הטרק לקרחון אינילצ'ק

כתב וצילם: גילי חסקין

ראו באתר זה: טרק בהרי פאן – טגיקיסטן. ; קירגיסטן – הארץ ההררית בעולם 

לטרקים נוספים: הטרק להרי סימיאן, הטרק למרגלות האוורסט, הטרק להרי אלטאי.

הבטנו בנוף סביב סביב. כתר של הרים מושלגים, עוצמתיים להפליא. גושים ענקיים של קרח מזדקרים בקריאת תיגר אל השמים. מישה "הקטן", מדריך הטרק שלנו, הצביע במיומנות על הפסגות, שחלקן מחזיקות בשיאי גובה באסיה התיכונה. מעל מחנה המטפסים של אינליצ'ק (Inylchek) התרומם הר טנגרי (Khan-Tengry Peak) שפסגתו מתנשאת לגובה של 6995 מ' ונקרא על שם השמים, האלוהות הראשית של שבטי הנוודים בערבות האסייתיות. בתוספת גוש הקרח הקבוע מעל פסגתו, מתנשא ההר לגובה של 7,010 מ'. הוראת שמו בקירגיזית היא " אדון הרוחות" ועל פסגתו עובר הגבול בין קירגיזסטן לקזחסטן.  בכיוון אחר, התנשאה פירמידה של קרח, הר פובדה (Pobeda Peak), "ג'נגיש גו'וקסו" (Jengish Chokusu) בקירגיזית, שמתנשא לגובה של 7439 מ' והוראת שמו, "ניצחון" בשתי השפות. ההר נמצא על הגבול בין קירגיזסטן לבין חבל שינג'יאנג'  (Xinjiang) שבסין. האויגורים, תושבי האזור, מכנים אותו Tömür וזהו גם שמו הרשמי בסין. מטפסי הרים סיווגו את הפסגות האלה כשתי הפסגות הצפוניות ביותר, המגיעות לגובה של יותר מ-7,000 מטר בעולם.

מכול עבר הזדקרו פסגות צחורות של הרים שגובהם למעלה מ-6000 מ'. מישה סיפר בגאווה שמישה "הגדול", הבעלים של החברה, עומד להשיג את התואר "נמר השלג", לאחר שיכבוש את חמש הפסגות המובילות באסיה התיכונה, שגובהן מיתמר לגובה של מעל 7000 מ' מעל פני הים. הכול בהק בלבן, ים של לובן צחור סביב סביב. השלג החזיר את אור השמש והיכה בעיניים. התבוננו מטה, בקרחון אינילצ'ק (Inylchek) אדיר הממדים, שהלכנו לאורכו ועל שוליו כמה ימים. לבן, מחורץ להפליא ומנוקד באגמים עונתיים, המתגלים ונסתמים לפרקים. שני פסים דקים, שחורים של חומר הבלית  ששחק הקרחון במגעו האלים על סלעי הגרניט, עוטרים או תו משני צדיו. הלאה משם, במרחק של ארבעה ק"מ בקוו אווירי, ניצב מחנה הבסיס של המטיילים. כל כך קרוב ועם זאת כל כך רחוק. לשם לא הצלחנו הפעם להגיע. התבוננו בו בערגה, מהר נבו שלנו. חשנו כחגבים נוכח ההוד הנורא הזה.

קרחון אנילצ'ק, או אנגליצ'ק (Engilchek), הוא גוש קרח ענקי, בלב רכס טיין שאן,  באזור איסיקול  (Issyk-Kul) שבצפון מזרח קירגיזסטן.[1].

את הרכס ניתן לחלק באופן גס לרכס המזרחי, הנמצא בסין והרכס המערבי, בשלוש הארצות האחרות. בצדו המערבי של הרכס נובעים הנהרות סיר דאריה Sir Daria))  ואמו דאריה    (Amu Daria, הנשפכים ליימת אראל (Aral), טרם שמימיהם הופקעו לטובת גידולי הכותנה באוזבקיסטן.

ראו באתר זה: ימת אראל.

החבל שבין הנהרות נקרא "טרנס אוקסניה", בפי היוונים  ו"מארא א נוור", בפי הערבים, ושם פרחה ממלכת סוגדיאנה (Sogdiana), אחד המרכזים החשובים ביותר של התרבות האירנית.

ראו באתר זה: תולדות אסיה התיכונה בימי הביניים.

לקרחון אנילצ'ק שתי זרועות: צפונית ודרומית. שלוחתו הדרומית של הקרחון, זו שהייתה לנו הזכות להתענג על יופייה ולהתמודד עם קשייה, הוא הקרחון הלא קוטבי השישי בגודלו בעולם. שטחו 17.2 קמ"ר ועוביו 150-200 מ'. הוא הגדול ביותר בקירגיזסטן ארץ ש-96% משטחה הוא הררי. השני בגודלו בכל אסיה התיכונה; אחרי קרחון פדצ'נקו (Fedchenko), שבהרי פמיר,  הקרחון  נובע מהמאסיב הענק ח'אן טנגרי ((Khan Tengri, אבי הקרחונים של הרכס השמימי, שחלקו העליון גולש לשלש מדינות: סין, קירגיזסטן וקזחסטן. מי הקרחון מתנקזים לנהר אקסו (Aksu), שמפלס את דרכו דרומה, חוצה את הגבול הסיני ונשפך אל אגן טארים שבלב שינג'יאנג, שבלבו נמצא המדבר הנורא, טַקְלַה מַקָאן (שהוראת שמו: "זה שנכנס אינו יוצא).

הטיול התחיל כמעט שבועיים קודם לכן. בשעת בקר מוקדמת נחתנו בבישקק, בירתה של קירגיזסטן, בטיסה של חברת "פגסוס" הטורקית. הטיסה התאחרה בשעתיים כמעט, מאחר והצוות נאלץ לבצע חניית בינים לא מתוכננת בטרבזון שלחוף הים השחור, כדי להוריד מהמטוס צעיר קירגיזי שיכור, שקילל בקול וניאץ את חברת התעופה וצוות המטוס. לאחר עיכובים שנבעו מבעיות באשרה הקבוצתית, יצאנו החוצה, שם המתינה לנו נטשה הבלונדית, אשתו של מישה "הגדול", שקיבלה אותנו במאור פנים. לצדיה ניצב מישה, שמעתה ואילך ייקרא "מישה הקטן", כדי להבחין בינו לבין "מישה הגדול", בעל החברה. מישה הקטן, בחור בן 24, בלונדיני, נאה, מדבר אנגלית רהוטה. עם הזמן יסתבר שלמרות גילו הצעיר (24), הספיק לעבוד כבר כשבע שנים, מתוכם ארבע בשירותו של מישה הגדול. בגיל 17 החל את דרכו כעוזר מדריך וכעת מוביל מסעות בגאון. בימים אלו הוא מסיים את המאסטר שלו בלימודי תיירות ואני צופה לו גדולות.

נמל התעופה, הסמוך לעיר בישקק, נקרא על שם מאנאס (Manas), הגיבור המיתי של קירגיזסטן,

זהו אפוס המתאר בשיר את ההיסטוריה של העם הקירגיזי והמיתוסים שלו. האגדות, המעשיות והשירה הם חלק מרכזי באוצר התרבותי של הקירגיזיים. הם רואים באפוס הזה חלק מהזהות הלאומית שלהם.  הקירגיזים מחפשים את שורשיהם בשבטים שהגיעו לכאן מנהר היינסי (Yenisei)  שבסיביר. מאותה סיבה, שונה שם הבירה מ"פרונזה" (Frunza) ל"בישקק" (Bishkek), שהוא מוט החביצה של הקומיס, חלב הסוסות המותסס, שתפש מקום קבוע בתפריט הקירגיזי[2].

בישקק נראית כמו כפר גדול. חסרת צבע ואופי. לאחר ארוחת בקר כבדה, החלנו לנסוע מזרחה, לאורך בקעת הצ'ו  (Chuy) הפורייה. כאן מתרכזת מרבית האורלוסיה. בעבר נתפשו מרבית הקרקעות על ידי מתיישבים רוסיים. חלקם היגר לרוסיה ואקראינה, לאחר התמוטטות ברית המועצות, גם אם בהצלחה מוגבלת. את מקומם תפשו קיריגיזים, הנחשביםב עיניה רויסם לעצלנים. מעניין כי חלקם שכח את השפה הקיריגיזת וכעת נעשה ניסיון להנחיל אותה לדור הצעיר, דרך בתי הספר.

התחנה הראשונה בדרכנו היתה האתר ההיסטורי בלסגון (Balasagun), שהיה בראשיתו עיר סוגדית (Soghdian) מיושבת על ידי איראנים. במאה ה-10 היתה לבירת החנאט הקאראח'נידית (Kara-Khanid) ששלטה באסיה התיכונה במאות ה-11-12 ועריה החשובות היו סמרקנד, קשגר וארטוש. כאן נולד המשורר הקירגיזי, בלסגוני (Yūsuf Balasaguni), שכמו רבים נקרא על שם המקום בו נולד.

ראו באתר זה: תולדות אסיה התיכונה בימי הבינים. העמים הטורקיים.

במקום מינרט מרשים המכונה "מגדל בוראנה"  (Burana) ובאתר פזורים סלעי בלבל  (Balbal), מצבות אנתרופומורפיות, ששמן הרשמי הוא  Kurgan stelae, האופייניות לעמי הערבות בתקופה הפרה מוסלמית והוראת שמם "אבות קדמונים". אבנים כאילו היו מפוזרות בדרך כלל, סביב תל שעמי הערבות ערמו מעל קבר (קורגן). בתקופת הברזל היו אלו הסקיתים ובימי הביניים, העמים הטורקיים.

כמו כן, ניצבה שם אבן אייל, מגליט מהוקצע ומלוטש ועליו כתובת, המשמש את עמי הערבות בטקסים שמניסטיים. הם קיבלו את שמם מכמה מצבות כאילו , שנמצאו במונגוליה וסיביר ועליהם נחרתו דמויות של איילים מעופפים.

ראו באתר זה: מונגוליה, שמאניזם.

ראו באתר זה: תמונות מטיול בקירגיזסטן, 2017

ראו גם: תמונות מטיול בקירגיזסטן, אוגוסט 2015

נסענו בבקעה ירוקה להפליא, מעובדת בצפיפות, כשמצדנו השמאלי (צפוני) מיתמרים הרי טיין שאן ומימיננו נראה האגם המאורך, אגם איסיקול  ( Issyk-Kul) שצבעו כחול עז. אגם זה, שטחו למעלה מ-6,000 קמ"ר, הוא האגם ההררי השני בגודלו בעולם לאחר אגם טיטיקקה שבאמריקה הדרומית וכן אגם המלח השני בגודלו בעולם לאחר הים הכספי. הוא ניזון ממעיינות ומכ-118 נהרות ונחלים המביאים את מי הפשרת השלגים והקרחונים באביב ובקיץ. פירוש שמו הוא "האגם החם". מקור השם בכך שמימיו אינם קופאים בחורף, גם כשהטמפרטורה סביבו נמוכה מנקודת הקיפאון, בשל צירוף של גורמים: מליחות נמוכה (סביב 0.6% בהשוואה ל-3.5% במי ים), גוף מים עמוק ופעילות גאותרמית תת-קרקעית. עניין המליחות אינו ברור דיו. האגם ניזון ממספר נחלים והוא נמצא באזור שאין בו התאדות רבה.

האקלים באזור האגם הוא יבשתי קיצוני, הגורם להבדלים גדולים בין החורף לקיץ: הטמפרטורה הממוצעת בקיץ היא כ-22 מעלות צלזיוס, אולם נרשמו מקרים של 40 מעלות צלזיוס. בחורף ממוצע הטמפרטורות הוא כ-5 מעלות צלזיוס, אך היו רישומים של 30- מעלות צלזיוס ואף פחות מזה.

עצרנו ליד דוכנים מקומיים, שם הציעו למכירה בעיקר משמשים מתוקים להפליא, דובדבנים ודגים מלוחים שנתלו על גבי קולבים. קנינו כמה מהם , והם התגלו כמעדן מלכים.

בשעה מאוחרת יחסית סעדנו צהרים במסעדה מקומית. סביבנו נראו קלסתרים שונים: רוסים לבני פנים וצרובי שמש וקירגיזים, שעצמות לחייהם בולטות מעט ועיניהן כמעט מלוכסנות.  הגברים ניכרים בכובעי הלבד הלבנים שעל ראשם, המעוטרים בשחור. הקיריגזים הם אחד מעמי הערבות. שמקורו באגן היינסי, בסיביר של ימינו. במאה ה-9 הם דחקו ממקומם את האויגורים אל שינגי'נג של ימינו והם עצמם נעו בערבות של טוראן, עד שהתיישבו כאן. בארץ שעם הזמן נקראה על שמם. פריט הלבוש המפורסם ביותר הוא ללא ספק הקאלפאק – הכובע הקירגיזי המסורתי. זהו כיסוי ראש ארוך העשוי מצמר כבשים דחוס, ועליו עיטורים מסורתיים אשר מסמלים את הייחוס השבטי.

ראו גם: תמונות מטיולים בקירגיזסטן 2001-2003

המטבח המקומי משלב מטעמים רוסיים ואסיתיים. סעדנו ממולאים הנקראים מאנטה (Mante). אלו כיסונים מאודים, ממולאים בבשר כבש טחון, לעתים מוגשים עם יוגורט חמצמץ.

הקיריגזים הם צולי בשר מיומנים והשיפודים שסעדנו שם היו מהטעימים שעכלתי בחיי.

לאחר נסיעה לא ארוכה, עצרנו ליד אתר המרחצאות צ'ולפון אטא (Cholpon-Ata), שם ביקרנו בשדה זרוע פטרוגליפים (Petroglyphs), כלומר, ציורי סלע, בהם רואים הרבה מהווי הציידים בתקופות קדומות. יתכן שצוירו על ידי הסקיתים, תושביו הקדומים של האזור.

ראו באתר זה: הסקיתים.

בין הציורים, נראה גם נמר השלג, חתול הפרא המיתי של גג העולם. מושא כיסופיהם של מטיילים. מישה הודה שלמרות ניסיונו בן שבע השנים לא התמזל לו מזלו, לראות את היצור המיתי הזה. מעבר לציורי הסלע, שבשטח פזורים כאלפיים מהם, המראה של ההרים המושלגים והכחול העמוק של הימה מאידך, עם משבצות חקלאיות בגווני ירוק וצהוב, היה עוצר נשימה ממש. נסענו לאורך דרכים מוצלות בעצי צפצפה ומעת לעת עצרנו כדי לצלם איכר קירגיזי או תמונת נוף כזו או אחרת.

באור אחרון הגענו לישוב קאראקול (Karakol), הנמצא בצדו המזרחי של ימת קרקול. במרחק של 150 ק"מ מערבית לגבול עם סין. המקום שנקרא בתקופה הסובייטית Przhevalsk , הוא מרכז אדמיניסטרטיבי למחוז בשם זה וכיום מרכז לתיירים היוצאים לשוטט בסביבה. מדי יום א' מתקיים כאן שוק בהמות , המושך אליו נוודים מרחבי האזור. סיימנו את היום בארוחה דשנה של שיפודי כבש, שטעמם המשובח נשמר בפינו עוד זמן רב והיה מושא לגעגועים בארוחות שבושלו במהלך הטרק.

ביום המחרת יצאנו לאסוף את הסבלים ואת הציוד. לאחר שעה ארוכה החלנו לנסוע במשאית מסוג "קמאז" (Kamaz), שיכולת העבירות שלה מעוררת השתאות והנדסת האנוש שלה מעוררת השתאות הפוכה. החלנו לטפס בקניון קרקול, שבהרי טרסקי (Teskey Ala-Too), דרומית- מזרחית לאגם. ביער שמיעוטו עצי שדר לבני גזע, הנקרא "בריוז'ה" בפי הרוסים ומרביתו עצי אשוח. כעבור כשעה של נסיעה, הגענו לגשר שחלקו הימני נסחף על ידי מי הנחל השוצפים. כנראה שרכב צר היה עובר ששם, אך לא הקמאז. לאחר כמה דקות של בהיה, החלנו לשאת סלעים כבדי משקל ולהשליכם את הפרצה שנפערה בצד הגשר. התחלנו במלאכה עשרה ישראלים וכעבור כמה דקות הצטרפו אלינו עוד כ-15 סבלים. התבוננתי במשקל הסלעים שבידיהם והבנתי את ההבדלים. לא רק בין צעירים למבוגרים, אלא בין עירוניים כמונו ליושבי הרים. עמלנו במשך כשעה, השלכנו סלעים לתוך בור שדומה ואינו מתמלא. מעת לעת התפניתי להתרשם משילוב הצבעים: ירוק בהיר של האחו, טורקיז של מי הקרחון ששצפו בנהר, נקודות צבעוניות של פרחים, גזעים לבנים של עצי שדר וירוק כהה של האשוחיות. בתוך הספקטרום הזה, של הצבעים הקרירים, בלט הקמאז בגונו האדום העז.

רק לאחר שכפות ידינו היו מרוחות בבוץ ובגדינו מנוקדים בכתמים חומים, העיר הנהג הערה שביעת רצון למחצה, אך בעודו מתניע, הגיחה אי משם משאית, מלאה בסלעים ושפכה את תכולתה במקום הראוי בצדו של הגשר…. התבוננו זה בזה במבוכה ואחרי דקה פרצנו בצחוק משחרר… עוד נסיעה קצרה ואנו מגיעים למקום שפעם היה בו גשר וכיום רק כמה קורות עץ שבורות. הקמאז ניסה להיכנס לערוץ השוצף, אך התנגדות המים הבהירה לנהגו שמדובר בניסיון כושל. לאחר התייעצות עם הנהג, הבהיר לי מישה שעלינו לבחור בין שתי אפשרויות: האחת, לנסות לטפס מעלה, לעקוף את המקום בו נתקענו ולהגיע לגשר אחר, סביר להניח שגם הוא הוצף, לפחות בשלב זה. גם אז, כך טען, לא נצליח להגיע למחנה אשר בסירטה (Sirata), למרגלות מעבר ההרים. זהו טיול בן ארבעה ימים, שנדחס לשלושה בזכות הקפצת הרכב. בלעדיה, אין לנו סיכוי להגיע לאגם ולהשלים את הסיבוב.

האפשרות השניה היתה, מה שנראה באותו רגע כתבוסה, לשוב על עקבותינו ולעלות בציר המקביל, דרך העיירה אקסו (Ak-Suu) וערוצו של אלטין ארשן  (Altyn Arashan). נסענו. הדרך המשובשת והקפיצים הרעועים העניקו לנו תחושה של מערבל מזון, אולם הנוף היה פיצוי הולם: הרים גבוהים משני צדי הגיא, מדרונות מיוערים בצפיפות, כרי דשא זרועי פרחים, עדר סוסים מכאן, שני רוכבים משם. בתוך היופי הזה זרם נחל אלטין ארשן, שמימיו יצרו פס גועש של תורכיז בתוף שפע הירק.

טיפסנו בדרך שספק אם ג'יפ היה מצליח להתמודד עמם, עד שהגענו למעבר הרים שנשקף אל אלטין אראשן שהוראת שמו "מעיין הזהב". היתה זו בקעה רחבת ידיים, בגובה של כ-3000 מ', עטורת הרים שהגבוה שבהם הוא פיק פלטקה (Pik Palatka), המתנשא מדרומה, לגובה של 5200 מ', והקרחון שלו מזין את הנחל שלאורכו נסענו.

בלב הבקעה נראה ריכוז של בקתות ומבני עץ, שרובם ככולם עוסקים בהארחה. למרות שהיה מעונן, המראה היה מרהיב. המקום היה מוכר לי היטב מטיולים קודמים, אך למרבה האכזבה, מעיינות הגופרית החמים, שהיו בעבר הלא רחוק, תחת כיפת השמיים, נכלאו במבנים, המפחיתים מקסמם. בעודי מתבונן כה וכה, התבונן בי  גבר גדל גוף ושאל בביטחון: "ישראל"? בעודי מהנהן, שאל וענה: "מדריך טיולים"? כנראה ששפת הגוף עושה משהו. היה היגיון מה בהצעתו להישאר ללון במקום, ולו כדי להסתגל לגובה, אבל חשנו צורך להתחיל ללכת. חצינו את הנחל על גבי גשר צר והחלנו לטפס ברגל, בשביל תלול דרך היער. למרבה המזל הוכרז האזור כשמורת טבע וכריתת היערות הופסקה. בעבר היה זה ביתם של דובים ושל נמרי השלג. 25 מהם נלכדו בתקופה הסובייטית ונמכרו לגני חיות ברחבי תבל, עד שהציד נאסר בשנת 1975.

כעבור כשעה של הליכה, הגענו לערוץ ומעליו מתוח ענף גדול. אף אחד מאתנו לא העז לעמוד עליו. התקדמנו בישיבה, בתנועות איטיות, מתחככים בזיזים, כשאנו מברכים על כל רגע שאיננו עמוסים בתרמילים. גם כך החצייה לא היתה פשוטה כלל ועיקר. לקראת הסוף, היתה לנו הברירה להזדקף ולקפוץ בצעד אמיץ, או לרדת מדרגה על הישבן, דבר שגרם לחצי מעידה ולטבילת הרגל במים הקרים, עד לברך לערך. מאוחר יותר, צפינו בסבלים הקירגיזים, נעולים בכפכפים, עמוסים בתרמילים השוקלים כ-40 ק"ג, מדלגים בריצה על פני הקורה…

הטיפוס במדרון הבוצי לא היה קל והגשם שהחל לטפטף, לא הועיל בלשון המעטה. כעבור כשעה נוספת של הליכה, בקצה קוו העצים, הציע מישה להקים מאהל, אך למרבה הצער התברר כי הסבלים לא הבינו אותו והמתינו לנו עם הציוד במרחק לא ברור. רק כעבור ששעתיים נוספות של הליכה, חלקן בחשיכה, הגענו אל המחנה המיועד. לא היה זה מישור או כר דשא, אלא מדרון הררי, כולו בורות ומהמורות. הצלחנו בקושי לנטות את אוהלינו, ולאכול ארוחת לילה מאוחרת. השפעת האוויר הדליל בגובה הרב ניכרה וחיש קל התברר הפער בין מצבם של אלו שנטלו בעוד מועד כדורי אורמוקס להסתגלות לגובה, לבין אלו שסמכו על מזלם הטוב.

עם שחר, לאחר אריזה וארוחת בקר, ירדנו לערוץ שלמרגלות המאהל, אותו נאלצנו לחצות ברגל, ברגליים יחפות, במים הקרים, כשנעלינו קשורות על צווארנו. בתום החצייה התברר שבלהה איבדה את אחת מנעליה בערוץ ונאלצה להמשיך ללכת בנעלי ספורט. עברנו עדר גדול של כבשים ורועה שהתבונן בהם מפתח אוהלו, אך השמים המעוננים לא אפשרו תצפית נרחבת. לאחר שהגענו לגובה של 3000 מ', בלהה חשה ברע ופינינו אותה על גבי סוס חזרה לאלטין ארשן.

המשכנו ללכת, בעליה שהתמתנה מעט, עד שהגענו אחר הצהרים לבקעת Keldike, בגובה של 3200 מ', שם החלו הסבלים בבניית מאהל.. מעלינו, בגובה ניכר, נראה  מעבר הרים תלול, Ala-kul. התבוננו בדאגה במעבר ובעננים שכיסו אותו לפרקים . גדי שסובב את קרסולו החליט להישאר במאהל ובעקבותיו נשארו כמעט כולם. איש איש מסיבותיו, כשהנימוק הפופולרי הוא מזג האוויר הסגרירי, שמן הסתם לא יאפשר לצפות באגם שמאחורי הרכס. ארבעה צדיקים החלו לטפס ואני ביניהם. השביל היה תלול מאד ובשלב מסוים הפך לדרדרת של ממש. היה צריך להיעזר בידיים כדי לטפס ולהפעיל את הראות שהתנשפו בבקשם מעט חמצן באוויר הדליל. קרוב מאד למעבר שמעתי את קריאתו של עירא: "המראה נהדר; שווה כל רגע". עוד רגע של מאמץ ואני ניצב במעבר ההרים בגובה של 3860 מ'. מאחורי היה פרוש המאהל שלנו, שנראה ככמה נקודות ירוקות ולמרגלותינו, ממעוף הציפור ממש, עמק קרחוני ולמרגלותיו אגם מאורך שצבעו טורקיז: אגם אקא קול  (Ala Köl) , בגובה של 3533 מ' . אורכו 2.3 ק"מ ורוחבו 700 מ'.

גם באוויר עשיר יותר, היה זה מראה עוצר נשימה. עמק קרחוני נהדר, שצדודית הרוחב שלו כצורת האות U וממעל, קירות סלע תלולים. המראה הקסום הזה היה עטור הרים מחודדים, סביב סביב, שפסגותיהם אפופות עננים. לא ברור אם ביום בהיר היינו צופים בפסגות המפורסמות של רכס, קרקול , שגובהו 5216 מ', או הר בוריס ילצין, שפסגתו מרקיעה לגובה של 5168 מ'. אך את מראה כסותם המושלגת רק יכולנו לדמיין.

הנוסע הראשון שתיעד את האגם הזה היה החוקר הרוסי פוטימסוף (Putimtsoff), שבגיע לכאן ב-1811. הוא השתפך בזיכרונותיו אודות הסלעים הגדולים המקיפים את האגם, את שפעת גווניו ואת הרוחות העזות המסעירות את מימיו. הוראת השם "אלא קול, היא "רבגוני", אך סביר יותר להניח שהוא קיבל את שמו מרכס Ala-Таu המתנשא מצפונו.

ענת שהגיעה אחרי הגיבה אף היא בקריאות התפעלות ולאחר שנרגענו משפע היופי, התפננו לעודד את גיל, שגם היא הצטרפה לקריאות הצהלה. סמוך לשפת האגם ראינו את המאהל הקבוע של חברת אקסאי (Ak-Sai) המקומית. בהמשך, כך הסביר לנו מישה, היינו אמורים ללון ולהגיע לכאן מהכיוון ההפוך….לא ברור מה היינו עושים עם הקרסול המסובב של גדי.

בדרכנו מטה, ראינו כמה מקומיים נושאים על כתפיהם סירה בצבע צהוב. מן הסתם הם מתכוונים לטפס עמה למעבר התלול. לא ברור לי איך יעשו זאת, אבל עם הזמן למדנו להכיר ולהוקיר את כישורי הטיפוס של המקומיים. אני מניח שבקיץ הבא, יציעו למטיילים סיורי שיט באגם…

מחנה אוהלים נוסף, שם פגשנו בחור גבה קומה ובהיר שיער. זהו מישה הגדול, שלמרות היות ובעל החברה, לא נרתע מלבצע עבודות שדה פשוטות, כמו בנית אוהלים ואספקת מים. עם הזמן למדנו להכירו. בחור כבן 40, שהוריו עברו לגור בטמגה, סמוך לאגם איסיקול. מהנדס בהכשרתו, שהחל את דרכו כמטפס הרים ויחד עם רעייתו, פתח חברה חדשה, בשם Kirgizland. ככול שחלפו הימים, גברה התפעלותנו מהמקצועיות שלו , מקור הרוח שלו ומההגינותו.

לאחר חילופי רשמים שבנו למאהל, לחברינו הסקרנים ולארוחת הערב. הדרך למטה נראתה שונה. היער, המדרונות, ניבטו אלינו מהכיוון ההפוך. בשעת אחר הצהרים הגענו לאלטין ארשן, לארוחה טובה ולטבילה במים הלוהטים. בין לבין, שמענו קול שעטת סוסים. שתי חבורות של פרשים חטפו זו מזו גווייה של עז. הסוסים התחככו זה בזה, בהוראת הרוכבים נעמדו על רגליהם האחוריות, סובבו אלו סביב אלו. זהו משחק, המזכיר מעט פולו ומוכר ברחבי אסיה התיכונה בשמות שונים, כשכל עם טוען למקוריות. שמו המוכר הוא Kok Boru. כאן הוא נקרא Alman Baiga . נראה שעשוע מסוכן.

בשעת לילה הגענו לקרקול, למסעדה ולארוחת הערב. שם פגשנו את החברים שהיו אמורים להצטרף להמשך המסע. כמו בשיר על "הכושים הקטנים", התברר כי יהודה לא הגיע בגלל זיהום ברגלו ומולי נאלץ לשוב הביתה.

ביום המחרת החל הדבר האמתי:

ראו גם: תמונות מהטרק לאלינצ'ק

למרות שערב קודם דנתי עם מישה בהתארגנות מוקדמת של הסבלים, מסתבר שלאסיה התיכונה יש את הקצב שלה. הסבלים התארגנו בדיוק בקצב שלהם ולאחר שעה ארוכה יצאנו בנסיעה ארוכה, לאורך בקעת Tyuz, עד ל- Chon-Ashu pass  – מעבר הרים סחוף רוחות, בגובה של3822  מ', שהעניק לנו תצפית נדיבה על האזור. הדרך עברה בין עמקים גבוהים מכוסים בכרי דשא, מעברי הרים גבוהים, פסגות הרים מושלגות וקניונו האדיר של נהר Sary-Jaz.

מכיוון שאנחנו באזור רגיש מבחינה ביטחונית, נתבקשנו על ידי משמר הגבול להראות את דרכונינו ואת אישורי המעבר שבידינו. כבר קודם לכן, בכניסה למדינה, נתקלנו בבעיה לא צפויה. איילת החליפה דרכון לאחר הוצאת האישור ודרכונה החדש לא תאם את הפרטים המופיעים באישור. אם לא די בכך, ענת ויעל החליטו משום מה להשאיר את דרכוניהן בקרקול. מישה הגדול השרה עלינו ביטחון, אך מסתבר שהתהליך מסובך. מדובר בבירוקרטיה אסייתית עם שורשים קומוניסטיים. לאחר התדיינות ארוכה, ולאחר שריצינו את רוחו, אפשר לנו המפקד לעבור, כשהוא מבטיח לדווח על בואנו לפקודיו בנקודת הביקורת הבאה, כדי שיניחו לנו לעבור. כאשר הגענו לשם, לאחר שעה נוספת של נסיעה, התברר שהיינו אופטימיים מדי. עברו עלינו כשעתיים נוספות של מריטת עצבים, עד שהצליח מישה, בקור רוח ובשקט מופתי, לפייס גם את המפקד המקומי ולחלץ אותנו משם. כפי שהסביר לנו מישה, יש אנשים שנתקלים בבעיה ורוצים לפתור אותה ויש אחרים המבקשים להיבנות ממנה.

המשכנו לנסוע ביער שהלך והתדלדל, עד שחנינו ב- Ichkilitash, סמוך מחנה ארעי של רועי בקר. ליד מפגשו של נחל Echkilitash עם ערוצו של Sary-Djaz. היינו אמורים להתקדם כ-40 דקות במעלה הנחל, אבל בשל השעה המאוחרת, נאלצנו לחנות כאן. גדי שנבצר ממנו ללכת, בתו גיל וחברו ציקי, שבו על עקבותיהם לטיול אלטרנטיבי בג'יפ והתארגנו ללינת לילה. במקום עמדה בקתה עלובה וכמה מכלאות בקר, שכמעט וכוסו על יד "עוגות" של גללי בקר, שנועדו להסקה.

בעצתו של תום צור, החלטנו שלא להיכנס בציר הרגיל, לאורך בקעת אינילצ'ק, אלא ללכת לאורך ערוצו של נחל Tyuz. לאחר ארוחת הבקר, חצינו את הגשר מעל הנחל והתחלנו בעליה מתונה במדרון.

מזג האוויר היה מעונן, אך מעת לעת נקרעו בעננים פיסות שמים כחולות. מישה הפנה את תשומת לבנו לאדלוויס (Edelweiss) , שפרחיו הלבנים הפכו לסמל בהרי האלפים ולא הסתיר את גאוותו על כך שבאירופה הם הולכים ונכחדים וכאן הם ממלאים את המדרונות.

כעבר כשעתיים של הליכה הגענו ל"בוז אי" של נוודים, מילה קירגיזית המוכרת יותר בשמה המונגולי גר (Ger) , או בשמה הטורקי "יורטה" (yurt).  זהו אוהל מעוגל, עושי לבד (בעבר היה מיריעות עור), מתוח על גבי שלד ממקלות עץ גמישים.  שמשמעות שמו הקירגיזי היא "בית אפור", על שום צבעו של הלבד. משמעותה המקורית של המילה "יורט" היא "ארץ מגורים", "שטח מחיה" או "מולדת", והביטוי הפך לשם נרדף לבית פיזי נייד שצורתו כשל אוהל בשפות אחרות, כמו רוסית, וממנה עבר לשימוש בינלאומי. מאותו שורש נגזרה גם המילה "Ordu" שמשמעותה בטורקית מודרנית "אדמה" או "ארץ" וזו מצאה את דרכה לשפות שונות כחלק משמה של ממלכת "אורדת הזהב"  (טורקית: Altın Orda Devleti)[3].

ראו באתר זה: רוסיה תחת שלטון הטטרים

שלד הגג של היורט העשוי בצורת שתי וערב הפך כשלעצמו לסמל בתרבויות מרכז אסיה. השלד המכונה בקירגיזית "טונדוק"[4] עבר לעתים מאב לבן גם כאשר יתר מרכיבי היורט הוחלפו, וכתמי העשן שהצטברו עליו היו לסמל ולאמצעי מדידה לוותק המשפחה. לגר פתח קטן מעץ, שאף פעם אינו נעול ומחור שבגגו מיתמר עשן. החלק החשוב ביותר הוא הטונדוק,  אשר מחזיק את גג היורטה ואף מופיע על הדגל הלאומי. שם הוא מסמל את  העם הקירגיזי שכולו נמצא תחת גג היורטה. נוודים מיומנים מסוגלים לפרק או לבנות יורטה תוך שעה. גם המשפחה הזאת הם דיירים זמניים, שמין הסתם יתקפלו מכאן בסוף הקיץ.

ראו באתר זה: התרבות המונגולית.

לאחר ששוחחנו, צילמנו והצטלמנו עם יושבי הגר, המשכנו לטפס לאורך הנחל, שזרימתו הלכה וגברה, במדרונות מוריקים וזרועי פרחים, בשלל צבעים. לא מדובר על פרח פה ופרח שם. אלא על מרבד שלם, לעתים בצהוב, לעתים בכתום, עם נקודות כחולות.

בשלב מסוים נתגלה לעינינו רכס Saryjaz המאורך ועתיר הפסגות מושלגות, שהפיח בנו משנה עידוד. מתברר שהעיכוב של אמש היה בעוכרינו. לטענת הסבלים אי אפשר יהיה להגיע למחנה המתוכנן למרגלות מעבר ההרים. ניסינו לשכנע את מישה, אך התברר שהסבלים הם הקובעים. אני מניח שלו מישה הגדול היה כאן, הדברים היו נראים אחרת, אבל ידו של מישה הקטן היתה קצרה מול עמדתו הנחרצת של מנהיג הסבלים. לנו סמוך לעיקול הנהר, בגובה של 3600 מ', מעל פני הים. זמן קצר לאחר שנטינו את אוהלינו החל לרדת גשם זלעפות. התכנסנו לאוהלים, מקשיבים למטר שניתח בעוז על היריעות.

אהרל'ה, הדוקטור הרופא, סבל מהגב והחליט לשוב על עקבותיו. התאספנו והסברתי לחברים שזוהי נקודת ההכרעה. מי שרוצה להמשיך, גם אם בגשם שוטף, מוזמן להישאר. מי שמעדיף לחזור, יעשה זאת כעת. לאחר התלבטות ולאחר שהשמש יצאה והחלה לייבש את היריעות הרטובות, החליטו כולם להמשיך ויהי מה.

ביום המחרת ניסינו לחצות את הערוץ. התברר שהזרם חזק מדי, סוחף בצורה מסוכנת. המחשבה הראשונה היתה לחצות אותו ברכיבה על סוס. לדאבוני, הסוס שנראה בשעות הבקר המוקדמות, סמוך למאהל, נעלם. הגענו לנחל, נותרנו יחפים ולבושים בתחתונים בלבד. מישה הוציא חבל עבה, אבל הסבל שניסה לחצות את הנחל, טען שמסוכן מדי. בעודנו מתבוננים כה וכה, הפנתה יעל את תשומת לבי לכך שהסוס חזר. רצתי בתחתוני, כשאני מנופץ בידי בפראות. הגעתי מתנשף אל הסוס, שכבר היה עמוס לעייפה ולבעליו שסיים אתה קישורה האחרונה. הדגמתי לסייס תנועות של דהירה ובו זמנית של תשלום כסף. אינני דובר קירגיזית והוא לא דובר אנגלית או עברית, אבל הבנו זה את זה. חיש קל פרק את המטען מגב סוסו, והגיע לנחל והעביר אותנו אחד אחד, במים השוצפים. הסוס נאבק במים השוצפים בנחישות ועורר את התפעלותנו. מאוחר יותר ראינו שהסבלים שלנו שכרו אותו, כדי לסייע להם להביא את המטען הכבד אל המחנה.

משם הלכנו עוד מספר שעות, תוך השתאות ממרבדי הפרחים הצהובים, ומפיתולים פראיים שחולל הקימוט בהר, עד שחנינו למרגלות בולדר ענק שנקרא Chon-Tash. הקמנו את המאהל למרגלות מעבר ההרים, מוטרדים ממזג האוויר. הפאס, פסגת Sarigas (מילולית: ההר הצהוב), היו אפופי ערפילים.  נכנסנו רטובים לאוהלים, הצצנו מהם החוצה כשסנדלינו מחותלות בניילונים, מקווים למחר טוב יותר. הטבח החרוץ שלנו עשה כמיטב יכולתו כדי להכין מרק, אורז ומעט בשר משומר. ההליכה מעוררת תיאבון עצום. הארוחות היו נושא מרכזי בטיול. לא כל כך בזכות הטעם, אלא בזכות ההויי. המשכימים קום, יכלו להיכנס ל"אוהל המסעדה" ולשבת על יריעת ניילון. שם התקנאתי במתרגלי היוגה, שעם הזמן פיתחו גמישות ראויה לציון, בעוד שאני, עם רגלי העץ הארוכות שלי, נאלצתי לאכול בתנוחה שהיא ספק ישיבה, ספק שכיבה. ארוחת הבקר כללה בדרך כלל דייסה וכמה ביסקוויטים מרוחים בשוקולד למריחה. ארוחת הצהרים כללה רפרטואר קבוע של לחם יבש, חתיכות נקניק ופרוסות של גבינה צהובה. לעתים גם קופסת סרדינים ופירות שהלכו והתמעטו. ארוחתה ערב היתה מורכבת ממנה ראשונה של מרק ומנה עיקרית של אורז או כוסמת. לקינוח שתינו תה, כשאנו מזכירים לעצמנו, שלא להיכנע לטעמו החם, המשכר, שמא ייגבה את מחירו בגיחה להאהל אל הלילה הקר, להטיל את המים…

במהלך הלילה, שמענו את טיפות הגשם ניתכות בעוז על יריעות האהלים, שעמדו יפה במעמסה והתפללנו ליום מוצלח יותר,

הטיפוס למעבר ההרים Tyuz pass, בגובה של 4001 מ' היתה פחות קשה משציפינו. תוך שעה עמדנו במעבר, מתבוננים בהשתאות בכתר ההרים המושלגים שבהק מולנו . זהו רכס איליצק-טו  (Inylchek-Too)  ששיאו הר נאנסן Nansen)  הזדקר בגאון ופסגתו המושלגת מזדקרת לגובה של 5695 מ' מעל פני הים. מתחת לקוו השלג נמתחה רצועה ירוקה של עשב ולמרגלותיה, מדרונות שלמים, שופעי צמחיה ירוקה רעננה ומתחת להם יער אשוחים עבות, בצבע ירוק -שחור. זוהי קירגיזסטן, ארץ ש-94% ממנה הרים. אטרקציה בינלאומית לטיולי הרים. שניה רק לנפאל.  מישה הציע לעלות לנקודת תצפית גבוהה עוד יותר. המראה שנגלה משם היה פתוח יותר, שלם יותר, אך ספק אם הצדיק את הזמן והמאמץ שהושקעו.

למרבה ההפתעה, הירידה היתה קשה הרבה יותר. פיתולים, שיפוע עז, דרדרות, טמפרטורות שעלו. אחרי שעה ארוכה בהרבה וברכיים כואבות, ירדנו לבקעת אילינצ'ק, שהיא למעשה שער הכניסה לקרחון. תוך שעה ירדנו מגובה של 4100 מ' ל-3500 מ' מעל פני הים. ממעבר הרים סחוף רוחות לבקעה יבשה למחצה. מרבית המטיילים מגיעים דרך הבקעה הזאת, מבלי שראו את המראה הנשגב מראש המעבר ומבלי שחוו את המדרונות המוריקים וכרי הדשא זרועי הפרחים.

הבקעה הפתיעה אותנו בצחיחותה היחסית. הקרקע היבשה היתה ניגוד גמור לגשמים שספגנו בימים האחרונים. נראו שם אשלים, פרקרק פרסי  ומינים שונים של צמחיה חובבת יובש. גם כאן, נאלצנו לחלוץ את נעלינו ולחצות ערוץ קטן. הטבח ששקד על הכנת ארוחת צהרים, סיפר לנו שאך לפני שעה, ניתן היה לחצות את הפלג בטפיפה על גבי אבנים. שעה של חום והקרחון מגיר את מימיו. התקדמנו בקצב סביר בהחלט, אך הסבלים הקירגיזים, בסנדלים מרופטות, דילגו לפנינו כאיילים. דומה ומגחכים נוכח קצב התקדמותנו האיטי. עוד כמה שעות של הליכה ואנו מקימים את המאהל, ב– Camp Glina, בגובה של 3500 מ', סמוך מאד לקרחון הגדול, קרחון אילנצ'ק, גוש הקרח הגדול יותר ברכס טין שאן.

ראו באתר זה: הקרחונים

מישה הכריז בגאווה כי אורכו של הקרחון הוא  62 ק"מ, רוחבו למעלה מ-3 ק"מ ויש בו מספיק מים כדי לכסות את קירגיזסטן כולה ב-3 מ' של קרח מומס. למעט רועי צאן שמן הסתם שוטטות באזור, הראשון שביקר במקום היה פיוטר סמנוב  (Pyotr Semenov) , שחקר את האזור ב-1857. בראשית המאה ה-20 החלו מטפסים אירופאים להעפיל אל חומת הקרח, עד שנות ה-30, כשממשלת ברית המועצות חסמה את הגישה לזרים. איסור שתוקפו פג רק עם נפילת ברית המועצות ב-1991.

הקרחון אינו מרשים במיוחד בשלב זה. הוא מכוסה בחומר בלית. סלעים, קרקע ואבק, הצובעים אותו באפור חום . מהנקודה בה חנינו, נאלצנו לרדת לאורך הקרחון ובכמה מקרים ממש בשוליו, כשאנו משתאים מעצן העובדה שאנו פוסעים על קרחון, ללא קרמפונים וגרזני קרח. ירדנו עד לשפתו הצפונית ומשם, התחלנו בעליה ארוכה ומתישה בשביל צר לאורכו של גוש הקרח. השביל טיפס וירד וטען אותנו בכמויות בלתי מבוטלות של אדרנלין. המורנה, חומר הבלית שהוביל  הקרחון, הינו שרשרת של ערימות תלולות של עפר וסלעים. כאילו בולדוזר אימתני הניח אותם לצד התקדמותו. לצד הדרך נראו בולדרים; סלעי ענק. הגדולים שבהם הובאו לכאן עם הקרחון. הקטנים יותר, עדיין במשקל של כמה טונות, התגלגלו מראש המצוק.

פה ושם נאלצנו לחלוץ נעליים ולחצות ערוץ נחל. במקום אחר חנינו לצד אגם עונתי, בו אורי ויעל העזו להשתכשך. עקפנו בולדרים ענקיים, במספר גדל והולך והבטנו מעלה, בפסגות המושלגות שזכו לאור נדיב. בשלב מסוים נראה היה שמישה מתחיל להילחץ. היינו קרובים למצוק והוא חשש מהידרדרות של סלעים. בניגוד לרצוני להישאר ולספוג את היופי, מישה דחק בנו לפתוח צעד. בשלב מסוים התברר כי הסיבה ללחץ היתה איבוד השביל. היינו צריכים להיצמד לקיר, לאחוז בו בידיים ולהתמודד עם הדרדרת והאבנים שהפלנו בדרכנו. מעת לעת חלף ביעף גוש של סלע, שלא נותר לנו אלא לברך שעבר בסמוך לראשנו. זו היתה שעה של חוסר נוחות, בלשון המעטה, שגרמה לי לחשוב עד כמה בר מזל אני שאיני מוביל אחרי קבוצת מטיילים. בשלב זה הייתי משוכנע שמישה איבד את הדרך ולאחר ששכנעתי גם אותו, התפצלנו ולאחר כרבע שעה מתוחה, הגענו לשביל הנכון , עד למחנה Merzbacher glade, פיסה יחידה של ירק,  בגובה של 3400 מ', מול אגם מרצבאחר (Merzbacher). מולנו הזדקר רכס Razdilnaya, במפריד את הקרחון לשלוחה צפונית ודרומית

אגם מרצבחר הוא אגם עונתי, אורכו 6 ק"מ ורוחבו ק"מ אחד. התחוב ממש בין השלוחות הצפונית והדרומית של קרחון אילנ'ציק, המתמלא במהלך האביב ומתישהו בקיץ, באוגוסט או ביולי, פורץ את דרכו מבעד למורנה, אל נהר אילנצק. ונעלם. למעשה, האגם נחלק לשנים על ידי גשר מקרח. רק החלק התחתון מתרוקן בעוד החלק העליון מלא תמיד. מתברר כי האגם מתרוקן גם בחורף, אך מרבית המטיילים יודעים רק על האירוע של הקיץ. לדאבוני לא היה לנו די זמן להגיע לאגם. מתחקור של משיה למדתי שהוא מכוסה בחלקו המוצף, בגושי קרח.

ב-1903 הגיע לכאן גיאוגרף ומטפס הרים גרמני, בשם Gottfried Merzbacher, שהגיע לכאן במסגרת מחקר של הרי טיין שאן לטיפוס על ח'אן טנגרי. בדרכו חזרה, חסם הקרח את נתיבו המקורי וכך הגיע לכאן. ליד המאהל הוקמה תחנת מחקר המושכת חוקרים מרחבי תבל, הבאים ללמוד את התופעה. הם עורכים בדיקות גיאולוגיות ומטראולוגיות וחוקרים את האגם עצמו. מעל ראשנו נשמע זמזום טורדני. לאחר חיפוש בשמים ראינו מצלמה מעופפת. החוקר אמור היה לשלוח אותה אל  מעלה האגם, אך מכייון שהמרחק לאגם היה גדול מדי והמצלמה קיימת, החליט לגרום למצלמה  לעופף מעל ראשנו.

מישה הצליח לשכנע את הצוות שמתחזק את המאהל הקבוע של חברת "אקסאי" (Aksai, לאפשר לנו להשתמש באוהל המסעדה שלהם, תמורת תשלום. מנהל הקמפינג שמח לקבל הכנסה נוספת ואנו מצדנו לא דרשנו קבלה. לא יאומן כמה קל להתרגל לפינוק ואיזו הנאה שאבנו מאכילה לצד שולחן. למחרת, מזג האוויר המשיך להאיר לנו פנים. הלכנו לאורכו של הקרחון, שהציג לפנינו מספר צבעים, שחור, מפוספס ומרגע לרגע יותר כתמי לבן. ירדנו לאיטנו לצד קרחון Shokalskyi וחלפנו על פני קרחון Komsomolez. ההליכה מעלה ומטה גזלה כמויות גדולות של אנרגיה, וגרמה לשרירים לרעוד לעתים ולריאות לעבוד במרץ. אין ספק שחלק ניכר מחווית הטרק מורכב לא רק מהמראות הנשגבים, אלא גם מפכים קטנים של ההווי של הסבלים וכמובן מחציות הנחל רוויות האדרנלין.

לאורך הדרך נראה מספר גדול של פסגות מושלגות, בגובה של למעלה מ-5000 מ'. חלקן ללא שם. חלקן טרם נכבש. ממתינות למטפסים צעירים שיניפו עליהם את דגליהם. חצינו את שוליו של קרחון Proletarsky, עד למורינה של קרחון דיקלי (Dykyi)  מחנה האוהלים של דיקלי נמצא למרגלות הר Pesnya Abaya  ונראו ממנו ברור פסגותיהם של ח'אן טנגרי, של פובדה, גורקי, של  Chapaev ו – Trehglavaya. קרוב ומוחשי. גדול ועצום.

רכס הרי טיין שאן שוכן באזור חם וצחיח של אסיה התיכונה, אבל בשל פסגותיו הגבוהות המכוסות שלג-עד מתפקד הרכס כמאגר, המזרים מים מתוקים ליישובים שבמורדות ההרים ובעצם מקיים מערכות אקולוגיות מגוונות, מיערות עבותים, ערבות מוריקות ועד נאות מדבר.  כתמי חיים ירוקים אלו שימשו בעבר תחנות בדרך המשי שדרכה עברו סחורות (וגם רעיונות ודתות) בין מזרח למערב. בנתיב זה הגיעו הבודהיזם, האסלאם והנצרות הקדומה לסין.

ראו באתר זה: דרך המשי.

הסינים העריצו את יפי הנוף המשלב הרים מושלגים, יערות ירוקים, אגמים המשקפים את ההרים שסביבם, ומשוררים רבים ביקרו ברכס וכתבו על יופיו. הידועים שבהם היו, צֶן שֶׁן  770-715) ולוּ יוּאוּ (‏ 1210-1125) ונודע מכולם לִי בּאי, משורר סיני שחי במאה ה-8, בימי שושלת טאנג ונחשב לאחד מגדולי השירה בכל הזמנים. מקום הולדתו לוט בערפל, אך רבים גורסים כי מדובר בעיר סואיה שבקירגיזסטן (בקרבת טוקמוק). מגיל 25 סבב ברחבי סין, דבר שהשפיע על אישיותו ועל השפה השירית החופשית שלו וגרר עניין רב עוד בחייו.

אחד מהאירופאים הראשונים שביקר ותיאר בפרטי פרטים את רכס טיין שאן היה המגלה הרוסי פיוטר סמיונוב שסייר כאן במחצית המאה ה-19. בשנת 1856 פרסם פיוטר את תרגומו לספרו  של הגיאוגרף הגרמני קרל ריטר, שעסק בגאוגרפיה של אסיה. התרגום כלל הרחבה משמעותית. בשנת 1856 נסע פיוטר סמיונוב  לשנתיים לאזור אסיה המרכזית וחקר הרי אלטאי, אזור איסיק קול ובעיקר הרי טיין שאן. במהלך המסע נאסף חומר רב בתחום בוטניקה, גאולוגיה והיסטוריה של האזור. בהתאם לצו צארי מ-23 בנובמבר 1906 לאות הוכרה על פעילותו לחקר האזור התווספה  הסיומת "טיין-שאנסקי" לשם משפחתו .

המשכנו ללכת. הליכה לא קלה כלל ועיקר. מעת לעת, כשלא שמנו לב, מצאנ את עצמנו דורכים על שכבת המורנה הדקיקה, לאחר שהומסה בצדו המואר יותר של הקרחון ומחליקים עליה. ככל שטיפסנו גבוה יותר, ההליכה אל המאהל היתה מפרכת. צעידה ארוכה על הקרחון, תוך התפעמות מחורים כחולים הפעורים בו, קשתות קרח, מים מפכים דרך מחילות, גושי סלע על קרח שכמעט נמס ומשווה להם מראה של סלעים תלויים באוויר.

לא היה זה מאהל. מדובר על אוהלים גבוהים, המאפשרים סוף סוף להזדקף בתוכם. פרושים על גבי לוחות עץ. שמחנו שלא להקים אוהלים. יצרתי קואליציה עם מנהל המחנה, בחור חביב ממוצא טטרי וזה הסכים לאפשר לנו לסעוד שוב בחדר האכילה, שדמה בעיננו למסעדה מפוארתץ שפופרות המיונז הגדושות שמצאנו שם שיפר את הארוחה באופן משמעותי. לבלהה שתהתה אם הדבר ראוי הסברתי ש"לא נעים" מת כשנולד "אני רעב"…

חיש קל נעלמו קרני השמש, קור השתרר במאהל ורק הפסגות המושלגות נצצו מסביב. מעלינו ממש, הזדקרה פסגתו של פודבה, הגבוה בהאי קירגיזסטן. לא הרחק מכאן, נמצא הר גורקי (Gorky), אף הוא נחשב לאחת הפסגות המופלאות של רכס טיין שאן, אך הוא מתנשא "רק" לגובה של 6050 מ'. מדוע זכה דווקא מקסים גורקי להר על שמו? האם בגלל תמיכתו במשטר הסובייטי? אסוציאציה מידית חיברה אותי לגרושתו, ששחררה את סבא יצחק מהכלא הסובייטי, בראשית 1925.

ראו באתר זה: יצחק חסקין – מפרילוקי להנהגת ההסתדרות.

נרדמנו תחת גג של כוכבים שנצצו בשמים, ללא הפרעה של הילת אור משום מקום. למי שהעז להוציא את אפו מן האוהל הנוח, בקור הצורב, הזדמן מראה נשגב של פסגות זוהרות בחשיכה ואוהלים שהפנסים שפעלו בתוכם, שיוו להם מראה זהוב.

עם שחר, התבוננו נפעמים במחנה הבסיס של אינילצק. מחר, כך מתברר, לא יגיע הליקופטר ונגזר עלינו להתפנות היום. מחרתיים, זה כבר מסכן את הטיסה הבינלאומית התבוננו במחנה המטפסים של אילנצ'ק, הממוקם בלב הרכס השמימי, למרגלות הפירמידה הצחורה של ח'אן טנגרי, שמכונה "התכשיט של רכס טיין שאן". זוהי הפסגה השנייה בגובה באזור הרחוק הזה של הטראנס הימליה. המקומיים מכנים אותו "הר גן העדן". המקום הזה הפך ל"מכה של מטפסים", שעבורם מחנה הבסיס אינו השיא אלא רק ההתחלה. ההר נכבש לראשונה בידי משלחת סובייטית ב-1931 ומאז נכבש פעמים רבות  ידי משלחות סובייטית.

הבטתי בעיניים כלות במחנה הנמצא במרחק של 8 ק"מ, גירשתי הרהור טורדני והזכרתי לעצמי להסתפק במה שיש, סביבנו כתר של הרים מושלגים, שלג, קרח ומעטה צחור של לובן. לאחר כשלש שעות של המתנה, שמענו את הרעש המיוחל. ההליקופטר הטיל צל גדול על הקרקע, מישה נופף אליו בידיו ואנו נצמדנו לקרקע, מחמת הרוח העזה. המראה של ההליקופטר, על כנפיו המסתובובת במהירות, עם ההרים המושלגים ברקע, היה סורייאליסטי להפליא ונשא עמו ניחוח של הרפתקה.

עם הנחיתה, זרקנו פנימה את הציוד ואת עצמנו ועוד רגע, נראו אוהליו של המחנה כנקודות צהובות. הטיסה מעל הקרחונים היתה אחת היפות שחוויתי אי פעם. מגובה המסוק נראו עוד ועוד פסגות, עוד לשונות קרח. עוד איים חומים בתוך הלובן, עוד פנינים כחולות של מקווי מים עונתיים, עוד חריצים שקרעה תנועתו של הקרחון.

עוד כמה דקות ונגלו לנגד עינינו יערות, עדרי צאן, יורטות, כפרים ולמטה לצד הנחל, על גבול קזחסטן, ירדנו במנחת מאולתר, במחנה Karkara  שם המתינו לנו מישה הגדול וייתר חברינו למסע. ישבנו לארוחת צהרים של ממש. גיוון מרענן לאחר האורז והדיסה של הימים האחרונים. הבירה הקרה ערבה לחכנו כנקטר.

המשכנו משם לעוד שלושה ימים של יערות, מפלי מים, סלעים מאבן חול אדומה, בקעת ברסקום, מדרונות מכוסים בפרחים, אגמים קטנים שההרים השתקפו במימיהם, תצפיות על אגם איסיקול. אך כל אלו היו קינוח, אחרי הדבר האמיתי.

תודה לתום צור ולגלעד בן צבי על עצותיהם.

הערות

[1] עידן הקנוזואיקון (מיוונית: καινός (קיינוס – חדש) + ζωή (זוי – חיים)) הוא העידן הנוכחי בלוח הזמנים הגאולוגי. תחילתו עם היכחדות הדינוזאורים בסוף הקרטיקון, לפני 65 מיליוני שנים. אירוע ההכחדה של סוף הקרטיקון תרם להתרבות היונקים והפיכתם לבעלי החיים השליטים על האדמה יחד עם העופות השולטים בשמיים והכרישים השולטים בימים. כמו כן הופיעו לראשונה צמחים בעלי פרחים. בסופו של העידן הופיע האדם.

[2] את הקומיס מכינים מחלב סוסה או נאקה מותסס במכל מעור סוס, המכונה "סאבא". המשקה מכיל כמויות קטנות של אלכוהול ולכן יש לשתות ממנו כמויות גדולות כדי לחוש שכרות. את המשקה יצרו לראשונה הטטרים במאה ה-13, אז הכינו את המשקה מחלב סוסות ומשמרים.בקומיס יש 2% אלכוהול, אולם ניתן להעלות את הריכוז על ידי זיקוק.

[3] בקזחית מכונה המבנה "קייז אי" ומשמעות השם היא "בית לבד".

[4] בקזחית "שנראק" (Шанырақ)