הקורדיליירה ווייווש בפרו

המסע האחרון עם ארז

כתב וצילם: גילי חסקין, אוגוסט 2007.

לאלבום תמונות מאזור הוארז , כולל הקורדיליירה נגרה, הקורדיליירה בלנקה והקורדיליירה וויווש.

רמי הרפז התבונן בנוף בפנים רציניות. הוא חייך כדרכו, חיוך מבויש, ללא מילים.  מאז ומתמיד היה כזה, איש המעשה.  טייס מיתולוגי, מפקד בסיס ומנהל מפעל.  טייל ותעשיין בכול רמ"ח אבריו.  ממעט במלים.  התבוננתי בהרים המושלגים זרועי האגמים, בפניו חרושות הקמטים וניסיתי לתהות, ביני לביני, מה עובר בלבו.  מאחוריו פסעו נטע בתו הבכורה, אמיר בנו, שמעון ידיד המשפחה, חברו הטוב של יורם, גיסו המת. מאחור, על גב הפרדה, התנודדה דמותו העגלגלה והחייכנית של דב, חברו מקורס הטייס.  כבר שישים שנה הם ביחד, חולקים יחדיו את המר והמתוק.

הקורדיליירה וויווש ( Cordillera Huayhuash), הרכס המושלג והמרהיב של צפון פרו. מושא כיסופיהם של מטיילים, המגיעים לכאן מרחבי העולם, נכונים להתמודד עם המעלות הקשים, עם הקור הצורב, השמש הקופחת והאוויר הדליל, שגורם לדם להלום בעורקים בעצמה של מפוח.  הכול כדי לחזות בשלל צבעי כחול וירוק של נחלים ואגמים, לשמוע את שאון הגלשונים ולחוש את שכרון הפסגות, של היפה ברכסי האנדים.   דרום אמריקה במיטבה.

טפסנו בכוחות אחרונים על מעבר סיהוּלָה (Siula), מתנשפים כקטרים ומתקשים לגרור את הרגליים בגובה של כמעט 5000 מ' מעל פני הים. הרוח שרקה וצרבה את הפנים, המחסור בחמצן התבטא בכאב ראש קל, אולם המראה היה משכר חושים ממש.  בתווך, כמעט למרגלותינו, נתגלה אגם שמתארו עגול וצבעו כחול עמוק, מעליו אגם מאורך יותר שגונו טורקיז וקצת הרחק משם, אגם בצבע ירוק "חלבי", שגושי קרח צפים בו.

ישבתי דומם, שיכור מיופי. מנסה להיזכר בימים היפים של 1981, כשהגעתי לאזור במסגרת מסעי הגדול ליבשות אמריקה. כבר כשתכננתי את הטיול, יצא למרחוק שמעה של הקוֹרְדילְיירָה בְּלָנְקָה, "הרכס הלבן", שקיבל את שמו משפע הקרחונים שגולשים מפסגותיו, כדי להבדילו מהקורדיליירה נֶגְרָה (Cordillera Negra), הרכס השחור, הגעשי, שממערב לו. עוד בארץ שמעתי על הוארז (Huaraz), "מֶכּה" של התרמילאים והמטפסים; מקום שהיה אבן שואבת לחובבי טבע. בדרכנו לפרו החלו להגיע סיפורים על רכס יפה עוד יותר, דרומי יותר, מבודד יותר, הקורדיליירה ווייווש. השם המוזר, שנשמע כמו קללה בשפת הקֶצ'וּאָה המקומית, רק הגביר את קסמו של המקום.

לא זכרתי הרבה מאז. חלף למעלה מחצי יובל מאז שהייתי כאן לאחרונה. בימים היפים ההם, פסענו שנים עשר יום סביב הרכס, ללא לוגיסטיקה משוכללת כמו כעת, ללא מדריכים מקומיים, ללא טבח וללא צי של חמורים. אני זוכר את עצמי, פוסע לצדו של אמנון לוטם, מאחורינו אלן וונדי, שתי אחיות רחמניות מקליפורניה, שהצטרפו אלינו לטרק, אך נפערה בינינו תהום עמוקה וגבה בינינו רכס אימתני, גם אם לא מושלג.  כעבור כמה ימים של שתיקה הדדית, שמענו לפתע צרחה בעברית, היה זה קולו הרועם של צחי רינת, שדרבן את הפרד המקרטע ששכר יחד עם חברתו דאז אורלי, לימים אשתו ואם ילדיו.  מיד הפכנו לחבורה, אמנון, אורלי, צחי ואני. את ארוחות הערב בישלנו ביחד והשיחה קלחה.  יחדיו משכנו את הפרד שהתדרדר לנחל, יחדיו ייבשנו את הבגדים, חלצנו נעלינו כדי לחצות את הנחל והתנהלנו בפחזות נעורים, ממש כמו חבורות הנערים שחולפות עתה במהירות על פני בעת הטיפוס  ומזכירות לי שכבר אינני בן עשרים, למרבה הצער.

זכרתי אירועים, זכרתי חוויות, אך לא הצלחתי לשוות לנגד עיני את יופיים נורא ההוד של ההרים, את הספקטרום הרחב כל כך של צבעי הכחול. לא הצלחתי לתרגם את שברי הזיכרונות לכלל תמונה, אבל היטבתי לשחזר בעיני רוחי את עצמת החוויה; את הקדושה שמשרים ההרים.  לא האמנתי שאשוב לכאן. לבטח לא בנסיבות כאילו.

לא היה זה מסע רגיל, אלא משהו שדומה יותר לעלייה לרגל. גם למתבונן מהצד, והיו כאלו לא מעטים, בעיקר תרמילאים בשנות ה-20 המוקדמות של חייהם, לא היה זה נראה כמסע שגרתי, עד כמה שמסע רגלי בקורדיליירה וויווש יכול להיות שגרתי. היינו חבורה מוזרה, מבוגרים בדור או שניים מאלו שפגשנו בדרכנו: שני גברים, רמי הרפז ודוב, שגילם מתקרב לשבעים; נטע, דליה ותומר, בנותיו ובנו של רמי; סיגל, עלמה צעירה בהרבה, אך מבוגרת ממרבית התרמילאים; שמעון, גבר במיטב שנותיו שהרבה לצלם  וכותב שורות אלו, שחוטי כסף רבים נשזרו בשערו וקמטים שרכש ביושר מסגירים שעבר חצי יובל מאז שהיה כאן בפעם האחרונה ולמרבה הצער אינו נראה עוד תרמילאי. מעת לעת, כשטיפסתי באחד המעלות, מנסה להזין את ראותי במעט חמצן, שרירי דרוכים מן המאמץ, עבו מולי כמה בני תשחורת התבוננו בקמטים שנחרשו במצחי ואמרו בהשתאות: "כל הכבוד, איך שאתה הולך, בגילך". מן הסתם כיוונו למחמאה….

זה היה יותר מטיול, אלא מסע רוחני לזכרו של ארז ז"ל, בן קיבוץ הזורע, ששרד חמש שנים בלבנון, כקצין בסיירת גולני ומצא את מותו ממחלת לב נדירה, בקופקבנה שבוליביה. הוריו, רמי ונורית היו בדרכם לבקרו.  לאחר הטיול המשותף, היה רמי אמור לצאת עמו למסלול היפהפה המקיף את הקורדיליירה ווייווש. בעודם אורזים את תרמיליהם הגיעה אליהם בשורת האיוב.

יש להם, לבני משפחת הרפז, ריקוד מתמשך עם המוות. במלחמת יום הכיפורים טס , בן דודו של רמי, אל רמת הגולן, לבלום את התקדמות השריון הסורי, נפגע מתותח נ"מ והיה לטייס הראשון שהופל במלחמה האיומה ההיא.  אחיה של נורית, יורם, נפל באותה מלחמה מפגיעה ישירה של טיל במטוסו.  בעקבות זאת, הושעה טיסתו של גלבוע עגנון, גיסו של רמי, בעלה של אחותו נוגה, לבל תהיה כאן מהדורה מודרנית של איוב. ב-1977 נפל והתרסק מטוס הריסוס, אותו הטיס עודד, אחיו הבכור של רמי.  גם בנו גיא נספה עמו.  דומה היה וסאת הייסורים גדשה.  אולם מלאך המוות לא ויתר וב-1982, ניספה הגיס, בטיול משפחתי במדבר יהודה. מי שבהוראת מפקד הבסיס הושעה מטיסה במהלך מלחמת יום הכיפורים, מצא את מותו כאשר החליק במדרון תלול והתרסק בעומק הקניון של  נחל רחף. כל אלו לא הספיק לו לשטן, שצרה עינו במצליחים ובקיץ של 2001, גבה גם את חייו של ארז. אולם כל אלו לא יכלו לרוחם האופטימית של בני משפחת הרפז, שגמרו אומר להשיב לשטן מלחמה שערה ולאחוז בחיים.

סיפורו של הטיול הזה, "טְרֶק" כפי שנקרא כיום בפי המטיילים, מתחיל מזמן, הרבה לפני ששמעתי על הקורדיליירה בלנקה; הרבה לפני שחלמתי לטייל בדרום אמריקה. היו אלו ימי התום של מלחמת ההתשה. הייתי נער בכתה ז'.  הערצנו את חייל האוויר, אספנו תרומות לרכישת מטוסי ה"פנטום" מארצות הברית וכשהגיעו דורסי הברזל הללו, לא ידענו את נפשנו מרוב שמחה. באותם שנים היינו כמו כולם כמעט, שיכורים מעצמה וכוח ולא שמנו לב לטיל שהחל לכופף את זנבו של המטוס.  ב-30 ביוני 1970 הופל מטוסו של רמי הרפז מעל מצרים (יחד עמו נפל הנווט שלו, שנפצע קשה, אושפז בבית החולים "מהדי" שבקהיר ושוחרר ארצה לאחר שנה וחצי).  תוך מספר חודשים נפלו גם מטוסים נוספים.

לאחר חקירות ועינויים ולאחר מספר חודשים של שהיה בתאים מבודדים, קובצו השבויים הישראלים יחדיו, לתא אחד. כעבור שלושה חודשים שוחרר לביתו הצנחן יאיר דורי, שהיה פצוע בעיניו ובידיו, כמחווה הומניטארית של המצרים, ושבוי אחר, מנחם עיני, שהוחזק קודם לכן בבידוד, הצטרף אליהם.  כך התקבע המושג "עשרת השבויים", שכלל ששה אנשי צוות אוויר, צנחן נוסף, שני שק"מיסטים שנישבו על ידי מארב מצרי ודן אבידן, חבר קיבוץ בצפון, בנו של שמעון אבידן, מחט "גבעתי" ואחד המפקדים המיתולוגיים של במלחמת העצמאות. אבידן, שהתנדב לשרת כמפקד מעוז, כמו קיבוצניקים אחרים, שכונו "הנמרים של דיין", התקשה לשכנע את המצרים שבנו של הגנרל מטיל האימה מן הדרום, הינו רק סגן ולא סגן אלוף. נאצר הכריז ש"הטייסים לא ישוחררו לעולם. כך גם אמרו למשפחה, ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין. היינו אז חברה אחרת. בעלת חוסן אחר.

החוק הצבאי היבש, גורס שחיילים שבויים הופכים ליחידה צבאית ובעל הדרגה הבכירה הופך למפקדם. השבויים הישראלים בקשו ושכנעו את המצרים, שעליהם לנהוג אחרת, והמצרים הסכימו. רמי, בן משמר העמק וחבר הזורע הפך את החבורה לקיבוץ, עם ישיבה יומית, שמדי ערב מתחלף יושב ראשה, עם יומן יומי ועם פעילות חברתית שהלכה והתרחבה וכללה, בין השאר, תרגילי התעמלות, לימודים בטכניון ואפילו תרגומו של ספר "ההוביט" שהיה לרב מכר. למזלה של החבורה, לא היה לה מנהיג אחד, אלא שנים. הנווט מנחם עיני, בן גילו של רמי ומקביל לו בדרגתו הצבאית, שהיה טיפוס קשוח יותר, הציע אלטרנטיבה לרוחו הספרטנית של רמי. בעוד שהאחרון ביקש להמעיט בבקשות ככל האפשר, טען מנחם כי ככול שיבקשו יותר, אולי גם יסורבו יותר, אך ללא ספק גם יקבלו יותר. רמי הסגפן יחסית, נאלץ לוותר. יתכן מאד, שלו היה שם מנחם לבדו, היו השבויים צועדים ב"שמאל-ימין", ומתפקדים במשמעת צבאית, ולו היה שם רמי לבדו, היו אוכלים רק שימורי סרדינים במשך שלושה חודשים, אולם בסיטואציה הייחודית שלהם, צמח לו דגם מנהיגות, שונה מהמקובל, בעל שני מוקדי כוח, שמתארו אליפסה ולא עיגול, כל צד מושך לכיוונו, רמי לדמוקרטיה ומנחם לשיפור תנאים וכולם יצאו נשכרים.

סיפורם המופלא של השבויים הועלה על הכתב ביידיה האמונות של עמייה ליבליך, בספר רב עצמה, שנקרא "חוץ מציפורים". ספר זה נכתב לא רק בלשון ספרותית, אלא בעיקר תוך שימוש בכלים פסיכולוגיים. רמי, שקרא קודם לכן את מחקריה של הכותבת בנושא הקיבוץ, התרשם עמוקות והחליט כי היא זו שתכתוב את סיפורו של השבי, שגם הוא היה מעיין קיבוץ. הכותבת לא התכוונה לכתוב שיר הלל בנוסח "מה יפית".  היא תחקרה את השבויים בשאלות נוקבות ולא פסחה על מתחים ועל חולשות אנוש, ועסקה לא מעט בצד השני, של הנשים שנותרו מאחור, חלקן מטופלות בילדים קטנים. במיוחד התעכבה על המקרה הלא פשוט של מיכל (שם בדוי), אשתו של יצחק, הטייס המצטיין, חבר קיבוץ הזורע, שבעת שביו התאהבה בגבר אחר, צעד שנחשב לחריג בחברה הישראלית של ראשית שנת השבעים ועמדה בניגוד לאתוס ההרואי של אז, שציפה מהאישה לשמור אמונים לבעל ולמולדת.  מיכל הביאה לספר את האמת שלה והתוצאה היתה מסמך נוקב ומרגש.

מבין שלל הסיפורים, בלטה דמותו יוצאת הדופן של רמי. אידיאליסט שצימח שורשים באדמתו הפורייה של עמק יזרעאל, שהיה לטייס וכאשר השתחרר הפך לדמות מפתח במפעל של הקיבוץ. רמי השאיר אחריו אישה בראשית הריונה, וכאשר חזר הביתה, קידמו את פניו דליה ועירית, תאומות זהות, חמודות להפליא, שנולדו בהיעדרו, אחזו בידיהן הזעירות בדגלים וקראו בשמחה "אבא שלנו חוזר", בעוד חברי הקיבוץ מתקשים לעצור את דמעותיהם. באותם שנים, שרמי נמק בשבי המצרי, היה יורם, אחיה הצעיר של נורית, מעיין תחליף של אב לנטע, לתומר ולתאומות הקטנות ונפשו נקשרה בנפשם.  כאשר שבו  רגליו של רמי לפסוע בשערי הקיבוץ,  יורם לא היה שם כדי לקבל את פניו.  מטוסו הופל על ידי תותח נ"מ מעל "החווה הסינית" בחזית המצרית.

שתים עשרה שנים מאוחר יותר, לאחר מותו של רמי ממחלה קשה, פרסמה עמיה ליבליך את חוויותיה מכתיבת הספר.

הספר רב העצמה התגלגל לידי באפריל 1990, בטיול שערכתי בפיליפינים, בסיומה של שנה מרתקת במזרח הרחוק. איילת ואנוכי נצמדנו לדפי הספר, גם כשהאוטובוס קרטע בדרכי המהמורות המטפסות אל הכפרים המרוחקים, החבויים בין הרי הגעש של האי לוּזוֹן. גם למחרת, בעודנו מתפעלים מטרסות האורז הציוריות של בּטָד (Batad), לא חדלנו מלדבר על הספר. במיוחד על מיכל (שם בדוי), שהלכה שבי אחר לבה; מפנה עורף לאתוס ולציפיות החברה. השאלה הנוקבת היתה זכותה של החברה וזכותנו שלנו לשפוט אותה בכלל.  לדיון, שהתלהם לעתים, הצטרפו מטיילים נוספים, רובם זוגות צעירים בתחילת דרכם. מטבע הדברים, הביא כל אחד לדיון הנוקב הזה, גם לא רק את דעותיו, אלא גם את מטענו הרגשי ואת הצלקות שצבר במהלך חייו. איילת, ובנות אחרות שהצטרפו אליה, טענו בלהט שאין לשפוט את מעשיה של מיכל ובו זמנית התפעלו מהתנהגותה הנאמנה והצנועה של נורית, אשתו של רמי. "גם ההתפעלות היא סוג של שיפוט?", עניתי בלהט לא פחות.

בעודנו מתווכחים, התקרבה אלינו צעירה חייכנית ומתולתלת, היתה זו נטע, בתו הבכורה של רמי, שהצטרפה לדיון והביאה אליו, בדרכה הנעימה, זווית מאד אישית. עולם קטן.  מאז נקשרה נפשי בנשמתה של משפחת הרפז.  חשתי שאני, כמו כל אחד בחברה הישראלית, חייב משהו למשפחה הזאת, שנתנה כל כך הרבה ולעצמה לא בקשה דבר. מיכל בחרה ללכת אחר צו לבה; נורית לעומת זאת, בחרה להתמסר למאבק על חירותו של רמי, ועל מקומו בעולמם של ילדיהם. אבי, טייס המיראז', בחר שלא לטוס עוד מעל שמי ארץ אויב.  רמי, לעומת זאת, בחר לפקד על בסיס.  ייתכן ואסור לשפוט, וודאי שלא לתת ציונים, ובכול זאת, אומה נצרבת בזכות בחירות כמו של רמי ונורית.  בזכות משפחות כמו משפחת הרפז, שכה רבים מבינה הגשימו את החלום האנושי האוניברסאלי, לגעת בשמים. חלום שגבה את מחיר כה נורא, את מחיר קנאתו של השטן במצליחים..

אמנם, שמרנו על קשר רופף למדי. ביני לבין רמי עמדו פער של עשרים שנה והבדלים מהותיים באופי, אולם שלושת השבועות המשותפים עם נטע, הטביעו בי את חותמם וראיתי לעצמי כבוד להימנות על חוג מכיריו הרחב. למרות שעברו שמונה עשרה שנים מאז שקראתי את הספר, זכרתי כל משפט שצוטט מפיו ובמיוחד את רגע המפגש של רמי עם נורית אשתו, בבסיס חיל האוויר, במסגרת עסקת חילופי השבויים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. רמי, שידע שבן דודו וגיסו משרתים כטייסים, החליף מבט עם נורית ושאל אותה רק:  "מי משניהם"?  "שניהם", ענתה לו נורית.

נפלאות דרכי הגורל. נשיא מצרים, ג'מאל עבד-אל נאצר, הכריז שנתיים קודם לכן כי טייסי הפנטום לא יוחזרו לעולם והנה באה המלחמה, והחזירה לנורית את הבעל, אך לקחה לה את האח. רמי זכה לחבק את בנותיו, אך יותם לא זכה להגיע לרגע לו ייחל.  לימים ספרה לי נורית, כי לא הספיקו לעבד את האבל על יותם. קברו אותו והתרכזו בבעל שחזר, ובמשפחה שהיה צריך לקומם מחדש.

רמי שב הביתה ולחייל האוויר. הוא  פיקד על בסיס חייל האוויר בדרום ואחר כך על בסיס בצפון וב-1976 נולד בן הזקונים ארז, עץ שלבלב באדמה הפורייה של עמק יזרעאל. סמל  לחיים חדשים.  ארז הפך להיות לגבר גדול וחזק.  "הכבשה השחורה של המשפחה" כיניתי אותו בחיוך, ביני לביני, קצין מצטיין בסיירת גולני, חי"רניק במשפחה שכולה טייסים.  את המשפחה הכרתי רק לאחר נישואיה של נטע, שנים רבות לאחר המלחמה האיומה ההיא ולמעלה מעשור לאחר מותו של יורם. בתקופה זו דומה היה שהחיים חזרו למסלולם ומלאך המוות פנה למשימות אחרות.

עד שלקח את ארז.

היה זה יום אביב, שמתאים הרבה יותר לטיול מאשר ללוויה. אחרי ארונו של ארז פסעו חבריו וחייליו מסיירת גולני, שהסתובבו בכומתותיהם החומות, התערבבו בהם חבריהם הטייסים של האח אמיר ושל האב רמי, שחבשו בגאווה כומתות כחולות. היו שם מפקדי חייל האוויר לדורותיו, לוחמי ה-101 וחברים רבים מיישובי העמק.  היתה זו זעקתה של ארץ ישראל שאהבתי.  ארץ ישראל של פעם, כזו שחלמנו להיות.  מסע הלוויה התפתל בשיפולי רמת מנשה, בין מרבדי רקפות וכלניות, נוף עולז מדי עבור לוויה. בני המשפחה קראו דברים נרגשים, אך נשכו שפתיים ולא השמיעו קול נהי, בכי תמרורים.  את כאבם שמרו לעצמם.

רק שבועיים קודם לכן, רכנו על מפות. רמי, נורית ואני. הם רשמו בקפידה את השמות האקזוטיים וניסו לדמיין את המראות המופלאים שייראו ביחד עם ארז, שזה מכבר סיים את שירותו הצבאי. תיארתי בפניהם את אתרי האינקה, את יער הגשם הטרופי, את הרחובות מרוצפי האבן, את גגות הרעפים הישנים, את חגיגת הצבעים של השווקים האינדיאנים.  לטיול המשולש היתה אמורה להצטרף גם אדווה, חברתו של ארז.  הכול היה מתוכנן בקפידה, בדרך ה"ייקית" של חברי קיבוץ הזורע.

אנשים מתכננים תכניות ואילו אלוהים יושב למעלה וצוחק. בעודם אורזים את מזוודותיהם, השיגה אותם בשורה איומה: מלאך המוות, שתאבונו טרם שבע, נטל את נשמתו של ארז. מי ששרד חמש וחצי שנים בלבנון מצא את מותו במלון בעיירה הבוליבינית קוֹפָּקָבָּנָה.  לא טיל אויב קיפד את חייו.  לבו שלו בגד בו. האם היתה קודם כתובת על הקיר? האם חש הקצין הגברתן מסיירת גולני שמשהו איננו כשורה במשאבה החיונית כל כך?  כיצד ייתכן שהלב שעמד במאמצי הסיירת חדל לפתע לפעום?  האם החינוך המשפחתי להמשיך ולא לוותר לא הרשה לו לעצור, לבדוק?  זאת לא נדע לעולם. באותם רגעים לא התפניתי לחשוב על כך. הסתפקתי במבט מתוסכל, דרך מסך של דמעות, במאות שצבאו על בית הקברות, בשקט בו נשאו את יגונם וברגבים התחוחים שעל הקבר.

באותו רגע גמרתי אומר להצטרף לרמי למסע שהחמיץ, להיות תחליף, גם אם עלוב, לטיול עם ארז. רמי ונורית לא המתינו לי.  כעבור שנה יצאו יחד עם אדווה, לטיול בעקבות הבן המת.  הם החליטו לא למות עמו, אלא לחיות עמו.  זהו המסר שגם העבירו לאדווה שכמעט והיתה לכלתם. הגבר שתבחר, כך האמינו, לא ייקח אותה מהם, אלא, להיפך, יצטרף למעגל המשפחתי וכך היה.  על הטיול בקורדיליירה ווייווש ויתרו במסע ההוא.  היה זה מאמץ גדול מכפי כוחותיה של נורית ונשאר כמשאת נפש.  בינתיים, נכנס רמי לנעליו של ארז, תרתי משמע. התאים אותם למידותיו, לבש את בגדיו, נשא את תרמילו והלך עמו לכל מקום.  כעבור שנה, נולדה בתה של דפנה, הצעירה מבין התאומות וקיבלה, את השם, "רז".  תזכורת חיה לאח שאינו.

ייתכן מאד והמסע המשותף עם רמי היה נשאר בגדר חלום, כדרכם של החיים הדוחקים את החשוב מפני הדחוף. עד דצמבר 2005.

הסיפור מוכר למדי. הובלתי קבוצת מטיילים בדרכם מדרום הודו לסרילנקה ובבדיקה שגרתית בנמל התעופה של טריבנדרום (Trivandrum), קראלה, נמצא כדור של רובה בתיק היד שלי. עד היום אין לי מושג כיצד נתגלגל לשם הכדור ולמרות שלא ברור מה ניתן לעשות בכדור, האשים אותי קצין המשטרה המקומי בלא פחות מאשר בטרור.  וכך, הפכתי בן רגע ממדריך טיולים חובק עולם, לנחקר בתחנת המשטרה ועוד באותו הלילה, לעציר בבית הסוהר של טריבנדרום.  תנאי המעצר לא היו קלים, על רצפתו של תא זעיר, דחוס עם עוד תריסר עבריינים מקומיים, עמם נגזר עלי לחלק את הרצפה הקשה, את האסלה הזעירה ואת צחנת הליזול, כשקיבתי מסרבת להתמודד עם עיסת האורז שהוגשה לנו עם הירקות הבלתי מזוהים שצפו בנוזל עכור.  כדי להתמודד עם הקשיים, כתבתי הרבה.  בעיקר יומן שהפך אחר כך לספר ("שבוי בקסמה") והרבה מכתבים.  כתבתי הרבה. לילדים, לאמם איילת שגם לאחר שנפרדו דרכנו נותרה שותפה נאמנה, להורי וגם לרמי.  חיפשתי עידוד ותשובות מי שהתמודד עם משימה דומה, גם אם קשה בהרבה.

כאשר דרשה אמי, שבאה לבקרני מדי יום בבית הסוהר, למעט בבקשותי משלטונות הכלא, כדי שלא להגזים, טענתי לעומתה כי ההיפך הוא הנכון ועלינו לבקש עוד ועוד, וכך, גם נקבל יותר. כדי להניח את דעתה הפניתי אותה לרמי. אחותי התקשרה אליו בשמה, שחזרה עמו את הוויכוח הישן שהוא ומנחם עיני ניהלו בשבי.  רמי הודה שמנחם צדק…. הוא, שבדרך כלל מקמץ במלים, כתב לי מכתב מרגש, בו הביא לידי ביטוי את רוחו האופטימית ואת עצביו החזקים.  כמה חודשים לאחר ששבתי הביתה, יצא לאור ספרי "שבוי בקסמה". מיהרתי לקיבוץ הזורע, כדי להגיש את רומן הביכורים שלי, כשי לרמי ונורית. באותו מעמד הצעתי להם לשחזר יחדיו את המסע האבוד עם ארז.

הרעיון, שנשמע בתחילה מטורף, קרם עור וגידים.  ברק אפיק, חבר ועמית, שלא הכיר קודם את הסיפור, נשבה בקסמן של הדמויות ושל המשימה ורתם את זמנו, מרצו וקשריו בהתנדבות.

ב-18 ביולי הגעתי להוארז שבצפון פרו, שם נפגשתי עם החבורה, שהגיעו לשם יומיים קודם לכן והספיקו לטייל הסביבה ולהתרגל לגובה הרב. למחרת בבקר, נפגשנו עם הצוות של חברת "קורדיליירה בלנקה אדוונצ'ר" ( Cordillera Blanca Adventure), ויצאנו לדרך. לאחר ארוחת הערב הראשונה, למרגלות הרכז המושלג של הקורדיליירה ווייווש, הזכירה לנו אדווה את המטרה שלשמה נתכנסנו וכל אחד מאתנו קרא או סיפר לנו על מקומו של המסע בחייו ובלבו.  נטע, האחות הבכירה ואדווה זוגתו של ארז, קראו קטעים שכתבו ואני הצטמררתי.  דפנה, אחת התאומות קראה מספר שורות שהרעידו את מיתרי הלב, כפי שעשתה בלוויה, שש שנים קודם לכן.  רמי עצמו סיפר בקול רועד מבכי, כיצד נשבע להמשיך ולפסוע בדרכים, ביחד עם ארז.  לחיות עמו ולא למות אתו.

חלף למעלה מחצי יובל מאז שהייתי כאן לאחרונה. בימים היפים ההם, פסענו שנים עשר יום סביב הרכס, ללא לוגיסטיקה משוכללת כמו כעת, ללא מדריכים מקומיים, ללא טבח וללא צי של חמורים. אך אז, למרות שטרם נסללו דרכים אל מכרות הכסף והפחם, שקיצרו את המסלול ביומיים ולמרות שמזוננו הצטמצם לדייסות ואורז, דומה והיה אז קל יותר. השנים שחלפו עשו לי טוב בשטחים רבים, אך הרגליים אינן קלות כבעבר והכתפיים, שנשאו בעבר אוהל, שק שינה ומזון לשבועיים, מתקשות בגבהים הללו להתמודד עם מצלמה, בקבוק מים ומעיל גשם. גם אם אינני מסוגל לשחזר במדויק את המראות של אז, אני יכול בנקל לשחזר את סערת הנפש.  היופי חוגג מכול עבר, כמו בעבר.  כך בעמקי הערֶבה, שפעם גלשו בהם קרחונים, באפיקי הפּזָרוֹת של הנחלים, בפלגים האדמדמים מברזל, במפלי המים הזעירים  שנותרו קפואים, בפרחים הזעירים ובפסגות המחודדות, המחופות בשלג צחור. למרבה הצער, התחממות כדור הארץ ניכרת כאן במיוחד. הקרחונים קטנו בהרבה, אך גם עתה, המראות שמסביבנו היו עוצרי נשימה, ולא רק בגלל מיעוט החמצן.

זה היה מסע לא קל. גם מזג האוויר לא האיר לנו פנים בתחילה:  כבר בערב הראשון קיבל את פנינו מטר, שבגובה הזה, בטמפרטורות הללו, הוא מטריד במיוחד. הגשם לא נלקח בחשבון.  הוא נדיר בעונה היבשה בהרי האנדים.  כאשר שאלתי כמה רועים מקומיים לתופעה הנדירה, השיבו אלו בחיוך, שאלו וודאי דמעותי, הנוזלות כגשם… ולא ידעו שבמסע שלנו, היו גם לא מעט דמעות, גם אם יבשות או מוסוות בחיוך.

לא יכולתי לשער, שעוד אתגעגע לגשם הזה. למחרת התכסתה הקרקע בברד ובערב שאחר כך כרעו האוהלים תחת מעטה השלג. היה קר מאד.  ישבנו באוהל חדר האכילה, עוטי מעילים ושנינו נוקשות מקור, ממהרים להימלט, כבר בשעת ערב מוקדמת, אל המחסה  המשעמם, אך החמים יחסית, של שק השינה.

לאחר לילה קר, שחלקו היה עובר עלינו באגירת כוח לקראת השתחלות איטית משק השינה אל הקור העז שבחוץ, הטלת נוזלים הכרחית וחזרה לנמנום באוהל, היינו פותחים בקושי את רוכסני האוהל הקפוא, דורכים על העשבים הקפואים, וממתינים לשמש שתעלה עוד רגע ותפשיר את הכול, בעיקר את עצמותינו. רק כך אפשר להבין את חשיבתה של השמש בתרבותם של בני האינקה. אנו, שרגילים לראות בשמש מטרד ולעתים אפילו אויב, דיברנו  על אל "שבצלו אחסה".

למזלנו, היו עמנו טָאנָה, מדריכה בכירה מחברת "קורדיליירה בלנקה אדוונצ'ר", נֶסְטוֹר, מדריך צעיר ונמרץ, בעל כושר גופני מרשים, שנולד באחד מכפרי האזור, מנואל, מנהלן מוכשר ומסור, אובלדו הטבח, שהיטיב לבשל ושני חָמָרים שקטים וביישנים, שהיו מספיקים להקים את המאהל הרבה לפני שהגענו ולמלא קנקנים במָטֶה דֶה קוֹקָה, משקה שאין כמותו כדי להפיג את העייפות ולהקל על מועקת הגובה.

הקורדיליירה זרועה אגמים במגוון של צבעים, הנושאים שמות, לעתים משונים, כמו "האגם הצהוב", על שום העשב הגדל לגדותיו, "אגם העשב" ועוד. בימים יפים, משתקפים ההרים במלואם במימי האגמים ויוצרים תמונה כפולה של יופי, כמו הררי קצפת על עוגה דמיונית של טיטאנים. לחופי האגמים פזורות בקתות קטנות שגגותיהם עשויים קש, כבימים ימימה.  הפח המכוער, שעשה שמות ביופיים של כפרים רבים, טרם הגיע לכאן. יושבי הרכס, איכרים שפניהם צרובות שמש, נוהגים את בקרם בביצות שלחוף האגמים, לעתים הם מצליחים לתחום חלקת קרקע קטנה, בחומת לבני בוץ המגֵנה מפני הרוח השורקת ולגדל מאחוריה כמה ירקות. חייהם קשים ואין להם זמן לשים לב להוד הנורא שסביבם.  למעט כמה כתמי ירק מקריים, הנוף צחיח כמעט לגמרי; כמה עשבים חד שנתיים, שיח הנחבא מאחורי קפל קרקע ותו לא. שקט כאן בהרים.  דומה ורוח אלוהים שורה כאן, בפסגות הצחיחות והצחורות.  ואכן, בהרים הללו שכנו האָפּוּס, אלוהויות ההרים של האינקה, מי ששלטו פעם במרחבים הללו והניחו את הבסיס לשבילים בהם דורכות רגלי המטיילים של ימינו.  שעות בין הערביים יפות כאן במיוחד, הקור אכן מתחיל להזדחל אל מתחת לבגדים, אך השמיים מצטבעים בכתום, לעננים נרקמת שלמה וורדרדה ועוד רגע יצטבעו השמים באדום של שקיעה.  מפעם לפעם מופרעת השלווה הקדושה על ידי שאון של מפולת שלגים, צרחה של ברווז או משק כנפיה של להקת מגלנים מעוקלי מקור.  לעתים הלמות פרסות סוסים ושוב, קול דממה דקה.

גם ללילות הבהירים יופי משלהם. בפרט בימים שהירח מתמלא וההרים המושלגים משתקפים היטב במימי האגמים.  שקט שעשוי מקרח ואלוהים.  כאשר יצאנו מאוהל חדר האכילה לכיוון אוהלי השינה, העפנו מבט אל השמים זרועי הכוכבים.  כאן, ללא הילה של יישוב קרוב וללא שאון מיותר של ציוויליזציה, ראינו את קסיופיה, הדובה הגדולה, אוריון המוכר לנו משמינו הצפוניים יותר וכמובן את צלב הדרום, שהיה מקודש לתרבות האינקה ואולי המקור למספר ארבע, שהיה כה משמעותי עבורם.

היינו עשרה מטיילים, כולל נורית שנותרה מאחור, מטפלת בנכדים ומלווה אותנו במבט דואג, כפי שעשתה אז, בימים הארוכים ובלילות הקרים של השבי. גם ארז ליווה אותנו, בנוכחות רבת עצמה.  הבנות החליפו חוויות משותפות חלקן משעשעות, עם ארז כפעוט, כילד, כנער וכגבר. הוא צפה עמנו באגמים שריצדו במגוון של צבעי כחול וירוק, כשההרים המושלגים השתקפו בהם במהופך.  הוא היה עמנו במעלות המפרכים, צפה עמנו בעננים שריחפו אל מול הפסגות; הישיר את מבטו אל קונדורים שדאו מעלינו במעוף מלכותי, אל הויסקאצ'ה, המכרסמים הדורי הזנב, שהציידים כמעט והכחידו ומעל מעברי ההרים התלולים שגבו מאיתנו מאמץ רב וארז, היה מגמא בצעד קל ובחיוך ענק.  לעתים, כשהיה קשה במיוחד, ודמנו הלם בפראות בעורקים, סייע לנו ארז לשאת את התרמילים, כפי שהיטיב לעשות בשירותו בסיירת.

כאשר טפסנו באחד המעלות, הצביע אובלדו הטבח לעבר ההרים, שם מרחוק, הבחינה עינו המנוסה בדוב המשקפיים ששירך את רגליו בשלג. בעל חיים נדיר, שנמצא בסכנת הכחדה, שלא הזדמן לי לצפות בו בכול מסעותיי הקודמים באנדים. אולי היתה זו יד הגורל, ואולי בזכות ניסיונו הרב של אובלדו. אולם רמי לא שעה להסברים אלו.  הוא הביט בדוב ואמר בחיוך שכנראה זוהי רוחו של ארז, שבאה לבקר אותנו בסוף המסע..

לאחר שבוע מפרך של הליכה, חגגנו את סיום המשימה בתצפית מופלאה על הכפר קחטמבו (Cajatambo), ששכן בגיא צר, כמעט נחבא בין ההרים.   התחלנו לגלוש בדרך התלולה מטה, כשברקע נשמעים הדיהם של כלי הנגינה, לקראת הפייסטה הגדולה שתיפתח באותו ערב, חגה של מריה מגדלנה, הפטרונית של הכפר, שהתמזג עם חגי אינקה קדומים.  פסענו בנפרד, איש איש ומחשבותיו.

רמי, שהתמודד בהצלחה עם משא השנים והזיכרון, הגיע אחרון וחייך בסיפוק. הוא היישיר מבטו אל מלאך המוות וזה השפיל את עיניו.

המסע הזה לא יכול היה להתממש ללא סיועה של חברת ברק אפיק – טיולים לטינו אמריקאיים.