הכיבוש המונגולי של צ'ינגיס ח'אן

כתב וצילם: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו גם, באתר זה: ארץ השמים הכחולים. הארגון הצבאי המונגולי; התרבות המונגולית. תולדות רוסיה, עד לכיבוש המונגולי.

להרצאה על מונגוליה.

טיול למונגוליה הוא טיול רגוע, בקצב איטי, המפגיש את המטייל עם נוודים שלווים. קשה להאמין איך רועי היאקים או הסוסים הללו, הסתערו מארץ הערבות (הכוונה למישורים עשבוניים, לא לערבה, שמשמעה ישימון בעברית) וכבשו חלקים נכבדים מאסיה, המזרח התיכון וחלקים מאירופה. טיול למונגוליה לא נותן תשובה לשאלה הזאת, אבל הוא הזדמנות לדון בה.

הקדמה

הסינים התייחסו בהתנשאות אל המונגולים, שכניהם מצפון, שנדדו בערבות (Stepps) הגדולות, כאל ברברים אלימים וביטלו אותם (כמו כול תרבות יישובית מול הנוודים – כך למשל הברברים מצפון ליוון) . אמרו עליהם שהם פראיים ומשולחי רסן, שהם בורים ועמי ארצות, שסוסיהם מובילים .אותם וחייהם סובבים סביב צמיחתו ונבילתו של העשב. למרות זאת, עמלו הסינים על בנייתה של החומה הגדולה בעולם, שנמתחה מהאוקיינוס השקט ועד ללבה של אסיה התיכונה, כדי למנוע משכניהם המורעבים, לפלוש ולבזוז את ארצם ( כמו שהרומאים בנו את חומת אדריאנוס בבריטניה מול הפיקטים הסקוטים). אולם בימי פקודה, שטפו הפרשים המונגולים את המרחבים המישוריים ומוטטו את החומה, כאילו היתה עשויה מנייר כי לא היו מספיק חיילים לשמור מעל החומה. חומה אף פעם לא עוצרת צבאות או אף מתגנבים, אם אין כוח אדם על החומה.. צ'ינגיס ח'אן  (Genghis Khan) עצמו התייחס למכשול הענק הזה, שלא מנע ממנו ומבניו לשלוט בסין ואמר: "חוזק החומה תלוי בגבורת מגניה". במהלך ההיסטוריה הארוכה ורבת התהפוכות שלה, נשלטה סין, על ידי שליטים ממוצא מונגולים, יותר שנים מאשר על ידי שליטים סיניים.

במאה ה- 13 פרצו המונגולים מלב אסיה ובעיקר הודות לגאוניותו של אדם אחד, צ'ינגיס ח'אן, כבשו חבלי ארץ אדירים ויצרו אימפריה, שגדולה ממנה לא הייתה. המונגולים עלו בהיקף כיבושיהם ובמהירותם יותר מכל העמים רוכבי הסוסים מן הערבה, שהקדימו אותם בנתיב הפלישה לארצות התרבות. שום רצף מערכות של אומה יחידה, לפני המונגולים, לא הביא לשליטה צבאית בשטח בהיקף כזה. בין השנים 1190, השנה בה החל טמוג'ין (לימים צ'ינגיס ח'אן), לאחד את שבטי מונגוליה, לשנת 1258, שבה הסתער נכדו הולאגו על בגדאד, שטפו המונגולים את כל צפון סין, קוריאה, טיבט, אסיה התיכונה, המדינה החוארזמית בפרס, הקווקז, אנטוליה הטורקית ונסיכויות רוסיה ופשטו לצפון הודו. בשנים 1237-1241 ערכו המונגולים מסעות מלחמה נרחבים בפולין, בהונגריה, במזרח פרוסיה ובבוהמיה, ושלחו סיורים לווינה ולוונציה. הופעתם של המונגולים הייתה פתאומית והרסנית, ובזו אחר זו התמוטטו בפניהם ממלכות עתיקות. היסטוריון ארמני, שארצו הותקפה על ידי המונגולים. בשנת 1222 כתב עליהם: "איומים הם למראה: ראשיהם גדולים כראשי תאו, עיניהם צרות כעיני גוזל שזה עתה בקע מן הביצה. אפם פחוס כשל חתול ובולט כשל כלב […]. חזקים הם כאריות וקולם צווחני מצווחת הנשר. הם מופיעים במקום שבו תצפה בהם פחות מכול. [….] הם מולידים ילדים כנחשים ואוכלים כזאבים. המוות אינו פוקד אותם כי חיים הם 300 שנה[1].

בתחילת נדודיהם לא שמעו עליהם באירופה. בשנת 1221, ערב מסע הצלב השלישי, פרצה שמועה באירופה, כי ממלכות המוסלמים במזרח נופלות בפני צבאו של המלך דוד, נכדו של פרסטר ג'והן, מושל הממלכה הנוצרית המיתית שבמזרח. עבר זמן עד שלמדו האירופאים, על בשרם, מיהו אותו מושיע. הורס האסלאם וגואל הנצרות. מהר מאד התפכחו האירופאים מן האשליה והבינו שהאיש, שהציג את עצמו כשבט הזעם של האלוהים כנגד פשעי האנושות, לא חמל בדרכו מערבה על נשים ועוללים, לא לקח עמו שבויים והותיר בדרכו נהרות של דם, אגמי דמעות ותלים הרוסים ומעלי עשן של מה שהיה קודם לבואו ערים פורחות ונאות מדבר משגשגות. המונגולים טיפחו את שיטות המלחמה העתיקות של נוודי הערבות (Steppes). כך למשל, כבר הסלג'וקים, השתמשו במאה ה-11 בדגלים, כדי לסמן מטרות וכיוונים לצבאם. הם ניצלו את האסטרטגיה והטקטיקה של צבאות הפרשים שקדמו להם בקרב עמי הערבה, אך בהנהגתו של גאון צבאי, הצליחו לשפר ולייעל שיטות אלה, במידה הרבה ביותר שידע העולם בימים ההם. בשנת 1279, הגיעה השתרעה האימפריה המונגולית על פני שטח של 33 מיליון קמ"ר; כ – 22% משטחו היבשתי של העולם כולו חיו באימפריה הזו למעלה מ-100 מיליון בני אדם.

מבוא

עמי הערבות

צ'ינגיס ח'אן – המוכר במערב כ"ג'ינגיס ח'אן" (את שמו מבטאים לעתים גם וhinggis, Chingis, Jenghiz, or Jinghis), "כובש העולם", לא הופיע יש מאין. אויביה של סין היו עתיקים כמעט כמו סין עצמה. במשך אלף וחמש מאות השנים שקדמו להופעתו, שלטו באסיה התיכונה אבותיהם הקדומים של הטורקים ושל המונגולים, שהתארגנו לפרקים בקונפדרציות בלתי יציבות, איימו על אירופה או על סין, ויצרו את מה שכונה לימים, "האימפריות של הערבות". כבר במאה השלישית לפני הספירה צמחה באזור האימפריה של השיונגנו (שבאירופה נקראו הונים).  בהמשך קמה בלב אסיה האימפריה של הטורקים.

ראו באתר זה: העמים הטורקיים.

בשנים 407-553 התקיימה, לפי מקורות סיניים, במערב הארץ, גם ממלכה נרחבת של האוורים. ברם, נראה שלא השיוג-נו, האוורים, ולא הטורקים, היו זהים עם המונגולים, אם כי ייתכן מאד שהיו קרובים להם. מכאן ועד לתקופת צ'ינגיס ח'אן לא נשתמרו עקבות של תרבות כלשהי. בתקופה ששלטה בסין, שושלת טאנג (618-907), נשלטה מונגוליה על ידי האויגורים, שבטים טורקיים שבנו כמה ערים. כ-30 ק"מ דרומית-מערבית לנהר אולחון, מצויים שרידיה של העיר אורדו-בליק (Urdu-Baliq), בירתם של האויגורים (744-840), הם נהו אחרי קדוש ממוצא פרסי בשם מאני (Mani), שהושפע מאד על ידי הנצרות.

ראו באתר זה: הדת המניכאית.

כתבים שנמצאו בשרידיה של העיר האויגורית ח'אר בלגאס (Khar Balgas), מתארים כיצד המנכאיזם הפך את הארץ הברברית, בה נשפך הדם, לארץ של צמחונים; מארץ של הרג, לארץ של כוונות טובות. כתובת על סלע גרניט, שהתגלתה מחוץ לחומות אורדו באליק, מהללת את ניצחון הדת המאניכאית, בשלוש שפות – סוגדית, אויגורית וסינית – היא דוגמא למורכבות התרבותית של הימים ההם.  כוחם של האויגורים ירד ובמקומם עלו שבטים חיתאניים (Khitan), ששלטו בעמק הנהר אורחון ובצפון סין, במאה העשירית עד המאה השתים עשרה ויצרו רשת של מצודות ספר, כגשר לשליטה בערבה. כוח נוסף ששלט על שטחים נרחבים היו היורצ'נים  (Jurchen). עד סוף המאה ה-12 לא היו המונגולים יותר מאשר קונפדרציה רופפת של מטות מתחרים.

גורם נוסף שחי במרחב הזה, היו הטטרים (Tatars). היו אלו שבטי ערבות נוודים, שהתיישבו במאה ה-5 לספירה, באזורי מונגוליה של היום. דעות החוקרים חלוקות במידת קרבתם אל המונגולים: אבן אל את'יר (מאה 13) או תומסן (מאה  19)  מזהים את הטטרים, עד הופעת צ'ינגיס ח'אן, עם שבטים מונגוליים, שישבו דרומית-מערבית לימת בייקל, באזור הנקרא כיום ח'רולן. היסטוריונים אחרים, כגון רשיד-א-דין, במאה ה- 13 או רדולף במאה ה-19, מזהים אותם עם שבטים טורקיים, וסוברים שחלק משבטים אלו אימצו לעצמם, עם כיבושי צ'ינגיס ח'אן, את השם 'מונגולים', ואילו האחרים נדדו, יחד עם השבטים הטורקיים האחרים, מזרחה[2]. הכיבוש המונגולי (שלעתים מכונה בטעות "טטרי")  היה מן המאורעות המכריעים בהיסטוריה של רוסיה והטביע את חותמו בדמותו של העם הרוסי, בארגונו החברתי והממלכתי וכנראה גם בהרכבו האתני. במאה ה-12, החלו רבים משבטי הערבות לכנות עצמם "טטרים", כדי להיות מזוהים עם המנצחים.  גם הטטרים היו בתחילה טנגריים (דת השמים של הערבות), ועם הזמן (במאה ה-14). התאסלמו. מיעוטם של הטטרים, שנותרו בעיקר בקווקז ובקרים, קיבלו את הנצרות האורתודוכסית ונטמעו כליל בעם הרוסי. לעתים, בעיקר בעבר, חל בלבול בין המונגולים לבין הטטרים.

צ'ינגס ח'אן היה יורשן של אלפי שנות מלחמה בין השבטים הנודדים לבין יושבי הקבע. של מלחמתם הנצחית של יושבי המזרע עם פושטי הישימון. ההתנגשות בין התרבות הנוודית לתרבות יושבי הקבע, לא תמה עם צ'ינגס ח'אן ועם יורשיו, אך מאז לא הגיעה עוד לרמתה בימיו.

תרבות

שפת המונגולים היא שפה אוראל-אלטאית. עד כיבושיהם במאה ה-13 לא היה למונגולים כתב[3]. הזכר היחידי למעלליהם נשמר במסורת שבעל פה. כל דור שמע סביב המדורה את מעשי הגבורה של אבותיו. כל מונגולי כמעט, ידע את שושלת היוחסין שלו ושל אבותיו, לפחות עד דור שביעי. צ'יינגיס ח'אן הקיף את עצמו ביועצים אויגורים וציווה לאמץ את האלפבית האויגורי, כדי לכתוב בו את השפה המונגולית. להבדיל מהסינים, שכניהם, הטוענים להמצאת הכתב והספרות, טוענים המונגולים רק לראשוניות מוסיקאלית. לטענתם, הסינים שאלו מהם, לא רק את סוד חיבור המוסיקה, אלא אף את כלי המיתר שלהם, ובעיקר את האר-חו (כינור דו מיתרי) ואת הפי-פה (דמוי מנדולינה).

 דת

דת המונגולים היתה שמאניסטית בראשיתה. הבודהיזם, בצורתו הצפונית, ה"מהיאנה", חדר למונגוליה מטיבט והתפשט בה. ברם, הבודהיזם לא דחק לגמרי את  השאמאניזם המונגולי המקורי והתמזג בו. כוהני המונגולים מנהלים טקסים  שאמאניים בערבה, תוך שהם מתקשרים אל רוחות ונשמות שעברו מן העולם, על אף שהם הפכו לכוהני דת למאים. דתם המקורית, הטנגרי (Tengri), כלומר "דת השמים הכחולים", היא חלק יסודי בפולחן של אסיה התיכונה. זה כ-300 שנה בנויים במקומות שונים בערבה המונגולית מקדשים בסגנון טיבטי, אלא שמסביבם מרקדים כוהני הטנגרי את ריקודי המוות והרוחות שלהם כבימים עברו, קוראים אל נשמות הזאבים כדי לפייסם, קדים לפני נשמות המרמיטות ומפצירים בהן שיסכימו להיות ניצודות לאכילה, מתפללים אל נשמות האיילים כדי לרצותן לחיות בקרבת האדם, עומדים מול גלי אבן ענקיים – "אובו" שהם משכני הרוחות – ויוצקים עליהם משקה, מציגים לפניהם מזון ומנחות, שרים מזמורים לשמים, לעצים ולנהרות, ונעים הלאה בדרכם אל המקדשים.

ראו באתר זה: שמאניזם; שמאניזם במונגוליה

כלכלה

המונגולים היו ידועים מאז ומעולם כעם של נוודים, שכלכלתו על עדרי סוסים, יאקים, אילי צפון, גמלים, כבשים ובקר. העדרים סיפקו למונגולים את מזונם (חלב, חמאה, גבינה ובשר), וכן חומרים לביגוד, למגורים (עורות), למסחר (צמר). האוכלוסייה התחלקה לעבדים, נוודים חופשיים ("אראט") ואצילים ("טאיג'י"), לרבות נסיכים ('נויאן' או 'וואנג'). במשך דורות גרה האוכלוסייה ב"יורטות" מיטלטלות, שניתן היה לפרק תוך רגעים.

ראו באתר זה: התרבות המונגולית

חברה

מבנה החברה היה בעל צביון צבאי בולט, ושימש גורם יסודי בשעתו, להפיכת המונגולים מעם נוודים לצבא כובש, שחדר במאה ה- 13 עד למרכז אירופה ולמזה"ת. התא החברתי של המונגולים היה ה'באק' או 'באג', שהורכב ממספר משפחות של יושבי אוהלים ובראשו "זקן" נבחר. כמה קבוצות יחד, נקראו "סונו" (Sunu), שהוראתה חץ ומשמעה משפחה מורחבת). כמה פלגים הרכיבו "קאשון Kashun) , שהוראתו נס ומשמעו שבט) . בראשו נסיך, שזכויותיו באו בתורשה. הנסיכים נהגו להתקשר, זה עם זה, בבריתות שבטיות, עד המאה ה-20.

המיתוס

בורטֶה צ'ינו – נשמת נסיך מארץ טיבט, בגוף 'הזאב הכחול' הזדווג עם מאראל גואה, איילת השחר ומן הזיווג הזה נולד המונגולי הראשון. שנים עשר דורות אחריו התאלמנה אלאן גואה מבעלה דובון מרגן, ונותרה לשבת בגר (האוהל המונגולי העגול) עם שני ילדיה. לא עבר זמן רב וקרן שמש זהובה חדרה מבעד לפתח בגג הגר ועיברה את אלאן גואה. מן העיבור הקוסמי הזה נולדו עוד שלושה בנים. צעיר הבנים, בודונצ'אר, נשמע לרוחות ולנשמות, איחד את צעירי המונגולים, נע כסופה בערבה ונלחם באויבים. שמונה דורות אחריו נולד ייסוגי  (בחלק מהספרים נקרא יסוקאי), אביו של צ'ינגיס ח'אן, שהפך לראש שבט נוודים קטן. יֶאסוּגיי באגאטור ידע לשחזר את שושלת היוחסין של אבותיו, שלושה עשר דורות אחורנית.

ההיסטוריה הסודית של המונגולים

המקור הספרותי הקדום ביותר, הידוע למחקר המודרני, הוא "ההיסטוריה הסודית של המונגולים", אשר השתמר בשפה המונגולית[4]. הטקסט נכתב במהלך המאה ה-13, רובו, ככל הנראה, בין השנים 1227 ל-1228 [5]. נכתב כקינה על צ'ינגיס ח'אן, על ידי מלומד או מלומדים מונגוליים בני שבט בורז'יגין  (Borjigin) שבטו של ג'ינגיס חאן – שזהותם אינה ידועה ונשמרה בסוד. הטקסט נכתב באותיות אויגוריות ונחשבה לאבוד, עד שנזיר פרובוסלבי, גילה אותו מחדש בבייג'ינג, במאה ה-19. זהו מקור חשוב, לא רק למידע על צ'ינגיס ח'אן, אלא גם חשוב להבנת חייהם של הנוודים המונגוליים במאה ה-13, ולהכרת תרבותם[6].  החיבור חושף את הקורא לנורמות של נאמנות וכבוד למבוגרים התקפות ברחבי הסטפות (Stepps) עד היום[7].

צ'ינגיס ח'אן היה מייסדה ושליטה הראשון של האימפריה המונגולית. האימפריה אותה הקים, ושיורשיו הרחיבו את גבולותיה, הפכה לאחר מותו, לאימפריה היבשתית הגדולה בהיסטוריה האנושית. נחשב למייסד ו"אבי האומה" המונגולית. חלק מהמידע על צ'ינגיס ח'אן עבר מפה לאוזן, שובש במהלך השנים ומורכב מנתונים שלעתים סותרים זה את זה. במאה ה-12 אוחדו המונגולים והטטרים בקונפדרציה רופפת על ידי קאבול ח'אן (Khabul Khan), ראש השבט המונגולי קיוט בורג'יג'ין (Borjigin) – "הזאבים אפורי העין" – שחי סמוך למקורות נהר האונון (Onon), ועסק בעיקר בצייד. לאחר ששושלת ג'ין (Jin) הסינית העבירה את תמיכתה מהמונגולים לטטרים, נהרסה ממלכתו של קבול חאן והתפוררה זמן קצר לאחר מותו. בסביבות שנת 1164, ירש נכדו, ייסוגיי (Yesügei), ברית שבטים שמנתה 3,000-4,000 משפחות. והוא התמקם באזור Delüün Boldog, סמוך להרי בורחאן ח'אלדון (Burkhan Khaldun), בין הנהרות אונון (Onon) וח'רלן (Kherlen), במונגוליה של ימינו. לא הרחק מהבירה אולן באטאר (Ulaanbaatar).

בהיותו בן עשרים, שוטט ייסוגי בחברת אחיו לאורך נהר אונון. בדרכם נקרתה להם מרכבה בה ישבה אשה ששמה הוילון (Höelün = אם ענן), בת שבט המרקיטים (Merkit) ולצדה רכב בעלה צ'ילדו, על סוסו. הם כיתרו את הבעל, אילצו אותו להימלט וייסוגי לקח לעצמו את האשה. הוא בחר בדרך זו של חטיפה, אולי משום שידו לא השיגה אז את תשלום המוהר ואולי משום שלא רצה לעבוד בשירות הוריה של הכלה המיועדת, כדרישת המסורת. "ההיסטוריה הסודית של המונגולים" מספרת שצעקתה היתה כה עזה, עד ש"הכתה גלים בנהר אונון והרטיטה את העצים ואת העמק"[8].

שלושת אחיו של ייסוגי ורבים מדודניו ושארי בשרו בחרו בו לבאגאטור (מנהיג) של שבטם. ייסוגי ביסס את מעמדו בקרב שבטים נוספים שחיו בערבות מונגוליה. אך לא הצליח להכפיף את כולם למרותו. לאחר שסייע לטוגריל (Toghril), ראש שבט הקראיטים, להשתלט מחדש על שבטו, כרת עמו טונגריל, אנדה (Anda), ברית של אחווה.

טמוג'ין

לאחר שהסינים ביקשו לכרות עמו ברית כנגד הטטרים שהתעצמו, הביס ייסוגי את הטטרים (כנראה בשנת 1162) ושבה את מנהיגם טמוג'ין אוגה (Temüjin-üge), שהוראת שמו נפח. הוא שב למחנהו, עמוס שלל. שם גילה כי הוילון החביבה בנשותיו ילדה לו בן. לפי מנהג עתיק חייב שמו של אדם לשמש זכר לאירוע החשוב מכל, שאירע בשעת לידתו. ומשום כך קרא ייסונגי לבנו "טמוג'י'ן" (Temüjin). הענקת השם "טמוג'ין" הדגישה אולי את האיבה המתמשכת בין המונגולים לטטרים, אך יתכן מאד שהסיבה האמתית לכך הוא השורש "טמול", המופיע בכמה מילים מונגוליות ומשמעו להסתער קדימה, לפעול מתוך שאר רוח, לחשוב בצורה יצירתית ואפילו לרחף על כנפי הדמיון. חיזוק להשערה זאת אפשר למצוא בכך שאחותו של טמוג'ין נקראה טמולון ואחיו הקטן, טמוגה. בצאתו לאוויר העולם החזיק הרך הנולד בידו הקפוצה גוש דם קרוש, שנדמה לאבן חן אדומה, והשמאן התנבא, כי טמוג'ין יהיה לאיש מלחמה אדיר[9]. תולדות חייו בימי ימי נעוריו ובחרותו, לוטים בערפל. כשמלאו לטמוג'ין תשע שנים, הוסכם על נישואיו לבת שבט אמו, כדי להתפייס עם השבט, על חטיפתה של הוילון. בדרך התאהב הילד בנערה מבוגרת ממנו מספר שנים, בשם בורטה (Börte) משבט ח'ונגיראד (Khongirad).

על פי הנוהג, בתמורה לנדוניה שנתנה משפחת הכלה למשפחת החתן, אמור האחרון להישאר כשנה אצל משפחת רעייתו. לאחר שהפקיד את בנו בידי משפחת הארוסה, יצא ייסוגי לשוב לביתו. בדרך נתקל בקבוצה של טטרים, שזיהו בו את מי שהנחיל להם תבוסה כמה שנים קודם לכן והרג את מנהיגם. הם הזמינוהו לשתות עמם ונסכו במשקהו רעל שפעולתו איטית. כשהגיע למאהל של שבטו כבר גסס ומת עד רדת החשיכה.

עם מותו של ייסוגי, האיש החזק ביותר במרחב היה טרגוטאי (Targutai), מנהיג שבט טאיג'יוט (Taychiut). למרות שקודם לכן היה בן בריתו של ייסוגי, הפנה עורף לאלמנתו ולילדיו ותבע לעצמו את מעמד המנהיג. בשנים הבאות חיו טמוג'ין ומשפחתו כנוודים חסרי כול והתקיימו בעיקר מפירות, פגרים , דיג וציד מרמיטות הכרוניקן הפרסי עטה מאלכ ג'וויני (Atâ-Malek Juvayni 1226–1283), שביקר את המונגולים חמישים שנה מאוחר יותר, תיאור את המשפחה: בספרו "ההיסטוריה של כובש העולם" (Tarīkh-i Jahān-gushā): "לבשה בגדים עשויים עורות כלבים ועכברים וניזונה מבשרן של אותן חיות ומיצורים מתים אחרים"[10]. טמוג'ין התחשל בתנאים הקשים  ונודע באכזריותו. בתקופה הזו, על פי המסורת, אחיו למחצה בקטר (Bekter), החל להתנשא עליו, ללעוג למוצאו המפוקפק (בן לחטופה), לתבוע מנהיגות על המשפחה ופעם גזל ממנו עפרוני שצד. כעבור זמן, תפס טמוג'ין דג קטן ובקטר חטף אותו ממנו. לאחר שאמו הואלון צידדה לצד בקטר, הוא ואחיו הצעיר קאסאר (Khasar) במהלך תרגולת של ציד, ירו בו חץ והרגו אותו. אין אמיתות הסיפור מוכחת, וייתכן שמדובר בסיפור בדוי שנועד להוסיף לדימוי האימתָני של ג'ינגיס חאן. על פי מסורות אחרות רצח טמוג'ין את אחיו הגדול למחצה בקטר לאחר מות אביו, כדי למנוע ממנו לבעול את אמו. זאת, מאחר שבגטר, שהיה הבכור לאביו מאשתו הראשונה סוצ'יגל, היה זכאי על פי המנהג המונגולי לרשת את אביו, וכן לבעול את כל נשותיו שאינן אמו הביולוגית. למרות גילו הצעיר, בגלל ייחוסו סיכן טמוג'ין את מעמדו של טרגוטאי. הוא לא העז להרוג אותו, אך לקח אותו בשבי והושם בסד, כשידיו פרושות ומתוחות לצדדים וראשו מתוח. טמוג'ין הצליח להכות את שומרו בסד העץ ונמלט בעזרת בניו של אדם בשם סורחן, שהיה בעבר מנאמני אביו[11]. הצעיר נע ממקום למקום בערבה, שכלל את יכולות הלחימה שלו ואסף אליו אנשים אותם אימן בלחימה מעל גבי סוס, מבלי להשתמש במושכות כך היו שתי ידי הלוחמים פנויות להטלת גרזן ורומח, לירות חצים וכדו'. בריחתו האדירה את שמו ומנהיגים מקומיים כמו ג'למה (Jelme) ובורצ'ו (Bo'orchu)[12], הצטרפו אליו, ביחד עם צ'ילאון (Chilaun), בנו של האיש שמר עליו ועם הזמן הפכו למצביאים בצבאו.

בהיותו בן 16,שב טמוג'ין אל בני שבט חורנגירד ונשא לאשה את ארוסתו בורטה. זמן קצר אחר כך, תקפו בני שבט המרקיטים  (Merkits) -שבטה של אמו – את המאהל של טמוג'ין וחטפה את בורטה. טמוג'ין פנה אל טוגריל, ראש שבט הקראיטים, שהיה קשור עם אביו בברית האנדה, שיעזור לו לשחררה מהשבי. טורגיל העמיד לרשותו כוח צבאי שפשט על המרקיטים, בערך בשנת 1184. הגברים נמלטו. טמוג'ין ואנשיו חילקו ביניהם את הנשים ואת השלל. לאחר שחרורה של בורטה משבי המרקיטים, היא ילדה את בנם הבכור ג'וצ'י (Jochi). מכיוון שהיתה שבויה שמונה חודשים, רבים פקפקו בזהות אביו של הרך הנולד. אם כי טמוג'ין לא הפלה אותו לרעה. יחד עם זאת, איש מיורשיו של צ'ינגיס ח'אן לא היה מצאצאיו של ג'וצ'י. בנוסף, ילדה לו בורטה עוד שלושה בנים: צ'אגאטאי Chagatai 1183–1242)),  אוגדיי ( Ögedei 1186–1241) וטולי Tolui 1191–1232). לטמוג'ין היו עוד נשים ועוד ילדים, אבל הם לא שותפו בירושה.

בגיל 20 כבר הפך למנהיג מטה Borjigin Mongol,  והוביל מאבק נגד השבטים השכנים, שהוכנעו, אחד אחד למרותו. הוא חילק את העולם בצורה פשטנית לשני כוחות: "אם לנו, אם לצרינו". אויביו המרים ביותר היו הטטרים, שהיו בין השבטים החזקים של מונגוליה ויריבי אביו. ב-1202 תקף אותם טמוג'ין וניצחם. הוא ציווה לערוף את ראשי הגברים ולקחת לשלל את הנשים והילדים. היריבים הבאים בתור היו הקריטאים (Keraites), שהיו בני בריתו קודם לכן. אולי משום כך, נהג אחרת במקרה שלהם: לאחר שהביסם בקרב, ב-1203, חנן את מפקדם וחיתן את נסיכותיהם עם בני משפחתו. לאחר ניצחון זה, היה טמוג'ין הגדול במושלי מונגוליה הצפונית והמזרחית ופנה להשתלט על יתר חלקי מונגוליה.

בהיותו נער צעיר, כרת טמוג'ין ברית אנדה עם ג'מוקה (Jamukha), שהיה מבוגר ממנו מעט ושאר בשר רחוק שלו, מצד אביו הם החליפו ביניהם חפצים ושתו זה מדמו של זה. אחרי פעולת ההצלה הדרמטית של בורטה, החליט טמוג'ין לצרף את מחנהו הקטן לקבוצת נאמניו הגדולה יותר של ג'מוקה והם שוב נשבעו אמונים זה לזה. יחסי האנדה בינו לבין ג'מוקה היקנו לטמוג'ין מעמד מיוחד בהיררכיה של השבט ובמשך כשנה וחצי, קיבל עליו מרצון את מעמדו כפקודו של ג'מוקה. אולם "ההיסטוריה הסודית" מספרת כי ג'מוקה התחיל לנוהג בטמוג'ין פחות ופחות כ"אנדה" ויותר כאח צעיר. באמצע מאי 1181 כאשר פרקו את מחנה החורף ופנו לשדות מרעה רחוקים, החליט ג'מוקה שאינו רוצה עוד לחלוק עם טמוגין את עמדת ההנהגה והציע לטמוג'ין שהוא עצמו ייקח את הסוסים ויחנה סמוך להרים וטמוג'ין ייקח את עדרי הכבשים והעזים היוקרתיים פחות ויחנה סמוך לנהר. לאחר התייעצות עם בני משפחתו, נמלטו הוא ופמלייתו הקטנה בחשאי, בחסות הלילה, כדי להתרחק מג'מוקה. הקרע בין שני הצעירים באותו הלילה של ראשית הקיץ ב-1181 התפתח והיה לשני עשורים של לחימה, בין שני הלוחמים המונגולים הבולטים, שהפכו ליריבים מרים. את עשרים וחמש השנים הבאות יקדישו שני היריבים לגזלת בעלי חיים ונשים זה מזה, לפשיטות והרג של לוחמיהם. עד שגבר טמוג'ין על ג'מוקה, ולבקשתו הוציא אותו טמוג'ין  להורג, על ידי שמחץ את גופתו העטופה בשטיח גדול, כדי שדמו לא יישפך ונשמתו לא תיפגע[13].

ב-1206 לאחר שהכה את הטאיצ'וטים (Taichuut) והנאימנים (Naiman), אויביה המסורתיים של משפחתו, בקרבות שהובלו על ידי הגנראלים המבריקים שלו, סובדי (Subedai) וג'בה (Jebe), כבר היו כל שבטי המונגולים כפופים למרותו. ממקורות בני התקופה עולה שהיה גבר גבה קומה יחסית, בעל זקן ארוך ודק ועיניים שדמו לעיני חתול. מיוחסת לו האמרה: "התענוג הגדול שיכול אדם להשיג הוא הניצחון: להנחיל מפלה לצבא האויב, לרדוף אחריו ולבוז את רכושו, להביאו לדמעות, לרכוב על סוסיו ולהתעלס עם נשותיו ובנותיו". זהו אינו ציטוט היסטורי, אבל מעיד על אופיו ובעיקר על תדמיתו בקרב שכניו, בעלי בני בריתו ויריביו. כבן נוודים הוא בז לחיי המותרות של שכניו הסינים, כפי שעולה מאמרה שיוחסה לו: "השמים [הנצחיים] מאסו בגאווה היתרה ובמותרות שבסין […] אנו בא מהצפון הברברי […] אני לובש את אותם הבגדים ואוכל אותו המזון שלובשים ואוכלים מגדלי הסוסים". לאחר שלושים שנה של מלחמות. בבגרותו, והוא בן 44, כינס ליד מקורות נהר אונון, את הקוריטלאי (Kurultai) – אסיפת השבטים הכללית – פרס את דגלו – לבן ומקושט בתשעה זנבות סוסים – שם קיבל את התואר "חאח'אן", כלומר, "הח'אן הגדול" ואת הכינוי הרם, "צ'ינגיס ח'אן" – תואר שבא לציין את השלטון בכיפה (משמעו "אדון כל הנשמות"). כך החלה לקום האימפריה המונגולית האדירה. בשנים שלאחר כך נכנעו לו, אם בכוח ואם בהטלת אימה, כל יתר העמים המונגוליים והעמים הטורקים הפגניים, כולל שבטי היערות של דרום סיביר. הוא ריכז סביבו צבא שמנה לפי הסברה, כמאה אלף איש ומסעות הכיבוש שהוביל, נועדו כנראה גם לאפשר לחייליו ליהנות משלל המלחמה ולשמור על נאמנותם. צ'ינגיס ח'אן ביקש לעקור מן השורש את הנאמנות השבטית המסורתית. הוא נהג לפזר צבאות שבטיים בין יחידות שונות, מבלי יכולת לעבור מיחידה ליחידה. את ברית האנדה המסורתית החליף בשבועת הנוקור (nökör), שבין חייל למפקדו. מראשי המפקדים ועד אחרוני החיילים, נדרשה צייתנות עיוורת. גם המשפחות שליוו את החיילים ודאגו לצרכיהם היו כפופות למפקדי הצבא. הוא הקים את בירתו ב- Karakorum, כיום Kharkhorin שבמונגוליה.

צ'יינגיס ח'אן הקיף את עצמו ביועצים אויגורים וציווה לאמץ את האלפבית האויגורי, כדי לכתוב בו את השפה המונגולית. למרת שלא ידע קרוא וכתוב ולא הבין אף שפה, חוץ משפת הולדתו, הוא היה לא רק מצביא גאוני, אלא גם מנהיג מדיני ומחוקק. דיני המונגולים קובצו, ע"פ פקודתו, ולימים נכתבו בספר חוקים – ה'יאסאק', שהקנה לעם הנוודים ארגון חברתי איתן ותרמה לגיבוש עמו ליחידה אחת. צ'ינגיס ח'אן ויורשיו המיידיים אכפו גם מאות שנים לאחר מכן. – בשמם של "שמי התכלת הנצחיים" – תקנון שהשפעתו ניכרה בספרי החוקים של המונגולים,

לא ידוע על ג'ינגיס ח'אן כאדם, למעט העובדה שהאמין מאד בשמאניזם ואחד האנשים המשפיעים ביותר עליו היה השמאן Kököchu, שנודע גם בכינויו Töv Tengri, שעם הזמן ניסה לבנות כוח מתחרה לזה של צ'ינגיס ושילם על כך בשבירת גבו.

כיבושי צ'ינגיס ח'אן

איחוד שבטי המונגולים לא השביע את תאוות הכיבושים של צ'ינגיס ח'אן והוא נערך להוביל את עמי הערבות בדרך הכיבושים הגדולה. המונגולים פרצו אל בימת ההיסטוריה של העולם על ידי הטלת אימה מתוכננת ומחושבת. עם סיום המערכה הממושכת לכיבוש סין וקוריאה, פרצו המונגולים למרכז אסיה ולעבר הקווקז. לפי אחת הדעות, צבא הפרשים של צ'ינגס ח'אן מנה כרבע מיליון פרשים. מספר הסוסים היה גדול עוד יותר. הם נהגו מעת לעת להחליף את הסוסים כדי לאפשר להם לנוח. כוחותיו התקדמו במהירות גדולה. עד לתנועת הוורמאכט במלחמת העולם השניה, אף אחד לא הגיע למהירות שלהם.

צ'ינגיס ח'אן בנה מכונת מלחמה משוכללת. הכוחות היו מסודרים ביחידות של עשרה חיילים שנקראו Orvan, של מאה חיילים שנקראו Zuun ושל רבבה שנקראו Tümen. כל הגברים מעל גיל 14 חויבו בשירות צבאי, למעט מרפאים וכוהני דת. עם גיוסם הצטוו הגברים לעזוב את עדריהם, להביא עמם מספר סוסים להחלפה בדרך ולהגיע ליחידה אליה גויסו. חיילים בני מטות עוינים פוזרו בהתאם בין יחידות טומן שונות. צ'ינגיס ח'אן עצמו היה מוגן על ידי משמר מלכותי מיוחס, שנקרא Keshig ומנה עשרת אלפים שומרים. כל חייל נשא עמו מגן עור וקסדה עשויה עור או ברזל, בהתאם לדרגתו. לכול חייל היו שתי קשתות כפולות קימור ואשפה עם לפחות שישים חצים. הפרשים הקלים צוידו בחרב קצרה ובשנים שלושה כידונים. הגדודים הכבדים צוידו בחרב בעלת להב מעוקל, גרזן, או אלה וחנית באורך של ארבעה מטרים. לחיל הפרשים שגיבש צ'ינגס ח'אן לא היה מענה צבאי בעולם כולו. ההיסטוריון הפרסי גוואיני (1226-1283), הגדיר אותו כך: "מימיו של אדם [הראשון] ועד ימינו, לא היה צבא שישווה לזה של המונגולים"[14].

צ'ינגיס ח'אן לא היה יוצא לקרב לפני שאסף מודיעין. הוא הקים רשת של ריגול, ששלחה זרועות ארוכות לחלקים גדולים מייבשת אסיה ודאג להיפגש עם נוסעים, בעלי ברית ואנשים שחזרו מן השבי. המונגולים הפעילו לוחמה פסיכולוגית, כאשר תושבי עיר שנכנעה ללא התנגדות, פעמים רבות לא נפגעה; עיר שגילתה התנגדות, תושביה נרצחו. השמועות עברו מהר ומוטטו את כוח התנגדותן של הערים שבאו בתורה. הרג היה עסק. חיילים קיבלו תמורה לפי מספר האנשים שהרגו.

שלוש שנים לאחר התכנסות הקורילטאי של שנת 1206, יצא צ'ינגיס ח'אן לשורה של מלחמות שהרחיבו את גבולות ממלכתו. תחילה נלחם בשבטים ועמים שגבלו במונגוליה וב-1211 יצא להילחם נגד קיסרות ג'ין שבצפון סין . ערב צאתו למסע הכיבוש ב-1211 הכריז באזני בני עמו: "השמים הבטיחו לי ניצחון". בין השנים  1211 ו- 1216 כבש את סין הצפונית, שחלקה המערבים היה שייך לטאנגוטים ואילו מנצ'וריה והנפות הצפוניות-מזרחיות של סין היו נתונות לשלטונה של שושלת ג'ין. אחרי שהקיף את ארץ הטאנגוטים ומושלם קיבל את מרותו, פלש צבאו, בשלושה ראשים, אל ארץ ג'ין ותוך שלוש שנים נכבש כל הצפון.

לאחר מכן, הוא פתח במערכה נגד שושלת סונג הסינית, ששכנה דרומה משם. יחידות של צבא ג'ין, הצטרפו אליו, בעיקר מחיל המהנדסים והחפרים. מהם למד את מלאכת המצור ואת כיבוש הערים הבצורות. עד עתה התרגלו המונגולים להילחם בשטח פתוח. כעת התמודדו לראשונה עם מלחמה ממושכת ועם מצור. במשך קרוב לשנה הם צרו על ז'ונגדו (Zhongdu), בירת ממלכת ג'ין , ששכנה בבייג'ין של ימינו. באביב 1215 פרצו המונגולים לעיר ונפלו לידיהם 108,000 בתי אב, 100,000חיילים שהגנו על העיר, כל כלי הנשק שהיו בעיר ובית האוצר הקיסרי. חודשיים ימים נמשכה הביזה. אלפי תושבים נטבחו וחלקים גדולים מהעיר הועלו באש. בני התקופה מתארים שליד העיר נותרה גבעה שכולה לבנה מאפר עצמותיהם של תושבי העיר ושהאדמה נעשתה שמנונית משומן האנשים שנשרפו. מדובר בתיאורים ציוריים ומוגזמים, שמשקפים את הרושם הקשה שהותיר הכיבוש המונגולי של העיר. לאחר שהפקיד מושל צבאי על השלמת הכיבוש, חזר צ’ינגיס חאן למונגוליה ב- 1216.

.אולם, מבחינת ההיסטוריה העולמית, חשובה יותר התקדמות המונגולים מערבה. בשנת 1218, החל להתקדם מערבה. בעקבות מרד של השבטים הנודדים בערבות קירגיזסטן, יצא למסע מלחמה, בו השמיד את המרקיטים כמעט כליל. בפיקודו של מצביאו ג'בה (Jebe) "החץ", פלשו כוחות מונגוליים אל הח'אנאת של  הקאראח'טים (khanate of Qara Khitai), שנודעה גם כ"ליאו (Liao) המערבית". באותה שנה כבש צ'ינגס ח'אן את קשגר, ירקן וחיטאן, בשולי אגן טרים של טורקסטן המזרחית (כיום שינג'יאנג') ולאחר שהשתלטו על כל השטחים שעד ימת בלחש (Balkhash) ונהר סיר-דריה (Syr Darya) – שהיה מוכר בעת העתיקה כיקסרטס (Jaxartes) – נעשו שכניו של מוחמד עלא-א-דין, השאה הטורקי המוסלמי של חואריזם (Khwarazmia), שישב בקוניה אורגנץ'. היתה זו ממלכה מוסלמית שהגיעה עד הים הכספי במערב ועד לים הערבי בדרום.

תחילה ניסה צ'ינגיס ח'אן לקשור עמו קשרי מסחר, בין היתר, כדי לנצל את יריבותו עם הח'ליף של בגדאד. חלק מההסכם הייתה הבטחה של מושל חואריזם כי יתיר לשיירות מונגוליות לעבור ללא פגע בארצו. אולם שנה אחר כך נבזזה, בפקודת המושל החואריזמי, שיירה שבאה ממונגוליה, בעיבורי העיר אוטראר (Utarar) שעל נהר סיר דריה וכ- 450 סוחריה הומתו לפי חרב.

ראו באתר זה: תולדות אסיה התיכונה בימי הביניים.

פגיעה בשיירות היא טאבו, "קאזוס בלי". (אי אפשר שלא להיזכר, אסוציאטיבית כמובן, ברנו דה שאטיון שתקף את שיירה מוסלמית והבעיר את חמתו של צלאח א-דין). רק איש אחד הצליח להימלט ולדווח לצ'ינגיס ח'אן על האירוע. צ'ינגיס ח'אן שלח משלחת שגרירים לקוניה אורגנץ', פנה לשאה ובקש שיסגיר לידיו את האחראי לטבח. מוחמד עלא-א-דין הוציא להורג את ראש השגרירים וחרך את זקניהם של היתר. השפלת השגריר פגעה קשות בצ'ינגיס ח'אן והוא גמר אומר לנקום. נקמתו של היתה מהירה ומוחצת. בשנת  1219 חצה עם צבאו את נהר היקסרטס (סיר דאריה), ופלש אל אדמות האיסלאם. למונגולים היו שני יתרונות: צבאם התאפיין במשמעת ברזל ובנאמנות מוחלטת, בעוד שהצבא החוורזמי היה מעין שמיכת טלאים, אגד של שבטים שונים, מהם עוינים זה לזה. בנוסף לכך, עלא דין מוחמד טעה וחילק את צבאו בין הערים השונות של ממלכתו. בכול עיר שאליה הגיע, נתקל אפוא הצבא המונגולי בכוח צבאי קטן יחסית. רושמי הקורות של אז התבטאו:  "בפקודה זו הוציא השאה גזר דין מוות על עצמו. כל טיפת דם, ששפך אותה שעה, שולמה בנחלי דם נתיניו. כל שערה, שנפלה משער ראשם של קורבנותיו, שולמה באלף ראשים, וכל דינר שגזל, שולם בהררי ככרות זהב". עלא דין מוחמד הצליח לברוח אל אי בים הכספי, שם חי מספר שנים ומת כאביון. הצבא המונגולי תפס את אילנצ'וק (Ilanchuk), המפקד הח'וארזמי שפגע בשיירה ושפך כסף מותך לעיניו.

צ'ינגיס ח'אן השתמש בשיטות מלחמה מגוונות שהתבססו על תנועה מהירה, תקשורת, התקפות פתע, לקיחת בני ערובה ששימשו כמגן אנושי כמו כן פותחה רשת מודיעינית ענפה, שהתבססה על מרגלים וסוחרים. מספר הסוסים היה גדול ממספר החיילים והחיילים היו מחליפים סוסים מעת לעת, כשהם ניזונים מחלב ומדם. גם מבחינה טכנולוגית היתה להם עדיפות: קשת מעצמות שהטווח שלה הגיע ל-250 מ'; כפול מזה של הקשת האירופאית וכן השתמשו במעיין "מרגמות", שירו אבנים. את חומר הנפץ סיפקו להם הסינים. כאשר צ'ינגיס ח'אן פלש, בכל מקום רווחה השמועה כי אין לנצח את המונגולים. ערים רבות נפלו בפניו ללא קרב.

כיבוש בוכרה היה גולת הכותרת של מתקפת פתע. אחת הפעולות הנועזות ביותר מסוגה, בהיסטוריה הצבאית. אגף אחד של צבאו יצא ממונגוליה, לתקוף ישירות את ערי הספר שבשליטת השולטן, אך חטיבת לוחמים אחרת, נעה בחשאי וגמאה מרחק גדול יותר מכול צבא אחר – שלושת אלפים ומאתיים ק"מ דרך מדבר, הרים וערבות והסתננה עמוק מאחורי קווי האויב, במקום הכי פחות צפוי מכול. בזכות קשרי הידידות שקשר עם נוודי האזור, הצליח להוביל את צבאו אל יעדו, במסלול שלא נודע עד אז, דרך המדבר. הצבא שהגיח בהפתעה, לא מיהר לתקוף את בוכרה. צ'ינגס ח'אן ידע, ששום תגבורת לא תוכל ליטוש את ערי הספר הנתונות במתקפת צבאו, הוא ניצל את גורם ההפתעה, כדי להגביר את הפחד של הציבור. הצבא המונגולי כבש תחילה את הערים הקטנות הסמוכות לבוכרה והניח לתושביהן להימלט אליה. שם גדשו הפליטים את העיר והעלו את מפלס החרדה. לפני שצ'ינגס חאן היה תוקף עיר הוא היה מציע לה תנאי כניעה נוחים. אלו שבחרו לקבל את התנאים ולהצטרף למונגולים, זכו לייחס סלחני. אלו שלא, זכו ליחס קשה במיוחד. המונגולים הצעידו את השבויים לפניהם, כבשר תותחים לקראת ההתקפה הבאה. מרבית החיילים הטורקיים שהגנו על בוכרה נמלטו, היישר למלכודת שטמנו להם החיילים המונגוליים.

בשנת 1120 נכנעה בפניו בוכרה[15]. בדרך כלל, צ'ינגס חאן לא היה טורח להיכנס לערים שכבש. כאשר הניצחון היה מובטח, היה נוסג עם חצרו למחנה מרוחק ונעים יותר. אולם במקרה של בוכרה נהג אחרת. בוכרה לא היתה רק עיר מסחרית חשובה, אלא גם מרכז ללימודי דת ותוארה כ"עדי עונג" לאסלאם כולו". בהכירו את הערך התעמולתי של נצחונו, נכנס צ'ינגס חאן רוכב על גבי סוסו לעיר. השליט המונגולי נכנס ברגל אל המסגד הגדול, שהיה כנראה המבנה היחידי אליו נכנס כל חייו. עם היכנסו ציווה כי חכמי הדת ומשרתי הקודש יאכילו את סוסיו ובכך העניק להם את חסותו, כפי שנהג כמעט תמיד באנשי הדת שנפלו בידיו. הוא זימן למסגד את נכבדי העיר והשמיע דרשה: "הנני מקל החובלים של אללה. אלמלא הרביתם לחטוא, לא היה האל ממיט עליכם עונש כבד כמוני"[16]. כנראה שהעיר נשרפה תוך כדי ביזה ולא בפקודת הח'אן. סברה זו נשענת על הידיעה שהמונגולים הבחינו בין ערים שנכנעו להם לבין ערים שהתעקשו להילחם, או מרדו בהם. מבוכרה המשיך צ'ינגס חאן לסמרקנד. הוא הטיל מצור על העיר וזו נפלה כעבור חמישה ימים בלבד.  ב- 1221 נסתיים כיבושן של הערים העצמאיות שבין הסיר דאריה והאמו-דאריה וכיבוש נחלאות השאה של חוארזם.

בינתיים עיר הסחר העשירה אורגנץ (Urgench), היתה בידי הכוח החוורזמי. התקיפה של אורגנץ' נחשב לקרב הקשה ביותר בפלישה המונגולית. הקורבנות המונגולים היו גבוהים במיוחד בשל חוסר ניסיונם בלוחמת שטח בנוי. כרגיל, לאחר כיבוש העיר, האומנים נשלחו למונגוליה, נשים צעירות וילדים ניתנו לחיילים המונגולים כעבדים והיתר נטבחו. ההיסטוריון הפרסי ג'יובני מדווח של-50,000 החיילים המונגולים ניתנה משימה להרוג 24 אזרחים אורגנצ'ים כל אחד. מודבר באחד ממעשי הטבח שטופי הדם ביותר בהיסטוריה האנושית.

לאחר שהארץ נהפכה לשממה. בשנה שלאחר מכן חצו המונגולים את נהר האמו-דאריה ללא קושי ושטפו הלאה וכבשו את מרב (Merv), בלח' (Balkh),  נישאפור (Nishapur) ואת צפון איראן. טולי, בנו של צ'ינגיס ח'אן, עשה שמות בחוראסאן. ההרס שזרעו המונגולים היה עצום. הצבא החריב כל מה שפגש בדרכו והרס חקלאות ומערות השקיה באופן שלא הצליחו להשתקם דורות אחריו. מספרים שעם נפילת העיר מרב (כיום בטורקמניסטן), לידי המונגולים, נטבחו 700,000 תושביה ורק 80 בעלי מלאכה ניצלו הודות לכישוריהם. גם כשטבחו אוכלוסיות שלמות, ידעו המונגולים לאתר בהם בעלי מקצוע שונים, להביאם למונגוליה ולהטיל עליהם תפקידים רמי מעלה. ההיסטוריון הפרסי רשיד א-דין, בן המאה ה-13, טען שעם נפילת הממלכה החוורזמית, הועברו למונגוליה מאה אלף בעלי מלאכה. ב-1221 היו חוואריזם, חוראסן ואפגניסטן כולן, בידי המונגולים. צ'ינגס ח'אן שלח כוח, שמנה שלושה טומאנים (30,000 פרשים), שכלל כ-30 אלף פרשים (3 טומאנים) בפיקוד המצביאים ג'בה וסובוטאי[17] ,למרדף אחרי השאה מוחמד השני, שליט חווארזם, במטרה ללכוד או להרוג את האחרון. במסגרת המרדף, הגיע הכוח לאזור עיראק-עג'מי (צפון-מערב איראן של ימינו) שם איבד את עקבותיו של השאה (שנמלט לאי בים הכספי, שם מת בראשית שנת 1221).

במהלך אותה שנה, נתן ג'ינגיס חאן אישור לתכניתם של מצביאיו, לסייר בארצות שמצפון לים הכספי, לחצות או הרי הקווקז, לצורך איסוף מודיעין, לתקוף מהעורף את קואליציית שבטי הנוודים הקומאנים ולחבור חזרה אל הכוח המונגולי העיקרי. מסע המלחמה היה אמור לארוך לא יותר משלש שנים.

צבא הפרשים המונגולי, במסע בזק מופלא, הגיע ב- 1122 לקווקז, חצה את אזרבייג'אן ופלש לכורדיסטן. סובוטאי פתח בפלישה לגאורגיה וארמניה, כשלרשותו 30,000 איש. פרצה מערכה קצרה ועזה עם האבירים הגאורגים, שהתחמשו ונערכו לקראת מסע צלב. המונגולים נסוגו ממנה ומשכו את רודפיהם היישר למארבו של ג'בה. שם נערכו סובוטאי ואנשיו מחדש. הם התקיפו את הצבא הגאורגי משני צדיו ומחו אותו כליל ובזזו את דרום גאורגיה.

ראו באתר זה: תולדות גאורגיה.

המלכה רוסודאן (Rusudan) שלחה מכתב לאפיפיור הונוריוס השלישי (Pope Honorius III) : "לארצי פלשו הטטרים [כך], עם פראי ואמיץ לב, שדמות בני תופת להם, רעבים הם כזאבים, שתאוות הביזה יוקדת בליבם.[…] אבירי גאורגיה בני החיל גרשום מן הארץ וקטלו 25,000 מן הפולשים. אפס, אין עוד במחננו ללחום את מלחמת הצלב, כאשר הבטחנו להוד קדושתו כי נעשה"[18]. האמת החשובה ביותר המשתמעת ממכתב זה, היא שמצבם של הגאורגים לא עוד אפשר להם להצטרף למסע הצלב. הצבא המונגולי לא התעכב בגאורגיה. סובודאי הפך את גאורגיה למדינה הווסאלית הראשונה באירופה והגאורגים התגלו כווסלים הנאמנים ביותר למונגולים בדורות הבאים.  הצבא חצה את ההרים צפונה, לכיוון הערבות הרוסיות.. ביציאה מההרים אל שפלת נהר טרק, המתין להם צבא גדול של העמים הקווקזים. המונגולים המותשים נלחמו עמם אך הקרב לא הוכרע. המונגולים שכנעו את הקומאנים (Cumans) יריביהם משכבר, לפרוש מהמחנה הקווקזי, שהרי הם בני גזעם. אך לאחר שתקפו את יתר השבטים ההרריים, החריבו את מבצריהם וכפו על בחוריהם לשרת בצבאם, שבו להכות בקומאנים. מהירות תנועתם של המונגולים, עדיפותם בטכניקה של מלחמה, כלי נשקם שלא היו מוכרים גרמו לתושבי הערבה לנוס מפניהם.

המונגולים כבשו ושרפו את העיר אסטרחן בשפך נהר הוולגה, ולאחר מכן רדפו אחרי הקומאנים מערבה לאורך חופי ים אזוב והים השחור. המונגולים המשיכו מערבה, צלחו את הדון ורכבו לאורך חופו הצפוני של ים אזוב. הם כבשו והחריבו את המבצר הגנואזי סודאק (Kaffa), שבחצי האי קרים. הם המשיכו בפשיטתם מערבה, ובסוף אפריל 1223 הגיעו לגדות הדנייפר, צפונית לים השחור. הערים הנוצריות של המישור הקימו חזית משותפת נגד עמי הערבות שאיימו לפלוש אליהן. מכל הנסיכויות הקטנות וערי המדינה של המרחב, התארגנו כוחות צבאיים, שעל הגדול שבהם פיקד הנסיך מסטיסלב מקייב.

המצביא המונגולי סובוטאי ושותפיו לא היו מעוניינים במלחמה כנגד הנסיכויות הרוסיות, מלחמה שלא נכללה בתוכנית המערכה, שאושרה על ידי צ'ינגיס חאן. כאשר נודע להם על הברית בין הנסיכויות הרוסיות לקומאנים, ועל ריכוז הצבאות הרוסיים מדרום לקייב, הם שלחו משלחת אל הנסיכים הרוסיים, בניסיון לשכנע אותם, שאין למונגולים כוונות לפלוש לאדמותיהם. אולם הנסיכים הרוסיים לא נתנו אמון בהצהרות המונגולים לכן הם הוציאו להורג את עשרת חברי המשלחת המונגולית, ובכך למעשה הכריזו עליהם מלחמה[19]. מן הסתם הם לא הכירו את הקוד הדיפלומטי של המונגולים ולא ידעו איזה מחיר הם עתידים לשלם על הפגיעה בו.

ב-31 במאי 1223 הגיעו כוחות החלוץ הרוסיים לנהר קאלקה (Kalka) הנמצא כיום בנפת דונצק, במזרח אוקראינה, הפרשים הקומאנים, ביחד עם חלק מצבאות הנסיכים חצו ראשונים את הנהר, מבלי להמתין להגעת יתר צבאות הנסיכים הרוסיים, ולריכוז הצבא המאוחד בגדה המערבית של הנהר. הסיבה לכך הייתה, כנראה, רצונם להיות הראשונים להביס את הצבא המונגולי, ולזכות בשלל הרב שנצבר במחנה האויב. מספר החיילים הרוסים היה לפחות פי שנים גדול מזה של המונגולים.

הצבא המונגולי, שכלל לפי מקורות שונים 23-20 אלף פרשים, נקט בטקטיקה הרגילה שלו: הפרשים הקלים, שנשקם העיקרי היה קשת מורכבת רבת עוצמה, ירו מטר חיצים על הכוחות שהתקדמו לעברם, ומיד לאחר מכן ביימו מנוסה מדומה, כדי למשוך את כוחות האויב לרדוף אחריהם, ולשבש את הסדר והארגון שלהם. כאשר הפרשים הקומאנים פתחו במרדף, הם הותקפו במפתיע על ידי הפרשים הכבדים המונגוליים (שלפי הערכה אחת היוו כשני שליש מכלל הכוח המונגולי), שהיו מצוידים בשריון כבד יותר, ונשקם העיקרי היה רומחים. ההסתערות המרוכזת של הפרשים הכבדים השמידה חלק גדול מהכוח הקומאני תוך זמן קצר, ושרידיו נשברו ונסו בבהלה, תוך שהם משבשים את המערך של שני הצבאות הרוסיים, שנעו במרחק קצר מאחוריהם. פרשים הכבדים המונגולים, שהיו צמודים לעקבי הקומנים הנמלטים, ניצלו את הכאוס שנוצר, ואת הפערים שנפערו בקו הרוסי, כדי לתקוף ולהביס גם את צבאות ווליניה וגאליץ', שהותקפו במקביל משני האגפים גם על ידי הקשתים הרכובים המונגולים. צבאות צ'רניגוב וקורסק, שנתפסו בלתי מוכנים, וחלקם עדיין לא הספיק להשלים את צליחת הנהר, נשטפו על ידי גל פליטים מבוהלים מצבאות גאליץ' ווהלין, והובסו גם הם תוך זמן קצר על ידי הסתערות הפרשים המונגולים.

צבאו של הנסיך מסטיסלאב השלישי מקייב, שכלל כעשרת אלפים חיילים, הגיע לגדה המערבית של הקאלקה בשלב מאוחר של הקרב. לאחר שהיו עדים לתבוסת הכוחות שצלחו את נהר קלקה, תפס צבא קייב עמדה על גבעה סמוך לגדת הנהר, והשתמש בקרונות המטען שלו כדי ליצור במהירות מערך הגנה היקפי, וכך ניצל מהשמדה מיידית. המצביאים המונגוליים שלחו חלק מכוחותיהם למרדף אחרי שרידי הצבאות הרוסיים, שניסו להימלט צפונה ומערבה, ושאר הכוח המונגולי כיתר את המחנה המבוצר של צבא קייב, וצר עליו במשך שלושה ימים[20]. הכוחות המונגולים תקפו אותו והרעישו אותו במכונות מצור. הם הבטיחו לנסיך קייב, שיניחו לצבאו לסגת חזרה ללא פגע תמורת תשלום כופר, אם יסכים להיכנע. לאחר שאזלו המים במחנה נאלץ מסטיסלאב (Mstislav) השלישי לקבל את תנאי הכניעה, אך ברגע שחייליו יצאו מהמחנה המבוצר שלהם הם הותקפו על ידי המונגולים, שהרגו את חלקם ולקחו את ייתרם בשבי. למונגולים לא הייתה כל כוונה לכבד את הבטחותיהם, לאחר רצח חברי משלחתם, על ידי הרוסים.

התבוסה הרוסית בקרב הייתה שלמה. בכרוניקה של נובגורוד (הנחשבת כמקור האמין ביותר לתולדות רוסיה, שנותר מתקופת הפלישה המונגולית) משנת 1224, נכתב שמהצבא הגדול שנשלח להילחם במונגולים "חזר הביתה כל חייל עשירי"[21]. לפי מקורות אחרים, מספר האבדות של הצבא הרוסי נע בין עשרת אלפים לשישים אלף הרוגים. בהתחשב בעובדה, שהחיילים הרוסיים, שהצליחו להימלט משדה הקרב, נדרשו לסגת חזרה לבסיסם על נהר הדנייפר, מרחק של למעלה מ-150 ק"מ בערבה הפתוחה, תחת התקפות בלתי פוסקות של הפרשים המונגולים, סביר להניח שרק מעטים הצליחו לשרוד את המערכה. המפלה נחרתה בזיכרונו של העם הרוסי, כאסון לאומי. מקובל לראות בתבוסה הרוסית בקרב, הקדמה לפלישת הצבא המונגולי לשטח הנסיכויות הרוסיות בשנים 1237-1240, ולכיבושן על ידי המונגולים.

ראו באתר זה: תולדות רוסיה עד הכיבוש המונגולי.

למרות הניצחון המכריע שנחלו בקרב, לא ניסו המונגולים לנצל את הצלחתם לכיבוש הנסיכויות הרוסיות, שנותרו כמעט ללא הגנה, ולאחר זמן קצר פנו על עקבותיהם, והחלו לנוע מזרחה לכיוון נהר הוולגה. סביר להניח, שהסיבה העיקרית לכך הייתה, שכיבוש הנסיכויות הרוסיות לא נכלל בתוכנית המערכה המקורית, שאושרה על ידי צ'ינגיס חאן. יש לזכור, שהכוח בפיקודם של ג'בה וסובוטאי נועד לשמש כוח פשיטה וסיור בלבד, ולא היה אמור להרחיב את גבולות האימפריה המונגולית. ההתנגשות עם הצבאות הרוסיים נכפתה על המונגולים, ולא נערכה ביוזמתם. לאחר שרדפו אחרי שרידי הצבא הרוסי עד לנהר דנייפר, פנו המונגולים מזרחה, והחלו במסעם חזרה אל הצבא המונגולי העיקרי, שחנה מדרום לימת אראל, כשהם נעים מצפון לים הכספי, ותוקפים בדרכם את ממלכת בולגריה של הוולגה ואת שבטי הנוודים הקומאנים המזרחיים.

הכרוניקאים של ארמניה, גאורגיה והנסיכויות של רוסיה העתיקה, תיעדו אמנם את הופעתם האלימה של המונגולים, אבל לא היה להם מושג מי הם ומה הן מטרותיהן. ההסבר המקובל היה שהתבוסה שנחלו מידי המונגולים היא עונש מידי שמים .הכרוניקה של נובוגרוד היטיבה להגדיר: "הטארטארים [כך] נסוגו מנהר הדנייפר ולא נודע מאין באו והיכן שבו והסתתרו. רק האל יודע מנין הביאם נגדנו, בגלל חטאינו"[22]. יחד עם זאת, הידע המודיעיני, שאסף הכוח המונגולי במהלך מסעו הארוך סביב הים הכספי, היה אחד מהגורמים שהניעו את ההנהגה המונגולית, להחליט על עריכת פלישה בהיקף מלא לאירופה המזרחית והמרכזית, 13 שנים לאחר מסע המלחמה של ג'בה וסובוטאי, ומילא תפקיד מרכזי בתכנון הפלישה המונגולית לאירופה.

בינתיים, דלק צ'ינגיס ח'אן אחרי ג'לאל א-דין, בנו של מוחמד שאה, וניצח אותו על גדות האינדוס. ג'לאל א-דין הצליח להימלט לדלהי[23]. אך המונגולים ערכו פשיטות הרסניות בפנג'ב. בשובו דרך בלוצ'יסטן ואפגניסטן החריב צ'ינגיס ח'אן כליל את הראת (Heart), שהיתה המרכז המסחרי והתרבותי בחלק זה של העולם וטבח את תושביה. ב-1225, בסיומו של מרחץ הדמים שב למונגוליה.

הצבא המונגולי שינה את פני הלוחמה והפך אותה לעניין המתנהל בחזיתות רבות, לאורך אלפי מילין. טכניקות הלחימה החדשניות של צ'ינגיס ח'אן, הפכו את האבירים כבדי השריון של אירופה המדייוואלית, לכלי לחימה שאבד עליו הכלח והמירו אותן בצבא פרשים ממושמע, שהתקדם ביחידות מתואמות. במקום להסתמך על ביצורי הגנה, הוא עשה שימוש מבריק בגורמי המהירות וההפתעה בשדה הקרב ולצדם שכלל את מלאכת המצור, עד כדי כך ששם קץ לעידן הערים המוקפות חומה. הוא למד את אנשיו לא רק להילחם בחזיתות שהפרידו ביניהן מרחקים בלתי אפשריים, אלא גם להחזיק מעמד בלחימה, עשרות שנים. בתוך עשרים וחמש שנה, הכניע הצבא המונגולי, ארצות ועמים, יותר מכפי שהרומאים כבשו בארבע מאות שנים. צ'ינגיס חאן ואחרו יורשיו, כבשו את מרבית ארצות התרבות המאוכלסות ביותר במאה ה-12. הכיבושים המונגוליים הפכו את המאה ה-13 למאה שטופת דם, הנוראית ביותר שידע האדם, עד מלחמות העולם של המאה ה-20. הכרוניקנים מספרים על טבח של 1.6 מיליון איש בהראת ; 1.7 מיליון בנישאפור ועוד. מעריכים שחוסלו 30% מהאוכלוסייה של אסיה התיכונה. ההרס היה עצום.

צ'ינגיס ח'אן לא אפשר לאיש לצייר את דיוקנו, או לפסל את דמותו. שיר מונגולי מודרני על צ'ינגס ח'אן אומר: "דימינו את הופעתך, אך מחשבותינו היו ריקות". בהיעדר ציור דיוקן לא נותר לעולם אלא לדמיין אותו כרצונו. הסינים תיארו אותו כחכם סיני קשיש שקוע בשרעפים, בעל זקן ארוך ודקיק ועיניים ריקות. אמן מיניאטורה פרסי תיאר אותו כשולטן טורקי היושב על כס מלכותו. האירופאים תיארו אותו כברברי מכוער, עז פנים. כפי שהאומנים בארצות שונות ציירו את דמותו בדרכים שונות, כך עשו גם ההיסטוריונים בניה תקופה ואלו שבאו אחריה. בהיעדר מידע, הם בראו מיתוסים וסיפורים דמיוניים על חייו של צ'ינגס ח'אן והשליכו עליהם את פחדיהם הכמוסים. בניגוד לאישים כמו אלכסנדר מוקדון, יוליוס קיסר, קארל הגדול או נפוליון, שתיאור הישגיהם גימד את מעשי האכזריות שלהם, במקרה של צ'ינגס ח'אן נשכחו ההישגים ואילו מעשי האכזריות הועצמו פי כמה. צ'ינגס ח'אן הפך לסטראוטיפ של הברברי צמא הדם, שהתענג על הרג לשמו. ברבות השנים הפכו המונגולים שעיר לעזאזל הנושא על גבו את כל כישלונותיהם של עמים אחרים.

אולם, בנוסף לכיבושים ולמעשי ההרג הרבים, האימפריה של צ'ינגיס חאן חיברה וצירפה את הציוויליזציות הרבות שהתקיימו סביבה, לכלל סדר עולמי חדש. עם לידתו של טמוג'ין בשנת 1162, היה העולם מורכב משורה של ציוויליזציות אזוריות, שידעו אך מעט על האחרות, פרט לשכנה הקרובה. עד לצ’ינגיס ח'אן, כנראה שאיש בסין לא שמע על אירופה ואולי רק מעטים באירופה שמעו על סין. עם מותו של צ'ינגס ח'אן, בשנת 1227, כבר היו הקצוות הללו מחוברים בקשרים דיפלומטיים ומסחריים.

צ’ינגיס ח'אן לא שאף לרשת את הציוויליזציות שפלש אליהם. כמו אטילה ההוני, 800 שנים לפניו, הוא רצה בשלל המלחמה, ללא כבלים. דומה ולחם למען המלחמה, למען השלל שהביאה לו, בגין סכנותיה, ריגושיה והסיפוק מן הניצחון. אולם משסיים את הקרבות, הוא ניתץ את המערכת הפיאודלית, המבוססת על זכויות היתר של האצילים ועל שיוך מלידה וייצר מערכת חדשה וייחודית, שהתבססה על מצוינות אישית, על נאמנות ועל הישגים. הוא הוריד מסים לכול וביטל כליל את המיסוי אצל רופאים, מורים, כהני דת ומוסדות חנוך. לאחר שהרס את הערים שהתנגדו לו הוא ארגן מחדש את ערי המסחר המנותקות שלאורך דרך המשי, לאזור של סחר חופשי, ענק. הוא יצר חוק בינלאומי והכיר בעליונותם של חוקי "שמי התכלת הנצחיים" על כל בני האדם. הוא עמד על כך שהחוקים יחולו על השליטים כפי שהם חלים על פשוטי העם. הוא עמד על כך שיתקיים שלטון חוק ואסר את העינויים, אך יצא למסעות מלחמה גדולים, כדי למצוא ולהרוג שודדים, טרוריסטים ומתנקשים. הוא קבע מנהג של מתן חסינות דיפלומטית לכל שגריר ושליח רשמי של מדינה, לרבות שלוחיהן של מדינות אויב.

עד מותו כנראה מזיהום ברגלו, והוא בן 65, הספיק צ'ינגיס ח'אן להקים את האימפריה היבשתית הגדולה ביותר שהאדם הכיר עד אז. האימפריה המונגולית שלטה ע"פ שטח עצום: מן האוקיינוס השקט ועד לים השחור. מצפון סין, עד שפלת הוולגה ועד איראן. כיבושיו של צ'ינגיס, שהיו יוצאים מן הכלל כשלעצמם, היו בני קיימא יותר מכיבושים אחרים בהיקף דומה.

שנה לאחר כיבוש סמרקנד, נפל צ'ינגיס ח'אן מסוסו בעת ציד וסבל מפגיעות פנימיות חמורות, למרות הוראות רופאיו, הוא המשיך לפקד על הצבא והסתיר את סבלו מפני חייליו, אך בשנת 1117, כשהבין שימיו ספורים, הוא קרא אליו את בניו והשביעם שלא להפר את החלטתו להוריש את השלטון לבנו אוגדיי (Ögedei) ולהשלים את המלחמה נגד סין. הוא הורה להם לשבור חץ אחד בידיים חשופות והם עשו זאת בנקל. אחר כך הורה להם לשבור אגודה של חצים והם לא הצליחו בכך. כך ציווה עליהם להישאר לעולם מאוחדים. בניו ונכדיו, שהפכו לגנרלים בזכות עצמם, הרחיבו את האימפריה עוד בחייו, בלעו את סין (ראה להלן) ואת המזרח התיכון, התגרו ביפנים, אם כי ללא הצלחה, כבשו את ווייטנאם ולאוס וכיתרו את הודו[24].

בעקבות פרשיו המסתערים של צ'ינגס ח'אן, סומנו מחדש גבולות העולם. האדריכלות שלו לא יצרה מבנים, אלא אומות. הוא גיבש ארצות קטנות ליחידות גדולות יותר. במזרח אירופה, איחדו המונגולים תריסר נסיכויות וערים סלביות למדינה רוסית גדולה. במזרח אסיה הם יצרו מחדש מדינת סין ענקית. הוא חיבר את שרידיה של שושלת סונג (Song) בדרום, עם ארצות הגורצ'נים (Gorchens) במנצ'וריה, טיבט במערב, ממלכת הטנגוטים (Tangut Empire) בשולי מדבר גובי וארצות האויוגורים במזרח טורקסטן. המונגולים לא פרצו דרך בתחום הטכנולוגיה, לא ייסדו דת חדשה, לא כתבו כמעט ספרים או מחזות ולא העניקו לעולם שיטות עיבוד חקלאיות חדשות. הם לא יצרו כלי חרס, לא ציירו תמונות ולא הקימו בתים. אבל תוך כדי תנופת הכיבוש שלהם, אספו והעבירו, מתרבות לתרבות, את המיומנויות הללו. המבנים היחידים שצ'ינגיס ח'אן הוריש לדורות הבאים הם גשרים. הוא אמנם דחה בבוז את הרעיונות להקים מבצרים, מצודות, או חומות. אך תוך כדי התקדמותו, הקים כנראה גשרים, יותר מכול שליט אחר בהיסטוריה. הוא מתח גשרים מעל מאות נחלים ונהרות, כדי לזרז את תנועת הצבאות והסחורות.

המסורת נוהגת לצטט את דבריו של צ'ינגיס ח'אן לצבאו: "אין לאדם הנאה גדולה יותר מניצחון על אויביו ומהנסתם מלפניו, מרכיבה על סוסיהם ומנטילת נכסיהם, מראיית פני יקיריהם שטופי דמעות, ומחיבוק נשותיהם ובנותיהם בזרועותיו". בסוף מאה ה-14 כתב הסופר האנגלי ג'פרי צ'וסר (Geoffrey Chaucer) את "סיפורי קנטרברי"[25]. הוא היה אמון על סיפורים שנועדו להפחיד את קהל שומעיו מפני החטא וסיפורו אכן עוסק בנושאים אלה. אחד מסיפוריו, "סיפורו של הפרש", עוסק בצ'ינגס ח'אן: "שמו קמבוסחאן היה ובימיו יצא שמעו לכוח ולעוז. עד לא נודע בשום עיר ומחוז, שליט גדול כמוהו ומפואר כמוהו"[26].

לקראת סוף חייו נועץ בטאואיסט והאלכימאי הסיני צ'אנג צון (Chang Chun). הוא הזמין אותו למחנה שלו בהינדו כוש וביקש ממנו למצוא לו תרופה לחיי נצח. הניסיון לא עלה יפה. באוגוסט 1227, בעיצומו של מסע מלחמה נגד ארץ הטנגוטים, שבמעלה הנהר הצהוב, הוא מת, ליד Yinchuan, במחוז גאנסו של ימינו, כנראה מזיהום ברגלו. בלשון המונגולים הוא "עלה השמימה".

הרועים הלוחמים המונגולים, נדדו בערבות העשב של אסיה התיכונה, כשהם נושאים עמם "סולדה" (Sülde Tngri), מעין "נס רוח", עשוי משערות שנלקחו ממיטב הסוסים האצילים ונקשרו לקת הרומח. ממש מתחת ללהב. נס הרוח , אותו היה קובע המונגולי בפתח אוהלו, העביר את הכוח מן הטבע אל הלוחם. שער הסוס המתבדר ברוח, דרבן את בעליו להמשיך הלאה. המונגולים האמינו שלאחר מותו של הלוחם, תשכון רוחו בסולדה שלו. הנס השחור של צ'ינגס ח'אן נשא את רוחו גם לאחר שהממלכה שהקים התפוררה והלוחמים הדגולים שבו לרעות את סוסיהם בערבות הדשא. במאה ה-16 בנה הלאמה זאנאבאזר (Zanabazar), אחד מצאצאיו של צ'ינגס ח'אן, את המנזר שנועד להגן על הנס ולשמר את רוחו של מייסד האימפריה. הנזירים הרבים שהתקבצו במקום, חברי כת "המצנפות הצהובות" הגנו על הנס הזה מפני פגעי אקלים ואדם. אך כוחם לא עמד להם מול הפוליטיקה הקומוניסטית של המאה העשרים. המנזר נסגר, הנזירים גורשו או נהרגו ונס הרוח אבד[27]. באפריל 1964 פורסמה אזהרה חמורה, בעיתון הרשמי הסוביייטי "פראבדה", נגד כל ניסיון "להציג את הברברי צמא הדם ג'ינגיס ח'אן [כך] ,כדמות מופת ואישיות פרוגרסיבית מבחינה היסטורית". דובר של סין הקומוניסטית השיב לסובייטים כי :הרוסים צריכים דווקא להעריך את המונגולים מפני שהפלישה המונגולית לרוסיה, העניקה לרוסים הזדמנות להתוודע לתרבות נעלה יותר". כך או כך, הרדיפות שפרצו אז במונגוליה, שהיתה אז מדינת חסות סובייטית, שמו קץ למחקרים חשובים של בלשנים, היסטוריונים , ארכיאולוגים ואחרים שניסו ללמוד ולהבין את צ'ינגס ח'אן וההיסטוריה המונגולית[28].

צ'ינגיס ח'אן נשאר, עד לזמננו – "הרוח המגינה הגדולה" של בני עמו. ההוכחה לכך היא שב- 1980 מצאו לנכון, שליטי הרפובליקה העממית של סין, לשחזר את המאוזוליאון שלו במדבר אורדוס שבמונגוליה הפנימית, כדי לזכות באהדה הקשורה לכיבוש זכרו. כיום, ניצב פסלו באולן באטאר, בירת מונגוליה (החיצונית"), בתור האב המייסד של עמו וארצו.

להמשך קריאה: הפלישה המונגולית לאירופה.

הערות

[1] דן גולדנברג, מונגוליה. מג'ינג'יס ח'אן עד מרקו פולו, מפה, תל אביב, 2005, עמ' 7

[2] . לימים, שבטים טורקיים, שאינם עות'מניים, נקראו בפי הטורקים עצמם 'הטטרים השחורים'. כיבושה של רוסיה בידי צ'ינגיס ח'אן ויורשיו קרוי שם "השעבוד הטטרי", בעוד שבאירופה המערבית הוא מכונה "הכיבוש המונגולי". הכינוי "טטר" שהיה פעם שמו של פלג מונגולי, שימש תקופה ארוכה לציון התושבים המוסלמיים דוברי הטורקית, תושבי השטחים שהיו נתונים בעבר לשליטתם של הח'אנים המונגוליים מ"הורדת הזהב" . עם הזמן, התיישבו בהורדת הזהב, בעיקר טטרים.

[3] למרות שאחד העמים להם היו המונגולים כפופים זמן רב – הטונגוסים – כתבו את כל תולדות האימפריה שלהם, במאה ה-12 בכתב אלפ-ביתי מיוחד – הכתב הטונגוסי.

[4] Rachewiltz, Igor de ("The Secret History of the Mongols: A Mongolian Epic Chronicle of the Thirteenth Century". Western Washington University.

[5] Onon, Urgunge. The Secret History of the Mongols 2001. p. 17.

[6] Biran, Michal. Chinggis Khan. Oxford: Oneworld, 2012. p. 33

[7] חשיבות "ההיסטוריה הסודית של המונגולים" חורגת בהרבה מכך: זו ההתייחסות הראשונה והיחידה (אם כי לא ישירה) לצ'ינגיס ח'אן ומתוארת מפי מישהו שנוכח בלוויה שלו., למערב נודע על קיומו של הספר הזה רק ב-1972,

[8] ג'ק ותרפורד, ג'ינגס ח'אן, דביר, 2010, עמ' 54.

[9] מיכאל פראבדין, הכיבוש הגדול הוצאת מערכות, תל אביב, 1987 (להלן: הכיבוש הגדול), עמ' 19-21

[10] Juvaini, Genghis Khan, p. 21

[11] בניגוד למסורות המונגוליות, המתייחסות לתקופת שעבוד זו כתקופת ביניים קצרה, קיימות מסורות אחרות הגורסות שמשך התקופה היה כעשור.

[12] הספר "הזאב המונגולי", שכתב הומריק [כך] (הוצאת כנרת, 2002), מתואר כאילו מפי מעריצו בורצ'ו.

[13] Broadbridge, Anne F. Women and the Making of the Mongol Empire. Cambridge University Press, 2018. pp. 63–64

[14] דן גולדנברג, מונגוליה, מג'ינגס ח'אן ועד מרקו פולו, הוצאת מפה, תל אביב, 2005 (להלן: גולדנברג, מונגוליה), עמ' 18-19

ildinger, Erik (1997). Warriors of The Steppe: Military History Of Central Asia, 500 BC To 1700 AD. Cambridge, England

[15] האגדה מספרת שצ'ינגיס ח'אן הציע לראשי בוכרה לכרות עמו ברית וביקש לאישושה כמה מאות יונים. חייליו חיברו לכל יונה פתיל ארוך והדליקו אותו. היונים שבו לשובכים שלהם, כשפתילים בוערים מחוברים לרגליהן והבעירו את העיר

[16] Thomas T. Allsen, Culture and Conquest in Mongol Eurasia, Cambridge, 2001, P. 88

[17] סובוטאי היה גנרל חשוב והאסטרטג העיקרי בשירות הח'אנים הגדולים, ג'ינגיס ח'אן ואוגדיי ח'אן. הוא התחיל את שירותו כחייל פשוט והתקדם במעלה הדרגות עד שהגיע להיות הגדול והחכם במנהיגי הצבא המונגולי. סובוטאי היה ממוצע קומה, שמן ובעל רגליים עקומות ופניו חרושים צלקות, כשהצלקת הגדולה ביותר עוברת לכל אורך פניו, דרך עינו השמאלית. לאחר מות בנו של ג'ינגיס ח'אן, ג'וצ'י, הופקד בנו של גוצ'י, באטו (Batu), בידיו של סובוטאי, שחינך אותו והדריך אותו בכיבושיו

[18] פעמים רבות, כיונו בני אירופה, את כול עמיה ערבות כ"טטרים".

[19] . Gabriel, Richard (2004). Subotai The Valiant: Genghis Khan's Greatest General

[20] ויקיפדיה

[21] ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס ח'אן, הוצאת דביר, 2010, עמוד 195

[22] by Nevill Forbes, Robert Michell, A A Shakhmaton ,Charles Raymond Beazley (Authors), The Chronicle of Novgorod, 1016-1471, Paperback, 2009

[23] לימים תיפול הודו בידי באבור המוגולי, נינו של תימור לנג  (שטען לקשר משפחתי אל צ'ינגיס ח'אן  – טענה חסרת ביסוס).

[24] Brent, Peter (1976). The Mongol Empire: Genghis Khan: His Triumph and His Legacy. London: Weidenfeld & Nicolson

[25] ג'פרי צ'וסר, סיפורו של הפרש, סיפורי קנטרברי (עברית: שמעון זנדבנק), עם עובד, תל אביב,

[26] התרגום, אצל ג'ק ותפורד, ג'ינגיס ח'אן, ראו גם סיפורו של הפרש, עמ' 338

[27] גנגיס חאן, עמ' 16

[28] Larry Moses and Stephen A. Halkovic Jr., Introduction to Mongolian History and Calture, Bloomington 1985, p. 168