פטגוניה – פארק הקרחונים בדרום ארגנטינה

בקצה הדרומי, הרחוק של דרום אמריקה, משתרעת פָּטָגוֹנְיה – ארץ ההרים והמדבר. פטגוניה איננה מציעה למטייל חוויה אתנית או היסטורית, אלא טבע לבדו.  זהו טיול אל אחד המחוזות המרהיבים והמסעירים ביותר בתבל.  זהו חבל ארץ דרמטי בו מדבר ענק ומצהיב נושק להרים מושלגים, צוקים וקרחונים.  מבחינה גיאוגרפית, המונח "פטגוניה" מיוחד למדבר לבדו, לאזור השמם שנמצא בצל הגשם של הרי האנדים.  אולם, במובן התיירותי, הרחב של המילה, כולל המושג "פטגוניה", את הרי האנדים ואפילו את הארכיפלג הצ'ילֶני שמדרום להם.

את השם המוזר הזה, העניק לאזור רב החובל מגלן (Magellan).  הוא לא היה הראשון שביקר באזור.  קדם לו אמריגו ווספוצ'י, מי שהעניק ליבשת את שמה, אך מגלן היה הראשון לחקור את האזור.  מגלן היה פורטוגזי שיצא בשרות הספרדים, בשנת 1520, למסע הראשון שנועד להקיף את העולם.  הוא יצא לדרכו הארוכה, עם שייטת של חמש ספינות, כשאת מלחיו אסף מבתי כלא ומן הרחובות.  היתה זו אוכלוסיה שספרד שמחה להיפטר ממנה. בדרך התמרדו מלחיה של אחת מספינותיו ומגלן, שהדביר אותם ביד קשה, רצה לוודא שלא ימרדו שוב.  משום כך, צלב אותם, זה לצד זה, לחופו של האוקיינוס האטלנטי. על הקרקע החולית, הבחין בעקבות ענקיים שהותירו רגליהם המחותלות של הילידים, בני הטהואלצ'ה.  הם הזכירו לו את ה -Patagon  – מפלצת ענקית, אותה הכיר מהפולקלור של צפון ספרד. לשון נופל על לשון: המילה Pata, הוראתה בספרדית "טלפיים", שהרי הילידים ה"אינדיאנים" לא נחשבו ליצירי אנוש… והרי לכם "פטגוניה", ארצה של המפלצת גדולת הטלפיים.  גם את השם האקזוטי "ארץ האש", העניק מגלן לאי שמדרום, על שם המדורות הרבות שראה בדרכו.  הוא המשיך מכאן, חצה את המֵיצרים הנקראים על שמו ולאחר ארבעים ימי סערה, הגיע לאוקיינוס שקט יחסית, אותו כינה "האוקיינוס השקט".

הילידים, בני הטהואלצ'ה (Tehuelche) שהגיעו לאזור לפני יותר מ-5,000 שנה, אינם עוד.  מרביתם מתו ממחלות שהביא עמו האדם הלבן.  גופם החסון, שעמד בתנאי האקלים הקשים, כרע במפגשו האלים עם חיידקי החצבת ואבעבועות הרוח.  במאה ה-19 נותרו לא רבים וגנרל רוקה חיסל את מרביתם במסעו "לטיהור" הדרום.  את הנותרים חיסלו החוואים, שלא חפצו במתחרים על הקרקע.  ממשלת ארגנטינה מעודדת את תושביה להגר לפטגוניה, אך למרות שחבל זה תופס כשליש משטחה של ארגנטינה, היא נשארה מבודדת למדי ואוכלוסייתה דלילה במיוחד, יחסית.  מה שרע עבור ארגנטינה, טוב עבור המטיילים.  הבדידות, השממה, היא עיקר קסמו של המקום.

בחבל פטגוניה נפגשים הקצוות הבלתי אפשריים כמעט, של מראות הנוף המופלאים בתבל, עם אלו המשמימים ביותר:  גושי קרח כחלחלים וצוקי גרניט רבי רושם, המזדקרים בתלילות מעל ישימון חדגוני.  לא מדויק.  אפשר למצוא המון קסם גם בישימון.  זהו מדבר מיוחד במינו הנחרץ לפתע על ידי ערוצים בצבע ירוק "חלבי"; של נחלים הניזונים ממימי הקרחונים ומעניקים לציה חזות סוריאליסטית כמעט.  זוהי למעשה ערבה בה נראים נְיָינְדוּ (עוף הדומה ליען קטן), אָרמדיליוֹ, מָארָה (מכרסם הדומה לארנב, בגודל של כלב ממוצע) וגְואנָקוֹ.  זהו מדבר בו נקטעת הנסיעה, המשמימה לעתים, על ידי מפגשים עם מקומיים, הקורים לעתים בביקור אקראי בחוות רועים, או בגרסה ארגנטינית של "קפה בגדד".  שם נראים הגָ'אוּצ'וֹס, רועי הצאן של פטגוניה, שדם אינדיאני זורם בעורקיהם של כמה מהם וחלקם הגיעו אל החוות המבודדות בנסיבות שהשתיקה יפה להן.

אמליץ כאן על אזור מצומצם בשטחו, יחסית למרחבים האינסופיים של המחוז.  על האזור שבלבו האגמים הגדולים:  לאגו וויידמה (Lago Viedma) ולאגו ארגנטינו (Lago Argentino).  זהו ליבו של פראק הקרחונים לוס גלאסיארס (P.N. Los Glaciares), מאסיב ענק של סלעים גבישיים, אגמים וקרחונים, שהטורס דל פייני הצ'ילני הוא למעשה קצהו הדרומי.

אזור המציע למטייל מפגש עם הטבע במלוא הדרו; עם חוות ההולכות ומתרוקנות מיושביהם; עם עדרי צאן ועם הגָאוּצ'וֹס, שדם של בני תערובת זורם בעורקיהם ועל פניהם ניכר שהגיעו לכאן, למחוז נידח זה, בשל סיפור חיים, שמוטב שלא יסופר לעולם.

פארק לאומי זה, מכסה שטח של 6,000,000 קמ"ר של הרים, קרחונים ואגמים, בשטחה של פרובינציית סנטה קרוז (Santa Cruz Province).  רוב הפארק בלתי נגיש למבקרים, למעט שני אזורים מוכרים יחסית – אזור פיצרוי שליד העיירה צ'אלטן, ואזור פריטו מורנו שליד קלפטה ושני אזורים נידחים יותר – אסטנסיה כריסטינה (Estancia Cristina) וקאנאל וויידמה (Canal Viedma).  בשטח הפארק יש 356 קרחונים, מתוכם 13 מוגדרים כקרחונים גדולים, או "חשובים" בלשון הארגנטינאים.

נקודת המוצא היא העיירה קלפטה (Calafate) הקרויה על שמו של שיח, שגרגיריו הכחלחלים ניתנים למאכל.  זוהי עיירה קטנה, שאיננה נהנית מסביבה מרשימה כמו ברילוצ'ה, אך משהו מקסמה המרוחק של פטגוניה ניכר בה.  ניתן לנצל שעה של זמן לשוטטות לחוף האגם ולצפייה בעופות המים, בעיקר בשמורת לגונה נימץ (Laguna Nimez), אגם לא גדול, הנמצא במרחק של כק"מ ממרכז העיר, ליד אגם ארגנטינו, בו ניתן לראות עופות מים רבים.  בקלפטה יש חנויות יפות, מסעדות משובחות ובשנים האחרונות הוקמו מספר מלונות טובים, חלקם מפוארים.  היא גם בסיס מאד נוח לטיולים בסביבה.

1.  פריטו מורנו (Perito Moreno)

קרחון ענק ששטחו כשטח העיר בואנוס איירס.  מ-1917 ועד 1989 הוא התקדם לעבר האגם וסכר את אחת מזרועותיו.  המים שגאו יצרו לחץ על מחסום הקרח והיכו בו במשך כשלש שנים, עד שהר הקרח היה מתמוטט בקולות נפץ אדירים וחוזר חלילה.  בינתיים נוצרה מנהרה המנקזת את המים והתופעה פסקה.  בשנת 2004, התקדם הקרחון וחסם פעם נוספת את מעבר המים.  מראה הקרחון המתרומם מעל המים לגובה של 80 מ' הינו חזיון מרהיב.  המרחק מקלאפטה עד לקרחון הוא 80 ק"מ, אך יש לחשב שעתיים ורבע של נסיעה עד לנקודת התצפית הראשית על הקרחון, כולל עצירות בכניסה לפארק (שם מפה גדולה להמחשת התופעה, ושירותים) ובתצפית.

מומלץ ללכת ברגל ב – Camino del la costa.  זהו מסלול הליכה בן שעה ורבע מאכסניה (וקמפינג) הנמצאת ממערב עד לאתר התצפית המרכזי שעל הקרחון.

משרדי הנסיעות בעיר מציעים מיניטרקינג: (Minitrekking), סיור אטרקטיבי הכולל שייט לצדו השני של האגם, מסלול הליכה מרשים, המאפשר תצפית על זוויות אחרות של הקרחון.  במקום מודדים קרמפונים (מדרסים ולהם מסמרי ברזל, הננעצים בקרח) ויוצאים למסלול הליכה מרהיב על הקרחון, האורך כשעתיים, ולקינוח בשתיית ויסקי.  הסיור אינו קשה ומבחינה זו, שווה לכל נפש.

2.  שייט לקרחון אופסלה (Upsala) ובהיה אונלי (Bahia Oneli)

קרחון אופסלה (Upsala) הוא הקרחון הגדול ביותר בדרום אמריקה (פי שלוש מקרחון פריטו מורנו).  אורכו 60 ק"מ, ורוחבו 10 ק"מ.  אין אפשרות להגיע אליו ברכב או ברגל, אלא אך ורק בשייט יקר וממוסחר להפליא, אך מרהיב מאין כמותו, בין גושי הקרח (Tempanos) הצפים באגם.  השייט יוצא מנמל פונטה בנדרס (Punta Bandera), הנמצא כ-47 ק"מ מאל-קלפטה.  לאחר שעה וחצי של שייט, עוצרת הספינה לתצפית ולצילומים מול קרחון אופסלה.  משם ממשיכים אל מפרץ הנקראBahia Oneli  והולכים רגלית, כ-20 דקות, אל אגם אונלי, בו נפגשים שלושה קרחונים והוא מלא כולו בגושי קרח. מקום אידיאלי לשוטות ולפיקניק. ממפרץ אונלי ממשיכים בהפלגה אל מול קרחון ספגזיני (Spegazini) המרשים, שגובהו מגיע עד 135 מטרים.  לחילופין, חברות הספנות מציעות שייט אלטרנטיבי, העוצר אף הוא מול קרחון אופסלה, אך במקום לעגון במפרץ אונלי, ממשיך אל צדו הצפוני של אגם ארגנטינו ועוגן בחווה בשם אסטנסיה כריסטינה.  המטיילים יוצאים משם לטיול ברכבי שטח, המטפסים על הרכס, משם צועדים ברגל כחצי שעה לתצפית על קרחון אופסלה ממעוף הציפור.  הסיור מסתיים בסיור בחווה ובארוחה דשנה.

3.  אל צ'לטן (EL Chalten)

שמורת צוקים וקרחונים הנמצאת מצדו הצפוני של אגם ויידמה, ובה גושי גרניט עצומים, קרחונים תכלכלים ואגמים קסומים. הבולטים מבין ההרים באזור הם הר טורה (Cerro Torre), שגובהו 3,102  מטרים מעל פני הים ואל צ'לטן – גוש גרניט עצום שגובהו 3,405 מטרים מעל פני הים.  זהו צוק מרהיב המזדקר לגובה אנכי של 2,200 מ' ומשמש כסמלה של הפרובינציה סנטה קרוז.  מראה של הוד נורא.

חסרונו של המקום המופלא הזה הינו ריחוקו מקלפטה (4 שעות נסיעה במכונית, 5 שעות באוטובוס) ומזג האוויר.  בחורף הגישה חסומה בשל שלגים כבדים ובקיץ הצוקים מכוסים תכופות על ידי עננים.   המקום נקרא בעבר סרו פיצרוי (Cerro Fizroy) – על שמו של אדמירל אניית הוד מלכותו 'ביגל', (Beagle) – שיצאה למסע סביב העולם שנמשך חמש שנים.  לפני 20 שנה המקום היה שומם.  אך מכיוון שהצוק וסביבתו נתבעו על ידי ממשלת צ'ילה, הקימה ארגנטינה במקום יישוב, המחזק את בעלותה על השטח.  עם הזמן צצו בשטח אכסניות ומסעדות רבות.

במקום אפשרויות רבות לטיולים רגליים: כך למשל, הטיול לסרו טורה (Cerro Torre): זהו מצוק אנכי המזדקר בתלילות מעל אגם בשם זה.  המראה מכושף ממש: אגם מאורך בצבע ירקרק, קרחון, מצוק המזדקר בתלילות מעל הקרחון, לגובה אנכי של 2,200 מ' ובקודקודו גוש קרח נוסף.  טיול אחר, האורך כחמש שעות לכל כיוון, מגיע אל לאגונה דה לוס טרס (Laguna de los tres) – אגם יפהפה, הנקרא על שמם של שלושה מטפסי הרים.  משם נשקפת תצפית נהדרת על המצוק של פיצרוי ועל לגונה ירוקה בשם לגונה סוסיה (Laguna Sucia), מילולית: "האגם המלוכלך".  ניתן ללון בקמפינג מאולתר למרגלות המורנה ולהעפיל לאגם בטרם שחר, כדי לראות משם את הזריחה, שבמזג אוויר טוב צובעת את ההר באדום וכתום, תופעה הנקראת "זריחת האש "Amanecer del Fuego".  הנופים הנשקפים מן הלגונה הינם מדהימים.

אפשרות נוספת היא טיול רגלי לא קל, אל קרחון ויידמה (Ventisquiero Viedma), הגולש אל האגם.  זהו מראה מרטיט של חומת קרח בצורה, שמסדקיה הרבים נשקף צבע כחול עז.  טיול זה אורך יומיים  ומחייב לינה בשטח.

למייטיבי לכת קשוחים, אמליץ כאן על טיול קשה למדי, אל הקרחון הייבשתי הגדול, האורך שבוע ימים וכולל מראות נוף מרשימים.  הטיול מחייב ציוד מתאים להליכה על הקרח ומדריך המכיר היטב את השטח.  לשם כך יש לצאת בסיור מאורגן.

4.  אסטנסיה הלסינגפורס(Estancia Helsingfors)

מכביש מספר 40, העובר בצדם המזרחי של האגמים, פונה דרך שאורכה 80 ק"מ, לאורך חופו הדרומי של אגם ויידמה.  המקום, שנקרא בעבר Canal Viedma, הינו מפרץ של האגם ונחשב בעבר הלא רחוק, לפראי ושמם.  בינתיים  נבנה בשטח מלון מפנק.  ההגעה למקום ברכב שכור (רצוי ג'יפ) או ברכב של המלון.  ניתן לשכור חדר במלון דרך משרדי הנסיעות בקלפטה.  האירוח כולל תחבורה מקלפטה ואליה.  המלון מציע שייט אל אגם ויידמה; כמו כן יכול לשמש כבסיס להליכה רגלית למסלולים באזור. במקום אפשר לקבל מידע על מסלולים רבים.  מסלול יפה בן שלש שעות מוביל לאגם הכחול (Laguna Azul).

אחת החוויות הזכורות לי לטובה מאזור הקרחונים קשורה דווקא לתחושה הפראית ששררה באזור בקיץ של 1980.  בבוקרו של היום החמישי להמתנה לטרמפ, בצומת שומם, לצד פונדק שנראה כמהדורה מוזנחת של "קפה בגדד", הופיע משומקום טנדר מאובק, ונהגו, בעל אסטנסיה (Estancia), היינו – חוות ענק מרוחקת) כרסתן, הציע לנו להצטרף אליו, בדרכו אל חוותו. "לאן"? שאלתי אותו בחשדנות.  "מה זה חשוב?", השיב לי, "כל מקום הינו טוב יותר מהמקום הזה"…

נסענו עמו מערבה, לכיוון ההרים המושלגים, שמדרום ללגו וויידמה, ולאחר כשעתיים של נסיעה, הגענו לנחל שוצף.  בעל הטנדר לא היסס, אלא עבר בתוך המים, שכיסו את מרביתו.  נסענו על קוו רכס, כשאנו צופים במראה הנוגע ללב של אגם וויידמה.  מדבר ישר, שטוח, שומם וצהוב.  בתווך, אגם בצבע כחול-ירקרק נהדר ובו גלים שמעלים באוושתם קצף לבן.  לאחר שעה נוספת של נסיעה בנוף המרטיט הגענו לאסטנסיה, שם פגשנו מספר טיפוסים, שלא היה ברור כיצד נקלעו לחור המבודד הזה.  אחד מהם נראה אנגלי, וניכר עליו שאיננו עובד ב"וועד למען החייל".  גם חברו המצולק, לא נראה כמי שעובד ב"ארגון אמהות עובדות".  לשאלתנו הסקרנית ענה בקצרה: "איט איז א לונג סטורי".  נזכרתי בספרו של ברוס צ'טווין, 'בפטגוניה', ובגיבוריו המפוקפקים ולא נותר לי אלא לדמיין.  לאחר ארוחה דשנה, פרשנו שקי שינה על מזרונים שהציעו לנו, מלאי סקרנות מהצפוי לנו.

ביום המחרת, יצאנו בהנחייתם בהליכה מהירה מערבה, לכיוון ההרים.  טיפסנו על גבעות שהלכו וגבהו, כשאנו נאבקים ברוח השורקת.  כל מטר היה מלחמה של ממש.  בשלב מסוים שככה הרוח והצלחנו להזדקף מעט.  במקום מסוים, שסומן על ידי עובדי האסטנסיה ברוגם אבנים, פנה השביל, טיפס ועלה, גלש במדרון, והביא אותנו למוֹרֶנָה, היינו, שפך שדחף לכאן הקרחון וממנו נשקף נוף מרהיב אל מפרץ דמוי תעלה, ששולח אגם וויידמה פנימה אל בינות להרים.  המפרץ הזה, שנראה כידית זעירה של מחבת, מכונה "קָנָל", היינו – תעלה, והתגלה כמקום אטרקטיבי להפליא.  בצדו השני של המפרץ הזדקרו צוקים וקרחונים, שנראו מרחוק ככתר מלכות.  הלאה משם הזדקר לו קרחון צחור וכל הבקעה בתווך, בינינו לבין האגם ובינו לבין הקרחון, היתה קלועה בצמה מרהיבה של יובלי מים ששזרו לה חוטים כסופים.

עם שובנו לחווה המתינה לנו קערה ובה אומצות בקר, אותן צלינו על תנור החימום.  הכמות לא היתה בעיה.  ביום המחרת, לאחר ארוחת בוקר שהורכבה ממָטֶה ומסטייק, יצאנו שוב לכיוון ההרים והפעם אל אגם כחול להפליא, ששמו ניתן לו על שם צבעו – לָאגוֹ אָסוּל.   צבע נדיר בגבהים הללו.  לא היה זה ירוק של אגמי קרחונים, הנראה כאילו נשפך אליו דלי של חלב, אלא צבע כחול עמוק, שההרים המושלגים שעטרו אותו, הוסיפו לו נופך מלכותי, מלא הוד.

חלפו שנים רבות מימי התום של 1980.  החווה איננה קיימת עוד, אבל המפרץ הירקרק של אגם ווידמה, הכחול העמוק, יפים כבעבר.  כך גם "קוֹלוֹר דֶה סָלְמון", השם המקומי שנתנו החוואים לצבע הכתום-ורוד, הצובע לעתים את הצוקים בשעת שקיעה ומעניק למקום צביון מכושף.