גילי חסקיןגידולים חקלאיים באזור הטרופי
כתב: גילי חסקין
המטייל בארצות הטרופיות, באמריקה התיכונה והדרומית, בדרום מזרח אסיה ובאפריקה, נתקל פעמים רבות בגידולים חקלאיים, רובם מתועשים. גידולים רבים המוכרים לנו מהארץ, כמו מארצות סוב טרופיות אחרות, מקורם באזור הטרופי. כמה מילים על כמה גידולים חשובים.
צילום: גילי חסקין
האורז
זהו הגידול הראשון במעלה. עליו מתבססת מרבית הכלכלה בדרום-מזרח אסיה באוקייניה ובחלקים נרחבים של אמריקה הטרופית. ראה בהרחבה: האורז – מקורו, דרכי גידולו ומקומו בתרבות.
הקוקוס
משפחת הדקליים היא אחת הגדולות והחשובות מבחינה כלכלית. תפוצתה באזורים טרופיים. למשפחה כ-200 סוגים וכ-4000 מינים: עצים, שיחים ומטפסים. הגבעול הראשוני משתמר ללא גדילה משנית לרוחב. הדקל הוא חד פסיגי. יש לו קדקוד צמיחה אחד. בניגוד לדו פסיגיים, איננו מתפצל לענפים. בתחילה מוציא נצרי צד, עד שהרקמה מזקינה ומפסיק לייצר. אם חותכים את הלולב, קוטעים את קודקוד הצמיחה. "קוקוס" בפורטוגזית פירושו "קוץ", בשל המראה המיוחד של הגלעין. הסוג מגוון וכולל מינים רבים: גבוהים, נמוכים, חסונים ועדינים. הפירות שוני גודל וצורה. לכל מיני הקוקוס יש עלים מנוצים המרוכזים בראש הגזע.
קוקוס האגוזים: אחד הצמחים החשובים בכלכלת העולם. והחיוניים ביותר, לילידים הגרים בארצות הטרופיות. מספק מזון, סיבים וכלי בית למיליוני בני אדם.
מקורו של עץ הקוקוס שנוי במחלוקת. רוב המקורות מציינים שמקורו בדרום מזרח אסיה אולם יש מלומדים הסבורים שמקורו בצפון מערב דרום אמריקה. מאובנים של דקל שהתגלו בניו זילנד וברג'אסטאן שבהודו מעידים על קיומו של העץ לפני למעלה מ-15 מיליון שנה.
מאחר ופרי העץ בעל כושר-ציפה רב, והעץ גדל באזורים טרופיים לחופי הים, הרי שהוא התפשט במהירות בכל האזורים הטרופיים, ותחת תנאים מתאימים אף באזורים שאינם טרופיים. ישנן עדויות של אגוזי קוקוס שהגיעו לחופי נורבגיה והפכו לעצים מניבי פרי.
עץ הקוקוס גדל בעיקר בקרקע חולית, ומסוגל לגדול בסביבה מליחית. העץ צומח באזורים שבהם יש הרבה אור שמש וזקוק לכמות משקעים של בין 1,000 – 2,000 מילימטרים גשם בשנה. אך עמיד גם למים מלוחים.כמו כן, תנאי גידול אופטימליים דורשים לחות של 70% – 80%, ולכן אין דקלי הקוקוס נפוצים באזורים מדבריים ואזורי הים התיכון, שבהם יכולים להתקיים שאר תנאי הגידול.
צילום: גילי חסקין
ארצות הייצור העיקריות הן פיליפינים, אינדונזיה, סרילנקה, מלזיה ומכסיקו. העץ מתחיל להניב כשהוא בן 6-10 שנים, אך מגיע לשיא היבול כשהוא בן 15 עד 20 שנה. התפתחות הפרי נמשכת כשנה. מאגוזי הקוקוס נוצרת כמות של כ-4.5 מיליון טון קופרה (השכבה הפנימית) בשנה, המספקת כ-8% מהייצור העולמי של שמנים ושומנים בעולם. מהקופרה מפיקים 63% שמן, ושימושו העיקרי בתעשיית המזון: ייצור מרגרינה, ביסקוויטים וממתקים. שימוש תעשייתי עיקרי הוא סבון וסבון תמרוקים. הדקל מגיע עד לגובה של 30 מ'. הנוף רחב, העלים ארוכים (4-5 מ') ורחבים (עד 0.5 מ'). העלעלים דמויי אזמל צר.
הפרי מורכב משלש שכבות:
א. קליפה חיצונית דקה, חלקה וירוקה – אקסוקארפ.
ב. שכבה סיבית עבה – מסוקארפ.
ג. שכבה פנימית, קשה ואבנית – אנדוקארפ – השכבה הפנימית היא המכילה את הזרע וסוגרת עליו.
זהו אגוז הקוקוס הנפוץ בשווקים ועטוף בסיבי הקליפה האמצעית. זרע הקוקוס הוא גדול, כדורי וקליפתו דקה. האנדוספרם הוא לבן, מוצק וקשה בחלקו החיצוני ונוזלי ודמוי חלב בחלקו הפנימי. עם הבשלת הזרע מתקשה האנדוספרם ורק חלק קטן ממנו נשאר נוזלי – זהו חלב הקוקוס.
ערכו הכלכלי של הקוקוס
החלק הכלכלי של קוקוס האגוזים גבוה מאד. כל חלקיו ניתנים לניצול.
צעיר קוטף אגוז קוקוס, קובה
שימושי העץ כוללים:
- חלקו הלבן של אגוז הקוקוס אכיל ונאכל הן חי והן מטוגן.
- "מי הקוקוס" המצויים במרכז האגוז מזינים ביותר ומכילים סוכר, סיבים תזונתיים, ויטמינים, מינרלים ואנטי אוקסידנטים.
- חלב קוקוס המיוצר מטחינת קוקוס עם מים חמים או חלב חם, וכן קרם קוקוס הנוצר לאחר קירור חלב הקוקוס מהווים תחליף לחלב בבישול. לחלב הקוקוס כ- 17% שומן, והוא שמן יותר מחלב רגיל.המוצר החשוב ביותר הוא שמן הקוקוס, שהוא תערובת של שמנים אחדים (מוצק בטמפ' של עד °22 מעלות).
- הסיבים הנותרים לאחר ייצור חלב קוקוס משמשים מאכל לצאן ובקר.
- מצוף פרי הקוקוס ניתן לייצר יין דקלים המכונה בשם "טודי" או "טובה".
- צמחי דקל הקוקוס צעירים הם אכילים ומכונים "כרוב דקלים" – אף שאכילת העץ הצעיר מונעת את המשך גדילתו.
- לבבות דקל – אמצע החלק העליון ביותר בעץ נחשב למעדן – אף שאכילתו מביאה למותו של העץ.
- מסיבי דקל הקוקוס ניתן לייצר חבלים, מחצלות, מברשות ואף סירות קלועות.
- מקופרה – זרע הקוקוס המיובש ניתן להכין שמן קוקוס.
- גזע דקל הקוקוס משמש לבנייה. בהוואי מקובל לבנות סירה מגזע שלם אחד של עץ דקל.
- מעלי דקל הקוקוס ניתן לקלוע סלים וכן גגות לבקתות.
- חלקו החיצוני של אגוז הקוקוס יכול להוות חומר בערה טוב.
- משורשי דקל הקוקוס ניתן להכין דיו לכתיבה.
- ברפואה המסורתית משתמשים בשורשי דקל הקוקוס להכנת מי פה, וכן תרופה מסורתית לדיזנטריה.
- חצאי אגוז קוקוס מיובשים משמשים ככלי נגינה.
- ניתן להשתמש בחלב קוקוס כתחליף לפלזמה בהיעדר תרומת דם.
תירס
המטייל באמריקה התיכונה, נתקל בשטחים עצומים של תירס. התירס הינו נושא מרכזי בטיול במכסיקו, גווטאמלה וארצות נוספות באזור. "מילפה" (Milpa) – שדה תירס – הינו חלק חשוב מהתרבות בארצות אלו. התירס הינו נושא חשוב גם בטיולים בסין , בהודו ובמזרח אירופה.
תירס הוא צמח ממשפחת הדגניים. לייתר דיוק, סוג של צמחים -Zea משבט התירסיים (Maydeae) במשפחת הדגניים. מקורו של התירס במרכז אמריקה, שם נאכל במגוון צורות על-ידי הילידים במשך מאות שנים והופץ לכל העולם עם גילוי יבשת אמריקה במאה ה-15.
צמח התירס הוא חד-שנתי ומגיע לגובה של כ-½5 מטר. התירס משמש למאכל לאחר בישול או צלייה, להכנת פופקורן, קורנפלקס, קמח תירס, שמן, אלכוהול ולמאכל בהמות. תירס למאכל משווק בקופסאות שימורים, או בחבילות של קלחי תירס, כמו גם בשקיות המכילות גרגרי תירס קפואים.
גידולי התירס בארצות הברית מהווים כמחצית מהתוצרת העולמית. מדינות בולטות נוספות הן סין, הודו, ברזיל, צרפת, אינדונזיה ודרום אפריקה. התוצרת העולמית של תירס בשנת 2003 הסתכמה ב-600 מיליון טון. התירס נזרע בסוף החורף ונקצר בקיץ. הוא זקוק לאספקת מים שוטפת ולאקלים חם.
התירס המצוי – (Zea mays) מין אחד בסוג, ולו זנים רבים. התירס הוא צמח חד שנתי, קנהו אטום ועבה וגבהו מ- 50 ס"מ ועד 6 מ'. התירס הוא צמח חד ביתי: פרחים אבקניים ופרחים עליים מתפתחים בצמח אחד על תפרחות שונות. פרחי הזכר ערוכים במכבד בראש הגבעול (לפעמים ערוכים במכבד פרחים דו מיניים). פרחי הנקבה מתפתחים בצורת אשבול היוצא מחיק העלה, על יד מרכז הגבעול. או למטה מזה. האשבול עטוף גלומות, שהם עלים שהותאמו במיוחד לתפקיד זה. כל ביצית נמצאת בתוך שחלה הנושאת עמוד עלי מאורך מאד, בעל צלקת דביקה. לעמודי העלי צורת שערות דביקות מאד והם מהווים כמעין "זקן", הבולט ותלוי מראש האשבול העטוף. גרגרי אבקה הנישאים ברוח נדבקים אל הצלקות. האבקה והביציות שבצמח אחד אינן מבשילות בעת ובעונה אחת – על פי רוב מקדימה האבקה להבשיל. התירס הוא אפוא צמח בעל הפריה הדדית בעיקר, אך תתכן גם מידה מסוימת (5-10%) של האבקה עצמית. האשבול מכיל 8 עד 28 טורי גרגרים, ובכל טור 20-70 גרגרים גדולים ופחוסים. אשבול עשוי להכיל כ- 600 גרגרים, ונמצאו גם אשבולים שהכילו 1000 גרגרים ויותר. התירס של ימינו הוא אנדוספרם קמחי או זגוגי. הזגוגיות מותנית בתכולת חלבון גבוהה יחסית. העובר גדול, מכיל % 12-14 ממשקל הגרגר ומכיל כמות גדולה של שומן. צבע הגרגרים לבן, צהוב, אדום, כחול או שחור. האשבול נושא הגרעינים עטוף יפה והגרגרים צמודים אליו בחזקה. לפיכך, אין נשירת גרגירים או ספיח. הציפורים אינן מסוגלות להגיע לגרגרים ולזרעים אין דרכי תפוצה אחרות. התירס הוא גידול האוהב חום: להנבטתו המהירה והאחידה דרושה טמפ' קרקע של º16º-8 מעלות. טמפ' גבוהות מ-º32 ולחות אוויר נמוכה בעת הפריחה עלולות לפגוע בשיעור ההפריה. לתירס דרישות גבוהות למים. בארץ הוא נותן יבולים גבוהים רק בהשקיה. התוצאות הטובות ביותר מתקבלות בקרקע בינונית, עמוקה עם ניקוז טוב. הוא רגיש למליחות הקרקע. התירס הוא גידול תרבות בלעדי ולא מצוי כעשב בר בטבע. מוצאו של התירס אינו ברור. החוקר מנגלסדורף מניח, על יסוד נתונים ארכיאולוגיים, כי מוצאו של התירס מצורת בר של תירס הגלומות (פופ קורן). אב טיפוס זה הוכלא בצורה טבעית עם זני בר הקרובים לתירס, טאוסינט וטריפסקום (Tripsacum) בעקבות כך נעשה התירס מוטבילי ביותר (בעל נטייה לייצור מוטציות). דבר זה מתבטא במגוון צבעי גרעיני התירס כגון: אדום, שחור, לבן וכדומה. בעזרת צמח התירס נעשו כמה מהתגליות החשובות ביותר בגנטיקה.
התירס קיבל מהטאוסינט גם גנים לעמידות בפני מחלות וגבעול חזק, המאפשר לצמח לשאת גבעול כבד. הודות לרב גוניות גנטית זו, פותחו צורות תרבות רבות, המותאמות לתנאים אקולוגיים שונים. מספרם של זני התירס עצום, כולם משתייכים למין אחד בלבד. ידועים זניִ בכּירים המבשילים תוך 50 יום מיום הזריעה וזנים אפילים שתקופת גידולם היא למעלה מ- 300 יום. גובה הצמחים נע מ- 70 ס"מ עד 7 מ' בהתאם לזנים. כאשר מכליאים שני זנים המותאמים זה לזה, מקבלים מזני המכלוא, צמחים חיוניים ופוריים יותר מאשר כל אחד מההורים. התופעה ידועה כאון כלאיים. סבורים שהסיבה לכך היא שתכונותיהם הדומיננטיות החיוביות של שני ההורים מצטברות בצאצאי הדור הראשון. התירס הוא גידול התרבות הראשון שהונהג בו השימוש בזני מכלוא בקנה מידה רחב. התירס הוא צמח קדום מאד, אך התפשטותו תלויה יותר בנדודי אדם מאשר בתנאים הטבעיים של הסביבה. התירס הוא יליד אמריקה והיה המערכת החקלאית המבוססת על גידול התירס, שימשה אבן יסוד לטיפוח התרבויות הגדולות של תושבי אמריקה הקדומים. האינקה כינו אותו "מקיים החיים" והמאיה ראו בו אלוהות. התירס היה והינו מקור פחמימות ראשון במעלה בתרבויות אמריקה הלטינית. התירס גודל בעולם הישן בסוף המאה ה- 15, תחילה כצמח אקזוטי. עד מהירה עמדו על חשיבותו הכלכלית הגדולה.
בתחילת המאה ה-16 הובא התירס לספרד. מספרד התפשט לצרפת, לאיטליה ולטורקיה, ומשם למרכז-אירופה. מאירופה הועבר לאסיה ולאפריקה על ידי סוחרים פורטוגזיים. סוחרי וונציה הביאו את התירס לסין כבר במאה ה- 16 ולרוסיה במאה ה- 17.לארץ-ישראל הוכנס התירס רק מעט לפני מלחמת העולם הראשונה ונזרע בראשונה בכינרת.
תוך שנים אחדות התפשט בדרום מזרחה ובדרומה של אירופה וכן בצפון אפריקה. כיום תפוצת התירס רחבה מאד: מ-°40 רוחב דרומי באמריקה הדרומית ועד °58 רוחב צפוני בקנדה וברוסיה. מעומק הים הכספי ועד לגובה של 4 ק"מ באנדים.
תוך שנים אחדות התפשט בדרום מזרחה ובדרומה של אירופה וכן בצפון אפריקה. כיום תפוצת התירס רחבה מאד: מ-°40 רוחב דרומי באמריקה הדרומית ועד °58 רוחב צפוני בקנדה וברוסיה. מעומק הים הכספי ועד לגובה של 4 ק"מ באנדים.
גידולי התירס בארצות הברית מהווים כמחצית מהתוצרת העולמית; מדינות בולטות נוספות הן בלגיה, יפן, סין, הודו, ברזיל, צרפת, אינדונזיה ודרום אפריקה.
התוצרת העולמית של תירס בשנת 2003 הסתכמה ב-600 מיליון טון.
התירס מצליח במגוון רב יותר של תנאי אקלים יותר מכל דגן אחר, הודות למספר העצום של זנים המותאמים לתנאים שונים של טמפ', לחות, אורך העונה ופוריות הקרקע. התירס נפגע ממחלות פטרייתיות ובהן פחמון וחילדון. המזיק העיקרי הוא הזחל של נובר התירס האירופי (פרפר עש).
שיעור היבול בארצות מפותחות הוא 443 ק"ג לדונם, בארצות מתפתחות 195 ובארצות קומוניסטיות (לשעבר) 356 ק"ג לדונם. בישראל, במשטר מים תקין ובדישון נאות, הצליחו להגיע ליבול של 1000 ק"ג לדונם. את השם maysנתן לתירס קולומבוס – ע"פ כינויו mahiz בפי המקומיים. ברבות מארצות אירופה כונה "חיטה תורכית" משום שבא מארץ רחוקה וזרה.
שמו העברי ניתן לו על שמו של אחד מבני יפת (בראשית, י', ב'). תירס היה בנו השביעי והצעיר של יפת בן נח. אחיהם של גומר, מגוג, מדי, יון, תובל ומשך (בראשית י', ב'; דברי הימים א', א', ה'). בדומה ליתר בני יפת, נראה שאת תירס יש לזהות עם אחד העמים באזור אסיה הקטנה והים האגאי. התרגומים הארמיים תרגמוהו "תרקי", מה שהובן ככינוי לתורכיה.
שימושי התירס מרובים וערכו הכלכלי רב ביותר. האשבולים בשלבי הבשלה מוקדמים, משמשים כמזון עממי. המוצרים העיקריים המופקים מתירס הם שמן מאכל (מהנבט), פתיתי תירס (קורן פלקס), קמח תירס וגריסים. התירס אינו מתאים לאפיית לחם מפאת דלות הקמח בגלוטן וכושר אפייתו הנמוך. משום כך אין משתמשים בו הרבה להזנת אדם, למעט ארצות כמו ברזיל שם כלולים 40% מהייצור להזנת אדם ובגווטאמלה 80%. בארצות אלו משמש התירס להכנת דייסות (Polenta) ולאפיית טורטיליאס (Tortillas) ועוגיות שונות. הגרגרים הם בעלי ערך מזין גבוה, עם שיעור גדול של פחמימות, שומנים וחלבונים דלי עיכול. התירס, הגדל ברובו בייבשת האמריקאית, התירס משמש בעיקר להזנת בעלי־חיים. ראש בקר, הניזון מ- 10 ק"ג תירס, מוסיף, עד גבול ידוע, ק"ג בשר אחד. מחיר ק"ג בשר שווה כפליים ממחיר התירס ממנו ניזונה הבהמה, דהיינו ל-20 ק"ג תירס. מכאן שערך התירס עולה בשמשו לפיטום בעלי־חיים. הזנת החזיר בתירס משתלמת עוד יותר. החזיר מוסיף 1 ק"ג למשקלו לכל 6 ק"ג תירס. השימוש בתירס הוא רב גוני יותר מאשר בכול דגן אחר, ואפשר לייצר ממנו כ- 500 מוצרים תעשייתיים.
_________________________________________________________
חלק מהחוקרים סבורים כי ניתן לזהות את האטרוסקים ואת תירס עם יסוד אתני המוזכר גם בכתובות מצריות מימי הממלכה החדשה. בכתובת הקרויה "מצבת ישראל", מתפאר פרעה מרנפתח בניצחון על ברית של שבטים לוביים ו"גויי הים" הכוללים גם, על פי כתובות אחרות, עם הנקרא "תרש של הים". אותו תרש מזוהה על ידי רוב החוקרים עם האטרוסקים, ויש מהם המבקשים לכלול את תירס המקראי בזיהוי זה.
אגבת הסיסאל (Agavea sisalana)
אגבה (Agave) הוא סוג ממשפחת הנרקיסיים אֲגָבָה, סוג של צמחים במשפחת הנרקיסיים; בו 275 מינים, כולם ילידי מכסיקו וצפונה של אמריקה הדרומית. צמחים בעלי קנה שורש ועלים הערוכים בשושנת עלים בשרניים מאד ששפתם מצויצת בקוצים. הפרחים גדולים וערוכים בתפרחת במעין מכבד, המגיע לגובה של כמה מאות מ'.
פרחיהם מואבקים לרוב ע"י עטלפים. פורחים פעם אחת בחייהם ולאחר הפריחה הצמחים מתים. ומיני אגבה מסויימים תורבתו לצרכי הפקת סיבים, משקאות אלכוהוליים (דוגמת טקילה) וחומר גלם לתרופות.
מרכז הייצור הראשון היה במכסיקו, משם הועבר לברזיל ולהודו. האגבה המוכרת ביותר, היא האגבה האמריקאית (Agave Americana), גדלה במכסיקו בין צמחים סוקולנטיים אחרים. במאה ה- 16 הוכנסה לארצות הים התיכון ושם מצאה לה מולדת חדשה בדומה לצבר. בהגיע גיל הפריחה, מצמיח הצמח מגזעו הקצר עמוד ארוך ועבה, הנושא אלפי פרחים ריחניים שתבעם צהוב והם מואבקים על ידי ציפורים. גיל הפריחה אינו קבוע. במכסיקו בגיל 8- 10 שנים. בנכר הפריחה מתאחרת לגיל 20 ולעתים עד 100 שנים. יש שהפריחה מצמחת במקום פרחים ניצני ריבוי, העשויים בצורת שושנות עלים קטנות והנושרים מצמח האם ומתפתחים לצמחים חדשים (רבייה אפומיקטית, ראה להלן). אחרי הפריחה נובלים העלים ומתים וקנה השורש מצמיח סביבו צמחי בנות חדשים המשמשים להתרבותו הווגטטיבית של הצמח. כאשר קוטמים את קצה עמוד הפרחים לפני הפריחה, פורץ ממנו מוהל מתוק, ממנו מכינים ילידי מכסיקו בדרך ההתססה את הפולקה (Pulque). עלי האגבה האמריקאית מפיקים סיבים הראויים לשמש חומר לייצור חבלים ונייר. הסיבים מופקים מעלים בני 2-3 שנים. שיעורם בעלה 3%. מצמח יחיד מפיקים כ-5 ק"ג סיבים גולמיים, במשך 10 שנות חיי הצמח. איסוף העלים נעשה ידנית בעזרת סכין: הפרדת הסיבים היא מכנית, תוך גירוד ושטיפה במים.
שלושה מינים עיקריים משמשים לגידול מסחרי: אגבת-סיזל (A. sisalana) הנפוץ ביותר, אגבה מקסיקנית (A. foucroydes) ואגבה פיליפינית (A. cantala).
מין נוסף בעל חשיבות גדולה עוד יותר. זהו צמח רב שנתי, בעל עלים ארוכים (עד 2 מ') ומרובים. כל עלה מסתיים בחוד דוקרני קשה. בשנה נוצרים כתריסר עלים. הם נוצרים בשושנת מסביב לגבעול קצר. כל עלה מסתיים בחוד דוקרני קשה. עמוד התפרחת ארוך, נושא מכבד (תפרחת מסועפת שבה הפרחים נישאים על הענפים הצדדיים) דמוי מברשת. הפרחים ירקרקים, רובם נושרים מבלי ליצור פרי. במקומם נוצרים בתפרחת, ברבייה אפומיקטית (רבייה בצמחים ללא הפריה), בכלל זה ריבוי מתאים שאינם תאי הביצית), נוצרים בצלצולים מרובים, המשמשים חומר ריבוי נח. לאחר הפריחה מתים הצמחים.
אגבת הסיזל דורשת טמפרטורת גבוהות ושפע אור. היא עמידה למדי ליובש, אך בהיעדר כמות רטיבות מינימלית גדילתה נפסקת כליל. זהו שיח, שהוכנס ממולדתו המכסיקנית לאיי הוואי, הודו, אינדונזיה ואפריקה הטרופית. מצמח זה מפיקים סיבים מעולים והוא עולה בחשיבותו התעשייתית על האגבה האמריקאית. בקברים במכסיקו מצאו סיבי אגבה שגילם 8000 שנה, אשר שימשו להכנת רשתות דייג וחבלים.ב- 1985 עובדו בעולם 5.4 מיליון דונם מהם הפיקו 389 אלף טונות סיבים. בישראל הוחל בנטיעת אגבת סיסאל ב- 1943 ביישובי הנגב. כעבור 10 שנים הענף חוסל.
סיבי האגבה מופקים מעלים בני 2-3 שנים. שיעור הסיבים בעלה כ-3%. מצמח יחיד מפיקים כ-5 ק"ג סיבים גלמיים, במשך כ-10 שנות חיי הצמח. סיבי האגבה קשים ועיקר השימוש בהם הוא ליצור חבלי אריזה וחבלים. השימוש בסיבי אגבה קיים שנים רבות, ובקברים במקסיקו נמצאו סיבי אגבה בני 8,000 שנה
קקאו
הקקאו כונה בעבר "משקה האלים". הגם שמרבית הקקאו מגיע כיום ממערב אפריקה, נתקל בו המטייל, במרבית ארצות אמריקה הטרופית. ראה בהרחבה – מתנת האלים.
קפה:
משקה פופולרי שמוצאו מאתיופיה. נתקל בהתנגדות לשתייתו. כיום נפוץ ברצות טרופיות רבות.
ראו באתר זה: הקפה
תה:
המשקה הנפוץ בעולם. גדל באזורים גבוהים של המחוזות הטרופיים.
ראו באתר זה: התה.
קרמבולה
עץ קטן, תדיר ירק. מולדתו בדרמ"ז אסיה. מגדלים אותו באזורים הטרופיים בעולם, אך מצליח גם באזורים סוב טרופיים. העלים מסורגים ומנוצים. התפרחות עם הפרחים, בצבע סגול או ורוד, נישאות בחיק העלים. משקל הפרי כ- 100 עד 250 גרם. מאורכים עד 12 ס"מ ובעלי חמש צלעות בולטות. טעם הציפה שונה מאד לפי שני קבוצות טיפוסים: חמוץ מאד או חמצמץ מתוק. בארצות טרופיות הוא מבשיל כמה פעמים בשנה. בישראל פעם אחת בלבד. ניתן לגדלו בישראל רק באזורים נטולי קרה. את הטיפוס החמוץ התחילו לגדל בארץ החל משנות ה-30 בעזרת זרעים שהגיעו מג'אווה ומהודו. ניסו לגדל אותם בדגניה א', שם סבלו מתנאי האקלים ובעיקר מעודף גיר, אך ברחובות הצליחו מאד. בשנות ה- 70 הפיצו אותם במישור החוף.
בננה
'בננה' או 'מוז' (Musa)
הבננה מוגדרת מבחינה בוטנית כ"עשב" משום שאין לה גזע מעוצה כמו לעצים רגילים. "גזע" הבננה הוא למעשה גבעול מעובה שמורכב משכבות קונצנטריות של גלדים רבים, בדומה לבצל. בעברית הוא קרוי גזעול, שילוב של "גזע" ו"גבעול". פירותיה המוארכים של הבננה מכונים "אצבעות" וגדלים בקבוצות צפופות שמכונות "כפות". הכפות מסודרות לאורך שדרה ויוצרות אשכול. צבע קליפת הפרי משתנה מירוק לצהוב עם ההבשלה כאשר במקביל מתפרק העמילן והופך לסוכר. בשלב סופי הופך צבע הקליפה לחום ולשחור עד שהפרי אינו ראוי לאכילה.
טעם הפרי תלוי בזן. רוב הזנים מתוקים, אך קיימים זנים חמצמצים
הסוג כולל כ-70 מינים ולמעלה מ- 200 זנים. זהו עשב רב שנתי גדול; הגזע נמצא בקרקע בצורת עיקר, שהוא קנה שורש, והגבעולים נוצרים מפקעות תת קרקעיות, הצומחים עד הפריחה ומתנוונים לאחר הבשלת הפרי. הגבעול, שהוא גזע מדומה, מורכב מנדני עלים ומקרא גזעול.
העלים גדולים מאד ומורכבים משדרה מרכזית ומעורקים צדדיים הנקרעים בקלות ובהשפעת הרוח. ציר התפרחת מתפתח מקודקוד הגדילה הנמצא בחלק העליון של העיקר. התפרחת מחולקת לכפות רבות, שהן קבוצות של פרחים נקביים, המתפתחים בחלקם לפירות. בכל כף, כ-20 פרחים נקביים. בהמשך ציר התפרחת, מופיעים דורים של פרחים זכריים. לפירות זנים התרבותיים אין זרעים ומשקלם מגיע ל-100-300 גרם, לפי הזנים. קליפתם ירוקה, צהובה, או אדומה. צורת הפרי לרוב ארוכה וכפופה, אך יש גם זנים שצורתם כדורית.
זהו אחד מצמחי התועלת החשובים לאדם, בעיקר בשל פריו – ענבה גדולה, שציפתה יבשה או בשרנית והיא טובה למאכל. הטיפוסים המתוקים, הנאכלים כפרי טרי, הם בני המין Musa acuminate הטיפוסים עתירי העמילן המשמשים לבישול הם מכלואים בין Musa acuminata ל- Musa balbisina. [הבננה היא למעשה הכלאה בין בננה עמילנית קשה, לבננה מתוקה רכה. מההכלאה כרומוזום משולש. כלומר, שלושה כרומוזומים, אינם מתחלקים. האפשרויות הן – AAA -נעמילני מדי, או – BBB, שהוא רך מדי. הזנים המקובלים הם הפלטנוס = AAB והבננה= BBA
הפירות של מיני הבר שהם הורי הבננה התרבותית, אינם אכילים ומלאים בצפיפות זרעים גדולים למדי שקוטרם מגיע לכ-10 מ"מ ויותר. מוטציות והכלאות טבעיות בין שני מינים יצרו את הזנים התרבותיים. כל הזנים התרבותיים עקרים, כלומר אינם מכילים זרעים ומשום כך ריבוי הבננה הוא וגטטיבי – מנצרים שמתפתחים מבסיס הצמח.
גידול הבננה דורש טמפ' שנתית ממוצעת של °23 (עם טמפ' הבשלה של °26-29 ולא פחות מ- 2000 מ"מ של משקעים שנתיים), אך את מקום הגשמים יכולה לתפוס השקיה מלאכותית. הצמח רגיש מאד לקרה ולצינה; תנאי אקלים קרים בחורף הם המגבלה העיקרית לגידולו בארצות סובטרופיות. רוחות קשות מפריעות להתפתחותו הסדירה. הוא גדל בקרקעות כבדות עד קלות, בתנאי שהן מנוקזות היטב. משך חיי המטע הוא דרך כלל חמש שנים. את הבננה מגדלים בתרבות ע"י רבייה ווגטטיבית: מנצלים את הנצרים שקנה השורש מצמיח בכל שנה ושמהווים יחד משפחת נצרים.
הבננה מגיבה יפה לדישון באשלגן, בזרחן ובחנקן. משך הזמן מהופעת הנצר ועד איסוף הפרי – כ-1.5-2 שנים בישראל ו-10-14 חודשים בארצות טרופיות. משקל היבול הוא בין 3 ל-10 טון לדונם. היבול הממוצע בארץ הוא כ-4.5 טון לדונם. היבולים הגדולים מושגים בעמק הירדן. מוצא הפרי בדרום־מזרח אסיה. במאה ה- 15 החלו להפיץ אותו בארצות טרופיות נוספות ובארצות סוב טרופיות. הבננה היתה נפוצה בתחילה באזורים הטרופיים של אפריקה, דרום־מזרח אסיה ועולם האיים האוסטרלו־אסיתיים, אך עם הזמן הועברה – לשם גידולה בתרבות – לאזורים טרופיים אחרים, כגון אמריקה הדרומית והמרכזית ואוקיאניה ולמקצת אזורים תת טרופיים.
שלושת המינים החשובים הם: הבננה המצויה; הבננה הגבוהה והבננה הנמוכה.
המין הרווח בסחר הוא הבננה המצויה. זהו עשב דמוי עץ או שיח, שגבהו מגיע ל- 5 –4 מ'. ממנו ידועים היום כמה זנים חקלאיים. מוצא הזנים התרבותיים משני מיני בר הגדלים עד היום ביערות דרום מזרח אסיה: Musa acuminata ו-Musa balbisiana.
יש זנים בעלי פירות גדולים, עד 20 ס"מ ורוחב עד 5 ס"מ. שנייה בהיקף תפוצתה היא הבננה הנמוכה, שקומתה מגיעה ל-1.5 – -2.5 מ' ופירותיה קטנים יותר. מין זה עמיד יותר בפני טמפ' נמוכות ובפני רוחות, לפיכך רווח באזורים ים תיכוניים ותת טרופיים. לפרי הבננה ערך קלורי גדול יותר מרוב פירות האילן הקיימים. הוא מאכל מזין וטעים המתאים בייחוד להזנת ילדים. לפי דיני ישראל, אין הבננה החסרה גזע אמיתי, נחשבת לאילן ולפיכך אין מברכים עליה את "בורא פרי העץ" אלא "בורא פרי האדמה".
תרבות הבננה היא קדומה מאד. הבננה התרבותית שמשמשת למאכל, מוכרת לאדם מהתקופה הפרה היסטורית. הפרי נזכר בספרות סנסקריט ובכתביהם של סופרים יווניים ורומיים (פליניוס). הערבים בימה"ב שיבחו אותו כמזון חשוב. מקורה של הבננה התרבותית בדרום-מזרח אסיה, משם התפשטה על ידי האדם לכל האזורים הטרופיים והסובטרופיים. הנדידה הפולינזית הפיצה אותו מדרום־מזרח אסיה לרחבי אוקייניה כולה. כיום עיקר יצוא הבננות לארצות הקרות הוא מארצות מרכז ודרום אמריקה, אך היא לא הייתה מוכרת בחצי הכדור המערבי לפני הגעת האירופים והובאה לשם כנראה ממערב אפריקה. השם "בננה" מוצאו מלשונות הילידים של גיניאה – קונגו ושהוכנס ללשונות האירופאיות ע"י הפורטוגזים. הספרדים הפיצו אותה מן האיים הקנאריים לאמריקה. בארץ־ישראל היא מוכרת מהמאה ה-10 (התקופה הערבית) וגידלו אותה ביריחו ובאזור החוף.
השיווק הבינ"ל של בננות בקנ"מ רחב התחיל במחצית השנייה של המאה ה-19, עם הקמת בתי קירור לאחסנת הפרי ובניית ספינות המצוידות במחסני קירור לשם הפחתתה של סכנת הריקבון נוהגים לקטוף את הפירות כשהם במצב של בוסר ולשלוח אותם במצב זה. כשהם מגיעים למחסנים, מפעילים עליהם אתילן שמחיש את ההבשלה.
כיום, כמעט כל הבננות בשוק העולמי משתייכים לקבוצת זנים מצומצמת – קבוצת "קבנדיש" (Cavendish) וקיים חשש רב שהתפשטות של מחלה קטלנית עלולה להשמיד את כל המטעים המסחריים. חשש זה אינו חשש בעלמא מכיוון שתופעה כזו כבר קרתה בשנות הארבעים של המאה העשרים. "מחלת פנמה", שנגרמת על ידי פטריית קרקע, התפשטה במהירות והשמידה תוך כ-20 שנה את כל המטעים המסחריים ב"רפובליקות הבננה" של מרכז אמריקה. למזלם של המגדלים ושל הצרכנים אוהבי הבננות, נמצא שהזנים מקבוצת "קבנדיש" אינם נפגעים מן המחלה ותוך מספר שנים מועט הצליחו להחליף את זן הבננות הקודם בזנים חדשים. בשנות ה-60 התגלה גזע חדש של הפטרייה שתוקף גם את בננות ה"קבנדיש" ומאז נעשים מאמצים למנוע את התפשטות המחלה.
במקביל מנסים נואשות לגלות או ליצור זני בננה עמידים. ניסויים אלה מתבצעים בשני כיוונים:
הכיוון הראשון הוא הכלאות עם מיני בר עמידים. תהליך זה קשה ומסובך מכיוון שכאמור לעיל הבננה התרבותית אינה מייצרת זרעים. למרות הקשיים הצליחו ליצור כמה זנים עמידים של בננות לבישול ומקווים שזנים אלה יצליחו להציל את מקור המזון העיקרי של הארצות הטרופיות. בבננות למאכל טרי התוצאות פחות מוצלחות: הזנים שנוצרו פחות טעימים והשוק אינו מתלהב מהם.
הכיוון השני שעשוי להניב תוצאות מוצלחות יותר הוא הנדסה גנטית, העברה ישירה של גנים מבננות בר עמידות לזני בננות מבוקשים.
בדרום מזרח אסיה, בעיקר בבורמה, בנוסף לפרי משמש גם פרח הבננה למאכל. במזרח אפריקה מייצרים מזני בננה מסוימים בירה. באתיופיה מגדלים מין בננה שנקרא "אנסט" ( ENSETE), אשר פירותיו אינם אכילים והחלק הנאכל בו הוא הגזעול. מין נוסף של בננה הוא בננה חבשית, זהו צמח גדול, שגבהו מגיע ל- 13 מ' ואורך עליו ל- 6 מ'. פקעתו הגדולה נאכלת כשהיא מבושלת והיא משמשת כמזון עיקרי לילידים בכמה אזורים.
קיימים מיני בננה רבים שאינם אכילים ויש מהם המשמשים לנוי.
קיים מין נוסף הלוא הוא בננת הסיבים (Musa textile) , שתחום גידולה העיקרי הוא בפיליפינים במקום בו היא נקראת אבאקה. צמח זה מספק את קנבוס מנילה, שהוא סיב חזק וגמיש, עמיד בפני לחות ומתאים יותר לתעשיית חבלים, בייחוד לצרכי הימאות. בננת הסיבים גדלה רק באזורים שאקלימם חם ולח בקביעות ושגשמיהם מרובים בכל עונות השנה. קיימים מטעים כאילו גם במרכז אמריקה. הייצור העולמי מסתכם ב-60 מיליון טונות, מהם כ-10% בלבד נכללים בסחר העולמי. כ-90% מהיבול ממש לצריכה מקומית ו-10% נשלחו ליצוא. היצוא נתקל בתחרות קשה מצד ארצות אחרות, המגדלות פרי זה. אזור הגידול העיקרי ליצוא הוא מרכז אמריקה ודרומה. הייצור והשיווק העולמי נמצאים בשליטת חברות גדולות מעטות.
אננס
אננס (שם מדעי: Ananas comosus) הוא צמח טרופי הגדל באזורי ברזיל, בוליביה ופרגוואי, ממשפחת הברומליים. האננס הוא צמח רב שנתי קטן עם עלים באורך 30 – 100 סנטימטרים המקיפים גזע עבה. כל צמח מניב פרי אחד שיוצא מהגזע. פרי האננס הוא פרי קיבוצי, המתפתח מתפרחת שלמה של פרחים. פרי האננס גדול ביחס למרבית הפירות ובעל צורה סגלגלה.
האננס נפוץ מאוד בתאילנד ובמקומות טרופיים. אזורי הגידול הטבעיים של האננס: אקלים טרופי בגובה של 400-1000 מטר במרכז אמריקה, אפריקה דרום מזרח אסיה ואיי האוקיינוס השקט.
בישראל מגדלים אננס כבר עשרות שנים, מאחר שהאקלים הטבעי איננו אופטימלי, הגידול נעשה בחממות שבקיץ מכוסות ברשת צל כדי למנוע קרינת שמש ישירה ובחורף החממות מכוסות בפלסטיק כדי להגן בפני קרה. רוב הפרי שבשוקי הארץ הוא מגידול מקומי. ביהדות מברכים על האננס: "בורא פרי האדמה". כאשר האננס אינו בשל לקטיפה הוא עלול להיות רעיל. בשנים הבאות, ייחורי צד גדלים סביב צמח האם והם יכולים להניב פירות. מקור השם אננס הוא מהמילה הטופית "אננה" שמשמעותה "פרי טוב".
זהו סוג ממשפחת הברומליים. אילו צמחי פרי וצמחי סיבים, עשבוניים, רב שנתיים. הגבעול העל קרקעי הוא קצר והעלים מרוכזים בשושנת. התפרחת דמוית אצטרובל. לסוג חמישה מינים. מוצאו מיערות העד של ברזיל. המין הידוע והמקובל בעולם הוא ה- Ananas Comosus. בעברית, 'אננס מצוייץ'. לאחר גילוי אמריקה החלו להפיצו בכל הארצות הטרופיות של אסיה ואפריקה.
זניו התרבותיים מכונים כיום בשם "אננס תרבותי". מין הבר כמעט ונכחד. גובהו של הצמח כ- 60-80 ס"מ. הפרי נישא על גבעול היוצא ממרכז הצמח. גבעול זה מסיים את חייו לאחר הבשלת הפרי; בדומה לבננה. אחר כך ניתן להמשיך את חיי הצמח על ידי נצרים. החלק הרב שנתי הוא קנה השורש. העלים של מרבית הזנים משוננים. בכל צמח כ- 90 עלים; אורך העלה עד 80 ס"מ. בחיק העלים מצוי פקע שממנו עשוי להתפתח נצר. הפריחה חלה 18-21 חודשים לאחר שתילת הנצר. מווסתים את מועדי הפריחה על ידי ריסוס בתכשירים מווסתי צמיחה, כגון אתילן, ובצורה זאת מבטיחים אספקה רצופה לבתי חרושת לשימורים במשך כל השנה. הייצור העולמי ב- 1983 הסתכם בכ-9 מיליון טונות. בוחרים בזן צילינדרי, המתאים בגודלו לקופסאות השימורים. כל הזנים המסחריים הם בעלי אי התאם עצמי ואינם מפתחים זרעים מהפרייה עצמית. בנטיעה מעורבת של מספר זנים באותו שדה עלולים להתפתח זרעים ואז הפרי איננו ראוי לשיווק. הפרי נוצר ממיזוג של 100-200 פרחים בשרניים. תאי הפרי אינם נחלקים עם סיום הפריחה והוא גדל כתוצאה מגדילת התאים הקיימים. הבשלת הפרי ממושכת ואורכת ארבעה חודשים. הפרי ש/וקל כ- 1-3 ק"ג והעיקר בו הוא ציר התפרחת שעל פניו שקועים הפרחים והחפים הבשרניים. הפחמימות שבפרי (כ-%15 הן: סוכר ענבים, סוכר פירות וסוכר קנה. הפרי מכיל גם תסס מעכל חשוב – ברומלין. את מלוא טעמו והריח הנעים מקבל הפרי רק עם הבשלתו המלאה. קטיף טרם הבשלה מקפח אותם. בעשרות השנים האחרונות משווק הפרי ברובו כשהוא משומר בפלחי רוחב. הריבוי על ידי השושנה שבראש התפרחת או על ידי חוטרים. האננס הובא להוואי משום שניתן היה לשווקו ללא קירור.
האננס התפשט מאזור הגידול הטבעי שלו בהשפעת הציוויליזציה, ועד זמנו של כריסטופר קולומבוס הגיע לכל רחבי דרום ומרכז אמריקה ולאיים הקריביים. קולומבוס הביא עמו את האננס בשובו לאירופה, ומספרד הוא עבר אל הפיליפינים ואל הוואי. הפרי התאקלם בהצלחה בחממות ברחבי אירופה כבר ב-1720. שמו של הפרי בשפה האנגלית (pineapple) נגזר ממראהו דמוי האצטרובל.
כיום שולטת דרום מזרח אסיה בגידול האננס: ב-2001 הפיקה תאילנד 1.979 מיליון טונות, הפיליפינים הפיקו 1.618 מיליון טונות וברזיל הפיקה 1.43 מיליון טונות. הגידול הכולל בעולם ב-2001 היה 14.220 מיליון טונות. היצואנים הראשיים של אננס טרי ב-2001 היו קוסטה ריקה, 322,000 טונות, חוף השנהב, 188,000 טונות והפיליפינים, 135,000 טונות.
פפיה
צמח טרופי עשבוני ירוק עד ממשפחת הפפאיים [(Caricaceae) למשפחה שלושה סוגים ו- 27 מינים]. מבין המינים הרבים, קיים בתרבות רק סוג אחד: פפיה. מוצאו מן השפלות של מרכז אמריקה. משם התפשט לרוב הארצות הטרופיות וכן לארצות סובטרופיות הגשומות בקיץ, כגון פלורידה, קוויסלנד ודרום אפריקה. בארצות טרופיות גשומות בחורף כמו בקליפורניה ואגן הים התיכון מתקשים לגדלו. בשל תכונותיה המצוינות ובשל גדילתה המהירה (כ-3 מ' בשנה), הולך ונפוץ גידול הפפייה כמעט בכל הארצות הטרופיות והסובטרופיות. הצמח הובא לישראל לאחר מלחמת העולם ה-I וגודל בעיקר באזור יריחו. מאז שנות ה-70, הוקמו בבקעת הירדן חלקות לבירור זנים מצטיינים ובשנות ה-80 החלו לגדלו גם בחממות מוגנות. הגזע ישר ומתנשא עד לגובה של 7 מ'. בקצהו העליון נפרשת מעין שושנת עלים גדולים, מאוצבעים, הנישאים ע"ג פטוטרות ארוכות. מהשרף המופק מכל חלקי הצמח מכינים גומי לעיסה. הצמח הוא בדרך כלל דו ביתי. הפרחים הזכריים עדינים ונישאים באשכולות, אף הם ע"ג פטוטרות ארוכות. הפרחים הנקביים גדולים יותר ומונחים יחידים בחיק העלים. המאביקים הם לרוב פרפרים או צופיות. הפרי – ענבה בשרנית, דומה למילון. צבעו בהבשלה כתום או תרוג. אורכו עד 30 ס"מ ומשקלו – 5 ק"ג. הצמח רגיש לטמפ' נמוכות ולקרה. הריבוי נעשה על ידי זרעים אך ניתן לבצעו גם על ידי ייחורים. יש חשיבות גדולה לאנזים פפאין המופק במימדים מסחריים מן המיץ החלבי הנפרש מחתכים הנעשים בפירות הירוקים. אנזים זה משמש בתעשיית המזון והרפואה.
קאוצ'וק (Cautchu)
בעברית: צמג הוא פחמימן המופק מתחליבם של מספר עצים, בעיקר Hevea .brasiliensis השם הוא שיבוש של השם 'קהצ'ו' שניתן לעץ על ידי תושבי אמריקה הדרומית ומשמעו "הבוכה".
האגדה מספרת על יליד האמזונס שקיבל עונש מאחד האלים, למלא מים בסלי נצרים, וכמובן שלא הצליח. אחת האלות, נכמרו רחמיה על המהדורה האינדיאנית של סיזיפוס והפנתה את תשומת לבו לשרף הקאוצ'וק. הוא מרח אותו על הנצרים והצליח במשימה.
באנגלית ניתן לחומר השם rubber, שפירושו שמשמעו 'מחק'. בשפות הרומאניות ובגרמנית השתרש המונח 'גומי'. מכאן ואילך משמש המונח 'קאוצ'וק' עבור החומר הגולמי, טרם שעבר תהליכי עיצוב. המונח 'גומי' מיוחד לתוצר המתקבל מערבוב הקאוצ'וק בחומרים אחרים ועיצובו למוצרים שונים. רוב הגומי הטבעי המגיע לשווקים נאסף ממטעי ;Hevea brasiliensis מיעוטו מעץ Castilloa elastica ועצים אחרים ביערות אמריקה התיכונה וברזיל, אך טיב הקאוצ'וק בעצים אלו נמוך יותר.
בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היה לסוחרי האמזונס, בעיקר במנאוס, מונופול על סחר הגומי והם הפכו למיליונרים. זו הסיבה שבמרחב שבמנאוס, כמו ובאיקיטוס, ישנם בתי מידות כה מפוארים. החיים הטובים סתיימו כאשר גילו שחצי האי המלאי מייצא גומי אף הוא . כל מטעי הקאוצ'וק שבדרמ"ז מקורם ב-70,000 זרעים שהוברחו על ידי הנרי ויקם (Wickham) והונבטו בגני קיו שבלונדון. השתילים ניטעו בציילון ומשם הועברו בכמויות גדולות למאלאיה. העץ זקוק לגשם רב ולקרקע קלה המנוקזת היטב. התחליב נמצא בנימים הנמצאות בשכבת קליפה רכה המוגנת בשכבת שעם. איסוף הקאוצ'וק נעשה במשך כל ימות השנה מעצים בני חמש שנים ומעלה. פתיחת הנימים נעשית על ידי חיתוך לולייני ע"פ חלק מגזע העץ. עץ בריא בשיא תפוקתו מסוגל להניב כ- 5.5 ליטר ביממה, אך תפוקת עץ ממוצע קטנה בהרבה.
תפוח האדמה
נקרא גם סולנום הפקעות (Solanum tuberosum). זהו צמח מאכל. מן החשובים בעולם. פקעות תפוח האדמה משמשות כמזון לבני אדם כמעט בכל העולם. רק השימוש באורז, בדגן ובתירס נרחב יותר. כיום מגדלים תפוח האדמה, על מאות זניהם, עד לרוחב הגיאוגרפי הצפוני של º70; למעלה מ- 200 מיליון דונם. מין צמחים הנמנה על הסוג "סולנום" ממשפחת הסולניים. הסוג כולל כ-2,000 מינים, מהם 200 מצמיחי פקעות. מינים נוספים ידועים בסוג זה הם: חציל, סולנום שעיר ולפנים שויכה לכאן גם העגבניה. תפוח האדמה הינו שיח רב שנתי, הגדל בתרבות כחד שנתי, נמוך, עשבוני, הגבעול מסועף, בגובה של 0.5-1 מ'. העלים גדולים; מורכבים עלעלים גדולים וקטנים לסירוגין. התפרחת דמויית אשכול סוכך. הפרחים לבנים עד כחלחלים, לעתים בצבע לילך או צהוב. בעלי כותרת גלגלית. ההאבקה עצמית בעיקרה. בתנאי ארץ־ישראל לא תמיד מופיעה פריחה. הפרי ענבה ירוקה, קטנה ובשרנית, דמויי עגבניה, ירוק בצעירותו וצהוב בהבשלתו. בתרבות הפרחים עקרים והריבוי ווגטטיבי. החלק הנאכל הוא פקעת תת קרקעית האוגרת מזון. הפקעות הן למעשה ענפים תת קרקעיים זוחלים, המתעבים בקצוות ויוצרים את הפקעות. מן הניצנים החייקיים של חלקי הגבעול שמתחת לפני הקרקע מתפתחות הנטישות ( ,(stolonsשהן גבעולים תת קרקעיים. בקצותיהן מתפתחות הפקעות. מבחינה בוטאנית פקעת תפה"א היא אפוא קטע גבעול מעובה. העיניים שבפקעות אינם אלא ניצנים. הניצנים הולכים ונעשים צפופים בכיוון לקודקוד, שהוא קודקוד הענף. הקליפה היא שעמית ומונעת התאיידות יתר של המים. בתוך הפקעת נאגר עמילן. החלק המרכזי של הפקעת מימי יותר ודל בעמילן. הערך התזונתי של הפקעת אינו גדול: תפוח האדמה חיים מכילים % 78 מים; כ-% 18 עמילן; כ-%1.5 סוכרים, כ-2% חלבון; 0ץ.1% שומן, כ-1% מלחים. ב-100 גרם פקעת יש 30 מ"ג ויטמין C. בעת איסוף הפקעות, כמות היורדת ככל שמתארך משך האחסון. הפקעת מכילה כמות קטנה של האלקלואיד הרעיל סולאנין. שיעורו כמעט מבוטל למעט אצל פקעות שהוריקו בשמש, בהן שיעורו גדול הרבה יותר. במשקים משתמשים במים בהם בושלו תפוח האדמה ירוקים להכחדת כינמת. בד"כ ממליצים שלא להשתמש במים בהם בושלו תפוח האדמה לבישול מאכלים אחרים. למין הנ"ל שני תתי מין ומהם מגדלים 12,000 זנים, מהם כ- 1,800מינים נפוצים ביותר. הזנים מסווגים לקבוצות לפי ייעודם: למאכל בני אדם, לתעשייה (הפקת עמילן) או להאבסת בע"ח. גידול תפוח האדמה בישראל נעשה כולו בהשקיה, דבר המאפשר גמישות בעונות הזריעה ומבטיח יבול גבוה. בארץ מגדלים את התפוח האדמה בהשקיה, דבר המאפשר גמישות בעונת הזריעה ומבטיח יבול גבוה. באירופה מגדלים ללא השקיה. כגידול שדה ולא כגידול גן-ירק. השימוש בתפוח האדמה מגוון מאד: הפקעות נאכלות כשהן מבושלות, אפויות, או מטוגנות. כמו כן משמרים אותן מיובשות או בצורת אברה. כמו כן משמשות הפקעות להזנת בע"ח. גם הירק משמש להזנה.ערכו של העמילן, המופק מתפוח האדמה, בתעשיית הדבק, בתעשיית נייר,
להכנת פודרה כמוצר פרמקולוגי ועוד. בארצות אירופה משתמשים להפקת כוהל. מוצא תפוח האדמה מאמריקה הדרומית, ברכסי האנדים. ידועים שם שבעה מינים שונים מהסוג סולנום ששמשו כפקעות מאכל ולפולחן את האוכלוסיה האינדיאנית טרם הכיבוש הספרדי. כנראה שצ'ילה היא אזור המוצא של ,Solanum tuberosumאם כי ייתכן מאד שבוית באזור האנדים המרכזי. ביות התפוח האדמה התרחש במקביל לביות הלמה. מכיוון שפקעות הבר מרירות, נעשו בפרו הסלקציות לקבלת פקעות מתוקות יותר. תפוח האדמה הגיעו לראשונה במאה ה- 16מפרו לספרד ולאנגליה, תחילה כצמח נוי. תפוצתם כגידול חקלאי החלה באיטליה בראשית המאה ה- 17 באירלנד ובגרמניה במאה ה-17 מחלת הכימשון עכבה את התפשטות הגידול. רק בסוף המאה ה- 18 התפשט ברחבי אירופה. גידולו ברוסיה עורר את התנגדות הכמורה ל"תפוחי השטן" וגרם למהומות איכרים. לארץ־ישראל הובא על ידי פקידי הברון.
קוקאין
הקוקאין נחשב לאחד משלושת החומרים הנרקוטיים החשובים ביותר (יחד עם פרג וחשיש). הקוקאין הוא אלקלואיד המופק מצמח הקוקה (קוקה אמריקאית או קוקה מחודדת), הנמנית על משפ' הקוקיים, הכוללת צמחים ועצים טרופיים. זהו שיח ירוק עד ובו עלים מסורגים. פרחיו צהובים וקטנים ודומים לפרחי פשתה. הפרי דמוי ענבה. הצמח גדל בר בדרום אמריקה, במיוחד בפרו ובבוליביה. החומר הנרקוטי נמצא בעיקר בעלים. את העלים הריחניים והמרים קוטפים לראשונה בהגיע הצמח לגיל 4-3 שנים ולאחר מכן קוטפים אותם 4-3 פעמים בשנה. את העלים מייבשים היטב בשמש ומשווקים בצרורות. האינדיאנים לועסים את עליו כדי להתגבר על רעב ועייפות. הוא משמש כחומר מעורר. הקוקה האמריקאית.(Erythroxylon coca) הוא שיח בגובה של כ- 2 מ', שענפיו החומים בצבע החלודה נושאים את העלים בקצותיהם בלבד. הקוקה שימש את האינקה כסמל מלכות. עד היום נוהגים מגידי עתידות לנחש את העתיד בעלי הקוקה. הקוקאין תואר לראשונה על ידי למרק שאסף אותו בפרו. השימוש הרפואי בקוקאין התחיל בסוף המאה ה- 19, אך כבר ב- 1860 הפיקו אותו בצורה נקייה על ידי מיצוי עלי קוקה. זיגמונד פרויד פרסם ב-1884 ספר על תכונותיו. הקוקאין שימש להרדמה מקומית ברפואה, במיוחד ברפואת עיניים. אם כי תרכובות חדשות, כגון נובוקאין ופרוקאין החליפו אותו באמצע המאה ה-.20. קוקה בכמויות קטנות גורם לחוסר רגישות, להתכווצויות, לשיתוק, לירידת לחץ הדם ולאיבוד ההכרה. בכמויות גדולות – להפסקת הנשימה ואף למוות. המנה הקטלנית שונה מאדם לאדם – בין 20 ל- 1,200 מ"ג.; לכן שימושו הרפואי חיצוני בלבד.
טבק (Nicotina tabacum)
בסוג טבק, ממשפחת סולניים, שני מיני תרבות: טבק אמיתי (N. Tabacum) וטבק רסטיקום – .N. rusticum בישראל מגדלים את הטבק האמיתי בלבד. בשני המינים הללו מכוסה אפידרמיס העלה בשערות בלוטיות, המפרישות חומר דביק. הניחוח המיוחד לטבק בא בעיקרו מהפרשות אלו. לצמח הטבק גבעול יחיד, שגובהו כ- 1.5 מ'. העלים גדולים, אורכם עד 0.5 מ'. הם מאורכים, מחודדים בראשם. מספרם 20-40. לצמח שערות בלוטיות ודביקות ומפיצות ריח אופייני. התפרחת היא מכבד הכולל עד 150 פרחים. הפרי הוא הלקט ובו 1000-3500 זרעים קטנטנים, המכילים שמן בשיעור של 30-40% ממשקלם.
הטבק הוא הצמח היחידי ממשפחת הסולניים, שהעלים מהווים בו את המוצר הכלכלי. את הטבק מגדלים ב-80 ארצות בכל חלקי תבל: באזורים ממוזגים, סובטרופיים וטרופיים. שטח הגידול הוא כ-40 מיליון דונם, מהם מופקים כ-5 מיליון טונות טבק (מזה כ-2-% בארצות הברית, היצרן הגדול ביותר).
המאפיין הייחודי של הטבק הוא תכולת האלקלואיד ניקוטין, בשיעור של 3-4%. הניקוטין נוצר בשורשי הצמח ומצטבר כבל אבריו, במיוחד בעלים. הניקוטין הוא חומר רעיל, נרקוטי ומרגיע. בעת העישון נקלטת כמחצית הניקוטין ע"י הקרום הרירי של האף והגרון ומחציתו נפלטת החוצה עם העשן.
צמח הטבק יכול להתקיים כמה שנים בתנאים נוחים, אך בגידול מסחרי הוא חד שנתי.
בכל אחד משני מיני הטבק התרבותי מצויים מספר טיפוסים וכל טיפוס מונה מינים רבים למדי. בארץ מגדלים זני טבק אמיתי מהטיפוס "מזרחי" (Oriental), או ריחני (aromatic), הנפוץ גם בארצות אחרות של הים התיכון והבלקן. שני מיני הטבק גודלו ע"י האינדיאנים של אמריקה והקריביים, הרבה לפני שהתגלה העולם החדש. מוצא המילה 'טבק' היא מהמילה ,Tobagoשפירושה מקטרת באחת משפות הקריביים. הטבק הובא לראשונה לספרד ופורטוגל באמצע המאה ה- 16 וגודל שם כצמח נוי וכצמח מרפא. הגידול התפשט במהירה לכל העולם. השלטונות עשו מאמצים גדולים להגביל את השימוש או לאסור אותו, אך ללא הצלחה.
הגידול מחייב קפדנות רבה וניסיון רב, מסיבות שונות: הזרעים הקטנים, רגישות הצמחים הצעירים למחלות, התייבשות מהירה של שכבת הקרקע העליונה באביב. בשל גודלם הזעיר של הזרעים אין אפשרות לטומנם היישר בשדה. חייבים להשתמש בשתילים שהוכנו בסוף החורף (במקרים של ארצות טרופיות, בסוף עונת הגשמים), במשתלה מוגנת. בעת השתילה, באביב, מקבלים השתילים כמות קטנה של מים, ולאחר מכן מתקיים הצמח ללא השקיה. כמות הגשמים המינימאלית הדרושה היא 450-500 מ"מ. מגדל הטבק צריך להתמודד עם סתירה בין שתי מגמות: הרצון להשיג גידול מרבי, והחובה לשמור על איכות המוצר. לרוע המזל, כל גורמי הייצור, כגון השקיה או דישון, עשויים להגדיל את היבול, אך פוגעים באיכות. קטיף העלים מתחיל כ-40 עד 60 יום לאחר השתילה, כאשר צבעם הירוק של העלים מתחיל להצהיב. במהלך הייבוש חלים בעלה כמה שינויים פיסיקליים וכימיים בעקבות פעילות אנזימטית. נערכים 4-6 קטיפים, בהפסקות של 14-21 יום. לאחר הקטיף עוברים העלים תהליכים של ייבוש והתססה, שחלים בהם שינויים בהרכב העלים.
קיימות שלש שיטות ייבוש: בשמש (השיטה היחידה הנהוגה בישראל), בחום מלאכותי ובחשיפת העלים לעשן הנפלט ממדורה. בכל שיטה מתקבל טבק בעל תכונות ייחודיות. מגע ממושך בעלי הטבק עלול לגרום גם לעובדים בתעשיית הטבק – בעיקר לנשים – מחושים שונים ("טבקוזה"), כגון חוסר דם, הפרעות עצביות, כאבי ראש וכד'. לשם הגנת העובדים, נחקקו בארצות רבות חוקים מיוחדים להסדרת העבודה בתעשייה זו.
בכל שלבי הייצור צריך לשמור על לחות אחידה של הטבק – כ-% 16. טבק יבש נעשה פריך ועשנו מחניק. טבק לח נוטה להתפחם. את הטבק מגדלים בכ-80 ארצות בכל חלקי תבל: באזורים ממוזגים, סובטרופיים וטרופיים. שטח הגידול הוא כ- 40 מיליון דונם, מהם מפיקים כ-5 מיליון טונות טבק. מתוך זה כחצי מיליון בארה"ב – היצרן הגדול ביותר.
מהטבק מפיקים סיגריות, סיגרים, טבק-מקטרת, טבק הרחה, טבק לעיסה וטבק-נרגילות. הייצור היחסי בצורת סיגריות הולך וגדל, ואלה מהוות כ-90% מכלל מוצרי הטבק. חלקן היחסי של כל ייתר הצורות הולך ופוחת, פרט לסיגרים – השימוש באלה האחרונים גדל במספר ארצות, בעיקר בשל היות הסיגר לסמל יוקרה. הסיגריות מהוות כ-% 90 מצריכת הטבק. נייר הסיגריות מסופק לביהח"ר בסלילים, אורכו של הסרט 6,000 מ'. רוחבו 27-29 מ"מ. משקל הנייר: 19-24 גרם למ"ר.
מודעות הציבור בדבר הסכנה מעישון גברה מאד בעשורים האחרונים, עקב המחקרים הרבים, אשר הוכיחו כי הסכנה האמיתית ללקות בסרטן הריאות גדולה פי 10-16 מונים אצל מעשנים מאשר אצל לא-מעשנים (בהתאם למידת העישון). סיכונים נוספים הם מחלות לב וברונכיט כרונית.
רהוט,מעניין,מדויק . אשמח לקרוא מאמרים נוספים.
והיא הייתה מעניינת
האם יש בהם פפאין כמ ו בפרי?
כול הכבוד על ההשקעה. מאין האנרגיה?
מתי יש לך זמן?
משתמש בחומר שלך להדרכות
גילי חסקין, היית ונשארת פראייר. בשביל מה אתה צריך להכין חומר לכול העולם?
א. ההתייחסות לקפה כ"משקה הממזרים השחור" ע"י המלך האנגלי צ'רלס השני קיים במקומות רבים באינטרנט רק בעברית אבל לא מופיע בשום מקום באנגלית!!!
ב. יש לך בילבול רציני בגובה של שיחי הקפה.
להתראות בקולומביה
דוד
תודה על המידע המרתק
איפה מגדלים הדרים באירופה??????????.
ה דרים מגדלים בכל מדינה שהטמפרטורה שלה לא תרד לאפס במשך יום
למדתי הרבה מהמאמר, חסר יל מידע על מינון האתילין לוויסות הבשלת האננס.
איזה כיף לקרוא את הכתבה המעניינת הזו
חסר לי מיידע על סוכר הדקלים המופק משרף עץ הקוקוס אני לא יודעת לדייק ורוצה לדעת אם תהליך זה הורס את העץ
יש לך קצת מיידע בנושא?
את מתכוונת וודאי למוהל הדקלים. מכינים בכול העולם. זה לא מוסיף בריאות לעץ, אבל העצים משמיכים לחיות עם זה
גילי שלום רב, תודה רבה על המידע הרב מרחיב הדעת. האם יש לך מושג איזה זן של תמר – בעל פרי מתוק כשל המג'הול/חינאווי….. – ניתן לגידול בדרום מזרח אסיה? ואם אינך יודע, האם תוכל להפנות אותי בבקשה למישהו שעשוי לדעת?
בתודה רבה מראש, אלי
שלום רב
אינני מומחה לתמרים. עסקתי בעיקר באספקט התרבותי שלהם. מציע לפנות ל"אתר הדקלים". יש אליו קישור מהכתבה שלי
בהצלחה
טוב המידע על קוקוס היה מעניין ..בקשר לקוקוס האם זה היא או הוא ..אני בטוחה זה הם ….. חחחח ראש של קוקוס לא ניחשב ליקר לכן ..אני כן חושבת שתעשייה הישראלית ליצור חומרי גלם אורגניים כאלו ואחרים בקוסמטיקה יתקבלו בברכה ..תודה מראש …
תודה רבה על ההשקעה. אין כמו לפתוח את העיניים לגידולים המקומיים כשמטיילים בארצות רחוקות.
לפני מספר ימים ראיתי שיחי קפה שאפילו הניבו פירות בכלי ציפה אדומה ומתוקה בגינה פרטית בכוכב יאיר. הופתעתי והורשמתי מאוד.
מחכה ליום בו אראה עץ קוקוס בראצנו הקטנה, בעדיפות על חוף הים. האם קיים בגן בוטני כלשהו? הבנתי שההנבטה אפשרית בשקית לחה, אך שהמשך הגידול קשה עקב רגישותו לקור של החורף הישראלי.
למיטב ידיעתי קיים בגן הבוטני באוניברסיטת תל אביב. מכול מקום, אסור לך לייבא שתילים באופן עצמאי
תודה רבה על המידע העשיר..
הייתי מעוניין לדעת מה דעתך על כל הגלובליזציה הזאת. השינויים הגאוגרפיים והתרבותיים של הצמחים הללו.
יש יתרון משמעותי שאפשר כיום למצוא בננה אננס קוקוס תירס ואורז וגם סיגריות בכל מקום בעולם.
אך השאלה האם זה באמת יצר משהו טוב שהרי הבננה המקורית נכחדה או הותקפה במחלות. וגם האננס הוא די חד גוני כיום.
כלומר כל העולם התחיל לגדל זן אחד מכל צמח ואין יותר רב גוניות כמו פעם.
וגם קצת מבלבל שמגדלים בארץ כל כך הרבה זנים וסוגים של צמחים שבאו מדרום אמריקה ואסיה והאזורים הטרופיים וףחות מגדלים דברים שגדלים כאן באופן טבעי.
אשמח להרחבת דעתך בנושא 🙂
שלום,
יש לי אדמה חקלאית בפלורידה. הייתי רוצה לגדל משהו שיש לו ביקוש רב אבל שונה מכל הגידולים כאן. מה היית מציע והאם אתה חושב שיש מקום לשיתוף פעולה עם ישראל.
אין לי מושג, בנושא
הי גילי,
האם יש לך מידע על אופן הטיפוח של טבק ועל אופן ריבוי זרעי הזנים?
האם בשיטות הקלאסיות של הכלאות הורים קרי האבקת הורה נקבי, שסורס, באבקת הורה זכרי? או שיש שימוש בגן לעקרות זכרית בטבק?
לצערי איני מתמצא
היי יש מידע על מישהו שהצליח לגדל קוקוס בארץ??
לצערי, לא מכיר
גילי
כל הכבוד על המאמר המעניין, אכן השקעת עבודה רבה ומעמיקה.
האם יש לך מידע על גידול ענבי מאכל בהודו? אזורים, זנים, שיטות גידול וכו'?
אשמח לשמוע.
תודה מראש
תודה. לא מספיק מתמצא. יודע שבקשמיר הגיעו להישגים גבוהים. הברון רוטשילד הביא מומחים לכרמים, מאזור קשמיר