קולומביה במלחמת האזרחים

תולדות קולומביה מראשית שנות ה-80 ועד ימינו

כתב : גילי חסקין

ראו קודם: תולדות קולומביה מראשית המאה ה-20 ועד לשלהי שנות ה-70.

וגם : הגיאוגרפיה של קולומביה 

מלחמת האזרחים בקולומביה (Conflicto armado interno en Colombia) היתה עימות ארוך בין ממשלת קולומביה מצד אחד, לבין  מיליציות צבאיות למחצה, ארגוני פשע וארגוני גרילה שמאליים  וימניים, שנאבקו עמה על הגדלת שטחי השפעתם במדינה.

שורשי הסכסוך נעוצים בעימות שמכונה "לה ויולנסיה" – מלחמת אזרחים שהחלה ב-1948 בעקבות התנקשות במועמד לנשיאות חורחה אליאסר גייטאן, שעמד בראש המפלגה הליברלית.

ארגוני הגרילה שהציגו את עצמם כלוחמים למען צדק ושוויון חברתי, מימנו את עצמם בשוד, חטיפות, גביית "מס מהפכה" מהאוכלוסייה, ומאוחר יותר בסחר בסמים. כתגובה לגרילות הקומוניסטיות החלו להופיע גרילות מהימין שנקראו "פרמיליטריוס" (Paramilitarios), כגון הארגון "מוות לחוטפים" (muerte a secuestradores)  בראשי תיבות MAS , שנוצר כתגובה לחטיפת אחותו של סוחר סמים ידוע. בשנת 1980, תפש ארגון הגרילה M-19  ( קיצור של  Movimiento 19 de Abril), את שגרירות הרפובליקה הדומיניקנית בבוגוטה, ולכד בה 57 דיפלומטים (ביניהם אלי ברק, שגריר ישראל בקולומביה). החטופים שוחררו רק לאחר חודשיים, כאשר הממשלה הקולומביאנית שילמה כופר בסך של מיליון דולר ואפשרה לחוטפים לטוס לקובה[1].

במקביל החלו להתגבש ארגונים שעסקו בייצור וסחר בסמים, שנקראו "קרטלים" (cartel). בתחילה היה מדובר במריחואנה, אך מהר מאוד הפך הקוקאין, שגודל ויוצר בקולומביה ונמכר בעיקר בארצות הברית, למוצר הרווחי ביתר עבור ארגוני הפשיעה. לקראת שנות ה-80 של המאה ה-20 , האלימות הפוליטית בקולומביה הפכה להיות קשורה בקשר הדוק לעסקי הסמים, שהפכו לשם נרדף לקולומביה, בהם עסקו הקרטלים וארגוני הגרילה משמאל ומימין. ברוני הסמים הקולומביאניים רכשו עלי קוקה מאיכרים באזורים נידחים בארצם וגם בפרו ובבוליביה. הם הפיקו את הסם מהעלים, במעבדות נסתרות, שלעתים פעלו במעמקי יערות הגשם. הם הבריחו את "הזהב הלבן" לארצות הברית או לאירופה, במטוסי או באניות, בתוך מטענים תמימים למראה. התבססותם של הקרטלים המשווקים סמים, התאפשרה במידה גדולה, משום ששטחים גדולים של קולומביה נמצאו מספר שנים בשליטת מספר ארגוני גרילה.

השמרנים זכו בבחירות 1982 ובליסריו בנטנקור ( Belisario Betancur Cuartas) נבחר לנשיאות. למרות זאת, אסור לתת לשם המפלגה להטעות. כך למשל, טורביי הליברלי היה אחד הנשיאים השמרניים ביותר שידעה קולומביה, הצעיד מסעות ענישה כנגד הגרילה המרקסיסטית ודכא שביתות עובדים ופיזר בכוח הפגנות. לעומתו בנטנקור השמרן, היה נשיא פופוליסט ופתח מו"מ ישיר עם קבוצות הגרילה, הכניס את חלקם לחיים הפוליטיים והשקיט את המדינה. במרוצת 1984 חתמה תנועת M-19, על הסכם שביתת נשק עם הממשלה, אבל בנובמבר 1985, כאשר התברר לאנשיה שכוחות המשטרה והצבא אינם מקיימים את חלקם בהסכם – השתלטו 35 מהם על בית המשפט העליון בבוגוטה. אירוע שהסתיים כעבור 24 שעות, בהסתערות של חיילים אל תוך הבניין ובמאה הרוגים בקירוב. ביניהם אנשי גרילה, שופטים, חיילים ואנשים נוספים. למרות זאת, גם הנשיא וירחיליו ברקו (Virgilio Barco Vargas), יורשו של בטנקור, המשיך במאמצי הפיוס. במרוצת שנות נשיאותו (1986-1990) אפשר ברקו למספר קבוצות שמאל, שהניחו את נשקן, להשתתף בחיים הפוליטיים, במפלגה משלהם, ששמה "האיחוד הפטריוטי" (Unido Patriotica), אולם ארגוני הגרילה הגדולים המשיכו להחזיק באזורים בהם שלטו.

מהלכי הפיוס לא הניבו פרי כמצופה. בקולומביה נשמעו יותר ויותר קולות שדרשו לשים קץ להשפעתם של ברוני הסמים. בפברואר 1987 נעצר והוסגר לארצות הברית קרלוס להדר (Carlos Enrique Lehder Rivas), אחד מראשי קרטל מדאין ונידון לעונש מוות בפלורידה. עוד כעשרים ברוני סמים הוסגרו אחריו. במדייאן נותרו המנהיגים המרכזיים עתירי הממון ורבי ההשפעה של תעשיית הסמים: חוזה רודריגס גצ'ה (José Gonzalo Rodríguez Gacha) , המכונה "אל מקסיקנו" וחורחה לואיס אוצ'ואה (Jorge Luis Ochoa Vásquez) . קרטל נוסף שהתחרה בזה של מדאין, התבסס בעיר קאלי. בשלב זה העסיקו הקרטלים מאות אלפי אנשים, ביניהם, איכרים מגדלי הקוקה, מעבדי העלים למשחה, מזקקים של המשחה לאבקה, בלדרים ופקידים. הם גם חלשו על כנופיות של שכירי חרב ושיחדו פוליטיקאים וממונים על אכיפת החוק, כדי שישתפו עמם פעולה.

דמות בולטת בסחר הסמים הקולומביאני הייתה זו של פבלו אסקובר (Pablo Emilio Escobar Gaviria) , מנהיג בלתי מעורער של הקרטל של מדיין.

בשנות ה-80, שלט אסקובר על נתח משמעותי מהסמים שהוכנסו לארצות הברית, מקסיקו, פוארטו ריקו והרפובליקה הדומיניקנית, באמצעות קוקאין שיובא בעיקר מפרו ומבוליביה, אחר שהתברר כי הקוקאין של קולומביה היה באיכות ירודה. אסקובר שיחד פקידי ממשל רבים, שופטים, פוליטיקאים ואחרים. הוא הוציא להורג לעיתים קרובות עובדים שלא שיתפו פעולה, וחיסל את כל מי שהיווה איום מבחינתו. כתוצאה ממדיניות זו נהרגו ונרצחו אלפי אנשים. שחיתות והפחדה אפיינו את המערכת הקולומביאנית בתקופת שלטון הכוח של אסקובר. הייתה לו אסטרטגיה יעילה שנקראה "plata o plomo", שפירושה בספרדית "כסף או עופרת" ושכוונתה – קבל שוחד (כסף), או שתוצא להורג (עופרת – הכדורים). כתב העת "פורבס" (Forbes) דירג את אסקובר במקום השלישי מבין עשירי העולם, כאשר קרטל מדיין שבהנהגתו, שולט ב-90 אחוז משוק הקוקאין. ישנה הערכה שבשיאה החברה שלו הייתה בעלת הכנסה שנתית של יותר מ-75 מיליארד דולר. אסקובר נחשב אויבה של ארצות הברית ושל ממשלת קולומביה בזמן שעבור אנשי מדיין, במיוחד לאלה משכונות העוני, הוא נחשב לגיבור כל חייו. הוא שילב בין עסקי הסמים לפעילות פוליטית וחברתית, כגון שיקום שכונות עניות של מדיין . פורסם שהוא בנה מגרשי כדורגל ומימן קבוצות כדורגל קטנות בעיר. הוא גם היה אחראי לבניית כנסיות רבות, והוא הרוויח את האהדה בקרב הכנסייה הקתולית המקומית. הוא עבד קשה על מנת לטפח את התדמית שלו, ופיזר כסף רב לעניים, עבורם בנה גם בניינים, ועל כך רכש לו אוהדים רבים. וכך הפך לדמות פופולרית בקרב האוכלוסייה הענייה בעיר. בין היתר, הקים במדאין, גן חיות. אוכלוסיית מדיין עזרה לאסקובר לעיתים קרובות בשמירה, והסתרת מידע מהרשויות[2].

דרכו הפוליטית הסלולה בקוקאין אף הביאה אותו ב-1982, כציר מייצג לאספת הנציגים של הקונגרס של קולומביה, כחלק מהמפלגה הליברלית הקולומביאנית. אך שר המשפטים לארה בונייה (Rodrigo Lara Bonilla) דאג לכך ש-1984 אסקובר גורש מהקונגרס. פעילותו של השר באותה השנה הביאה גם לפירוק הבסיס של הקרטל באזור יער טרופי בדרום המדינה, שכלל מעבדות ואף שדה תעופה. התגובה לא אחרה לבוא והשר נרצח[3]. הייתה זו נקודת פתיחה של חזית נוספת של מלחמת אזרחים דה-פקטו שקולומביה הייתה שקועה בה מזה עשרות שנים – מלחמת סמים. מותו של לארה הכה בהלם את ממשלת קולומביה, ומיד לאחריו היא החלה לפעול במרץ לאישור חוק ההסגרה והחלה במלחמה עיקשת כנגד הפשע המאורגן. במקומו של לארה מונה אנריקה פארג'ו גונזלס  (Enrique Parejo González) לתפקיד שר המשפטים. הוא הוביל התקפה קשה על סוחרי סמים, שהוביל להסגרה של שלושה חברי קרטל מדיין לארצות הברית.

לקראת סוף שנות ה-80 הקרטל של מדיין היווה איום של ממש על ממסד המדינה. הטרור השתולל בערים הגדולות: מכוניות תופת פוצצו ליד בנייני ממשלה, בנקים, בניין מחלקת הביטחון האדמיניסטרטיבי. הברונים ניסו לפגוע במוקדי הכוח של יריביהם, אך השיטות חסרות המעצורים שלהם, גרמו לכך שרוב הנפגעים היו אזרחים תמימים. כשעלתה הדרישה להפעיל נגדם בייתר שאת, את רשויות החוק, נרצחו שופטים, כולל שופטים מבית המשפט העליון, פוליטיקאים בולטים וכן בכירי המשטרה. באוגוסט 1989 נרצח הסנטור לואיס גלן (Luis Carlos Galán Sarmiento),  מהמפלגה הליברלית, שהיה מועמד מוביל בבחירות לנשיאות. גלאן הניף את דגל המלחמה בקרטלי הסמים הקולומביאניים, ובראשם קרטל מדיין בראשותו של פבלו אסקובר וגונסלו רודריגס גאצ'ה שהשחיתו את החברה הקולומביאנית בכל הרמות. בין היתר הוא תמך בהסכם הסגרת פושעים לארצות הברית; דבר שהיווה איום ישיר על ברוני הסמים. לאחר שקיבל מספר איומים ברצח, הוא נורה למוות ב-18 באוגוסט 1989, על ידי ג'ון חאירו ולסקס (John Jairo Velásquez), המתנקש הבכיר של פבלו אסקובר (הידוע גם בכינוי "פופאי"), במהלך הפגנה בעיר סואצ'ה (Soacha), מחוז קונדינמרקה (Cundinamarca). ולסקס הורשע מאוחר יותר בידי בית המשפט וריצה 22 שנות מאסר. על פי הדיווחים, קדמו להתנקשות בגלאן, מספר איומי רצח, שהופנו אליו, אחת מהן הייתה שיחות טלפון אנונימיות לביתו של גלאן לאחר שוועידת המפלגה הליברלית החליטה למנותו למועמדה הרשמי לנשיאות. האחרת הייתה באמצעות פליירים שנותרו בתיבת הדואר שלו המאיימים להרוג או לחטוף את ילדיו. ניסיון אחד להרוג את גלאן באמצעות רקטת RPG סוכל בעת ביקורו בעיר מדיין ב-4 באוגוסט 1989.

שיא הטרור היה בנובמבר 1989 כשאנשי הקרטל פוצצו מטוס נוסעים שהמריא מבוגוטה לקאלי בטיסת Avianca מס 203, בכוונה לחסל את המועמד לנשיאות ססאר גוויריה (César Augusto Gaviria Trujillo). בפיגוע נרצחו 107 איש, ביניהם אזרחי ארצות הברית, אך הסתבר שגוויריה לא היה על הטיסה. פיצוץ נוסף אירע במכונית תופת בבוגוטה, בו נהרגו ששים אנשים. חודש אחר כך זכו רשויות החוק בהישג חשוב, כאשר מאות חיילים כיתרו את גאצ'ה במקום מחבואו והרגו אותו, את בנו ועוד חמישה עשר איש, משומרי ראשו. לגאצ'ה ולאסקובר יוחסה בין השאר, גם שכירתם של מספר קציני מילואים בצה"ל, בראשותו של סגן אלוף קליין, לשם אימון חוליות רצח של הקרטל. קליין הכחיש את השמועות וטען שרק הדריך כפריים כיצד להגן על עצמם מפני קבוצות גרילה שמאלניות. בשנות ה-90 של המאה ה-20 הביא ארגון הגרילה FURC להעמקת התפתחות הנרקו-טרור, טרור שממומן באמצעות סחר לא חוקי בסמים[4]. הוא כלל  ניסיונות של סוחרי הסמים להשפיע על מדיניות הממשלה או החברה באמצעי אלימות והפחדה, כדי לעכב את אכיפת החוק ולפגוע במערכת המשפט על ידי שימוש שיטתי באיומים או באלימות. כך למשל, האלימות האכזרית של פאבלו אסקובר במגעיו עם ממשלות קולומביה, היא כנראה אחת הדוגמאות הידועות ביותר שתועדו בהקשר לנרקו-טרור. בתחילת שנות ה-90 גלגלה תעשיית ייצור הסמים הקולומביאנית, מחזור כספים שנתי, שהגיע ל-5 מיליארד דולר. פי שש מיצוא הקפה. הואיל והתעשייה אינה חוקית, קשה לדעת איזה שיעור מהסכומים העצומים נשאר במדינה, אבל ההערכה היא שמדובר במיליארד דולר בשנה. ב-1990 נבחר ססר גוויריה לנשיא. הוא שאף להמשיך את מדיניות הפיוס כלפי לוחמי הגרילה. כמו כן, הציע לברוני הסמים להסגיר את עצמם ולעמוד לדין בקולומביה ובכך לחסוך לעצמם את ההסגרה לארצות הברית.

בשנת 1991 הסגיר עצמו אסקובר לממשל הקולומביאני. הוא עשה זאת כדי למנוע את הסגרתו לארצות הברית, וכדי למנוע התנקשות בחייו בידי קרטל מתחרה. אסקובר הועבר לכלא פרטי ומפואר משלו, אשר הרשו לו לבנות לנוחיותו בתמורה להסגרתו. בעסקה שהגיע אליה עם הממשל הקולומביאני, קיבל אסקובר עונש של חמש שנות מאסר והבטחה שלא יסגירוהו לארצות הברית, בתנאי שיפסיק כל פעילות בסחר סמים. לפני הסגרתו, נאסרה הסגרת תושבי קולומביה על ידי החוקה הקולומביאנית. הכלא, "La Catedral", היה למעשה בית הבראה שמור על ידי אנשיו של אסקובר והוא לא התייחס לשהייתו שם כעונש. לאחר שהתפרסם בכלי התקשורת פרטים אודות הכלא המפואר ויחד עם טענות על כך שאסקובר הרג כמה משותפיו לשעבר, כאשר באו לבקרו בכלא, דעת הקהל אילצה את הממשל לפעול. הוא נמלט מהכלא, כאשר הממשל ניסה להעבירו לבית כלא אחר, מכיוון שידע שיסגירו אותו לארצות הברית[5].

באותה שנה, נעצר והוסגר לארצות הברית דנדני מוסקרה, (Dandeny Muñoz Mosquera,) בכיר הרוצחים של הקרטל, האחראי על הפיגוע במטוס, והוא מרצה עתה מאסר עולם בארה"ב. תשתית הקרטל נחלשה מאוד, מעבדות רבות הושמדו, אנשי מפתח רבים חוסלו או נעצרו והוסגרו לארצות הברית. ביולי 1992 נמלט אסקובר מכלאו והחל לנהל מסע של פיגועים ומעשי רצח כנגד המשטרה וכנגד שותפיו שלעבר, דבר שעלה במחיר חייהם של עשרות אנשים. כתגובה לבריחה, הצטרפו אנשי פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים ובהם לוחמי יחידת כוח דלתא של צבא ארצות הברית, למרדף הכללי אחרי אסקובר. הם אימנו וייעצו לצוות קולומביאני מיוחד של המשטרה בשם Search Block (גוש החיפוש), שהוקם על מנת לאתר את אסקובר. מאוחר יותר החריף המשבר בין אסקובר לארצות הברית והממשל הקולומביאני ובנוסף מספר האויבים שלו הלך וגדל. קבוצה בשם Los Pepes- (אנשים שנרדפו על ידי אסקובר), שמומנה על ידי קרטל הסמים של קאלי וקרלוס קסטאניו, ביצעה מערכה עקובה מדם של נקמה אשר בה נרצחו יותר מ-300 מבין שותפיו של אסקובר.

המלחמה נגד אסקובר הסתיימה ב-2 בדצמבר 1993, כאשר ניסה להימלט מפני גוש החיפוש פעם נוספת. הוא התגלה מסתתר בבאר במדיין, בעזרת טכנולוגיית רדיו שסופקה על ידי ארצות הברית, כחלק ממאמציה ללכידתו, ובעזרת צוות מעקב אלקטרוני קולומביאני. לאחר קרב יריות ממושך הוא נורה למוות. לאחר מותו של אסקובר, התפרק קרטל מדיין ושוק הקוקאין עבר לשליטת קרטל קאלי המתחרה, עד אמצע שנות ה-90, אז טופלו גם ראשי קרטל זה על ידי הממשל.

ההמון העצום שהגיע להלווייתו במדאין, מלמד על הפופולריות של ברון הסמים.  תדמית ה"רובין הוד" של אסקובר המשיכה להשפיע במדיין, במיוחד בין העניים שאסקובר עזר להם, והם קוננו על מותו.

הייתה זו נקודת שבירה במלחמה של ממשלת קולומביה בקרטלי הסמים.  אחריו עברה היוזמה לידי כוחות הצבא והמשטרה: מאות חשודים בעסקי הסמים נעצרו, עשרות נהרגו במבצעים מיוחדים. במפתיע, כמעט ללא הסבר, צמח התוצר הלאומי של קולומביה, בחמישה אחוזים, בשנת הדמים של 1993. יתכן שהדבר מוסבר בהגברת יצוא הנפט ובהשקעות מרווחי הסמים.ב-1994 נבחר לנשיאות ארנסטו סמפר (Ernesto Samper Pizano). נשיאותו עמדה בסימן התגברותם של ארגוניה גרילה ובסימן האשמות בדבר שיתוף פעולה של הנשיא וממשלתו לברוני הסמים. היו האשמות שמימן את בחירתו בכספים שמקורם בקרטל קאלי. ראש הקרטל, רודריגס אורחואלה (Gilberto José Rodríguez Orejuela) , נעצר וכמה ימים אחר כך, התפוצץ מטען רב עצמה במרכז מודיעין, הרג עשרות ופצע מאות. ממשלת ארצות הברית ביטלה בהפגנתיות את אשרת הכניסה של סמפר לתחומה והשעתה את הסיוע לקולומביה.

הנשיא שמצא את עצמו מותקף, עשה מאמצים להילחם בנגע בעזרת מלחמת חורמה. במרוצת 1996 נשלחו כוחות הביטחון למחוזות שונים ברחבי המדינה, כדי להשמיד את שדות הקוקה. אלא שהתוצאה היתה התנגדויות מזויינות בין הצבא לבין מליציות של האיכרים, שקיבלו סיוע מארגוני הגרילה, שבסיסיהם סמוכים לשטח הגידול וכנראה שהיו שותפים להכנסות. בקיץ 1996 שבו כוחות ארגון הגרילה FARC, כ-300 חיילים בדרום המדינה והסכימו לשחרר 70  מהם, רק לאחר שסמפר הודיע ביוני 1997, על נסיגת הצבא בשטח גדול באזור הדרום. במקביל, החלה התארגנות של מליציות ימניות, שתקפו ערים ועיירות, שנחשדו בקשרים טובים עם ארגוני הגרילה השמאלניים.

אחרי חיסולו של אסקובר והתפרקות הקרטל של מדיין, הגיע תורו של יריבו המרכזי, הקרטל של קאלי, שפורק ב-1998. דעיכת הקרטלים הביאה להרגעה משמעותית של המצב הביטחוני בערים הגדולות, אך באזורים הכפריים נמשכה המלחמה בגרילות, שהשתלטו על תעשיית הסמים. באמצע שנות ה-90 צמחו ארגוני "הגנה עצמית" שמטרתם הייתה להילחם בארגוני הגרילה הקומוניסטים.

ארגונים אלה אוחדו למיליציה ימנית קיצונית פארא-מיליטרית, הידועה בשם " כוחות ההגנה העצמית המאוחדות של קולומביה" (Autodefensas Unidas de Colombia), בראשי תיבות AUC. בשורותיהם כ- 10,000 לוחמים. הם נוצרו מתוך שורות הצבא ונתמכו על ידי אלה שהיו מאוימים על ידי ארגוני הגרילה השמאליים: בעלי אדמות עשירים, אנשי עסקים, חברות להפקת נפט ויהלומים, ברוני סמים ובעלי אינטרסים כלכליים אחרים (בין השאר, גם ארצות הברית).  ה-AUC התאפיינו באכזריות רבה וביצעו מעשי טבח רבים באזרחים הכפריים, שלטענת הארגון היו תומכים של ארגוני הגרילה השמאליים. זהו ארגון אכזרי במיוחד שאחראי לרוב מעשי הטבח והזוועה המתרחשים בקולומביה – גירוש איכרים מאדמתם, אונס, ביזה, עינויים ורצח תוך שימוש במסורים חשמליים, "הסמל המסחרי" שלהם[6].

סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 היא השיא של האינטנסיביות של הלחימה שבה היו מעורבים שלושה צדדים: צבא קולומביה, גרילות השמאל הגדולות FARC ו-ELN וגרילת הימין AUC. עד שנות ה-80 של המאה ה-20 פעל ארגון הגרילה  FARC , כמחתרת בעלת עמדות סוציאליסטיות מהפכניות, אלא שהחל מאמצע שנות ה-80 החל הארגון לעסוק בסחר בסמים ובחטיפת אנשים ,אף שרשמית, הארגון מסרב להודות בכך שהוא עוסק בסחר לא חוקי. ארגון FARC ביצע שורת פיגועי טרור, ואחד המאסיביים שבהם היה ב-3 בנובמבר 1998, כאשר פיצוץ אדיר בעיר מיטו (Mitú), סמוך לגבול הברזילאי, גרם למותם של 130 איש ולפציעתם של 30. נוסף להתנקשויות ופיגועי טרור רצחניים פעל הארגון באמצעות חטיפות, כולל חטיפות המוניות. אחת החטופות המפורסמות ביותר היא אינגריד בטנקור (Ingrid Betancourt Pulecio " אשר שהתה בשבי FARC במשך כמה שנים, ושוחררה במבצע צבאי. בטאנקור, נחטפה ב-25 בפברואר 2002 על ידי אנשי FARC במהלך מסע הבחירות לנשיאות, שבו התמודדה מטעם מפלגת הירוקים. יחד עמה נחטפה גם העוזרת האישית שלה, קלארה רוחס (Clara Rojas,). בטאנקור נראתה לאחרונה בכלי התקשורת העולמיים בנובמבר 2007, לאחר שהארגון המורדים המרקסיסטי פרסם סרטוני וידאו בו היא נראית במחנה המעצר. יחד עמה שוחררו שלושה חטופים אמריקנים ו-11 שוטרים וחיילים קולומביאנים. הארבעה סיפרו כי הם סובלים ממחלות ולחץ רב בשל השהייה הארוכה במחנות שבג'ונגלים  [7]. לרוחאס רוחס ?? נולד תינוק בשבי, שאביו הוא אחד מלוחמי הגרילה. היא שוחררה ב-10 בינואר 2008. יחד עם חברת הקונגרס קונסואלו גונזלס. שני מסוקים צבאיים הטיסו את השתיים לנמל תעופה בוונצואלה סמוך לגבול, לאחר מכן הועלו על מטוס קטן שהביא אותן אל הבירה קרקאס, שם זכו להתאחד עם בני משפחותיהם[8].

בשיא שלטו המורדים על כארבעים אחוז משטח קולומביה. FARC ביצע פעולות טרור קיצוניות ודחה הצעות להסכמי שלום מחוץ למדינה. אולם בעקבות הפצצות של חיל האוויר הקולומביאני המורדים נחלשו בהדרגה, ובעת פתיחת תהליך השלום הם שלטו על שלושים אחוז משטח המדינה.

יחד עם זאת, מאזן הכוחות היה די ברור: היו אזורים שבשליטה ארגון כזה או אחר, והיו אזורים שהיו נתונים למאבק בין הקבוצות, אך בסך־הכל נשמרה בהם רמה מסוימת של סטטוס־קוו והאלימות הייתה רחוקה מהתושבים העירוניים של קולומביה, שהרגישו בה לעיתים רחוקות (כשבוצעו חטיפות) או באופן עקיף (הגעה של עוד ועוד איכרים מגורשים אל העיר, כלכלה שהולכת ומדרדרת וכו'). שיחות השלום עם ארגוני הגרילה השמאליים, שיזם הנשיא אנדרס פסטרנה (Andrés Pastrana Arango), לא הניבו תוצאות משמעותיות. (עיתונאים בקולומביה טוענים כי לא היה לו אינטרס אמתי לסיום הסכסוך). תוך כדי כך, התגברה טקטיקת החטיפות מצד ארגוני הגרילה. מצב זה, הפיגועים של 11 בספטמבר 2001, בארצות הברית וכן הקשר בין ה -FARC  ל"אל-קאעידה", הביאו לכך שממשל בוש הכניס את ארגוני הגרילה לרשימת ארגוני הטרור והציע סיוע לממשלת קולומביה במלחמה נגדן. ה- FARC הגיב בהתאם, והחל בשורה של פיגועים קשים ואכזריים במיוחד, הפעם גם בלב הערים הקולומביאניות. מלחמת האזרחים לבשה מאפיינים של מלחמה של ממש – הפצצות מטוסים של הצבא בג'ונגל, הפצצות מרגמה של הגרילה בערים, סיוע צבאי אמריקאי והצהרות לוחמניות.

הקולומביאני העירוני הוא קהל היעד של הפוליטיקאים, שכן בכפר יש אחוזי הצבעה אפסיים. העירוני, שלא התעניין כל־כך בסכסוך שבו שרויים חבלי הכפר אלא דווקא בכלכלה, החל להרגיש את המלחמה על בשרו. תוך חמש שנים, שני מיליון(!)  איכרים גורשו מאדמותיהם והחלו לקבץ נדבות בערים. איתם, החלו להופיע פנים חדשות – שבטים אינדיאנים מהאמזונס שנעקרו מאדמתם, החלו לשוטט עירומים בכרכים  שכל־כך זרים להם, ומתים מקור ומרעב מתחת לגשרים ובסמטאות.

במארס 2002 נבחר הנשיא אלווארו אוריבה וולז (Álvaro Uribe Vélez) פוליטיקאי ימני קיצוני, שהיה ראש עיריית מדיין ומושל אנטיוקיה. אביו של אוריבה היה חקלאי עשיר שנרצח ב-1983 בידי ה-FARC.

אוריבה וולז הקים בעברו קבוצה שנקראה CONVIVIR (לחיות ביחד). למרות השם השלו, מדובר היה בקבוצה של אזרחים חמושים שפעלו עם הצבא כדי להגן על עצמם ועל רכושם. עם השנים, מגרעין זה התפתחו הפאראמיליטרים. כנשיא קולומביה, הוא המשיך באותו קו. הוא הכריז על מדיניות של "דמוקרטיה ובטחון", שכללה בין השאר פרס כספי לכל המביא מידע על פעילי גרילה. בתוכנית טלוויזיה מצמררת, ששודרה מידי יום שני, נראו אנשי צבא ביחד עם הנשיא, מעניקים פרס כספי לאזרחים רעולי פנים שמוסרים מידע מפליל בשידור חי על שכנם, עמית לעבודה או כל אדם אחר. כמו כן, העביר הנשיא החדש, חוק חדש, המעניק לצבא סמכויות נרחבות – לשפוט אזרחים, תיירים ופעילי זכויות אדם, לעצור כל אדם ללא משפט, צו או צורך לתת סיבה, להכריז על עוצרים ועל תקנות בטחון כראות עיניו, להגביל את חופש התנועה ברחבי המדינה של אזרחים, פעילי זכויות אדם ותיירים, ועוד. בנאומו בקונגרס, הוא הכריז ברוח התקופה – "מי שלא איתי, הוא אויבי". על־פי הכרזותיו הפומביות, עליהן חזר מספר פעמים, מנהיגי ארגוני פועלים, פעילי ארגונים סוציאליים, פעילי זכויות אדם ואנשי רוח, כולם פעילי גרילה. כמובן שכל המהלכים האלה לוו גם בצעדים כלכליים – מס מלחמה, הגדלת נטל שאר המיסים על המעמד הבינוני והקטנת הסיוע הסוציאלי (שהיה נמוך עוד קודם לכן)[9].

אוריבה הבטיח לא לקיים שום סוג של תהליך שלום אלא יד קשה ומלחמת חורמה בגרילות. ואכן, תקופת כהונתו של אוריבה כנשיא התאפיינה באפס סובלנות כלפי ארגונים חמושים בלתי חוקיים, הן משמאל והן מימין, והן ארגוני הסמים. מדיניות זאת זכתה לגיבוי ומימון (מעל 3 מיליארד דולר) מצד הממשל האמריקאי שכונה "תכנית קולומביה" (Plan Colombia). הביאה לפירוקה של המיליציה הימנית AUC וננקטה יד קשה נגד ה-FARC וה-ELN ובכך הביאה להיחלשות חסרת תקדים של ארגוני הגרילה. כמו כן, הביאה המדיניות הזו להורדה משמעותית של הפשיעה, להחזרת תחושת הביטחון לאזרחים הקולומביאנים ולהחזרת האמון בכוחות המשטרה והצבא בקרב הציבור. במסגרת "תכנית קולומביה" הוצעו אלטרנטיבות כלכליות לחקלאים מגדלי הקוקה דבר שהביא לצמצום ניכר של גידול צמח זה בשטחי המדינה.

בין המתמודדים הרבים בבחירות של 2002 רץ לנשיאות גם מתמודד חדש, איש הארגונים הירוקים, שלא מטעם שתי המפלגות הגדולות, וזכה להצלחה יחסית יפה (כ- 10 אחוזים מהקולות). שמו לואיז גרסון, (Luis Eduardo Garzón) או "לוצ'ו" (Lucho"), כפי שהוא מוכר יותר. גרסון שונה מכל שאר המתמודדים בכך שהוא היחיד שהגיע מלמטה. הוא החל את דרכו כנער שליחויות והמשיך כפועל נפט, כראש ועד עובדים מקומי, כראש סינדיקט העובדים הכללי, וכך הלאה. הוא מזכיר קצת את יושקה פישר הגרמני – לא רק בגלל הכריזמה החמה שלו (גם אויביו הפוליטיים מתקשים למתוח עליו ביקרות אישית), אלא גם מבחינת המסלול האידיאולוגי שעבר. בתקופת לימודיו באוניברסיטה הוא היה פעיל שמאל קיצוני, ומאז נראה שהוא הפך מרומנטיקן לריאליסט, ונדד עם השנים למרכז השיח הציבורי.

עמדתו של לוצ'ו לגבי המלחמה היא פשוטה – אי אפשר לתת נוק־אאוט לגרילה, כל עוד התחלואים החברתיים קיימים. אחרי המלחמה הזאת, אומר לוצ'ו, יחזרו אל שולחן המשא ומתן, אך הפעם יקבעו אותו על ערמה של מיליון גופות. לוצ'ו מטיף לרפורמה קרקעית בכפר ולרפורמה סוציאלית בעיר. הוא גם קורא למלחמה בתעשיית הקוקאין ובהשלכותיה, בין השאר על־ידי לגליזציה מלאה של הסם. הוא ניצל מניסיונות התנקשות רבים וכיום הוא אינו שוהה בקולומביה (הוא נע בין ספרד וארה"ב)[10].

ב-2006 נבחר אוריבה לכהונה שנייה, ברוב חסר תקדים בהיסטוריה הפוליטית של קולומביה.

ב-12 בספטמבר 2003 חטף ELN קבוצת תיירים שביקרו בעיר האבודה (Ciudad perdida), ביניהם ארבעה ישראלים. החוטפים דרשו מן הממשלה לטפל בזכויות האדם של תושבי האזור. שלושה ניסיונות בריחה של  הישראלים האחרים נכשלו, וכך גם מבצע חיפושים רחב היקף של מאות מחיילי צבא קולומביה, בליווי צי מסוקים. את מעצרם  בילו בתנאים פיזיים קשים: בצעידות ממקום למקום (משום שחוטפיהם היו כל העת במנוסה), לעתים קרובות בגשם ובתנאי קרקע קשים, ואפילו בתוך נהרות, במים שהגיעו עד הכתפיים. התפריט היה דל וכלל בעיקר אורז, שעועית, בננות ומעט בשר. מקלחת נחשבה לצ'ופר יוצא דופן, וגם אז נמשכה דקות ספורות במים קפואים. שחרורם, לאחר 101 ימים, באמצע דצמבר 2003, הגיע לאחר התערבות הכנסייה הקתולית ובסופו של משא ומתן שהבטיח לחוטפים סיוע הומניטרי לאזור סיירה נבאדה דה סנטה מרטה, שתושביו חיו במצוקה יוצאת דופן[11].

קולומביה מצאה ופיתחה מרבצי נפט, כדי לספק את צרכיה ולהותיר כמויות נכבדות לייצוא. במקביל המשיכה לטפח על מדרונות הרי האנדים את מטעי הקפה, שמפיקים את אחד מסוגי הפולים הטובים בעולם. בסוף המאה העשרים מצאו את מחייתם בערך ארבעה מיליוני קולומביאנים בייצור הקפה, במישרין או בעקיפין. אחד מכל תשעה תושבים. יותר מרבע מיליון חוות, מרביתן קטנות בבעלות פרטית, שמרו על מעמדה של קולומביה בתור היצרנית השנייה בגודלה בעולם, אחרי ברזיל ובתור האחראית ל-15 אחוזים מהאספקה העולמית. לכלכלה הקולומביאנית היו עוד כמה נתונים מבטחים – שפע של משאבי טבע, כוח עבודה מיומן למדי ומגזר פרטי חזק. היזמות ניכרה בפיתוח ניכר של תעשיית מזון, טקסטיל ועוד. אבל גם בייצור ושיווק קוקאין.

במארס 2008 פשטו כוחות הצבא הקולומביאני לתוך שטח אקוודור וחיסלו את ראול רייס  (Raúl Reyes) [12], מנהיג הזרוע הצבאי של FARC, -16 מאנשיו  פעולה שהביאה למשבר דיפלומטי עם אקוודור וונצואלה (תחת שלטונו הנאו-קומוניסטי של הוגו צ'אבס). נשיאי ונצואלה ואקוודור הודיעו על קידום כוחות צבא לאזור הגבול ,בעוד מזכ"ל האו"ם קורא להם לפעול בריסון ובשיקול דעת. בינתיים  הסלימו חילופי ההצהרות התוקפניות בין קולומביה הפרו -אמריקאית לוונצואלה ואקוודור הסוציאליסטיות. מחשש להתלקחות אזורית, ממשלות צ'ילה, מקסיקו וברזיל מיהרו להציע לתווך בסכסוך בין המדינות. קולומביה טענה כי נשיא ונצואלה הוגו צ'אווס (Hugo Chávez) העביר ל-FARC 300 מיליון דולר.

המידע על הקשרים בין ונצואלה למחתרת נסמך, לפי גורמים קולומביאניים, על המחשב של רייס שנתפס בפשיטה. בקולומביה אמרו כי החומר מלמד גם על קשרים עמוקים בין ה-FARC לממשלת אקוודור, וכן על כוונות של המחתרת לרכוש אורניום. רייס היה דמות מפתח במו"מ לשחרורה של אינגריד בטנקור (ראה לעייל). המו"מ התנהל בחודשים האחרונים בתיווכו הפעיל של צ'אווס[13].

בקולומביה הגדירו את הריגתו של רייס ועוד 16 מאנשיו כ"הגנה עצמית". מיד אחרי הפעולה נראה נשיא אקוודור, רפאל קוראה (Rafael Correa), מפויס, והסתפק בהודעה על שיגור סיור מיוחד לשטח, כדי "לברר את העובדות". לעומת זאת, בעל בריתו צ'אווס הגיב מידית, ואיים על נשיא קולומביה אלווארו אוריבה, שמרן פרו-אמריקאי. "אל תצא להרפתקה דומה, אוריבה, מצדו הוונצואלי של הגבול. זו תהיה עילה למלחמה",. צ'אווס הביע רחשי כבוד ל"ידידי המהפכן", מנהיג הגרילה רייס, והכריז על דקת דומייה לזכרו. הוא הוסיף כי קולומביה הפכה להיות "ישראל של אמריקה הלטינית", והודיע על שליחת עשרה גדודי טנקים לגבול.

במהרה הצטרף נשיא אקוודור לחזית שפתח צ'אווס, והודיע כי הוא מסרב לקבל את התנצלויותיו של שר החוץ הקולומביאני על הפעולה. בעוד שצ'אווס החליט לסגור את שגרירות ארצו בקולומביה, הודיע קוראה כי הוא מגרש את השגריר הקולומביאני מאקוודור. דובר הבית הלבן בוואשינגטון, גורדון ג'ונדרו, מתח ביקורת על צעדי צ'אווס, ואמר כי "זו תגובה משונה מצד ונצואלה למאמצי קולומביה נגד ה-FARC, שהוא ארגון טרור"[14].

ביולי 2010 החריף המאבק כאשר קולומביה תקפה מעוזי מורדים באקוודור, דבר שגרם לנשיא אקוודור לגנות את קולומביה ולוונצואלה לשלוח כוחות אל הגבול הקולומביאני. [15] שבוע קודם לכן, ניתקה ונצואלה את יחסיה הדיפלומטיים עם קולומביה. לאחר שקולומביה האשימה אותה במתן מקלט ללוחמי גרילה מארגוני שמאל מתמרדים בעקבות קרבה אידיאולוגית. במהלך ריאיון טלפוני שקיים עם רשת הטלוויזיה המקומית בקראקס, אמר צ'אווס כי "שלחנו יחידות צבא, כוחות חיל האוויר ורגלים, אך עשינו זאת באופן מתון ושקט כדי לא להכעיס אף אחד". עם זאת, צ'אווס לא ציין בכמה חיילים מדובר. בתגובה טענה קולומביה ששתי המדינות משתפות פעולה עם המורדים, ואף נמצאו ראיות לכך שהמורדים סייעו לנשיא ונצואלה הוגו צ'אווס בבחירתו לנשיאות, אם כי יש המפקפקים באמינות המסמכים[16].

ב-2011 דיווחו כוחות הביטחון כי כ-30% מהרשויות המקומיות בקולומביה סבלו מהתקפות של FARC וכנופיות פשע. ב-4 בנובמבר אותה שנה,  2011 הרגו כוחות הביטחון של קולומביה את מנהיג FARC אלפונסו קאנו באזור הררי במחוז קאוקה, במהלך המבצע הצבאי "אודיסאו"[17]. במקומו מפקד על הארגון טימולאון חימנס (Timoleón Jiménez) [18]המכונה גם "טימוצ'נקו". יליד 1959, רופא במקצועו, שהתמחה בקרדיולוגיה.

למרות ניסיונו של אוריבה להכניס תיקון לחוקה שיאפשר את הארכת כהונתו לקדנציה נוספת, בית המשפט החוקתי פסק שהדבר מנוגד לחוקה ובבחירות בשנת 2010 נבחר תומכו של אוריבה, חואן מנואל סנטוס (Juan Manuel Santos Calderón). סנטוס החליט לשים קץ לסכסוך המתמשך עם ארגוני הגרילה, הנחשב לאחד מהארוכים ביותר בעולם. מאז פרץ העימות במדינה ב-1964 , הוא גבה את חייהם של יותר מ-220 אלף בני אדם (מרביתם אזרחים (177,307 אזרחים ו-40,787 לוחמים).). הסכסוך הפך את קולומביה למדינה שבה ישנה אוכלוסיית העקורים הגדולה בעולם – שישה מיליון בני אדם – והביא את המדינה עתירת המשאבים לסף חורבן.

מכיוון שכוחם של המורדים הצטמצם מאז שפתחה נגדם בוגוטה במתקפה נרחבת בתמיכת ארצות הברית, בשנת 2001, נאלצו מנהיגיהם המזדקנים לשבת סביב שולחן המשא ומתן. וב-2012 חודשו שיחות השלום עם FARC ו-ELN המוחלשות, אך עדיין פעילות, בתיווך של מדינות אירופה ואמריקה, כשהשיחות מתקיימות בקובה.

בקיץ 2014 ביקש הנשיא סנטוס מגנרל חבייר פלורז, יו"ר המטות המשולבים ,שנלחם בכוחות הגרילה במשך כארבעים שנה, לשאת ולתת באופן ישיר עם המחתרת סביב שילובם של 6,000 לוחמיה בחזרה בחברה ובהנחת כלי נשקם. הגנרל בן ה-59 סיפר כי הוא הזיע כשקיבל את ההחלטה. באותו שלב, השיחות נגררו לתוך שנתן השלישית ורבים בצבא הנתמך בידי ארצות הברית תהו אם שנים של עבודה מאומצת בדחיקת המורדים אל פאתי הג'ונגלים ייהרסו על ידי פיסת נייר. זהו מסע חריג, שלפי פלורז, אילץ אותו לשנות את התפיסה של חייליו, כחלק מהשינוי היסודי שעוברת המדינה לאחר חמישה עשורים של עימות. בריאיון לתקשורת, ובו תיאר את השינוי שעבר מהאויב הגדול ביותר של FARC לאחד מתומכי הפשרה הגדולים ביותר אמר: "יש מצבים שבתור חייל אינך יכול להבין" [19].

ב-23 בספטמבר 2015 נפגש נשיא המדינה חואן מנואל סנטוס עם מנהיג הגרילה חימנס בהוואנה, וחתם על הסכם מקדים בנוגע לריכוך הצעדים המשפטיים שיינקטו כלפי חברי הארגון, העלולים להיות מואשמים בבית הדין הבינלאומי בהאג, בפשעים נגד האנושות אחרי הסכם השלום[20].

בנובמבר אותה שנה, חוסל ויקטור רמון סרוונו (Víctor Ramon Navarro Cervano), המכונה "מגטאו" Megateo)), מנהיג ארגון הגרילה המרקסיסטית הקטנה: "הארגון העממי לחרות"  (Ejército Popular de Liberación); בראשי תיבות EPL. הארגון קם ב-1967 אבל מרבית חבריו השתחרר ממנו בשנת 1991 והקימו את מפלגת "תקווה, שלום וחרות" (Esperanza, Paz y Libertad). הוא חוסל, בפעולה משולבת של הצבא והמשטרה, בצפונו של מחוז סנטאנדר[21]. פעולה זו הבהירה לראשי הארגונים האחרים, שהממשלה רצינית בכוונותיה וכדאי לסגור עסקה.

שיחות השלום נתקלו בקשיים רבים והתארכו הרבה מעבר למה שסנטוס או כל אחד אחר ציפה אבל ב-23 ביוני 2016 חתמו סנטוס וטימוצ'נקו בהוואנה על הסכם הפסקת אש, בטקס, שבו השתתף מזכ"ל האו"ם באן קי מון. הנשיא סנטוס צייץ בטוויטר: "בדרכי להוואנה להשתיק את קולות הנשק". ההסכם כלל לוח זמנים לפירוק מנשק והקמת אזורי מעבר זמניים ומחנות עבור כ-7,000 המורדים. סוכם כי האו"ם יקבל לידיו את הנשק של הארגון[22].

באוגוסט 2016 נחתם, בתיווך נציגי נורבגיה וקובה, הסכם שלום בין קולומביה למחתרת ה-FARC. הסכם הפיוס ההיסטורי נחתם במעמד שר החוץ של ארה"ב, ג'ון קרי, ומזכ"ל האו"ם, באן קי-מון.

ב-2 באוקטובר באותה שנה התקיים בקולומביה משאל עם לאישור ההסכם. הנשיא חואן מנואל סנטוס היה ממובילי מחנה ה"כן", שקיבל תמיכה נרחבת גם מצד מפלגות רבות בקולומביה, מכל קצוות הקשת הפוליטית, בהן המפלגה השמרנית, המפלגה הליברלית, מפלגת הירוקים, התנועה הילידית לשינוי חברתי ואחרות. על אף שרוב הדמויות הציבורית במדינה סירבו להכריז מפורשות אם הן בעד הסכם השלום עם המורדים או נגדה, רבים הצביעו על כך שהם תומכים בו באמצעות הודעות שונות. הזמרים המפורסמים ביותר במדינה כמו שאקירה (Shakira Isabel Mebarak Ripoll), קרלוס ויווס (Carlos Vives), חואנס (Juan Esteban Aristizábal Vásquez) [23] ופונסקה הביעו תקווה לשלום בחשבונות הטוויטר שלהם. הכדורגלן רדאמל פלקאו  (Radamel Falcao García Zárate) [24] כתב מכתב לעיתון "אל טיימפו" ובו סיפר כי הוא מדמיין מדינה "עם היכולת לסלוח" ואילו כדורגלן העבר קרלוס ולדרמה (Carlos Alberto Valderrama Palacio) [25] היה נחרץ יותר, והופיע בעצרת של מחנה ה"כן" ובה הצהיר כי הוא רוצה עתיד טוב יותר לילדיו. הדמות הבולטת ביותר בקרב מחנה המתנגדים היה הנשיא לשעבר אלווארו אוריבה, ששימש סנאטור בזמן הקמפיין. אוריבה הבטיח להילחם עד חורמה ב-FARC במהלך שתי הקדנציות שלו והפך למבקר בולט של יורשו סנטוס, מאז החל במשא ומתן עם המחתרת. בכירים במפלגת "המרכז הדמוקרטי" הצטרפו אל אוריבה, בהם המועמד לנשיאות ב-2014 אוסקר איוואן סולואגה וסגנו המיועד קרלוס הולמס טרוחיו. הם התנגדו לחנינת המורדים, לשריון המקומות בקונגרס, טענו כי ההסכם יעניק לגיטימציה לסחר בסמים וכי הנשיא סנטוס חרג מסמכותו במהלך השיחות.

בסופו של דבר, 50.23% מהבוחרים הצביעו נגד, מול 49.76% שהצביעו בעד, וההסכם נדחה, בשל טענות כי הוא מוטה לטובת ארגוני הגרילה. נראה שהפוליטיקאים לא העריכו נכון את עומק הטינה לארגון המורדים[26].

דחיית הסכם השלום בין הממשלה לבין המחתרת המרקסיסטית הכתה את המדינה בתדהמה וגררה תגובות מרחבי העולם. כך למשל, הכריז פרנק-ולטר שטיינמאייר, שר החוץ של גרמניה

כי "תוצאות משאל העם בקולומביה הן הפתעה רעה", אך הצהיר כי הוא עדיין "מקווה שהשלום ינצח". ממשרד החוץ של רוסיה נמסר כי הוא "מחזק את עמדתו האיתנה בעד הסכם השלום לסיום העימות החמוש ארוך השנים בקולומביה, ובהמשך פיתוח סוציו-אקונומי של המדינה הדרום אמריקנית". מזכ"ל האו"ם, באן קי מון, מסר כי הוא מחויב לתהליך השלום בקולומביה, וימשיך במאמצים לסייע לממשלה להגיע להסכם סופי עם המורדים וביקש מנציג הארגון בקולומביה להמריא בדחיפות לקובה, כדי לסייע בדיונים בין הצדדים על הצעד הבא בדרך לסיום הסכסוך[27].

ב-24 בנובמבר נחתם בבוגוטה הסכם שלום מתוקן בין הממשל למחתרת, לאחר ארבע שנים של משא ומתן ו-52 שנים של לחימה. בהסכם מפורטים 50 שינויים שהוכנסו בעקבות הביקורת שנמתחה על הנוסח המקורי. השינויים בנוסח החדש נעים בין איסור על שופטים בינלאומיים לשפוט פשעים לכאורה שביצעו כוחות של הממשלה או לוחמי FARC, ועד מחויבות של המורדים לוותר על נכסיהם – שחלקם נצברו בעקבות שנים ארוכות של סחר בסמים – כדי לסייע לפצות את קורבנותיהם. עם זאת, FARC לא הסכימו לדרישה המרכזית של האופוזיציה – עונשי מאסר למנהיגי המורדים והחמרת ההגבלות על האפשרות שיצטרפו לפוליטיקה.

בטקס החתימה בבירה בוגוטה, קראו הנוכחים "עשינו את זה!". ההסכם בן 310 העמודים אושר פה אחד בבית התחתון של הפרלמנט ב-30 בנובמבר. יום קודם אישר הסנאט את ההסכם לאחר שנציגי האופוזיציה בהובלת הנשיא לשעבר אלברו אוריבה יצאו במחאה מהדיון[28]. "צריך להיות איזון בין שלום לצדק, אבל בהסכם הזה יש פטור מוחלט מעונש", אמר אוריבה, שמכהן היום כסנאטור. סנאטורים אחרים האשימו אותו שהוא עומד בדרכו של הסכם שלום שהוא עצמו ניסה להשיג כשכיהן כנשיא עד שנת 2010.

הנשיא סנטוס זכה בפרס נובל לשלום לשנת 2016 על חלקו בסיום מלחמת האזרחים. לסנטוס הוענקה מדליית זהב, תעודה וצ'ק על סך 8 מיליון קרונות (כ-870 אלף דולרים), בטקס שנערך באוסלו ב-10 בדצמבר אותה שנה.  "הסכם השלום הקולומביאני הוא קרן של תקווה בעולם שבו כל כך הרבה קונפליקטים וחוסר סובלנות", הכריז סנטוס והוסיף כי מחקר בארה"ב כינה את ההסכם כמקיף והנכון ביותר מבין 34 הסכמי שלום שנחתמו בשלושה העשורים האחרונים. "זה מוכיח כי מה שבהתחלה נראה בלתי אפשרי, יכול להפוך לאפשרי אפילו בסוריה או בתימן או בדרום סודאן", אמר לקהל שכלל קורבנות של המלחמה וכן את מלך נורבגיה הראלד השלישי. בסיום נאומו נעמדו על רגליהם עשרה קורבנות, והקהל הריע להם [29]. במהלך ביקורו בקולומביה, בספטמבר 2017 חלק האפיפיור פרנציסקוס, כבוד אחרון לקורבנות מלחמת האזרחים[30]. כך, מקווים, הגיע לסיומו העימות האחרון הגדול באמריקה הלטינית שנטען כי גרם להפצת הקוקאין בארצות הברית. זאת על אף שלארגון הקטן והקיצוני יותר "צבא השחרור הלאומי" (NLA) יש אחיזה באזור והוא עשוי למלא את הריק שתותיר המחתרת[31].

ב-8 בפברואר 2017 נפתחו בקיטו בירת אקוודור שיחות שלום גם עם הארגון הקטן והקיצוני יותר, "צבא השחרור הלאומי" (ELN) מקום נכתב NLA !! . זהו הניסיון החמישי להגיע לשלום עם ELN מאז שנות ה-90 של המאה ה-20, לאחר שכל הניסיונות הקודמים נכשלו. בינתיים ממשיך ELN לבצע חטיפות. בשנת 2016  פרץ משבר עם ונצואלה השכנה, על רקע המשבר הכלכלי העמוק שהיא עוברת, כאשר נשיא ונצואלה ניקולס מדורו הורה על גירוש אלפי קולומביאנים מהמדינה בטענה שהם עוסקים בהברחת מוצרי ייסוד לקולומביה ומסייעים לאופוזיציה. עשרות אלפי פליטים מוונצואלה יצרו משבר הומניטרי באזורי הגבול. היחסים של קולומביה עם וונצואלה, עלו וירדו חליפות, בשל הבדלי תפישות העולם שבין שתי הממשלות[32]. קולומביה הציעה סיוע הומניטרי של מזון ותרופות כדי למלא את המחסור הגדול במצרכים אלו בוונצואלה. מדינות אמריקה הלטינית מתנגדות לאיומים של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, על ונצואלה[33]. קולומביה וארצות אחרות מעדיפות לסייע כדי למנוע מלחמת אזרחים בוונצואלה, תוך העדפת אמצעים דיפלומטיים.

הערות

[1] תת יבשת בטלטלה, עמ' 320-321

[2] שי לוי, 9 עובדות מדהימות על חייו של פבלו אסקובר, באתר מאקו, 8 באוקטובר 2015

[3] שמונה חודשים בלבד אחרי שנכנס לתפקידו במשרד המשפטים, לארה נהרג במכוניתו בליל 30 באפריל 1984, ברחוב 127 בבוגוטה, אשר מאוחר יותר נקרא "Avenida Rodrigo Lara Bonilla" לזכרו. הרצח אירע בידי מתנקש שנשלח על ידי אסקובר, בשם איבן דריו גויסאדו, שנסע על אופנוע ימאהה מדגם DT175. גויסאדו חוסל במקום בידי שומרי ראשו של השר, בעוד ביירון ולאסקז, נהג האופנוע, נתפס על ידי המשטרה ובילה יותר מעשר שנות מאסר.

[4] נרקו-טרוריזם הוא מונח שטבע פרננדו בלאונדה, נשיאה לשעבר של פרו, בשנת ,1983 כאשר תיאר התקפות טרוריסטיות באופיין נגד המשטרה הפרואנית למלחמה בסמים

[5] ויקיפדיה

[6] מלחמת העצמאות הנצחית של קולומביה, האייל הקורא.

[7] לאחר כ-6 שנים: בטאנקור חולצה מהשבי בקולומביה, באתר ynet, , 3 ביולי 2008

[8] ונצואלה: החטופות ששוחררו התאחדו עם קרוביהן, ynet, 10-01-2008

[9] מלחמת העצמאות הנצחית של קולומביה, האייל הקורא, שם.

[10] שם

[11] דפנה לוי, בחזרה לשבי בקולומביה: 101 הימים הקשים בחייו של התרמילאי הישראלי, באתר Ynet‏, 28 במרץ 2017

[12] ראול רייס היה שמו המחתרתי של Luis Edgar Devia Silva

[13] רייס היה המוכר ביותר מבין בכירי FARC – הוא היה הפנים של הארגון בתקשורת. שר החוץ של צרפת, ברנאר קושנר, גילה את התפקיד המרכזי שמילא רייס במו"מ על שחרור אינגריד בטנקור, שמחזיקה גם באזרחות צרפתית. "קשה לשמוע שהאיש שאתו דיברנו וקיימנו מגעים, נהרג", אמר. "אתם רואים כעת עד כמה העולם מכוער?"

[14] אקוודור מנתקת יחסים עם קולומביה, באתר הארץ, 3 במרץ 2008

[15] נשיא וונצואלה: שלחנו כוחות צבא לגבול עם קולומביה, באתר וואלה! NEWS‏, 31 ביולי 2010

[16] קולומביה: ארגון המורדים פעל למען נשיא ונצואלה צ'אבס, באתר וואלה! NEWS‏, 11 במאי 2011

[17] ויקיפדיה: מלחמת האזרחים בקולומביה

[18] כינוי מחתרתי של רודריגו לונדוניו אֶצֶ'וֶורִי (Rodrigo Londoño Echeverrí),

[19] קולומביה: הגנרל שניסה להשמיד את המורדים – והפך לפני השלום ההיסטורי, וואלה, 14 בספטמבר 2016.

[20] לפי דו"ח של בית הדין הפלילי הבינלאומי משנת 2012 יש בסיס סביר להעריך כי ELN, FARC (מחתרת שמאלנית רדיקלית נוספת), הצבא הקולומביאני וארגונים פארא-צבאיים (ימניים) ביצעו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בקולומביה (ויקיפדיה: טימולאון חימנס).

[21] "Colombia Confirms Death of Narco-Guerrilla 'Megateo'". Insightcrime.org. Retrieved 2 November 2015.

[22] בתום סכסוך של 50 שנה: קולומביה והמורדים חתמו על הפסקת אש, באתר וואלה! NEWS‏, 24 ביוני 2016

[23] הזמר חואן אסטבן אריסטיסאבל באסקס (הידוע יותר בכינויו המקוצר חואנֶס (Juanes, כינוי הנוצר מהלחם בסיסים של שני שמותיו הראשונים – Juan Esteban)?

[24]  כדורגלן קולומביאני המשחק בעמדת החלוץ בקבוצת מונקו ובנבחרת קולומביה. כינויו El Tigre ("הטיגריס" בספרדית).

[25] קרלוס אלברטו ולדרמה פאלאסיו נולד ב- 1961 בסנטה מרתה. הוא כדורגלן עבר קולומביאני, הנחשב לאחד מגדולי הכדורגלנים הקולומביאנים בכל הזמנים. ולדרמה הוא שיאן ההופעות בנבחרת הלאומית של קולומביה, ונבחר בשנת 2004 לאחד מ-125 הכדורגלנים החיים הטובים בעולם (פיפ"א 100). סימן ההיכר הבולט שלו היה רעמת השיער הבלונדינית שלראשו. ולדרמה לא הרבה לבעוט לשער או לכבוש שערים, אך התאפיין ביכולת מסירה מדויקת, לעיתים גם במסירות לאורך חצי מגרש. כמו כן בלטו שיתוף הפעולה שלו עם חבריו לנבחרת קולומביה, ברנרדו רדין ולאונל אלבארס, ויכולת השליטה שלו בכדור

[26] תדהמה בקולומביה: האזרחים דחו את הסכם השלום במשאל העם, באתר וואלה! NEWS‏, 3 באוקטובר 2016

[27] "מקווים שהשלום ינצח": מנהיגי העולם מגיבים למשאל העם בקולומביה, וואלה, 04-10-2016

[28] " ", הקונגרס בקולומביה אישר סופית את הסכם השלום עם המורדים", הארץ, 01-12-206

[29] פרס נובל לשלום הוענק לנשיא קולומביה, באתר ישראל היום, 10 בדצמבר 2016

[30]  "Pope at Colombia prayer meeting for reconciliation weeps with victims". radiovaticana.va. 8 September 2017. Archived from the original on 9 September 2017. Retrieved 9 September 2017.

[31] לאחר הכישלון במשאל העם: הסכם שלום חדש נחתם בקולומביה, וואלה, 24 בנובמבר, 2016.

[32] "Colombia and Venezuela restore diplomatic relations". BBC News. 11 August 2010.

[33] ממשל טראמפ הטיל סנקציות נגד ונצואלה, ונגד הנשיא מדורו בפרט – אותו טראמפ כינה "דיקטטור". ארצות הברית מאשימה את משטרו של מדורו בהפרת זכויות אדם ושיבוש ההליכים הדמוקרטיים במדינה.