונות. הללו, רובם ככולם נוצרים דוברי אמהרית. נעשו מנגנונה של מדינה, שזהותה הלאומית הוגדרה במונחים מדיניים וטריטוריאליים. הקיסר הצליח להחדיר לאליטות של העמים השונים, את הרצון להשתייך למנגנון הכלל אתיופי החדש. משטרו של היילה סלאסי הביא את תהליך הנייעות החברתית לשיאו. אלפי בני נוער עשו את דרכם ממוסדות החינוך אל עמדות הכוח בבירוקרטיה ובצבא. הם התחרו בהצלחה עם בניהן של משפחותה אצולה הוותיקות שהשתלבו אף הם במנגנוני המדינה. גם בני קבוצות אתניות שונות- אמהרים, תיגרינים, אורומו, סידאמה, סומאלים, עפאר והחל מראשית שנות ה-50, גם צעירים רבים מאריתריאה (שחוברה ב-1952, על פי החלטת האו"ם, לפדרציה עם אתיופיה) – השתלבו היטב בכלכלה, בחברותה ציבוריות, במערכי הממשל לדרגותיהם, והן בכוחות הביטחון והצבא.

בסוף 1960, בעת שהקיסר ביקר בברזיל, פרצה מרידה בהנהגת קציני המשטר המלכותי, שתבעו לצמצם את סמכויות הקיסר ולמעשה רצו לכונן רפובליקה. היילה-סלאסי ששמע על המרד, נחת באריתריאה ובו זמנית הנהיג מקורבו, הראס אסתרה קאסה, את דיכוי המרד. לקריאתו של הראס נענו כמעט כל מפקדי זרועות הצבא, חיל האוויר והמשטרה. הקושרים, שהוציאו להורג כמה מבני הערובה שחטפו, נכנעו, נשפטו והוצאו להורג. בדיעבד התברר שהצלחתו של היילה סלאסי מול קושרי 1960 דמתה למכשלה שייצר ניצחון אדווה לגבי מלניק. היילה סלאסי התבצר בתחושה של ביטחון עצמי וידיעה כי השכבה הצבאית הבירוקרטית משמשת משענת יציבה לשלטונו .

התנופה שציינה את תהליך המודרניזציה של שנותה -50 וראשית שנות ה-60, נעצרה. אחת הבעיות שהחריפו באתיופיה היתה חלוקת הקרקעות. בתחום זה יצרו ההתפתחויות ההיסטוריות מצבים לא תקינים. באזורי הצפון נוצר פיצול ייתר של הקרקעות. שלא אפשר עיבוד יעיל בקנה מידה רחב ואילו באזורי הדרום השתייכו מרביתה קרקעות לבעלים שהתגוררו בבירה או במקומות מרוחקים אחרים והן עובדו בתנאי אריסות, שתבטל בהדרגה את המבנה הפיאודלי המסורתי שבראשו אצולה קרקעית ויצור מוטיבציה להשקעה ולפיתוח. חלוקת הקרקעות לאיכרים מצד אחד ועידוד השקעות בפיתוח חוות מודרניות מאידך, יכלו לקדם הן את כלכת הארץ והן את חברתה. של היה ברור לכול שיש צורך אמיתי וקיומי ברפורמה אגררית. אולם היילה סלאסי לא עשה דבר בנושא. אמנם את מרבית יוזמותיו הכשיל בית הנבחרים שרובו הורכב מאינטרסנטים של בעליהקרקעות, אך אילו רצה באמת, היה יכול לכפות את ביצוע הרפורמה.

במפעל חייו של הקיסר היילה סלאסי ניכר פרדוקס בסיסי – מצד אחד הוא פעל ללא ליאות לקידומו של דור צעיר ובסוף ימיו היו באתיופיה קרוב לעשרת אלפים בוגרי אוניברסיטה, שרבים מהם באו ממחוזות נידחים. מצד אחר, נמנע הקיסר מלבנות מערכות פוליטיות מודרניות שבהן הציבור הזה יוכל לבוא לידי ביטוי. לא ניבנו מפלגות, תנועות, איגודים מקצועיים או ארגונים שיכלו לאפשר ייצוג למגזרים חברתיים שונים ולשמש מסגרת לתחרות פוליטית. הדבר בלט במיוחד על רקע צמיחתן של תנועות ואידיאולוגיות מודרניות בארצות אפריקה ובארצות ערב השכנות. בסוף שנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 כבר השתבש תהליך הנייעות. המדינה כבר קלטה למנגנוניה אלפי בוגרי אוניברסיטאות והצבא קיבל קצינים רבים שטיפסו בסולם הדרגות, עד רוויה. בראשית שנות ה-70 כבר מעטו סיכוייו של צעיר בוגר אוניברסיטה להיקלט בעמדה נוחה בבירה. גם דרכו של מפקד צעיר לעלות בשרשרת הפיקוד היתה חסומה. לכן צצו בקרב המשכילים הצעירים, כמו בקרב הקצונה הזוטרה והבינונית, התארגנויות סתר, בעלות רקע מהפכני.

ניתן לומר על שלטונו של היילה סלאסי, שהתארך יותר מדי. החל מאמצע שנות ה-60 התמקדה פעילותו של המנהיג הישיש, בעיקר בשמירה על הקיים ובמניעתו של השינוי המתבקש. החל מסוף שנות ה-50 הפנה הקיסר את שארית מרצו אל תחום יחסי החוץ. הוא זכה ליוקרה רבה במדינות אפריקה הצעירות והיה לסמל בעיני שחורים בעולם כולו. ב-1963 הוקם הארגון לאחדות אפריקה ומושבו הקבוע נקבע באדיס אבבה. היילה סלאסי הקדיש את מרבית עתותיו לסיורים בעולם. אך בשלב מסוים נראה היה כי הצלחתו היתה מוגבלת. הוא ניסה לנהל מדיניות חוץ עצמאית בלתי תלויה באחד משני הגושים הגדולים ואף צינן את יחסיו עם ישראל, אך לא הפך למנהיג על אפריקאי. הסכסוך עם סומליה על חבל אוגדן אמנם יושב ב-1967 את התלקח שוב ב-1973. ב-1969 החלה פועלת באריתריאה תנועת מחתרת מוסלמית לשחרור החבל מעול המשטר הנוצרי. לימים זכתה תנועה זאת בתמיכת לוב, שגייסה כ-4000 לוחמי גרילה, שהציקו מאד לממשל המרכזי באדיס אבבה. גם היחסים המתוחים עם סודאן לא השתפרו. אך הגורם העיקרי להתרופפות הגוברת והולכת של המשטר באתיופיה, מקורו בלחצים חברתיים-פנימיים במדינה והדרישות לרפורמות מחקלאיות שלא נענו. תמונת החברה בסוף שנות ה-60 היתה של המוני איכרים מנוונים מעוני ובורות, אינטליגנציה מדוכאת וכנסיה שהיתה בת בריתו של הקיסר.

האליטות הבירוקרטיות והצבאיות לא הבחינו באיום ההולך ומתגבש בקרב הקבוצות המתוסכלות. בהיעדר אמצעים להתארגן, להביע דעה, להתריע או לדרוש שינוי; בהיעדר מפלגות, ארגונים חברתיים ועיתונות חופשית, לא היה לממסד הקיסרי ולבירוקרטיה שהצטרפה אליו, יכולת לאתר את המחאה שפרצה מלמטה. אי השקט החברתי באתיופיה הגיע לשיאו בעקבות הבצורת הגדולה של 1973, שגרמה למות כ-100,000 איש ולנהירת המונים רעבים לתוך הערים. שם גרמו למחסור במזון ולאינפלציה. ניסיונות הממשלה להקל על המצוקה ההמונית הושמו לאל על ידי סרבול בירוקרטי ושחיתות רבה.

הקיסר שעבר כבר את גיל 80, פעל בביטחון עיוור כי דבר לא יערער את משטרו. בנאום פתיחת הפרלמנט החמישי, בנובמבר 1973, פרש את הישגי משטרו, התמוגג מרוב סיפוק עצמי, הציג את התקדמותה (המדומיינת בעיקר) של ארצו והיה עיוור לנתק שנפער בין האליטה לבין הקבוצות המתוסכלות שקמו בשנים האחרונות. בפברואר 1974 ניתן האות לפרוץ המרי, עם הופעתה של תנועת מחאה שפשטה בצבא ובאוניברסיטאות. החיילים דרשו הטבת משכורת, פנסיה והפסקת ההשפלות על ידי מפקדיהם. כדי להפגין את מרירותם אסרו החיילים עשרות מפקדים בכירים בכול הדיביזיות והבסיסים. שיתוק הצבא, שהי משענתו העיקרית של הקיסר, יצר משבר קשה. באביב 1974 פרצו מהומות באדיס אבבה, התפרעויות של סטודנטים ושביתות. כמו כן פרצה מרידה צבאית באסמרה. הקיסר נאלץ פעמיים להחליף את ממשלתו, אך ללא הואיל. במחצית יוני 1974 התארגן הדרג (מילולית: וועד) – הגוף שהביא לידי חיסול הסדר הפוליטי הישן. הגוף הוקם מנציגיהם של כל הוועדים הגדודיים של הכוחות המזויינים. כך קובצו יחדיו כמאה ועשרים סמלים וקצינים זוטרים ובינוניים, ללא הנהגה ברורה וקיבלו את החלטותיהם לאחר ויכוחים פנימיים. תחילה נקט הדרג צעדים איטיים והססניים אך ככל שהתבררה לחבריו מידת שיתוקו של המשטר הישן, גדלה העזתו. תחילה כפו על הקיסר מינוי רמטכ"ל חדש – הלויטננט גנרל אמאן מיכאל אנדום – קצין כריזמטי וותיק ממוצא אריתריאי – וכן ראש ממשלה חדש. בקיץ 1974 החל הצבא להשתלט על המדינה. באוגוסט נאסרו השרים, בזה אחר זה ועמם גנרלים חשובים ובני משפחת הקיסר. לבסוף, נעצר הקיסר בארמונו וב-12.9.1974 הודח בטקס משפיל. היה זה שיאה של הפיכה שקטה, ששמה קץ למשטר המלוכני העתיק של אתיופיה.

[1] איסמעיל המצרי (1830 – 1895), הידוע גם כאיסמעיל פאשא (בערבית إسماعيل باشا), היה ואלי מצרי ומאוחר יותר גם ח'דיו (משנה לשלוטן). הוא שלט משנת 1863 עד שסולק אחרי בקשה בריטית בשנת 1879. בזמן שלטונו, מצרים עברה מודרניזציה משמעותית, אך הוא גם השאיר את מצרים בחובות כבדים שהגבירו את התלות שלה בארצות אירופה, במיוחד באימפריה הבריטית.

[2] מרד המהדי בסודן הונהג בידי איש דת מוסלמי שכינה כך את עצמו. המונח "מהדי" מתאר את המונחה על ידי אללה. תנועתו גירשה את המצרים מסודאן וכוננה מדינת הלכה. המהדי, מוחמד נלחם מלחמת חורמה בבריטים מחד וביוהס הרביעי מאידך

[3] הפלישה האיטלקית לחבש והתגובה האירופאית הרפה נמנים בין הגורמים לפרוץ המרד הערבי הגדול בשנת 1936.

[4] ראו באתר זה: