תולדותיה של סרילנקה, בעת החדשה

 תולדות סרילנקה

 

כתב: גילי חסקין

 

ראה גם: הגיאוגרפיה של סרילנקה

 

 

 

בטיול בסרילנקה מקבל המטייל תחושה שהוא נמצא בכמעט גן עדן. יש באי הזה כמעט כל מה שצריך, כדי להפוך אותו    לכזה: הרים ירוקים, מטעי תה ציוריים, אתרים היסטוריים המציגים יכולת אומנותית גבוהה, אתרי נופש וצלילה ותושבים מסבירי פנים. אולם השקט הזה מתעתע. במשך עשרות שנים היתה סרילנקה זירה למאבקים עקובים מדם בין אזרחיה. בסכסוך הזה התרכז כל הרע המוכר ממלחמות מסוג זה: קנאות דתית ולאומית, אכזריות, מלחמה מלוכלכת, התערבות מבחוץ, אזלת יד של העולם ומה לא.

 

החוקרים סבורים שיושביו הראשונים של האי היו ציידים–לקטים שחיו פה כ–16 אלף שנים לפני הספירה. המתיישבים הראשונים בסרי לאנקה עליהם יש עדויות הם בני ודה (Veddahs) הנוודים. אגדה קושרת בינם לבין היאקהה (Yakkhas), שדים שנכבשו על ידי הסינהאלים בסביבות המאה החמישית או השישית לפני הספירה.

במאה ה-3 לפנה"ס, חדרה לסרילנקה הדת הבודהיסטית, על ידי מאהינדה, בנו של הקיסר ההודי אשוקה, בן שושלת מאוריה, ועד מהרה הפך לדת העיקרית ולמוקד של רגשי לאמנות חזקים. אם כי שרידי דתות קודמות המשיכו לחיות לצדה.

 

 

קרא גם, באתר זה: הבודהיזם בדרום מזרח אסיה

 

בירת האי עד למאה ה-10 לספירה היתה אנדרהפורה ושלטו בה מלכים סינהאלים. החברה היתה מרובדת לקאסטות, אם כי לא באופן כה חמור וחריף כמו זה המוכר בהודו. החקלאות היתה מאורגנת ומבוססת על מערכת השקאה מורכבת, שהיתה ממאורגנת על ידי המינהל המלכותי, בעזרתה של האצולה הקרקעית המקומית.

אבל ממלכת אנדרהפורה לא היתה חסינה בפני אויבים: פלישות חוזרות מדרום הודו, במהלך 1,000 השנה הבאות, גררו את סרילנקה לסדרה אינסופית של מאבקי כוח בין שושלות שונות. האיום של פלישה מבחוץ נפסק לבסוף בשנת 1070, כאשר המלך ויג'איאבאהו הצליח להניס את בני שושלת צ'ולה הדרום-הודיים והקים עיר בירה חדשה בפולונארואה (Polonnaruwa). עיר הבירה שגשגה במשך יותר ממאתיים שנה, בעיקר תחת המלך פאראקראמאבאהו, שהפך אותה לאחת הערים הנפלאות באסיה כולה. למרות זאת חודשו ההתקפות ההודיות, ופולונארואה נפלה בשנת 1215.

 

 

בגלל קרבתה להודו היוותה סרילנקה פיתוי לפולשים טמיליים. במאה ה-14 נוסדה בצפון האי ממלכה טמילית – ג'אפנאפאטאם ובה שררה האמונה והמערכת החברתית ההינדית. בתגובה, העבירו המלכים הסינהאלים את בירתם לדרום הלח והאי התפצל לשתי חטיבות אתניות ותרבותיות שונות. מכיוון שהמלכים התקשו לגבות מיסים הדרושים לקיום מנהל תקין, הסתפקו בגביית מס חליפי בצורת שירותים. לאזור הגיעו ספנים ערביים, ובשל מיקומו האטרקטיבי של האי, על דרך השיירות הימיות, המסחר פרח. כך למשל הספן המיתי סינבד, כך למשל אבן בטוטא במאה ה-14. בנוסף לערבים הגיע לכאן כנראה בשנת 1421 ציו של ז'נג חה, האדמירל הסריס, שהנהיג את אחד הציים הגדולים בעולם, בשירותו של ז'ו די, הקיסר השלישי בתולדות סין.

 

 

בתחילת המאה ה-16 הגיעו למקום הפורטוגלים שביקשו קודם כל לסחור בתבלינים וגם להפיץ את הנצרות. הם החלו בבניית ישובים מבוצרים ועד סוף המאה ה-16 השתלטו על מרבית שטחו של האי. רבים מהתושבים קיבלו על עצמם את הנצרות, בעיקר מקרב בני הקאסטות הנמוכות

 

 

באזור ההרים שמרה ממלכת קאנדי הסינהאלית על עצמאותה. שתי אלה נלחמו זו בזו ללא הפסק. הפורטוגזים קבעו תחילה את בירתם בקולומבו אך לאחר מכן העבירוה לעיר גאלה. הפורטוגזים נהגו יד קשה בילידי האי שהתגוררו בחלק שהיה בשליטתם, ומלכה של סינהלה פנה להולנדים לבוא לעזרתו.

במאה ה-17, עם התערערות היחסית בין המדינות האיבריות לארצות השפלה, זינבו ההולנדים בפורטוגזים בהודו, בברזיל, במזרח הרחוק וגם כאן. ב-1656 עלה בידם לכבוש את קולומבו ובעזרת הסינהאלים גירשו את הפורטוגלים מכול סרילנקה. בדומה לפורטוגלים, גם ההולנדים לא חדרו פנימה לתוך האי. ההם שלטו בנמלים וריכזו בידיהם את המסחר וקנדי נשארה עצמאית. תקופת השלטון ההולנדי(1656-1796)  הותירה את רישומה באי. אינדונזים ומלאים הובאו לסרילנקה כחיילים, וצאצאיהם נבדלים מהמוסלמים האחרים, שההולנדים כינו "מורים". כמה מצאצאי האירופאים חיים בסרילנקה עד היום והם מכונים "בּורגֶרים".

 

 

בעקבות כיבוש הולנד על ידי צרפת המהפכנית, חששה בריטניה מפלישת צרפת לסרילנקה ובשנים 1795-1796 תפשה את כול הנחלאות ההולנדיות באי. ב-1802 פרץ מרד נגד הבריטים ובעקות דיכויו הפכה ציילון למושבת כתר. ב-1815 כבשו הבריטים גם את קאנדי ומלכה האחרון הוגלה. בכך הסתיים כיבוש האי. באמצע המאה ה-18 החלו הבריטים לטפח את מטעי הקוקוס, הכותנה, הקפה, סוכר, אינדיגו, גומי ואופיום. בשנות ה-70 של המאה ה-19, השמידו ממזיקים את מטעי הקפה ואת מקומם תפשו מטעי התה.

 

לקריאה נוספת באתר זה: גידולים טרופיים; האורז; הקפה.

 

 

השנת 1836, סיכמה הממשלה עם 'חברת הודו המזרחית' על הקמת שירות אניות קבוע בין סואץ לנמלי ציילון. בשל מחסור בפועלים חקלאיים עודדו הבריטים את חברות המטעים לייבא טמילים מדרום הודו. בניגוד לטמיליים שהתיישבו באי קודם לכן, נחשבים טמילים אלו להודים והם משוללי זכויות אזרח. במחצית השנייה של המאה ה-19 התחילה להתפשט תנועת תחיה לאומית, שעיקריה היו התנגדות לאורח החיים האירופאי. תנועה זו התגברה במאה ה-10 ועודדה את החייאת הבודהיזם וההינדואיזם ואת ההתעניינות בספרות ובאומנות העתיקה.

בעקבות ההתפתחויות בהודו, חלה גם בציילון התפתחות איטית לקראת ממשל עצמי, ללא זעזועים. ב-1833 הוקמה מועצה מחוקקת ושנים אחדות אחר כך הוכנסו לתוכה העדות השונות" סינהאלי אחד, טמילי אחד ובורגר אחד. ב-1865 הוקמה "ליגת ציילון" שתבעה חקיקה לטובת בני הארץ. ב-1912 בוצעו תיקונים נוספים במינהל אבל במועצה המחוקקת היה עדיין רוב לפקידים הבריטיים. בחוקת 1931 בוטל לחלוטין הייצוג העדתי, למרות התנגדות הטמילים. ב-1946 ניתנה לציילון אוטונומיה בענייני פנים וב-5/2/1948 זכתה בעצמאותה והפכה לדומיניון במסגרת "חבר העמים הבריטי".

 

ב-1948 זכתה ציילון בעצמאות והפכה לדמוקרטיה ("רפובליקה דמוקרטית סוציאליסטית"). ממשלתה הראשונה נקטה מדיניות סוציאליסטית, קידמה את האינטרסים של הסינהאלזים וקבעה את הסינהאלזית כשפה רשמית. הדבר נעשה בחלקו מניסיון לאזן בין הרוב הסינהאלזי לטמילים (עובדים זרים שהובאו לאי על ידי הבריטים על מנת לשמש עובדים במטעי הקפה הקקאו ושאר הגידולים באי, התאקלמו באי ונשארו בו) שהפכו, בעיקר בזכות שליטתם באנגלית והעובדה שהתחנכו במוסדות נוצריים, לאליטה של האי תחת שלטון הבריטים.תפיסות העולם והמדיניות של הממשלה היו זרות להמוני העם, שהיו ועדיין מושרשים במסורת המקומית. קשיים כלכליים החריפו את אי שביעות הרצון.  לאחר בחירות 1956 עבר השלטון לידי "החזית העממית המאוחדת" של קבוצת מדינות בעלות קוו עממי ונטיות נייטרליסטיות לשמאלניות-לאומיות. סורד בנדרנייקה, מנהיג "מפלגת החרות של סרילנקה", וראש "החזית" היה לראש ממשלה. ממשלתו עשה את הסינהלית לשפה רשמית יחידה ונקטה צעדים לעידוד התרבות הסינהאלית והדת הבודהיסטית. במאי 1958 פרצו מהומות בין עדתיות  ראש הממשלה בנדרנייקה, הקים ממשלה על טהרת מפלגתו אולם נרצח ב-1959 על ידי נזיר בודהיסטי. לאחר מותו קיבלה אלמנתו סירימבו את השלטון והייתה בזאת לאישה הראשונה בעולם שכיהנה כראש ממשלה, סירימבו המשיכה במדיניות הסוציאליסטית, אך המצב הכלכלי במדינה הלך והידרדר.

המצב הכלכלי הוחמר כבר ב-1962, כאשר ארה"ב הפחיתה את סיועה בעקבות הלאמת רכושן של חברות נפט אמריקאיות. הסיוע הוחזר לאחר ששולם פיצוי לחברות הנפגעות. ב-ינואר 1966 הביאה הממשלה לדיון מחודש את מעמדה של השפה הטמילית. ב-1972 הפכה סרילנקה לרפובליקה סוציאליסטית ששמה "סרילנקה". אם כי נשארה בחבר העמים הבריטי. סרילנקה התנגדה תמיד לבריתות צבאיות ולא הצטרפה לאף אחת מהן, אם כי נהנתה מהסכם הגנה עם בריטניה עד 1957. סרילנקה השתתפה בוועידת בנדונג וגילתה פעילות בארגונים האפרו – אסייניים. במדיניות החוץ נטתה אחר הודו, אם כי יחסה אל "האחות הגדולה" היה דו ערכי.

מאז 1970 הלכה מדיניותה הנייטרליסטית שמאלה. היא הכירה בגרמניה המזרחית, צפון קוריאה וצפון וייטנאם וב-1970 ניתקה את יחסיה עם ישראל. מרד שאורגן בצורה לקוייה על ידי המפלגה הסינהאלית המאואיסטית JVP, בשנת 1971, גרם למותם של אלפי בני אדם. שנה אחת לאחר מכן, הוכרזה המדינה כרפובליקה והשם "סרילנקה" נקבע כשמה הרשמי.

תולדותיה של סרילנקה עמדו בסימן שתי בעיות שלא נמצא להן פתרון: המתיחות ההיסטורית בין הטמילים לסינהאלים  ומצבה הכלכלי הקשה של המדינה.

 בשנת 1972 היה המצב במדינה כחבית נפט שחסר רק מי שיזרוק את הגפרור לתוכה, את הגפרור זרקה הממשלה בחוקקה חוק המגביל את מספר הטמילים הרשאים ללמוד באוניברסיטאות והקובע את הבודהיזם כדת המדינה (בניגוד להינדואיזם בה מאמינים הטמילים), פעולה זו גרמה להתפרעויות אלימות רבות של סטודנטים טמילים שדרשו הקמת מדינה עצמאית לטמילים בצפון האי ובמזרחו שם הם מהווים רוב, ממשלת סרילנקה הכריזה על מצב חרום וכוחות צבא של סרילנקה (שמה של המדינה משנת 1971) נאלצו להתערב כדי לדכא את המהומות.

בשנת 1976 התחיל למעשה העימות הצבאי בין הסינהאלזים לטמילים. בשנה זו הוקם הארגון הטמילי המשמעותי ביותר במאבק – "נמרי השחרור של טמיל אילם" – הטיגריסים (צריך להיות "טגריסים") לא בחלו בשום אמצעי במלחמת השחרור שלהם וביצעו פיגועים רבים אשר רובם היו מכוונים כלפי אזרחים.

ב-1977 נקטעה הקריירה הממושכת של גברת בנדרניקה, כשמפלגתה הובסה בבחירות. לשלטון עלה ג'וניוס ריצ'ארד ג'איווארדין (Junius Richard Jayewardene) והוא כונן משטר נשיאותי מובהק, בתגובה למשטר הרדני למעשה של קודמתו. ג'ייוורדנה הראה רצון אמיתי לפתור את הסכסוך והוא הודיע כי הוא מכיר באוטונומיה טמילית מוגבלת ובטמילית כשפה רשמית בצפון ובמזרח האי ואולם ה"טיגריסים" לא הסתפקו באוטונומיה מוגבלת והם דרשו עצמאות מוחלטת והאלימות ופעולות התגמול, בין כוחות הביטחון לבין הצעירים הטמיליים, יצאו מכלל שליטה.

 

המתיחות בין הרוב הסינהאלי ובני מהיעוט הטמילי לבשה בשנות ה-80 אופי של מלחמת אזרחים של ממש. בתחילת העשור היוו הטמילים 20.4% מן האוכלוסייה שהתחלקו בין 11% טמילים ציילונים שמשפחותיהם יושבות באי מקדמת דנא, לבין 9.4% טמילים הודים, צאצאי הפועלים החקלאיים שהובאו על ידי הבריטים. בני הקבוצה השניה, שטרם קיבלו זכויות אזרח הם היסוד המתסיס בקרב העדה הטמילית.

בשנת 1983 המלחמה החלה כאשר בדלנים טמילים, המשתייכים לארגון הטרור LTTE (Liberation Tigers of Tamil Eelam), טבחו כוח סיור צבאי, בשנת 1983, יצא אספסוף סינהאלי למסע נקמה בן יומיים, שבו הרגו כמה אלפי טמילים ושרפו ובזזו את רכושם. זו היתה נקודת האל-חזור וטמילים רבים העתיקו את מגוריהם צפונה, לאזורים בעלי רוב טמילי, בעוד סינהאלים החלו לצאת מאזור ג'אפנה שבצפון. הבדלנים הטמילים טענו לזכותם על השליש הצפוני של המדינה ועל החוף המזרחי. הם היו ללא ספק הרוב בצפון, אך במזרח התגוררו קהילות של טמילים, של סינהאלים ושל מוסלמים, שוות פחות או יותר בגודלן.

האלימות הסלימה, כששני הצדדים לוקחים חלק בהסתה ובמעשי הטבח, ומנהלים מה שאנחנו מכנים היום "טיהור אתני".

 בתגובה הטיל השלטון מצב חירום על האי ונתן סמכויות בלתי מוגבלות לכוחות הביטחון. פרצו מהומות דמים שבהם נספו יותר מ-7000 טמילים ונגרם נזק רב לרכוש, מאורעות אלו העלו את העוינות בין הצדדים לרמה שטרם חדשה, מאז ובמשך כל שנות ה-80 ביצעו הטיגריסים הטמילים מאות פיגועים בלב ערים ומרכזי אוכלוסייה. במיוחד השתמשו במחבלים ומחבלות מתאבדים, שיטה חדשה באותו הזמן. מנגד ביצע צבא סרילנקה בטמילים חיסולים, טיהורים אתניים ופשעי זכויות אדם אחרים.

בשנת 1984 נפתחו שיחות בקרב כל הנוגעים בדבר, לרבות "חזית השחרור הטמילית המאוחדת" (TULF), השואפת לכונן אוטונומיה טמילית בצפון האי ונציגים של ממשלת הודו שרואה את עצמה כפטרונית של הטמילים בסרילנקה. אולם השיחות נפסקו מהר ושוב התלקחו קרבות. אנשי מחתרת "הטיגריסים הטמילים" (LTTE), שהם קיצונים בהרבה מה-TULF , הצליחו להשתלט על רוב חצי האי ג'פנה שבקצה הצפוני של המדינה וערכו פשיטות של טרור לערים שבאזורים אחרים של המדינה., לרבות הבירה קולומבו שבחצי הדרומי.

 

עד שנת 1985 כבר היו 50,000 סרילנקים במחנות פליטים, ו-100,000 טמילים הוגלו למחנות במדינת טמיל נאדו, שבדרום הודו. בינתיים הופעלו לחצים רבים מצד הטמילים בהודו על ממשלת הודו לפלוש לסרילנקה על מנת להפסיק את הלחימה שם, לאחר שיחות בין ראשי שתי המדינות הוסכם כי הצבא הסרילנקי לא התערב יותר בנעשה בצפון המדינה ובמזרחה וכי כוח לשמירה על השלום של ממשלת הודו ישמור שם על הסדר ויפרוק את הטמילים מנשקם. ניסיון זה של ההודים להתערב בנעשה בסרילנקה נכשל כישלון חרוץ – הסינהאלזים בצפון מזרח סרילנקה לא הסכימו לקבל את העובדה שההודים שולטים בהם והם החלו במהומות בקריאה להתנער מהכיבוש ההודי, הטיגריסים הטמילים תקפו את הסינהאלזים, הכוח ההודי תקף את הטיגריסים הטמילים וסרילנקה הפכה לתסבוכת טובענית, שממנה אף אחד לא יכול לצאת בשלום ובכבוד.

מאבקו של הארגון זכה בתחילתו לתמיכה ניכרת של הודו, ובפרט מדינת טמיל נאדו שהזדהתה עם המיעוט הטמילי. בעקבות הסכם השלום בין הודו וסרילנקה ב-1987, הוצב כוח שמירת שלום הודי בצפון מזרח האי, הושגו הקלות לטמילים ונאספו כלי הנשק שלהם בידי ההודים. עם הזמן, החלה מתגברת בקרב הטמילים התחושה כי שאיפותיהם לא ייענו.

 

 

ג'איווארדין הצליח להגיע לפשרה עם ראש הממשלה ההודי דאז, ראג'יב גנדי, לפיה יחזור צבא סרילנקה לבסיסיו וכוח הודי לשמירה על השלום (IPKF) ישמור על הסדר בצפון המדינה ויפרוק את הבדלנים הטמילים מנשקם. מה שנראה כמו אפשרות הגיונית על הנייר התפוצץ בפנים של כולם כאשר הסינהאלים והמוסלמים בדרום פתחו במהומות נגד ה'כיבוש' ההודי וה'מכירה בזול' של הלא-טמילים במזרח. הטיגריסים הטמילים תקפו את הסינהאלים, כוח IPKF ההודי תקף את ה'טיגריסים הטמילים' וסרילנקה הפכה לתסבוכת טובענית, שממנה אף אחד לא יכול לצאת בשלום ובכבוד. אם לא די בכך, באותו זמן קמה לממשלת סרילנקה סכנה אחרת בדרום האי, מצד "חזית השחרור" העממית (JVP)  המרקסיסטית. דבר שהקטין את יכולת הספיגה של הממשלה.

בשנת 1989 הצליח הכוח ההודי סוף סוף להשתלט על העניינים בצפון המדינה ואולם בדיוק באותו הזמן פרץ מרד סינהאלזי בראשות מפלגה בשם JVP, שניצחה על סדרה של שביתות ושל רציחות פוליטיות, ממשלת סרילנקה בראשותו של ראנאסינג פרמאדאסה, ניסתה לשכנע את המפלגה להשתמש בדרכים עדינות יותר לשם הגשמת מטרותיה וכשלא הצליחה בכך החלה להפעיל יחידות מוות שהתמחו ברצח של פעילי ה- JVP ובהשלכת גופותיהם לנהרות. כך החלו שלוש שנים של שלטון טרור, שבמהלכן התרחשו לפחות 30,000 מקרי רצח. בשנת 1990 הודיע הכוח ההודי על יציאתו מסרילנקה, והטיגריסים הטמילים הסכימו להפסקת אש, אולם הפסקת אש זו הופרה כמעט מיד לאחר שפלג טמילי פורש הכריז עצמאות באופן חד צדדי. ממשלת סרילנקה התנדנדה זמן רב בין פתרונות פוליטיים לפעולות צבאיות, כשאף אחד משניהם אינו מצליח לשים קץ לטבח ולטרור.

בשנת 1991 נרצח מי שהיה ראש ממשלת הודו בזמן התערבותה בסרילנקה רג'יב גנדי על ידי מתאבד טמילי, ובשנת 1993 נרצח נשיא סרילנקה ראנאסינג פרמאדאסה, כאשר צעד בראש תהלוכת אחד במאי ברחובות קולומבו, בפיגוע התאבדות של רוכב אופניים. הטיגריסים התארגנו שוב וחזרו לבצע פעולות טרור בבירה קולומבו ולפגוע בכוחות של צבא סרילנקה בצפון המדינה.

בשנת 1995 נחתם עוד הסכם הפסקת אש בין הצדדים לתקופה קצרה נדמה היה שהיוזמות הממשלתיות לפיוס האוכלוסייה הטמילית מתקבלות על ידה, ש'הטיגריסים הטמיליים' דוכאו, ושסרילנקה עלתה סוף סוף על הדרך לשלום בר קיימא.

גם הסכם זה הופר על ידי הטמילים.  'הטיגריסים' התארגנו מחדש כתגובה פתח צבא סרילנקה במבצע נרחב כנגד הטיגריסים הטמילים, בשלהי שנת 1995 נראה היה שהצבא הסרילנקי הצליח למגר את המורדים הטמילים, אולם באמצע 1996 הם חזרו לפגוע בחילות הצבא שהוצבו בצפון סרילנקה, ולבצע פעולות טרור בקולומבו. האלימות המתחדשת חזקה את המתנגדים באוכלוסייה הסינהאלית לעשיית שלום עם האוכלוסייה הטמילית, הטילה מום נוסף בניסיונות השלום המדדים וזרעה ייאוש בקרב הרוב הסרילנקי, שכמה לשים קץ לאלימות.

צ'אנדריקה קומאראטונגה, היתה ב-1994 לאישה הראשונה שמכהנת בתפקיד נשיא סרילנקה, וב-1999 זכתה בכהונה נוספת, לאחר שהצליחה להשאיר את הקואליציה שלה בשלטון למרות ההפסדים בפרלמנט. ימים ספורים לפני הבחירות הותקפה הנשיאה ויו"ר הקואליציה על ידי מחבל מתאבד מטעם הטיגריסים הטמילים, וכתוצאה מכך איבדה את הראייה בעין אחת.

עם כניסת המילניום החדש, הטיגריסים הטמילים עדיין ניסו להשתלט בחזרה על חצי האי ג'אפנה, והמחבלים המתאבדים שפועלים בשליחותם עדיין מפוצצים את עצמם, יחד עם עוברי אורח חפים מפשע, בכל רחבי האי, במיוחד בקולומבו. הטבח שנערך באמצע אוקטובר 2000 ב-26 אסירים טמיליים לא חמושים, בידי המון סינהאלי בעיר באנדאראוולה (Bandarawela), הוכיח שוב עד כמה עמוקה האיבה בין שני צידי הסכסוך. כתוצאה מהטבח התרחשו הפגנות אלימות, שהביאו לתקיפות בתגובה, והתגובות ותגובות שכנגד משכו גם את איזור מרכז סרילנקה, השקט יחסית, אל סערת הסכסוך. בנובמבר-דצמבר 2000 התעוררה תקווה מסוימת, בשל ניסיונותיה של נורבגיה לתווך בשיחות בין הממשלה לבין הטיגריסים – באקט פוליטי ראשון מסוגו, נפגש השליח הנורבגי באופן פרטי עם מנהיגי שתי הקבוצות – אולם לעת עתה נראה שהצדדים אינם זזים מעמדותיהם.

 

ארגון "הטיגריסים הטמילים" שאף להקמת מדינה עצמאית למיעוט הטמילי בסרילנקה, שתקרא "טמיל אלאם" ותשכון בצפון מזרח האי. רוב מימונו מושג מתרומות טמילים החיים במקומו שונים בעולם. מספר האנשים שנהרגו במאבק עד תחילת שנת 2009 נאמד בכ-70 אלף איש‏‏. מנהיג הארגון הוא ולופילאי פרבאקראן, הדוגל בגישה של לחימה כוללת ואלימה הכוללת פיגועי התאבדות כנגד אזרחים. הטיגריסים הטמילים לא חששו לפגוע גם במקדש הבודהיסטי הקדוש ביותר בעולם בקאנדי ולגייס לשורותיהם חיילים- ילדים.

לסכסוך היו השלכות מרחיקות לכת בעיקר על כלכלת סרילנקה, בעקבות הסכסוך נפגע ענף התיירות שיכול היה להיות אחד מהענפים המכניסים ביותר לאי, אנושות, עובדה זו היא מצערת, במיוחד בשל העובדה שסרילנקה מלאה באתרים ארכיאולוגיים, חופים יפים, נוף הררי מרהיב ושמורות טבע. כמו כן גרמו הלחימה ופיגועי הטרור במדינה לבריחת משקיעים ממנה.

למרות שהארגון הוגדר כארגון טרור בארצות רבות (ביניהן ארצות הברית, בריטניה, הודו, אוסטרליה ומלזיה), וחם קרוב יותר לזה של ארגון צבאי סדיר. ורבים בסרילנקה הכירו בו כגוף עימו צריכה הממשלה להשיג רגיעה על מנת להשכין שלום עם הטמילים, ולכן הוא לא הוצא מחוץ לחוק בסרילנקה. מועמד נתמך הארגון זכה בלמעלה מ-90% מהקולות המצביעים בבחירות המקומיות במחוז ג'אפנה.

 

בדצמבר 2001 נבחר לראשות הממשלה ראניל וויקראמאסינגה, שהפסיד במרוץ בשנת 1999 וב-24 בדצמבר הושג הסכם הפסקת אש לחודש ימים שחודש בינואר 2002 לרצון שני הצדדים, בהמשך אותה השנה נחתמו סעיפים ראשונים בהסכם שלום היסטורי, אולם תהליך השלום נעצר ב-2003 והתעורר חשש לחידוש האלימות לאחר שמחבלת מתאבדת פוצצה עצמה בבניין ממשלתי בבירה קולומבו. ממשלת סרילנקה גם הסירה את האמברגו בן שבע השנים שהטילה על האזורים שבשליטת הטיגריסים הטמילים. עדיין קשה היה לדעת האם השיחות יובילו לשלום המיוחל, אולם מצב העניינים ב'פנינת המזרח' נראה אז טוב יותר משהיה מזה זמן רב.

 

רעידת האדמה באוקיינוס ההודי, שאירעה ב-26 בדצמבר 2004, הייתה אחת מרעידות האדמה הקטלניות ביותר בזמן המודרני. עוצמתה הגיעה לדרגה הנדירה – 9.3 בסולם ריכטר והאנרגיה שלה שקולה לכ-10,000 פצצות אטום מהסוג שהוטל על הירושימה. היא התרחשה באוקיינוס ההודי בקרבת חופו הצפון מערבי של האי סומטרה, ועוררה גלי צונמי אדירים. גלים אלו גבו את חייהם של כ-280 אלף בני אדם ופצעו רבבות אחרים. למעלה ממיליון אנשים נותרו חסרי בית בעקבות האסון. יש הסבורים שמספר הנספים היה גדול מ-300 אלף.

כיום ניתן לנבא בדיוק רב את התפתחותם של גלי צונאמי מרגע שרעידת אדמה נרשמה במכשירים, ולנקוט צעדים כדי למזער את נזקיהם. אולם הציוד הטכני הדרוש לכך אינו מצוי ברשות המדינות שנפגעו מהצונאמי . הממשלות במדינות שנפגעו ובמדינות המערב מעדיפות להשקיע סכומי עתק במלחמות בקבוצות מיעוט המצויות בשטחן או בקידום האינטרסים של בעלי ההון שלהן. הפניה של חלק קטן מהכסף שמפנה, לדוגמה, ממשלת סרילנקה למלחמתה בטמילים היתה יכולה לממן הקמה של מערכת כזו. כל זה נכון עוד יותר לגבי ממשלות המערב והתאגידים הרב-לאומיים שאותם הן משרתות, שגורפים סכומי כסף אדירים מניצול של עובדים ומשאבים באזורים אלה ומההלוואות האכזריות שנותנים מוסדות קפיטליסטיים כמו הבנק העולמי או קרן המטבע הבינלאומית למדינות העולם השלישי.

 

בשלהי 2007 חיסל חיל האוויר של סרילנקה את מנהיג האגף המדיני של ה"טיגריסים", ס.פ טמילסלבאן, דברשגרם לחידוש הלחימה ולביטולה הרשמי של הפסקת האש ב-2008 על ידי ממשלת סרילנקה.

בראשית ינואר 2009 צבא סרילנקה הודיע כי השלים את כיבוש רצועת השטח האחרונה שהוחזקה בידי המורדים הטמילים וכי כעת הוא שולט בכל חצי האי ג'פנה שבצפון המדינה. כיבוש אזור ג'פנה הושלם אחרי שהחיילים השתלטו על הכפר צ'ונדיקולם. בשבוע שעבר תפסו החיילים את "מעבר הפיל", שנחשב למעוז המרכזי האחרון של המורדים בצפון חצי האי, ואילצו את המורדים למצוא מקלט בצפון מזרח המדינה. בתחילת החודש כבשו כוחות הממשלה גם את העיר הצפונית קילינוקצ'י, ששמשה כבירת החבל הטמילי ודחקה את המורדים למובלעת קטנה ביערות הגשם  שבצפון מזרח האי.‏‏

המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת (USP) בסרילנקה  הובילה מאבק קשה אך חסר פשרות נגד המלחמה, למען זכויות דמוקרטיות ולמען אלטרנטיבה סוציאליסטית למשטר הדיקטטורי הלאומני. המפלגה קוראת להתאחדות של האנשים העובדים והעניים, הסינהאלזים, הטמילים והמוסלמים, במאבק נגד הקפיטליזם והאימפריאליזם. בשל פעילותם נתונים חברי המפלגה לרדיפה ואיומים יומיומיים מצד כנופיות ימין הפועלות בשליחות הממשלה.

 

 

למעלה מ-4000 תושבים טמילים, בהם מאות ילדים, נהרגו במארס אפריל 2009 במרחץ הדמים בצפון סרילנקה, שקיבל סיקור מזערי בלבד מצד כלי החדשות הממסדיים ברחבי  העולם. ההאפלה התקשורתית הצליחה למרות שמדובר במדינה גדולה עם יותר מ-20 מיליון תושבים. לפי נתוני האו"ם, כ-200 אלף תושבים טמילים היו כודים בסכנת רעב ומוות בשטח הלחימה המרכזי שבין כוחות ממשלת סרילנקה לבין אלפי לוחמי ארגון "נמרי השיחרור של טמיל-אילאם" (LTTE). צבא סרי-לנקה פיזר פלאיירים מעל יישובים טמיליים, ובהם הוא מודיע לתושבים שהם מסתכנים במידה ולא יברחו מאזורי הלחימה. לאן התושבים אמורים לברוח? למחנות-ריכוז שהקים הצבא ושבהם נחקרים תושבים בחשד למעורבות בארגון ה-LTTE.

דומה ואין צדיקים גמורים במלחמה הזו. דוברי השלטון הסרילנקי בראשות ראג'פקסה (Rajapakse) הפילו את האחריות למצב על פעולות הטרור של ארגון "נמרי החופש של טמיל אילאם" (LTTE), אבל עצם שלילת הזכות להגדרה עצמית והפעלת אמצעים של טרור מדינתי על האוכלוסייה הטמילית בצפון, מעידות גם על חלקה של המדינה בדיכוי ולפגיעה בביטחון התושבים.

ארגון זכויות האדם האמריקאי ("Human  Rights Watch"), הכריז במארס 2008 בדו"ח חדש, הקורא לאו"ם לפקח על הפרות זכויות האדם באי, כי לפחות 1,500 בני אדם, רובם בני המיעוט הטמילי, "הועלמו" בשנתיים האחרונות, כך טוען ארגון זכויות אדם. ממשלת סרילנקה הכחישה: "הטענות מוגזמות ונועדו לפגוע במוניטין שלנו". הארגון השיב כי "סרילנקה היא המדינה המבצעת 'העלמות' וחטיפות בקנה המידה הגדול ביותר".

 הדו"ח בן ה-241 עמודים, שכותרתו "סיוט מתמשך: אחריות המדינה להיעלמויות וחטיפות בסרי לנקה", תיאר את המצב כ"משבר לאומי": "הנשיא מהינדה רג'פקסה, שהיה בעבר פעיל זכויות אדם, הפך את ממשלתו לאחת המעלימות הגרועות בעולם", אמרה סגן מנהל אגף אסיה בארגון, איליין פירסון. מאז הסלימה הלחימה בין הממשלה למורדי הנמרים הטמילים ב-2006, חטפו והרגו כוחות הצבא וארגונים מזוינים התומכים בממשלה "מאות בני אדם".

 בדו"ח נכתב כי בשנתיים האחרונות תיעד הארגון מקרים רבים יותר של "היעלמויות" חדשות במדינה מאשר בכל מדינה אחרת בעולם. "הנעלמים לרוב מעונים ומוצאים להורג", קבע הארגון, שציין כי ברוב המוחלט של המקרים שתועדו מעורבים כוחות הביטחון. עוד צוין כי למרות שרוב הקורבנות הם טמילים, גם מוסלמים וחברים בקהילה הסינהלזית שבצפון נפלו קורבן לתופעה. במקרים רבים, נאמר בדו"ח, כוחות הביטחון "העלימו" אנשים בשל קשריהם כביכול עם המורדים הטמילים, הנאבקים מזה למעלה משלושה עשורים לעצמאות. בין הקורבנות היו אנשי דת, מורים, עובדי סיוע הומניטארי ועיתונאים.

בסוף שנת 2008 ובתחילת 2009 התעצמה הלחימה בין הממשלה למורדים והממשלה הצליחה לכבוש את המעוזים האחרונים של המורדים. ב-2 בינואר כבשה את בירת המורדים קילינוצ'צ'י

שר החוץ הבריטי, דיוויד מיליבנד, כינה את המצב בסרילנקה "הכי קרוב לגיהינום שאפשר להגיע". בפגישה עם שרת החוץ האמריקאית, הילארי קלינטון, בוושינגטון קראו השניים להפסקת מיידית של האש על מנת לאפשר לאזרחים לעזוב את קו האש.

ארגון משמר זכויות אדם הציג צילומי לוויין ועדויות, שמהן עולה כי כוחות הממשלה הם שירו בימים האחרונים פגזים לעבר אזורים מאוכלסים וגרמו למותם של מאות אזרחים. "הצילומים מנוגדים לטענות הממשלה שכוחותיה אינם משתמשים בנשק כבד בצפון סרילנקה", ציינו אנשי הארגון.

גם על המורדים נמתחה ביקורת קשה, כאשר נטען כי הם משתמשים באזרחים בתור מגנים אנושיים ויורים במי שמנסים לברוח. "נראה שגם לצבא סרילנקה וגם למחתרת הטמילית אין מניעה מלהשתמש באזרחים בתור בשר תותחים", אמר האחראי על אסיה בארגון, בראד אדמס.

חוקרי ההתאחדות האמריקאית לקידום המדע ניתחו צילומי לוויין שצולמו מעל צפון סרילנקה אחרי הפגזה קשה באזור, והשוו אותם לצילום שנלקח ארבעה ימים קודם לכן. ניתוח ראשוני העלה כי חל שינוי משמעותי בתמונת השטח. "על ידי השוואת הצילומים, אנחנו יכולים לראות תנועה משמעותית של האוכלוסייה האזרחית, ועל כן ההערכה היא עקירה נרחבת. גם ראינו מבנים הרוסים ומאפיינים עגולים דמויי מכתש שמתאימים להפגזות נרחבות", אמר החוקר לארס ברומלי. דובר הצבא הטיל ספק בממצאים ובטענות כי כוחות הממשלה הם שהפגיזו, וטען כי אי אפשר לומר איך נוצרו המכתשים מאחר שהמורדים הציבו מטעני חבלה בבניינים והפעילו אותם. "אולי כך נוצרו המכתשים", אמר.

בראשית מאי נשמעו בעולם קריאות רבות להפסקת אש הומינטרית, אך הלחימה נמשכה. ב-13 למאי למשל, נהרגו לפחות 15 בני אדם כאשר פגזים פגעו בבית חולים ליד אזור הקרבות. זו הפעם השנייה בתוך יממה שבה נפגע בית החולים בהפצצה.

 

 

‏‏ב-16 במאי הכריז נשיא סרילנקה על ניצחון הצבא על המורדים, ויום אחר כך, הכיר גם הארגון בהפסדו אחרי שנמצאה גופתו של מייסד הארגון, ולופילאי פרבאקראן. ב-17 במאי 2009 הכריז ארגון הטיגריסים הטמילים כי הם מניחים את נשקם, בתקווה שהממשלה תפסיק את ההתקפות נגדם בצפון המדינה. בהצהרה שפרסם דובר הארגון, נאמר כי אין לקבוצה שום אפשרות להגן על האזרחים המתגוררים באזור, אלא אם יניחו את נשקם. בנוסף, פנה הארגון בקריאה לממשלה לפתוח בשיחות שלום.

"למרות הפניות שלנו לעולם בבקשה להציל אלפי בני אדם מהעימותים שהובילו למוות, שתיקתה של הקהילה הבינלאומית רק עודדה את צבא סרילנקה להביא את המלחמה לסוף מר. במהלך 24 השעות האחרונות, למעלה מ-3,000 אזרחים שוכבים מתים ברחובות, בעוד 25 אלף נוספים פצועים באורח אנוש ואינם זוכים לטיפול רפואי", נכתב בהצהרה שפרסם הארגון. "הצלת אנשינו הוא צו השעה. כפועל יוצא, הודענו לעולם על כוונתנו להניח את נשקנו, בכדי להציל את אנשינו", הודיע דובר הארגון.

הדבר הוצג על ידי ממשלת סרילנקה כניצחון על הארגון.

נשיא סרילנקה, מהינדה רג'פאקסה, הכריז בנאום שנשא בירדן, כי ארצו הביסה את הטיגריסים הטמילים בשדה הקרב ויצאה כשידה על העליונה ממלחמת האזרחים שנמשכה קרוב לרבע מאה. "במבצע הומניטארי חסר תקדים בסיוע הכוחות המזוינים שלנו, ממשלתי הביסה לחלוטין את 'נמרי השחרור של טמיל אילם'", אמר. "אני שב לארץ שנפטרה לחלוטין ממעשיהם הברבריים של הטיגריסים".

במקביל, נשמעו בעולם קריאות רבות לחקור את מפקד צבא סרילנקה הגנרל סראת פונסקה, בחשד לפשעי מלחמה נגד המורדים הטמילים, בדו"ח של משרד החוץ האמריקאי צוין כי הן כוחות הביטחון של סרי לנקה והן המורדים הטמילים השתמשו בכוח מופרז בשלבים האחרונים של המלחמה ביניהם מוקדם יותר השנה. הדו"ח, שהוגש לקונגרס האמריקאי, מאשים את פונסקה בחריגה מסמכותו. הדו"ח של משרד החוץ טוען שהמורדים גייסו ילדים ללחימה וכי כוחות הממשלה הפרו הפסקות אש והרגו מורדים לאחר שנכנעו. כמו כן כולל הדו"ח דיווחים ולפיהם מיליציות שלחמו לצד הממשלה "חטפו ובמקרים מסוימים הרגו אזרחים טמילים, במיוחד ילדים וגברים צעירים". למרות שבתחילה פסלה ממשלת סרילנקה את הטענות והגדירה אותן "חסרות בסיס", היא הודיעה בראשית נובמבר 2009 שהיא מקימה פאנל משפטי שיבדוק אותן.

 לא נותר אלא לקוות שבכך יושם קץ לסיוט שחווים תושבי האי והוא יצדיק את תדמיתו השלווה.