גילי חסקין17.01.2014
חילופי שטחים כחלק מהסכם שלום
מאמר מקוצר מעט פורסם במגזין האלקטרוני של YNRY. ראו : הפבלוביות של השמאל
שר החוץ, אביגדור ליברמן, מדבר על כך שבמסגרת הסכם שלום עם הפלסטינים, תיתן ישראל למדינה הפלסטינית, שטחים איכותיים בוואדי עארה ובמשולש, תמורת גושי ההתיישבות כגון אריאל. הימין מגיב כדרכו בסרבנות. מוכר ולא חביב. כבר מזמן ההתנחלויות היו לזנב שמכשכש בכלב (מדינת ישראל), אולם לצערי, גם השמאל, מגיב בהתניה פבלובית. סוג של תגובה השמורה בדרך כלל לצד הימני של המפה הפוליטית.
דומה והם מגיבים קודם כול לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. אכן, סגנונו של ליברמן כוחני בדרך כלל ולעתים אלים, אך אין זה אומר שלא צריך להקשיב לו לפעמים. אני קורא את התגובות שלהם ותוהה עד כמה שמאלה אפשר ללכת.
למען הסר ספק, אני בעד הסכם שלום, מקובל עלי שאת הארץ צריך לחלק ואת שטחי יהודה ושומרון – חבלי מולדת – צריך להעניק לפלסטינים. אני מוכן אפילו שירושלים המזרחית תהיה בירת פלסטין כאשר תקום. בשייח הישראלי הסטראוטיפי אני מוגדר כשמאלן ואפילו "עוכר ישראל", אבל הפשרנות שלי והשאיפה לשוויון, כמו הסתייגותי מהשתוללות באגף הימני של המפה הפוליטית אינו אומר שאני חייב לחשוב בדפוסי הצבעה מובנים ואינו אומר שעלי להגיב מהבטן, שוב, באופן שפעם ייחסתי דווקא לימין.
איני מצליח להבין מדוע השמאל, שמוכן בקלות יחסית לפנות עשרות אלפי ואולי מאות אלפי יהודים מבתיהם (כורח המציאות לדעתי), לגרשם מהאדמה אותה עיבדו, מבלי לנסות אפילו להעמיד מראית עין של צער, כל כך מתנגד להשאיר אנשים על אדמתם, בבתיהם, במחיר שינוי אזרחותם.
זהו אינו רעיון מקורי של ליברמן. דיבר עליו קודם הפרופסור ארנון סופר וכתב עליו פרופ' גדעון ביגר. שניהם גיאוגרפים מוכרים ומכובדים. ליברמן מכיר בעובדה שיש פה בעיה סבוכה שהיא לא רק דמוגרפית, אלא גם סוציולוגית. כלומר, שעל הפרק נמצאות שאלות בדבר זהותה של המדינה היהודית־ישראלית ביום שתקום המדינה הפלסטינית. מבין השורות ניתן להבין שליברמן היה מעדיף לשמור על ההגמוניה של הרוב היהודי ממערב לירדן, שמשמעה עזיבה של מרבית השטחים ביהודה ושומרון.
אף שלכאורה קיימת תמימות דעים בציבור כי ירושלים אינה במחלוקת, הרי נראה כי גם אם ישראל תרצה להחזיק בשכונות שמעבר לקו הירוק של 1967 – רמת אשכול, גילה, רמות, הגבעה הצרפתית, נווה יעקב, פסגת זאב, הר חומה ואף הרובע היהודי בעיר העתיקה, היא תצטרך לשלם במטרים רבועים משטח ישראל שלפני 1967. בלי לדון בשאלה מה תרצה ישראל לצרף אליה, ראוי לבחון קודם כל מה ישראל יכולה לתת בתמורה לשטחים שהיא מבקשת לצרף אליה. לא מדובר על גירוש חלילה. אלא בהעברת שטח, עם התושבים החיים בו.
יש להזכיר לזועקים משמאל, שהשטחים הללו לא נכבשו על ידי מדינת ישראל במלחמת העצמאות (כוח צה"ל, בפיקוד עמנואל שרון, הגיע עד כפר קרע), אלא הועברו אליה על יד עבדאללה, שרצה להיפטר מהעיראקים ששלטו בחלק מהשטח. שלטונו של עבדאללה שם היה לגיטימי בדיוק כמו שלטון ישראל בגליל המערבי ובנגב, שלא נכללו בתכנית החלוקה. מדינת ישראל קיבלה את השטחים כחלק מהסכם בין המדינות וגם עתה תחזיר אותם, רק כחלק מהסכם בין המדינות.
בתמורה לגושי ההתיישבות הגדולים אמורים הפלשתינאים לקבל שטחים איכותיים ולוא דווקא שטחים חסרי ערך כלכלי והתיישבותי במדבר יהודה. לכן אך טבעי הוא שמדינת ישראל תעביר לידיהם שטחים המאוכלסים על יד ערבים (נדמה לי שהשמאל הוא שמנפנף בסכנה הדמוגרפית).
אני בעד הקמת מדינה פלסטינית, שבר שהוא שאיפתם הלאומית של מרבית ערביי ישראל. אך לא מבין מה מדוע תהיה מדינה אחת, ערבית שתהפוך ל"יודיין ריין" (תהיה אחד המקומות הבודדים בעולם שיהודים אינם יכולים לגור בו, אפילו לא במקומות שנקנו על ידיהם בכסף מלא (כפר עציון למשל)) ולצדה מדינה יהודית ש-20% מתושביה ערבים ואינם מזוהים לא עמה, לא עם רעיונותיה, לא עם דגלה ולא עם המנונה.
בניגוד למה שאומרת זהבה גלאון, אין כאן אפילו רמז לטרנספר. הערבים לא יגורשו חלילה. אנחנו נעזוב. נכון הוא שלא כולם חוסמים את ואדי עארה. וודאי שלא כולם צרחו "איטבאח אל יאהוד" באינתיפאדה של 2000, אבל אפילו הילדים בביתה ספר היהודי – ערבי מציירים את דגלי אש"ף ומדברים בערגה על מדינת פלסטין. מכיוון שאחמד טיבי וחבר מרעיו מקוננים על רעיונות פשיסטיים, הבה נשחרר אותם מאתנו. כמו בבדיחה על אותו פקיד שקיבל הנחיה לתת שירות מנומס, אמר בכעס ללקוחה טרדנית: "את נשארת פה ואני אלך קיבינימט". אבל הערבים הפלסטינים מזדעקים. הם יראים שמא נלך ונפקיר אותם לחסדי אחיהם. הם כנראה יודעים מדוע.
עמיתי השמאלנים נזעקו נוכח הרעיון שתישלל מהם האזרחות, דבר שלא יקרה למתיישבי יהודה ושומרון. אכן. אבל מתיישבי יהודה ושומרון ייעקרו מבתיהם ומאדמתם. מתיישבי בקעת הירדן, בשר מבשרה של תנועת העבודה, ייאלצו להשאיר מאחוריהם קרקע שהיכו בה שורשים, בתים, חלומות, זיכרונות וקברים ואילו ערביי ואדי ערה והמשולש יפסידו לעומת זאת את אזרחותם. זהו לא נעים, אבל הכרח היסטורי. כפי שאמרו פעם, דווקא בשמאל: "כשחוטבים עצים, עפים שבבים".
הרעיון של פרופסור גדעון ביגר ובמקביל, ללא קשר, גם של פרופסור ארנון סופר, הוא לא לנהוג בהם כפי שנהגנו ביהודים בפתחת רפיח או בהתנתקות, אלא להניח להם להישאר בבתיהם ולעבד את אדמתם. לחילופין, לאלו שהאזרחות והדמוקרטיה הישראלית כל כך חשובה להם, יש לאפשר להתכנס פנימה, לתוך המדינה היהודית ואפילו לקבל פיצויים. אבל הם מעדיפים להישאר כאן ולא לוותר על הדמוקרטיה הישראלית ועל המדינה השנואה עליהם. ליברמן, שהוא רחוק ממני, הן בדעותיו ובעיקר בסגנונו, קרע את המסכה מעל פרצופם וגם מעל פרצופו של השמאל.