יהדות רומניה

כתב: גילי חסקין; ‏29/08/2024

ראו גם, באתר זה: רומניה – המלצות לקריאה ; תכנון טיול ברומניה.

להרצאה על רומניה.

"אדם קרוב אצל עצמו". משום כך, העיסוק ביהדות רומניה, הינו חשוב בטיול לרומניה ולטעמי יש להעניק לו מקום, מעבר למקומם של היהודים בהיסטוריה הרומנית.

כתבתו של מוטי טוכמן, "יהודים ברומניה – העולם שהיה", במגזין 'מסע אחר און ליין', נפתחת במשפט: "בערב שבת אחד בבית הכנסת המפואר של העיר ברשוב, קם יהודי זקן, מר רוזנברג שמו, ומיד אחרי אמירת "עלינו לשבח" של מנחה אמר קדיש. "אחרי מי אתה אומר קדיש?" שאלתי אותו. "אני אומר קדיש על עצמי", ענה לי מר רוזנברג. "עוד מעט לא יהיה כאן יותר מניין, לא יהיו עשרה יהודים". מילים אלה מיטיבות לתאר את מצבה של יהדות רומניה בימינו, אבל עברה של הקהילה ארוך ומפואר, ועובר דרך דמויות, רעיונות וזרמים שעיצבו דרך חיים ושימשו דוגמה לדורות רבים אחריהם.

בתקופות שונות בהיסטוריה, נשלטו חלקים מרומניה על ידי מדינות שונות, ואפילו שפת המקום שונתה ויהודי המקום הושפעו בהתאם. היווצרותה של עדה יהודית אחידה, בעלת מוסדות מרכזיים ומנהיגות משותפת, הייתה תהליך מקביל לתהליך איחוד רומניה והתרחבותה למחוזות בהם חיו דוברי רומנית.

לפני מלחמת העולם השנייה חיו ברומניה כ-850,000 יהודים, שהיוו כ-4.5% מאוכלוסיית המדינה. באתרי האינטרנט השונים מופיעים נתונים הנוקבים במספרים שבין 3200 ל-7000 יהודים החיים כיום ברומניה.

יהודי רומניה, מרביתם ממוצא אשכנזי, דיברו יידית-תיכונה (בה U מבוטא כ-I) ויידית דרום-מזרחית (כמו באוקראינה ובמולדובה). מאמצע המאה ה-19' התפשטה ביניהם גם השפה הרומנית והופיעו גם עיתונים בשפה זו. שינוי הגבולות התכופים השפיעו גם על לשונותיהם של יהודי רומניה – יותר ממחצית מהאוכלוסייה היהודית ברחבי מולדובה (כולל בסרביה) ובבוקרשט הצהירו במפקד של 1930 ששפת אימם היא יידיש. רוב יהודי טרנסילבניה (200,000) דיברו הונגרית ויהודי בוקובינה דיברו גרמנית – יהודי בסרביה (Basarabia) הצהירו על רוסית כשפה שנייה, אחרי יידיש.

ראשית היישוב היהודי ברומניה

קרוב מאוד לגבול הרומני, בתחום הבולגרי נמצאה כתובת עתיקה בלטינית בה מופיע שמו של יוסֵי, ראש בית הכנסת (archisynagogos Joseph) ומנורה, מהמאה ה-2'. הכתובת נמצאה בעיר היוונית העתיקה אוֹאֶסקוּס (Oescus) – כיום הכפר גִיגֶן (Gigen) ליד העיר ניקופול (Nicopol), שהייתה מושבה רומית בגבול הצפוני של בולגריה של היום, ליד הגשר על הדנובה המוביל לרומניה המודרנית.

חוקר יהדות בולגריה, ההיסטוריון שלמה אברהם רוזאניס, טוען בכתביו, שיהודים הגיעו לבולגריה עוד בתקופת בית ראשון, במאה ה-6' לפנה"ס, אך לטענה זו אין תימוכים פיזיים בכתבים, או שרידים ארכאולוגיים.

יהודים חיו בדאקיה (Dacia) – לימים רומניה, עוד בטרם נכבשה על ידי הרומאים. סוחרים, בעלי מלאכה, עבדים וחיילים יהודים נספחו ללגיונות הרומאיים שכבשו את דאקיה במאה השנייה לספירה. ברומניה נמצאו מצבות מתקופת הכיבוש הרומי, שקושטו בסמלים יהודים ונחרטו עליהן אותיות עבריות. בשנת 397 הוזכר שהרומאים ערבו לביטחון היהודים ובתי הכנסת שלהם בדאקיה. 400 שנה מאוחר יותר מוזכרים היהודים שחיו בקהילות בערים גאלאץ (Galaţi)[1] וטקוץ' (Tecuci).[2]

בין השבטים שפלשו לדאקיה בימי הביניים, היו גם הכוזרים – אם כי בניגוד למיתוס, פרט אולי לאצולה לא היו הכוזרים יהודאים כלל. בהיסטוריה של רומניה יש אזכור על כך ששבט יהודי לוחם, חדר לארץ זו ולמשך מספר שנים הדת היהודית הייתה הדת השלטת באזור.

הנסיכויות הרומניות, ולאכיה (Wallachia) ומולדובה (Moldova), היו ב-1367, המקלט העיקרי עבור היהודים שנמלטו מהונגריה, כשהמלך ניסה לאלץ אותם לעבור לנצרות קתולית.

לאחר התנצרות הנסיכויות, הורע מצב היהודים והם סבלו מרדיפות מצד שכניהם, עד כיבוש השטח על ידי האימפריה העות'מאנית במאה ה-15'. במאה ה-16', התקיימו כבר כמה קהילות יהודיות בשטח הזה, בתקופה זו, הגיעו לרומניה כמות קטנה של יהודים מגירוש ספרד. אחדים מהם שימשו רופאי חצר ודיפלומטים. נסיכות מולדובה (נוסדה במאה ה-14'), ישבה על נתיב המסחר שבין ליטא ופולין, לבין האימפריה העות'מנית. סוחרים יהודיים שעברו דרכה, ייסדו בה תחנות מסחר, שעם הזמן היו לעיירות. בעקבות המרד של הקוזאקים והצמיתים שהביאו לפרעות ת"ח ות"ט, הגיעו מאוקראינה השכנה. בשנת 1648 פליטים יהודים. הקוזאקים צעדו למלחמה נגד הפולנים ותוך כדי חציית המחוזות הרומניים, רצחו ושדדו יהודים רבים. השליט וסילה לופו (1634-1653Vasile Lupu ) בנסיכות מולדובה, נהג בסובלנות ביהודים עד הופעת הקוזאקים.[3] כאשר באו אלה ליאשי, כדי לבקש את בתו של וסילה לופו, ככלה עבור טימיש, בנו של בוגדן חמלניצקי, עשו טבח ביהודים הרומניים.

עלילת הדם הראשונה ברומניה הייתה במחוז ניאמץ (Neamț) ביום 5' באפריל 1710.[4] יהודי מומר עזר להעביר גופת ילד שנרצח על ידי נוצרים, לחצר בית כנסת. היהודים הואשמו ברציחת הילד לצרכים פולחניים ולמחרת נרצחו חמישה יהודים ורבים אחרים נפגעו וכל בתי היהודים נבזזו. מנהיגי הקהילה נכלאו ועונו. בינתיים פנו יהודים בעלי השפעה, לשליט דימיטריה קנטמיר (Dimitrie Cantemir) במושבו ביאשי (Iași)[5] ועל פי הוראת הנסיך נפתחה חקירה שתוצאותיה הובילו לשחרור האסורים, תפיסת האשמים האמיתיים וענישתם.

בשנת 1740 התקיימו ריכוזים יהודים בערים בקאו (Bacău), גאלאץ ורומאן (Roman). עם סיפוח בוקובינה (Bocovina) לאוסטריה, (1755) ובסרביה לרוסיה (1813), העדיפו רבים מהם לעבור למולדובה השכנה.

ריבוי היהודים בנסיכויות הרומניות, הביא לכך שהשליטים הוציאו הוראות לגבי ארגון העדה, צעד שהוביל לארגון טוב יותר של הקהילות.

רבי ישראל בן אליעזר, הידוע כ"בעל שם טוב" ונחשב לאבי תנועת החסידות, נולד במולדובה. על פי המסופר, הבעל שם טוב, בדרכו מגליציה לארץ ישראל, עצר בפיאטרה ניאמץ והתפלל בבית כנסת שם, שלימים קיבל את שמו.

במאה ה-19' התקיימה הגירה יהודית אל הנסיכויות הרומניות, ולאכיה ובמיוחד אל מולדובה. בשנת 1803 חיו במולדובה כ-30,000 יהודים ובשנת 1848 מספרם הוכפל ל-60,000 ועל פי המפקד של שנת 1859 מספרם הגיע ל-118,922.

יהודי הנסיכויות הרומניות סווגו לשלוש קבוצות:

1. ילhדי הארץ (Pământeni).
2. צאצאי סוחרים ובעלי מקצוע יהודים, שהוזמנו לנסיכויות על ידי הנסיכים (Hristoveliți).
3. סוּדֶטִים (בעלי חסות של מעצמה זרה).[6]

זרמים ביהדות רומניה

במאה ה-19', עם התארגנות יהדות רומניה כעדה דתית, היהודים נחלקו לארבע קבוצות עיקריות: רומניוטים, ספרדים, מערביים ופולנים. בשם "מערביים" כונו אלה שהמשיכו להתפלל בנוסח אשכנז, שכונה ברומניה Ritualul Occidental, וחלקם הקימו ברומניה בתי כנסת מפוארים, כמו בית הכנסת קורל של בוקרשט, שהוקם בו זמנית ולפי אותן תוכניות כמו בית הכנסת הגדול בווינה. בשם "פולנים" כונו אלה שהתפללו בנוסח ספרד החסידי[7]. גם חסידי תנועת חב"ד, שהגיעו מהצפון ומהמזרח, התרבו ברומניה, עד כדי כך שהמילה "חבדניק", שובשה קלות ל"חבוטניק" והייתה למילת תיאור של יהודי אדוק ונכנסה לשפה הרומנית כתיאור של אדם אדוק בדתו.

יהודים ספרדים הגיעו לאזור טרנסילבניה של היום וכן לחבל ולאכיה בעיקר, והתיישבו  במספר ערים חשובות לרבות קונסטנצה (Costanza) ובוקרשט הבירה. יהודים רומניוטים שורשיים הגיעו לחופי הים השחור, כיום קונסטנצה, עוד לפני הכיבוש הרומאי, אך לאחר התגברות האשכנזים והספרדיים נעלמה הקהילה והתמזגה בקהילות הגדולות.

ברומניה חיו שניים מאבות תנועת החסידות, חיים טירר[8] ואברהם יהושע השיל מאפטא[9] והתפתחו חצרות חסידיות כדוגמת חסידות סאטמר, חסידות בוהוש, שטפנשט ועוד.

הארגון הפנימי

בתקופה העות'מנית (1719) מונה על ידי השלטון "חכם באשי" ("ראש החכמים"), כמו באימפריה כולה. מושבו היה ביאשי (Iași) ומשם הנהיג את שתי הנסיכויות (מולדובה וולאכיה). הוא הוסמך לגבות מסים ואף לתת פטור כראות עינו. בתחילת המאה ה-19' הגיעו חסידים, על צדיקיהם. הם פנו לנסיך מולדובה, כדי שיפטור אותם מסמכות ה"חכם באשי", בהיותם נתינים זרים. לאחר כמה סכסוכים על רקע זה, בוטל ב-1834, מוסד החכם באשי.

בינתיים חלה התארגנות פוליטית יהודית. קונסול ארצות הברית ברומניה, בנימין פישוטו (Benjamin Franklin Peixotto),[10] הקים את "בני ברית" ב-1872, שדגל בפעילות פוליטית כנגד האפליה.[11] בסוף המאה ה-19', נוסדו אגודות של יהודים ילידי רומניה, ששירתו בצבאה, אולם רובן נטו להתבוללות ולא האריכו ימים.

מהתקנון האורגני של שנת 1837 ועד עצמאות רומניה

הנסיכויות הרומניות היו וסאליות של האימפריה העות'מאנית, אולם האימפריה הרוסית המתרחבת והמתעצמת דחקה בהדרגה את רגלי העות'מאנים והחדירה את צבאה והשפעתה. מצב יהודי רומניה היה דומה מבחינות רבות למצבם של יהודי רוסיה. היהודים בנסיכויות שעל הדנובה, בשליש הראשון של המאה ה-19', היו מופלים הפליות שונות, בעיקר בתחום משלח היד ורכישת נכסי-דלא ניידי), היו מחייבים אותם במיסים מיוחדים וכדומה.

ב-1837 השלטון הצבאי הרוסי בולאכיה ובנסיכות מולדובה, הביא לקבלת "התקנון האורגני", קובץ חוקים שנועד להוות גרעין חקיקה משותף של שתי הנסיכויות. התקנון האורגני, שנכתב לפי דוגמת החוק הרוסי, החמיר מאוד את מצב היהודים ופגע קשה בסטטוס שלהם[12] . היהודים הוכרזו כטפילים, המנצלים את האוכלוסייה הנוצרית, ורבים הוגדרו כמשוטטים ונוודים. נאסר עליהם להשתקע בכפרים ובעיירות, לחכור אדמות, להקים בתי חרושת וכיוצא בזה. הרשויות המקומיות נצטוו לקבוע אלו יהודים נחוצים למדינה ואלו ראויים לגירוש.[13]

בשנות ה-30' של המאה ה-19', גבר מאבקם של הרומנים נגד השלטון העות'מני והם היו מעוניינים לקרב אליהם את המשכילים היהודים. ב-1848, כאשר עלו תנועות מהפכניות ברוח המהפכה הצרפתית גם בנסיכויות הרומניות, הכריזו המהפכנים על כוונתם לתת ליהודים שוויון זכויות וביקשום להשתתף במרד. היהודים הצטרפו בהתלהבות ובתקווה לקבלת שוויון זכויות. המפלגות הפוליטיות, התארגנו אז סביב לרעיון איחודן של נסיכויות הדנובה לממלכה אחת, התחרו זו בזו, בהבטחות ליהודים. כשהוחזר השלטון העות'מני ב-1856, חויבו הנסיכויות לתת ליהודים זכויות אזרח; אך הדבר לא יצא לפועל.

איחוד שתי הנסיכויות הרומניות, נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה בינואר 1859, על ידי בחירת שליט אחד, אלכסנדרו יואן קוזה,[14] יצר את היסוד למדינה, שכונתה בהמשך בשם "רומניה". לרומניה צורפו חבלים נוספים ונגרעו ממנה חלק מהחבלים, בגבולות רומניה חלו שינויים רבים ושינויים אלה השפיעו גם על האוכלוסייה היהודית, שנוספה או נגרעה. הגירת יהודים אל הנסיכויות הרומניות ולאחר איחודן אל רומניה, הייתה לצנינים בעיני מרבית הרומנים והגבירה מאוד את האנטישמיות והשפיעה לרעה על המעמד האזרחי-משפטי של יהודי רומניה.

לאחר איחודן של הנסיכויות, נטלו יהודים חלק חשוב בהתפתחות הכלכלית של המדינה. קוזה הצהיר שהוא מתנגד לאפייה מטעמי דת והבטיח אמנציפציה מודרגת. מתנגדיו, מחוגי בעלי האחוזות, תיארו את מדיניותו כ"מדיניות יהודית", המנוגדת לצרכי המדינה. כך נעשתה הסתה נגד היהודים לאחד הגורמים החשובים בעיצוב המדיניות ברומניה. כתוצאה מכך התחדשו הרדיפות – יהודים גורשו מכפרים ומעיירות, אחרים הוגלו מרומניה והוטלו הגבלות במישור המקצועי.[15]

כאשר הודח קוזה, חיפשו הבויארים הרומנים אציל לא רומני (כדי שלא ישא פנים לקבוצה זאת או אחרת מבין הבויארים הרומנים), בעל קשרים טובים עם בתי המלוכה המרכזיים של אירופה, על מנת שיהיה לשליטם. הם בחרו במקום קוזה לתפקיד הדומניטור [16] של רומניה המאוחדת את קרול הראשון, מבית הוֹהֶנְצוֹלֶרְן Hohenzollern)) ,[17] ב-1866.

קרול רצה להעניק זכויות אזרחיות ליהודי ארצו, דבר שהקים עליו התנגדות חריפה מצד חוגים אנטישמיים רחבים. הצעתו עוררה הפגנות סוערות נגד היהודים, שנהפכו לפרעות גלויות. שעה שבית הנבחרים הרומני דן באמנציפציה של היהודים, נערכו הפגנות ברחובות בוקרשט. ההמון פרץ פנימה ופיזר את הישיבה. אחר כך החריב את בית הכנסת והיכה ביהודים. כתוצאה מכך, חוקק בית הנבחרים חוק, שרק נוצרים יכולים להיות אזרחי המדינה. מאז התבסס ברומניה, משטר של רדיפות אכזריות.[18] השתדלויותיהם של משה מונטיפיורי (1867) ואחרים ואף של המעצמות בריטניה וצרפת, נדחו בטענה שזה עניין פנימי של רומניה.[19]

ב-1867 עלתה לשלטון ממשלה בראשות יון קונסטנטין ברטיאנו (Ion Constantin Brătianu‏; 1821 –1891).[20] זו פתחה בגירוש יהודים מן הכפרים וגירוש יהודים עניים מן המדינה. כשפרצה באותה שנה מגפת הכולרה הרביעית, האשימו מסיתים את היהודים, שהם מפיצים את המחלה.[21] ההתעללות בהם הגיעה לכך שקונסולים זרים (והקונסול הרוסי בכללם), דרשו הסברים מהממשלה הרומנית. ביולי אותה שנה גורשו כמה יהודים מגלאנץ אל מעבר הנהר, לאימפריה העות'מנית. כאשר סירבו שומרי הגבול הטורקיים להכניסם והם החוזרו לרומניה, הם נתקלו בכידוני החיילים הרומניים ואחדים מהם הוטבעו בנהר. הקונסולים גינו את המעשה הברברי, שר החוץ הבריטי גינה את ממשלת רומניה בבית הנבחרים והממשלה נאלצה להתפטר, דבר שהביא להתפרצויות זעם כלפי היהודים. בלחץ השלטון העות'מני, שהיה להלכה השליט העליון על רומניה, הפרעות נפסקו עד שנת 1877.

המלחמה העות'מאנית-רוסית, שנערכה בשנים 1877–1878 הייתה מלחמה שעיצבה את פניו המדיניים של הבלקן למסגרת הקיימת עד ימינו. בוועידת השלום בברלין ב-1878, התנו המעצמות מתן עצמאות למדינות הבלקן החדשות (בולגריה, סרביה ורומניה), בהכרזה מפורשת מצדן, על שוויון זכויות של כל האזרחים, ללא הבדל דת. נציגי בולגריה וסרביה אישרו את חוזי ברלין והכנסו את השינוי לחוקותיהם. הממשלה הרומנית התעלמה מן ההחלטה ולכן השתהתה הכרת המעצמות בעצמאותה. רומניה טענה ש"אין להעניק זכויות אזרח, למאות אלפי זרים בבת אחת ויש לעשות זאת בהדרגה". הוקמה ועדה מיוחדת, שהספיקה במשך עשרים השנים האחרונות של המאה ה-19', להקנות אזרחות, לכמה מאות יהודים בלבד. למרות שלילת הזכויות, היו החובות האזרחיות, לרבות חובת השירות הצבאי, מוטלות כולן, גם על היהודים. מצב היהודים למעשה הורע. שכן, במקום להיות נתינים רומניים (ללא אזרחות), הפכו לזרים חסרי נתינות. על היהודים הוטלו הגבלות כלכליות שונות, מתוך מגמה מוצהרת, שיש להעדיף את "בן הארץ" (הרומני), על "בן חוץ לארץ" (היהודי). בתקופה זו נאסר עליהם לעסוק במקצועות חופשיים (למעט רפואה) ולעבוד בשירות הממשלתי. על היהודים נאסר לסחור בטבק ובמשקאות חריפים. במיוחד התנכל השלטון הרומני להשכלת היהודים. הרומנים היו פטורים מתשלום שכר לימוד והיהודים היו חייבים. ליהודים נקבע נומרוס קלאוזוס[22] של 5-7.5%. כאשר ניסו היהודים לפתח רשת של בתי ספר משלהם, הערים משרד החינוך, קשיים רבים.

רומניה בחוקתה קבעה שרק נוצרים יכולים לקבל אזרחות רומנית. אכזבת היהודים הביאה לחיפוש אפיקים אחרים, מחוץ למדינה הרומנית. ב-1873, בקומונה (מועצה אזורית) ניקורשט (Nicoreşti) שבמחוז גאלאץ (100 משפחות) ובעיירה טקוץ' (Tecuci), שבאותו מחוז, קמו האגודות הראשונות של 'חיבת ציון', שמטרתן הייתה התכוננות לעלייה לארץ ישראל.[23] ביהדות רומניה, התאכזבו מכך ששלטונות המדינה דחו את דרישות קונגרס ברלין, למתן זכויות ליהודים ואפילו הגבירו את הדיכוי והקיפוח.[24] בין שתי אפשרויות ההגירה שהיו פתוחות בפני יהודי מזרח אירופה, ההגירה לאמריקה וההגירה לארץ ישראל, רבים ביהדות רומניה העדיפו את השנייה, מתוך שיקול שגם באמריקה עלולה להתפתח אנטישמיות. כ-70,000 מיהודי רומניה, היו מאורגנים באגודות ששמו להן למטרה עלייה ומעבר לעבודה חקלאית בארץ ישראל. ראשוני הקוראים לשיבת ציון היו, הרב אלעזר רוקח[25] והאנגלי סיר לורנס אוליפנט ((Laurence Oliphant.[26] הם עברו מקהילה לקהילה והציתו את הלהבה למען התחייה בארץ האבות. הם לא היו לבד – לקריאתם הצטרפו גדולי רבני רומניה, בצד אנשי תנועת ההשכלה ורבים אחרים.[27] באותו הזמן, קיבלה אגודה של יהודים מבושטני (Bușteni), אחת האגודות שהועידו את עצמן לארץ ישראל, מכתב תשובה מ"חברת כל ישראל חברים" שבפריז: "נתכבד לענות על מכתבכם, כי לא נוכל להשתדל בדבר הנסיעה לאה"ק [ארץ הקודש]. הארץ עניה ורעבה ללחם ואנשיה ירעבו ויצמאו והאנשים אשר יבואו שמה יגדילו המחסור. עבודת אדמה תוכל להיעשות אך ע"י עובדי אדמה כאלה מנעוריהם ולפי דעתנו, אין נמצאים בכם עובדי אדמה כאלה כלל, כי לו היו הלא יכלו להתפרסם בארצם ברווחה".[28] בין עולי רומניה בתקופה המוקדמת היו אישים בולטים כמו בני אפרים פישל ומלכה אהרונסון (ממיסדי זמארין), דוד שוב, מרדכי ברנשטיין (ממייסדי ראש פינה) וישראל טלר.

ב-1880 הוקמו וועדי הגירה לארץ ישראל. ב-1881 התאספו נציגי הקהילות היהודיות ברומניה בקונגרס הציוני בעיר הרומנית פוֹקְשָׁאן (Focşani), שהיה הקונגרס הראשון של תנועת "חובבי ציון" באירופה. ביום כ' בטבת תרמ"ב, 11' בינואר 1882,[29] תחת השם: "קונגרס אגודות יישוב א"י על ידי עבודת-אדמה". הקונגרס הורכב מ-51 צירים שייצגו 32 אגודות. בקונגרס נבחר הוועד המרכזי של חברות ישוב ארץ ישראל" או כפי שכונה בקיצור, "הועד המרכזי", שמיקומו היה בעיר הנמל גאלאץ (Galaţi) והיה הגוף הראשון שעסק בעלייה מאורגנת. ועד זה גייס כספים ופעל בחריצות כדי לשלוח בבטחה את "העמיגרנטים", היינו, המהגרים לארץ האבות.

בעקבות החלטותיה, הקימו עולים מרומניה את זמארין (זכרון יעקב) וראש פינה. הועד גם לקח עליו לתמוך ב"עמיגרנטים" מידי חודש, עד להתבססותם. בתוכניות רחבות ההיקף של הוועד נכללה גם הושבתן של מאות משפחות עולים, בשלוש מושבות שתוקמנה בממוצע כל שנה. בסופו של דבר, הועד המרכזי בגאלנץ לא הצליח להקים אפילו מושבה אחת נוספת ותמך בקושי, במושבה זמארין.[30]

עם התמוטטות המושבות והעברתן לידי הברון רוטשילד, התפוררה התנועה.[31]

ב-1893 הורחקו היהודים מבתי הספר הממלכתיים גם התארגנותם הפוליטית ומאמציהם לקיים עיתונות יהודית, הוכשלו. המפלגות העיקריות, הליברלית והשמרנית וכן המפלגה הלאומנית דמוקרטית, שנוסדה ב-1910, היו אנטישמיות. ממשלת רומניה מימנה את הפעילות האנטישמית הציבורית. בתמיכתה ועל חשבונה, נוסד ב-1886 קונגרס אנטישמי בין לאומי בבוקרשט, שאחד מחבריו הראשונים היה שר החינוך. אגודה זו עוררה פרעות ביהודים.[32]

יהודי רומניה היו מחוסרי אזרחות (גם ילידי המקום), סבלו מאפליה קשה, והיו כ-200 חוקים שכוונו נגדם. החקיקה האנטי-יהודית הכבידה מאוד על היהודים, על עיסוקיהם ועל הזדמנויות החינוך שלהם. בעקבות זאת יהודים רבים ברומניה החליטו לעזוב ולהגר מערבה. בין השנים 1900–1906, הרדיפות והאנטישמיות אילצו כ-70,000 מיהודי רומניה (מתוך מספר כולל של כ-270,000) לעזוב אותה ולהגר. וכתוצאה מכך ירד המספר האבסולוטי של יהודי רומניה וגם חלקם היחסי באוכלוסייה.

במלחמת העולם הראשונה, השתתפו יהודים רבים בלחימה בחזית ומספר הנופלים בקרב היה גדול משמעותית מחלקם היחסי של היהודים באוכלוסיית רומניה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, אולצה רומניה להעניק זכויות אזרח למיעוטים, כולל ליהודים, שאף זכו לייצוג בפרלמנט הרומני,[33] אך אווירת הרדיפה לא נפסקה ואף גברה ההתמרמרות על הזכויות שקיבלו היהודים. לאחר המלחמה היו ברומניה כ-700,000 יהודים בשטחי רומניה המורחבת. בין מלחמות העולם גדלה הקהילה בצורה ניכרת, ומספר היהודים בה גדל פי שלושה לערך.

בין שתי מלחמות העולם, בעקבות ועידת השלום בפריז, נחקק ברומניה חוק, שלפיו, די ב"הכרזת רצון", כדי לקבל אזרחות, אלא שעל דרך ביצועו הוטלו הגבלות, אולם כתוצאה מסיפוח החבלים החדשים (טרנסילבניה, בוקובינה ובסרביה), גברה הלאומנות הרומנית. הלאומנים ביקשו לשלוט בכול המיעוטים, שתפסו מעתה, מקום מרכזי בחיים הפוליטיים. הלאומנות הרומנית גברה בפרט בבוקובינה ובבסרביה. ב-1922 הכריזו הסטודנטים של אוניברסיטת קלוז', על נומרוס קלאוזוס נגד היהודים ובעקבותיהם הלכו האוניברסיטאות האחרות. העיתונות הרומנית הייתה מלאה מאמרים אנטישמיים. בשנת 1924 נאסרו כמה סטודנטים שתכננו לרצוח יהודים, הודו באשמתם, אך זוכו בבית הדין. סטודנט רצח את ראש משטרת יאשי, שהתנגד לאנטישמים. אלמנת הנרצח לא הצליחה למצוא עורך דין אחד שיופיע בשמה ואילו הרוצח זוכה בדין.[34] הלאומנים היו עד מהרה לתנועה פוליטית וב-1927 נוסד "משמר הברזל" (Garda de Fie), ארגון אנטישמי קיצוני, שנקט אלימות וטרור וחולל פוגרומים.[35] חרף השוויון הרשמי, המשיכו השלטונות להפלות יהודים ונחסמו בפניהם מקצועות שונים כמו פקידות בשרות המדינה, שיפוט, קצונה ועוד.

יהדות רומניה בין מלחמות העולם הייתה פלורליסטית מבחינה דתית והייתה בה נוכחות של כמעט כל הזרמים היהודים הדתיים שבמזרח אירופה. בקרב יהדות זו חיו יחד יהדות אורתודוקסית מסורתית, חסידות, יהדות מתחדשת, נאו-אורתודוקסיה, ספרדים ויהדות לאומית, אך גם בתוך הזרמים האלה לא הייתה אחדות פנימית ברוב המקרים.

בשנת 1930 היו כבר ברומניה 756,400 יהודים. אחת הסיבות לגידול המהיר במספר התושבים היהודים, היא הוספת השטחים הנרחבת לרומניה, במיוחד מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, והאימפריה הרוסית לשעבר. הקהילה היהודית בין מלחמות העולם הייתה פורייה ביותר מבחינה תרבותית. היה בה מספר רב של מרכזים רבניים חשובים, וחיי הקהילה בה היו עשירים מאוד.

מ-1933 השפיע המשטר הנאצי שבגרמניה, על כל המפלגות ברומניה ובמצעיהן נכללו סעיפים אנטי יהודיים. בקיץ 1934 נחקק נומרוס קלאוזוס בעסקים מסחריים ותעשייתיים. בדצמבר 1937 עלתה לשלטון המפלגה הלאומית-נוצרית, שנתמכה בגלוי על ידי גרמניה הנאצית ונסגרו כל העיתונים הרומניים שעורכיהם היו יהודים. ממשלה זו נפלה כעבור ארבעים יום, בלחץ מדינות אירופה, אבל חוקי האפליה נשארו בתוקפם, גם בימי המלך קרול השני. בקיץ 1940 אומצו חוקי נירנברג.[36] אזרחותם של היהודים בוטלה ונאסרו נישואי תערובת.

בתקופת המנדט הבריטי יצאו מרומניה, אל ארץ ישראל, יותר מארבעים אלף יהודים.

ערב מלחמת העולם השנייה היו ברומניה המורחבת כ-850,000 יהודים, שמהם נותרו לאחר השואה רק כ-425,000. במהלך המלחמה שיתפה רומניה פעולה עם גרמניה הנאצית וכמוה שמה לה למטרה לסלק את היהודים מרומניה, תוך שדידת רכושם. בשנת 1941 נערכו פרעות יאשי, בהן וברכבות המוות נהרגו כ-15,000 מיהודי רומניה. לאחר הטבח נערכו גירושים המוניים של יהודי בוקובינה ובסרביה לטרנסניסטריה (Transnistria).[37] במהלך הגירושים נרצחו יהודים רבים ורבים מהמגורשים מתו כתוצאה מחיי המצוקה אליהם נדחקו. אך יחד עם זה, מצב היהודים שנשלחו לטרנסניסטריה היה טוב מזה של יהודי פולין ואוקראינה. יהודי צפון טרנסילבניה הועברו יחד עם השטח לריבונות הונגרית ומרביתם נשלחו לאושוויץ.

ראו בהרחבה: רומניה בתקופת השואה

עם סוף המלחמה, התעורר ברומניה גל חדש של אנטישמיות. דבר שהביא לעזיבתם של יהודים רבים את רומניה, מה גם שממשלת רומניה לא הערימה מכשולים בדרכם של העולים לישראל. גם לאחר ההשתלטות הקומוניסטית, במארס 1947, עזר השלטון לעלייה כחלק ממאבקו נגד האימפריאליזם הבריטי. קומוניסטים יהודים תפסו את ההנהלה בקהילות היהודיות ולאחר קום מדינת ישראל, החלו אלה לדרוש את חיסול התנועה הציונית. דבר שהגיע עד תגרות ידיים בין קומוניסטים לציונים. למרות זאת, נתנה ממשלת רומניה 5000 היתרי יציאה בחודש. בקיץ 1950 נעצרו למעלה ממאה מנהיגים ציוניים, הורשעו בחבלה בבניין הסוציאליזם ונשפטו לתקופות מאסר שונות. הם שוחררו ב-1955 וקיבלו היתרי יציאה לישראל. עד סגירת שערי רומניה, עזבו אותה כ-200,000 יהודים לארץ ישראל, כ-100,000 מהם עזבו בין השנים 1950–1952, ועוד מספר אלפים היגרו למדינות אחרות.

ב-20' במרץ 1949 נאסרה הוראת העברית ברומניה,[38] ועם הצטרפות רומניה לגוש המזרחי היו הגבלות על יהודי רומניה. השלטונות הרומניים תמכו בהתחלה ביציאת היהודים מטעמי פוליטיקה גלובאלית (חיזוק האלמנט הקומוניסטי בישראל), אך לאחר שהיהודים הרומנים, שהגיעו לישראל, "שכחו" את ייעודם ולא הצטרפו למפלגה הקומוניסטית הישראלית, חזרו בהם שלטונות רומניה והקשו מאוד על מתן אישורי יציאה מרומניה. בתחילת מלחמת העצמאות היו בארץ ישראל כחמישים אלף יהודים ילידי רומניה, שהיוו כ-8% מהאוכלוסייה היהודית. במהלך שנת 1948 עלו לישראל עוד כ-25,000 יהודים מרומניה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בין 15' במאי 1948 לבין 1952 עלו לישראל מרומניה יותר ממאה ועשרים אלף יהודים. עיקר גל העלייה היה בין השנים 1950 ל-1951. ב-1958, במהלך ביקורו של ניקיטה חרושצ'וב ברומניה, התייעץ איתו גאורגה גאורגיו-דז' בסוגיית היהודים, שתמורתם הישראלים מוכנים לספק סחורות לרומניה. חרושצ'וב השיב בחיוב, אך התנה זאת "רק סחורות, לא כסף". בהרשמה שנערכה ליהודים המעוניינים לעלות לישראל, בין אוקטובר 1958 ובין מארס 1959, התפקדו 130,000 מיהודי רומניה. ההיענות הגדולה של יהודי רומניה לאפשרות של עזיבת רומניה ועלייה לישראל הרגיזה את השלטונות הקומוניסטים, שהגיבו במסע רדיפה נגד ראשי יהדות רומניה.

אנה פאוקר

חשוב להזכיר את דמותה השנויה במחלוקת של אנה פאוקר ( Ana Pauker:  1893 –1960) יהודייה-רומנייה, שהייתה דמות מורכבת ושנויה במחלוקת בפוליטיקה הרומנית של המאה ה-20, שמילאה תפקיד מרכזי בעיצוב המשטר הקומוניסטי ברומניה.

פאוקר נולדה למשפחה יהודית אורתודוקסית ענייה בשם חנה רבינזון. עבדה כמורה לעברית ומאוחר יותר הצטרפה לתנועה הקומוניסטית. נעצרה מספר פעמים בגלל פעילותה הפוליטית ובילתה תקופות בכלא ובגלות. מרצ'ל פאוקר, בעלה, לא שרד את הטיהורים הסטליניסטים שנעשו בברית המועצות בסוף שנות ה-30, נשפט והוצא שם להורג כ"סוכן המערב". עובדה זו לא ערערה באנה פאוקר את האמונה בצדקת הקומוניזם, ולא את נאמנותה לסטלין ולברית המועצות .

במהלך מלחמת העולם השנייה, עסקה בארגון מתנדבים למלחמה בנאצים מבין השבויים הרומנים בברית המועצות והייתה לראש קבוצת הקומוניסטים הרומנים בברית המועצות, קבוצה שכונתה "קבוצת מוסקבה". היא גם שידרה לאזרחי רומניה ברדיו הסובייטי בשפה הרומנית. היא פעלה ברומניה במחתרת, ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ונפילתם בשבי הסובייטי של חיילים רומנים רבים, גייסה מביניהם מתנדבים להקמת דיוויזיות רומניות שלחמו נגד גרמניה הנאצית ובעלות בריתה.

לאחר כניסת הצבא האדום לרומניה והפיכת 23 באוגוסט 1944 נשלחה לרומניה במטוס, כדי לקחת חלק בארגון הממשל החדש וניהולו. בעת מינויה לשרת החוץ, בנובמבר 1947 נכתב עליה בהצופה: ”לאנא פאוקר אין שום קשר עם עמה ומעולם לא נתנה את ידה לעניין יהודי” .

במסגרת תפקידה כשרת החוץ של רומניה, שלחה, ב-11 ביוני 1948, מברק לשר החוץ של ישראל, משה שרת ובו הכרה רשמית של רומניה במדינת ישראל. באותה שנה מונתה לתפקיד אחד מממלאי מקום ראש הממשלה. ב-20 בספטמבר 1948 השבועון האמריקאי "טיים" יצא עם גיליון שעל עטיפתו דיוקנה של פאוקר והגדיר אותה כ"אישה החיה החזקה בעולם". קשיחותה ואף אכזריותה בתפקידיה הרשמיים הקנו לה את הכינוי "סטלין בחצאית".

ב-15 באפריל 1949 התמנתה פאוקר לתפקיד סגן ראש ממשלת רומניה, בנוסף להיותה שרת החוץ של רומניה. פאוקר הייתה שותפה פעילה בהפיכתה של רומניה לגרורה סובייטית, לצינון הקשרים עם מדינות המערב ולהשלטת הקומוניזם במדינה בדרכי אלימות וטרור כנגד גורמים שונים כמו כן, חזרה בה רומניה באופן חד-צדדי מן ההסכם שנחתם עם הוותיקן ב-1927, שהבטיח לקתולים ברומניה חופש פולחן. פאוקר המשיכה להחזיק בקשרים חזקים וחשובים עם המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות שם כונתה "החברה אנה" ובין תומכיה נמנה גם מולוטוב. כל זה לא מנע ממנה לצאת גם נגד הקו הסטליניסטי הרשמי. היא הייתה בין המתנגדים להלאמת החקלאות ברומניה בנוסח הקולחוזים הסובייטיים. היא מנעה את המבצע המתוכנן של מעצרם ואולי גם של הוצאתם להורג של ה"כיאבורים" (איכרים בעלי אדמות פרטיות), של "תומכי טיטו" ושל מתנגדי משטר שונים.

בשלהי שלטונו של סטלין הודחה ממעמדה, אך מותו הביא לשחרורה מהכלא, ולאחר מותה ממחלה קשה טוהר שמה.

לזכותה נטען שבשנות הנהגתה, חרף היותה אנטי ציונית, כשאר מנהיגי המפלגה, שיתפה פעולה עם המהלך שאפשר את העלייה ההמונית של כ-100,000 יהודים לישראל (ככל כנראה באישור מברית המועצות).

גל נוסף של עלייה היה במהלך השנים 1958–1966, אז עלו מרומניה לישראל יותר מ-106,000 יהודים. ככל שהתמעטו היהודים ברומניה, כך העלו שליחי צ'אושסקו את המחירים עבור היתרי עלייה והטילו מיסים ואגרות על היוצאים. אחרי המהפכה הרומנית התאפשרה יציאה חופשית מרומניה ומעט היהודים שנותרו ברומניה ורצו לעלות לארץ, עשו זאת. במפקד של שנת 2002 נרשמו ברומניה 6,179 יהודים. וכאמור, במפקד של שנת 2011 נמצאו ברומניה 3,271 יהודים בלבד.

תרומת היהודים לכלכלת רומניה

היהודים הביאו למרחב הרומני את תעשיית הזכוכית, תעשיית השימורים, כיוונים חדשים של תעשיית המתכת, הדפוס והפיננסים. על פי האנציקלופדיה של רומניה בתקופה שבין מלחמות העולם יהודי רומניה החזיקו ב 31.14% מכלל המפעלים התעשייתיים והמסחריים ברומניה[.

בעלי מלאכה יהודים היו גגנים, שכיסו בלוחות מתכת את גגות הבתים והכנסיות, מלאכה שאחרים חששו ליטול על עצמם בגלל הסכנות הכרוכות בה. בתחילת המאה העשרים, ברומניה, היהודים היוו כ 4.6% מהאוכלוסייה, אך לפי הסטטיסטיקה הרשמית מתוך 623 עסקים תעשייתיים, שהשתמשו במכונות, 23.66% היו של יהודים. יהודי רומניה התבלטו הרבה מעבר לחלקם באוכלוסייה גם בתעשיית הטקסטיל, בתעשייה הכימית, בזיקוק הנפט, בייצור השימורים, ייצור מוצרי עץ ורהיטים ובייצור חומרי הבנייה. מקס אאושניט (Max Auschnitt) היה הטאיקון הגדול ביותר ברומניה וכונה "מלך הברזל", משום שליטתו בתעשיית המתכת.[39]

הברון פרנץ (פרנצ'יסק) נוימן וגווארי ( Franz (Francisc) Neumann Végváry;‏ 1910–1996) היה תעשיין יהודי-רומני מטרנסילבניה, בעלי מפעלי הטקסטיל של אראד ומייסד מועדון כדורגל חשוב בארד. בן למשפחת יהודים מומרים, בעל תואר אצולה מטעם האימפריה האוסטרו-הונגרית.[40]

יהודי רומניה והספורט הלאומי

בסוף המאה ה-19' ובמחצית הראשונה של המאה ה-20', עד עלייתן של הממשלות האנטישמיות, יהודי רומניה לקחו חלק בחיים הספורטיביים של המדינה והייתה להם נציגות מכובדת בענפי ספורט, כמו טניס שולחן, כדורגל, שיט וכמובן, שחמט. בנוסף להשתלבות היהודים כיחידים, היו גם מועדוני ספורט יהודים, כמו: 'מכבי בוקרשט', 'הגיבור קלוז", מכבי- הכוח יאשי', 'בר כוכבא סאטו מארה' ו'קדימה טימישוארה'. מועדוני ספורט יהודים היו גם בחבלים הרומנים שעברו לריבונות של מדינות אחרות לאחר מלחמת העולם השנייה, כמו: 'מכבי בלץ', 'הכח צ'רנוביץ' ו'מכבי צ'רנוביץ', 'הכוח קישינאו' ו'מכבי קישינאו'.[41]

דמויות בולטות ביהדות רומניה

התהפוכות הפוליטיות ששינו לעיתים קרובות יחסית את גבולות רומניה, שינו גם את הרכבה של יהדות רומניה. לפיכך, יהדות רומניה כוללת בתוכה גם אישים ששפתם הייתה גרמנית, הונגרית או רוסית. בנוסף לכך היו יהודים יוצאי רומניה שהתיישבו במקומות שונים בעולם, סיגלו לעצמם את שפת המקום ואף הצטיינו בה. לכן, המונח "יהדות רומניה" כולל גם אישים שביטאו את עצמם בצרפתית ובאנגלית.

בין היהודים הבולטים, שנולדו ברומניה: רבי ישראל בן אליעזר, הידוע בכינוי 'הבעל שם טוב', אבי תנועת החסידות (זאת לפי אחת הגרסאות); המחזאי והמשורר אברהם גולדפאדן; אנשי מלכה ופישל אהרונסון, ממקימי זכרון יעקב, ובניהם אהרן, אלכסנדר ושרה, מראשי מחתרת ניל"י; חתן פרס נובל לשלום, אלי ויזל; מייסדי זרם הדאדא באומנות,[42] מרסל ינקו וטריסטן צארה; משפחת עופר, אחת המשפחות העשירות בישראל; המשורר פאול צלאן; נשיא קונגרס פוקשאן ומזכיר הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה, שמואל פינלס; השחקן ההוליוודי אדוארד ג'י רובינסון; המחזאי והסופר יוסף מונדי; המוזיקאי והמנצח מנדי רודן; המוזיקאי והמנצח סרג'יו קומיסיונה; המלחין דובי זלצר; יצחק בן-אהרן, מי שכיהן כמזכ"ל ההסתדרות ומראשי מפלגת 'אחדות העבודה'; שר הפנים לשעבר של ישראל, אברהם פורז; ראש עיריית ראשון לציון, תת-אלוף במיל' מאיר ניצן; ראש עיריית נצרת עילית, מנחם אריאב; ההיסטוריונים מיכאל הרסגור וצבי יעבץ; הצייר ראובן רובין; חברת הכנסת, קולט אביטל; חבר הכנסת אילן גילאון; פרופ' שמעון שמיר, מי שהיה שגריר ישראל במצרים ובירדן; ראש אגף המודיעין האלוף (מיל.) אהרן זאבי-פרקש; השחקנים יעקב בודו ומוסקו אלקלעי; הצייר אביגדור אריכא; העיתונאית ובעלת הטור אודטה שוורץ; זמר הרוק עוזי פוקס; במאי הקולנוע והטלוויזיה אנדריי קלראשו; הזמר, שחקן, בדרן ומתרגם שמעון בר; המשורר אלכסנדרו טומה (Alexandru Toma).[43] המלחין, המעבד והמנהל מוזיקלי אריה לבנון, והמוזיקאי הבדרן ננסי ברנדס, המשפטן והדיפלומט מאיר רוזן והרב יגאל שפרן, רב לאתיקה רפואית[44].

[1] גאלאץ היא עיר נמל בדרום חבל מולדובה, במזרח רומניה, בקרבת מפגש הגבולות עם רפובליקת מולדובה ועם אוקראינה.

[2] טקוץ' היא עיר ברומניה, בחבל מולדובה, במחוז גאלאץ.

[3] מ' שווארצפאלד, "השקפה על דברי ימי היהודים ברומניה, משנים קדמוניות, עד חצי המאה הי"ט", בתוך: ספר הזיכרון אשר לאגודת חוקרי דבריה ימים ברומניה, תר"ו

[4] מחוז ניאמץ הוא מחוז בחלק של חבל מולדובה הכלול בצפון-מזרח ברומניה של ימינו, בגבול בין הרי הקרפטים המזרחיים ולרמות של מולדובה.

[5] יאשי היא העיר השנייה בגודלה ברומניה, והמטרופולין השני בגודלו ברומניה, בירת מחוז יאשי הנמצא באזור ההיסטורי של מולדובה. העיר הייתה בירת נסיכות מולדובה בשנים 1564–1859, אחת משתי הבירות של הנסיכויות הרומניות המאוחדות בשנים 1859–1862 ובירתה החלופית של רומניה בעת הכיבוש הגרמני של בוקרשט במלחמת העולם הראשונה.

[6] סודיט (sudit), ברבים סודיצי (sudiţi), היה תושב של אחת הנסיכויות הרומניות, נסיכות מולדובה או ולאכיה שקיבל חסות של אחת המעצמות הזרות, בדרך כלל האימפריה האוסטרו הונגרית, האימפריה הרוסית או צרפת. המעמד ניתן תמורת שירותים שניתנו לאותה מעצמה או תמורת תשלום והיקנה חסינות מפני השלטונות המקומיים והשלטונות העות'מאניים ופטור ממסים מסוימים. המעמד התבסס על הסכם קוצ'וק קאינרג'ה משנת 1774 והגיעה לסיומו לאחר מלחמת העצמאות הרומנית בשנת 1878. בין הסודיטים היו אישים חשובים, כמו טודור ולדימירסקו ויהודים אשכנזים פולנים שהגיעו מרוסיה ומגליציה, שהייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית.

[7] נוסח ספרד הוא נוסח תפילה שהתקבל בתנועת החסידות במזרח אירופה, כשילוב יסודות מנוסח הספרדים ומנוסח אשכנז, יחד עם השפעות של הקבלה. נוסח זה אינו נוסח אחיד ויש שינויים בין סידור לסידור

[8] רבי חיים בן רבי שלמה טִירֶר (Thirer; ~ 1740 – 1817) היה מגדולי תנועת החסידות ומחבר ספרי חסידות נודעים. היה תלמידו של רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב. הוא נודע בשם ר' חיים מצ'רנוביץ או "הצ'רנוביצר" (טשערנאוויצער) בשל תפקידו כרבה של העיר צ'רנוביץ. ידוע גם בשם ספרו באר מים חיים.

[9] הרב אברהם יהושע העשיל מאפטא (נקרא גם הרבי מאפטא, ולפי זה כונה ביידיש: אפטר רב (Apter Ruv), והאוהב ישראל, על שם ספרו;

הרבי מאפטא (1748 – 1825) היה נצר למשפחות רבניות מפורסמות מצד שני הוריו, ואביו, הרב שמואל, שכיהן כראב"ד ניישטאט, היה מחשובי רבני פולין. עוד בילדותו הפגין יכולות מבטיחות, וכבר בצעירותו נודע כבקי גדול בתלמוד ופוסקים בדרכי עבודת ה' ופנימיות התורה השתלם אצל הרבי רבי אלימלך מליז'נסק. את הנהגתו הרבנית החל כרב העיירה קולבסוב (Kolbuszowa) בפולין, ובתק"ס (1800) הסכים להתמנות לרב באפטא (Opatów). בתקס"ח (1808) הוזמן להיות רב ביאשי, נסיכות מולדובה, על ידי הבנקאי החסיד יחיאל דניאל, שהבטיח להעמיד לרשותו בית שבו יוכל לארח את הבאים ללמוד איתו תורה. מעמדו בקרב תנועת החסידות בדורו, היה בין הבולטים ביותר ורבים מהמנהיגים היו כפופים לדרכו והוראותיו. התנגד לכמה הדפסות של חצרות חסידים אחרות: המקובל הוא שהתנגד בעיקר לחסידות חב"ד וברסלב. הוא חלק על דרכו של הרבי צבי הירש מזידיטשוב והתנגד ליוזמתו להדפסה והפצה מחודשת להמון העם של ספר הזוהר מתוך חשש למסירת סודות התורה בצורה שטחית לעמי הארץ, שיובילו לכפירה והגשמה וכן התנגד (ואף נאמר שקילל) למי שביקש להדפיס את ספר סיפורי מעשיות של ר' נחמן מברסלב מהסיבה שהדברים עמוקים והמשלים בהם תמוהים ועלולים לגרום זילות בדמותו של המחבר הקדוש.

[10] בנימין (בנג'מין) פרנקלין פיישוטו (Benjamin Franklin Peixotto,‏ 1834 – 1890) היה עורך דין, עיתונאי, דיפלומט אמריקאי, פעיל קהילתי יהודי ופילנתרופ, בן למשפחה יהודית-פורטוגזית עם שורשים בהולנד וקוראסאו, ממנהיגי הארגון בני ברית. הוא נודע, בין השאר, במאמציו כדיפלומט בבוקרשט לעודד את האמנציפציה של יהודי רומניה ולהגן על זכויותיהם נגד האנטישמיות השלטונית.

[11] בני ברית הוא ארגון צדקה יהודי בין -לאומי, שעוסק בשלום העם היהודי ומדינת ישראל, ונאבק נגד אנטישמיות ונגד צורות אחרות של אפליה. 12 מהגרים יהודים מגרמניה בבית הקפה "אהרון סינהיימר" הקימו את בני ברית ב-13' באוקטובר 1843, בלואר איסט סייד שבניו יורק. היזם היהודי הנרי ג'ונס הנהיג את התנועה בשנותיה הראשונות. הארגון החדש היה ניסיון של הקהילה היהודית להגן על עצמה ממה שכונה על ידי אחד מן המייסדים "מצבם העגום של היהודים במולדתנו החדשה". על פי חוקת הארגון הראשונה, בין מטרותיה של בני ברית היו חזרה למודל המסורתי של הקהילות היהודיות, כפי שהיה באירופה שממנה היגרו, ביקור וטיפול בחולים, וסיוע ליתומים ולאלמנות של חברי הארגון.

[12] התקנון האורגני (Regulamentul organic) היה קובץ החוקים שהופעלו בולאכיה ובנסיכות מולדובה על ידי השלטונות האימפריאליים הרוסים בראשות המושל הרוסי גנרל פאבל קיסליוב בשנים 1831–1832. התקנון האורגני היה קובץ החוקים המשותף הראשון עבור שתי הנסיכויות והבסיס לחקיקה העתידית של איחוד הנסיכויות ממנו צמחה רומניה. הדיוואן של ולאכיה אישר את התקנון האורגני ביום 13' ביולי 1831 והדיוואן של נסיכות מולדובה עשה זאת ביום 13' בינואר 1832.התקנון האורגני ביטל זכויות רבות שהיו ליהודי הנסיכויות ויצר משטר דיכוי עבורם, בדומה למקובל באימפריה הרוסית.

[13] א' פלדמן, לקורות הארגון הקהילתי בנסיכויות הרומניות בתקופת התקנון האורגני (1832-1857), ציון, כ"ב, תשי"ש.

[14] אלכסנדרו יואן קוזה (Alexandru Ioan Cuza (1820- 1873) היה פוליטיקאי רומני. השליט המשותף הראשון של הנסיכויות המאוחדות של ולאכיה ומולדובה תחת השם אלכסנדר יואן הראשון (ברומנית: Alexandru Ioan Întâiul) בין השנים 1859 עד 1866 והחל מינואר 1862 – דומניטור (שליט) רומניה. בדומה לרבים מבני האליטה הרומנית באותם הימים היה קוזה בעל שורשים יוונים. קוזה נבחר להיות השליט הן בנסיכות מולדובה והן בנסיכות ולאכיה, ובכך למעשה התאחדו שני חבלי הארץ תחת אוניה פרסונלית בשם הנסיכויות הרומניות המאוחדות. לקראת סוף תקופת שלטונו ניסה ליזום מספר רפורמות בנושאי קרקעות, אך לא צלח בכך ואולץ למעשה לחתום על כתב הוויתור שלו על כיסאו. קוזה היה הנסיך האחרון של הנסיכויות ולאכיה ומולדובה. בינואר 1862 שינה את שם הנסיכויות המאוחדות לרומניה וקבע את בוקרשט כבירתו היחידה.

[15] י' פסנתר, דברי הימים לארצות רומניה, 1871.

[16] דומניטור ( Domnitor), היה תוארו של שליט הנסיכויות הרומניות המאוחדות, שהפכו לרומניה, בין השנים 1859–1881.

את התואר דומניטור נשאו רק שני שליטים. האחד, אלכסנדרו יואן קוזה, שנבחר בנפרד בנסיכות מולדובה ובנסיכות ולאכיה ובכך נוצרה אוניה פרסונלית שכונתה בשם "הנסיכויות הרומניות המאוחדות" ומאוחר יותר רומניה, והשני, קרול הראשון, מלך רומניה, שנשא בתואר עד להכתרתו כמלך ב-1881.

התואר דומניטור מיוחד לרומניה ונגזר מהמילה הרומנית Domn, שמשמעותה: "אדון". השליטים הקודמים של הנסיכויות הרומניות כונו בתואר וויווד או חוספודר.

[17] בית הוֹהֶנְצוֹלֶרְן (Hohenzollern) הוא משפחת אצולה גרמנית שהתקיימה שמונה מאות וחמישים שנה, החל מהמאה ה-11' ועד לאחר מלחמת העולם הראשונה, שהעמידה נסיכים לברנדנבורג, מלכים לפרוסיה ולגרמניה כולה. ענף נוסף של המשפחה, הוהנצולרן-זיגמרינגן, העמיד מלכים ברומניה.

[18] שמואל אטינגר, "תולדות עם ישראל בעת החדשה", בתוך: ל"ה, בן ששון (עורך ראשי), תולדות עם ישראל, הוצאת דביר, תל אביב, 1969,

[19] י' פסנתר, דברי הימים לארצות רומניה, 1871.

[20] יון קונסטנטין ברטיאנו (Ion Constantin Brătianu‏; 1821 –1891) היה אחד הדמויות המרכזיות בפוליטיקה הרומנית במאה התשע עשרה, ויחד עם המלך קרול הראשון, היה האדריכל הראשי של רומניה המודרנית. לאחר שהשתתף במהפכת 1848 בבוקרשט, עבר ברטיאנו לפריז, שם פעל למען האיחוד והאוטונומיה של נסיכויות דנוביה, מולדביה וולאכיה. ברטיאנו היה חבר ב"מחנה הלאומי" (Partida Naţională) בתקופת שלטונו של אלכסנדרו יואן קוזה, ובשנת 1875 הקים את המפלגה הלאומית ליברלית, יחד עם אחיו דומיטרו. כיהן כראש ממשלת רומניה בשלוש קדנציות: יולי, 1868 – 28' בנובמבר 1868; 24' ביולי 1876 – 9' באפריל 1881; 9' ביוני 1881 – 20' במרץ 1888. כראש ממשלה הוא מילא תפקיד מכריע בהבטחת עצמאות רומניה במלחמת רוסיה-טורקיה בשנים 78–1877 ובקונגרס ברלין (1878). כמו כן כיהן ברטיאנו כשר ההגנה וכשר האוצר של רומניה. כשר האוצר מילא ברטיאנו תפקיד חשוב בעיצוב החוקה הרומנית בשנת 1866 הוא היה מעורב בהבאתו של קרול הראשון, מלך רומניה לרומניה אך היה גם מעורב בקשר להפלתו, המכונה רפובליקת "פלוישט".

[21] למעשה מגפת הכולרה הרביעית (1863-1875) התפשטה עם עולי רגל מוסלמים מבנגל למכה, ודרך המזרח התיכון ורוסיה הגיעה לאירופה.

[22] נומרוס קלאוזוס (לטינית: Numerus Clausus, "מספר סגור") הוא שם כולל לשיטות להגבלת מספר הסטודנטים בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות בשל חוסר במקומות לימוד או בשל סיבות פוליטיות וחברתיות שונות. יהודים שחפצו בהשכלה התמודדו עם הנומרוס קלאוזוס בדרכים שונות: תשלום שוחד, המרת דת, או יציאה ללימודים במדינות שבהן לא הייתה הגבלה זו. ואגב, כאשר אחוז היהודים באוכלוסייה הוא בין 4.8%-8%, מגבלת הנומרוס קלאוזוס של 5%-7.5% אינה מגבלה של ממש.

[23] אגודות דומות קמו באיוושט (Iveşti), בגאלאץ, בפיאטרה נאמץ, בבקאו וביאשי. אגודה דומה, שקמה ב-1874 במוינשט, שלחה ב-1875 את דוד שוב, עם שני מלווים, לחפש דרכים לרכישת אדמות והתיישבות בארץ ישראל.

[24] לישוב ארץ ישראל, המגידw, 16 בנובמבר 1881 ; ^ דברי הימים, הצפיר'ה, 18' באוקטובר 1881.

[25] אלעזר רוקח (Eliezer Rokeah;‏ 1854 1914), היה פעיל ציוני, פובליציסט, עורך ומו"ל ביישוב בארץ ישראל. נולד וגדל בירושלים, להורים חסידים בני היישוב הישן. מצד אביו, היה צאצא של הרב אלעזר רוקח אשר עלה לארץ מפולין בשנת 1740. סבו של אלעזר (מצד אמו מרים), היה הרב ישראל ב"ק. אלעזר היה אחיו הבכור של שמעון רוקח ודודו של ישראל רוקח. ב-1867, בגיל 13 נישא ועבר לבית חמיו בצפת. רוקח התנגד ל"חלוקה" שממנה התפרנסו בני היישוב הישן, ב-1871 פרסם על חשבונו חוברת בשם "מצב צפת ותושביה האשכנזים" בה הטיף לחיי עבודה ובמיוחד עבודת האדמה. בארץ ישראל הכריזו פרנסי צפת חרם על אלעזר רוקח בגלל מאבקו נגד החלוקה ודרישתו שיוקצו חלק ממשאביה לתמיכה בעובדי האדמה היהודים. רוקח רצה להמשיך בעקבות סבו, שהקים חווה חקלאית על הר מירון, ועל כן רכשו הוא ותומכיו בשנת 1875 קרקעות באזור הכפר ג'אעונה, וב-1878 התיישבו במקום 17 משפחות. הם קראו ליישוב גיא אוני, וזו הייתה למושבה היהודית הראשונה (עוד לפני פתח תקווה) בארץ ישראל. המתיישבים, שלא היו רגילים לעבודת האדמה, התקשו להתמודד עם הקשיים שזימנו להם החיים החדשים, ועזבו בהדרגה את היישוב, פרט לשלוש משפחות. אלעזר רוקח יצא לקהילות יהודיות ברומניה ובאימפריה הרוסית כדי לנסות לגייס כסף ומתיישבים חדשים לעבודת האדמה בארץ ישראל. הוא הגיע לקונגרס פוקשאן, נאם שם ופרסם את דבריו בעיתונים הציוניים ברומניה, ובהמשך הגיעו יהודים מרומניה לגיא אוני והקימו את היישוב מחדש בשם ראש פינה.

 [26] לורנס אוליפנט (Laurence Oliphant‏; 1829 – 1888) היה סופר, חבר הפרלמנט הבריטי, דיפלומט, עיתונאי, מיסטיקן וחובב ציונות בריטי. נולד בקייפטאון במושבת הקייפ בדרום אפריקה, למשפחה מיוחסת ממוצא סקוטי. נעוריו עברו עליו בסרילנקה. בשנת 1865 נבחר לפרלמנט הבריטי וב-1867 הצטרף לכת נוצרית מיסטית בשם "אחוות החיים החדשים" (brotherhood of the new life) שהנהיג "המשיח", תומאס לייק האריס, ושהה בקומונה בארצות הברית. אוליפנט החל בפעילותו הציונית בעקבות ביקורו באימפריה העות'מאנית. את רשמיו והמלצותיו מהביקור תיאר בספרו "ארץ הגלעד" שיצא לאור בשנת 1880. בעקבות פרעות "סופות בנגב" ביהודי רוסיה שהחלו בשנת 1881, יצא אוליפנט לרוסיה ולרומניה על מנת לעזור לפליטים. הוא השפיע על חברים מחובבי ציון, ניסה ללא הצלחה להשפיע על נציגי חברת כי"ח לעלות לארץ ישראל ואף ייסד חוג נוצרים וקירבם לציונות. הוא הגיע לקונגרס פוקשאן ואף נאם בפני המתכנסים בתארו את נופי ארץ ישראל.

[27] יוסי גולדשטיין, אנו היינו הראשונים: תולדות חיבת ציון 1881–1918, מוסד ביאליק, 2016.

[28] אריה סמסונוב, זכרון יעקב, פרשת דברי ימיה תרמ"ב – תש"ב, זכרון יעקב תש"ג, עמ' 42-61.

[29] משה שרף, האבוקה הודלקה ברומניה: שמואל פינלש וראשית הציונות ברומניה בצירוף חליפת-מכתבים בין תיאודור הרצל ושמואל פינלש (ערך והתקין לדפוס: ראובן אשל),‫ירושלים: הספרייה הציונית; אוניברסיטת תל אביב, המכון לחקר הציונות על שם חיים ויצמן, תשמ"ו 1986.

[30] רן אהרונסון, "שלבים בהקמת מושבות העליה הראשונה ובהתפתחותן", בתוך: מרדכי אליאב (עורך), ספר העליה הראשונה, הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשמ"ב, עמ'30-31.

[31] מ' לנדאו, התנועה היהודית הלאומית ברומניה במאה העשרים, גשר, ג', תשי"ז.

[32] תולדות עם ישראל בעת החדשה, עמ' 176-177.

[33] הרב יהודה לייב צירלסון, "קוץ שבקץ" המליץ, מאי 1898; הוצאה מוגהת ומוערת עם הקדמה מאת אהוביה גורן, השילוח, גיליון 1, אוקטובר 2016.

[34] תולדות עם ישראל בעת החדשה, עמ' 238.

[35] משמר הברזל (Garda de Fier), הידוע גם בשמות "התנועה הלגיונרית" (Mișcarea Legionară), "הכל למען המולדת" (Totul pentru țară) ו"לגיון המלאך מיכאיל" (Legiunea Arhanghelului Mihail), נוסדה על ידי קורנליו זליה קודריאנו הייתה תנועה ומפלגה לאומנית קיצונית ואנטישמית מהסוג של פשיזם קלריקלי, שפעלה ברומניה מיוני 1927 ועד שלביה הראשונים של מלחמת העולם השנייה. לתנועה היו סממנים לאומניים רומניים מיסטיים המבוססים על הנצרות, על פולחן מוות, על המנהיג ועל שנאת יהודים. חברי התנועה ראו ביהודים אחראים לכל תחלואי החברה הרומנית והתבססו בעיקר על חסרי השכלה מן הכפר ומן העיר, תוך שימת דגש על היבטים נוצריים ובכך סחפו אחריהם גם כמרים רבים.

[36] חוקי נירנברג (Nürnberger Gesetze) היו חוקי גזע בימי שלטון גרמניה הנאצית, אשר הגדירו מיהו אזרח גרמני ("בעלי דם גרמני או קרוב לו"). חוקים אלה נוסחו בכנס ועידת המפלגה הנאצית במהלך מצעדם השנתי בעיר נירנברג, ב -15' בספטמבר 1935, ומטרתם הייתה לשלול זכויות אזרח מכל מי שאינו עונה להגדרה זו מכיוון שאיננו ממוצא ארי. ב -14' בנובמבר אותה שנה פורט החוק הבסיסי, וכוּון ספציפית נגד היהודים. ב-3' בינואר 1936 הורחבה תחולת החוקים כך שיכללו גם את הצוענים שבשטח הרייך.

[37] טרנסניסטריה (Transnistria) "מעבר לדניסטר", הוא שם שניתן במהלך מלחמת העולם השנייה לחבל ארץ בדרום מערב אוקראינה, בין נהר הבוג הדרומי ובין הנהר דניסטר במערב, בין חוף הים השחור בדרום ובין העיר מוגילב פודולסקי מצפון. אזור זה היה טרם המלחמה בשליטת ברית המועצות. לאחר הכיבוש על ידי הכוחות הגרמנים והרומנים בחודשים יולי ואוגוסט 1941, העבירו הגרמנים את השטח לשליטת הרומנים ב-19' באוגוסט 1941 בהסכם טירספול (כדי שישמש אותם כשטח ריכוז אליו יגרשו את יהודי בסרביה ובוקובינה ולאחר מכן סיכמו בהסכם טיגינה שנחתם ב-30' באוגוסט 1941 את סמכויות ניהול החבל בידי הרומנים ואת זכויותיהם של הגרמנים בחבל זה.

[38] יהודה שיף, דני דור, בן כספית, אילן כפיר ושרה שריג. ישראל 50, הוצאת מעריב, 1997, בעמוד של מרץ 1949

[39] מקס אאושניט (Max Auschnitt, נכתב לעיתים גם כ-Ausschnitt, Auschnit או Aușnit‏; 1888–1957) היה תעשיין יהודי רומני, שהמיר דתו לנצרות קתולית. הוא היה הטאיקון הגדול ביותר ברומניה שלפני מלחמת העולם השנייה אאושניט ייצר במפעליו, בין היתר, נשק עבור הצבא הרומני והיה בתחרות וגם בשיתוף פעולה מתמיד עם הטאיקון השני של רומניה, ניקולאה מאלאקסה. שניהם היו חברים בקמרילה של קרול השני, מלך רומניה, איתו נהגו לשחק פוקר ולהפסיד לו סכומי ענק, בפרט לאחר שהמלך לקח לעצמו סמכויות של דיקטטור ופיזר את המפלגות. להדגמת התחרות, כאשר גילה אאושניט את אהבתו של המלך למרוצי סוסים, הוא רכש לו במתנה סוס מרוצים גזעי; בתגובה קנה מאלאקסה למלך אורווה מודרנית מצוידת היטב. לקראת סוף שנות השלושים של המאה העשרים, כאשר החליט המלך להתקרב לגרמניה הנאצית, הוא הרחיק את אאושניט מחוג מקורביו והפעיל עליו לחצים כדי שיעביר את מניותיו במפעלים בחו"ל לידי מאלאקסה. אאושניט נכנע והעביר את הבעלות, אך כאשר הלחצים התחדשו, כדי שיעביר גם את הבעלות על המפעלים ברומניה, תבע בתמורה לוויתורו מכתב מהמלך בו יודיע שאין עוד שום תביעות כלפיו. המכתב לא ניתן לו, והוא נעצר והושלך לכלא בטענה שעבר על חוקי המטבע. המלך לחץ על שר המשפטים לשנות תקנות בדחיפות, כדי שיוכל להאשים את אאושניט בעבירות ולהביא אותו למשפט. אאושניט נשפט לשש שנות מאסר והביע נכונות לחתום על הוויתור שנדרש ממנו, אך למרות חתימתו לא שוחרר. לפני שנעצר דאג אאושניט לשלוח את בני משפחתו לחו"ל וכנראה צייד אותם במסמכים שיפגעו במלך אם זה יחליט לחסל אותו פיזית. בשנת 1940 הדיח יון אנטונסקו את המלך ותפס את השלטון. אנטונסקו היה מאוד מעוניין ש"תרומתו" של אאושניט תעבור לרשות המדינה והאיץ בשרים הנוגעים בדבר ובמנהל הבנק הלאומי להזדרז בשינוי התקנות, שיאפשרו את ה"תרומה". בינתיים הועבר אאושניט לבית החולים וזה הציל את חייו, כי התרחשה רעידת אדמה חזקה בבוקרשט ובמהלכה נהרס בית הכלא על האסירים. מבית הכלא הועבר אאושניט למאסר בביתו והתחיל לתכנן את בריחתו לחו"ל, כי הגרמנים תבעו אותו לעצמם, בגלל ידיעותיו בתחום תעשיית הנשק, ידיעות שחששו מהעברתן לאויביהם. אאושניט הצליח לשכור מטוס וטייס ולהימלט למצרים, מחוץ להישג ידם של הגרמנים והגיע לארצות הברית.

[40] ויקיפדיה.

[41] ויקיפדיה.

[42] דאדא או דאדאיזם הוא זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שנוסד בציריך שבשווייץ בשנת 1916, ופעל עד שנת 1923. מרכזי פעילות נוספים של תנועת "דאדא" היו בברלין, בהנובר, בפריז, בקלן ובניו יורק. חברי התנועה עסקו באופן מוצהר בז'אנרים אמנותיים שונים במקביל, כגון אמנות פלסטית, ספרות, שירה, צילום, קולנוע ועוד. עבודות האמנות הפלסטית הדאדאיסטיות קראו תיגר על האמונות והמוסכמות של החברה האירופית באותה עת, ושאבו השראה ממודלים אמנותיים שונים שמקורם באמנות האוונגרדית של תחילת המאה ה-20.' יצירות דאדא רבות השתמשו בשפה האמנותית המופשטת שאותה פיתחו הקוביזם והפוטוריזם, אך אופיין ואף דרכי יצירתן נועדו לזעזע את הקהל מתוך תקווה אוטופית להשפיע על שינוי המצב החברתי והפוליטי. לשם כך פיתחו הדאדאיסטים טכניקות אמנות חדשות, כדוגמת קולאז'ים ותבליטים העשויים מחומרים מסוגים שונים המסודרים באופן אקראי, שנועדו לערער את השיפוט האמנותי-אסתטי שזוהה עם התרבות האירופית המקובלת. בתחום השירה, לדוגמה, יצרו הדאדאיסטים שירה פונטית חסרת מובן, הכוללת הברות חסרות משמעות, ושירה סימולטנית, שבה כמה אנשים מקריאים טקסטים שונים בו זמנית במעין קקופוניה, כל זאת כדי לבטא מחאה, ערעור על הסדר הקיים וניהיליזם. המניע לייסוד תנועת דאדא בציריך ב-1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, היה הזעזוע מזוועותיה של המלחמה ומתוצאותיה. האמנים חברי התנועה הגיעו מארצות שהשתתפו במלחמה, כמו רומניה, גרמניה וצרפת, והתרכזו בשווייץ, כיוון שהייתה מקום ניטרלי שהמלחמה לא חדרה אליו.

[43] אלכסנדרו טומה או א. טומה Alexandru Toma; שמו בלידה: סולומון מוסקוביץ', Solomon Moscovici, ‏ 1875 אורזיצ'ן – 1954) היה סופר, משורר, עיתונאי ומתרגם רומני יהודי. בעשור הראשון של המשטר הקומוניסטי ברומניה נבחר על ידי השלטונות כמייצג מופת של שירה ריאליסטית-סויציאליסטית, זכה להוקרה ממלכתית ונבחר לאקדמיה הרומנית (אז האקדמיה של הרפובליקה העממית הרומנית). אחרי מותו, בשנות ה-1960–1970 הורדו דמותו ויצירתו ממעמדם.

[44] ויקיפדיה