גילי חסקיןהאמנים ועונת המלפפונים
כתב: גילי חסקין
המאמר התפרסם בשינויים קלים ב"חדשות מחלקה ראשונה"
1 בספטמבר, 2010
לפני קצת יותר משבוע, מספר לא מבוטל של אמני תיאטרון, מרביתם יוצרים חשובים, הודיעו שהם מסרבים להופיע באריאל. התגובות ההיסטריות לא איחרו להגיע. הממשלה איימה, מתנחלים הרימו קול צעקה ופטריוטים רבים קראו לחרם נגדי. ביטויים קשים נזרקו לחלל האוויר. אמילי עמרוסי, בהבל פיה, כינתה אותם כ"גמדים". לא פחות. כל כך מוכר, כל כך צפוי. אפילו הקריאה להפסיק את התקציבים לתיאטראות, תרגיל אנטישמי ידוע, הקורא להכות את היהודים בכיסם, כאילו תיאטרון טוב הוא אינטרס סקטוריאלי של השמאל לבדו.
מנגד, אנשי שמאל מיהרו להזדהות ואפילו קיימו עצרות. התגובה ההיסטרית של הממסד ושל הימין גררה מיד עצומות נוספות, צפויות להפליא: אנשי אקדמיה ואנשי רוח הודיעו שגם הם מחרימים את הכיבוש.
עונת המלפפונים בעיצומה. כנראה שאנו זקוקים לעסוק במשהו מסעיר בין מסמך גלנט לשביתת המורים. גבול הצפון שקט בינתיים, הביטחון הפנימי יותר מסביר, הכלכלה התייצבה וחידוש השיחות עם הפלסטינים רק מעורר פיהוק. אפילו התחזית האפוקליפטית על החורף השחון אינה מוציאה את האנשים משלוותם. מכיוון שהממשלה טרם חידשה את מס הבצורת, היינו זקוקים לעסוק במשהו מרגש. ואכן הוא נמצא.
אני חושב שההתיישבות מעבר לקו הירוק שגויה. אני סבור שמדינה אינה צריכה ליישב את אזרחיה מעבר לגבולותיה. אני סבור שהישובים הללו עלולים להיות מכשול לשלום. שהצורך לשלוט בציבור כה גדול של תושבים עוינים, ללא זכויות אזרח, עושה להם עוול וגם לנו. יש לי וויכוח מר עם המתנחלים. אם וכאשר יבשילו הפלסטינים לשלום אמת, לא יהיה מנוס מלהוריד את המתנחלים מהקרקע, או למצער, לאפשר את ישיבתם עליה תחת שלטון פלסטיני. לא נוכל להמשיך במצב הנוכחי כפי שהוא מבלי להפוך למדינת אפרטהייד, או למדינה דו לאומית.
יחד עם זאת, אין בעצם ההתיישבות משום פגם מוסרי. מדינת ישראל כבשה את השטחים הללו במלחמת ששת הימים, בעקבות תוקפנות של ירדן. אנשים רבים וטובים חשו פעמי משיח ומיהרו לגאול את ארץ האבות, בברכתם של מרבית מנהיגי העם, מיגאל אלון ועד יעקב חזן. בדיוק כפי שנעשה 20 שנה קודם לכן, בגליל המערבי ובנגב, שגם הם מעבר לגבולות החלוקה וגם בהם העולם לא הכיר, לפחות "דה יורה". אינני מצליח להבין מדוע גשר הזיו יותר מוסרי מאשר אריאל. מה גם שמדובר ביישוב סמוך לקו הירוק, בתוך גושי ההתיישבות המקובלים. הרי לא מדובר כאן על פורעי חוק כדוגמת הפרחחים של נוער הגבעות, אלא באנשים טובים, חלקם אידיאליסטים וחלקם חפצי איכות חיים של בית עם גינה. עם האנשים הללו יש לי וויכוח, אבל אסור לראות בהם אויבי העם ותהיה זו טעות להפוך את העימות מרעיוני לרגשי, ואת התנגדות לדרך, לשנאה שיהיה קשה התאושש מנזקיה.
אני נגד חרם. וודאי לא במדינה ששנים רבות סבלה מחרם נגד תושביה, תרבותה ותוצרתה. אני בעד וויכוח, גם אם הוא נוקב. אפילו מר. טוב יעשה שמואל הספרי אם יכתוב מחזה נוסף בעטו המושחז ובו יתעמת עם ההתנחלות, עם הכיבוש ועם כל מה שיימצא לנכון. טוב יעשה עמוס עוז אם ימשיך לכתוב מאמרים נגד כל מה שהוא מתנגד לו. כפי שעשה ב"אור התכלת העזה". קטונתי מלייעץ לעוז, אך לעניות דעתי, בהופעתו בפני אנשי עופרה, כפי שהוא מתאר בספרו "פה ושם בארץ ישראל", הוא תרם להפצת רעיונותיו, יותר מאשר בחרם כזה או אחר. ובכלל, האם עוז, שלמעלה מעשרים שנה חי בקיבוץ חולדה יחרים גם את קיבוצי בקעת הירדן, שהיו פעם הדגל בו התגאתה תנועתו, גם אם הוא אישית סבר שיישובם שם האא שגיאה?
האם דוד גרוסמן יחרים גם את מושבי רמת הגולן, שבעני רוב הציבור נחשבים כהתגלמות הציונות, או שמא נוח יותר להילחם ביישובים שקמו תחת שלטון "הליכוד"? האם יחרים יהושע סובול גם את קיבוץ שניר של השומר הצעיר, שהוקם ברמת הגולן?
החרם הוא שגיאה קשה. הוא מסיט את העימות נגד ההתנחלויות לעימות נגד המתנחלים. החרמה גורפת של ציבור שומר חוק, עלולה להביא לקרע שגם אחרי השלום המיוחל יהיה קשה לאחות.
יחד עם זאת, אני חושב שזכותם של האמנים לסרב להופיע במקום בו אינם מרגישים בנוח, מבחינה אידיאולוגית או מכול בחינה אחרת. התיאטרון תמיד היה מחובר לפוליטיקה, מאורפידס ועד סארטר. כשם שאמן רשאי לסרב בהצגה שאינה הולמת את ערכיו, הוא רשאי לסרב להופיע במקום שהוא מתנגד לאידיאולוגיה של יושביו. לו היו שואלים אותי, הייתי מייעץ להם להופיע ולהודיע שאינם מסכימים עם הישיבה במקום ואולי לדרוש דיון ציבורי לאחר ההופעה.
כמו בסיפור על המתדיינים שבאו אל הרב, אלה וגם אלה צודקים. לו הייתי במקום המתנחלים ותומכיהם, הייתי מקבל את הסירוב במשיכת כתפיים. מנהלי התיאטראות היו ממנים לשחקנים הסרבנים מחליפים, שזו יכולה להיות הזדמנות טובה עבורם לפרוץ קדימה. הממשלה צריכה להמשיך ולסבסד את התיאטראות, כך היו המתנחלים ותומכיהם נהנים מתיאטרון טוב, השחקנים החדשים היו זוכים להזדמנות, המוחים היו רוחצים בניקיון כפיהם ובא לציון גואל.