משטר האפרטהייד בדרום אפריקה

כתב: גילי חסקין; ‏07-11-23

תודה לגדעון ביגר ולאבי שפיר על הערותיהם.

ראו קודם: האיחוד הדרום אפריקאי. ראו גם: מבוא לטיול באפריקה; לטייל באפריקה

מבוא

אַפַּרְטְהַיְיד (מאפריקאנס: Apartheid – הפרדה) הייתה מדיניות הפרדה גזעית שהונהגה על ידי המיעוט האירופאי-הלבן בדרום אפריקה משנת 1948 ועד שנת 1994.

דרום אפריקה הייתה מערכת כלכלית כפולה ובה שתי חברות נפרדות: מערכת לבנה, אשר חלקה עירונית וחלקה חקלאית קפיטליסטית, מול מגזר אפריקאי , מרושש ומנוון. מדיניות האפרטהייד לא הייתה דבר חדש. היא נשענה במידה רבה על חקיקה, מתווי מדיניות ונוהגים שראשיתם בתקופת השלטון הבריטי (מתחילת המאה ה-19 ועד לסוף שנות השלושים של המאה ה-20). ההפרדה הגזעית, עליה סיכמו הבורים והבריטים ב-1902, בהסכם שסיים את מלחמת הבורים[1], קיבלה תוקף רשמי, כשבמסע הבחירות של המפלגה הלאומית האפריקנרית, נעשה שימוש ראשון במושג אַפַּרְטְהַיְיד (מאפריקאנס: Apartheid – הפרדה) והחלה מתגבשת התיאוריה של התפתחות נפרדת.

האפרטהייד הוא תולדה היסטורית של הגזענות הארסית, שהתפתחה במושבת הכף (Cape Colony) בימיה הראשונים, בעיקר בקרב האפריקנרים (Afrikaners), צאצאי המהגרים ההולנדים הפרוטסטנטים[2]. גזענות שהתפשטה לפנים היבשת, במהלך "המסע הגדול" (Great Trek), אם כי היו לה שורשים עמוקים במדיניות הקולוניאלית הבריטי. גזענות זו פרצה אל פני השטח, בעקבות ניצחונה הרה האסון של המפלגה הלאומית (NP), ב-1948[3]. כאשר זו  עלתה לשלטון  , רעיון ההפרדה הגזעית כבר היה מושרש היטב בדרום אפריקה.

גישה חדשה יחסית, רוויזיוניסטית, שהתפתחה בסוף המאה ה-20, הסבירה את האפרטהייד, לא כפרי של גזענות אי רציונלית של הספר הקולוניאלי הקדם-תעשייתי, אלא כתוצאה ישירה של תהליך התיעוש הייחודי שהתחולל בדרום אפריקה. הרוויזיוניסטים טענו, שההפרדה הגזעית הייתה מדיניות מכוונת, שנועדה לטפח את תיעושה של דרום אפריקה, בעיקר את ענף המכרות ולעודד את החקלאות הקפיטליסטית. בניגוד לתפיסה הליברלית, על "כלכלה כפולה", הרוויזיוניסטים ראו בעוני ובמחסור של אפריקאים רבים, חלק בלתי נפרד מהשיטה  התעשייתית של דרום אפריקה. שיטה כלכלית זו התבססה על כוח עבודה זול. על פי תפיסתם, ההפרדה הגזעית והאפרטהייד נבעו אפוא משליטתם המעמדית של הקפיטליסטים ולא משליטתם הגזעית של הלבנים[4]. על אף השוני בין הגישות, הקשר בין השליטה הגזענית לבין צמיחת הקפיטליזם, משותף לכולן.

שורשי האפרטהייד

בניגוד למושבות הבוריות במזרח המדינה, היחס לשחורים ולצבעוניים במושבת הכף היה מתון יותר וחוקי הבחירות שם סיפקו, לכלל בעלי הרכוש (שבתוכם היה מספר מצומצם אך עדיין משמעותי מספיק של שחורים) זכות הצבעה. עם איחוד המדינה בשנת 1910, שחורים בשטחי מושבת הכף, שבאותו הזמן כללה את מרבית שטחי המדינה, יכלו עוד להצביע לפרלמנט, כל עוד עמדו במגבלות הסף של החזקת רכוש, זאת מאחר שאותם החוקים הבריטיים במקור, לפחות ברמה הפורמלית, לא הכירו באפליה בזכות הצבעה על בסיס גזע, אלא על בסיס מעמד כלכלי בלבד. לצד זאת, בעוד שבעשורים שלאחר מכן, כונן השלטון רפורמות המפחיתות בהדרגה את המגבלות הכלכליות על זכות ההצבעה (עד להסרתן באופן מלא), הן לא חלו על האוכלוסייה השחורה, וכתוצאה מכך כוחם האלקטורלי של שחורים הוגבל לבעלי הרכוש בלבד, בשעה שלבנים מכלל המעמדות יכלו להצביע בפרלמנט. דבר זה החליש משמעותית את הכוח של האלקטורט השחור, עד להפיכתו לחסר כל משקל אלקטורלי משמעותי. לצד זאת בסיום הקדנציה השנייה של ראש הממשלה, חבר "המפלגה המאוחדת", יאן סמאטס (Jan Christiaan Smuts) ב-1948, שקל האחרון לשנות את המדיניות ולהפחית את הסֶגְרֵגַצְיָה (הפרדה)[5] וחלק משמעותי מהמגבלות על האוכלוסייה השחורה, במטרה לשלב אותה יותר, בדגש על עידוד רחב יותר של הגירה שחורה אל הערים הגדולות, אם כי טרם דובר על שוויון זכויות מלא. המלצות אלה נכתבו בוועדת פאגאן (מונתה על ידי ממשלת דרום אפריקה בשנת 1946 לחקור שינויים במערכת של הפרדה)[6], שהייתה למסמך שנוי במחלוקת בקרב האוכלוסייה הלבנה, והמפלגה הלאומנית גינתה את המסמך והבטיחה לבוחריה שאם תעלה לשלטון היא תפעל בכיוון ההפוך, ותחזק בצורה משמעותית עוד יותר את ההפרדה בין לבנים ושחורים[7].

עיגון האפרטהייד בחוק

בשנת 1948 עלתה לשלטון "המפלגה הלאומית" (NP) הימנית והחלה לעגן תחיקתית את האפליה וההפרדה הגזעית, כמדיניות שנקראה אַפַּרְטְהַיְיד (Apartheid). ראש הממשלה הנבחר, דניאל פרנסואה מלאן (Daniel François Malan), הכריז על הניצחון כעל הרגע הנכסף, שבו תפס סוף סוף העם האפריקאנר, את השלטון, במולדתו שלו[8]. המפלגה החדשה, ביססה את מערכת המשפט במדינה, על קובצי חוקים שונים, ללבנים, לצבעונים, להודים ולשחורים. התחזקותה של המפלגה הלאומית, התאפשרה כיוון שליריבתה, "המפלגה המאוחדת", לא הייתה תוכנית אופוזיציונית ברורה ולא הייתה לה מנהיגות חזקה. בתקופה זאת, שבה ניכרת התעוררות לאומית בעולם כולו, בעקבות מלחמת העולם השנייה, שבה, באזורים אחרים באפריקה מתחיל תהליך הדה-קולוניזציה, ניסו מנהיגי דרום אפריקה, הלאומים, שזה עתה עלו לשלטון, לתת צידוק אידיאולוגי לעובדה שמרבית האוכלוסייה בארצם (למעלה מ-80%) מורכבת משחורים, שלא זכו אלא ב12.4% מהקרקעות וגם אלו ברובן בלתי פוריות[9].

עוד במהלך מסע הבחירות, הצהירה "המפלגה הלאומית", שמטרתה לשמר את ההפרדה הגזעית במדינה. באופן מקורי טענו אבותיה מולידיה של מדיניות האפרטהייד, כי כוונתם להבטיח התפתחות נפרדת של בני הקבוצות האתניות השונות בדרום אפריקה תוך שמירה על צביונם, מורשתם ותרבותם. בפועל, התפתחה המדיניות למערכת מסועפת של חוקים ותקנות, שהותירו בידי המיעוט הלבן את השליטה בפוליטיקה, בכלכלה ובחופש התנועה, תוך הדרת בניהן של הקבוצות האתניות האחרות.

חוקי האפרטהייד כפו הפרדה מוחלטת באזורי המחיה, מוסדות החינוך, אמצעי התחבורה, שרותי הבריאות ותרבות הפנאי, תוך הקצאת המיטב שבהם לשימוש בני המיעוט הלבן. הם העניקו ללבנים בלבד את הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון, הגבילו את חופש התנועה של השחורים באמצעות חוקי מעבר, ואסרו עליהם את ההתאגדות הפוליטית והמקצועית[10].

שני החוקים הראשונים שנחקקו במסגרת האפרטהייד היו החוק האוסר על נישואי תערובת מ-1949 וחוק האי-מוסריות (immorality act) מ-1950. חוק זה, שאסר על מגע מיני בין אנשים מגזעים שונים, נאכף באמצעות חמושים במשקפות, המציצים אל תוך חדרי שינה, האזנות סתר, מצלמות ואפילו בדיקות גניקולוגיות מיוחדות. כ-11,500 איש הורשעו במסגרת החוק, עד שבוטל לבסוף ב-1985.

ב-1950 נחקק חוק רישום האוכלוסייה, שהיה למעשה אבן הפינה של האפרטהייד ככוחו, מאחר שהגדיר את חמש קבוצות הגזע  ((לבן, שחור, צבעוני, הודי ואסייתי) ואת הקריטריונים לשייכות לכול קבוצה. קביעת הקריטריונים לקבוצת הצבעונים הייתה מאתגרת במיוחד והיא התבססה על שיקולים של מעמד חברתי ושל האופן שבו נתפס אותו אדם בקרב קהילת הלבנים[11]. לא תמיד ניתן היה לקבוע לאיזו קבוצה שייך אדם זה או אחר והדרכים לבדוק זאת היו מגוחכות למדי. לעתים הועבר מסרק בשערו של אדם ולפי מידת הקירזול, נקבע מוצאו הגזעי[12].

באותה שנה נחקק חוק האזורים הקבוצתיים, חוק שקבע שכול קבוצת גזע תתגורר באזור המובחן לה בלבד. אכיפתו של החוק גררה פינוי מסיבי של אוכלוסייה מאזור לאזור. חוק האזורים הקבוצתיים היווה גם את הבסיס החוקי להפרדה גזעית של ספסלים, חופי רחצה, תיאטראות, בתי קולנוע, מלונות, שירותים ציבוריים, תחבורה ציבורית ועוד מגוון של אתרים הקשורים שבהם היו בני אדם מקבוצות שונות, עלולים להתחכך זה בזה. על אלה שקראו תיגר על מדיניותה אפרטהייד והביאו ביקורת על דרכי יישומה האכזריים, הוטלו עונשים קשים.

חוק דיכוי הקומוניזם (Suppression of communism act) שנחקק ב-1950, הקנה לשר המשפטים סמכות, להחרים כל אדם או ארגון שנחשבו לקומוניסטים, למעשה, לתייג כ"קומוניסטי" כל ארגון, תנועת אופוזיציה, או התאגדות שלא היו לרוחה, ולהוציאם מחוץ לחוק[13].

בשנת 1953 נחקק חוק חינוך הבנטו (הבַּנְטוּ), שייסד מערכת חינוך חובה מקיפה לכול האוכלוסייה הלא לבנה. הדבר הגדיל את שיעור האוכלוסייה שזכתה לחינוך, עשרת מונים. אלא שבניגוד לבתי הספר של המיסיון, שעודדו את הלא לבנים להתנצר, לעבור משימוש בשפת אמם לשפה האנגלית, לאמץ אורח חיים מערבי ולהמתין בסבלנות לשיפור מעמדם, חוק הבנטו כפה על האוכלוסייה הלא לבנה, תכנית לימוד נחותה, במתכוון, כדי להכין אותם למקומם המיועד בסדר החברתי ולהימנע מלטעת בהם תקוות שווא, כפי שעשו בבית הספר של המיסיון.

ב-1956 נחקק חוק העבודה והמכרות, החוק של שמירת מקומות עבודה ללבנים בלבד. חוק שמיסד את האפליה בתעסוקה וקיבע איוש תפקידים בכירים בלבנים בלבד.הוא הוגדר כחוק עבודה במכרות אבל היה תקף גם בכול תחום מקצועי אחר ובמיוחד במקצועות אתיים המצריכים רישיון עבודה (רופאים, עורכי דין וכו׳).

בצד חוקי האפרטהייד, התפתחה מערכת נוקשה של אכיפת החוקים תוך שימוש בעונשים מחמירים, מעצר מנהיגי אופוזיציה פוליטית, שיטור ברוטאלי ופיזור הפגנות מחאה באש חיה. לעומת האינטרסנטית הפרגמטית הצבועה שעמדה בתשתית משטר ההפרדה ששרר לפי 1948, התאפיין האפרטהייד בלהט אידיאולוג אוטופיסטי, אדריכלי האפרטהייד היו נחושים לקיים מדינת לאום דמוקרטית ללבנים בלבד, מבלי להעניק אזרחות ליותר מ-80% מהאוכלוסייה המפוזרת ברחבי הטריטוריה ומבלי לפגוע בכלכלה שהסתמכה על כוח העבודה של אותם 80%.  הגשמתו של פרויקט זה, שהוכח בדיעבד כבלתי אפשרי, גבתה מחיר כבד מהאוכלוסיות הלא לבנות של דרום אפריקה. להבדיל מפרויקטים קולוסליים כמו הקולקטיביזציה הכפויה בברית המועצות, הקפיצה הגדולה קדימה בסין או משטרו של פול פוט בקמבודיה, לא היה האפרטהייד רצחני במיוחד.  36,000 המקרים, של הפרת זכויות האדם בתקופת משטר האפרטהייד, שמצא "דו"ח האמת והפיוס" שהוקם בסיומו. מספר זה, מזעזע ככול שיהיה, עדיין צנוע למדי ביחס לזוועת המאה ה-20 בכללותה ובוודאי לאור המשטרים הרצחניים שבאפריקה, שבצעו פשעים גדולים פי כמה דוגמה טובה היא 300,000 קורבנות משטרו של אידי אמין באוגנדה, בשנות ה-70 של המאה ה-20, אלא שהמחיר ששילמו האוכלוסיות המופלות , בא לידי ביטוי לא בהכרח במונחים של פגיעה בזכויות אדם אינדיבידואליות, אלא ההרס הבלתי הפיך של הרקמות המשפחתיות והקהילתיות וייצורם השיטתי והמכוון של דורות אבודים, שנוצלו עד תום, ללא כל אפשרו להתקדם או לחלוק את העושר שהם מייצרים בעמל כפם, בארץ אבותיהם. הפועלים הזמניים, שנדחסו בהמוניהם לטאונשפיס (townships) שבשולי הערים, נידונו לחיי עוני מנוון, ללא תמיכה קהילתית, כשהם חשופים לפשע אלים ששורר במציאות חברתית שאין בה סולידריות ואין בה תקווה. האפרטהייד שיקע את ההפרדה הגזעית בכול היבט של חיי היום יום והזכיר ללא לבנים, את מקומם הנחות בסדר החברתי[14].

חוקי האפרטהייד יצרו מערכות שונות של אפליה לקבוצות השונות. כך למשל, האוכלוסייה ההודית סבלה בתקופת האפרטהייד מאפליה דומה לזו של הצבעוניים, אך לא הייתה כפופה למשטר פנקסי המעבר ונהנתה על פי רוב מחינוך טוב יותר ומהכנסה גבוהה יותר. דבר שהקשה על גיבושה של תנועת התנגדות מאוחדת. מקרה קלסי של הפרד ומשול. מכיוון שדוברי שפות הבנטו סבלו מדיכוי אלים ועמוק והיה להם קשה להזדהות עם קבוצות אוכלוסייה שמצבן היה טוב משלהן. בד בבד חשו רבים מקרב הצבעונים וההודיים, כי שיתוף פעולה עם השחורים, ידרדר את מעמדם הגבוה יחסי. היו צבעונים ששפת אמם הייתה אפריקנס וקיוו שתקודם הגדרה תרבותית ולא גזעית של הלאום האפריקנרי ויוכלו להפוך לאזרחים "אפריקנרים חומים". אך תקווה זו התפוגגה.

הקמת הבנטוסטנים

ב-1958 עלה לשלטון בדרום אפריקה אידיאולוג מבריק של מדיניות האפרטהייד, כוהן דת יליד הולנד ששמו היה הנדריק פֶרְווּרְד (Verwoerd).  יותר מכול אדם אחר, דאג פֶרְווּרְד , לא רק לאידיאולוגיה של מדיניות האפרטהייד, אלא גם ליישומה היעיל, על ידי גיבוש מערכת חוקים מפלה בכול תחומי החיים. בכול תעודת זהות נרשם צבעו של אדם ועל פיו – זכויותיו. כך למשל, העביר תקנה, האומרת כי "פקודה ממשלתית יכולה להביא בכל זמן, לפיטוריו של אפריקאי העובד בעיר, בלא להתחשב במשך הזמן שהוא מועסק בעבודה זו. אפריקאי שפוטר, יכול להיות מורחק מהעיר שבה עבד, ללא היתר לחזור אליה, לתקופה אותה יקבע משרד העבודה". נישואי תערובת ויחסי מין בין שחורים ללבנים נאסרו. בתי הקולנוע, המסעדות, בתי השימוש והספסלים הציבוריים חולקו ללבנים ולחורים בנפרד וכן גם רובעי המגורים[15].

שנה אחת לאחר בחירתו, הציג פרוורד את תכנית-האב של האפרטהייד הגדול:  כל אחת מן האומות העיקריות של הבַּאנְטוּ (Bantu) תקבל טריטוריה לאומית, שבה תוכל להתפתח פוליטית, כלכלית ותרבותית. כל שחור בדרום אפריקה יחזיק באזרחות של הטריטוריה הזו, ויהיו לו זכויות פוליטיות בתחומיה. לא יהיו לו כל זכויות פוליטיות בדרום אפריקה עצמה, גם אם הוא מתגורר בה, וגם אם הוריו והורי-הוריו התגוררו בה. הייתה זו תכנית הפרדה, שבמסגרתה יינתנו לאוכלוסייה השחורה שטחים ברחבי המדינה להקמת מדינות "עצמאיות", לפי חלוקה שבטית[16]. בתקופה זו, בה רוב מדינות אפריקה יצאו לעצמאות, עטפו מנהיגי האפרטהייד את תכנית האפליה במונחים שהיו מקובלים באותה תקופה, כמו "הגדרה עצמית" אוטונומיה ועצמאות. תכנית הבאנטוסטאנים, או תכנית "המולדות השחורות" (Black Homelands), כפי שהיא מכונה היום, גרסה כי על האפריקאים, לחזור איש איש ל"מולדתו", שם תובטח להם "מדינה" משלהם וברבות הימים גם "עצמאות" במולדתם זו. החלוקה ל"שבטים" או "עמעמים", נעשתה על פי דעתו של השלטון הלבן בלבד ולפיכך ההגדרה העצמית עליה דובר, הייתה כפויה ולא שיקפה את המציאות. כך עממים שיו קיימים ביניהם מאבקים מסורתיים, נאלצו להתייחס למערכת פוליטית, שלא אמרה להם דבר[17].

ל"מולדת הבנטו" – כפי שהממשלה קראה לכל אחת מן הטריטוריות – ניתן הכינוי "בנטוסטן" (Bantustan)[18]. כולן נתחמו בחלק המזרחי של דרום אפריקה, באזורי המחיה המקוריים של שבטי השחורים. האזורים האלה היו חקלאיים וכפריים, לא הייתה בהם אף עיר אחת, ובדרך כלל גם לא היו בהם אוצרות טבע, ממין האוצרות שבהם דרום אפריקה מבורכת[19].

ד"ר פֶרְווּרְד הקים תשע טריטוריות כאלה, עשירית נוספה אחרי מותו. אחת נועדה לבני עם הזוּלוּ, ונקראה "קְוואזוּלוּ" (Kuazulu). שניה נועדה לבני עם הקוֹסַה (Xosa), ונקראה "טְרַנְסְקַאי" (Transkei) – שבשטחה נולדו נלסון מנדלה והרבה מחבריו למאבק; שלישית נועדה לבני עם הצוואנה (Tswana), ונקראה "בּוֹפּוּטַצְוואנַה (Bophuthatswana)"; וכן הלאה. אף כי השחורים היו בערך 70% של האוכלוסייה, הבנטוסטנים תפסו רק 13% של שטח דרום אפריקה. מלכתחילה לא נכללה בהן אף עיר חשובה אחת, ורק בהמשך הואילו הלבנים לוותר על עיר אחת, מאפאקינג (Mahikeng), לטובת "בופּוטצוואנה". (Bophuthatswana).

על פי חזונו של פֶרְווּרְד, יום אחד נועדו כל הבנטוסטנים להפוך למדינות עצמאיות. כאשר יושלם התהליך לא יישאר בדרום אפריקה אף אזרח שחור אחד. מיליוני השחורים שאינם חיים בבנטוסטנים יהפכו ל"פועלים זרים", ממש כמו טורקים בגרמניה[20]. הרעיון מאחורי התוכנית היה להוציא חלק ניכר מהאוכלוסייה השחורה מכלל ההגדרה של אזרחי דרום אפריקה, תוך מימוש, לכאורה, של שאיפותיהם לעצמאות ולריבונות במסגרת שטחי מולדתם השבטית-היסטורית. עשר "ארצות מולדת" (homelands) כאלה, כפי שקראה להם ממשלת דרום אפריקה, הוכרזו, והוחל בתהליך הדרגתי של מתן אוטונומיה מסוימת לחבלי ארץ אלה, לחלקם אף עצמאות מלאה[21]. לצד עשרה בנטוסטנים שהוקמו ברחבי דרום אפריקה, הוקמו עשרה בנטוסטנים נוספים ברחבי דרום-מערב אפריקה (נמיביה של ימינו), אשר נשלטה באותה התקופה על ידי דרום אפריקה. בפועל, היו אלו מכלאות של כוח עבודה שחור, זול וזמין, לאוכלוסייה הלבנה של דרום אפריקה.

אך התוכנית הייתה בעייתית: השטחים שהוקצו ל"ארצות" אלה היו קטנים, שוליים, נעדרי תשתית כלכלית, קרקעות ראויות לעיבוד, אוצרות טבע, וחסרי רצף טריטוריאלי. שכן, כל מקום שנמצאו בו עיר חשובה, מסילת ברזל, מכרה, או כביש ראשי, הוכרז כ"אזור לבן". אפילו אם הוא נמצא לב הבאנטוסטאן. כך למשל, קואזולו (KwaZulu) תוכננה להיות מורכבת מ-44 יחידות טריטוריאליות, בופטסואנה – מ-19 יחידות וכדומה. כדי לצמצם במעט את מספר היחידות, נעשו חילופי אדמות באזור, שכללו העתקת מיליוני איש מאדמתם אל אזורים אחרים, כך למשל יצאה בופטצואנה לעצמאות, כשהיא כוללת שש יחידות טריטוריאליות נפרדות[22].

האם רצף טריטוריאלי הוא תנאי ולא יעבור ליכולת קיומה של מדינה ריבונית?

לא תמיד. 2,000 ק"מ של קנדה מפרידים בין אלסקה ובין ארה"ב, ושתיהן מסתדרות לא רע.

מאז 1991, המחוז המערבי ביותר של רוסיה – קלינינגרד שעל שפת הים הבאלטי, מופרד ממנה על-ידי שלוש מדינות ריבוניות (אסטוניה, לטביה וליטא), שאחת מהן עומדת להצטרף לברית נאט"ו. כמובן, קלינינגרד מעוררת אסוציאציות לא נעימות של פיצול טריטוריאלי. היא היתה ידועה פעם בשמה הגרמני "קניגסברג", והיתה עיר הבירה של פרוסיה המזרחית. ב-1919 היא הופרדה משאר גרמניה באמצעות פרוזדור, שנועד להעניק לפולין מוצא לים. עשרים שנה אחר כך, הרצון לאחד את קניגסברג עם המולדת היה אחת הסיבות שהיטלר נתן לפלישתו לפולין. גרמניה איבדה בסופו של דבר גם את הפרוזדור, גם את קניגסברג.

מדינה מפוצלת היתה פקיסטן, ב-25 השנה הראשונות של קיומה. החלק המערבי הוא זה פקיסטן, והחלק המזרחי ידוע כבנגלאדש. בין שני החלקים הפרידו מאות קילומטרים של שטח הודו. ב-1972 ניסה החלק המזרחי לפרוש, החלק המערבי שלח צבא לדכא את המרד, הודו התערבה, ובנגלאדש נולדה[23]. אפשר להזכיר בהקשר זה את האזור האקס טריטוריאלי של הר הצופים, שהיה עד מלחמת ששת הימים בשטח ממלכת ירדן, את Shohimardon האוזבקי שבתוך קירגיזסטן ואת Nakhchivan -האזור האוטונומי אזרי, בין ארמניה לטורקיה].

יתרה מכך, חלק ניכר מאלו שהוגדרו כאזרחי אותן ארצות מולדת כלל לא התגורר בשטחן, כי אם בצמוד לריכוזי האוכלוסייה הגדולים של דרום אפריקה ה"לבנה" – שם היו מקורות התעסוקה והפרנסה[24]. למעלה ממחצית השחורים, נאלצו להתגורר באזורים שהוגדרו כ"אזורים לבנים", אולם לא היו להם כל זכויות באזורים אלה, בהם חיו מדורי דורות, שכן כל אחד מהם נחשב לאזרח של אחד הבאנטוסנטנים, אשר מעולם לא ביקר בו.

לבנטוסטנים ה"עצמאים" היו נשיאים וראשי ממשלות, פרלמנטים, צבאות, המנונים ודגלים. הם אפילו הקניטו את דרום אפריקה, כאשר ביטלו את כל חוקי האפרטהייד בתחומיהן. בּוֹפּוּטַאצְוונַה הכעיסה קצת את "מיטיביה", כאשר פתחה קאזינו, שנעשה מקור אטרקציה לאזרחיה הלבנים של דרום אפריקה, שם משחקי מזל היו אסורים.

אבל הבנטוסטנים נשארו איים זעירים וחלושים במדינה הדרום אפריקנית. עיקר תקציביהם באו מקופת דרום אפריקה. היא גם הייתה היחידה שהכירה בעצמאותן. התכנית נועדה ליצור לגיטימציה לפעולות מפלות, על ידי ביסוסן מבחינה חוקית. הרי, מאחר שהשחורים הם תושבים ארעיים באזורים הלבנים, לא היו להם זכויות שוות והם לא השפיעו על המערכת הפוליטית. כמו כן, התכנית נועדה לשפר את תדמיתה של דרום אפריקה בעולם, כאילו כוונתה לאפשר את יציאתן של אותן מדינות לעצמאות. אולם בעיני העולם החיצון ובעיני הרוב המכריע של שחורי דרום אפריקה, הבנטוסטנים היו חלק ממערכת נפסדת של אפליה גזעית. הם עמדו לפטור את ממשלת דרום אפריקה מן הצורך להעניק זכויות אזרח, או אפילו זכויות אדם פשוטות לרוב השחור.

קשה לדעת אם דרום אפריקה האמינה אי פעם ברצינות שהבנטוסטנים יפתרו את בעיותיה. אבל חידה הייתה מפני מה דרום אפריקה אינה מנסה לשַווֹת לבנטוסטנים לפחות מראית עין של רצינות. מדוע אין היא מגלה קצת יותר נדיבות, ומבטיחה רצף טריטוריאלי, גם אם לשם כך יהיה עליה להעביר חקלאים לבנים לשלטון שחור; או אפילו להפקיע קרקעות מן הלבנים, ולהעבירן לידי תושביהם האביונים של הבנטוסטנים.

יואב קרני משיב התשובה היא, שדרום אפריקה הלבנה הייתה קמצנית מאוד כלפי שחוריה. היא חשבה שוויתורים קטנטנים, כמעט בלתי נראים, יפטרו אותה מן הצורך להתמודד עם בעיות היסוד[25].

יתר על כן, ברוב המקרים גם לא היה להם רצף טריטוריאלי. המקרה הקיצוני ביותר היה זה של "בּוֹפּוּטַצְוואנַה". היא הייתה מחולקת לשש מובלעות. חמש מן השש היו מוקפות מכל עבריהן בשטח דרום אפריקה הלבנה. אחת המובלעות הייתה רחוקה כדי 150 ק"מ מן המובלעת הסמוכה ביותר אליה. בינה ובין המובלעת הרחוקה ביותר הפרידו 400 ק"מ של שטח דרום אפריקה.

השחורים, וכן יתר העולם, סירבו לראות בשטחים אלה "ארצות מולדת" וכינו אותם בזלזול "בנטוסטנים" ("בנטו" – שבטי השחורים של דרום אפריקה, "סטן" – כסיומת שמן של מדינות מרכז אסיה). בפועל, למעט ממשלת דרום אפריקה, אף מדינה בעולם לא הכירה במדינות אלה. ה. אף מדינה בעולם לא הכירה בתהליך הזה. ישראל הייתה היחידה שתמכה ברעיון מעשית, עם מאות פרויקטים כושלים שהיו אמורים ליצור בסיס כלכלי בבנוסטנים. זה נעשה במקביל לתמיכה אדירה בתחום הצבאי לממשלת דרום אפריקה של האפרטהייד.

בנטוסטן הפך להיות כינוי גנאי לטריטוריית חסות אתנית מלאכותית שעצמאותה היא למראית עין בלבד, או נעדרת בסיס איתן ורצף טריטוריאלי. אחד השימושים הנפוצים במונח בימינו הוא בהקשר של שטחי הרשות הפלסטינית, בו הוא משמש תדיר (יחד עם המונח אפרטהייד) ברטוריקה הפרו-פלסטינית, תוך הצבעה על מספר מאפיינים דומים: הפרדה, היעדר רצף טריטוריאלי, עצמאות ואוטונומיה חלקיים, וכדומה. עוד הוזכר המושג, בין היתר, בהקשרן של נונאווט (Nunavut), הפרובינציה הקנדית שהוקמה למען אוכלוסיית האינואיט בצפון המדינה, ביחס לגישתה של ממשלת סרי לנקה, אל האזורים המיושבים בטמילים במדינה, ובעניינה של יוגוסלביה שהתפרקה למדינות ולטריטוריות שונות וגם לגבי הפלסטינים בגדה המערבית ורצועת עזה[26]. .

ההתנגדות לאפרטהייד

ההתנגדות השחורה החלה כמעט מיד עם קבלת עצמאותה של דרום אפריקה מהאימפריה הבריטית ב-1910. ב-8 בינואר 1912 הוקמה תנועת שחרור בשם "הקונגרס הלאומי הדרום אפריקני של הילידים", כתנועה שנועדה להגן על זכויותיו של הרוב השחור. בשנת 1923 שינתה המפלגה את השם ל"קונגרס הלאומי האפריקני" (ANC). הייתה זו חלוצת המפלגות הפוליטיות הילידיות בדרום אפריקה וגם נותרה האחרונה להילחם, לאחר שתהליך הדה קולוניזציה כבר הושלם בכל שאר מדינות היבשת. הקונגרס מראשיתו כלל ייצוג הן של האלמנטים המסורתיים באוכלוסיית המדינה והן של השחורים המודרניים, מצ'יפים שבטיים ועד אנשי כנסייה, משכילים ומנהיגים קהילתיים. מאבקם הראשון היה ב"חוק הקרקעות" (1913), שנישל שבטים שחורים מאדמתם.

הקמת ליגת הנוער של הקונגרס בשנת 1944 על ידי נלסון מנדלה (Nelson Mandela)[27], וולטר סיסולו (Walter Sisulu) ואוליבר טמבו (Oliver Reginald Kaizana Tambo) סימנה נקודת מפנה בהתפתחותה של התנועה, עם דור חדש של מנהיגות צעירה ותחילתו של מאבק מסיבי לא-אלים נגד שלטון הלבנים במדינה. הימים ימי מלחמת העולם השנייה, והשלטון במדינה פרו-בריטי ומתון יחסית; תחתיו, אמנם, האוכלוסייה השחורה מנוצלת ומופלה לרעה, אך טרם החל שלטון האפרטהייד הגזעני במוצהר. ב-1947 התמזגו לתוך שורות ה-ANC , תנועות אפריקניות אזוריות להרחבת בסיס האופוזיציה. ביוני 1952 שילב ANC כוחות עם ארגוני אופוזיציה נוספים להקמת "קמפיין ההתנגדות" נגד ההגבלות החברתיות והפוליטיות. קמפיין זה כלל הפרה מכוונת ומתריסה של החוקים המגבילים, ברוח דרכו של מהטמה גאנדי, שאת מאבקו לשוויון זכויות החל בדרום אפריקה.

ראו באתר זה: מהטמה גנדי

ב־1952 נבחר מנדלה לרכז את המתנדבים במסע ההתנגדות למשטר האפרטהייד. הוא נסע ברחבי דרום אפריקה וארגן פעילות מחאה נגד חוקי ההפרדה הגזעית המפלים נגד השחורים. מטרתו העיקרית של מנדלה הייתה להגיע לשוויון בין סוגי האוכלוסייה השונים במדינה בדרכים לא אלימות, כלומר לפעול באופן אקטיבי נגד האפרטהייד באמצעות חרמות, שביתות ואי-ציות להוראות השלטון. המאבק כלל הפגנות מול מוקדי שלטון ברחבי המדינה עקב חקיקות מפלות, שביתות המוניות אשר איגודים מקצועיים החלו במטרה לשבש את התנהלות המדינה, והתכנסויות המוניות של תומכי הארגונים שלקחו חלק במאבק[28].  לאחר כשנה, באפריל 1953, הופסקו פעולות אלה בעקבות סדרת חוקים חדשה שאסרה על התכנסויות מחאה.

מנדלה הועמד לדין על חלקו בארגון המחאה ונידון לעונש מאסר על תנאי. לאחר מכן הוטל עליו צו הגבלה, שאסר עליו לצאת מאזור יוהנסבורג למשך חצי שנה. במהלך תקופה זו הוא טווה תכנית לביזור מבנה ה־ANC לתאים מחתרתיים.

בשלביו הראשונים של המאבק העממי זכה מנדלה לתמיכה מלאה מהאוכלוסייה השחורה. מאות אלפי אנשים יצאו להפגנות המוניות נגד השלטון הלבן, והתמיכה ב-ANC הלכה והתעצמה עד כ-100 אלף תומכים פעילים. מנדלה ותומכיו פעלו נגד הממשל הלבן במדינה ומדיניות האפרטהייד בפעולות מחאה לא אלימה, שנועדה להקל על מצבם ולהביא לשוויון. בתגובה, הפעיל השלטון הלבן סנקציות ואלימות כלפי השחורים, חוקק חוקים מפלים נגדם, החרים את ארגוני השחורים, אסר על התארגנות איגודים מקצועיים של שחורים, עצר והכניס לכלא פעילים שחורים שהתנגדו למדיניות האפרטהייד, "מחק נקודות שחורות", כלומר הרס יישובים ותיקים של שחורים, תוך תנאי מחיה קשים לשחורים בערים.

ביוני 1955 התקיים "קונגרס העם" בקליפטאון שליד יוהנסבורג, בהשתתפות נציגי ה-ANC ותנועות התנגדות מקבילות של "צבעונים", לבנים והודים. הקונגרס אימץ במעמד זה את "אמנת החופש" (Freedom Charter), הקוראת לשוויון זכויות מלא לכל תושבי דרום אפריקה ללא הבדל גזע ומוצא אתני. אמנה זו הפכה להיות מסמך היסוד של המאבק נגד האפרטהייד. פעולות המחאה נגד השלטון נמשכו, והובילו לגל מעצרים נרחב ב-1956 בו נעצרו 156 מפעילי ההתנגדות, והועמדו לדין באשמת בגידה. לאחר משפט שנמשך 5 שנים, נמצאו כל הנאשמים זכאים ב-1961.

ב-1959 פרש מה-ANC פלג קיצוני יותר, שנקרא "הקונגרס הפאן אפריקאי (Pan African congress -PAC), ששאף להקמת פדרציה כלל אפריקאית, שבמסגרתה האדם השחור, יפרוק את כבליה שעבוד. ה- PAC ראה באוכלוסיות הצבעונים וההודים, מעין גיס חמישי, שעלול להשתלט על התנועה ולהחזיר את האדם השחור לעול השעבוד. להבדיל מה-ANC, נתאפיין ה-PAC ברטוריקה גזענית אנטי לבנה וראה בשלהובה של שנאה לאדם השחור, משאב פוליטי לגיטימי ובעיקר אפקטיבי. בניגוד לאידיאל אי האלימות שהובילה ה-ANC, זיהה ה-PAC את הצורך של האוכלוסיות הלא לבנות, לבטא את זעמן ולחוש שמדובר בזעם צודק ואפילו קדוש.

טבח שרפוויל

ב-21 במרץ 1960 , ארגן ה-PAC שביתה כללית בקרב כלל תושבי הטאונשיפס ברחבי דרום אפריקה ובמהלכה נקראו כל האנשים השחורים להשאיר את פנקסי המעבר שלהם בבתיהם ולגשת לתחנות המשטרה בבקשה להיעצר. בעיירת השחורים שרפוויל (Sharpeville) שממזרח ליוהנסבורג, הצליח ה-PAC לארגן שביתה כמעט מוחלטת וכן תהלוכת מחאה אדירה שצעדה לכיוון תחנת המשטרה. תושבי העיירה היו נסערים במיוחד נוכח העלייה החדה בשכר הדירה שכפו עליהם הרשויות וכ-20,000 איש, ביניהם ילדים רבים, צרו על תחנת המשטרה ושרו שירי מחאה. מאתיים השוטרים החמושים שהתבצרו בתחנת המשטרה, טענו שחשבו עצמם מאוימים. בתגובה לירי של שתי יריות באוויר של שיכור מקומי וידוי אבנים אל עבר תחנת המשטרה, החלו השוטרים, אחוזי הפחד, לירות אל הקהל.  ששים ותשעה מפגינים נהרגו. חמישים ושנים מהם נורו בגבם, כשהחלו להימלט מהמקום. האו"ם הכריז על ה-21 במארס, בו אירע הטבח, כיום המאבק הבינלאומי בגזענות[29].

הירי בשארפוויל היווה נקודת מפנה דרמטית בהיסטוריה של דרום אפריקה. הטבח עורר את מנהיגי ההתנגדות למשטר להחליף את קו אי-האלימות שנקטו בו, בקו תקיף יותר של טרור וחבלה. גל של שביתות, הפגנות אלימות והיעדרויות מעבודה שטף את המדינה, דבר שהביא להסלמה בעימות, שגררה מעצרים נרחבים.

דרום אפריקה הדמוקרטית הפכה את טבח שארפוויל (Sharpeville Massacre) לעמוד תווך מרכזי במיתוס הלאומי שלה. אולם  ההפגנה בשרפוויל לא הייתה נגד גזענות – היא הייתה הפגנה של עובדים נגד ניסיונות שונים ומשונים של המשטר, להגביל ולפקח על תנועתם ותנאי העסקתם. ההפגנה הייתה חלק ממחאה פוליטית מאורגנת נגד אכיפת מסמכי מעבר, מעין ספרונים עבי כרס שהיוו למעשה ויזות עבודה. בספרונים אלה נרשם לפרטי-פרטים כל מידע אפשרי על העובד, המעבידה, שעות ההעסקה, כתובת מגורים, היתר לתנועה בעיר בשעות מסוימות וקטגוריית השיוך האתנית לפי ארבעת קטגוריות האפרטהייד הידועות לשמצה[30]. החוק שחייב אזרחים שחורים לשאת בכל עת תעודות מעבר מיוחדות שהונפקו בידי השלטונות, כדי לשלוט בתנועותיהם בתוככי המדינה. היה זה אחד מחוקי האפרטהייד הקשים והמגבילים ביותר שהוטלו על השחורים במדינה[31]. פעילים אחרים חמקו מהמדינה וגלו, ובמהלך העשור וחצי הבאים עבר המאבק אל מחוץ לגבולות המדינה, והגיע גם לזירה הבינלאומית. הטבח גם הוביל לתשומת לב עולמית לנעשה בדרום אפריקה, ולהחרפת הבידוד הבינלאומי של המדינה. באותה שנה (1960) קיבל מנהיג ה-ANC אלברט לוטולי  (Albert John Lutuli) את פרס נובל לשלום (היה האדם השחור הראשון שקיבל פרס זה).

לוטולי תיעב גזענות, אפרטהייד ועליונות לבנה, שהיו חלק מהאמונה הפוליטית והפילוסופיה של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. באמצעות הנהגתו והיותו מודל לדוגמה, נלחם לוטולי כדי ליצור חברה צודקת, לא גזעית בדרום אפריקה, שבה יחברו יחד העם האפריקני וקבוצות גזעיות אחרות ביצירת דמוקרטיה, שבה צבע עורו של אדם אינו משפיע על מקומו בחיים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים של המדינה[32].

תפיסות אלו הופיעו לאורך נאום קבלת הפרס בתאריך 10 בדצמבר 1961 באוסלו:

"ישנה סגידה לכת עליונות הגזע ולעליונותו של הגזע הלבן באופן שסוגדים לאל. רק מעט מהאנשים הלבנים הצליחו להימנע מלהחזיק בתפיסות האלו. רבים מילדיהם לומדים להאמין כי האדם הלבן הוא ללא ספק עליון, יעיל, חכם וחרוץ; האדם השחור, באותה מידה, הוא ללא ספק נחות, עצלן, מטומטם, רע ומגושם. אין כל חדש בתפיסות הללו. כל חלק מאפריקה שהיה כפוף לכיבושו של האדם הלבן, בזמן זה או אחר, ובמסווה זה או אחר, סבל מתפיסה גזענית זו, עד לכדי התגשמותה בצורתה האכזרית של העבדות.."[33].

נושא המאבק נגד האפרטהייד, קיבל תהודה בינלאומית במישור המדיני, הדיפלומטי ובדעת הקהל.

כתוצאה מהתהודה העולמית שקיבלו אירועי טבח שארפוויל, החלה מדיניות האפרטהייד של ממשלת דרום אפריקה לספוג גינויים הולכים וגוברים מצדם של האו"ם ושל הקהילה הבינלאומית. בהדרגה מצאה עצמה דרום אפריקה מבודדת בשדה הבינלאומי. נגזרו עליה סנקציות כלכליות, אמברגו על מסחר בנשק, הרחקה ממוסדות בינלאומיים והחרמה באירועי תרבות וספורט.

בעקבות הטבח פרצו מהומות בטאונשיפס ברחבי דרום אפריקה וה-ANC הכריזה על שביתה כללית. פעילות המשק בדרום אפריקה נעצרה לחלוטין. דבר שגרם לאוכלוסייה הלבנה לחרדה וב-8 באפריל 1960 הכריז ראש הממשלה הנדריק פרוורד על מצב חירום  ועל שני הארגונים הללו ( ANC ו-PAC), כלא חוקיים (Unlawful Organizations Act No. 34 of 1960). 11,000 אנשים נעצרו. בנוסף, נאסרה פעילותם של איגודים מקצועיים של הציבור השחור.

שנות ה-60 היו דווקא עשור של שפל יחסי בהתנגדות לאפרטהייד. הוצאת ארגוני ההתנגדות אל מחוץ לחוק, הרחבת סמכויות המעצר של המשטרה, השליטה הממשלתית על אמצעי התקשורת היו בין הסיבות העיקריות לכך. בד בבד, המדיניות הנחרצת של עקירת אוכלוסיות, החלישה את יכולת ההתנגדות העירונית. גורם נוסף העשוי להסביר את השקט היחסי של שנות ה-60, היה כלכלי היה זה עשור של צמיחה כלכלית חסרת תקדים בדרום אפריקה. התוצר הלאומי הגולמי גדל ביותר מ-5% בשנה והמשכורת הממוצעת עלתה בעקביות. אכן, יתרונות אלו נפלו בעיקר בחלקה של האוכלוסייה הלבנה, אולם בניגוד לתקופות של התקוממות הפועלים בראשית שנות ה-50  ואלו שהיו מאוחר יותר, בשנות ה-70 וה80, שיעורי האבטלה בקרב השחורים היו נמוכים יחסית, כך שיציבות כלכלית זו , יחד עם פעולות הדיכוי של המשלה, מסבירות את מיעוט גילויי המחאה בשנות ה-60. אולם ירידה זו בפעילות המחאה הפומבית, לא היתה בשום פנים אות של הסכמה בשתיקה. תהליכים שהתרחשו אחרי הקלעים, הכשירו את הקרקע להתחדשות המחאה הגלויה בשנים הבאות[34].

הסלמת המאבק באפרטהייד

עקב החקיקות ופעולות הדיכוי נוצר בקרב האוכלוסייה השחורה משבר כלכלי חמור ותסכול רב, והדרך לפתור אותו הייתה להחיות את תנועות המאבק נגד האפרטהייד[35]. הוצאתה של ה-ANC אל מחוץ לחוק, רוקן מתוכן את ערכו האסטרטגי של עקרון אי האלימות, ואילו הצלחתה של ה-PAC הבהירה ל-ANC, את הצורך לאמץ גישה מיליטנטית יותר. הצלחתו של ה'וויטמינה' (Việt Mina) להכניע את הצבא הצרפתי בדיין ביין פו (Điện Biên Phủ) ב-1954 ונצחונו של פידל קסטרו בקובה ב-1959 עוררו השראה בקרב הצעירים השחורים. הדור הצעיר ביקש לייבא את עקרון הלוחמה הזעירה, לתוך דרום אפריקה.

ה-ANC, שפעילותו הפוליטית הוצאה אל מחוץ לחוק, היה בעל כורחו לארגון מחתרת, החליט על רביזיה אסטרטגית בדרכו , לנוכח המצב החדש. על אלימות יש להגיב באלימות, כך גרס, ודרכי האי-אלימות של מהטמה גאנדי, שהתאימו למאבק נגד האימפריה הבריטית, אינן מתאימות למאבק מול משטר האפרטהייד הברוטאלי. ברוח זו ייסד ה-ANC ב-1961 את הזרוע הצבאית שלו -"חנית האומה" (Umkhonto we Sizwe), שכונתה MK , שמטרתה להילחם בדרכי חבלה נגד מטרות שלטוניות. המטרה המוצהרת דיברה על פעולות שיכללו בעיקר חבלה ברכוש, עם מינימום פגיעות בנפש. תוך שנתיים הספיק הארגון להוציא לפועל כמאתיים מעשי חבלה ולפגוע בבנייני ממשלה ובמתקני תשתית.

במערב הכף, מעוז של PAC, קמה תנועת מחתרת נוספת בשם "פוקו" (Poqo), שהוראתה "טהור" בשפת הקוסה, שתכננה להצית התקוממות כללית, על ידי הרג חסר הבחנה של שוטרים, משתפי פעולה, סוכני ממשלה, ואנשים לבנים. תנועת 'פוקו' פעלה גם בקרב כפריים בטרנסקאי, שם סיגלה לעצמה צביון כמעט משיחי ובצעה כמה התקפות על צ'יפים מקומיים, ששיתפו פעולה עם הממשלה.

באוקטובר 1963 העמידה הממשלה למשפט את עשרת הגברים שהנהיגו את המאבק החמוש נגד האפרטהייד, לרבות מנהיג ה-MK, נלסון מנדלה.

המשפט נמשך 86 ימים ובמהלכו נערכו הפגנות הזדהות עם העומדים לדין ונגד האפרטהייד, מול שגרירויות דרום אפריקה באירופה ובארצות הברית. מנדלה ניצל את ההזדמנות ונשא בעדותו נאום, שקנה לו בכך את מקומו כאחד האסירים הפוליטיים המפורסמים בהיסטוריה: "הקדשתי את חיי למאבקו של העם האפריקאי. נלחמתי נגד שלטון לבן ושלטון שחור. קידשתי את אידיאל החברה החופשית והדמוקרטית, שבה כל בניה אדם חיים בהרמוניה ומתוך שוויון הזדמנויות. זהו אידיאל שאני מקווה לחיות למענו ולחזות בהתגשמותו. זהו אידיאל שלמענו אני גם נכון למות"[36].

המשך חברותה של דרום אפריקה בחבר העמים הבריטי, היה טעון אישור מצד שאר מדינות החבר. ומכיוון שהתברר שרובן יסרבו לתת את האישור בשל מדיניות האפרטהייד, ב-1961 פרשה "איחוד דרום אפריקה" מחבר העמים הבריטי והפכה ל"רפובליקת דרום אפריקה". בנובמבר 1962 החליטה עצרת האו"ם להטיל על דרום אפריקה סנקציות כלכליות ולנתק את הקשרים הדיפלומטיים עמה. ואף פנתה למועצת הביטחון בהצעה לעיין בגירושה מהאו"ם. אולם עושרה הכלכלי של דרום אפריקה גרם לכך שגם ראשי המדברים נגדה, הוסיפו לקיים עמה קשרי מסחר. דרום אפריקה טענה שהאפרטהייד הוא עניינה הפנימי ואין לאו"ם, בהתאם למגילתו, זכות להתערב בכך. בהדרגה מצאה עצמה דרום אפריקה מבודדת בשדה הבינלאומי. נגזרו עליה סנקציות כלכליות, אמברגו על מסחר בנשק, הרחקה ממוסדות בינלאומיים והחרמה באירועי תרבות וספורט. לחץ חיצוני זה, במקביל ללחץ פנימי מצדם של הרוב השחור ושל האופוזיציה הליברלית, נמשכו והתעצמו במהלך שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20.

המונח 'אפרטהייד', שמתחילה נטבע על ידי השלטון כמונח ניטרלי, תמים ולגיטימי לכאורה, הפך למילת גנאי נרדפת לגזענות שיטתית, לאפליה ממוסדת, ולשלטונו של מיעוט על רוב תוך התעלמות מזכויותיו הבסיסיות והטבעיות של הרוב.

מהומו סווטו

ביוני 1976 פרצו מהומות בעיר השחורים סווטו (Swetu – South West Township) שבפאתי יוהנסבורג. על רקע כוונת השלטונות להנחיל את שפת האפריקאנס של שלטון המיעוט הלבן כשפת לימוד בבתי הספר השחורים. סווטו הייתה הטאונשיפ הגדולה ביותר בדרום אפריקה ומנתה 1,300,000 איש. כל יחידת דיור אכלסה 14 איש ורק כשליש מהיחידות היו מחוברות לחשמל. האבטלה עמדה על 20% ומספר מעשי הפשע גדול מאד[37]. עד אז, בתי הספר של האוכלוסיות השחורות לימדו עד כתה ג' בשפת האם הילידית של האוכלוסייה ואחריה, בשפה האנגלית. באוגוסט 1974 החל משרד החינוך להתעקש על אכיפת החוק, שדרש ללמד מחצית מהמקצועות באנגלית ומחצית באפריקנס. הורי הילדים לא היו מעוניינים שילדיהם למדו באפריקנס ולא היו די מורים ששלטו בשפה זו. התעקשותו של משרד החינוך לכפות את ההוראה באפריקנס, עוררה זעם הולך וגובר, בעיקר נוכח מצבה העגום של מערכת החינוך לשחורים. נראה שההתלקחות על סוגיה חינוכית לשונית, הייתה רק המצת באווירה שהייתה זמן רב, רוויה באדי דלק. ה-ANC גאה להציגן כחלק מההיסטוריה של הארגון, אך בפועל אין תימוכין למעורבותו בארגונן.

המהומות החלו בהפגנות תלמידים, אך במהרה התפתחו להתנגשויות אלימות עם המשטרה בכל ריכוזי השחורים ברחבי המדינה. כ-800 איש  קיפחו את חייהם באותן התנגשויות בין כוחות הביטחון למפגינים שחורים, ודעת הקהל העולמית נזעקה. רבים רואים באותן מהומות את נקודת המפנה, המציינת את תחילת התמוטטותו של האפרטהייד[38].

מכיוון שהמהומות בבסיסן היו הפגנות תלמידים נגד תקנות השלטון ללמוד את חצי מתוכנית הלימודים באפריקאנס – רבים רואים בזאת את נקודת האל חזור שהובילה 19 שנה לאחר מכן להחלפת המשטר. מדוע? מכיוון שזו הייתה התארגנות מקומית של תלמידי תיכון ברמת מועצות תלמידים ולא אירוע שאורגן על ידי ה ANC, או כול תנועה פוליטית צבאית אחרת. הן התפשטו לכול רחבי דרום אפריקה ונמשכו שלושה חודשים. הם הבינו שהם יכולים לעמוד בפני המכונה המשומנת של המשטר, המשטרה, המשטרה החשאית והצבא. אלפים ברחו למדינות שכנות ומשם לאירופה וקובה וגיבשו גרעיני מאבק שם. בעקבות המהומות התחיל שלב "נפילת האסימון" בקרב חוגי הממשל הלאומני. כתוצאה מהתהליך הזה, מינתה הממשלה ב1980-  את ועדת ויהאן  (Weihahan Commision) שתבחן את האפשרות לבטל את חוקי האפליה הקשורים למקומות עבודה. הועדה אכן המליצה וזה הוביל למצב שבו לשחורים היה מותר להתאגד מקצועית, מותר להפגין, ומותר לשבות.

באופן פרדוקסלי ה״חופש״ הזה, שיחרר קפיץ אדיר של זעם ותסכול בקרב השחורים שבא לידי ביטוי בשתים עשרה שנה של אלימות אדירה שגבתה עד כדי 54 אלף קורבנות. אלו שנות השמונים הסוערות שהובילו את שומרי הסף האפריקניים (מוסד ושב״כ) להתריע בפני הממשלה על מה שיקרה באם לא יחול שינוי מדיניות הרבה יותר אינטנסיבי. זה הרקע לשחרורו של מנדלה (נוהל אתו בכלא משא ומתן של כוונות יותר משנה לפני שהוא שוחרר).

יחס הממשלה לצבעונים

לצבעונים – שהיו צמודים לאדם הלבן וגם הזדהו אתו ברמת ״אפריקניים חומים״- הייתה זכות הצבעה עד 1948 (קולותיהם הם אלו שהעלו את המפלגה הלאומנית לשלטון בקייפ).

ה-NP יכלה להכפיל את כוחה על ידי הטמעה של אוכלוסיית הצבעוניים אל תוך הלאומיות האפריקאנרית. אפילו כקבוצה נפרדת, אך שוות זכויות. הלבן הלאומני התכחש להם שנית וביטל את זכות ההצבעה שלהם והחיל עליהם את רוב חוקי ההפרדה שנחקקו עם עליית ה NP לשילטון. גם מנקודת האינטרסים שלהם, זהו משגה תמוה. טעות נוספת הייתה סירובה להשקיע בבנטוסטנים, כדי להפוך אותם לבני קיימא. הם הגדילו לעשות והמשיכו להפלות את האוכלוסייה ההודית, שהייתה עשירה ומשכילה ולימים הפכה למובילה ביותר בדרום אפריקה.  תרומתם של ההודים והצבעונים למאבק באפרטהייד הייתה גדולה משיעורם באוכלוסייה. לו ממשלת האפרטהייד, הייתה מעבירה אוכלוסייה זו מהצד המופלה לצד המפלה, הייתה מחלישה מאד את ההתנגדות לאפרטהייד. בעשורים הראשונים למשטר האפרטהייד, הייתה נכונות מצד אוכלוסיות אלו לבגוד באוכלוסייה השחורה, בתמורה לקבל שוויון זכויות, אבל זו התפוגגה באמצע שנות ה-60[39].

בשנת 1983 הבין ה-NP שיוכל להשיג יתרון גדול לו יקבל את תמיכתם של הצבעונים וההודים. הממשל הדרום אפריקאי השתכנע להנהיג חוקה חדשה, שכללה שותפות חלקית ומוגבלת בשלטון לנציגי קבוצות לא-לבנות, בצד ביטול חלק מהחוקים המפלים והמשפילים. הוחלט להקים במקביל לפרלמנט הלבן גם פרלמנט לצבעונים ופרלמנט למיעוט ההודי הגדול. אולם תיקון זה בא מאוחר מדי. ההודים והצבעונים הבינו כי מדובר ברעיון של "הפרד ומשול", כדי לנטרל את השתתפותם במאבק נגד חוקי האפרטהייד. נאמנותם הפוליטית ל- ANC ולמאבקה ושנאתה העמוקה ל-NP, הפכו את המהלך לבלתי אפשרי. הם סירבו ברובם המכריע להשתתף בבחירות לפרלמנטים אלו, ורק 15 אחוז מהם הצביעו. בעולם המערבי עוררה פעולה זו גיחוך, ובקרב הרוב השחור נתפסה כמעליבה.

לעתים נעשו תיקונים מסוימים בשיטת הממשל, אולם בכל פעם שהושג צעד אחד קדימה, בוצעה נסיגה של שני צעדים אחורה. הסיבה העיקרית לכך הייתה חרדת האדם הלבן מפני האדם השחור ולהיפך. גם האופוזיציה למשטר האפרטהייד, לא באמת קראה לבטלו. יהודים רבים עמם שוחחתי אמרו שהם מצביעים למפלגה הליברלית, אבל מודים לאלוהים שהמפלגה הלאומית בשלטון… רבים ממצביעי המפלגה הליברלית חשו שהאפריקאנרים בממשלה, היו לאומנים וגזענים, אבל לפחות היתה להם תכנית ברורה, איך לשמור בחיים מיעוט של אנשים לבנים בתוך יבשת שחורה. למפלגה הליברלית, לא היתה תכנית פוליטית חלופית שנשמעה ריאלית. האפשרות לחיות ביחד, במדינה אחת, שבה כולם יהיו שווים, לא היתה אפשרות שרבים התייחסו אליה ברצינות.

הסיפור אליו גדלו הלבנים היה, שאם השחורים ישתלטו על המרחב זה יהיה אסון. בשנות ה–80 זה אפילו החריף: אלו היו שנים נוראות בדרום אפריקה, עם אלימות ושנאה בכל מקום. בעיקר האזורים שבהם חיו השחורים, הטאונשיפס, בערו. הסיפור היה שהאלימות של השחורים היא תמיד לא ממוקדת ולא הגיונית, והמסקנה היתה שככה הם — אלימים. הלבנים האמינו שאם השחורים ישלטו בדרום אפריקה, הם, כנראה, יזרקו אותם לים[40].

בעקבות כישלונן של ההקלות לכאורה, פנו ממשלת דרום אפריקה והנשיא פיטר וילם בותה (Pieter Willem Botha‏), לדכא בקשיחות את כל גילויי המאבק. במהלך כהונתו נעצרו אלפים ללא משפט, חלקם עונו ונרצחו[41]. ב-1986 הוחרף המצב לכדי הכרזת "מצב חירום", תהליך שהוביל להגברת הסנקציות הבינלאומיות נגד דרום אפריקה, ולקריאה מצד קבוצות דתיות בעולם להחרמתה. במאבק נגד האפרטהייד השתתפו גם אנשי ציבור לבנים וגם כמרים אנגליקנים שהתנגדו למדיניות המפלה (זאת בשונה לחלוטין, מהכנסיה ההולנדית של הבורים, שלא ראתה פסול במדיניות הגזע ולא הוקיעה את הזוועות שנעשו בשחורים). מכל אלו, ובעיקר שינויים בקרב המפלגה השלטת, הובילו לשינוי פוליטי. גם דזמונד טוטו (Desmond Tutu), הבישוף של הכנסייה האנגליקנית השחורה, היה אחד מראשי החץ של המאבק, ולימים, זכה בפרס נובל לשלום, כהוקרה על פעילותו האמיצה והייחודית. בצד הפעילות החוקית, ניהלו קבוצות של אפריקאים, גם מאבק מזויין נגד הלבנים והטרור שהטילו, הפך את חיי האחרונים, לבלתי נסבלים. היו אפילו לבנים ליברלים (בעיקר ממוצא אנגלי), שסייעו למחתרת הדרום אפריקאית, ה-ANC, שמטרתה הייתה להביא לדרום אפריקה את שלטון הרוב, וליצור מדינה שבה יהי לכול אדם קול אחד בבחירות, ללא הבדל גזע או צבע. לא פחות משמעותית הייתה תגובתם ההולכת ומחריפה של מדינות העולם כלפי דרום אפריקה, בשל מדיניותה הגזענית. מדינות העולם ובכלל זה בריטניה, התנערו ממנה והטילו עליה חרם פוליטי, כלכלי ואקדמי.

ועדיין, בשנות השמונים של המאה העשרים, רווחה בעולם הסברה שהלבנים בדרום אפריקה לא ירפו מהשלטון ולא יעניקו זכויות אזרח שוות לכלל האוכלוסיות במדינה בטרם יטבע משטר האפרטהייד בנהרות של דם. סירובם של הלבנים – בייחוד של האפריקנרים (Afrikaners),– להפוך בן לילה למיעוט זניח מבחינה אלקטורלית במולדתם היחידה אמנם לא זכה לגילויי תמיכה ואהדה פומביים במערב, אבל מעטים הכחישו שאפשר להבינו.

התמוטטות האפרטהייד

אלא שבשנת 1989 התמוטט במפתיע המובן מאליו, ולכאורה פג תוקפן של הבחנות יסוד בין הסביר והבלתי סביר. על רקע אירועים כגון ניתוצה של חומת ברלין, מהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה וסופם של ניקולאי ואלנה צ'אושסקו ברומניה, נבחר לנשיאות דרום אפריקה, חברו של בות'ה למפלגת השלטון,  מי שעתיד להיות נשיאה הלבן האחרון, פרדריק דה קלרק (Frederik Willem de Klerk)[42].

כך לאחר תקופה של בידוד בינלאומי גובר ולחצים גוברים מבית, הבשילו התנאים למהפכה אמתית במדינה, ודרום אפריקה שינתה את פניה לחלוטין . מיד עם כניסתו לתפקיד התגלה דה קלרק כרפורמיסט נאור, שהבין כי משטר האפרטהייד הגיע אל סוף הדרך ושאין מנוס משיתוף הרוב השחור בשלטון. הרפורמות החלו להתגלגל במהירות, ובנאומו ההיסטורי בפרלמנט ב-2 בפברואר 1990 התיר דה קלרק לחדש את פעילותם של הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC), הקונגרס הפאן אפריקניסטי (PAC), והמפלגה הקומוניסטית, שהיו עד אז מחוץ לחוק. במקביל הודיע על שחרורם של אסירים פוליטיים רבים, ביטל את עונש המוות, והגביל את אורך תקופת מעצרים מנהליים למקסימום 6 חודשים. שבוע מאוחר יותר, ב-10 בפברואר 1990, הסעיר את דרום אפריקה והעולם כולו כשהכריז שלמחרת היום ישתחרר נלסון מנדלה שהיה כלוא מאז 1962, בשל מאבקו בשלטון הגזעני, שבמשך עשורים היה האסיר הפוליטי המפורסם בעולם. במאי אותה שנה החלה ממשלתו במשא ומתן עם ה-ANC, שבעקבותיו הסכים ANC לנטוש את המאבק המזוין, וביוני 1990 בוטל מצב החירום ששרר במדינה.

ב-17 ביוני 1990 הפתיע פרדריק את דרום אפריקה ואת העולם כולו, בהכריזו כי הוא מכיר בכך שמדיניות האפרטהייד נכשלה. הוא ביטל את יתר חוקי האפרטהייד המפלים ובראשם את חוק מרשם האוכלוסין, שהיווה בסיס להבדלה בין אזרחי דרום אפריקה. ב-1991 ביטל דה קלרק את חוקי האפליה שעוד נותרו בתוקף – החוקים שנגעו לבעלות על קרקעות, לאזורי מגורים, ולסיווג על פי גזע במרשם האוכלוסין. במארס 1992 נתנו אזרחיה הלבנים של דרום אפריקה במשאל עם, ברוב סוחף, מנדט לדה קלרק לנהל משא ומתן עם ה-ANC ותנועות אחרות על חוקה חדשה למדינה, שתשתף את הרוב השחור בשלטון.

הוא גם פתח במגעים עם מנדלה לקראת קיום בחירות רב-גזעיות לראשונה במדינה, והעברה מסודרת ושקטה של השלטון לידי הרוב על בסיס דמוקרטיה אמיתית. על פעילותם זו זכו שניהם בפרס נובל לשלום לשנת 1993[43].

הרפורמות של דה קלרק הקנו לו יריבים מבית, גם מתוך מפלגתו. קבוצה של שמרנים חסידי האפרטהייד עזבו את המפלגה הלאומית והצטרפו למפלגה השמרנית שהתנגדה לרפורמות. התנגדות מחתרתית יותר הייתה גם מצד "תנועת ההתנגדות האפריקאנרית" הימנית-קיצונית. במקביל נמשכו עימותים אלימים ועקובים מדם בין ה-ANC ליריבתה באופוזיציה – מפלגת החופש אינקאתה של בני הזולו.

בשנת 1994 הגיעה מדיניות האפרטהייד לקיצה, כאשר הוסכם בין הרוב האפריקאי לבין המיעוט הלבן, כי השחורים יהיו זכאים להצביע בבחירות. בוטלו כמובן כל חוקי הגזע והמדינה החדשה נקראה : הרפובליקה החדשה של דרום אפריקה".

באפריל 1994 התקיימו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בהן השתתפו בני כל הגזעים במדינה. דה קלרק התמודד באופן סמלי על הנשיאות מול מנדלה, שכצפוי זכה ברוב מוחץ. בממשלת האחדות הלאומית שקמה שימש דה קלרק כסגן-נשיא לצד מנדלה, עד שהכריז על פרישתו בשנת 1996 [44].

נלסון מנדלה, ערך מחדש את חוקת המדינה והקים את ועדת האמת והפיוס. תפקידה של הוועדה היה לחקור ולהוקיע את עוולות משטר האפרטהייד תוך מתן חנינה ומחילה למבצעי מדיניות האפרטהייד, וזאת בתנאי שימסרו את כל האמת על מעשי המשטר הקודם ויביעו חרטה על מעשיהם, לתועלת הדורות הבאים. דזמונד טוטו, שמונה על ידי מנדלה כיושב ראש הוועדה, הכריז: "ללא סליחה אין עתיד, אך ללא הודאה באשמה לא יכולה להיות סליחה". סיפורים רבים של ברוטליות רבה וחוסר צדק נשמעו על ידי הוועדה, ואפשרו קתרזיס מסוים לאנשים ולקהילות שנהרסו בעברם.

הוועדה פעלה כך שאפשרה לקורבנות לספר את סיפוריהם ולמבצעי הפשעים להודות באשמתם, עם אפשרות חנינה לאלו שיודו הודאה מלאה. אלה שבחרו שלא להתייצב בפני הוועדה היו צפויים לתביעה פלילית אם אשמתם תוכח. אבל אף שחיילים, שוטרים ואזרחים רבים התוודו על פשעיהם, רק חלק קטן מפושעי זכויות האדם שנתנו את הפקודות ופיקדו על המשטרה התייצבו. פיטר וילם בותה, נשיא המדינה בעשור האחרון של שלטון האפרטהייד, הוא אחד מהמקרים הידועים של אנשים שלא הופיעו, והוכח כי קשה לאסוף ראיות נגדם.

הנדיבות של מנדלה  באה לידי ביטוי כמובן גם בזירה הפוליטית הלאומית. הוא היה זה שאפשר לדרום אפריקה לעבור ללא קשיים, יחסית, ממדינת אפרטהייד לדמוקרטיה לא גזענית. הוא הרחיק את השחורים, שהיו הרוב במדינה, מכעס ומשנאה על אף הדיכוי וההשפלות שסבלו תחת שלטון הלבנים, ולימד אותם במקום זאת להסכים לחברה משותפת, "אומת הקשת בשמים" כפי שהיא נקראת. התנהגותו הפכה אותו לגיבור בבית ובעולם כולו. ולכן זרמו  דברי ההלל מכל מקום ומכל אדם, אם הוא רם דרג או איש מהשורה[45].

אף על פי שהמונח אפרטהייד מתאר במקור רק את המדיניות הדרום אפריקאית, המונח "פשע האפרטהייד" אומץ לתאר "מעשים נפשעים במיוחד שבוצעו לצורך קיום ותחזוק של משטר שליטה של קבוצה גזעית אחת של בני אדם על פני כל קבוצה גזעית אחרת של אנשים ודיכוי שיטתי שלהם"[46].

על פי ה"אקונומיסט", כ-250,000 דרום אפריקאים לבנים היגרו מן המדינה מאז 1994. לבנים אחרים הגיבו לחברה המעורבת החדשה בכך שעברו לקהילות פרטיות ומסוגרות, שבהן אין להם כמעט מגע עם השחורים.  בניגוד למה שקרה ארבעים שנה קודם באלג'יריה, לא אולצו המתיישבים הלבנים לעזוב את מולדתם והחל ניסוי בדו קיום שאינו אלים, כשאדריכל ההסדר היה כמובן נלסון מנדלה.

להמשך קריאה: דרום אפריקה בתקופה המודרנית.

הערות

[1] ראו באתר זה: דרום אפריקה הבריטית

[2] ראו באתר זה: מושבת הכף ההולנדית

[3] Monica Wilson and Leonard  Thompson, Vol II, South Africa, 1870-1966,  Oxford History of South Africa, 1971

[4] ג'ייגל וורדן,  התהוותה של דרום אפריקה המודרנית: כיבוש, הפרדה ואפרטהייד", בתוך: בנימין נויברגר (עורך), צמיחת המדינות החדשות באפריקה, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 21

[5] סֶגְרֵגַצְיָה גאוגרפית היא הפרדה גאוגרפית בין אוכלוסיות או סוגי שטח. הסגרגציה הגאוגרפית מתבטאת בחלוקה מרחבית לפי שימושי קרקע ופעילויות שונים או לפי קהילות ופרטים מובחנים. הגדרת הסגרגציה הגאוגרפית מקבלת משמעויות שונות בהתייחס לדיסציפלינה בה נעשה בה שימוש. בהקשר לתיאוריות לתכנון ערים, ההגדרה נוטה לעבר הבחנה בין שימושי קרקע במרחב (כגון מגורים, מסחר, תעסוקה, תחבורה), בעוד שבמרחב הסוציולוגי ההגדרה מתייחסת להפרדה מרחבית בין קהילות מובחנות. למעשה, ההגדרה הסוציולוגית מרחיבה את הגדרת ההפרדה הפיזית-מרחבית, לתכונות נוספות המלמדות על משמעויות חברתיות, דוגמת הבדלי מעמדות, פערים סוציו-אקונומיים ושונות תרבותית.

[6] המלצות וועידת פאגאן, היו ככל הנראה המסמך הרשמי הליברלי ביותר שהופק בעידן ההפרדה.

הדו"ח פורסם בתקופה בה הפופולריות של יאן סמאטס הייתה נמוכה והמלעיזים שלו זכו לתמיכה רבה יותר. בתגובה, המפלגה הלאומית הקימה ועדה משלה שנקראה ועדת סאואר . הדו"ח שלה הציע את ההפך הגמור מהוועדה הפאגנית, כלומר ההפרדה צריכה להימשך וליישם בכל תחומי החיים הכלכליים. את עליית האפרטהייד שלאחר המלחמה ניתן לייחס לוועדת סאואר.

[7]  Bill Freund,  South Africa: The Union Years, 1910–1948 –Vol 2 ,Political and Economic Foundations, Cambridge: Cambridge University Press, 2011, Cambridge History of South Africa, pp 211-253,

[8] sahoboss (17 February 2011). "Daniel Francois Malan". South African History Online. Retrieved 24 January 2018.

[9] תמר גולן, שחור לבן, לבן – שחור, האוניברסיטה המשודרת, תל אביב, 1015, עמ' 144

[10] בראשית הייתה אפריקה, עמ' 117-118

[11] היסטוריה פוליטית של דרום אפריקה, עמ' 78

[12] בראשית הייתה אפריקה, עמ' 117-118

[13] נייג'ל וורדו, התהוותה של דרום אפריקה המודרנית, האוניברסיטה הפתוחה, עמ'123

[14] היסטוריה פוליטית של דרום אפריקה, עמ' 77-78

[15] שחור לבן, לבן-שחור, עמ' 143-144

[16] יואב קרני, ", דרום אפריקה הלבנה קיוותה להערים על ההיסטוריה. היא ציירה מדינות שחורות על המפה, נתנה להן 13% של השטח, עם גבולות לא אפשריים. אחר כך היא נתנה להן עצמאות. זה לא עבד — ובסוף היא ויתרה על הכול, כולל עצמה",  התפרסם בטור 'קו המשווה', במהדורה המודפסת של 'גלובס', 5-4 ביוני 2003

[17] שחור לבן, לבן שחור, עמ' 145

[18] המלה הזו נכנסה לשימוש ב-1959, ויצאה משימוש מעשי ב-1994. משמעותה המילולית היא "ארץ הבאנטו". ה"באנטו" הוא שם שאנתרופולוגים נתנו לאוכלוסיה השחורה של אפריקה דרומה מקו המשווה. "באנטו" היה לפיכך האיפיון הקיבוצי כמעט של כל השחורים בדרום אפריקה.

[19] Butler, Jeffrey, Robert I. Rotberg, and John Adams, The Black Homelands of South Africa: The Political and Economic Development of Bophuthtswana and Kwa-Zulu. Berkeley: University of California, c1991. The Black Homelands of South Africa, publishing.cdlib.org

[20]  יואב קרני, 'קו המשווה',

[21] SAIRR: A Survey of Race Relations in South Africa 1971. Johannesburg 1972. S. 342

[22] שחור לבן, לבן שחור, עמ' 145

[23] יואב קרני, " "בנטוסטן", אמר קולין פאוול" גלובס 08-06-2003

[24] https://www.worldstatesmen.org/South_African_homelands.html

[25] יואב קרני, ", דרום אפריקה הלבנה קיוותה להערים על ההיסטוריה. היא ציירה מדינות שחורות על המפה, נתנה להן 13% של השטח, עם גבולות לא אפשריים. אחר כך היא נתנה להן עצמאות. זה לא עבד — ובסוף היא ויתרה על הכול, כולל עצמה",  התפרסם בטור 'קו המשווה', במהדורה המודפסת של 'גלובס', 5-4 ביוני 2003

[26] Jerome Slater (2020). Mythologies Without End: The US, Israel, and the Arab-Israeli Conflict, 1917-2020. Oxford University Press. p. 256.

[27] מנדלה נולד ב-18 ביולי 1918 במבזו (Mvezo) שבמחוז טרנסקאי (Transkei) בדרום אפריקה. הוא היה בן שבט ת'מבו (Thembu) הדובר את שפת הקוסה (Xhosa). משמעות שמו האפריקאי "רוֹלִיהְלַאלַה" הוא "תלישת ענף מעץ", שמשמעותו "עושה צרות" – כינוי לפוחזים. לעדותו, בגיל 16, כשעבר את טקס המילה כמסורת השבט, הוענק לו השם "דָלִיבּוּנגָה" שפירושו "מייסד הבונגה" – הגוף השליט המסורתי בטרנסקאי. ואילו כינויו האנגלי המפורסם "נלסון", ניתן לו רק ביום הראשון ללימודיו על ידי מורה בבית הספר. עם מות אביו הפך מנדלה לבן חסותו של צ'יף שבט ת'מבו, והיה מיועד לכהן כצ'יף במקומו בבוא היום. תהליך יישוב המחלוקות בחצרו של הצ'יף השפיע על מנדלה הצעיר, שבחר ללמוד משפטים. הוא החל את לימודיו בפורט הייר, אולם לאחר שהשתתף בשביתת סטודנטים הושעה מהלימודים וסולק מהמוסד. ב־1940 השלים את לימודיו בהתכתבות, התמחה במשרד עורכי דין בבעלות עורך הדין היהודי לייזר סידלסקי ביוהנסבורג, ונרשם ללימודי תואר ראשון במשפטים. הוא היה עורך הדין השחור הראשון בדרום-אפריקה, שהיה בבעלותו משרד עורכי-דין, (לוחם חירות, אוטוביוגרפיה של נלסון מנדלה (סופר צללים: ריצ'רד סטנגל), הוצאת כתר, 1994, תרגום: עמנואל לוטם) מנדלה הכיר תודה לסידלצקי, ובזמן כהונתו כנשיא דרום-אפריקה הגיע לנחם את המשפחה לאחר פטירתו של סידלסקי ( אלון ליאל, כשמנדלה התקשר בשש בבוקר, באתר ynet, 6 בדצמבר 2013).

[28] נלסון מנדלה, לוחם חירות-אוטוביוגרפיה, ירושלים: כתר, 1996, עמ' 85-84

[29]  יום המאבק הבינלאומי בגזענות – 21.3, משרד החינוך

[30] הילה דיין, הבאנאליות של הגזענות, העוקץ, 21-03-2012

[31] https://www.britannica.com/event/Sharpeville-massacre

[32]  Albert Luthuli, The Lutuli story" An Autobiographical article", ANC, ‏1961

[33] Frederick W. Haberman, Albert Lutuli Biographical, The Nobel Prize, ‏1972

[34] צמיחת המדינות החדשות באפריקה, עמ' 144-145

[35] מיכאל וייד, "האפרטהייד-ניסיון אידיאולוגי למציאת פתרון לבעיות פוליטיות", סקירה חודשית, 1985, עמ' 44-43

[36] נלסון מנדלה, אני נכון למות (בנימינה, נהר, 2004), עמוד 19

[37] כך למשל, ב-1975 דווחו על 877 מעשי רצח, 1,800 מעשי אונס, 7400 תקיפות וכ-3800 מעשי שוד.

[38] אדריאן פן־דיס, הארץ המובטחת: מסע בדרום אפריקה בשלהי האפרטהייד, תרגם מהולנדית: רן הכהן, הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2014

[39] היסטוריה פוליטית של דרום אפריקה, עמ' 87-88

[40] יולי נובק, מי בכלל שמע על מנדלה, הארץ, 7 באוקטובר, 2021

[41]  בותה נתפס בעולם כמנהיג סמכותני, כמעט דיקטטורי, פשיסטי וגזעני. אולם הצורה בה יישם את מדיניות האפרטהייד לדעת רבים הייתה מתונה בהרבה מזו של כל קודמיו וכללה שורת רפורמות מרחיקות לכת למדי, שבמידה רבה הכשירו את הקרקע לרפורמות הרדיקליות יותר של יורשו דה קלרק.

[42] יונתן אלשך, " תוכנית השלבים של יוסל (ג'ו) סלובו", הזמן הזה, ספטמבר, 2023

[43] יהונתן אלשך, ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 2014.

[44] ב-1997 דה-קלרק ויתר על ראשות המפלגה הלאומית ועזב את החיים הפוליטיים.

[45] בנימין פוגרונד, "נלסון מנדלה: מנהיג, לוחם אך יותר מכל – אדם נדיב", הארץ, 06-12-2013

[46] International Convention on the Suppression and Punishment of the

Crime of Apartheid