חומה ומגדל

24/11/14

כתב: גילי חסקין

'חומה ומגדל' הוא כינוי למבצע ההקמה של ישובים חקלאיים יהודים מבוצרים,  בארץ-ישראל, בימי המרד הערבי של 1936- 1939 (מאורעות תרצ"ו- תרצ"ט), בעיקר באזורי-ספר מרוחקים ממרכזי היישוב העברי. מבצע ששינה את מפת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל והוסיף נדבך לאתוס הלאומי.

ראו באתר זה: המרד הערבי

ראו גם: סיור בעקבות ישובי חומה ומגדל
"אפס כשעברה הרנה ונזרקה המילה: גמרנו! פתאום ניתק דבר מה פנימה בלב והחרשנו. נפקחו עינינו וכאילו רק עתה ראינו, ראשונה, והנה: הנקודה! חדשה – צמרמורת עוברת בשרנו. לא היכרנוה – נהייתה! האמנם אנו כפינו עסקו בה בבניינה – אנו? והיתה השעה קדושה""[1].

רקע

מצב ההתיישבות:

בחודשים הראשונים של המרד הערבי, שפרץ באפריל 1936, אחז שיתוק את מפעל ההתיישבות היהודי, שנודע קודם לכן בדינאמיות שלו.

בשנות השלושים הראשונות עדיין היה שרוי היישוב היהודי בארץ ישראל תחת השפעתו של המשבר הכלכלי העמוק, שפגע בו במחצית שנות ה-20 וסיים למעשה את העלייה הרביעית.

ראו באתר זה: העלייה הרביעית.

העלייה היתה בהיקף של כמה אלפים בשנה וההתיישבות מצומצמת למדי. כך למשל, בשנים 1931-1928, הוקמו מדי שנה שלושה-ארבעה ישובים בלבד. אולם המגמה החלה להשתנות במהלך 1932 ובעיקר בשלוש השנים שבאו אחריה. בשנים 1935-1932 עלו על הקרקע למעלה מארבעים ישובים חקלאיים ברחבי הארץ ובחודשים הראשונים של שנת 1936, עד פרוץ מהומות הדמים, נוספו עוד חמישה. תוך שלוש שנים הוכפל היישוב היהודי והון רב נכנס ארצה. לפי הערכה, היו בתחילת 1936, כ-375,000 יהודים לצד 900,000 ערבים[2].

עד 1936 קמו 165 ישובים. כמה מהם בסביבות ירושלים, אולם רובם ברצועה הנמשכת משפלת החוף דרך עמק יזרעאל, עד בית אלפא, בגליל התחתון, ממזרח לתבור, בבקעת כנרות ובאצבע הגליל. רצועה בלתי רציפה זו נוצרה בעיקר מכוח יוזמות כלכליות וחלוציות והושפעה אך מעט מתכנון מרכזי.

לעומת התנופה ההתיישבותית הזאת, בשלב הראשון של המרד הערבי, מאפריל ועד אוקטובר 1936, כאילו אחז שיתוק במפעל ההתיישבות והוקמו רק שני ישובים חדשים[3]. תשומת הלב היתה נתונה לעניינים אחרים[4]. שנת 1936 היתה אחת הקשות שיידע הישוב היהודי. ראשיתה היתה קשורה עדיין לתקופת הגאות ("פרוספריטי" בלשון הימים ההם), אך רובה ככולה עמדה בסימן מתח, מהומות וקורבנות, בשיעור שהארץ לא ידעה כמותו. בדצמבר 1936, החודש שבו עלה על הקרקע תל עמל והתחיל למעשה מבצע "חומה ומגדל", הארץ היתה שקטה יחסית, לאחר חודשים של מתח והתנגשויות.

המגדל בכפר גליקסון

הזירה המדינית

בתקופה זו פעלה הממעדה המלכותית הבריטית – וועדת פיל (על שם היו"ר שלה ויליאם רוברט פיל), שנועדה לבחון את הסיבות לאי השקט ולהמליץ על צעדים כדי למנוע את הישנות המאורעות[5]. כבר קודם לכן, בראשית השנה, החלה המערכת הבריטית להגות ברעיון הקנטוניזציה (מחוזות עצמאיים) של ארץ ישראל והמשיכה ממנו אל רעיון חלוקתה[6]. ההתרחשויות המדיניות הללו הכריחו גם את הנהלת הסוכנות למקד את גישתה בכול הקשור לעתידה המדיני של ארץ ישראל. היה ברור כי במקרה של קנטוניזציה או חלוקה, יהיה לפריסתה של ההתיישבות היהודית הקיימת, חלק מרכזי בשרטוטם של גבולות השטח היהודי. כאן החלה המחלקה המדינית של הסוכנות, בראשות משה שרתוק, לקחת חלק בנושא ההתיישבות, שקודם לא היתה לה נגיעה בו[7]. הדברים באו לידי ביטוי בשיתוף פעולה הדוק בין המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, לבין אנשי התיישבות מובהקים כגון יוסף וייץ ואברהם הרצפלד. יחד עם התמרמרות של מספר אישים, שמחו על פלישתה של המחלקה המדינית אל תחום זה[8]. חלק נכבד מהצלחתו של שרתוק בכול הקשור להתיישבות היה ביכולתו לסחוף את המחלקה המדינית למעורבות מלאה בכול הקשור למעשה ההתיישבותי. מאמר חשוב של מוטי גולני שופך אור על דמותו של שרתוק בשנות ה-30, שאינה מתיישבת כל כך עם דמותו הזהירה והמתונה, כפי שהיא מוכרת בשנות ה-50. סיפור מקומו המרכזי בצבירת הכוח של הישוב בשנים 1948-1936 עדיין לא נכתב. לשרתוק היה חלק מרכזי בלגליזציה של כוח המגן העברית, על ידי יצירת מסגרות צבאיות הקשורות לממשלת המנדט, כמו הנוטרות, משטרת הרכבות ועד לגיוס לצבא הבריטי עצמו, ששיאו הקמת הבריגאדה בספטמבר 1944[9]. לענייננו חשובה הכנסת הממד המדיני למעשה ההתיישבות, שלשרתוק, שהיה המנהיג הבכיר בדרגה (אחרי בן גוריון ווייצמן), היה בה תפקיד מכריע.

הפוגה בפיגועים, החל מסתיו 1936, זימנה את האפשרות לחדש את הפעילות ההתיישבותית והדיונים עם וועדת פיל הוכיחו את הצורך הדחוף בה. אנשי המשק וההתיישבות דגלו בביסוס ה"יש", משמע, להמשיך בהתיישבות באזורים הבטוחים והניתנים לפיתוח גם בשעת חירום. אולם משה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, כבר בקונגרס הציוני הי"ט שנערך בלוצרן באוגוסט 1935, תבע לזרז את ההתיישבות בעמק בית שאן. המגמה היתה ברורה ורק העיתוי התמהמה. עם הזמן, כשהבין שרתוק, שבוועדת פיל מבשיל רעיון ה"חלוקה", ראה צורך דחוף להיאחז באזורים חיוניים, בעיקר בעמק בית שאן, כמו גם בעמדות מפתח כלכליות, כגון נמלים, מרכזי חרושת, וזיכיונות חשמל ואשלג[10]. משפטו הידוע בהקשר זה: "את גבולות הארץ לא קבעו תביעותינו ההיסטוריות, אלא הנקודות שהיו לנו. תפקידנו עכשיו הוא – לחטוף וליישב"[11].

משה שרתוק – האסטרטג של המתקפה ההתיישבותית

הקמת תל עמל

קיבוץ ארץ-ישראלי א', של "השומר הצעיר" שכמנהג הימים ההם הכין עצמו במשך תקופה ארוכה לעלייה על הקרקע, במחנה הכשרה במושבה ובקיבוץ ותיק, ישב שנת 1936 בקיבוץ בית אלפא. חברי הגרעין עיבדו את אדמות תל שוך, כמה ק"מ מזרחית לבית אלפא, אך סולקו משם בפרוץ המאורעות וחיפשו דרך לשוב לשטחם לקראת עונת הגשמים. לפני פרוץ המאורעות נקבע שהוא יעלה להתיישבות בתל עמל בפתח עמק בית שאן, שעד אז לא ישבו בו יהודים. המצב הביטחוני המתוח הביא לדחיית העלייה. חברי הקיבוץ לחצו על המוסדות המיישבים שיאפשרו להם להקים את יישובם, אך החששות הצמיתו כול ניסיון כזה. רוח הדברים היתה שמדובר בפעולה מסוכנת מדי. הטענה היתה שעד שיתארגנו להגנה, יהרגו הערבים את כולם.

אנשי תל עמל לא ויתרו. חבר הקיבוץ, המהנדס שלמה גרזוֹבסקי (גור), יזם יחד עם פרופ' יוחנן רטנר, אדריכל במקצועו, מראשי ה'הגנה', שיטת בנייה וביצורים, שבהמשך ננקטה הלכה למעשה בעשרות עליות על הקרקע: חומה של תבניות עץ, שביניהן מילוי חצץ, הקיפה חצר סגורה שמידותיה 35X35 מ' ושטחה כ-1000 מ'. בשתיים מפינותיה הנגדיות נקבעו עמדות בולטות כלפי חוץ ובתוכה הוקמו ארבעה צריפים. בהמשך שיכללו גור ורטנר את ההצעה ותכננו להקים מגדל שמירה במרכז החצר ועליו הורכבו זרקור להארת הסביבה ופנס איתות להזעקת תגבורת[12]. מכאן השם: 'חומה ומגדל'[13]. גדר דו-שיפועית הקיפה את הנקודה למניעת הגָעה של משליכי רימוני-יד ובקבוקי תבערה.

חלקי המחנה העשויים עץ, הוכנו בעוד מועד והתכנית היתה להעבירם מפורקים לנקודת היעד, כדי להשלים את ההקמה ביום אחד.

סוד הצלחתו של דגם 'חומה ומגדל' בתחום הטקטי היה בהתאמתו לנסיבות "המרד": הערבים נמנעו מלהתנגש בכוחות הביטחון לאור היום והעדיפו לתקוף בלילה. המגננים נועדו לאבטחה מפני כלי נשקם: חומת העץ תעמוד כנגד אש רובים ומקלעים. לפי התוכנית הזאת היתה גדר-תיל אמורה להקיף את חומת העץ, מרוחקת כ-60 מטר מן החומה, כדי למנוע את הערבים להתקרב לטווח הטלת רימונים לתוך החצר. בפינות, לפי התוכנית, היו צריכות להיות ממוקמות שתי עמדות שמירה מבוצרות ובהן פתחי-ירי. ראוי לציין כי החומה והמגדל נתנו הגנה מזערית בלבד: החצר הזעירה והדחוסה בצריפים/אוהלים הייתה הופכת למלכודת אש אילו היו לערבים, באותה תקופה, נשק תלול-מסלול.

ראו באתר זה: סיור בעמק חרוד

צילום: גילי חסקין

מוסדות היישוב, כולל מפקדת ה'הגנה', אישרו לאחר היסוסים את התכנית. ערב העליה לתל עמל חיבר זלמן חן, שבאותו זמן שהה בתל צור, סמוך לאבן יהודה, בתפקידי שמירה וקשר, התרגש מאד כאשר שמע  את הבשורה , החל לזמר לעצמו שיר שהפך להיות לאחד מסמלי המאבק:

שׁוּרוּ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ

מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה, הַיּוֹם הַזֶּה!

אֵשׁ יוֹקֶדֶת בֶּחָזֶה

וְהַמַּחְרֵשָׁה

שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה.

וְהַמַּחְרֵשָׁה,

שׁוּרוּ הַמַּחְרֵשָׁה,

שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה.

אֵת, מַכּוֹשׁ, טוּרִיָּה וְקִלְשׁוֹן

הִתְלַכְּדוּ בִּסְעָרָה,

וְנַדְלִיקָה שׁוּב,

שׁוּב אֶת הָאֲדָמָה,

בְּשַׁלְהֶבֶת יְרֻקָּה[14].

ב-10 בדצמבר, כ"ו בכסלו, חנוכה, תרצ"ז, יצאו שמונים חברי תל עמל, מלווים בחברי בית אלפא, נוטרים וחברי קיבוצים מעמק יזרעאל והקימו ביום אחד את קיבוצם. ערביי האזור לא הגיבו וכך נולדה שיטת 'חומה ומגדל'. מעניין לציין שעליית תל עמל תוארה למחרת היום בקצרה, בלא ההילה שהתווספה לה מאוחר יותר. ייתכן והיה זה ניסיון מכוון להצניע את הנושא ואולי גרם לכך שאת הכותרות "גנב" נושא אחר: בכול העיתונים סופר בהרחבה כי אדוארד השמיני, מלך בריטניה, החליט לוותר על כס מלכותו בשל אהבתו לאמריקאית ווליס סימפסון…

דגם חומה ומגדל בתל עמל

אולם עם הזמן, קיבלה עליית תל עמל ביטויי התלהבות ברחבי הארץ וכך נכתב: "וכך היא דרך הבניין החלוצי: אל תביט בעבים ואל תחכה לישועה מהירה ואל תדחה למזג אוויר טוב ואל תוציא שעה לבטלה. אם ארוכה ההפסקה אשר ניתנה לנו ואם קצרה – עליך למלא אותה מעשים. חוש ובנה ואל תתמהמה וגדור פרצות והרחב גבולות"[15].

נתן אלתרמן הנציח זאת בשיר הלל – "המגדל הראשון", שכתב ב-1940 והולחן באותה שנה על ידי מרדכי זעירא (אלתרמן היה קשור באופן אישי לקיבוץ תל-עמל, מכיוון שאחותו הצעירה לאה נמנתה עם קבוצת המייסדים. הוא הרבה לבקר בו וקשר קשרי ידידות עם רבים מחבריו):

בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן

וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵר לִי.

תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר

בְּלֵילוֹת בֵּית-שְׁאָן,

בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי.

הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר,

עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת,

לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר"

וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – "אַל נֶפֶשׁ".

תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל,

רִאשׁוֹנָה לְ'חומה ומגדל',

תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל,

בְּמָטָר וּבְטַל,

בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל,

בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל,

בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל,

תֵּל-עָמָל!

[…]

תֵּל עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל…

ראשונה ל'חומה ומגדל',

תבורכי תל-עמל ![16]

למרות זאת, חניתה (ראה להלן) מפורסמת הרבה יותר. אפשר שהמיתוס לא נבנה סביב תל עמל, בגלל שהיא שייכת ל'שומר הצעיר'. אפשר משום שבתל עמל היתה זו יזמה מקומית ואילו בחניתה היתה זו יזמה של ארגון ה'הגנה'.

כפר חיטין

יש לציין כי הפתיחה למבצע הנועז התחילה שלושה ימים קודם לכן, ב-7 לדצמבר, עם חידושו של כפר-חיטין שליד טבריה[17]. על-ידי ארגון "הקוצר". אך מכיוון שלא השתמשו בשיטת 'חומה ומגדל', אלא נסמכו על מבנה מבוצר שהיה שריד מניסיונות קודמים להתיישב במקום – עברה הבכורה לתל-עמל.

גרעין קבוצת ההתיישבות "הקוצר", בראשות חיים קרישפין[18] ומרקו רומנו[19], שהורכבה מעולים מבולגריה, שניהלו משא ומתן עם המוסדות המיישבים, לגבי עליית חברי הקבוצה לאדמות חיטין. ב-7 בדצמבר 1936, לאחר שהתקבל האישור הרשמי לעלייה, עלו אחד עשר מחברי הקבוצה לאדמות המושב, כשהם מקימים מגדל שמירה ומנצלים את בניין בית הכנסת הנטוש כמבצר[20]. הרפתות שהושארו על ידי חברי מושב המזרחי נוצלו על ידי המתיישבים למגורים. הוויכוח בין תל עמל לכפר חיטין, על זכות הראשונים בתקופת 'חומה ומגדל', אינו במקומו, שכן לא התאריך הוא הקובע כאן, אלא השיטה הביטחונית – ארכיטקטונית. בתל עמל התהפך גלגל ההתיישבות והרפיון פינה את מקומו לתנופה[21].

במהרה נעשו מעשי התיישבות נוספים בסגנון ההתיישבות החדש. ב-5 בינואר, 1937, פחות מחודש לאחר עליית תל עמל ובהדרכת צוות מקיבוץ זה, בראשות שלמה גור, הוקם ישוב "השדה" (לימים "שדה נחום", על שם נחום סוקולוב), ממערב לבית שאן, שהיתה אז עיירה ערבית. עלייתם של תל עמל ו"השדה" עדיין לא נתפשה כמעשה מדיני. לפי שעה היתה הפעולה פרטית ועצמאית, שכן גם כאן באה היוזמה לעליה על הקרקע ולשימוש בשיטה זו, על ידי דחיפה מלמטה, במיוחד מקרב התנועות המיישבות[22]. אולם תוך זמן קצר הפכה הטקטיקה הזאת לאסטרטגיה יישובית – התיישבותית. כבר בפברואר 1937 הכריז דוד בן גוריון כי עליית תל עמל ו"השדה", הן עובדות מדיניות חשובות. מנהיגי היישוב הבינו כי מדובר לא רק בתחום החשוב כשלעצמו של ההתיישבות, אלא באפשרות נוספת לעצב את גבולותיה של המדינה שבדרך.

המתקפה היישובית

באותה עת המתינו הכול לפרסום מסקנותיה של "ועדת פיל". המנהיגות היהודית כבר ידעה שהוועדה עומדת להציע תכנית לחלוקת הארץ בין היהודים לערבים ותמליץ על הקמתה של מדינה יהודית בגליל, בעמקי הצפון ובמישור החוף. בעיצומו של הוויכוח הנוקב בקונגרס הציוני הכ' בציריך (אוגוסט 1937), אמר שרתוק: "דרך הגשמת הציונות היא דרך הניצול המקסימלי של ההזדמנויות ההיסטוריות. אפשרויותיה של ארץ ישראל הן על כל פנים מוגבלות והסיכויים להוציא מהן את המקסימום בשביל העם היהודי תלויים בשורה הראשונה באותה מידת הכוחות שעולה בידינו לגייס בכול רגע ורגע, לשם לחץ על האפשרויות האלה"[23]. לדעת שרתוק תכנית החלוקה היא הזדמנות היסטורית ויישובי 'חומה ומגדל' הם המקסימום שיש בכוח התנועה הציונית והיישוב לעשות ברגע זה, כדי לחזק את יכולתם הפוליטית של מנהיגי התנועה להשפיע על אופן החלוקה, כדי שזו תהיה, אליבא דשרתוק, הרע במיעוטו. בקונגרס זה היה שרתוק דוברה היותר מוסמך של התיישבות בפני הפורום הציוני העליון. נראה כי בואו של שרתוק מן העשייה בארץ ומעורבותו הכנה הוסיפו כוח רב למחנה התומכים בחלוקה, בעת הוויכוח החריף בקונגרס[24].

נראה היה שיש להציב עובדות בשטח, טרם שתציע הוועדה את מסקנותיה הסופיות. שיטת 'חומה ומגדל' התאימה לפעולה מזורזת של התיישבות באזורים ריקים מיהודים, בשל היכולת המהירה להוציאה מן הכוח אל הפועל ומשום שנתנה למתיישבים הגנה מרבית. יחד עם זאת, העלייה לקרקע לא התרחשה בתנופה והעליות על הקרקע, לפחות בשלב הראשון, היו מבצעים בודדים.

היתה זאת מעיין מתקפה התיישבותית יהודית שנועדה לתקוע יתד ולבסס אחיזה בתחומים שהוזנחו עד כה, אם בשל היעדר חשיבה אסטרטגית והן בשל החששות מן הסביבה הערבית[25]. הקמת היישובים נעשתה במבצע-בזק ובמשך יום אחד בלבד. הארגון והביצוע היו בידי ה"הגנה". כל הדרוש לעליה על הקרקע הוכן מבעוד זמן. היה הכרח להשלים המחנה המבוצר לפני שהכנופיות הערביות המזוינות יספיקו להפעיל כוחן נגד המתיישבים. איתות שנשלח ממגדל התצפית של נקודת ההתיישבות החדשה, סימן ואישר מחד את השלמת מלאכת ההקמה של היישוב החדש ומאידך בישר גם על שינוי בגבול ודיווח על טריטוריה נוספת שנגאלה, נרכשה, מקרקע ארץ-ישראל. כך הושלם שלב נוסף בהרכבת הפאזל הטריטוריאלי היהודי. המעבר בין המאחז או ההיאחזות דאז – 'חומה ומגדל' – ליישוב קבע בוצע, בדרך כלל, בתוך שנה עד שנתיים ממועד העלייה על הקרקע. כל יישוב שנבנה צויד בסליק של ההגנה. בימיה הראשונים של "חומה ומגדל" שימשו הנקודות החדשות נקודות צבאית לכל דבר.

תל צור

שרון רוטברד טוען, כי אמנם יישוב מדגם 'חומה ומגדל' מקושר להתיישבות, לתפיסת קרקעות, לעיבוד החקלאי, ולפיכך הוא חלק מרשת הבנויה מצמתים וקישורים, אך היישוב הוא בראש וראשונה נקודת תצפית מבוצרת באמצעות העזרים הטכנולוגיים של התקופה דאז: תצפית, משקפת, זרקור, איתות[26]. לפיכך, עמדת הצפייה מן המגדל היא אפוא נקודת מבט מרכזית – פאנאופטיזם[27]. הקשר הרציף של 'חומה ומגדל' אל הסביבה העוטפת מתמצה בפיקוח פאנופטי מתמיד באמצעות המבט מעל – מהמגדל שב'חומה ומגדל'[28].

בפברואר 1937 עלה עלו על הקרקע גינוסר ושער הגולן ובמארס עלתה מסדה. בחודש אפריל עלתה על הקרקע משמר השלושה, שהוקמה כישוב מפורז, שלא בשיטת 'חומה ומגדל', בסמוך למושבה יבניאל. באותו חודש עלה לקרקע מושב בית יוסף, שהיה מושב העובדים הראשון שנבנה בשיטה זאת. עד אז רווחה הדעה שבשל הצורך לרכז את האנשים והציוד, מתאימה השיטה רק לקיבוצים. במאי 1937 הוקם בשרון כפר שמריהו. קשה לתפוש זאת, אבל בעת ההיא היה השרון אזור פרוץ ומסוכן למדי. למרות שהחיים בכפר החדש, שהוקם על ידי עולי גרמניה, חייבו ערנות רבה, במקום לא הוקמו 'חומה ומגדל' וכך היה בחלק מן הישובים שנוסדו באותן שנים. המבנה המבוצר הוכנס לשימוש רק במקרה הצורך ופורק כשהדבר התאפשר.

התיישבות שיעדיה מדיניים מאלצת לעתים להעלות ישובים גם בלא היגיון כלכלי, חברתי או בטחוני (התיישבות סמוך לגוש ישובים קיים). כך מצא שרתוק את עצמו בוויכוח עם מי שהיה האחראי על מימונה של ההתיישבות, אליעזר קפלן, שרצה רק "ישובים של ממש", היינו, ישובים שיש להם בסיס כלכלי איתן ועם המעצב הראשי של תיאוריית ההתיישבות, ארתור רופין, שראה חשיבות ביצירת גושים, בדרך של ריכוז היישובים בכמה אזורים מוגדרים, שאין בהם סיבוכים ביטחוניים וכלכים מיוחדים[29]. מעורבותו והתעמקותו של שרתוק בנושא ההתיישבות הפנו אותו בלי משים, החל מיוני 1937, אל העשייה, מעבר למוטיבציה המדינית שגרמה לו לעסוק בנושא. בחודשים יוני ויולי, בתקופה שאלחנן אורן כינה "המתקפה היישובית" שלו[30], תפש עיסוקו בהתיישבות לפרטיה, מקום רב, מסלילת דרכים ובעיות מים של היישובים ועד אופן רכישת הקרקעות וחלוקתן[31].

ישוב עמק בית שאן

לאחר עליית תל עמל על הקרקע, בדצמבר 1936, החל גוש ישובי עמק בית שאן להתפתח באופן טבעי צפונה, לכיוון יישובי הכנרת (בית יוסף, מסדה, ושער הגולן ומעליהם שדה מחום). בניגוד לתהליך זה, לחץ שרתוק להתרחב באביב-קיץ 1937, דווקא אל הפינה הדרומית-מזרחית המרוחקת של עמק בית שאן, במגמה למהר ולקבוע עובדות. בסוף יוני ובתחילת יולי 1937, החליטה הנהגת היישוב לקבוע עובדות בשטח, כמאמץ אחרון טרם פרסומה של ועדת פיל. תוך שבוע אחד, הוקמו חמישה ישובים, במבצע מקיף ומתוכנן כהלכה, כולם בדחיפתו האישית של שרתוק, שבתקופה זו שימש מצביא של "המתקפה היישובית"[32].
בדיון במרכז מפא"י, ביוני 1937, תבע שרתוק בתקיפות ליישב את העמק, כדי להכביד על החלוקה ככל שאפשר ואם תתבצע בסופו של דבר, להפחית את נזקיה. הוא הכריז: "אם נתקע יתד בא- זרעא[33], יהיה זה הביטוי החזק ביותר לתביעתנו". ב-30 ביוני הוקם הקיבוץ הדתי הראשון בארץ – טירת צבי, בדרום עמק בית שאן. ב-6 ביולי עלה על קרקע העמק קיבוץ מעוז (שלאחר נפילתו של חיים שטורמן, ייקרא "מעוז חיים") וכשנה וחצי אחר כך נוספו אליהם כפר רופין, נווה איתן, מסילות ואחר כך, במאי 1939, גם שדה אליהו.

ראויה לציון עלייתו של קיבוץ טירת צבי, שהיה לאחד מסמלי ההתיישבות: אנשי הגרעין פנו אל הנהלת הקרן הקיימת ודרשו במפגיע, שעם גבור המאורעות ההתיישבות היא צו השעה. "רק בכוחה למנוע את אבדן שטחי המולדת ולבלום את התפשטות הטרור בארץ. אנחנו נחוצים בעמק בית שאן, הנתון בסכנה". פלוגות פלוגות של חברים ומגויסים הגיעו לקיבוץ בית אלפא, שהיתה בו נקודת הריכוז לקראת העלייה. עם ערב הפכה חצר המשק של בית אלפא לבית כנסת ענק. החברים התכנסו לתפילת מעריב בהתרגשות ניכרת. לאחר שסיימו את עבודות ההכנה הוזמנו לארוחת ערב חגיגית בבית אלפא. שם ברך אותם נציג הקיבוץ: "היה לנו צורך נפשי להתאחד אתכם ערב התקדש יום העלייה. תהא עלייתכם כאבן יקרה במחרוזת הפנינים. עד עתה שמרנו אנחנו על גבול העמק, וכעת נמסר לכם התפקיד הקשה הזה. אנו מודים לכם שהנכם מחדשים את החזון, שבלעדיו אין כוח להחזיק מעמד בחיי יום יום. הפילוגים בישראל אין להם יסוד. כל ישראל ערבים זה לזה"[34].

ב-4 ביולי הוקם המושב השיתופי מולדת (בני ברית) בגליל התחתון[35] ולמחרת היום קיבוץ עין השופט שברמת מנשה. ב-6 ביולי, ביום בו עלה על הקרקע קיבוץ מעוז, עלה גם עין גב שממזרח לכנרת. כולם הוקמו באזורים שהיה חשש פן ועדת פיל לא תכלול אותם בשטח המדינה היהודית.

מחידוש ההתיישבות היהודית בדצמבר 1936 ועד לפרסום דו"ח וועדת פיל ב-7 ביולי 1937, עלו על הקרקע 14 ישובים. מתוכם 11 במתכונת 'חומה ומגדל'. מגמתם של הערבים לפגוע בישוב היהודי ולהפריע להתפתחותו, גרמה במקרה זה לתופעה הפוכה. הסכנות לא הפחידו את המתיישבים ולא הרתיעו את המוסדות המיישבים. בסיוע שיטת 'חומה ומגדל' ניתן היה להתיישב בכול מקום.

כמו כן, הוכח שהשיטה הצדיקה את עצמה. עד 1938, הישובים לא הותקפו במהלך הקמתם.

מצד שני, התברר כי וועדת פיל עיצבה את גבולות המדינה היהודית לפי המפה ההתיישבותית של סוף 1936 ולא הושפעה מההתיישבות החדשה. בקיץ 1937 לאחר פרסום מסקנות הוועדה, ירדה רמת האינטנסיביות של ההתיישבות. בחודשים יולי – ספטמבר 1937 הוקמו כפר מנחם במיושר החוף הדרומי, אושה בעמק זבולון, כפר סאלד ליד גדרה (אחרי מספר שנים עבר לעמק החולה), חולתה בסמוך לייסוד המעלה, קריית עמל במערב הגליל התחתון, צור משה שבשרון. לאחר מכן הופסקה הקמת הישובים למשך חצי שנה.

ה N ההתיישבותי

ביסוס הגושים מול חיזוק הגבולות

עד אז הסתמנה בהתפשטות היישובית בעיקר המגמה של ביסוס ה-N ההתיישבותי על ידי הצלת האדמות שרכשו יהודים וטרם יישבו אותן, כמו בעמק בית שאן , לשפר את הרציפות ב-N ולאבטח את הדרכים המקשרות בין היישובים ולחזק את ה"מיפרקים" של ה-N: המעבר מהחוף לעמק יזרעאל וזה שמהעמק לבקעת כנרות. למגמת הביסוס היה עוד היבט שהובלט פחות: ביסוס עירוני בחיפה ובמבואותיה, אזור המפתח הכלכלי והאסטרטגי של הארץ. נעשה מאמץ להשיג רוב יהודי בחיפה. בפרוץ המרד היתה אוכלוסייתה מאוזנת – קרוב ל-50000 יהודים וכמספר הזה ערבים; עד 1940 נוספו 12000 יהודים ומאז קוים רוב יהודי בעיר. להשלמתה של חגרות היישובים סביב העיר ובנגישות אליה הוקמו מעיין צבי מדרומה, כפר מסריק ועין המפרץ בצפון עמק זבולון ובית אורן שעל הכרמל.

העלייה לחניתה

הקמת חניתה היתה ביטוי למגמה נוספת בפעולת ההתיישבות מה – לאבטח את הגבולות. רעיון העלייה לחניתה נולד לאחר פרסום "תכנית פיל" בקיץ 1937. הוועדה המלכותית, שהציעה להקים מדינה יהודית בחלק קטן מארץ ישראל, זה המאוכלס בחלקו הגדול על ידי יהודים, והוסיפה לשטח המדינה המיועד, גם את מערבו של גליל, שהיה ריק לגמרי מיהודים, למעט נהריה שנוסדה בשנת 1934 והתגוררו בה כמה מאות תושבים. ההנהגה היהודית, שלא רצתה לשמוט מידיה את האזור, הבינה שעליה ליזום בו הקמת מאחזים. בן גוריון התבטא כי קיום מספר נקודות באזור, יגדיל את הסיכויים להכות שורשים באזור. אלא שלשם כך היה על המתכננים והמבצעים להתגבר על שורה של קשיים: אזור הררי, תחום התיישבות שהניסיון בו היה מועט; בידודו של האזור, כמו תמיד, מחסור באמצעים. לנוכח הצרכים ולמרות הקשיים, נרכשו קרקעות באזור.

יש לציין שעד 1936 כמעט ולא הוקמו ישובים בהר. בין הניסיונות היישוביים הפשר למנות שלושה ישובים ליד ירושלים – קריית ענבים, נווה יעקוב ועטרות (ואולי גם מוצא שחרבה במאורעות 1929 כמו גם מגדל עדר בגוש עציון. מדרום. כול ייתר היישובים , משפלת החוף ועד לאצבע הגליל, נבנו בצורה מתוכננת, לפי תכנית רופין עוד מ 1907. ההתיישבות עד אז התבססה על נתונים חקלאיים כמו שטח אדמה גדול, בעיקר מישורי, עם מים ואפשרויות עיבוד. לכן לא הלכו להרים בגלל חוסר כדאיות כלכלית.

בסוף פברואר 1938 הותקף קיבוץ טירת צבי שבעמק בית שאן על ידי כנופיה ערבית גדולה שניסתה לפרוץ את החומה שיטת הביצור של "'חומה ומגדל'" עמדה במבחן. הדיפת הכנופיה, תוך גרימת אבדות קשות לאנשיה, זכתה להתלהבות גדולה בארץ ולהערכה של השלטונות הבריטיים, שעד אז התלבטו אם להתיר את העלייה לגליל המערבי, שהיה אף הוא אזור שומם. בכול זאת, ב-8 במארס הודיע המזכיר הכללי של ממשלת פלשתינה – א"י לסוכנות היהודית כי לדעת הממשלה יש לדחות את העליה. משה שרתוק נהג לספר בנידון: "שאלו אותנו: לא יכולתם לבחור נקודה מסוכנת יותר?" ההנהגה היהודית לא ויתרה והבריטים הסירו את התנגדותם. חמישה ימים לפני העלייה לחניתה, פנה שרתוק במכתב לראש ממשלת לבנון אלדין ביי אחדאב ובישר לו על הקמתו של הישוב המיועד ותיאר את המתיישבים כשוחרי שלום. הוא ביקש את עזרתו ביצירת יחסי שכנות טובה. זה ענה לו במכתב אוהד, המבטיח שממשלתו תעשה את הכול כדי להבטיח את השקט[36].

העלייה לחניתה ב-21 במארס 1938, נחשבת למבצע הגדול והמרתק ביותר בקורות מפעל ההתיישבותי של 'חומה ומגדל'. במקרה זה לא היה די בתיאום עם הפיקוד הארצי והאזורי של ההגנה. ריחוקו של האזור והסכנות שנשקפו לעולים במקום לאחר יום העלייה, הביאו את הגורמים המדיניים והביטחוניים להחלטה שמשימת ההתיישבות לא תוטל על גוף כלשהו, אלא על פלוגה מקובצת (שנקראה אז "קבוצת כיבוש"), של חברי 'הגנה' שגויסו בכול הארץ. ארגון העלייה, רכישת הציוד, חומרי הבניה והמזון הוטלו על ארגון ה'הגנה. כמפקד יום העלייה נקבע יצחק שדה ושני סגניו היו יגאל פייקוביץ (אלון) ממסחה ומשה דיין מנהלל. כמו כן ננקטו אמצעי ביטחון מיוחדים, לרבות סיורים ברכב וליווי מטוס קל של חברת "אווירון", חידוש שלעצמו בעליות 'חומה ומגדל'. את העץ בחומה החליף פח גלי, לאחר שהתברר כי הכנופיות רכשו בלבנון כדורים מציתים. באותו היום לא הושלמה עבודת ההקמה וכבר בלילה הראשון הותקפה חניתה. למרות ההתקפה המתואמת משלושה עברים, הצליחו המגנים להדוף אותה.

בעלייה לחניתה הגיעה מעורבותו של שרתוק לשיאה. הן בהכנות, הן בעליה עצמה והן בליווי הישוב לאחר מכן, עד כדי כך שהיה ברור ליוסף פיין, המוכתר של חניתה, כי את הרחבתה וחיזוקה של חניתה אפשר לבצע רק באמצעות שרתוק והוא אכן דיווח לשרתוק בפרטי פרטים, מדי שבוע כמעט, על המתרחש ביישוב[37].

חניתה היתה המיתוס המרכזי של התקופה. הקמתה של נקודת ישוב זו, בגבול לבנון שבגליל המערבי, היתה לסמל התאמתו של האידיאל ההגנתי ששרר בכיפה מימי תל חי, לשינוי של העידן החדש[38]. המוני המתנדבים שבאו לסייע בהקמת הנקודה השתלבו עם יחידות הפו"ש, שבאו להגן על המקום מפני התקפה צפויה[39].

סביב האפוס החלוצי של חניתה נשזרו מספר שירי זמר. יעקב אורלנד, שהכיר אישית את יעקב ברגר מרמת רחל, שהתנדב לסייע בהקמת חניתה, נפצע קשה בהתקפה האשונה וכעבור שבוע מת מפצעיו, חש צורך עז לכתוב את השיר "חניתה"  ("לילה משתרע"), שהולחן על ידי מדרכי זעירא שהגיב: "האם אפשר לעבור בשתיקה על אירוע כה מלהיב, כה חשוב"?[40]

לַיְלָה מִשְׂתָּרֵעַ,

אֵשׁ מִן הֶהָרִים,

אֵי מִשָּׁם בּוֹקֵעַ

זֶמֶר גִּבּוֹרִים.

אֵשׁ לִבִּי הִלְהִיטָה,

אֵשׁ לִבִּי תַּלְהִיב,

לָךְ אֲנִי, חֲנִיתָא,

לָךְ סָבִיב סָבִיב.

הוֹרָתֵנוּ,

עֶרֶשׂ גְּבוּרָתֵנוּ,

גּוֹנְנִי עָלֵינוּ!

כִּי נִפֹּלָה אֶלֶף

אֶלֶף נַעְפִּיל,

עַד יָאִיר יוֹם-פֶּלֶא

עַל הָרֵי גָּלִיל.

אִם הָיְתָה, הִשְׁחִיתָה

יַד אוֹיְבַיִךְ בָּךְ –

עוֹד נָקִים, חֲנִיתָא,

חוֹמוֹתַיִךְ לָךְ.

העלייה למושב הדתי הזורעים

כחודשיים לאחר הקמת חניתה נאחזו אנשיה בנקודת הקבע, בראש ההר. המקום הראשון הפך לבסיס של ה'הגנה 'וכונה "חניתה תחתית" והמאחז החדש כונה "חניתה עלית". הפלוגה המגויסת שירתה במקום כמחצית השנה הראשונה, עד שעלה גרעין קבע להכות שורש באזור ההררי. למעשה היתה זאת ההיאחזות הראשונה. מבשרת היאחזויות הפלמ"ח והנח"ל. בנובמבר 1938 הגיע למקום קבוצת "בני שומרון" של בני נהלל ובוגרי 'הנוער העובד' והפכוהו ליישוב לכול דבר. עד סוף המרד נוספו אילון ומצובה וקם גוש יהודי בגליל המערבי.

שינוי התפישה הציונית

העלייה לחניתה[41] (כמו גם לתל עמל), רמזה על שינוי שהתחולל בתפישה הציונית: לאידיאל האיכר היושב על אדמתו והמסתפק בהגנה על הקיים, נוספה משמעות אסטרטגית וכיבּוּשית. העלייה לחניתה (שהתרחשה לאחר פרסום דו"ח ועדת פיל), שיקפה מאמץ להרחיב את גבולות המדינה היהודית הצפויה מעבר לתחומים אותם קבעה הוועדה ונתנה ביטוי לתפישה, שהחלה לחלחל אז ותתפתח בשנות הארבעים, לפיה ההתיישבות, היא חלק מרכזי בפוליטיקה, העושה שימוש באמצעים כוחניים לשם מימוש מטרות לאומיות[42].

באזורים אחרים נשלבה אבטחת הגבולות בביסוס ה-N. בעמק בית שאן נמתחה רצועת ישובים לאורך הירדן, מטירת צבי בדרום ועד גשר בצפון. הכיבוש היישובי של העמק אבטח מעתה את השער המזרחי לארץ, שבו עברו פולשים מקדמת דנא. צפונה משם בביסוס מסדה ושער הגולן את אבטחת קוו הירמוך ועין גב הוקמה ממזרח לכינרת. מדרום לעמק יזרעאל שיפרו עין השופט ובנותיה את אבטחת ה"כתפיים" של רמות מנשה, נוסף על תרומתן לאבטחת הדרך החדשה ב"מיפרק" של ה-N מזיכרון יעקב ליקנעם (ואדי מילק), שהיתה תחליף לכביש בוואדי ערה ומעקף לעיר המעורבת חיפה. דן, דפנה ושאר ישוב אבטחו את אצבע הגליל ממזרח. ממש כמצודות גבול.

היתה זאת מעיין מתקפה התיישבותית יהודית שנועדה לתקוע יתד ולבסס אחיזה בתחומים שהוזנחו עד כה, אם בשל היעדר חשיבה אסטרטגית והן בשל החששות מן הסביבה הערבית[43].

"חומה ומגדל", כשיטת התיישבות, מאופיינת בחדירה מהירה לשטחים מבודדים ומרוחקים – דבר שדרש אומץ לב רב מצד המבצעים, כדי לבסס את אחיזת היהודים בארץ־ישראל, לקראת השינויים הצפויים לבוא. הודות למפעל "'חומה ומגדל'" הורחבו בהרבה גבולות היישוב העברי, בוצעה חדירה לאזורי ההר ולאזורים שהיו מוזנחים עד אז; נתחברו אזורים, שהיו נפרדים זה מזה והושגו מטרות מדיניות וביטחוניות חשובות. מהעלייה הראשונה בסגנון 'חומה ומגדל', היה ארגון ה'הגנה' שותף למפעל ההתיישבותי בתכנון ובביצוע. זהו למעשה ארגון המחתרת היחידי ששיתף את עצמו במפעל התיישבות אזרחי משקי במהותו, בראותו את תרומת ההתיישבות למאבק המדיני-ביטחוני.

חומה ומגדל והבריטים

המפעל היישובי בתקופת "המרד הערבי" שולב במדיניות הביטחון כלפי הבריטים והערבים, מה גם שההגנה פעלה בהנחיית המחלקה המדינית של הסוכנות, שבראשה עמד משה שרתוק. לאור האינטרס המשותף בדיכוי המרד סייעו השלטונות וכוחות הביטחון למתיישבים (כפי שסייעו בהקמת הנוטרות ובפלוגות הלילה המיוחדות של וינגייט). ייתר על כן, הנחישות והתעוזה בהתפשטות היישובית זכו להערכה בקרב הפקידות הבריטית. הנציב העליון ארתור גרנפל ווקופ ((Arthur Grenfell Wauchope הפגין את אהדתו האישית למפעל, על ידי נטיעת עץ בכפר שמריהו שבשרון ואף נועץ בשרתוק בדבר המין הרצוי. מושל הגליל לואיס אנדרוס, היה שותף להעלאת חמישה ישובים במרוכז, בשבוע שלפני פרסום דו"ח וועדת פיל. אמנם, החל ממארס 1938 ניכרה תמורה לרעה בייחס הבריטי, כאשר יצא הנציב ווקופ ובמקומו הגיע הלורד מק-מייקל. במרוצת השנה התברר שממשלת בריטניה נסוגה מתכנית החלוקה, אך גם בעת שגבר הניכור בין הדרגים המדיניים, עוד נמשכו ואף התהדקו הקשרים המעשיים בתחום הצבאי ובאקלים זה פעל צ'רלס אורד וינגייט.

ראו באתר זה: צ'ארלס אורד וינגייט

השיתוף ב"שטח" במלחמה בכנופיות הביא לידי כך שערב פרסום הספר הלבן שכנעו המפקדים הבריטים בצפון, את שלטונות המנדט, לאשר את העליות לדפנה ודן בצפון-מזרח עמק החולה. באופן כללי, הבריטים נטו לשתף פעולה עם המוסדות, כי ראו בישובים חדשים בסיסים לאבטחת המרחב. המוסדות הודיעו מראש לאנשים אמינים בממשל ובמשטרה על המקומות והמועדים של מבצעי העלייה, כדי להיעזר בהם. גם בשיא הפעילות ההתיישבותית לא זנח שרתוק את אחריותו המדינית, במיוחד בכול הקשור לשמירה ולחיזוק הקשר עם ממשלת המנדט.

כוחות הביטחון סייעו בהעמדת מאבטחים, בעיקר נוטרים, ביום העלייה, סיפקו נשק לגאלי לנקודות ואף אישרו מכסת נוטרים בתשלום, מבין המתיישבים. השלטונות אף מימנו סלילת דרכים ליישובים החדשים, בהעריכם את תרומתם לביטחון ולפיתוח האזור. שיתוף פעולה בטחוני זה היה אחד מפירות ה"הבלגה". הטקטיקה של 'חומה ומגדל' בטאה את אחד משיאי שיתוף הפעולה המעשי, בין היישוב היהודי לבין שלטונות המנדט וכוחות הביטחון שלהם והמאפיין המובהק הוא העלייה כמבצע יום משחר ועד שקיעת השמש[44].

יישובי "חומה ומגדל" נהנו מהילה דרמטית של התרסה פטריוטית, כמו היה זה מבצע צבאי חשאי. זה ביטא גם חלק ממאמציה של תנועת העבודה לשמור בידיה על הלהט הלאומי של אנשיה[45].

ההיסטוריוגרפיה הציונית מציגה לעיתים את ההתיישבות של 'חומה ומגדל' כאילו נעשתה מאחורי גבם של הבריטים, אולם הבריטים לשיטתם הסכימו לראות ביישובים החדשים, מוצבים שיוכנסו לשטחים לא נוחים מבחינתם ויעשו שם למען השקט והביטחון.

סרט בן הימים ההם, של טקס העלייה המרשים לחניתה, היהלום שבכתר פרשת "חומה ומגדל", ממחיש את שיתוף הפעולה הזה. באור היום יצאה שיירה ארוכה מנהריה, חמש מאות איש פרקו את תכולתה והעלו אותה לחניתה, ליוו אותם נוטרים במדים בריטיים. מטוס אבטח אותם מלמעלה. הכול צולם בזמן אמת. "חומה ומגדל" לא היה התרסה כלפי הבריטים וכל עלייה של יישוב היתה מתואמת אתם – עד הספר הלבן. עד 1939 עלו הישובים בדרך כלל בהסכמתה, לעתים גם בתמיכתה, ותמיד בידיעתה של הממשלה הבריטית. אם כי הגברת קצב ההתיישבות מטעמים מדיניים גרם לעתים לדווח רק לאחר מעשה.  שרתוק ניסה להקפיד על ליגליזם, אך משולב בהעזה. כך למשל, בעלייה של כפר רופין (מסד) ונווה איתן (עקיבא), על הקרקע בליל ה-25 בנובמבר 1938, ביקשה המחלקה המדינית את אישור הממשלה רק ימים ספורים לפני העלייה. בתגובה לדרישות חייל הספר לפנות את הנקודות, טען ב' ג'וזף (לימים דב יוסף), איש המחלקה המדינית, כי נמסרה הודעה מראש, כנדרש. הממשלה נאלצה להסכים אך שרתוק התחייב בפניה נציב העליון כי הסוכנות תודיע מספיק זמן מראש על העלאת ישובים על הקרקע. יחד עם זאת, יוסף  לא התנצל, אלא הסביר לנציב הבריטי כי "ההתיישבות היא תהליך חזוי מראש, שהמאורעות דחפוהו קדימה"[46].

אחרי הכרזת "הספר הלבן", הדבר כבר לא תואם אתם, אבל כנראה שלא היה אכפת להם (למשל בעלייתן של מצודות אוסישקין). המצאנו פה מיתוס לכיוון הלא נכון. בחניתה, בתל-עמל, בטירת צבי ובעוד נקודות היו התנגשויות עם ערבים אחרי העלייה על הקרקע, אבל המיתוס לא מדבר עליהן ,אלא על איך "סידרנו" את האנגלים [47].

הדברים טעונים הדגש, כדי להפריך מושגים רווחים, הנובעים מתקופה אחרת, תקופת המרי כנגד "הספר הלבן", שפורסם ב-17 במאי 1939. המהפך הבריטי "שבר את הכלים" והיישוב מיהר להגיב כהתיישבות מרי. מעתה המבצעים נועדו להיערך במפתיע. התרגולת להקמת יישובי 'חומה ומגדל' סוגלה לעליית לילה. שבוע לאחר פרסום "הספר הלבן" עלו לקרקע חמישה ישובים בדרך זו. הבריטים התייחסו בחומרה לעליית ישובים "ללא אישור" ובשדמות דבורה, כמעט שהגיעו הדברים לעימות צבאי[48]. קצין בריטי בכיר, שעמד בראש כוח של זחליליות נושאות מקלעים, איים לפתוח באש על המתיישבים ואלו הודיעו שהיא לא תהיה חד סטרית. לאחר משא ומתן מתוח, שכלל כמה שיחות בהולות בין ראשי הצבא והשלטון ה בריטי לבין המתיישבים, ויתרו הבריטים. גם בחודשים הבאים נמשכו עליות ישובי 'חומה ומגדל'. לא תמיד בידיעתם ובאישורם של הבריטים. בחודש אוקטובר 1939 עלו הישובים האחרונים במסגרת זו: בית אורן שעל הכרמל, בית הערבה בצפון ים המלח, עמיר בעמק החולה וכפר ורבורג במישור החוף הדרומי.

אם נזכור שמראשית מאורעות הדמים באפריל 1936, במשך תקופה של 65 שנה, עלו על הקרקע כ-160 ישובים, ניתן להעריך את המאמץ והתנופה שהיו כרוכים בהעלאה של עוד שישים ישובים על הקרקע. הפריסה ההתיישבותית הזאת הגדילה לאין ערוך את "מוטת הכנפיים" של הישוב היהודי. אם נצא מתוך הנחה שגבולות המדינה שהוצעו ב1947 על ידי וועדת אונסקו"פ התבססו על פריסת היישובים, הרי תרומת יישובי 'חומה ומגדל' לעיצוב גבולות המדינה, לא תשוער.

היישוב המאורגן בכללותו היה מעורב מעשית במפעל החלוצי של החברים ביישובי 'חומה ומגדל'. יישובי 'חומה ומגדל' היו מקור לגאווה. הנוער התחנך על מופת העמידה של מגיני טירת צבי וחניתה. מנהיגים ופשוטי עם יצאו לשמור בהתנדבות בנקודות החדשות. בעמידת הישובים ובהרחבת ההתיישבות הוגשמה מורשת תל חי. סופרים ומשוררים היללו את האתוס הציוני שבא לידי ביטוי בהקמת הישובים. כך למשל, נכתב "שיר השומר" על ידי עמנואל לין ממשמר העמק, ששורתו הראשונה מתחילה במילים "מעל המגדל סביב אשקיפה". תחילה חובר הלחן על ידי בנימין עומר (אביו של ע' הלל, ) ב-1938 ורק בסוף 1939, כשהועלתה בקיבוץ הצגת "מרד החשמונאים", חוברו המילים:

מֵעַל הַמִּגְדָּל סָבִיב אַשְׁקִיפָה,

עֵינִי תִּגְמַע מֶרְחַקִּים,

אֶרֶץ רוֹגַעַת בִּדְמִי הַלֵּיל,

הוֹי, שׁוֹמֵר, מַה מִּלֵּיל?

המשורר שאול טשרניחובסקי, האמין כנראה שיש למשורר תפקיד במאמץ הלאומי. מצד אחד קרא למעשי נקם (דבר שבא לידי ביוטי ביצירתו "מעשה דינה" ומצד שני הלל את מאמץ הבניה וההתיישבות. שירו "קיבוץ עולה על הקרקע" (מתוך הפואמה "עמא דדהבא"[49]) – נולד כאשר הוזמן המשורר ללוות עלייה על הקרקע של נקודת התיישבות חדשה. כשחזר למקום מגוריו כתב:
השכם בבקר, בצנה של טרם-שחרית יצאנו

כמה וכמה מכוניות ו"לורי" עמוסים המטען.

וכביש כבר לא היה לפנינו.

חצו המכוניות הניר, מרעידות, נזרקות ברטט.

פתאום צצה נקדה באמצע השדה מאי-שם.

איש לא אמר, כי שם היא, לבנו בה הרגיש, הכירה.

עד שהגענו אליה, וכבר בה עסוקים וטרודים

אלה בחפירה של בורות לקבול עמודי התיל,

כורים בחדוה ומסירות, בכבד נשימה וזיעה,

אלה מקימים הצריף, זה מכניס קרש וזה קובעו.

זה במקבת וזה בגרזן, ואלה מחשבים הגגות.

ארבע כנופיות בבת-אחת התחילו בהקמת הגדר,

רֻבן – בחורות מגלות שוקים, מעוטן בחורים.

כנופיה פרשה למרחק, דואגת לשלש העמדות.

[…]

"בורות לכרעי המגדל!" ושנים בחורים כבר כורים,

– אחד מכאן ואחד מכאן – בכל נפשם ומאדם,

הולכים תוקעים בקרקע המגרף רחב השולים.

[…]

עומד אני ומסתכל, נפנה לצד זה ולצד זה.

שנים בחורים אחרים התחילו בבנין המגדל.

כתלי הבנין כבר באו – מֻנחים בחצר, באמצע,

ציינו להם את המקום, גם הם התחילו

בחפירת יתר הבורות לקבול כלונסאות המגדל, וכורים

אלה לעומת אלה.

[…]

שעה קלה והורמו, שעה קלה והתלכדו –

מגדל זקוף הופיע על קרשיו הרעננים,

בצבץ ועלה במסגרת גדר-אבנים לו סביב.

קלים סֻלמיו הצרים ותלולים אליו נלחצו.

גא ועזיז, כך עמד, מתמר לבדד בשדה,

קבע את עינו האחת הרואה במחנה שטן.
ברל כצנלסון הקדים לתת ביטוי למשמעות החיה של מורשת זו, כשכתב את ההקדמה לספר 'מאורעות תרצ"ו: "דור זה רשאי לומר ליוסף טרומפלדור ולאהרון שר, אנשי תל חי: לא ביישנוכם… לא תל חי אחד הקמנו, אלא כולה ארץ היתה לנו תל חי. תלים, תלים". בתום המרד הדגיש ברל את המשמעות הביטחונית של העמדה וההתפשטות: "לא פינינו שום נקודה. יש כלל במלחמה: קצר את החזית ככולה אפשר… זוהי תורת האווקואציה, אשר המלחמה וכוחות הצבא וגם אישים יהודיים נכבדים הטיפו לנו. אנחנו לא שמענו להם… במתכוון ובדעה צלולה הארכנו את החזית". [יש לציין שלא דייק, אבל כמה חריגות, בפרות המאורעות, דווקא מעידות על הכלל. קומץ פועלים פינו את רוחמה; נעזב עין זיתים שליד צפת, כפר עציון נעזב וכך גם חברון פונתה מיהודיה].

נתן אלתרמן היטיב להלל את האתוס:

כִּי לֹא לַשָּׁוְא, אָחִי, חָרַשְׁתָּ וּבָנִיתָ,

לַנֶּפֶשׁ וְלַבַּיִת לָנוּ מִלְחָמָה!

גּ'וֹעָרָה, תֵּל עָמָל, כִּנֶּרֶת וַחֲנִיתָה,

אַתֶּן לָנוּ דְּגָלִים, וְאָנוּ הַחוֹמָה.

במפעל התיישבות נרחב זה השתתפו כל זרמי ההתיישבות: 'הקיבוץ הארצי'; 'הקיבוץ המאוחד'; 'חבר הקבוצות'; 'הנוער הציוני' ו'מכבי הצעיר'; שלושה יישובים של 'הקיבוץ הדתי'; לתנועת המושבים' ויישוב אחד של תנועת 'בית"ר'.

בביצוע מפעל "חומה ומגדל" השתתפו 'קרן היסוד', 'הקרן הקיימת לישראל', מחלקות ההתיישבות של הסוכנות היהודית, המרכז החקלאי של ההסתדרות הכללית וכן המתיישבים עצמם וחבריהם שהשתייכו לתנועות הקיבוציות והמושביות ולתנועות הנוער השונות.

בבואו לסכם את המפעל כתב יוסף אבידר, שליווה כמעט את כול העליות על הקרקע בשנים 1939-1936: "ההדגשה לא היתה על כך שהוקם ריבוע מבוצר ובו עמדות וגדר תיל ומגדל; לא זה בלבד החידוש. המיוחד היה בכך שהכול נשלם ביום אחד, לאחר שהכול הוכן מראש, והיה צורך רק להרכיבו. השיטה הזאת אפשרה לנו להעמיד את הצד השני – תחילה את הערבים ואחר כך גם את הבריטים – בפני עובדה מוצקה: אנחנו פה".

יחד עם זאת, יש להזכיר כי מפת ההתיישבות לא עמדה במבחן המדיני, לא בתכנית החלוקה של פיל (ראה לעייל) ולא בתכנת החלוקה של 1947. פרופ' גדעון ביגר מדגיש כי אף שהמעשה ההתיישבותי כוון, בין היתר, כדי לסמן גבולות, הרי שאפילו סמל ההתיישבות – חניתה לא השיגה את מטרתה המדינית שהרי היא, יחד עם אילון ושבי ציון (ונהריה) היו אמורים להיות בתחומי המדינה הערבית לפי החלטת החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947. הוכחה ברורה כי אפילו בעת ההיא – התפיסה לא הייתה נכונה. גם בית הערבה וגם מעלה החמישה לא נכללו בגבולות החלוקה בתוככי המדינה היהודית כמו עוד 15 יישובים אחרים – גוש עציון.

[1] שאול טשרניחובסקי, "קיבוץ עולה על הקרקע", בעקבות השתתפותו בהקמת קיבוץ דפנה, מאי, 1939.

[2] ה' פרומקין, עליה ופיתוח  בדרך למדינה, תל אביב, 1971, עמ' 179.

[3] עין הים (לימים עין כרמל) , ליד עתלית  וכפר המכבי בגוש זבולון

[4] דן גלעדי ומרדכי נאור , ארץ ישראל במאה העשרים, מיישוב למדינה, 1950-1900, תל-אביב, 1990 (להלן: ארץ ישראל במאה העשרים), עמ' 296-295.

[5] אהרון קליימן, הפרד או משול: מדיניות בריטניה וחלוקת ארץ ישראל – הזדמנות שהוחמצה, ירושלים, 1983, עמ' 11.

[6] שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, תל אביב, 1981, פרק חמישי.

[7] מוטי גולני, "משה שרתוק (שרת) – המדינאי של "חומה ומגדל'", עידן, 9, ירושלים 1987 (להלן: עידן) , עמ' 52.

[8] ארתור רופין, פרקי חיי, חלק שלישי, תל-אביב, 1968, עמ' 212.

[9] גולני, שם.

[10] אלחנן אורן, "המתקפה הביטחונית – התיישבותית" בשנים 1939-1936, עידן 9, עמ' 25.

[11] משה שרת, יומן מדיני ב', 7 ביוני 1937, עמ' 173.

[12] אטלס כרטא, עמ' 43.

[13] שלמה גור, "מונולוג: שלמה גור – האיש מאחורי החומה והמגדל", עידן, חוברת 9, 1987, ע': 47 – 50.

[14] בטקס ההקמה של בית יוסף, עלה אברהם הרצפלד לבמה, החל לשיר וסחף אחריו את הנוכחים, עד שרבים מייחסים בטעות את כתיבת השיר להרצפלד.

[15] דבר, 14/12/1936.

[16] השיר "המגדל הראשון" נחשב עד היום להמנונו של קיבוץ ניר-דוד ומושר מדי שנה בחג הקיבוץ הנחוג בחנוכה על-ידי מקהלה גדולה.

[17] ניסיונות קודמים להתיישב בכפר-חיטים נעשו ב-1914, ב-1924 וב-1934.

[18] חיים קְרִישְׂפִּין (נכתב לעתים קריספין; Krispin;‏ 22 בספטמבר 1905 – 27 באוגוסט 1963) היה פעיל ציבור בתקופת היישוב והמדינה, חבר הוועד הלאומי ומראשי יהדות בולגריה בישראל (ויקיפדיה). ראו בהרחבה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%A9%D7%A4%D7%99%D7%9F

[19] מרקו רומנו (1941-1873) היה יושב ראש הקהילה היהודית בפלובדיב, נמנה עם ראשי התנועה הציונית בבולגריה, כיהן כחבר הוועד המרכזי הראשון של התנועה הציונית בנסיכות, היה חבר הוועד הפועל הציוני ובלט בקרב הפלג הניצי-אקטיביסטי של התנועה. רומנו שנמנה עם ראשי אגודת "הקוצר" אשר ייסדה את כפר חיטים, פעל לעליית מתיישבים מבולגריה לכפר וב-1937 עלה במסגרת הגרעין לארץ ישראל והתיישב בתל אביב. רומנו ואחייניו בני משפחת בז'רנו, היו בעלי מפעל עסיס ברמת גן.

[20] "טרגון להתיישבות קיבוצית 'הקוצר', דבר, 1 במאי 1936,

[21] מרדכי נאור, "הישוב היהודי בשנת 1936", ימי 'חומה ומגדל', עידן 9, ירושלים 1987, עמ' 12.

[22] אלחנן אורן, "תל עמל – ראשונה לחומה ומגדל", הציונות ד', תל אביב, תשל"ו.

[23] נאום שרתוק בוועדה המדינית בקונגרס הציוני הכ', ציריך, אוגוסט 1937, ראו: יוסף הלר, במאבק למדינה, ירושלים, תשמ"ד, עמ' 201.

,

[24] שרת, יומן מדיני ב', עמ' 280-276.

[25]  י' עילם. ההגנה: הדרך הציונית אל הכוח, תל־אביב, 1979,  Oלהלן: הדרך)עמ' 220. תיאור ממצה ב חרב היונה, הציונות והכוח, 1881-1948, תל־אביב, 1992 (להלן: חרב היונה).

, עמ' 377-378

[26] Rotbard, S. (2002), "Wall and tower", in: Segal, R. and Weizman, E. (Eds.), Civilian occupation, Babel and Verso, pp: 39-58.

[27] "פנאופטיזם" – ראיית-על. המושג קשור למודל ה"פנאופטיקון". זהו מתקן כליאה ואשפוז, שהיה נהוג בצרפת, המבוסס על תבנית אדריכלית המאשרת לצופה (סוהר) הניצב במגדל המרכזי להשקיף על תאי הכלואים ולראות את אשר מתרחש בהם.

[28] מישל פוקו (Foucault) מקדיש למתקן זה פרק נכבד – ומרכזי – בספרו הסוקר את תולדות הענישה בצרפת. ראו בהרחבה: Foucault, M. (1979), Discipline and punish, Penguin Books

[29] יוסף הלר, במאבק למדינה, ירושלים, תשמ"ה (להלן: הלר), עמ' 201.

[30] אלחנן אורן, הציונות, ד', עמ' 182-177.

[31] יומן מדיני ב', עין חרוד, 5.6.1937, עמ' 168.

[32] הכינוי "מצביא" על פי אלחנן אורן, התיישבות בשנות מאבק, עמ' 27.

[33] שמו הערבי של המקום

[34] שלמה רוזנר, טירת צבי, יתד ראשונה בדרום עמק בית שאן", עידן, 9, עמ' 100.

[35] ארגון מולדת נתכנס בנקודת ההתיישבות, דבר, 12 ביוני 1938

[36] יומן מדיני, ג', 1938, תל אביב, 1972, עמ' 91-90.

[37]  חילופי מכתבים בין שרתוק לפיין,  אצ"ם, s25/2956

[38]  חרב היונה, עמ' 345-346.

[39]  על פרשת חניתה: סת"ה, כרך ב', חלק שני, עמ' 872-880; מ' נאור, "חניתה – ההיאחזות הראשונה", ימי 'חומה ומגדל', עמ' 73-82.

[40] נחומי הר ציון, "מעל המגדל", עידן 9, עמ' 196

[41]  על פרשת חניתה: סת"ה, כרך ב', חלק שני, עמ' 872-880; מ' נאור, "חניתה – ההיאחזות הראשונה", ימי 'חומה ומגדל', עמ' 73-82.

[42]  א' קמפ, לאומיות מרחבית: שיח בתנועת העבודה על שטחים וגבולות, עבודת מ"א, אוניברסיטת תל־אביב, תל־אביב 1991; ז' צור, "התיישבות "חומה ומגדל" שנתה את המפה וחיזקה את הבסיס להקמת המדינה", בתוך מאורעות תרצ"ו, עמ' 22-27.

[43]  עילם, ההגנה, הדרך, עמ' 220

[44] אלחנן אורן, שם, עמ' 28-27. .

[45]  ראה בהרחבה: א' אורן, "המתקפה הביטחונית-התיישבותית בשנים 1936-1939, בתוך: מ' נאור (עורך), ימי 'חומה ומגדל', 1936-1939 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, עידן מס' 9,  ירושלים, 1987 (להלן: ימי 'חומה ומגדל'), עמ' 13-34.

[46] התיישבות בשנות מאבק, עמ' 62-63. ראו גם: ארכיון ציוני מרכזי (להלן: אצ"ם)ף s25/2956

[47] מלחמות לא קורות מעצמן, עמ' 129

[48] אלחנן אורן, שם, הערה מס' 6, עמ' 34.

[49] עם הזהב – הכוונה לדבורים.