אנשי הטוראג'ה באי סולווסי

כתבו: גילי חסקין והילה קידר

תודה ליובל נעמן על הערותיו

ראו גם, כתבה ערוכה מחדש, במגזין GOTRAVEL: מקסארים ובוגינזים

ראו גם: מצגת מהאי סולאווסי

ראו גם, באתר זה: האי סולאווסי שבאינדונזיה

להרצאה על אינדונזיה – לחצו כאן

להרצאה מוקלטת – לחץ כאן

טוֹרָאגָ'ה היא קבוצה אתנית המתגוררת באזור הררי בדרום האי סולווסי באינדונזיה. אוכלוסייתם מונה כ-650,00 נפש, מתוכם כ-450,000 מתגוררים ב"טאנה טוראג'ה" – ארץ הטוראג'ה שבמחוז דרום־סולווסי. מרבית האוכלוסייה נוצרית, ומיעוטה מוסלמית או אנימיסטית. מקור השם בביטוי To-Ri-Aja, שפירושו בשפת הבוגים: "איש ההרים", שם שבו כינו אנשי השפלות את תושבי ההרים והעמקים הפנימיים של סולווסי. במאה ה-19' אימצו ההולנדים את השם וכינו בו את אנשי מרכז סולווסי והאזור הדרומי ההררי. אנשי המרכז התנגדו לשם, אך אנשי אזור ה-Sadan אימצוהו יחד עם תחילת גיבוש זהותם האתנית ועמדתם כלפי העולם החיצון.

הבידוד הגיאוגרפי של אנשי ההרים יצר בידוד תרבותי, והביא ליצירת תרבות אחידה בתחום טריטוריאלי מסויים. הטיפוס הפיסי של האנשים הוא לרוב פרוטו מלאי (כמו הדיאקים של קאלימנטן והבטקים בסומטרה) או פלאו מונגולואיד, אשר הגיעו לאי לפני כ- 5,000 שנים. באזורי החוף יש ערבוב עם בוגים. הלשון שייכת למשפחת לשונות אחת (אוסטרונזית), למרות שהושפעה מדיאלקטים פיליפיניים בצפון ובוגינזים בדרום.

מחלקים את אנשי אזור ההר של סולווסי לשלש קבוצות: מזרח, מערב ודרום טוראג'ה, כל אחת מאלו נחלקת למספר רב של קבוצות, דוברות דיאלקטים שונים.

טוראג'ה מערביים:

חיים בצפון, עד גבול הפנינסולה הצפונית של שבט טומיני. מחולקים לכמה אזורים ולכמה קבוצות. שבטים אלה פחות הומוגניים מהטוראג'ה המזרחיים.

כלכלה: אורז, תירס, דוחן, פירות וירקות, קנה סוכר וטבק. השקייה וחריש די חדישים; בעבר שדות רטובים.

דיג מתבצע באגם ובים ע"י סלים ומלכודות. הם מומחים בצייד צלופחים וכן צדים איילים וחזירים.

משפחה: מין חופשי. נישואין – שידוך. מחיר הכלה משולב (תאואים, בגדים, כלים), לעתים רק לאחר הריון. פוליגמיה קיימת רק בקרב המנהיגים, אך הדבר תלוי בהסכמת האשה. אם אין ילדים, מקובל לאמץ בן של אח או אחות. גירושים – מקובלים. אם אין הסכמה הם נעשים בסיוע מועצת הכפר וכרוכים בתשלום קנס של המסרב. הרכוש – מחולק. ילדים קטנים נשארים עם האם; ילדים גדולים בוחרים עם איזה הורה ללכת.

המשפחה המורחבת מחולקת למשקי בית החיים ביחידה אחת. ירושה: עוברת דרך הבנות.

טוראג'ה מזרחיים:

נמצאים במזרח – מרכז סולווסי. מרוכזים סביב אגם Poso ולאורך העמקים של נהר Poso, וכן בעמקי ה-Laa Kalaena. מדובר כאמור בהרבה שבטים, כולם דוברים דיאלקטים שונים של Bare.

אין ביניהם יחידות פוליטיות מאורגנות. חברי כל שבט מודעים להיותם בני אותו שבט ולמוצאם המשותף – כפר-אם משותף. הם מתאחדים למטרות משותפות – מלחמות וטקסי מוות. פרט לכך, כל כפר הוא עצמאי.

טוראג'ה דרומיים- טאנה טוראג'ה:

טאנה טוראג'ה – Tana Toraja זו יחידה אדמיניסטרטיבית של מחוז דרום סולווסי ובו 231,000 איש.

גבולות המחוז חופפים לגבולות שקבעו ההולנדים. (לפני הגעתם לא היתה מדינה מרכזית באזור ולא היו גבולות, אלא היו צ'יפים ששלטו על מספר כפרים).

רוב האוכלוסיה בטאנה טוראג'ה (כ-90%) הם חקלאים. אורז הוא הגידול העיקרי, זהו "אורז יבש", כלומר, אורז בהשקיית גשם בלבד (בעל). זני האורז המסורתי מניבים יבול אחד בשנה, זנים חדשים מניבים יותר. רוב הקרקעות נמצאות בידי אריסטוקרטים ולרוב האנשים יש מעט קרקעות, דבר שאינו מספיק לקיום עצמי. תוספת לאורז היא קסבה, תירס וירקות שמגדלים בגינות, וכן קפה, אגוז מוסקט, ציפורן ואבוקדו. 10% מהאוכלוסייה מועסקים במשרות ממשלתיות והשאר הם סוחרים. דיג מהווה מקור פרנסה חשוב נוסף ובעיקר דיג "פנימי", בבריכות דגים ובתוך שטחי האורז. תיירות החלה רק בשנות ה-70', ומאז החלו בפיתוח התשתית התיירותית באזור ואנשים החלו לעסוק גם בענף זה.

עד הגעת האסלאם וההולנדים לדרום סולווסי, היו התרבות והמנהגים של הטוראג'ה והבוגים מאוד דומים.

לפי מיתולוגיה עממית של הטוראג'ה, מקור הטוראג'ה מהאי Pongko (קמבודיה): ממנו הפליגו שמונה סירות ונסחפו בסערה לדרום סולווסי. האבות המייסדים הלכו לאורך נהר ה-Sadan והגיעו לאזור הטוראג'ה, שם הקימו את התיישבותם הראשונה.

לפי מיתוס מקומי, מוצא המשפחות של ממלכת Gowa, Bone, Luwu, הוא מאב טוראג'ה משותף Laki Pandoda.

לאורך השנים היו קשרים בין הטוראג'ה לבין השבטים שבדרום חצי האי. היו נישואי תערובת בין אצילי הטוראג'ה ואצילי הממלכות שבדרום. במאה ה-17' התפתחו קשרי מסחר ענפים של קפה ועבדים בין הטוראג'ה ובין הבוגים (הממלכות נזקקו לעבדים לחקלאות).

באמצע המאה ה-17' חדר האסלאם לטאנה טוראג'ה, באמצעות סוחרי קפה ועבדים. ההולנדים כבשו את האזור בסיוע הבוגים שחיו בחוף, כיבוש שנמשך חמש שנים, עד שהטוראג'ה התארגנו וכבשוהו מחדש. האסלאם מעולם לא התפשט, כנראה משום שכלכלת התושבים התבססה על בשר חזיר ומוהל דקלים מותסס. אלה היוו מרכיב חשוב בחיי היומיום שלהם וכן בחיי הפולחן. הם סירבו לותר עליהם למען דת חדשה האוסרת את כלכלתם.

ב-1905 הגיעו ההולנדים לאזור הטוראג'ה והם השתלטו על האזור עד 1906. הממשל הקולוניאלי קבע גבולות אדמיניסטרטיביים וגבה מסים. ב-1913 הגיעו לאזור המיסיונרים הראשונים (פרוטסטנטים וכעבור 20 שנים קתולים). זו היתה ההיכרות הראשונה של אנשי הטוראג'ה עם עולם אחר ואז החל השינוי, שמותיר את חותמו בחברה הטוראג'ית עד היום ולמעשה קבע את אופייה הנוכחי.

עד הגעת ההולנדים, האוכלוסייה נחלקה לשלושה מעמדות: אצילים, פשוטי העם ועבדים. העבדות הייתה מאוד נפוצה, וכן הסחר בעבדים. חטיפת אנשים לעבדות הובילה לנקיטת אמצעי הגנה חריפים בכפרים: נשים היו הולכות לשוק עם ליווי, נבנו תעלות תת קרקעיות שחיברו בין כפרים ועוד. הדירוג המסורתי של אדם קבע גם את ההתנהגות הטקסית שהותרה לאדם, סוגי הפולחנים שהיה רשאי לערוך, הבית שהותר לו לבנות.

ההולנדים הפסיקו את העבדות והחדירו את הנצרות. הם הקימו בתי ספר ואפשרו לראשונה לעבדים ולאנשים הפשוטים ללמוד, ועל ידי כך לשנות את מצבם הכלכלי ואת מעמדם. המיסיונרים שהגיעו הטיפו לשוויון בין בני האדם. האפשרויות החדשות לרכוש השכלה הביאו לערעור המבנה המעמדי המסורתי.

ההשפעה העיקרית הנוספת של החינוך שחדר, היא עזיבה המונית של אנשים משכילים שרכשו מקצוע לאיים אחרים, בחיפוש אחר מקורות פרנסה ולימודים. ההגירה החלה בשנות ה-20' ושיאה היה בשנות ה-60' בשל, פיצוץ האוכלוסין ומיעוט ההזדמנויות באזור, ובשל הזדמנויות חדשות שצצו בג'אווה ובקאלימנטן על ידי משקיעים זרים. כיום מפוזרים מאות אלפי ואולי מיליוני בני טוראג'ה בכל רחבי אינדונזיה.

למרות ההגירה ההמונית מחוץ לטוראג'ה, שומרים המהגרים על קשרים הדוקים עם משפחותיהם, והריחוק אף הביא להגדלת תחושת הזהות האתנית. רוב המהגרים מתנצרים, כיוון שקשה לשמור על הדת המסורתית רחוק מכוהני הדת. רוב המהגרים שבים לטקסי הקבורה של בני משפחותיהם, והם שנותנים את עיקר התרומה הכספית בטקסים אלו. כך מסייע כספם לשמר את המסורת הפולחנית של השבט.

הדת:

לפני הגעת ההולנדים הייתה דתם של הטוראג'ה Aluk To Dolo, דת האבות הקדומים, אולם הם לא התייחסו לצורת חייהם רק כאל דת. ה-אלוק הייתה אורח חיים, והתייחסה לאופן שבו יש לבצע דברים שונים בחיי היומיום וכן פולחנים. המילה "אלוק" הוראתה "דרך". לדוגמא, כמה בופאלו יש להקריב בלוויה, מה צריך להיות מצב הכוכבים בעת שתילת האורז. אחד העקרונות המרכזיים של האלוק היה החלפת מתנות ואפילו קללות בין החיים לרוחות האבות. המיסיונרים שבאו, נדהמו לגלות שהטוראג'ה חיו בעולם מאוכלס ברוחות ובאבות קדומים, שדרשו האכלה וקרבנות תכופים. אנשים רבים איבדו את כל רכושם ואדמתם בגלל התחייבויות טקסיות כאלו. למעשה חלק מהטוראג'ה עדיין מתייחסים לדתם כאל "דת האכלת האבות".

הכנסייה ההולנדית ניסתה לנצר את האוכלוסייה ולהפסיק את חגיגות המוות הללו, אך הניסיונות הראשונים נתקלו בהתנגדות אלימה, שנסתיימה ברצח של אחד המיסיונרים. לכן ההולנדים שינו את גישתם: הם הוציאו מחוץ לחוק את רוב הטקסים שהיו קשורים בחיים (נראו להם פגאנים). טקסים הקשורים במוות הותרו, כיוון שהם חשו שיש ללוות את המת בטקס כלשהו. הם יצרו הפרדה בין מסורת/מנהג (Adat), לבין הדרך (Aluk), האלמנטים הדתיים של החיים הטקסיים. מותר היה להקריב בופאלו בלוויות, בתנאי שבשרו יינתן מאכל לחיים ולא לרוחות המתים. הם התירו לערוך חלק מהטקסים, אך מערכת האמונות שעמדה מאחוריהם קמלה לאט.

בתקופת ההולנדים התנצרו רק 10% מבני הטוראג'ה. לאחר העצמאות החלו מרידות של מוסלמים באי ואלו יצרו חשש להתפשטות האסלאם, דבר שהגדיל את קצב ההתנצרות. כיום רוב אוכלוסיית הטוראג'ה נוצרית- (65% פרוטסטנטים, 12% קאתולים), ויש מעטים שעדיים חיים על פי מסורת האבות הקדומים (15%?), השאר (7%) מוסלמים.

השריד העיקרי שקיים היום מדת האבות הקדומים הוא הלוויות, וטקסים אחרים מאוד נדירים. בעבר הותר רק לבני המעמד הגבוה לקיים לוויות גדולות, שכללו את כל שלבי הפולחן. באופן פרדוקסלי הנוצרים הביאו להגברת הפעילות הטקסית של הלוויות, ולהפיכתה לנחלת כלל האנשים. כיום כל אנשי הטוראג'ה מקיימים לוויות כפי שבעבר הותר רק לאצילים לקיים.

ב-1969 הכריזה הממשלה על הדת המסורתית של הטוראג'ה כענף של ההינדואיזם, על מנת לקדם את האזור מבחינה תיירותית, כתחליף (או בנוסף) לבאלי. החייאת הדת לא הצליחה וגם היום הולך ופוחת מספרם של טוראג'ים שנאמנים לדתם המסורתית.

כיום למרות שרק אחוזים מעטים מאנשי הטוראג'ה חיים על פי דת האבות הקדומים, והפולחן העיקרי ששרד הוא טקסי הלוויה, עדיין ממשיכה המסורת (Adat) לשלוט בחיי האנשים.

לטוראג'ה יש שני עולמות- עולם החיים ועולם המוות. שניהם קשורים באופן הדוק זה בזה ודרושים באותה מידה. חלק עיקרי של חייהם, תרבותם ומנהגיהם, מתקיים בתוך חלוקה דיכוטומית זו של חיים ומוות. 'אלוק טו דולו' מבוססת על אלמנטים משלימים של חיים ומוות, מזרח ומערב, זריחה ושקיעה, בוקר וערב וכדומה.

הארץ נחלקת לשתי ספירות: של חיים ושל מוות. צפון ומזרח הם כיוונים נותני חיים, צפון- כי משם באים האלים, ומזרח, כיוון זריחת השמש. דרום ומערב הם כיווני מוות- שם דרות נשמות המתים.

בהתאם לחלוקה זו, נקבעים גם כיווני בנית הבתים, נקבעת הארכיטקטורה הפנימית של הבית, כיווני השינה של האנשים, ובעיקר פולחנים. פולחנים הקשורים בחיים, הנקראים טקסי עלית עשן – לדוגמא פולחני האורז, פולחנים לגירוש שדים וריפוי מחלות, טקסי לידה, מילה, חתונות וכדומה נערכים תמיד בבוקר, ולכיוון צפון-מזרח (כפניה לאלים). טקסים הקשורים במוות- טקסי ירידת עשן– מתקיימים תמיד בשעת אחר הצהריים, או בערב לכיוון מערב.

בתי הטוראג'ה

צורתם של בתי הטוראג'ה דומה לאנייה ומסמלת את הדרך שבה הגיעו מתיישבי הטוראג'ה המקוריים לאזור. הבתים בכל כפר ממוקמים בציר צפון- דרום, כניסת הבית פונה לכיוון צפון ממנו מגיעים האלים. החלוקה הפנימית של הבית מתייחסת אף היא לכיוונים: החדר הצפוני ביותר משמש חדר שינה למבוגרים. זהו האזור הקדוש של הבית ובו מאוחסנים חפצי הירושה הקדושים של המשפחה. החדר הדרומי ביותר, משמש חדר שינה להורים ולילדיהם. בחדר המרכזי- הסאלי (Sali), ישנים גברים לא נשואים. חדר זה משמש בעיקר כחדר אוכל (צידו המערבי) ובחלקו המזרחי נמצא המטבח, כיוון שהאוכל קשור לחיים. הבישול נעשה בתוך הבית ללא אוורור, ומכאן השם הנוסף לבתים -מקום ממנו עולה עשן. כל הטקסים הקשורים בחיים מתבצעים בחלק המזרחי של הסאלי, ומה שקשור במוות (כמו מקום שכיבת המת עד ללויה) מתבצע בחלק המערבי או הדרומי. אדם לעולם ישן כשרגליו לכיוון מזרח- כיוון החיים.

מצפון לבית ממוקם האסם. עמודי האסם עשויים מגזעי עץ עגולים ששויפו כדי למנוע טיפוס עכברים לאסם. הרחבה מתחת לאסם משמשת לישיבות חברתיות ומקום לינה בעת חגים.

בעבר קישוטי הבתים היו עדות למעמד יושביהם. לאנשים בדירוג נמוך, אסור היה לקשט את בתיהם, כיוון שחוקים נוקשים הגבילו את קישוט הבית, רק לאחר קיומם של פולחנים שונים ויקרים. בני המעמד הנמוך לא יכלו להרשות לעצמם הוצאות כאלו וכך שימשה המערכת הטקסית להפגנת והגדלת יוקרתם עושרם ועליונותם של האצילים. כיום התעשרות של בני מעמדות נמוכים, אפשרה גם להם לבנות בתים גדולים ולקשטם.

למשמעות של קישוטי הבית והאסם, ציורי צמחים ובעלי חיים, יש מגוון פירושים. כל ציור מהווה סימבול למשהו בחיי הטוראג'ה. גילוף של ראש תרנגול ובופאלו הותר רק אצל אנשים מהמעמד האמצעי ומעלה (שביצעו טקסים מסוימים) ולכן היה סמל לאצילות ומנהיגות. ראש הבופאלו גם מייצג תקוה לעושר.

בתי מקור

אצל הטוראג'ה, בית מכונה בשני מונחים: Banua- המבנה, ו- Tongkonan- בית מקור.

בתי המקור (בשפת הטוראג'ה: Tongkonan) הם מבנים דמויי סירה גדולה המיועדים לרוחות האבות הקדומים. בנוסף לכך מתגוררים בהם קשישים ונמצאות בהם גוויות נפטרים עד לקיום טקס הלוויה. בתי הטוראג'ה הם נקודות ההתייחסות, דרכן מאתר אדם את קשרי המשפחה שלו. אדם מכיר את "שושלתו" המשפחתית באמצעות בית מסוים ולא על ידי שושלת של אילן יוחסין משפחתי, כמקובל אצלנו. לרוב אדם כלל לא יכיר את אילן יוחסיו. שיטה זו נובעת מדתם הקדומה של הטוראג'ה- דת האבות הקדומים, בה יש לאדם קשר חזק אל אבותיו הקדומים. אב קדום הוא לרוב אדם שיסד בית. כל צאצאיו יקשרו את עצמם לאותו בית. כיוון שהיחס לבית אב ואם זהה, בפועל קשור כל אדם למספר בתי מקור, בעיקר הורים וסבים-סבתות, למרות שאינו גר בהם.

הקשר של אדם לבית מקור מסוים, לא מחייב בחיי היומיום, אלא בעיקר בעת שיפוץ הבית ובעת קיום פולחנים. במקרים אלה מצפים מחברי בית המקור לתרום את חלקם הכספי למאמץ. בפועל, זה הגורם שמגביל אנשים מלהצטרף למספר רב של בתי מקור. לכל בית מקור יש "חלקת קבר" משלה וכל מי שחבר בבית יכול להיקבר בה.

בניה ושיפוץ –שיפוץ או בניה מחודשת של Tongkonan לא נעשים רק כשצריך, אלא גם כדי להגדיל את יוקרת הבית ובני המשפחה. לעיתים מפרקים את הבית למרכיביו ובונים אותו מחדש מאותם חומרים. פעמים רבות, ניתן המימון ממהגרים שהצליחו.

אסור להעביר את הבית ממקומו. הסיבה לכך היא שכאשר ילד נולד אביו קובר את השיליה שלו בצד המזרחי של הבית- כיוון החיים. לפי האמונה תמיד ימשך בן הבית ואפילו הרחוק ביותר, ע"י השיליה הנחשבת לתאומתו.

בקרב הטוראג'ה נפוצים כיום שני סוגי בתים- מודרניים, הדומים לבתי הבוגים, ומסורתיים. הבתים המסורתיים קטנים וחשוכים בחלקם הפנימי, ולכן יש נטייה לעבור לבניה מודרנית של בתי עץ על עמודים, עם חלונות גדולים, בסגנון בוגי. כיום רווח גם סגנון משולב: בית של שתי קומות, התחתונה בסגנון בוגי והעליונה מסורתית.

לוויות

מטרת הלוויה אצל הטוראג'ה היא להעביר את הנפש באופן בטוח לעולם הבא הנקרא בפיהם 'אלוק פויה' (Aluk Puya) וכן לשחרר את החיים מקשרם למת ולסייע בהשבתם לעולם החיים. אם לא מקיימים לוויה הולמת, לא יוכל המת להפוך לאב קדום ולהשגיח על המשפחה.

פולחן לוויה נערך גם לאדם שמת בים או במקום רחוק וגופתו איננה. במקרה כזה מקיימים טקס מקדים של "לכידת הרוח": בני המשפחה וכוהנים עולים לפסגת הר וקוראים לרוח למלא סרונג שמונח כל הקרקע. חתיכת במבוק שנלקחת משם מייצגת את הגווייה, ואותה קוברים.

טקס הלוויה משתנה בהתאם לגילו ולמעמדו של הנפטר. הטקסים הפשוטים ביותר הם טקסי לוויה של תינוקות או ילדים צעירים, הנקברים בתוך עצים.

לב הפולחן של לווית הטוראג'ה הוא הקרבת קורבן של בעלי חיים.

פולחני הלוויה שונים מאזור לאזור, ותלויים בעיקר במעמד החברתי של המת. לוויות של פשוטי העם נמשכות יום או יומיים והטקס צנוע ומוקרבים מעט בעלי חיים. לוויות של אצילים עשויות להמשך שבוע ומוקרבים בעלי חיים לרוב. סוגי וכמות בעלי החיים שמוקרבים, נעים בין מספר חזירים או בופאלו, עד לעשרים וארבעה בופאלו ויותר.

אלוק מחייב הפרדה קשיחה בין חיים למוות, ולכן טקסי הלוויה מתקיימים רק בתום תקופת הקציר (יולי- ספטמבר). העונתיות מתאפשרת בגלל שהטוראג'ה לא קוברים את המת מיד.

אורחים צריכים להביא מתנות למשפחת הנפטר. המתנה צריכה להיות בשווי זהה למתנה שהביא הנפטר למשפחת האורח בטקס לוויה של הוריו. על מנת לוודא ששווי המתנה זהה, בני הטוראג'ה מנהלים רישום של מתנות הלוויה שמביאים אורחים.

טקס הלוויה, הנקרא אלוק רמבה מטאמפו (Aluk Rambe Metampu), כולל שלושה שלבים הקשורים בסטטוס המת:

1. עטיפת הגופה וקינה: לאחר המוות מלבישים את המת בגדים טקסיים ושמים אותו בפינה הצפונית ביותר של הבית. לאחר מספר ימים עוטפים בתכריכים ומעבירים לצדו המערבי של החדר המרכזי בבית. במהלך תקופה זו, מתייחסים למת כאל אדם חולה, ומגישים לו אוכל מספר פעמים ביום. לרוב שמים את המת בארון עץ, בבסיסו חור קטן, ממנו מתנקזים הנוזלים דרך צינור במבוק. כיום מזריקים לגופה פורמלין, כדי למנוע את ריחות הריקבון.

שלב זה נמשך מספר חודשים ולעיתים מספר שנים, ובמהלכו חוסכים כסף ואורז לטקסים הבאים. מודיעים לכל קרובי המשפחה הרחוקים, ומגיעים להסכמה על תאריך כלשהו בתום תקופת הקציר.

2. פולחן הלוויה והקורבן:

מעבירים את הגופה מהבית לרצפת האסם, מקריבים בופאלו, סמל לכך שהמוות האמתי מתחיל כעת. במשך מספר ימים ולילות מקריבים בופאלו וחזירים, ומקוננים על המת.

סביב שדה שנבחר לטקס, מקימים מרחב מרובע של בקתות זמניות. שדה זה לרוב מוקף באבנים המהוות מונומנטים לאבות הקדומים. במרכזו בונים מגדל בן מספר קומות, שגגו דומה לגגות הבתים. מעבירים את הגופה בתהלוכה גדולה לכיוון השדה.

בשלב זה מתחילות החגיגות: ריקודים, קרבות בופאלו, מצעדים, (בעבר- קרבות של בעיטות, אולם אלה הופסקו על ידי ההולנדים).

למחרת מתכנסים האורחים עם "המתנות" שהביאו לטקס – מי חזיר ומי בופאלו, ומתחילה הקרבת הקורבנות. לאחר שמציעים את האוכל לאבות מחלקים את האוכל בין האורחים. החלוקה נעשית בהתאם למערכת החובות שיש בין המחלק והמקבל.

חובות – כל חיה שמביא אורח מייצגת חוב כלשהו ולכן קשר חברתי. לכל חיה יש היסטוריה ענפה לאורך הרבה דורות לאחור של חילופי "מתנות" בין המארחים (לרוב ילדי המת) ובין קרוביהם. החיה מהווה תשלום על חוב. לעיתים מישהו מביא משהו בשם מישהו אחר ואז מתחיל חוב חדש. לכל טוראג'ה יש רשת חובות כזו העוברת בירושה ובנאמנות, ונרשמת בקפדנות בכל אירוע. (בדומה לחתונות אצלנו).

3. קבורה: מתקיימת לאחר מספר ימים, בתום כל השחיטות ורישומי ה"מתנות" שהביאו אנשים, מלווה את המת משפחתו הקרובה למקום קבורתו. בסמוך למקום הקבורה מניחים דמות טאו טאו (Tau Tau).

"טאו" זה אדם בשפה המקומית, וה"טאו טאו" הן דמויות עץ מגולפות של המת, בגודל אמתי, והן נחשבות לכלי קיבול לרוחו של המת. תפקידן לשמור על המצבות בכוכים שמאחוריהן, וכן לספק ברכה לצאצאי המת. באופן מסורתי, מותר היה לגלף דמות כזו רק במותם של אצילים. את הדמות מגלפים מעץ ה- Jackfruit העמיד, אשר טופל בשמן קוקוס במשך מספר שבועות, כדי לשוות לו צבע שחום, כצבע עורם של הטוראג'ה. יש הקפדה על כל פרט בגילוף, כיוון שזהו ייצוג חי של המת. מגלפים גם איברי מין; אצל הזכרים בזקפה. עוטפים בבגדים ומקשטים בתכשיטים.

כיום ממעטים להכין דמויות אלו, בשל מחירן ובשל הירידה במנהגים הדתיים. הטוראג'ה, למרות זאת, מתייחסים אליהם ביראת כבוד. מדי כמה שנים פותחים את הקברים וגם מתקנים ומלבישים מחדש את הדמויות.

בשנות ה-80' הוגדרו הטאו טאו כאומנות, על ידי שווקים בינלאומיים, דבר שהוביל לגניבה מאסיבית שלהן. עד היום ניתן לראותן במוזיאונים, גלריות ובבתים פרטיים. הטוראג'ה הגיבו על כך בזעם עצום ומשפחות רבות לקחו את דמויות בני משפחותיהם והחביאו אותם. אחרים הציבו מנעולים וחוטי תיל להגנה. אירוני למדי שהדמויות שאמורות להגן על החיים, זקוקות היום להגנה מפניהם. בשנות ה-80' הממשלה החלה לעודד אומנים מקומיים ליצור תחליפים ורבים מאלה הוצבו וניתן לראותם כיום.

קבורה

הקברים בטוראג'ה נחשבים בית שני, ומהווים קברי משפחה. קבר מסורתי נבנה על ידי אב קדום של המשפחה. אם הקבר מתמלא, המשפחה מחפשת מקום חדש לבנית קבר.

בעבר נהגו לקבור את המתים בסרקופגים מגולפים ומקושטים מעץ, בצורת סירות, בתים, או בעלי חיים, שנקראים ארונג (Erong).

בנוסף למת, הוכנסו לסרקופג חפצים שונים. הסרקופגים הונחו בבסיסי מצוקים. כל ארונג היה שייך למשפחה אחת.

במאה ה-17', עם פלישת הבוגים וההולנדים לטוראג'ה, נבזזו הסרקופגים ומאז הופסק השימוש בשיטת קבורה זו. עם תחילת השימוש בכלים מודרניים עברו הטוראג'ה לשיטת קבורה בטוחה יותר- Liang.

הטוראג'ה החלו לחצוב מצבות קברים במרומי הצוקים, במקומות בלתי נגישים, ושם קברו את המתים על חפציהם בטוחים מאחורי דלתות. כל קבר- אבן שכזה שייך למשפחה אחת ויכול להכיל הרבה מאוד מתים היות שחללו הפנימי גדול מאוד.

צורת הקבורה כיום היא Burial House – ארונות קבורה תלויים, בשל המחסור במערות קבורה.

קברי עצים- ילדים שמתו טרם שבקעו שיניהם, נקברים בתוך חור בעץ. לעצי הקבורה יש שרף לבן- סמל לטוהר של הרך המת. החור נסגר על ידי סיבים.