צ'צ'ניה – פינה מוסלמית קיצונית ברוסיה  

כתב: גילי חסקין ‏‏13-09-2019

תודתי לגדעון ביגר, על עצותיו ועל הערותיו.

ראו אלבום מ"ארצות המגדלים": צ'צ'ניה, אינגושטיה, דרום אוסטיה

ראו באתר זה: היסטוריה של הקווקז, גאוגרפיה של הקווקז;

צ'צ'ניה (Chechnya) אינה יעד לטיולים. לבטח לא יעד בפני עצמו. אבל בהחלט ניתן לעבור בה בדרך בין אינגושטיה לדגסטן. זוהי ארץ קטנה, הררית שמציעה למטייל קניונים שלאורכם מגדלי שמירה וגאווה, שנבנו החל מהמאה ה-13 ועד למאה ה-17. בניגוד לשכנותיה, עיר הבירה שלה – גרוזני- נראית כרך מודרני להפליא. בעוד שוולדיקווקז, בירת צפון אוסטיה נראית כעיירה שקפאה על שמריה ומגס (Magas), בירת אינגושטיה, נראית כמו כפר שהצמיח מבני שלטון, גרוזני, היא עיר חדישה ונוצצת.

הבדל אחר נעוץ באופיו של האיסלם. דגסטן למשל, הגדולה שברפובליקות הקווקז, ידועה בסובלנות ובפלורליזם שלה, עד כדי כך שגבר המגדל זקן, נתקל במבטים חשדניים. הגברים שם שותים אלכוהול גם בפומבי ולא נראות נשים עטויות חיג'אב. כך גם הרפובליקות המוסלמיות קברדינו בלקריה וקראצ'אי צ'רקס. צ'צ'ניה מתאפיינת באסלם קיצוני, מוחצן ואפילו קנאי. שלא לומר, חשוך.

צ'צ'ניה נחשבת לארץ המלחמות ופורעי החוק של רוסיה. היא מחוז השודדים, האיום, ההרפתקה והגבורה. מאז הוקמה בצ'צ'ניה, השסועה ושטופת הדם, ממשלה בחסות רוסיה של ולדימיר פוטין, תנופת הבנייה מסחררת, התושבים מקבלים דירות ונהנים מפריחה תרבותית. יש גני משחקים לילדים, יש אולמות תיאטרון וקונצרטים, הכול נראה רגיל. אבל מאחורי מסך הפיתוח והקדמה אנשים ממשיכים להיעלם, לסבול מעינויים ולהירצח.

רפובליקת צ'צ'ניה שוכנת בדרום הפדרציה הרוסית. במפנה הצפוני של רכס הקווקז הגדול. גובלת במחוז סטוורופול (של רוסיה) בצפון, ברפובליקת דגסטן במזרח ובדרום-מזרח ברפובליקת אינגושטיה (Ingushetia) במערב ובגאורגיה בדרום מערב. שטחה 12,300 קמ"ר, מספר תושביה 1,390,000 ובירתה העיר גרוזני.

המונח "צ'צ'נים" מגיע מהלשון הפרסית. הצ'צ'נים מתייחסים לעצמם כ"נוחצ'י", שם שמשמעותו בשפה הצ'צ'נית 'אנשי נוח', או כ"ואינאחס", שפירושו בשפתם 'העם שלנו'. השם מופיע לראשונה במקורות ערביים החל מן המאה ה-8. יש המייחסים את השם לתבוסה שהנחילו הצ'צ'נים לרוסים בקרב ליד הכפר צ'צ'ן אאול   (Chechen-aul), לגדת נהר ארגון (Argun), בשנת 1732; אם כי השם מופיע במקורות רוסים כבר ב-1692. על פי ההיסטוריון הגאורגי לאונטי מרובלי (Leonti Mroveli,), בן המאה ה-11,  מקור הצ'צ'נים בואינחים (Vainakhs), הילידים הקדמונים של הקוקוזי. אביהם הקדום של הואינחים, היה היה קווקז –  Kavkas, המיתי. לפיכך, השם " Kavkasians", המופיע בכתבים הגאורגים העתיקים, מתייחס לאבותיהם של הצ'צ'נים והאינגושטים^[1].

השפה הצ'צ'נית שייכת למשפחת הצפון מרכז קווקזיות, הקרובות לשפה האינגושית ולדיאלקט הבאצבי, הנהוג בגאורגיה. רוב הצ'צ'נים דוברים גם רוסית. ההמנון הלאומי של צ'צ'ניה הוא שיר השטלק[2]. המנון המלמד יותר מכול על תולדות המדינה ועל אופיים של תושביה.

העוול המשתולל כאש בצ'צ'ניה לא יכריענו,

שוב ושוב נוסיף ליפול ולקום.

ברקי הקווקז, ערש חירותנו,

את כבודך ניטור, אנו עמך הגאה.

השלום שבין בני עמך הוא העושר, העושר שלא יסולא בפז!

אין לצ'צ'נים מולדת אחרת.

את חיינו ואת מותנו בתוככי מולדתנו,

נבקש ממך לברך[3].

95% מהצ'צ'נים הם מוסלמים-סונים. כל זאת לאחר שרוב הרפובליקה התאסלמה בין המאה ה-16 למאה ה-19[4]. מחוץ לרוסיה, ניתן למצוא פזורה צ'צ'נית במיוחד בגאורגיה (4,100), קזחסטן (75,000), טורקיה (90,000) והעולם הערבי, במיוחד בירדן (8,000) ובסוריה (4,000). כן קיימים ריכוזים נוספים של צ'צ'נים מחוץ לצ'צ'ניה ומספרם בין 250,000 ל-500,000 נפש[5]. הכלכלה הצ'צ'נית נפגעה בצורה קשה בשל המלחמות. תושבי צ'צ'ניה מתפרנסים בעיקר מחקלאות ומזיקוק נפט.

בשנים הראשונות של רוסיה שלאחר הקומוניזם התבלטו צ'צ'נים רבים כאנשי עסקים ממולחים מאד (או כפי שרוסים רבים ראו זאת, נכלוליים), וכאנשי הפשע המאורגן. הממסד הרוסי עתיד היה לטפח תדמיות אלה בלהיטות גזענית, במאמציו להצדיק את המלחמות הצ'צ'ניות, וברוסיה השתרש המנהג לכנות כל אדם בעל הופעה לא-סלאבית בשם "צ'צ'ני".

האימפריה העותמאנית השתלטה במהלך המאה ה-19 על האזור הגאוגרפי בו שוכנת צ'צ'ניה במסגרת מלחמת הקווקז[6]. האזור כולו היה חשוב עקב קרבתו לים הכספי ודרכי הגישה למעברים בהרי הקווקז עליהן שלט. לימים צ'צ'ניה עצמה הפכה לבעלת חשיבות בזכות שדות נפט נרחבים שהתגלו בה, ולאחר מכן בעקבות מפעלי הזיקוק וצינור הנפט שהוקמו בה.

החיכוכים בין תושבי חבל צ'צ'ניה לממשל הרוסי הם עתיקי יומין. רוסיה נכנסה לאזור לאחר שהצאר איוואן האיום כבש את השטחים של אורדת הזהב, בחאנות של קאזאן ואסטרחן בשנת 1556. אז התחיל מאבק ארוך על השליטה בצפון הקווקז בין רוסיה לפרס, האימפריה העות'מאנית וחאנות קרים.

מחלוקות פנימיות מנעו מרוסיה מלבסס ביעילות את כוחה באזור עד המאה ה-18; עם זאת, נרקמה ברית בין הרוסים לקוזאקים, שהחלו להתיישב בצפון הקווקז ועוררו מתיחות ועימותים עם הצ'צ'נים, אשר בשלב זה הושפעו לרעה מהשינויים באזור. החל מ-1780, ניסו השבטים והחמולות המוסלמיים ששכנו בהרים, לעתים יחד עם תושבי חבלים סמוכים כמו אינגושטיה ודגסטאן, להתנגד שוב ושוב לחדירה הרוסית.

ב-1783, יקתרינה הגדולה, קיסרית רוסיה, החלה בבניית הדרך הצבאית הגאורגית, דרך מעבר דריאל, יחד עם סדרה של מבצרים צבאיים כדי להגן על הדרך. פעילויות אלה קוממו את הצ'צ'נים, שראו במבצרים כהסגת גבול על השטחים המסורתיים שלהם וכאיום פוטנציאלי[7]. הסכסוך הצבאי בין רכסי ההרים של הקווקז לבין האימפריה הרוסית הסלים עם פרוץ מלחמת רוסיה-טורקיה (1787-1792). עיקר המלחמה היה ניסיונה הכושל של האימפריה העות'מאנית להחזרת שטחים שנכבשו על ידי רוסיה בעבר[8].

בסביבות הזמן הזה, פעל האימאם הצ'צ'ני, השייח 'מנסור, לבלום את התקדמותם של הרוסים בקווקז, בעזרתם של עמיתיו המוסלמים העותומנים. מנסור הטיף  לעמי הקווקז הצפוני, שדמו לתשבץ מסוכסך של שבטים, להתאחד תחת כנפי האסלאם, כדי להתגונן מפני האיומים מבחוץ.. מכיוון שפעילותו זו נגדה את האינטרסים הרוסיים, יצאו בשנת 1785, כוחות צבא  כדי לתפוש או לחסל אותו, אך הוא הצליח להימלט, דבר שגרם לכוח והמתוסכל לשרוף את כפר הולדתו של השייח'. חסידיו הממורמרים של השייח', טמנו מארב לכוח המזויין דבר שהוביל לראשיתו של העימות הצבאי בין הרוסים לצ'צ'נים. מנסור ניהל מלחמת גרילה נגד הצבא הרוסי וזה, בתגובה, ביצע פשיטות אלימות על כפרים צ'צ'נים. עד שהצליחו הרוסים ללכוד את מנסור בשנת 1791 וזה מת בשביו כעבור שלוש שנים.[9]. לאחר מכן, רוסיה הצארית המשיכה לבנות את נוכחותה בקווקז, מדכאת את האוכלוסייה המקומית.

אחרי שרוסיה הביסה את נפוליאון, שוב הפנה הצאר אלכסנדר הראשון את תשומת הלב שלו אל צפון הקווקז. הוא מינה את הגנרל המפורסם שלו, אלכסיי פטרוביץ' ירמולוב, למשימה של השלטת הסדר באזור. ירמולוב ניסה פעם אחת ולתמיד לפתור את בעיית ההתנגדות של האוכלוסייה המקומית בכוח בשנת 1817, כוחות רוסיים תחת פיקודו יצאו לכבוש את הקווקז[10]. טקטיקות הלחימה האלימות של ירמולוב, אשר כללו לוחמה כלכלית, ענישה קולקטיבית והגליה בכפייה, התגלו בתחילה כמוצלחים, אבל נמצאו כלא מועילים לטווח ארוך. האיבה בין העמים נמשכה.[11].

נקודת מפנה בסכסוך סומן בשנת 1828, כאשר צמחה תנועת המורידיזם[12], שהובלה על ידי האימאם שאמיל 1797-1856), מורד ומנהיג דתי אווארי, שהנהיג את ההתקוממות המחתרתית האנטי-רוסית במלחמת הקווקז.

שאמיל נולד בזמן שהאימפריה הרוסית הרחיבה את שטחיה אל תוך שטחיהן של האימפריה העות'מאנית (1806–1812), שאיבדה שטחים בקווקז, בכללם העיר סוחומי[13]. כמעט במקביל, התחוללה מלחמת רוסיה-פרס (1804–1813)[14]. שבטים קווקזים רבים התמרדו בתמיכת השאה הפרסי, נגד הרוסים וביצעו פעולות גרילה הידועות גם כ"מלחמת קווקז". שאמיל עשה שימוש יעיל במלחמת גרילה וטקטיקות מתוחכמות.[15].

ב- 1834 הוכר שאמיל כראש האימפריה הצפונית של הקווקז, שהיתה מדינה תיאוקרטית, כלומר המדינה שבה שלטו מנהיגים דתיים. סביב האימאם שאמיל, הופיעה הילה של מסתורין, חוצפה והקרבה. למעשה, הוא היה אדם בעל השכלה נמוכה ומפקד בינוני. אבל במשך שנים רבות הוביל את ההתקוממות של עמי ההרים נגד ההתפשטות הרוסית, וכיום הוא מהווה סמל של חופש ומרירות בקווקז. הוא איחד את עמי צפון הקווקז תחת שלטון האסלאם והכריז "מלחמת קודש" על רוסיה. שנה זאת מהווה מפנה חשוב במאבק. מכיוון ששמיל מצא בה מקלט, הפכה צ'צ'ניה למרכז המאבק ברוסים. ההישג החשוב של שאמיל, לטווח ארוך, בא לידי ביטוי בכך שהוא הצליח בתקופת ההתנגדות, להקים מדינה. האסלאם נהפך לנדבך חשוב בזיכרון היסטורי שעליו עתיד להתבסס הרגש הלאומי.

בשנת 1845 , לאחר שהרגו אלפי חיילים רוסים וכמה גנרלים בדארגו , הוקפו אולצו כוחותיו של שאמיל על ידי הצבא הרוסי, והם נאלצו לסגת [16]. במהלך מלחמת קרים[17] של 1853-1856, תמכו הצ'צ'נים באימפריה העות'מאנית, נגד רוסיה.

ב-1859, פלש הצאר ניקולי הראשון לקווקז, כשהוא נתקל בהתנגדות עזה. סכסוכי שבט פנימיים החלישו את שאמיל. בליית ברירה הוא הסגיר את עצמו לרוסים, לא הרחק מגוניב אשר בדגקטן  ויצא לגלות[18]. רבים מתומכיו ברחו לארמניה. נהר הטרק נחשב לגבול בר הגנה, עד לשנות ה-60 של המאה ה-19. ההתנגשויות בין הצ'צ'נים לבין הרוסים, לאורך הנהר ,היוו רקע ליצירתו של לב טולסטוי, "הקוזאקים"[19].

בשנת 1862, הסתיימה המלחמה באופן רשמי עם הבטחה רוסית לאוטונומיה לצ'צ'ניה ולקבוצות אתניות נוספות בקווקז. למרות זאת, צ'צ'ניה והאזור שמסביב, כולל צפון דאגסטן, שולבו לתוך רוסיה כ"מחוז טרק".

כשהשלטון הצאריסטי נחלש וריח המהפכה נשב ממוסקבה, ניסו המוסלמים בקווקז להקים מדינה עצמאית. בשנת 1917, הכריזה  דאגסטן (שכללה את צ'צ'ניה) על עצמאות והפכה למדינה איסלאמית. אולם הסובייטים הזרימו כוחות צבאיים לאזור ומנעו את התהליך. בשנת 1923, השלימו צבאות ברית המועצות את כיבוש דאגסטן ופיזרו אותו בין מדינות. אחת מהן היא "הרפובליקה האוטונומית הסוציאליסטית הסובייטית של צ'צ'ן-אינגוש", במסגרת הרפובליקה הפדרטיבית הרוסית.

בשנת 1936 הקים סטלין את האוטונומיה המשותפת בין צ'צ'ניה לבין הרפובליקה האינגושטית שממערב לצ'צ'ניה. הסובייטים הסכימו להקמת האוטונומיה, בתמורה לכך שהצ'צ'נים יוותרו על שאיפותיהם לעצמאות ויניחו את נשקם. הרציונל מאחורי המדיניות הסובייטית היה ליצור בסיס לאחדות חברתית, על בסיס הרעיון הקומוניסטי של ביטול התרבות, הדת והלאום ששררו ברפובליקות של ברית המועצות וכך גם בצ'צ'ניה[20].

במלחמת העולם השנייה, כמה לאומנים צ'צ'נים מהבירה גרוזני מרדו בסובייטים, בעת שהצבא הנאצי חנה בשעריהם. יוסיפ סטלין האשים את הצ'צ'נים בחוסר נאמנות ושיתוף פעולה עם המשטר הנאצי, למרות שהיו גם צ'צ'נים שנלחמו בשורות הצבא האדום. הוא החליט, כצעד של נקם, להגלות את הצ'צ'נים לאסיה התיכונה. צעד זה תאם את מדיניות הישוב מחדש של הרפובליקות הלא רוסיות וביעור כל זכר לתרבות ולאומיות. סטלין הגלה את העם הצ'צ'ני כולו (כ-1.1 מיליון בני אדם), וכן את חלק מהאינגושטים, לקזחסטן (יש אומרים תוך לילה אחד). יותר מרבע מהם מתו בדרך או בגלות. ביום אחד של 1944, הודיעו קציני הק.ג.ב לתושבים בכל רחבי חלקי צ'צ'ניה, להיאסף במרכזי היישוב. עם שלם הועלה על משאיות והובל אל מסילות הברזל, מוסע במשך ימים בחורף המרכז אסיאתי אל ערבות קזחסטאן. כשעצרו קרונות הבקר בתחנה האחרונה, היה חלק ממטענן קפוא ומת. היו כפרים הרריים שאליהם לא הגיעה דרך עבירה למשאיות, כמו למשל הכפר חיבאח,. שם  החליט אחד הגנרלים הרוסים, שיהיה זה מאמץ גדול מדי לפנות את התושבים. ולכן הוביל את תושבי הכפר לסף תהום וירה בהם[21].

רק ב-1957 הכריז ניקיטה חרושצ'וב שהכול טעות, כחלק ממגמת התנערות מצעדי הדיכוי הקיצוניים של "שמש העמים".

[לאור הנאמר לעיל, ניתן בהחלט לטעון שהמאבק בצ'צ'ניה בשנות ה 90 הוא למעשה סגירתו של מעגל עתיק יומין].

הרפובליקה האינגוש-צ'צ'נית האוטונומית הסובייטית הסוציאליסטית חודשה. בשנת 1958, פרץ עימות בין מלח רוסי ולצעיר אינגושטי על בחורה, כאשר הרוסי נפגע אנושות. האירוע הידרדר במהירות למהומות בעלות אופי אתני מובהק. המון של רוסים ואוקראינים תושבי האזור, תקף את הצ'צ'נים והאינגושטים ובמשך ארבעה ימים שדד רכוש. החיכוכים האתניים נמשכו לאורך כל שנות הששים של המאה העשרים ובשנת 1965 נמסר על ששה עשר עימותם, שגרמו  לפציעתם קשה של 185 איש, 19 מהן פציעות קטלניות. בשלהי 1960, העימות האזורי נרגע והעימות הצ'צ'ני–רוסי הגיע לטמפרטורה הנמוכה ביותר בתולדותיו. מצב שנשמר עד 1990 "[22].

עם נפילת ברית המועצות ב-1991, הופל המושל הצ'צ'ני מטעם המפלגה הקומוניסטית ובמקומו עלה דזוחאר דודוייב, גנרל לשעבר בחיל-האוויר הסובייטי, שנבחר לנשיא ב-8 ביוני 1991, במהלך הישיבה השנייה של "הקונגרס הלאומי הכללי של העם הצ'צ'ני", דודאייב הכריז על עצמאות הרפובליקה הצ'צ'נית נוחצ'י-צ'ו[23]. יותר מ-40 חברי הפרלמנט המקומי הוכו ויושב ראש המועצה העירונית ויטאלי קוצנקו (מי שכיהן בפועל כראש עיריית גרוזני) נזרק אל מותו מחלון הבניין.

רוסיה מיאנה להכיר בעצמאות צ'צ'ניה והלאומנים הפונדמנטליסטים הכריזו על צ'צ'ניה כישות נפרדת מהרפובליקה הצ'צ'נו-אינגושטית וכמדינה עצמאית.

בתגובה קמו אנשי ציבור ודת אחרים בצ'צ'ניה והכריזו שמדובר בצעד לא לגיטימי שיביא רק שפיכות דמים. אך דודאייב המשיך בשלו, כשהוא עורך בחירות, בהן השתתפו פחות מ-20% מהאוכלוסייה, הוא ניצח בבחירות (עם טענות לזיופים) והכריז על עצמאות. הפרלמנט הרוסי דחה את הצעד, ואפילו הפרלמנט של צ'צ'ניה ובית הדין החוקתי שלה הכריזו ב-1993 שהצעד של דודאייב לא חוקי. שלטונו של דודאייב כשל ועד מהרה הידרדרה צ'צ'ניה למלחמת אזרחים בין תומכי העצמאות בראשות דודאייב, לבין אלו שרצו להישאר חלק מהפדרציה הרוסית.

.במקביל, ובדומה לאזורים אחרים ברוסיה שלאחר התפרקות ברית המועצות, חלה הרעה משמעותית באיכות החיים בצ'צ'ניה – אבטלה, פשע, אלימות ושחיתות רבו ועלו.

הצעות למשא ומתן שיביא להסדרת היחסים בין צ'צ'ניה לרוסיה נדחו על ידי שני הצדדים בתואנות שונות. כמו כן, הצבא הרוסי סיפק נשק וחיילים לכוחות האופוזיציה בצ'צ'ניה, במקביל למגעי הדיפלומטים.

מנפילת הקומוניזם ב-1991, ועד 1994, התעלם הנשיא הרוסי הראשון, בוריס ילצין, מהמצב בצ'צ'ניה. בניגוד להידברות שפתרה לו את בעיית הבדלנות הדומה מאד, בטטרסטן המוסלמית[24]. מסיבות השמורות עמו, הוא סירב לשאת ולתת ברצינות עם הצ'צ'נים, וכך נתן לבעיה להחמיר[25].

בפעם הראשונה, ניסו הרוסים לתקוף את גרוזני ב-26 לנובמבר 1994. שירות הביון הרוסי הכין מבצע שבו גויסו גורמי האופוזיציה, על מנת ליצור הפיכה פרו-רוסית שתסלק את דודייב. בימים שלפני המבצע התמלאו הדירות סביב ארמון הנשיאות בשכירי חרב. אלא שמשתפי הפעולה הצ'צ'נים נרתעו. הרוסים החליטו להמשיך במבצע. הצ'צ'נים חיכו למבצע בקנה מידה הרבה יותר גדול ובמהלומה קצרה דיכאו את הניסיון, מעניקים סטירה מעליבה לרוסים.

חודש לאחר המבצע הכושל, החלה ההתקפה הרוסית על גרוזני, עם 40,000 חיילים. שר ההגנה הרוסי גרייצ'ב, הבטיח ליילצין בשחצנות, כי תוך שעות ספורות, יכבוש את גרוזני. לדבריו, כל מה שהיה צריך, זה שני גדודי צנחנים ושעתיים על מנת לכבוש את גרוזני. הלחימה החלה בחודש דצמבר החורפי. התנאים לא היו נוחים, בלשון המעטה: ערפילים, בוץ לדרכים מכוסות בקרח.

בלילה שבין ה-31 לדצמבר 1994 ל-1 לינואר 1995 נהרגו ברחובֶ הראשי של העיר 1300 – 1500 חיילים רוסים. לפי דו"ח רוסי, הושמדה החטיבה הממוכנת ה-131. צור שיזף מצטט כתב של סוכנות הידיעות הצרפתית שסיפר כי בשלב מסוים, הפסיק לספור את הטנקים והנגמ"שים, שנפגעו: ""הם לא פינו את ההרוגים והפצועים. במשך ימים הכלבים הסתובבו וכרסמו את הגוויות. רק אחרי כמה שבועות הם אספו את כל הגופות, וקברו עם דחפורים בקבר גדול. אני ראיתי קולונל רוסי עורם קש על הגוויות ושורף אותן[26]."

הצבא הרוסי, שלא היה מוכן למלחמה וסבל מחיפוי ארטילרי עלוב, ספג אבדות קשות. לוחמי הגרילה הקשוחים של הרי צ'צ'ניה גבו מחיר של כמה אלפי הרוגים וכמה עשרות אלפי פצועים רק ב-1995 , בתום הפצצות ארטילריות חסרות אבחנה, שטבחו עשרות אלפים מתושביה והפכו את העיר לעיי חורבות הצליח הצבא הרוסי לכבוש את גרוזני. כוחותיו של דודאייב הצליחו להבריח מהאזור את הצבא הרוסי ולהקים מדינה עצמאית דה פקטו.

ההרג ברחובות וחטיפת בני הערובה, גרם להלם בצד הרוסי ואליהם נוספו פעולות טרור, שזרעו כעס ובהלה ברוסיה. מעשה הטרור הבולט ביותר של הצ'צ'נים, היה פשיטה במרחק של שבעים קילומטרים צפונית לגבול הצ'צ'ני לעומקה של רוסיה. 16 צ'צ'נים נהרגוֶ במהלך הלחימה. לדעת הצ'צ'נים, זה מה שעצר את המלחמה ועורר את רוסיה והעולם למה שקורה בצ'צ'ניה. זרע העלבון נבט כמה שנים מאוחר יותר כשהצבא הרוסי יצא שוב למחות את צ'צ'ניה מעל פני האדמה[27].

בוריס ילצ'ין נוכח שכיבוש גרוזני ואפילו ומות המנהיג הצ'צ'ני דודאייב, לא שוברים את רוח הלחימה הצ'צ'נית, דבר שלא הוסיף לפופולריות הדועכת שלו, חתם תחילה על הסכם הפסקת אש, באמצע 1996, על נסיג חד צדדית של הצבא הרוסי וכעבור פחות משנה, חתם  על שלום. רוסיה הכירה בשאיפתם של הצ'צ'נים לעצמאות והסכימה שהרפובליקה האוטונומית הצ'צ'נית, תהיה חלק מהפדרציה הרוסית, רק עד למשאל-עם צ'צ'ני שתוכנן  להתקיים חמש שנים מאוחר יותר. כך תמה "המלחמה הצ'צ'נית הראשונה". מעריכים שכ-100,000 צ'צ'נים נהרגו במלחמה ו-400,000 נאלצו לעזוב את בתיהם[28].

ב-1997 נערכו שוב בחירות מפוקפקות בצ'צ'ניה, ומנהיג בשם אסלאן מסחאדוב נבחר לנשיא וכינה את עצמו "נשיא צ'צ'ניה העצמאית". לא הצליח להשכין סדר באזור שחזר לשליטתם של מנהיגי חמולות וראשי כנופיות, ולאחר התחדשות הלחימה נאלץ למצוא מקלט בהרי דרום צ'צ'ניה, שבשליטת המורדים.

לאחר המערכה הראשונה למעשה התנהלה צ'צ'ניה בצורה עצמאית. ב-1999 התנפץ השלום לרסיסים. מלחמת צ'צ'ניה השניה החלה בקיץ 1999, כתגובה לפלישה של כוחות צ'צ'ניים מאורגנים לרפובליקה השכנה דאגסטן, בפיקודם של שאמיל בסאייב ואמיר חטאב, ממנהיגי המלחמה הצ'צ'נית הראשונה. באותן ימים, פוטין טרם נכנס לתפקידו באופן רשמי, אלא רק מילא את מקומות של בוריס ילצין, שנאמר עליו שהוא אפוף אדי אלכוהול. אולם למרות זאת, פוטין לא היסס להפעיל כוח. צבא רוסיה יצא בהנחייתו להילחם בקנאים המוסלמים שניסו להקים בצ'צ'ניה ובדגסטן, מדינה מוסלמית, שתישען על השאריעה,  היינו, גרסה רוסית של אפגניסטן הטליבנית.

המלחמה התנהלה לפי תכניותיו של פוטין. גייסותיו התנהלו בצ'צניה לאט ובבטחה ונקמו את "חרפת 1996", היינו ,כניעתו של ילצין במלחמת צ'צ'ניה הראשונה.

פוטין קיבל לגיטימציה בינלאומית מלאה למלחמה. המערב חשש שרוסיה תתפרק כמו ברית המועצות לפניה והג'יהדיסטים המוסלמים יתפשו את אזור הים הכספי, על עתודות הנפט שבו.  מרגע עלותו לשלטון פוטין, בין העימות בצ'צ'ניה למאבק רחב יותר באסלאם הקיצוני.

הגורמים האסלאמיים הפונדמנטליסטים, אשר זלגו לתוך הלחימה בצ'צ'ניה, לא תמיד ראו את המאבק, עין בעין, עם האוכלוסייה המקומית. לראייה, חלק מן הלוחמים אשר פעלו נגד הרוסים במלחמה הראשונה באמצע שנות ה- ,90 פעלו לצד הרוסים במלחמה השנייה. לפיכך ניתן לטעון, שהקונפליקט השתנה עת גורמים חיצוניים הביאו עימם ג'יהאד;  אשר לא היה קיים בעימותים הקודמים, בעיקר לא במאות השנים האחרונות.[29]

פיגועי ה-11 בספטמבר חיזקו מאד את עמדתו זו, וגרמו לארה"ב ולמדינות אחרות לקבל בהבנה יחסית את פשעיו של הצבא הרוסי במסגרת העימות. זאת, למרות שארגוני זכויות אדם יודעים לספר על אלפי מקרים של רצח, עינויים ואונס מצד כוחות הביטחון הרוסים נגד האוכלוסייה האזרחית בצ'צ'ניה.

באותם שנים, חיי צ'צ'ני לא היו שווים קופייקה. ביו מקרים רבים בהם אדם היה נעלם, עונה ונרצח רק מכיוון שהביט ישירות בעיניו של חייל שיכור במחסום. שנים שנערות נאנסו ולאחר מכן נרצחו וגופותיהן הושלכו ככלי אין חפץ בו.  גברים צעירים נלקחו מבתיהם במבצעי הטיהור הנרחבים, ה"זאשיצקי", נכבלו בחוטי תיל והועלו באש בעודם בחיים. באותן שנים, משפחות אחוזות אימה, ניסו נואשות לגייס כמה אלפי דולרים כדי להחזיר גברים שנעלמו בטרם יהיה מאוחר מדי ורבות מהן שילמו כסף בתמורה לגופות קטועות איברים.

רון בן ישי, שיצא בשליחות עיתונאית לצ'צ'ניה, כתב כי בחצי השנה הראשונה, למלחמת צ'צ'ניה השניה, נחטפו ונרצחו כמה עיתונאים, אחד או שנים מהם מהמערב. בן ישי מדווח על מקרים שחיילים רוסיים הישקו את חבריהם לשוכרה, או אפילו סיממו אותם, ואז מכרו אותם לצ'צ'נים. אכן, חטיפות לשם כופר נפש היו ענף כלכלי מוכר בצ'צ'ניה עוד בדמדומי השלטון הסובייטי, אבל נראה שמלחמת צ'צניה, התירה את הרסן ואלו הפכו לענף כלכלי משגשג.

קשה היה להכיר את גרוזני לאחר הקרבות. כמעט שום דבר בה, לא עמד על תילו. מעצים גבוהים נותרו רק גזעים ללא ענפים. מה ההיה פעם כביש נכתש על ידי פצצות ונראה כנתיב מנוקד בבורות. הגשר שבלב העיר נראה שקוע במי הנהר, קירות מסגדים מחוררים, מינרטים מרוסקים על הקרקע,  עמודי חשמל מקומטים, צינורות מים וגז שצורתם עוותה. עיי חורבות בכול מקום.. לא נותר הרבה מגרוזני, למעט ההריסות. לא נותרה אבן על אבן בעיר שטרם המלחמה חיו בה 400000 איש ובמארס 2000 נותרו בה כמה מאות בלבד.

צ'צ'ניה לימדה את רוסיה שיעור דומה לזה שעיראק לימדה את אמריקה. לאחר שהצבא השתלט על השטח, נותרו הג'יהאדיסטים בשטח, התערבבו באוכלוסייה ו"נעלמו מן הראדאר". אולם כשנדמה היה שהרוחות נרגעו, יצאו מהמסתור והחלו להתנקש בחיילי הצבא הכובש. .

שמם של הלוחמים הצ'צ'נים, גם אלו ששירתו בצבא האדום, יצא לתפארת בכול הקשור ללחימת הלילה. עם רדת החשיכה הם נהגו להגיח ממאורותיהם, לפעול כמעט ללא הגבלה ולהיעלם מחדש טרם זריחה. הצבא הרוסי, אולי בגלל המחסור באמצעי ראיית לילה, נהג לעת ערב להסתגר במוצבים ובמחנות. רק מספר מועט מאוד של יחידות מיוחדות ידעו לפעול בלילה, וגם זה בעיקר למשימות איסוף מודיעין או חיסולים. [30].

לטענת רבים, היה זה אוסאמה בן לאדן שסיפק את המימון וההשראה לרעיון של הרחבת הג'יהאד הצ'צ'ני ליתר חבלי הקווקז. כעבור שבוע נהדפו הלוחמים הצ'צ'נים חזרה לארצם, אבל הצבא הרוסי חזר ופלש לצ'צ'ניה ונשאר שם, למעשה, עד היום. כעבור פחות מחודש נקמו הצ'צ'נים בהפצצת בניין מגורים במוסקבה, וזה היה פתיח למערכת טרור קשה של הצ'צ'נים נגד מטרות רוסיות. היתה זו סדרת פיגועים בערים רוסיות (בוינאקסק, מוסקבה ובוולגודונסק) בין התאריכים ה-4 וה-16 בספטמבר 1999. כתוצאה מההתקפות 307 בני אדם נהרגו ויותר מ-1,700 איש נפצעו בדרגות שונות[31].

אלה היו שנים שבהן ילדים גדלו במחנות עלובים, ללא חינוך כמעט, אם לא נהרגו או נפצעו בהפצצות. ה"שאחידקי", "האלמנות השחורות", התאבדו בעזרת חומרי נפץ ונטלו עמן את חייהם של כמה רוסים לא בשל אמונה דתית אלא מתוך ייאוש, מכיוון שלא נותר בסביבתן ולו גבר אחד, אפילו לא ילד[32].

הסיבה שרוסיה התעקשה כל כך בעניין צ'צ'ניה, מעבר למציאותם של שדות נפט, היא החשש שכל כניעה לבדלנות הצ'צ'נית תגרור תביעות דומות מצד עשרות המיעוטים האחרים בפדרציה הרוסית, שגם כך התרעמו על התנהלות הממשל הפדרלי ואף נקטו צעדים, כמו מתן מקלט לצעירים העורקים מהצבא בשל סירובם להשתתף ב"דיכוי פנימי".

ב-2002 הכריז פוטין על תום המלחמה הצ'צ'נית השנייה והחליט לכונן ממשלה צ'צ'נית פרו-רוסית חזקה, בתהליך שכינה "צ'צ'ניזציה". הממשלה הורכבה בעיקר ממורדים לשעבר ובראשה עמד המופתי אחמד חאדג'י קדירוב (Kadyrov) [33].

קדירוב שב לצ'צ'ניה ב-1991, אחרי שנים רבות בגלות, בהן למד בעיקר במוסדות דתיים מוסלמיים. תחילה, הוא לקח חלק במאבקו של ג'וחר דודייב למען עצמאות צ'צ'ניה ומונה על ידו לסגן המופתי של צ'צ'ניה ואחר כך ב-1995, למופתי העליון של הרפובליקה. קדירוב הכריז על מלחמת ג'יהאד נגד השלטון הרוסי. אבל, ב-1999 עבר לצד השלטון הפדרלי, וחזר בו מפסק דינו הקודם. לאחר עריקתו פוטר מתפקידו כמופתי והוכרז על ידי אסלאן מסחאדוב, נשיא צ'צ'ניה, כאויב העם הצ'צ'ני.

נראה שהעריקה הזאת השתלמה. מכול מקום, מאז שמונה לנשיא צ'צ'ניה, עזר לכוחות הפדרליים לדכא את המרד הצ'צ'ני והוכרז על ידי המורדים,  כיעד חיסול מרכזי.

ממשלת קדירוב, נועדה לשמש כלי שיתפקד לצורך "העברת הסמכויות המלאות לביצוע מעשי אלימות לא חוקיים של גופים פדרליים נגד המקומיים"[34]. אך כוחות הבדלנים המשיכו לשלוט באזורים ההרריים של החבל והתעמתו לעתים תכופות עם הכוחות הפדרליים והכוחות המקומיים הנאמנים לרוסיה. גם התקפות הטרור המשיכו. באוקטובר 2002 השתלטו טרוריסטים צ'צ'נים, בכללן נשים נושאות חגורות נפץ, על תיאטרון דוברובקה (Dubrovka) במוסקבה. התוקפים, בהנהגת Movsar Barayev, דרשו את יציאת כל הכוחות הרוסיים מצ'צ'יניה וסיום לאלתר של מלחמת צ'צ'ניה השניה[35].

כעבור שלושה ימים של קיפאון, הורה פוטין לקומנדו שלו להסתער על הבניין. 129 מ-700 בני הערובה נהרגו בפעולה, כמו גם 45 המחבלים. כמעט כל ההרוגים נפגעו מהגז שאמור היה, לטענת פוטין, להוציא את הטרוריסטים מכלל פעולה[36].

במערכה זו נהרס חלק נכבד מהערים והכפרים של צ'צ'ניה ובעיקר בגרוזני הבירה. למרות הטיפול החריף של הצבא הרוסי במלחמתו בבדלנים הצ'צ'נים (הוצאות רבות להורג, הרס כפרים שלמים) טרם הצליח להכניעם כליל. על פי עדויות ארגוני זכויות האדם, ישנם מקרים רבים של ניצול סמכויות החירום שנתונות בידי הצבא להתעמרות באוכלוסייה האזרחית, שבאה לידי ביטוי בחטיפות סיטונאיות ומעשי אונס וביזה.

ב-2009 הכריז הנשיא הרוסי דאז, דמיטרי מדבדב, על סיום המלחמה. אולם, למרות הירידה בעצימות העימות, הדבר לא הוביל להכרעה מוחלטת בסכסוך המתמשך. לוחמים הצ'צ'נים המתחבאים בהרים, המשיכו לצאת משם לפעולות של גרילה וטרור[37].

מאז הלמו הטרוריסטים הצ'צ'נים פעם אחר פעם. במאי 2004 עלה בידם לחסל את  קדירוב  – באמצעות פצצה רבת עוצמה שהוטמנה מתחת למושבו באצטדיון בגרוזני, שם צפה בטקס לזכר חללי מלחמת העולם השנייה.

ב-1 בספטמבר 2004, ביצעו המורדים את הפיגוע המזוויע ביותר שלהם, כשהשתלטו על בית ספר בעיר בסלאן (Beslan) במחוז צפון אוסטיה ולקחו קרוב ל-1,200 בני אדם כבני ערובה, רובם ילדים. כעבור שלושה ימים פתחו החוטפים באש על צוות רפואי שהם עצמם הרשו לו לפנות גופות מחצר בית הספר. במקביל קרס חלק מאולם הספורט בו הוחזקו החטופים, וכמה עשרות ניסו לברוח. החוטפים ירו לעבר הנמלטים, וכוחות הביטחון הרוסים שצרו על המקום החליטו לנוע פנימה. כשהתפזר העשן נספרו 344 הרוגים, כמחציתם ילדים.[38] האירוע מוזכר בהיסטוריוגרפיה הרוסית כ"טבח בסלאן".

התגובה הראשונית של העולם, היתה גועל כלפי מי שמסוגלים לעולל פשע נתעב שכזה. אולם בימים שלאחר מכן התברר, כמעט כמו תמיד, שהתמונה אינה כה נקייה וחד צדדית, ושגם למעשי הממשל הרוסי – הן באירוע בבסלאן והן בהקשר הכללי של העימות – חלק לא קטן באסון הצ'צ'ני.  באותה שנה, שני מטוסים הופלו בו-זמנית ברוסיה, עם 90 הרוגים.

פוטין הדף בתקיפות רבה כל ניסיון של הקהילה הבינלאומית לשים גבולות לאופן שבו הוא ניהל את המלחמה.  הוא דחה כל הצעה שינהל מו"מ עם הבדלנים הצ'צ'נים ולא שוכח להזכיר למערב בכל הזדמנות ש"יש לנו אויב משותף". אולם צעדיו הפנימיים השל פוטין, שעיקרו את הדמוקרטיה ברוסיה והלאימו חלק מתעשיית הנפט, הזכירו למערב שמדובר במשטר בעייתי ביותר.

ב-2006, השנה האחרונה לנשיאותו של אלו אלחאנוב, הנשיא הזמני שמונה בהוראת פוטין לאחר רצח קדירוב, במאי 2004, דיווח "ממוריאל" על 187 מקרי חטיפה. לאחר זמן, נמצאו גופותיהם של 11 מהחטופים, ו-63 נעדרים עד היום. כל השאר שוחררו, ברוב המקרים לאחר שעברו עינויים או לאחר שהופיעו לפתע בבתי המשפט והועמדו לדין. ב-2007 דווח על 35 מקרי חטיפה. אדם אחד מת ותשעה נעלמו. במאי וביוני, -2009 היתה עלייה משמעותית במספר ההיעלמויות ומעשי הרצח. מספר האירועים מסוג זה בארבעת החודשים הראשונים של השנה השתווה למספר ההיעלמויות ומעשי הרצח בכל 2008.

גם אם היקף האימה עשוי להיראות סטליניסטי, כשבודקים את המספרים הוא עדיין רחוק מכך. לפי הנתונים של "ממוריאל" האגודה הרוסית הגדולה ביותר להגנה על זכויות האדם), בין ינואר ליוני היו 74 מקרי היעלמות, או ליתר דיוק מעצרים לא חוקיים. 57 ממקרי ההיעלמות האלה הסתיימו בשחרור, גם אם ברוב המקרים היה זה אחרי מסכת עינויים. ארבעה מהעצורים הוצאו להורג ו-12 מהם נעלמו בלי להשאיר עקבות. סביר להניח שגם הם מתים. 16 הרוגים ונעדרים בשישה חודשים. אלה מספרים רחוקים מאלה של שנות המלחמה הראשונות, או אפילו מאלה של תקופת אלחאנוב. אולם שמספיקים מקרים ספורים כדי לתחזק את הפחד[39].

בדצמבר 2005 מונה קדירוב לראש הממשלה. בתפקידו זה החל ליישם אלמנטים מן החוק האסלאמי, השריעה, כאיסור על הימורים וייצור אלכוהול, וכן דיבר בשבחה של הפוליגמיה. מנהיגה המצ'ואיסטי של צ'צ'ניה, רמזאן קדירוב, הוא ראש המחוז הנאמן ביותר לנשיא רוסיה. .הרחוב המרכזי גרוזני נקרא "שדרת פוטין", ולאורכה מוצבים פנסים שצבועים בצבעי הדגל הרוסי. עשרות בתים בעיר, תלויה תמונתו של פוטין וקדירוב אינו חדל מלהצהיר כי הוא חייל פשוט, שנאמנותו נתונה למנהיג הרוסי הגדול.

אמנם, בעודו בן 16, נלחם קדירוב כנגד כוחות הפדרציה הרוסית במלחמת צ'צ'ניה הראשונה, אך יחד עם אביו, עבר ב-1999, לתמיכה ברוסים. מאז עליית קדירוב לשלטון הוא חתר לחיסול תנועת המרד האיסלאמיסטית "אמירות הקווקז", שצמחה מתוך יחידות המורדים שנלחמו למען עצמאות צ'צ'ניה במלחמת צ'צ'ניה השנייה.

קדירוב הוא דמות שנויה במחלוקת, בשל טענות שהמיליציה הפרטית שלו אחראית לעינויים, חטיפות ורצח אזרחים. כוחות הצבא של הנשיא, הידועים כאכזריים במיוחד, הצליחו להרוג את רוב לוחמי הגרילה והביאו לשקט יחסי ברפובליקה אחרי יותר מעשור של מלחמות.

אך פעילי זכויות אדם טוענים ששלטונו גבה מחיר כבד מהאוכלוסייה. לטענתם, הנשיא הצ'צ'ני אחראי לחטיפות, עינויים ורציחות של מתנגדים פוליטיים. קדירוב, שזוכה לתמיכה מלאה של הקרמלין, מכחיש כל קשר (עם זאת התבטא בעבר בזכות "שלטון ברזל" שנחוץ לדבריו לשמירה על היציבות).

בפברואר 2006 התייחס קדירוב לפרשת קריקטורות של מוחמד בדנמרק והאשים את הדנים כי הם מרגלים ותומכים בטרוריסטים. הוא אסר על אזרחי דנמרק להיכנס לצ'צ'ניה, על אף שצ'צ'ניה נעזרה מאוד בשירותי "מועצת הפליטים הדנית", שהיה ארגון הסיוע הגדול ביותר שפעל בשטח. (רק בהתערבותה של מוסקבה בוטל האיסור). מאמציו ליצור תדמית של מוסלמי אדוק סוכלו ב-12 במרץ 2006, עת פרסם אתר אינטרנט בדלני צ'צ'ני סרט וידאו, המראה אדם הדומה לקדירוב רוקד עם אישה עירומה למחצה ומנסה להוריד את חזייתה, בעוד אדם אחר מאונן מולם. עם זאת, קדירוב ממשיך להוביל את התהליך של תחיית האיסלם הצופי בצ'צ'ניה וזאת כתגובת נגד לוהאביה[40], הזרם המוביל בקרב המורדים האסלאמיים בקווקז[41]. הצופיזם, המדגיש את חשיבות האיחוד האישי עם אלוהים, נאסר תחת המשטר הסובייטי וירד למחתרת. כעת, הוא קם לתחייה בחסותו של קדירוב, השייך למסדר הצופי "קאדירי". מדי יום חמישי בערב הוא מקיים טקס צופי שבו המשתתפים חגים בסיבובים וקוראים תפילות, לזכר אביו אחמד שנרצח ב-2004.

התחייה הזאת, של אסלאם בנוסח מתון יחסית, מתרחשת כתגובת נגד למגמה העוברת על ארגוני הגרילה הצ'צ'ניים. הגרילה הצ'צ'נית החלה ככוח חילוני ברובו, אולם עם הזמן,  הפכו מפקדיהם הבולטים של אנשי הגרילה לאיסלאמים, קיצונים עם קשרים לארגוני טרור במזרח התיכון, שביקשו  להקים חליפות איסלאמית ברחבי הקווקז. פניית הגרילה לאיסלאם הקיצוני אפשרה לקדירוב ובעלי בריתו הפרו-רוסים, לאמץ תדמית של "מוסלמים מתונים".

קדירוב עוטר על ידי פוטין באות "גיבור רוסיה", העיטור הגבוה ביותר הנהוג בפדרציה הרוסית, וכן הוא חבר כבוד של האקדמיה הרוסית למדעי הטבע.  "ניו יורק טיימס" ציינו ב-02-04-17, שפוטין נתן בעשור האחרון כוח רב למנהיגים המקומיים של האזורים המוסלמיים בפדרציה הרוסית, והם שומרים עבורו על הסדר מצד אחד ומקדמים ערכים איסלאמיים מסורתיים מצד אחר.

כתב סוכנות הידיעות AP , שביקר בצ'צניה, ביולי 2017, סיפר במאמרו (שתורגם ופורסם ב-YNET)[42], כי קדירוב קיבל ממיליארדי רובלים לשיקומה של גרוזני, לא לפני שנשבע אמונים ל"אמא רוסיה". מפעלי הבניה הראוותניים הפכו את עיי החורבות, לעיר מודרנית, שגורדי שחקים מעטרים את קו הרקיע שלה. השלטון בצ'צניה מתאפיין בפולחן אישיות של השליט ומכנים אותו "הבנאי הגדול בעולם". מעבר למפעלי הבניה הגרנדיוזיים, בשנות שלטונו קידם קדירוב את התרבות המוסלמית בצ'צ'ניה. מול פסל הברונזה של אביו, ניצב המסגד הענק של העיר, שמזכיר במונומנטליות שלו, בניה פרעונית כמעט. זהו מבנה בסגנון המסגדים האימפריליים של איסטנבול, בנוי כולו שיש ומעוטר בציורים שיצרו אמנים טורקים רבים. לדברי קדירוב, הכסף להקמת המסגד הגדול הגיע מאללה, משפט השגור בפיו כתושב לשאלות קשות בעניין שימוש בכספי ציבור. רוב מיזמי השיקום הגדולים בגרוזני, התאפשרו הודות למימון נדיב מרוסיה וסביר להניח שפוטין לא עשה זאת רק לשם שמים ויש להניח שהוא מצפה ואולי כבר קיבל, תמורה ראויה.

המסגד המפואר נפתח לקהל בשנת 2008, במקום שבו שכן קודם לכן, בניין הפרלמנט, אשר הוחרב בהפצצות הרוסים. זהו מסגד מרהיב, מעוטר להפליא ומוקף מזרקות. ראש עיריית גרונזי, מוסלמים חוצ'ייב, התגאה באוזני עיתונאים מהמערב: "זהו המסגד הגדול ביותר באירופה" והוסיף באדיקות:  "אבל אפילו הוא כבר לא גדול מספיק עבור הצרכים של האוכלוסייה. לדבריו, על הממשלה מוטלת החובה לבנות מסגדים חדשים, "כדי שאנשים יחזרו לאיסלאם הטוב[43].

לצד שיפור פני העיר עסוק קדירוב גם בבניית צבא, שישמש את האג'נדה הלאומית הצ'צ'נית ואולי גם את האג'נדה האישית שלו. הוא הכריז בפני חיילים, שניצבו לפניו במסדר חגיגי, כי אנשיו מוכנים להילחם למען המולדת בכל עת. "אמריקה ואירופה הכריזו מלחמה כלכלית על רוסיה", אך העם הרוסי התלכד מסביב למנהיגו ולדימיר פוטין. תחי המולדת הגדולה שלנו רוסיה! יחי מנהיגנו הלאומי ולדימיר פוטין! אללה הוא אכבר!".

למרות הנאמנות הפומבית, כביכול, מראהו של מנהיג אזורי, המפקד על צבא חזק כל כך, עורר חששות לא מעטים בלבם של רבים. העיתונאי גרגורי שבדוב, המשמש כעורך הראשי של אחד מאתרי החדשות העצמאיים הבודדים המתמחים בצפון הקווקז, הסביר כי "יתכן שמדובר בהבעה של נאמנות אמתית לפוטין, אך יתכן גם  שזו אזהרה, שמזכירה לכולם שלכוחות הצ'צ'ניים יש פוטנציאל גדול[44].

במהלך השנים הועלו כלפי קדירוב וכלפי המיליציה שהנהיג, טענות רבות בדבר הפרת זכויות האדם. על פי חלק מהטענות היה קדירוב מעורב אישית במספר מקרים של רצח ועינויים. כן נטען כי צבר הון אישי עצום, כתוצאה משליטתו במסחר בלתי חוקי בנפט צ'צ'ני, וכי הוא מקדם את פולחן האישיות שלו ושל אביו[45].

אחת הפרשיות הקשות שזעזעו את צ'צ'ניה, רוסיה והעולם כולו היה רציחתה של העיתונאית אנה פוליטקובסקיה  כוחות הביטחון של קדירוב הואשמו לאורך השנים, שוב ושוב, בפגיעות חמורות בזכויות אדם, כולל חטיפות ורציחות. פוליטקובסקיה, שחקרה את מעשי המשטר בצ'צ'ניה, הייתה אחת ממבקריו החריפים של קדירוב[46]. בין היתר, ביקרה גם את משטרו של פוטין[47]. במהלך דיווחיה מצ'צ'ניה נעצרה על ידי כוחות צבא, אשר ביצעו עליה הוצאה להורג מבוימת, ובנוסף היא הורעלה בדרכה לבסלאן. פוליטקובסקיה שרדה גם את העינויים וגם את ההרעלה.

ב-15 ביולי 2006, בשעות הבוקר, נדחפה פעילת זכויות האדם נטליה אסטמירובה, (שהוזכרה לעייל), בכוח, למכונית 2107-VAZ לבנה שעברה ליד ביתה. היא היתה אשה בעלת קשרים רבים שהיתה מקור למידע רב, לפי "ממוריאל", היא צרחה שחוטפים אותה. כשהוציאו אותה מהמכונית, במוסך או ביער, כשחבטו בה והידקו את החבלים לידיה עד שזרימת הדם אליהן נעצרה, היה זה רגע שבו הבינה שכעת הגיע תורה, בדיוק משום שהתעסקה בדברים שבהם לא היתה אמורה להתעסק[48].

ב- 7 באוקטובר 2006 נרצחה פוליטקובסקיה בביתה, מירי בראשה. פעילותה הביקורתית נגד השלטון ברוסיה בכלל ובצ'צ'ניה בפרט העמידה אותה בסיכון. מתנקש אלמוני, שנתפס במצלמות האבטחה של ביתה אך טרם זוהה, רצח אותה כששבה מקניות. כמה מעמיתיה של העיתונאים סבורים שרציחתה בשבת קשורה לכתבה עליה עבדה. שבוע קודם לכן אמרה פוליטקובסקיה , לתחנת הרדיו "רדיו ליברטי" שהיא עובדת על סיפור הקשור לעינויים של עצירים בצ'צ'ניה ושהיא תשמש עדה בחקירה פלילית הקשורה להאשמות בדבר עינויים בצ'צ'ניה.

"נובאיה גזייטה", עיתונהּ של אנה פוליטיקובסקיה, פרסם ב-12-10-2006, את הכתבה הבלתי גמורה, עליה עבדה טרם שנרצחה. לצד הכתבה הופיעו תמונות קשות מתוך קטע וידאו בו נראים לכאורה אנשי ביטחון צ'צ'נים, הפועלים בתמיכת הקרמלין וחוקרים בעינויים חשודים בפעילות טרור. את הסרטון צילמו ככל הנראה החוקרים עצמם.

הכתבה כוללת תצהיר של אזרח צ'צ'ני, שהוסגר מאוקראינה לשלטונות הפרו-רוסיים בגרוזני, בירת צ'צ'ניה. הוא טוען שנכפת בידיו וברגליו ונתלה על עמוד. חוקריו היכו אותו, פגעו בו במכות חשמל וחנקו אותו עם שק על מנת שיודה במעשה רצח שלא ביצע לדבריו. הוא סיפר שנאלץ לבסוף להצהיר בפני עיתונאים כי ביצע את הרצח, ואמר להם שסימני המכות שניכרו עליו היו עדות לניסיון בריחה שלו.

"כשתובעים ושופטים עובדים לא בהתאם לחוק ולא על מנת להעניש את האשמים, אלא מתוקף הנחיות פוליטיות וכדי להיאבק בטרור באופן שמספק את הקרמלין, אז 'הפשע חוגג'", כתבה פוליטיקובסקיה.

בסוכנויות הידיעות ברוסיה, צוטטו גורמים אנונימיים בתביעה הרוסית, שציינו כי עמדותיה הפוליטיות של פוליטקובסקיה ופעילותה הן שהביאו לרציחתה, ושימשו כ"מניע המרכזי" מאחורי הרצח[49]. לדבריהם, בתחקיר שעליו עבדה בטרם נרצחה, היא האשימה את קדירוב, בעינויים ובחטיפות של מורדים צ'צ'נים.

קדירוב טען  להגנתו, שלא היה לו שום קשר לרצח של העיתונאית. "אינני הורג נשים. מעולם לא עשיתי זאת. אישה צריך לאהוב. עבורנו הצ'צ'נים, אישה היא מקודשת. אני חושב שמי שהורה על רצח העיתונאית רצה להשחיר את פני"[50]. אלכסנדר ליטוויננקו, ממתנגדי פוטין (אשר זמן קצר לאחר מכן נרצח), טען כי משטר פוטין ומשרד הפנים שלו היו מעורבים ברצח פוליטקובסקיה.

קדירוב נחשב ל"חיית במה" אמתית, שנהנית עד בלי די מהערצת ההמון. בטלוויזיה הצ'צ'נית, הוא נראה בפריים טיים כשהוא צולל אל תוך ההמון, נותן עצות, מחלק הוראות ושטרות כסף ומסניף שואב את האנרגיה המופלאה שלו מאהבת נתיניו "[51].

למרות זאת, השחיות חוגגת. מי שרוצה להיות נהג  של מוניות שירות בגרוזני ("מרצ'רותקה"), שנמצאות בשליטתו של הנשיא – נאלץ לשלם 1,100 דולר. קבלה למשרה של אחות רחמנייה, עולה בין 1,300 ל-2,000 דולר ומי שמעוניין להיות כבאי משלם 3,000 דולר. הסכומים האלה מקבילים למשכורת  של שלושה עד ארבעה חודשים. גם עובדי המדינה, כולל שוטרים, רופאים ומורים,  נאלצים לתרום לקרן אחמד חאדג'י קדירוב. זו קרן פרטית שמנהלת איימאני, אמו רבת הסמכויות של רמזאן. לא ניתן  לנהל פעילות כלכלית כלשהי ברפובליקה, בלי שתעבור דרך רמזאן. אם עסק כלשהו מצליח, רמזאן משאיר לו את העסק ומטיל עליו מס. אם העסק ממש  פורח, הוא מנכס אותו לעצמו[52].

האסטרטגיה הדתית של המשטר הצ'צ'ני שקופה והיא מתמקדת בקידום האסלאם ה"מסורתי", לכאורה ובאיזונים עדינים בין העדות במדינה. ההתנהלות הפוליטית הזאת, שקוברת אחת ולתמיד סכסוכים שהתנהלו במשך שנים, היתה ללא ספק רעיון של אחמד חאדג'י, שכמופתי שלט להפליא בסבך הפוליטיקה הדתית בצ'צ'ניה.

את מחיר המאמצים של רמזאן לחזור למסורת, משלמות בעיקר הנשים. פעילת זכויות האדם נטליה אסטמירובה (Natalya Estemirova) , שהוזכרה לעייל, אחת מפעילות "ממוריאל" בגרוזני, ספרה לעיתונאים: "הרודנות נבנית גם על בסיס השפלת הנשים", הרעלה הפכה ללבוש-חובה בכל בנייני הציבור ובאוניברסיטה.

במקומות רבים, אפילו בבית העיתונות, ניתן למצוא שלטים המזכירים לבאות בשער המקום, לשמור על הצניעות. כמו למשל: "נשים יקרות! כדי להפגין כבוד למסורות ולמנהגים הלאומיים, אנו מבקשים מכן בכל תוקף להיכנס לבניין בכיסוי ראש". רמזאן ומקורביו מטיפים לריבוי נשים ומיישמים זאת בגלוי. הם מסבירים שאחרי המלחמה נוצר מחסור בגברים צ'צ'נים, ואילו על הנשים מוטלת החובה "להתנהג כיאות". לכך הוסיף קרידוב איום בנוסח "עדיף לנשים להיות הרעיה השנייה או השלישית, מאשר למות" (בגין התנהגות בלתי צנועה)[53].

הנשים הצ'צ'ניות חיו מאז ומעולם תחת פיקוח חברתי מחמיר, אבל זו היתה סוגיה משפחתית בלבד, וכל משפחה יכלה לקבוע מהו המרחב שמוענק לנשותיה. כיום הפיקוח על הנשים, אינו מופקד רק בידי הגברים במשפחתן, אלא עבר לידי הרשויות.[54]. ברחובות גרוזני רבות מהנשים עוטות צעיפים או חיג'אב המכסים גם את החזה. נשים אחרות לובשות בגדים ארוכות המסתירים את ידיהן ואת רגליהן. "אנחנו לא מכריחים נשים לעטות כיסוי ראש", אומר ראש העיריה, מוסלמים חוצ'ייב, "אבל אנחנו מזכירים להן שזו המסורת הצ'צ'נית ושזה מה שהדת שלנו מטיפה לעשות"[55]. הוא סיים את דבריו בהגיג המלמד על השקפת עולמו, שלפיו "שכל של אשה הוא כמו זנב של צפרדע".

קדירוב עומד מאחורי קמפיין שמפעיל לחצים על זוגות שהתגרשו להתאחד – "לטובת הילדים". הוועדה האחראית מספרת שעד כה היא איחדה 948 זוגות תוך חודש וחצי. ראסול אוספנוב, מזכיר "המטה הצ'צ'ני להרמוניה בנישואין וביחסי המשפחה", סיפר על מקרה שבו בעקבות פעילות הוועדה גבר "קיבל את אשתו בחזרה", ועכשיו חי אתה ועם אשתו השנייה. "תחת החוק האסלאמי מותר לגבר להתחתן עם עד ארבע נשים"[56].

לפי דיווח שמובא גם ב"ניו יורק טיימס" אנשי הביטחון של קדירוב מעלימים מהרחובות גברים החשודים כהומוסקסואלים  ומוציאים אותם להורג. גורמים ברשויות אכיפת החוק בצ'צ'ניה יזמו משימה מחליאה במיוחד: הם נכנסים לרשתות החברתיות ומתחזים בעצמם למי שמעוניינים בגברים – כדי "לצוד" הומואים בארון, המחפשים דייטים וכך מביאים ללכידתם. הרשויות ברפובליקה המוסלמית השליכו בראשית 2019 כארבעים להט"בים לאותו מחנה ריכוז שבו הוחזקו ועונו יותר ממאה גברים ב-2017 בחשד שהם הומואים. בעבר הכחיש השליט רמזן קדירוב את קיומם של הומוסקסואלים. קל וחומר את רדיפתם. הוא הכריז: "אלוהים ישמור, אין אצלנו הומואים. פה חיים לפי חוקי האיסלם אם יש כאלה – קחו אותם לקנדה".  אלבי קרימוב, דוברו של נשיא צ'צ'ניה הכחיש אף הוא דיווחים אלה: "אלה שקרים מוחלטים. אי אפשר לעצור או לדכא אנשים מסוג שפשוט לא קיים בצ'צ'ניה. לו היו אנשים כאלה בצ'צ'ניה, רשויות אכיפת החוק לא היו צריכות לדאוג בנוגע להם מפני שבני משפחתם היו שולחים אותם למקום שממנו הם לא היו חוזרים לעולם". בעקבות הפרסומים התקיימו הפגנות רבות ברחבי העולם, והלחץ הוביל את רוסיה לפתוח בחקירה סביב הטענות, אך לדבריה היא לא מצאה ראיות לנכונותן[57].

בשנים האחרונות פונה קדירוב במסריו לעולם האיסלאמי כולו ולא רק למוסלמים בצ'צ'ניה. רק בשבוע שעבר, בעקבות האירועים האלימים סביב הר הבית בירושלים, הביע קדירוב תמיכה בפלסטינים, בחשבון האינסטגרם שלו: "אללה הכול יכול תמיד נותן ברגע הנכון את החרב בידיו של לוחם האיסלאם המסוגל לשחרר את אל-אקצה"

נראה שחשוב לקדירוב להגיע למעמד מיוחד בעולם המוסלמי, דבר שבולט במיוחד מאז  שהמגזין הסאטירי הצרפתי "שרלי הבדו" פרסם קריקטורות הלועגות לנביא מוחמד. הפרסום הוביל לפריצה של מחבלים ג'יהאדיסטים למערכת העיתון ולרצח של תריסר בני אדם.  כמה ימים אחר כך, השתתפו מאות אלפי צ'צ'נים, בהפגנת מחאה שארגנה ממשלתם נגד המגזין. נראה שהפגנה זו, בתוספת ההצהרות של קדירוב בעניין ישראל והפלסטינים, בעניין הצ'צ'נים בסוריה ואפילו בעניין ההומואים בצ'צ'ניה – רק מחזקות את מעמדו.

בחודש מרץ 2014 ביקר בישראל וחנך באבו גוש מסגד מפואר על שם אביו. מוצאם של תושבי אבו גוש הנוכחיים הוא, על פי טענתם, מהקווקז[58], מאינגושטיה ומשיבוש השם "אבו אינגוש" נוצר שם היישוב, אבו גוש. זהו המסגד השני בגודלו בישראל (אחרי אל אקצה). בנייתו עלתה עשרה מיליון דולר, שישה מיליון מהם תרומת נשיא צ'צניה שנכח בטקס, הושקעו בהקמת המסגד הענק שיכול להכיל יותר מ-3,000 מתפללים. "הצ'צ'נים יכלו להצהיר על לאומם באופן חופשי רק לפני 11 שנים", אמר קדירוב לנוכחים במקום, "הודות לאחמד קדירוב שערך את החוקה הצ'צ'נית ואפשר לנו לומר לעולם שאנחנו מוסלמים צ'צ'נים"[59].

במהלך צוק איתן תקף קדירוב בחריפות את ישראל וכינה את פעולותיה "טרור מדינתי".

גרוזני שואפת להפוך למקום בעל השפעה רבה על מוסלמים ברחבי העולם כולו. ראש העירייה הכריז: "אנשים באים ממקומות רחוקים מאוד להתפלל וללמוד כאן". עם זאת, הדגש ששמים השלטונות על האיסלאם מרתיע חלק מהתושבים, נוצרים אורתודוכסים, החיים בצ'צ'ניה מאז שנולדו, ומרגישים כעת "אזרחים סוג ב'. לא הרחק מהמסגד הגדול שנבנה בגרוזני, זוהרות הנורות הזהובות של הקתדרלה האורתודוקסית, ששופצה בהוראת רמזאן וברוח הגלובליזם כביכול, בעוד אנשיו ממשיכים לרדוף או לחסל את מעט האזרחים הרוסים שמתעקשים להמשיך לחיות בצ'צ'ניה.

נראה שצ'צ'ניה תמשיך להעסיק את התקשורת העולמית בשנים הקרובות.

הערות

[1] The work of Leonti Mroveli: "The history of the Georgian Kings"dealing with the history of Georgia and the Caucasus since ancient times to the 5th century AD, is included in medieval code of Georgian annals "Kartlis Tskhovreba".

[2] כותב ההמנון הוא חוֹדְשִׁי אָחְמָד קַדִירוֹב והמלחין הוא עוּמָאר בֶּקְסוּלְטָאנוֹב.

[3] המשך: בני בַּשְׁלָם הנעלים נחלו את נשמות אבותינו.

נחשול בני אַרְגּוּן דוברים את שפת אמנו.

חיינו ברכונו בשי נאדר, בך!

שיר הַשַׁטְלָק גמל לנו עוז!

אהבו עבודה ואומץ, הבו כבוד לכל העמים,

בשורות אהבה וכבוד אלו, מי ייתן וינעמו לך.

שומרי החירות, כשתמצאו את דרך האושר,

חיי עבורנו, הו, צ'צ'ניה הראויה!

[4] יונתן קירשנבוים, ‏עדויות קשות על רדיפה של הומואים בצ'צ'ניה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 14 באפריל 2017

[5] צ'צ'נים אלו הם צאצאיהם של גולים צ'צ'נים מתקופת מלחמות הקווקז, שהובילו לסיפוחה של צ'צ'ניה על ידי האימפריה הרוסית ב-1850, וכן של מגורשים צ'צ'נים שגורשו על ידי ברית המועצות לקזחסטן בשנת 1944.

[6] הפלישה הרוסית לקווקז, המוכרת יותר כמלחמת הקווקז היא סדרת כיבושים של האימפריה הרוסית בין השנים 1817 ל-1864 כנגד צ'צ'ניה, דאגסטן וצפון מערב הקווקז (צ'רקסיה). ראו בהרחבה, באתר זה: תולדות הקווקז.

[7] Schaefer, Robert W. . The Insurgency in Chechnya and the North Caucasus: From Gazavat to Jihad, (Praeger Security International)  pp. 51-54

[8] המלחמה העות'מאנית-רוסית שהתחוללה בין השנים 1787–1792 הייתה המשך ישיר למלחמה הקודמת בין הצדדים, שנסתיימה ב-1774

[9]

Dunlop, John B. (1998). Russia Confronts Chechnya: Roots of a Separatist Conflict. Cambridge: Cambridge University Press

[10] Shultz, Richard H. (2006). Insurgents, Terrorists, And Militias: The Warriors of Contemporary Combat. New York: Columbia University Press

[11] Dunlop

[12]

המרידיזם הוא מגמה בסופיות, שהיא טריקה סופית רגילה, כלומר, דרך לתקשר עם האלים. במורדיזם קיימת אמונה , שאדם יכול להשתפר ולהשיג רמות מסוימות של שלמות. הראשון של השלבים האלה מסמל את הקוראן, כלומר, קיום מלא של מצוות שניתנה על ידי אללה לאנשים. זה מה שנקרא "שלמות הארצי": האדם חי, שמחה, אבל אינו מפר את החוק האלוהי. עם זאת, מעל הכל הדוגמות והחוקים של אנשים מטיפים מורידיזם, הוא מיסטיקה. הוא זה שמאפשר לדעת את האמת בצורה שבה הוא מוצג לאלוהים, או ליתר דיוק, לראות את האמת של אלוהים עצמו.

[13] המלחמה העות'מאנית-רוסית שהתחוללה בין השנים 1806 – 1812 הייתה המשך ישיר למלחמה הקודמת בין הצדדים, שהסתיימה ב-1792. בנוסף לשטחים שהפסידו בקווקז, איבדו העות'מניים גם ת החלק המזרחי של נסיכות מולדובה – חבל בסרביה

[14] מלחמת רוסיה-פרס (1813-1804) – התנהלה על ידי הרוסים במקביל למספר מלחמות אחרות. כתוצאה מכך הם לא יכלו להקצות לעימות זה כוח צבאי גדול. למרות זאת, בעקבות יתרון משמעותי בטכנולוגיה צבאית ומיומנות צבאית הרוסים הצליחו להגיע לניצחון במלחמה ולהרחיב באופן משמעותי את השטחים שבשליטתם.

באופן רשמי, הסיבה למלחמה הייתה סיפוח של גאורגיה המזרחית לרוסיה שבוצע עוד על ידי פאבל הראשון ב-18 בינואר 1801. ב-12 בספטמבר אלכסנדר הראשון חתם על צו לפיו הממלכה הגאורגית הפכה להיות גוברניה רוסית. בהמשך, במהלך השנים 1803-1802 לאימפריה רוסית התווספו מדינות נוספות באזור שהיו עד כה תחת חסות הממלכה הפרסית..

[15] ,Caucasus and Central Asia Newsletter, pp. 10-11 (עמ' 10-11)

[16] Shultz, Richard H. (2006). Insurgents, Terrorists, And Militias: The Warriors of Contemporary Combat. New York: Columbia University Press

[17] מלחמת קרים (1853–1856) נערכה בין האימפריה הרוסית מצד אחד, ובין האימפריה העות'מאנית, האימפריה הבריטית, האימפריה הצרפתית וממלכת סרדיניה מצד שני. במלחמה זו ניצחו המעצמות המתועשות, צרפת ובריטניה, בסיועה של האימפריה העות'מאנית, את רוסיה, האגררית (חקלאית) והמפגרת מבחינה טכנולוגית. אף שהמלחמה התנהלה בזירות רבות, החזית העיקרית בה הייתה בדרומה של רוסיה, בחצי-האי קרים שבדרום אוקראינה המודרנית לחופו הצפוני של הים השחור, ומכאן שמה. המלחמה הייתה חלק ממאבק ארוך בין המעצמות האירופיות להשתלטות על שטחים מהאימפריה העות'מאנית המתפוררת.

[18] אחרי שנלכד, נשלח שאמיל למוסקבה לפגישה עם הצאר, ועונשו היה הגליה לקלוגה, עיר קטנה במרכז רוסיה, קרוב למוסקבה. ב-1869 ניתנה לו הרשות לסיים את חייו בעיר הקדושה מכה, והוא נסע אליה דרך איסטנבול. הוא מת במדינה ב-1871 בעת ביקור בעיר, והובא לקבורה בג'אנט אל באקי, בית קברות מפורסם במדינה, שם קבורים אנשים חשובים רבים מהעולם הערבי-מוסלמי. שני ילדיו לא הלכו בדרכו, ונעשו קצינים בצבא רוסיה.

[19] הספר נכתב ב-1863 ונחשב לרומן "הגדול" הראשון של טולסטוי. אולינין, אריסטוקרט רוסי צעיר, מחליט לעזוב את החברה במוסקבה ולהתגייס לצבא לשירות בקווקז. הוא ומשרתו, וניושה, מגיעים עם יחידתם לכפר נובומלין. הם  מתארחים בביתו של מפקד, אשתו ובתם מריאנקה. עד מהרה מתיידד אולינין עם הקוזאקים ומבין כי אלו הם החיים בעלי המשמעות שהוא חיפש.

מריאנקה צריכה להינשא גיבור הכפר – לוקשקה. אולינין מתאהב במריאנקה, אבל הוא ידידו של לוקשקה, וליבו נקרע בין אהבתו לחברו. לבסוף סיפר למריאנקה מה הוא מרגיש כלפיה, והיא הביעה את אהבתה אליו והסכימה להינשא לו. בעקבות זה, סיפרה מריאנקה ללוקשקה שהיא רוצה לבטל את החתונה בטענה כי הוא לא שם לב אליה, אלא עסוק רק בקריירה שלו. יום לאחר מכן, נפגע לוקשקה במהלך קרב וכמעט מת. כתוצאה מכך נכנסת מריאנקה לסערת רגשות שבסופה מחליטה שלא להינשא  לאולינין. זה נעצב על לבו, ומאוכזב מהחיים החדשים שנהרסו, נפרד מחבריו שרכש בכפר, ושב למוסקבה. למרות שהקוזקים ראה אור ב-1862, זמן קצר לפני שמחברו החל בכתיבת מלחמה ושלום, נתקבל הספר בהערכה גדולה. אחד מחשובי המבקרים הספרותיים של אותה עת, פאוול אננקוב, הכריז: "הישג אדיר בספרות הרוסית, אפשר להשוותו עם היצירות הגדולות של העשור". טורגנייב עצמו כתב מפריז: "קראתי את הקוזקים ונסחפתי… ההתרשמות הכללית נהדרת…"

[20] דניאל שנקמן, צצניה: מלחמה – מאבק שורשי ואסלאמי לעצמאות, מגזין אימאגו

[21] צור שיזף, צ'צ'ניה – טיול קצר בקווקז, אתר האינטרנט Shezaf.net

[22] Prague Watchdog on Chechnya: Chechen society and history.

In: http://watchdog.cz

[23] שלימים הפכה לרפובליקה הצ'צ'נית אישקריה, לפני שהוכפפה חזרה לרוסיה בעשור הראשון של המאה ה-21, בתור הרפובליקה הצ'צ'נית.

[24] ראו באתר זה: קזאן.

[25] רחביה ברמן, פרופורציות, הסכסוך המורכב בצ'צ'ניה, וואלה, 21 בפברואר 20015

[26] צור שיזף,  צ'צ'ניה – טיול קצר בקווקז, www.Shezaf.net

[27] צור שיזף, שם.

[28] Encyclopedia Britannica, Chechnia

[29] דניאל שנקמן, צצניה: מלחמה – מאבק שורשי ואסלאמי לעצמאות, מגזין אימאגו

[30] גם חיילים רוסים בוכים , מתוך ספרו של רון בן ישי, YNET 24-08-18

[31]  Feifer, Gregory (9 בספטמבר 2009). "Ten Years On, Troubling Questions Linger Over Russian Apartment Bombings". .

[32] ג'ונתן ליטל, צ'צ'ניה, הסופר ג'ונתן ליטל ביקר בארצו של רמזאן קדירוב, צ'צ'ניה, ארץ שבה אנשים נעלמים באמצע הלילה, באתר הארץ, 28/11/09

[33] קדירוב נולד בקרגנדה שבקזחסטן, לאחר שמשפחתו הוגלתה לשם על ידי השלטון הסובייטי. ב-1980 התחיל את לימודיו במדרסה האיסלמית של בוכרה. ב-1982 עבר לבית הספר האיסלמי בעיר טשקנט(ב-1986 סיים את לימודיו וחזר למולדתו, שם נבחר לסגן האימאם של מסגד גודרמס. ב-1990 התחיל את לימודיו בפקולטה האיסלמית של אוניברסיטת רבת עמון.

[34] ג'ונתן ליטל, צ'צ'ניה, הסופר ג'ונתן ליטל ביקר בארצו של רמזאן קדירוב, צ'צ'ניה, ארץ שבה אנשים נעלמים באמצע הלילה, באתר הארץ, 28/11/09

[35] Modest Silin, Hostage, Nord-Ost siege, 2002. Russia Today. 27 October 2007. Archived 26 June 2008 at the Wayback Machine.

[36] דניאל שנקמן, צצניה: מלחמה – מאבק שורשי ואסלאמי לעצמאות, מגזין אימאגו

Amnesty International: For the Motherland. Report on Chechnya

As part of the 2002 campaign "Russia – Justice for everybody

In http://www.amnesty.org/ailib/intcam/chechnya

[37]  "הסיכסוך בצ'צ'ניה – קיצור המאורעות העיקריים", פרלמנט (עורך: דנה בלאנדר), המכון הישראלי לדמוקרטיה, אוקטובר 2004 , גליון 45

[38] The Beslan Aftermath: New Papers Critical of Russian Security Forces, Der Spiegel, 4 July 2005.

[39] ג'ונתן , ליטל, הארץ

[40] הווהאביה (בערבית: وهابية) היא תנועה אסלאמית-סונית שמרנית, המפרשת את האסלאם ככתבו וכלשונו. מייסדה היה מוחמד אבן עבד אל ווהאב (1691-1787) מאזור נג'ד(אנ') שבחצי האי ערב. חסידי הזרם (אל-מווחידון (המייחדים), המאמינים ב"תווחיד", בלעדיותו של אללה, או ה"והאבים" בפי אויביהם) טענו שהמודרנה על חידושיה החומריים והתאולוגיים השונים עיוותו את האסלאם. בתחילה נלחם הזרם נגד החלחול של האמונות הטפלות לתוך האסלאם (כמו הסופיות), וקראה לשוב אל טהרת הקוראן ולאמץ את אורח חייהם של הנביא מוחמד וחסידיו. הם האמינו באללה בלבד, ראו בסגידה למוחמד ולנאמניו פוליתאיזם, והרסו את המצבות והמבנים שהוקמו על קברים, כולל זה של מוחמד נביאם. הם התנגדו לפירושים מודרניים של האסלאם וציוו על התנזרות מוחלטת מכל מותרות, כולל קפה וטבק. הזרם נהג לראות בכל המוסלמים שלא קיבלו את תורתו ככופרים שדינם מיתה, כולל השיעים.

[41] טום פרפיט, אחרי שדיכאו את המרד, תומכי רוסיה בצ'צ'ניה פונים לאסלאם הסופי, באתר הארץ

[42] צ'צ'ניה קמה מחורבותיה: גרוזני בירת האיסלאם, YNET 30-07-17

[43] צ'צ'ניה קמה מחורבותיה: גרוזני בירת האיסלאם, YNET 30-07-17

[44] מפגני הכוח של מנהיג צ'צ'ניה עשויים להתפרש כאיום על רוסיה, הארץ, 08-06-15

[45] שי אילן‏, רמזן קדירוב הושבע לנשיאות צ'צ'ניה, באתר וואלה! NEWS‏, 5 באפריל 2007

[46] פוליטקובסקיה נולדה ב-1958 בשם אנה מזפה בניו יורק, בזמן שהוריה היו בשליחות דיפלומטית. בשנת 1983 סיימה את לימודיה באוניברסיטת מוסקבה והחלה לעבוד כעיתונאית. משפחתה היא ממוצא אוקראיני:אביה סטפאן מאזפה נולד בכפר באזור צ'רניהיב ואמה ילידת חצי האי קרים.

• [47] אנה פוליטקובסקיה, רוסיה של פוטין, תרגום: אראלה לרר, אחרית דבר מאת ניצן הורוביץ, הוצאת מעריב וכתר, 2009

[48] "Russian activist Natalya Estemirova found dead", The Daily Telegraph, 15 July 2009

[49] עמיתיה של פוליטקובסקיה הודיעו כי אינם סומכים על הרשויות ברוסיה שיחקרו כראוי את רציחתה, והחליטו להציע פרס של 25 מיליון רובל, 929,700 דולרים, לכל מי שימסור להם מידע שיוביל ללכידת הרוצח.

[50] סוכנויות הידיעות, רוסיה: פורסמה כתבתה של העיתונאית שנרצחה, באתר ynet, 12 באוקטובר 2006

[51] ג'ונתן ליטל, הארץ

[52] ג'ונתן ליטל, הארץ

[53] כפי שאמר קדירוב באפריל 2009, בראיון ל"רוסיסקאיה גאזטה".

[54] "אם הנשים יכסו את עורן, לא יהיו יותר מקרי אונס, לא כך?" הסביר. "בעבר, כשגבר נראה בחוץ, אשה לא העזה ללכת באותו רחוב! כשהיתה רואה קשיש, היא נהגה לחזור על עקבותיה! זו היתה הפגנת כבוד לזקנים, לגברים. כעת, תראו. חצאיות צרות שסועות… דה-וינצ'י… איך קוראים לו? ארמאני, ורסאצ'ה… כל אלה אינם מיועדים לצ'צ'נים. בממשלה כולם מוסלמים, לא? גם הם לא היו רוצים שבנותיהם יסתובבו ככה"

[55] צ'צ'ניה קמה מחורבותיה: גרוזני בירת האיסלאם, YNET 30-07-17

[56] הרודן שמכריח זוגות שהתגרשו לחזור, YNET, 24-08-17

[57] דיווח: צ'צ'ניה עצרה עשרות הומואים, "2 מתו", YNET, 14-01-19

[58] סורת מקומית על מוצאה של משפחת אבו גוש, ניתן למצוא אצל ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 141-140.

[59] ניר חסון, ממשלת צ'צ'ניה הפכה מסגד באבו גוש לאחד הגדולים בארץ, באתר הארץ, 28 במאי 2013