גילי חסקיןמעשי נקם בחזית היהודית הפנימית, בתקופת מלחמת העולם השנייה
כתב: גילי חסקין
המאמר פורסם בספר "בשביל אורי", בעריכת רינה אידן, דן אבידן, כרמל אדרי וטימי בן יוסף, כשי לאורי דביר.
הקדמה
בסוף שנת 2008 פרש אורי דביר מרוב תפקידיו הציבוריים.
מעבר ליובל שנים נקשר שמו של אורי לידיעת הארץ. הוא נמנה עם העובדים הוותיקים ביותר (העובדים עדיין) של החברה להגנת הטבע, אם לא הוותיק שבהם. אורי דביר הוא שם נרדף לסימון שבילים בכלל ו"שביל ישראל" בפרט.
אורי, יליד 1931, מי שזוהה בציבוריות הישראלית, כמדריך הטיולים האולטימטיבי, החל לטייל בשבילי הארץ בתנועת "השומר הצעיר" והיה בוגר המחזור הראשון של "מכון אבשלום לידיעת הארץ", כתלמידו של פרופ' שמואל אביצור ז"ל. מאז שסיים את לימודי שם ב-1953, עסק בהדרכת טיולים ב'אגד' ודומה שהיה המדריך הראשון שלמד את כוחה של התקשורת. אורי הפך לדמות ציבורית לא רק בזכות הדרכותיו, אלא בזכות פינתו הקבועה "לאן נטייל השבוע" במסגרת תכנית הרדיו הפופולארית "לעקרת הבית" ב"הגל הקל", ב"גלי צה"ל, וברגע שנפתחו שידורי הטלוויזיה, הוא הופיע שם בחידון פופולארי "משעולים" ומאוחר יותר בשם "שביל בצד", לידיעת הארץ ולימים ב"נקודת חן". עם פרישתו מ'אגד', ב-1971, הקים את החוג ללימודי ארץ ישראל , במכללת בית ברל, שהיה למעשה הרחבה והעמקה של קורס מורי הדרך של בית הספר לתיירות ולימים שילב את בוגריו במסלול אקדמאי.
את תהליך סימון השבילים החל בשנות החמישים. המפה הראשונה שהושלמה הקיפה את מדבר יהודה והשנייה את אזור אילת. במשך השנים הושלמו 19 מפות טיולים אשר מציבות את ישראל כמדינה היחידה בעולם שכיסתה את כל שטחה בקנה מידה שכזה. עם השלמת מיפוייה של הארץ, התמסר אורי לפרויקט חייו והוא שביל ישראל, רעיון שנולד לפני שנים במוחו של העיתונאי ואיש הטבע, אברהם תמיר. לאחר 15 שנות עבודה, נחנך השביל רשמית בשנת 1995, במעמדו של נשיא המדינה דאז, מר עזר וויצמן. עם סיום תפקידו בבית ברל, ובמשך שנים רבות, ריכז אורי את פעילות בוועדה לסימון שבילים של 'החברה להגנת הטבע', מניהולה פרש לאחרונה, אך עדיין פועל במסגרתה.
היתה לי זכות להכיר את אורי כחבר של הורי, כחניך בקורס משק"י ידיעת הארץ של צה"ל, ו-1982, כתלמיד במכללת בית ברל, במחזור י"א. כמה מתלמידיו, שבינתיים השתלבו בצוות ההוראה והחונכות של החוג, ובתו כרמל אדרי, יזמו הענקת מתנת פרישה מקורית, את הספר "שביל אורי", אוסף מאמרים בידיעת הארץ, שכולם נכתבו על ידי תלמידי החוג. מאמר זה הוא תרומתי הצנועה לספר.
לאתר "שביל ישראל".
פני התקופה
שש השנים שבין ספטמבר 1939 לבין מאי 1945 שנות מלחמת העולם השנייה, השואה ובעיית הפליטים היהודים היו אולי הטראומטיות ביותר בהיסטוריה היהודית.. במרביתה של התקופה, חלה הפחתה בפעילות המלחמתית של היהודים נגד הערבים. בתקופה הנדונה היה הציבור הערבי בארץ שקט ואפילו פסיבי. לא היתה זו תוצאה של החלטת המנהיגות שלהם, אלא תהליך של התאוששות מהתוצאות הקשות של דיכוי המרד. בפרק זמן זה, האינטרס היהודי חפף כמעט את האינטרס הבריטי. וידי היישוב היו כמעט כבולות, מפני שהבריטים לחמו בנאצים.
לקראת סופה של התקופה, כשהמלחמה התרחקה מגבולות הארץ, התחדש המאבק היהודי בשלטונות ועמו המחלוקת הפנימית ביישוב בשאלות על המאבק ושיטותיו. מטבע הדברים התעוררו דעות שונות באשר לדרכים לקידום העניין הציוני, חילוקי הדעות הובילו לפולמוסים מרים, בעיקר בסוגיית השימוש בכוח.
סוגיית הנקם.
החל מראשית ההתיישבות הציונית והמפגש עם ההתנגדות הערבית, עלה הצורך ב"תגובה ציונית הולמת". מכיוון שהיה מדובר בהתנפלות מהמארב, קשה היה למצוא את הפוגעים עצמם ובדרך כלל הנקם היה מכוון נגד בלתי לוחמים, שעם הזמן זכו לכינוי הבלתי הולם "חפים מפשע" [המושג "חפים מפשע" מתאים לתחום הפלילי. גם חייל, שלפי דיני המלחמה מותר לפגוע בו, איננו פושע. לכן מוטב להשתמש בביטוי "בלתי לוחמים"]. דחפי הנקם שעלו אופן טבעי, נוכח מעשי אלימות ורצחנות מצד האויב, עמדו בסתירה לעיקרון של 'טוהר הנשק', עליו השתדלו ראשי היישוב לשמור, ולו גם משיקולים תועלתיים[1].
ראה גם: טוהר הנשק
מעשי נקם והוצאות להורג בחזית הפנימית
בדיוננו בסוגיית הנקם, התרכזנו בחזית הפנימית. ההוצאות להורג בחזית הפנימית בוצעו מסיבות של נקם ונומקו בנימוקים של יצירת הרתעה
ייתכן שיש קשר בין החרות שגוף מסוים נוטל לעצמו לפגוע באוכלוסיית האויב לבין הזלזול בחיי אוכלוסייתו הוא. ארגוני "הפורשים" הרבו ברציחות כגון אלו, החל משנות ה-30 והמשיכו בהם עד למלחמת העצמאות. אגב "המלחמה לשחרור מעול הכובש", כפי שלח"י כינה את מאבקו, לא חדל הארגון מטרור אישי, גם נגד יהודים, לאורך כל התקופה. גם ה'הגנה', חרגה מספר לא מועט של פעמים, מערכיה המוצהרים , בסוגיית הנקם ובחזית הפנימית.
הרצח הפוליטי הראשון
ב-30 ביוני 1924 נורה בירושלים ד"ר ישראל יעקב דה־האן. פרשיה זו שכונתה גם "הרצח הפוליטי הראשון בארץ־ישראל", הסעירה בשעתו את היישוב היהודי הקטן ולא חדלה לגרות את דמיון הבריות, עד עצם היום הזה. דה־האן, שימש מעיין דובר ו"שר חוץ" לחוגים החרדים ולסניף אגודת ישראל בירושלים. הוא עסק בהסתה אנטי ־ציונית ונחשד בשיתוף פעולה עם הוועד הפועל הערבי, נגד הישוב. פעילותו האנטי ציונית של דה־האן, נתפשה כפעילות מכוונת לפגיעה במאמץ לבניית הבית הלאומי. הרצח בוצע ביוזמת מפקדים ב'הגנה'. האדם היחידי שמוזכר בפרשה הוא זכריה אוריאלי ("זכר"), מפקד ה'הגנה' באזור ירושלים, שחיפש מתנדבים למשימה. כנראה ששני מפקדים בולטים בסניף ה'הגנה' בירושלים, אברהם תהומי ואברהם גיורא (קריצ'בסקי) ארבו לו וירו בו למוות[2].
הפרשה תוסיף לרחף כצל כבד מעל ראשי היישוב עוד שנים רבות. לימים, כאשר נשפט נתן פרידמן ילין (יחד עם שמואלביץ'), על חלקו ברצח ברנדוט, טען להגנתו שההתנקשות הפוליטית הראשונה בארץ, הריגת דה־האן בשנת 1924, בוצעה על־ידי אנשים, הקרובים לאדם "התופס עמדה ראשונה במדינה" ורמז בדבריו ליצחק בן צבי. רצח דה־האן מוכיח שהמחשבה אודות רצח פוליטי לא היתה זרה לכמה מחברי תנועות הפועלים. שכיתות קושרים מסתוריות, המחליטות על מעשי טרור משיקולים אידיאליסטיים היו חלק מהרומנטיקה שעלייה חונכו.
שלהי מלחמת העולם השנייה
ראשית קיץ 1939 היתה תקופה רווית מתח, לא רק ביחסי יהודים-בריטים, אלא גם ביחסים שביישוב עצמו. בתקופה זו התחדדה שאלת 'טוהר־הנשק' בחזית הפנימית. מחתרת, מעצם טבעה, מוגבלת באמצעי ההענשה שלה. ארגון מחתרת אינו יכול לקיים בתי-מעצר, וכאשר מתגלה בוגד, מתוך הארגון או מחוצה לו, הוא מובא בפני בית-דין של המחתרת ואם נמצא שם – הוא נידון, בדרך כלל, למוות. כך נהג גם האצ"ל ולימים גם הלח"י ולעתים נהגה כך גם ה'הגנה'[3].
בחודשים מאי-יוני 1939, הוציא האצ"ל להורג את יוסף ברוורמן, וולנטין בק ואריה פולונסקי מותם של ברוורמן ובק לא זכו לתגובת המוסדות הלאומיים; לא כך במקרה של אריה פולונסקי (חבר ב'גדוד העבודה' בקיבוץ רמת-רחל), שאישי ציבור בכירים באו להלווייתו. ד"ר טהון הספידו: "אריה! חבר נאמן לתנועת העבודה היית, גייסנוך לשירות לאומי, להגנה…". הוצאתו להורג של פולונסקי אף הוזכרה על־ידי אליהו גולומב, בפגישתו עם ז'בוטינסקי בלונדון ב-9 ביולי 1939. גולומב הזהיר כי מעשים כאלו עלולים להוביל למלחמת אחים. ז'בוטינסקי התעניין אם זה המקרה היחידי. נראה שאיש מהם לא הוטרד בשאלות כיצד ייתכן שהקטגור הינו גם השופט וגם התליין. גם אם ניקח בחשבון שלא היתה בנמצא מערכת משפט מסודרת נראה כי המוציאים להורג פעלו כמי שידם היתה קלה על ההדק.
ב-7 ביולי 1939 הוציאה המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית כרוז "לא תרצח", חתום בידי כמאתיים אנשי שם ובראשם פרופ' אברהם הלוי פרנקל, ברל כצנלסון, ש"י עגנון, הנרייטה סולד ואחרים, בו התריעו והזהירו מפני הרציחות הפנימיות. גם הרבנות הראשית יצאה ב-2 ביולי בכרוז התובע צייתנות קפדנית לדיבר "לא תרצח". הכרוז "לא תרצח" וכן הכרוזים האחרים כוונו נגד האצ"ל, תוך התעלמות מן העובדה שגם ארגון ה'הגנה' נהג להוציא להורג בוגדים ומלשינים, יהודים ולא יהודים. סביר להניח שכרוז אנשי הרוח, שהיה ביטוי קולקטיבי נחרץ לסלידה הכללית מרצחנותו של האצ"ל ובלטה בו האיכות האנושית של חותמיו[4], פגע בעצב רגיש של אנשי הארגון. הם, בתגובה, פרסמו כרוזים, בהם נאמר שהצו "לא תרצח", איננו חל על אויב[5]. בספרות לא נמסר אם לנרצחים ניתנה הזדמנות כלשהי להסביר, להתגונן, להשמיע את גרסתם לפני שהוצאו להורג.
בראשית 1939 הקימו הבריטים יחידה מיוחדת, כדי להילחם בעלייה הבלתי לגלית ולשם כך נעזרו ב"מלשינים ובוגדים יהודיים". בתגובה, הקימו ה'הגנה' האצ"ל והלח"י, מחלקות של ריגול נגדי, שאיתרו בוגדים, שפטו אותם בשיפוט מהיר והוציאו אותם להורג. ב-5 ביוני 1939,הוקמה יחידה לפעולות מיוחדות (פו"ם), שפעלה מחוץ למערכת ההיררכית הרשמית של ה'הגנה' וכדי שלא לתת פתחון פה למקטרגים על ה'הגנה', בחוגי השלטון ובקרב המתונים מבית. על הפלוגה המיוחדת היה לשמש אגרוף הארגון ואחד מייעודיה היה פעולות נגד מלשינים, מרגלים ובוגדים[6].
ראה גם: הפו"ם.
קשה לדעת כמה בוגדים יהודים נורו או הוכו על־ידי האצ"ל או הפו"ם. למרבה הצער לא נותרו עדויות מי אישר את הפעולות הללו. ההוצאות להורג שביצעו האצ"ל והלח"י, נעשו בצורה גלויה ואף נתפרסמו בכרוזים, בעוד שההוצאות להורג של ה'הגנה' נעשו בחשאי, בידי חוליות חיסול מיוחדות. מוסדות היישוב עמדו חסרי אונים מול תופעה זו של קבוצת אנשים הפוסקת דיני נפשות על דעת עצמה. לאחר לבטים הוחלט שלא לשלב ידיים עם השלטונות נגד מעשים אלה והמוסדות הסתפקו בגינויים מילוליים בלבד. בן צבי יצא בעיתון דבר (20/6/1939) בחריפות כנגד "אנשי הדמים, אשר כוונתם לנוטע את משטר הטרור על קרקע היישוב".
כאמור, הוצאות להורג של יהודים על ידי יהודים החלו עם רצח דה האן והמשיכו למעשה עד הקמת המדינה ואף אחר כך. בחרנו לייחד את המאמר לתקופת מלחמת העולם השנייה, משום שבתקופה זו הארגונים הצבאיים היהודים, לא פעלו כמעט כנגד הערבים והבריטים ולכן בולטת הפעילות האלימה, דווקא נגד יהודים.
א. חיסולים שבוצעו על־ידי האצ"ל
מיכאל וקסמן
במסגרת תפקידו, במחלקת המודיעין של האצ"ל, היו לווקסמן (בן 19), קשרים עם הבולשת הבריטית. באפריל 1941 תפסה המשטרה מחסן נשק בבת ים שהיה שייך לאצ"ל והארגון האשים את ווקסמן במסירת המידע על כך לבריטים. הוא נורה בגבו שלש פעמים, בפינת הרחובות בצלאל והמלך ג'ורג' שבתל־אביב, ב- 16 ביוני 1941[7].
התכנית להתנקש בחייו של יעקב חילביץ
יעקב חילביץ, יליד ליטא, 1913, היה מראשי המוסד הכספי "מס חזית ישראל", שעסק באיסוף כספים עבור האצ"ל. במסגרת תפקידו נפגש עם אנשים רבים והכיר היטב את ראשי התנועה הרוויזיוניסטית ואת צמרת האצ"ל.
מקרה תפיסתו של מַשְדר האצ"ל בבית משפחת רזיאל, ב-4 במרס 1944, עורר לראשונה את החשד שבאצ"ל פועל בוגד. בבוקר ה-31 במרס 1944 מסר חילביץ לקצין הבולשת ריצ'רד קטלינג (Catling), רשימה שכללה שבעים ותשעה שמות של אנשי אצ"ל (ביניהם שלושת מנהיגי הארגון: מנחם בגין, יעקב מרידור ואריה בן-אליעזר) ובתמורה קיבל 2000 ליש"ט. הוא הוברח לקהיר, שם המתין לקבל אשרת כניסת לארצות-הברית, מן הקונסוליה האמריקנית. עוד באותו לילה נעצרו ברחבי הארץ ארבעים ושמונה פעילי אצ"ל ובהם אליהו מרידור, מראשי האצ"ל בירושלים. היתה זו מכה קשה לארגון המחתרתי, ששעריו נפרצו וחבריו נאסרו והוגלו מן הארץ.
יעקב מרידור, שהיה בקהיר באותו זמן, רצה לרצוח את חילביץ, אולם בגין התנגד בחריפות להתנקשות, טרם שיהיו בידיו הוכחות חותכות לבגידה. שני אנשי אצ"ל, ששרתו בצבא הבריטי, איתרו את חילביץ ומסרו לו את החלטת המפקדה להחזירו ארצה, כדי להוכיח את חפותו. הוא הכחיש את ההאשמות נגדו אך התחמק מלשוב ארצה.
יעקב תבין, שעמד באופן זמני בראש מחלקת המודיעין של האצ"ל חקר ביסודיות את פרשת חילביץ, הביא אותה לבית דין מיוחד של אצ"ל שהתכנס ב-25 במאי 1944 ודן את חילביץ למוות. אולם פסק דין זה מעולם לא הוצא לפועל. חברי האצ"ל עלו על עקבותיו בארצות הברית, אולם הוחלט שלא להתנקש בחייו, כדי שלא לפגוע באינטרסים של האצ"ל שם. "הססנותו" של בגין, עוררה ביקורת חריפה מצד עמיתיו.
גם בהיותו בארצות-הברית נמשכו המגע והקשר בין חילביץ לבין קטלינג. ידוע שקטלינג אף נסע לארצות הברית על מנת להמשיך את הפעלתו כסוכן וקיבל ממנו מידע רב על דרכי איסוף הכספים והציוד של האצ"ל והעברתם לארץ־ישראל. קשה לדעת מה בדיוק עשה חילביץ ואם עשה זאת מטעמים אידיאולוגיים, תמורת בצע כסף, או שניהם גם יחד[8]. גם אם נטיל ספק בעובדה שחילביץ אכן היה זוכה למשפט הוגן, אפשר להתרשם מזהירותו של בגין, שנמנע מלפגוע באדם שאשמתו לא הוכחה.
רצח וולף פידלר
וולף פידלר, רווק בן עשרים ושלוש, שעבד כסניטר בבית חולים 'הירקון', נורה למוות על־ידי אנשי אצ"ל, ב-5 באוקטובר 1944, לאחר שהואשם במסירת מידע לידי הבריטים. הוא נורה ברחוב נחמני בתל-אביב, נפצע אנושות ומת מפצעיו בבית החולים. פידלר, שהיה בהכרה עד מותו, סיפר לשוטרים , שאינו יודע מי ירה בו ומדוע.
ב. חיסול יהודים על־ידי הלח"י
ניסיון ההתנקשות בחיי משה רוטשטיין
משה רוטשטיין, היה למעשה סוכן אצ"ל במשטרה. הוא וכמה מחבריו דגלו באוריינטציה של ז'בוטינסקי ורזיאל, שגרסה שיתוף פעולה עם הבריטים, אך התחושה היתה שהם לקחו את שיתוף הפעולה הזה רחוק מדי. דמותו של רוטשטיין זכתה להתייחסות השלילית ביותר של אנשי לח"י.
הוא היה מעורב ב"הסכם ירושלים", על שיתוף הפעולה בין קבוצת שטרן לאיטליה הפשיסטית. אנשי שטרן ראו בפעילותו של רוטשטיין משום פרובוקציה שנועדה להכתים את מפקדת הארגון בכתם של גייס חמישי. דומה ואישיותו של רוטשטיין היתה מורכבת יותר ממה שמתארים אותה כותבי הרשומות של הלח"י. בחורף 1941 הזהיר את שטרן שהבריטים עומדים לפרסם את תמונתו ותמונות חבריו בעיתונים, ולנקוב פרסים גבוהים למי שיסגירם. גם אנשי ה'הגנה' שחקרו אותו התרשמו לשלילה מאישיותו, כפי שכותב שבתאי טבת: "בכל עדויותיו של רוטשטיין השקר והאמת משמשים בערבוביה, דבוקים זה בזה כתאומי סיאם. אף הממולחים מבין אלו שתחקרו אותו – ביניהם דוד שאלתיאל, ישראל גלילי, שאול אביגור ואפילו הד"ר משה סנה – הרימו ידיים, מתוך ייאוש', כאשר לא עלה בידיהם להוציא מפיו דברים שאפשר להאמין להם".
מכול מקום, כאשר אופי פעולותיו של רוטשטיין הגיעו לידיעת שטרן, הוא ערך "בירור רציני" עם מקורביו, שבסיומו הוצא נגד רוטשטיין "משפט מוות". יעקב אליאב ("ישקה") היה קרוב להתנקש בחייו, אך מכיוון שהיו בבית עוד בני משפחה, לא רצה אליאב לפגוע באזרחים תמימים וביטל את הפעולה. אחר כך הוא נעלם וההתנקשות מעולם לא בוצעה[9].
רצח ישראל פריצקר
ישראל פריצקר, בן 28, יליד רוסיה, נורה ליד ביתו ברחוב פרץ חיות בתל־אביב, ב-3 בספטמבר 1943, בשעה 20:30, לעיני בתו בת החמש. בהלווייתו השתתפו ראשי המפלגה הרוויזיוניסטית שהספידוהו וציינו את מסירותו לתנועה. הרצח היה למעשה סגירת חשבון של אנשי לח"י, עם מי שעמד שנתיים קודם לכן בראש מחלקת המודיעין של האצ"ל (מש"י).
אנשי הלח"י, האשימו אותו, במידה רבה של צדק, בהסגרת חברי 'האצל בישראל' לבולשת הבריטית ב-1941. סביר להניח שפריצקר עשה זאת, משום שהניח ששיתוף פעולה זה, עולה בקנה אחד עם מדיניות המפלגה. ההיסטוריון יהודה באואר טוען, כי כבר ב-1940 הוציא שטרן חוזה על ראשו של פריצקר וכי ( אם נסמוך על עדות ממקורות ה'הגנה'), כמה חברי אצ"ל איימו להרוג את שטרן, אם משהו יקרה לפריצקר. יעקב מרידור החליט לסלקו מהארגון ופריצקר עבר לעבוד ישירות עם מחלקת המודיעין העצמאית של המפלגה הרוויזיוניסטית, שעמדה בקשרים עם המודיעין הבריטי, ללא קשר עם שירותי המודיעין של האצ"ל. אנשי לח"י דווחו ב-1943 למפקד האצ"ל יעקב מרידור על כוונתם זו ותשובתו היתה: "אנו אין לנו דבר נגדו, אבל אם יש ללח"י עניין להעמידו לדין – זה עניינם". בכך נחרץ גורלו. מעולם לא הוסבר מדוע הושהה העונש זמן כה רב ומדוע החליט לח"י שרק פריצקר ייתן את הדין על מסע האצ"ל נגד לח"י, בימים משולהבי היצרים של הפילוג. נראה כי הרצח של פריצקר עזר ללח"י לנקז כעסים ישנים נגד האצ"ל ולהבטיח שהארגון לא ישוב לשתף פעולה עם הבריטים[10].
רצח הבלשים זאב פאלש וחיים גוטוביץ'
הלח"י עשה מאמצים לגלות מי מבין הבלשים היהודים במשטרה הבריטית פועלים נגדם. לשם כך הגדיר אותם כ"מלשינים ובוגדים", תחבולה רטורית מקובלת, שנועדה להצדיק את רציחתם. זאב פלאש וחיים גוטביץ (Gutevitch) נחשבו למסוכנים במיוחד. פאלש, ששירת קרוב לחמש שנים בבולשת הבריטית, נורה ב-13 במארס 1944, בשעות הערב, ברחוב הרצל ברמת־גן ומת מיד. גוטוביץ, שהיה סוכן ה'הגנה' ועבד במטה ה-CID שתים עשרה שנה, נורה למוות, ב-10 במאי, לאור היום, ליד ביתו שברחוב הרצל בתל־אביב. הרוצחים אף הטילו רימון עשן ברחוב, כדי לאפשר את מנוסתם, כנראה גם כדי להפחיד את התושבים ולמנוע הגשת עזרה ראשונה לפצוע. הלח"י הודיע לציבור בכרוז, כי השוטרים נורו "משום הם היו בלשים שכירים, מלשינים וסוכני המודיעין של האויב". באותה הודעה הוזהרו תשעה "בוגדים" נוספים. העיתונות העברית הגיבה בחריפות והוקיעה את מעשי הרצח. לימים טוהר שמו של גוטוביץ והוא הוכנס לספר "יזכור"[11].
הניסיון להתנקש בחיי אפרים אילין
בחורף 1944 ניסו אנשי הלח"י להתנקש בחייו של אפרים אילין, ששרת בבולשת הבריטית והיה מסוכניה הראשונים של מחלקת שרות הידיעות של האצ"ל (מש"י). אילין הגיש למחתרת שירותים חשובים. הוא הבריח במכוניתו את לוחם האצ"ל בנימין זרעוני מבית הסוהר בירושלים והחביא אותו בבית אחותו. כמו כן סייע בהנפקת ויזות לעולים וכמה שנים מאוחר יותר, סייע לאצ"ל לרכוש נשק באירופה. למרות זאת, כבר ב-1939 התעוררו חשדות שהוא משתף פעולה עם הבולשת הבריטית. לאחר הקמת 'האצ"ל בישראל' דרשו אנשים לנקום באילין, בשל קשריו כביכול עם ה-CID. עזרתו להחביא את זרעוני, רכישות הנשק שעשה באירופה עבור האצ"ל, נחשבו כניסיון לטהר את שמו. אך שטרן, שידע על החשדות הללו, התנגד לכך.
איש הלח"י אנשל שפילמן, אמר בראיון לנחמן בן יהודה, כי אנשי הלח"י פנו לאילין בבקשה שיעזור להם להתנקש בחיי קצין הבולשת וילקין. אך משלא הביא את הסחורה, התעצמו החשדות הישנים. המתנקש התקרב לביתו של אילין שבשדרות חן שבתל־אביב. וכיוון אליו את אקדחו, אך מכיוון שאמו של אילין סובבה בבית ונכנסה לקוו האש, לא רצה המתנקש לפגוע בה ואילין נותר בחיים. לא ידוע על ניסיונות נוספים של הלח"י להתנקש בחיי אילין. יתכן והצלחתם להתנקש בחיי וילקין, הרגיעה גם את הכעס הבלתי מוצדק שהצטבר נגד אילין[12].
רצח יוסף דוידסקו
יוסף דוידסקו, לשעבר איש ניל"י, היה סוכן המודיעין הבריטי שהופעל על־ידי ישראל פריצקר, דבר שעלה לו בחייו. החל מ-1921 סייע דוידסקו ל'הגנה', בהמשך גם לאצ"ל ועם הזמן גם ללח"י, בלי משוא פנים. נראה שהמחויבות האידיאולוגית שלו היתה לסייע ליישוב באופן כללי ולאו דווקא לקבוצה ספציפית. אנשי הלח"י טענו כי דוידסקו הוא האיש שהסגיר לבריטים את יוסף סיטנר (גלילי), מי שהיה אחראי במידה רבה על תכנון ההתנקשות בלורד מוין בקהיר. הגם שאין בידינו ראיות ישירות המפריכות את האשמה (כשם שאיש לא המציא מעולם ראיות להוכחתה), אין היא עולה בקנה אחד ככל הידוע על דוידסקו ועל יחסיו עם שירותי הביטחון הבריטיים ועם הארגונים היהודיים. ההיסטוריון יואב גלבר טוען שמקור הפרשה בטעות, שמקורה ב"בנימין" שהיה אחד מכינויו של דוידסקו בש"י ולחוסר מזלו, גם כינויו של המקור, שדיווח לש"י על לח"י במצרים.
מכל מקום, לח"י לא עבר בשתיקה על מאסרו של סיטנר. ביום שני, ה-25 באוגוסט 1945, הגיעו לבית דוידסקו בזיכרון יעקב, ארבעה חברי לח"י. הוא נורה בראשו ומת. איש מהרוצחים לא נתפס. לאחר הרצח, פרסם הלח"י הודעה כי מלשין ושהסגיר לוחמים יהודים לידי הבולשת הבריטית ומשום כך הוצא להורג[13]. להבדיל ממנחם בגין, שמנע את המתתו של חים חילביץ, הבוגד משורות האצ"ל, משום שחשש מטעות, הלח"י לא היסס לרצוח מי שהחשדות נגדו לא היו מבוססים.
חיסולים פנימיים בתוך הלח"י:
גזר הדין של זרעוני
בנימין זרעוני ("אבנר") היה מפקד באצ"ל שהתעמת עם דוד רזיאל, התחרה בו ואף חתר תחתיו. כאשר האצ"ל התפלג, פרש יחד עם 'יאיר'. בהיותו עדיין חבר באצ"ל, נעצר על־ידי הבריטים בירושלים ב-5 באוגוסט 1939. לאחר שהצליח לברוח ממאסר בן שנה, התעוררו ניצני חשדות נגדו, שמא שוחרר על־ידי הבריטים בתמורה לשיתוף פעולה.
בנימין זרעוני וחנוך קלעי, ממפקדי האצ"ל שפרשו עם 'יאיר', ניסו בסתיו 1941 להדיח את שטרן מתפקיד פיקודי ב"האצל בישראל", לתפקיד רעיוני, משום שלא הסכימו עוד עם דרך הטרור שלו ועם הפיכת הארגון לכנופיית שודדים. אולם תהליך ההדחה נכשל וכתוצאה מכך החליטו זרעוני וקלעי לעזוב את הארגון, לא בלי איומים מצדם של חבריהם לשעבר. לאחר שזרעוני וקלעי הסגירו עצמם לבולשת הבריטית, אישר שטרן לחבריו, בישיבה שהתקיימה ב-18 בינואר 1942, לדון למוות את זרעוני, בעוון "בגידתו". יצחק צלניק התנדב לבצע את גזר הדין, אך לבסוף לא עשה זאת, אולי משום שהמשימה היתה קשה מדי. קשה ליישב את הסתירות בין העדויות, אך התמונה העולה היא של חבורה קטנה ורדופה של אנשים, שכמעט ולא ראו אור שמש, הגיעה למצב נפשי רגיש, טעון חרדות, כאשר המרדף אחר האויב ונרדפותם על ידו, משתבשים עליהם, לעתים, בסערת רוחם[14].
גזר הדין של זרעוני
בנימין זרעוני ("אבנר") היה מפקד באצ"ל שהתעמת עם דוד רזיאל, התחרה בו ואף חתר תחתיו. כאשר האצ"ל התפלג, פרש יחד עם 'יאיר'. בהיותו עדיין חבר באצ"ל, נעצר על־ידי הבריטים בירושלים ב-5 באוגוסט 1939. לאחר שהצליח לברוח ממאסר בן שנה, התעוררו ניצני חשדות נגדו, שמא שוחרר על־ידי הבריטים בתמורה לשיתוף פעולה. בסתיו 1941 התכנסה חבורת מפקדי 'האצ"ל בישראל', לישיבה סוערת במיוחד, שארכה מספר ימים. זרעוני וחנוך קלעי ("נוח") הציעו להדיח את שטרן מתפקיד פיקודי לתפקיד רעיוני (ולהחליפו בתפקיד ב"מהנדס" יצחק זלניק), משום שלא הסכימו עוד עם דרך הטרור שלו ועם הפיכת הארגון לכנופיית שודדים. אולם תהליך ההדחה נכשל וכתוצאה מכך החליטו זרעוני וקלעי לעזוב את הארגון, לא בלי איומים מצדם של חבריהם לשעבר. הרוב המכריע, שהחליט להישאר עם שטרן, נזף במפקדים הפורשים: 'מהמחתרת אין יוצאים! אין היתר יציאה, אלא לבית הקברות, בני מוות אתם". למרות שזרעוני לא היה עוד חבר בארגון, החשדות נגדו לא דעכו אלא דווקא התעצמו. לאחר שזרעוני וקלעי הסגירו עצמם לבולשת הבריטית, אישר שטרן לחבריו, בישיבה שהתקיימה ב-18 בינואר 1942, לדון למוות את זרעוני, בעוון "בגידתו". יצחק צלניק התנדב לבצע את גזר הדין, אך לבסוף לא עשה זאת, אולי משום שהמשימה היתה קשה מדי. עדה אמיכל ייבין שגבתה מספר עדויות סותרות בעניין, מפי זרעוני עצמו, מפי צלניק ומפי יהושע זלטר, התקשתה ליישב את הסתירות בין העדויות, אך התמונה העולה היא של חבורה קטנה ורדופה של אנשים, שכמעט ולא ראו אור שמש, הגיעה למצב נפשי רגיש, טעון חרדות, כאשר המרדף אחר האויב ונרדפותם על ידו, משתבשים עליהם, לעתים, בסערת רוחם[15].
גזר הדין של יצחק צלניק
לאחר רציחתו של יאיר על־ידי ג'פרי מורטון, היה יצחק צלניק ("המהנדס"), שהיה אחד מחבריו הקרובים של 'יאיר', המועמד לפיקוד על 'האצ"ל בישראל'. באותם ימים נרדפו חברי הארגון עד צוואר וחייהם עמדו בסכנה מתמדת. בחודש מאי 1942, לא יכול היה צלניק לשאת עוד את הלחץ והסגיר עצמו לידי הבריטים. באותם ימים ספג הארגון הצעיר שורה של כישלונות (ניסיונות הנפל להתנקש בחיי סאונדרס, מורטון, מק־מייקל), דבר שגרם לכמה חברים לחשוד שמא פרובוקאטור חדר לשורותיהם. מכיוון שצלניק לא נפגע, ייחסו כמה חברים את מזלו הטוב לקשריו כביכול עם הבריטים. מספר חברים תכננו להתנקש בחייו של צלניק, אך ההתנקשות לא יצאה לפועל[16]. אנשי הלח"י באותו זמן , יכלו להוציא פסקי דין מוות גם נגד חבריהם הקרובים ביותר.
רציחתו של אברהם וילנצ'יק
אברהם וילנצ'יק, ישב עשרים וששה חודשים במחנה העצורים בלטרון ושוחרר בפברואר 1943, עם התחייבות להתייצבות יומית בתחנת המשטרה. הוא התייצב בפני ראש מועצת הרצליה וסיפר לו כי שינה את דעותיו הפוליטיות וברצנו לעזוב את הלח"י. עקב כך, המליץ הלה בפני המשטרה וזו פטרה אותו מחובת ההתייצבות. היו שחשדו בו שמסר לבריטים מידע על הלח"י תמורת שחרורו. מכול מקום, הוחלט להוציאו להורג באשמת בגידה. ב-25 בפברואר, בשעה 16:15, נורה ליד ביתו, על ידי אחד מאנשי לח"י. הוא היה בן עשרים ושש במותו והותיר אחריו אשה וילדה. למרות שניטען לאחר מותו כי היה מלשין, ולמרות שמתתיהו שמואלביץ' מעיד כי פגש את החוקר דיי (Day) ב-1969 וכי שמע ממנו שוילנצ'יק מסר עדויות תמורת שחרורו, מסכימים עוקב, רזניק ו'ספר תולדות ההגנה', כי הסיבה העיקרית לרצח היתה סירובו לחדש את פעילותו בלח"י, ויישומו, הלכה למעשה, של שירו של יאיר, "משורה ישחרר רק המוות"[17].
חיסולו של אליהו גלעדי
פרשת אליהו גלעדי ("שאול") היא, עד עצם היום הזה, מן הפרשיות העלומות בתולדות לח"י. אך מעט ידוע עליו ועל נסיבות חיסולו. אליהו גלעדי עלה ארצה ב-1937 או 1938. הוא הצטרף לפלוגות בית"ר בזיכרון יעקב ובלט כחבר אצ"ל מסור, כריזמטי ואמיץ. ב-1940 הצטרף אל הפלג של יאיר. מגרעתו העיקרית היתה אי יכולתו לקבל מרות, הוא הושפע מאד מהמהפכנים הרוסיים של המאה ה-19. גלעדי האמין כי המטרה מצדיקה שימוש בכל האמצעים ובעיקר חיסול הדרגתי של כל המתנגדים למהפכה. גלעדי טען שיש לבצע פריצות, שוד וגניבות כדי לשקם את מצבו הכספי של הארגון ולהשתמש בטרור כנגד מפקדי ה'הגנה', מפקדי האצ"ל, ראשי מפלגות ועוד..
עם הזמן הצטברו עדויות לא מחמיאות על אישיותו הקשה של גלעדי, ושמועות שהוא שותה לשכרה ופולט סודות על מבצעי המחתרת.
יצחק יזרניצקי (שמיר) לעומתו גרס שיש להשתמש ביישוב בפעולות הסברה בלבד, להתאמן לצבור כוח, ובבוא העת להנחית מכות עזות על השלטון הבריטי.
לשני המנהיגים היו חסידים נלהבים בארגון ובמהרה עמד הארגון בפני פילוג לשני מחנות עוינים. בשלב מסוים הצליח יזרניצקי לשכנע את חבריו כי יש להיפטר מגלעדי. הגרסה המקובלת ביותר, מספרת כי גלעדי הוזמן לחולות ראשון לציון, לשיעור נשק. למרות שהיה חמוש, מישהו מאחור ירה כדור בראשו והרגו. אין הוכחה שיזרניצקי אכן רצח את גלעדי, אך אין עוררין שהוא היה האחראי, או לפחות שהיה דמות מרכזית בביצוע ההתנקשות. לאחר ההתנקשות הוא כינס את שלושה עשר המפקדים הבכירים של הלח"י בחולות בת-ים וסיפר להם על ההתנקשות בחיי גלעדי. העובדה שעשה זאת לאחר ההתנקשות, מלמדת על כך שיזרניצקי לא היה בטוח שיקבל גיבוי למעשה ההתנקשות מלכתחילה, בשל הפופולאריות של גלעדי. כל השלושה עשר אישרו בדיעבד את ההחלטה ואת ההתנקשות. נראה כי ההתנקשות גיבשה את מעמדו של יזרניצקי כמנהיג והיוותה אותן אזהרה למתנגדיו. בראיון נדיר התבטא יזרניצקי, כשנקרא כבר שמיר, ש"היה זה מקרה מאד טרגי, שקשה מאד לדבר עליו. בתנאים של אז, לא היה כל מוצא אחר" [18].
ג. הוצאה להורג של יהודים על־ידי ה'הגנה'
בעקבות גל החיפושים והמאסרים, שבאו על ארגון ה'הגנה' בראשית 1940, התברר למרכז ה'הגנה' כי השלטונות מתנכלים לעצם קיומו של הארגון ולשם כך הקימו רשת ריגול שנעזרה בבוגדים ובמלשינים יהודים. פעולותיהם של המלשינים קשורות ככל הנראה להגברת הלחץ של שלטונות המנדט, להסגיר לידיהם נשק בלתי לגאלי. הנהגת הישוב היתה מודאגת מהתופעה ותחנת הרדיו "קול ישראל" הזהירה סוכנים יהודיים, שיפסיקו את פעילותם, אחרת ישלמו עלייה בחייהם. על שאול מאירוב ("אביגור") הוטל להקים "מחלקת ריגול נגדי (ר"ן), שתסכל את מזימותיהם של השלטונות. הוחל בעיקוב ובבילוש אחר חשודים. בשנת פעולתו הראשונה של הר"ן הוצאו ששה גזרי דין מוות, שבוצעו על־ידי חוליות מיוחדות של לוחמים, שחבריהם הוחלפו מפעם לפעם. נתון שאין לו אח ורע בתקופה שקדמה לה או שבאה אחריה. יצחק שדה, מי שנחשב לאבי תורת הלוחמה הזעירה ב'הגנה', הקפיד על שמירת כללי מוסר, אף בשעה שנוקטים בטרור אישי. את הערך הזה למד, לדבריו, מהס"רים אשר בתקופה המהפכנית ברוסיה, נקטו בשיטה של טרור אישי, תוך הקפדה שלא לפגוע בבלתי לוחמים.
ברוך ויינשל
היהודי הראשון שהוצא להורג היה ברוך ויינשל, שהואשם במסירת ידיעות לבריטים בנוגע לעלייה הבלתי לגלית. תחילה התכוונו אנשי הפו"ם להזהירו. כמה מאנשי היחידה תפסו אותו בסמטה שקטה בחיפה ואחד מהם, אורי אורקיויץ', החל להלום בראשו בצינור מתכת. ויינשל הצליח להוציא מכיסו אקדח, ירה לעברו והרגו.. הדבר הגביר את המוטיבציה של הפו"ם לחסל אותו ולאחר התחמקות נוספת שלו, הצליחו לוחמי היחידה להרוג אותו בחיפה, באוקטובר 1940, זמן קצר לאחר שנשא אישה. היה זה מקרה מובהק של הוצאה להורג כאזהרה וכנקמה. במקרה זה היו אנשי ה'הגנה' הקטגור, השופט והתליין גם יחד.
אוסקר אופלר
הוצא להורג ב- 1940. הבלש הבריטי ג' פ' מורטון, סיפר בזיכרונותיו שהשתמש בשירותיו של מודיע יהודי אמיץ לב ושילם לו על כך. המודיע, שכונה "יעקב", התגורר במשמר השלושה שבגליל התחתון ("Mishmar Shalosh"). "יעקב" היה אחראי להסגרת הסליק של משמר השלושה, שנחשף על־ידי הבריטים ב-6 בינואר 1940. לאחר חקירה ארוכה מצאה ה'הגנה' כי המלשין היה יהודי בשם אוסקר או[פ]לר ולאחר משפט [?] נגזר דינו למות. מורטון דיווח כי אופלר נורה בששה כדורים ולחזהו הוצמד פתק: "נידון על־ידי בית המשפט הצבאי היהודי, נידון למוות והוצא להורג". למורטון לא היה ספק שמדובר ב'הגנה'. ארכיון תולדות ההגנה אינו מספק מידע נוסף בפרשיה זו. אולם, מורטון ו'ספר תולדות ההגנה' מדווחים על חיפוש בריטי מוצלח שהביא לחשיפת הסליק בבן שמן ב-22 בינואר 1940. שהיה, אליבא ד'מורטון, פרי "עמלו" של אופלר
משה סבטני
הוצא להורג ב-3 במאי 1940.
יצחק שדה הטיל על דב גולדמן לחסל את המלשין. גולדמן תכנן להרגו בחדר השינה, אך בסיור מקדים התברר כי סבטני נוהג לישון במיטה כפולה עם אשתו. מכיוון שלא רצו להרגה, הורה שדה לשנות את התכנית וסבטני נורה כשהיה לבדו בחדר מדרגות. הוא הגיע כשהוא פצוע לבית החולים 'הדסה' בחיפה. ד"ר חנה שטרנפלד, רופאה בבית החולים ופעילה ב'הגנה', שידעה מראש על ההוצאה להורג, החליטה להפר את שבועת הרופאים ולהניח לו למות. הנימוק: "הכוח הלאומי של ה'הגנה' יותר חזק מהכוח הרפואי". כאשר הוכנס שטרנפלד לחדר הניתוח הוא עוד נשם ושטרנפלד קראה להרגו. כעבור עשרים דקות הוא כבר לא נשם והיא ברכה "תודה לאל"[19].
יצחק שרנסקי
הוצא להורג בתל־אביב, ב-12 במאי 1940.
לאחר משפט שדה שערכה לו ה'הגנה', שלא בפניו, יצאה לעקוב אחריו חוליה שהורכבה משלושה גברים ושתי נשים. הם ראו אותו מטייל עם בתו בת השלש, אך לא רצו לרצוח אותו בנוכחות בתו הפעוטה. הם המתינו עד שהחזיר את הילדה, יצא לטייל עם מכרים ואז חוסל[20].
ברוך מנפילד
הוצא להורג בחיפה, ב-25 ביוני 1940. אין פרטים נוספים על הנסיבות שהביאו להריגתו, למעט ידיעות על שיתוף פעולה עם הבריטים.
ולטר שטראוס
עולה מאיטליה בן עשרים וחמש, נורה למוות, ברחוב מאה שערים בתל־אביב, ב-3 ביולי 1940. הוא נחשד כי מידע שמסר הוביל את הבריטים לגילוי הסליק בגן יבנה, ב-3 במארס, 1940.
משה יעקב מרכוס
חייל בצבא הבריטי, בן עשרים ושתים. נמצא מת מירי של שלושה קליעים ליד כפר את"א, ב-25 באוגוסט 1940. הבדיקה שלאחר המוות העלתה שהוצא להורג ביום שישי, 21 באוגוסט. צדוק אשל מתאר מקרה בו הפו"ם בחיפה הוציא להורג חייל יהודי בשם י"ק. נראה כי י"ק הוא למעשה יעקב מרכוס. ב-1941 הוצא להורג נוטר שהלשין לבריטים על מיקומו של סליק בסג'רה וגרם לחיפוש בפיקודו של קצין הבולשת מורטון[21].
סיכום
בתקופה הנחקרת, אירעו מקרים רבים של הרג יהודים ללא משפט, על ידי האצ"ל והלח"י, וגם על ידי ה'הגנה'. ארגונים אלו הפעילו טרור פנימי נגד יהודים, שכלל חיסולים של מי שנחשבו לבוגדים או מלשינים, מבלי לתת להם הזדמנות למשפט הוגן, דבר שהיה מסובך במציאות של מחתרת. מהמקרים שתארנו קשה להבחין מתי הוחלט על ליטול את חייו של אדם מסיבות של הרתעה ומתי מסיבות של נקם.
ארגון ה'הגנה' בתקופה זו, נקט לא אחת במעשי נקם, גם כלפי יהודים. יצחק שדה הקפיד על כך שאף בשעה שנוקטים בטרור אישי, יש לשמור על כללי מוסר. יחד עם זאת, מדובר כאן בפעולות של הרג, שלא לשם הגנה עצמית ויש בכך חריגה חמורה מכללי המלחמה ומערכי טוהר הנשק'. היו אלו מעשי הרג , שלא לצורך הגנה עצמית ומשום כך ראויים להיחשב כמעשי רצח. "הפורשים" הרבו במעשי נקם, במיוחד הלח"י, שהתעקש להתנקם באנשי האצ"ל שנחשדו על ידו בשיתוף פעולה עם הבריטים בראשית מלחמת העולם השנייה ונטר להם על רדיפת אנשיו, במסגרת מה שכונה לימים "הסזון הקטן".
מעשי הרצח של "הפורשים" עשו להם כנפיים וזכו לתהודה ציבורית גדולה יותר ממעשים שבצעו חברי ה'הגנה', מעשי הרצח של האצ"ל, שכללו גם הוצאות להורג של יהודים, עוררו נגד הארגון זעם רב מכל שדרות היישוב המאורגן וגררו גינוי מקיר לקיר. לעומת זאת, מעשי רצח שבוצעה ה'הגנה', החל מרציחתו של דה האן ב-1924 ועד לרצח הקורפורל מרדכי ברגר ב-1947, לא זכו לגינויים כאלה, הן משום שה'הגנה' היתה בלבו של הקונצנזוס וחשוב מזה, מעשים אלו עמדו בדרך כלל בניגוד לדעתם ובניגוד לתפיסת העולם של ראשי היישוב.
למרות שמספר המקרים שבצעו "הפורשים" גדול הרבה יותר משל ה'הגנה' ולמרות שמעשי ההרג שביצעו, ניכרים יותר דחפי נקם מאשר באלו של ה'הגנה', הם הוכיחו שידם קלה יותר על ההדק, אף אחד מהארגונים איננו יוצא נקי מפרשה אפלה זו.
[1] 'טוהר־הנשק', ערך וצורך, הינו נושא טעון הניצב במחלוקת היסטורית, ערכית ואקטואלית, עד ימינו אלו. ראו למשל: ט' משה, 'שאלת טוהר הנשק וטוהר המצפון', משפט וצבא, 9, 1988, עמ' 7-11; מ' פעיל, 'טוהר הנשק והמקצועיות הצבאית והמשפטית', שם, עמ' 13-17; א' קדמי, 'נתן אלתרמן על צה"ל ועל טהר הנשק', עיתון 77, 96-97, 42, 1988, עמ' 13-17; י' אלון, 'חינוך להומאניות בעיתות מלחמה (קטעים מתוך דברים שנאמרו בטקס חלוקת תעודות – בוגר באוניברסיטת חיפה 5.2.1970)', שדמות, פ'ח-פ'ט, תשמ'ד, עמ' 61-67; ג' אופז, 'מוסר בעת מלחמה; שיחת חברים', מבפנים, מ'ה (1-2), 1983, עמ' 14-27; י' ביטמן, 'מהרהורי הזמן הזה, דברים שנאמרו ב'יד טבנקין', ב-28 באוקטובר 1982, מבפנים, מ'ה, 45-48, 1983, עמ' 45-58.
[2] כשישים שנה לאחר הרצח פורסמו שני ספרים בנושא זה: ש' נקדימון וי' מייזליש, דה־האן, הרצח הפוליטי הראשון בארץ־ישראל, תל־אביב, 1985, (להלן: נקדימון, דה־האן), אשר נכתב מנקודת מבט ציונית וד' הלוי, רצח בירושלים – על פרשת פרופ' דה האן ויחסי דתיים-חילוניים בירושלים של שנות העשרים, בני ברק, 1986 (להלן: הלוי, דה ה-אן); א' אילני, התנקשויות פוליטיות בארץ־ישראל, ירושלים, 2004, 16-19; י' עילם, ממלאי הפקודות, ירושלים, 1990 (להלן: ממלאי הפקודות), עמ' 130. הארץ, 2 בינואר 1920. על פגישתו עם לורד נורת'קליף, ת' שגב, "ההגדה לבית פורוש", הארץ, 12/01/01. ראה גם: תזכיר שנאורסון על הלך הרוחות בקרב היהודים בירושלים, 9 במארס 1920 (את"ה, תיק שניאורסון, מס' 11). ביטוי לתחושות הקשות במחנה הציוני כלפי דה האן, ראה: ר' בנימין, "יעקב דה-האן", הארץ, 28/11/1923, עמ' 4.. י' אילן, "איש חידה: הרצח הפוליטי הראשון בארץ", עת-מול, ירושלים, אוגוסט 1995, גיליון כ' 6 (122). על פגישתו עם לורד נורת'קליף, ת' שגב, "ההגדה לבית פורוש", הארץ, 12/01/01. ראה גם: תזכיר שנאורסון על הלך הרוחות בקרב היהודים בירושלים, 9 במארס 1920 (את"ה, תיק שניאורסון, מס' 11). ביטוי לתחושות הקשות במחנה הציוני כלפי דה האן, ראה: ר' בנימין, "יעקב דה-האן", הארץ, 28/11/1923, עמ' 4
[3] . ראה בהרחבה: ג' חסקין, "מקומם של שיקולים אתיים-מוסריים בהפעלת הכוח ויישומם בפועל בתקופת המנדט", עבודה לקבלת תואר דוקטור שהוגשה לסינאט אוניברסיטת חיפה בינואר 2007. פרקים ה' וו').
[4] "לא תרצח, אל היישוב! אל הנוער! ('אומר לעם', 29/7/1939). בין החותמים: הפרופסורים מרטין בובר, ש"ה ברגמן וגרשון שלום; העיתונאים משה מדזיני וגרשון אגרונסקי; הבנקאי לאון רקאנטי, הפרקליט מרדכי אליעש; הסופר גרשון שופמן והשחקנית חנה רובינא).
[5] "זכרו, כי הצו 'לא תרצח' לא חל על אויב; אותו משה רבנו שנתן את 'לא תרצח' הרג את המצרי ויטמנהו בחול".
[6] הנהלת הסוכנות החליטה על הקמת היחידה המיוחדת, בהתאם לבקשתו של בן גוריון ולהצעתו של יוחנן רטנר, ראש המטה הארצי של ה'הגנה'. ראה בעניין זה: סת"ה, כרך ב', חלק שני, עמ' 1045; דיפלומטיה ומחתרת, עמ' 46, הערה 38; בר זוהר, בן גוריון, א, עמ' 399; כרונולוגיה, עמ' 95. ראה גם: אשל- מערכות, עמ' 187-188]. על אופי הפעולות, ראה: עדות ניוטוב שמואל (מפקד הפלוגה המיוחדת בתל־אביב), את"ה, תיק 81.54. אחד מיעדי הפו"ם, שלא יושם, הלכה למעשה, היה טיפול בארגונים הפורשים.
[7] י' קורן, 'מדוע נרצח מיכאל וקסמן', דבר, 30.5.1986; עמ' 10-11; ניב, ג', עמ' 41; סת"ה, כרך ג', חלק ראשון, עמ' 483 ניב, ג', עמ' 41; דבר, 23/5/1986; ; ניב, שם, עמ' 40-41; פ' יורמן, מ' פעיל, מבחן התנועה הציונית 1931-1948 – מרות ההנהגה המדינית מול הפורשים, תל־אביב, 2003 (להלן: פעיל ויורמן), עמ' 76.
[8] על פרשת חילביץ: המשולש הארץ־ישראלי, עמ' 130-128; רשימת חילביץ באצ"ם; את"ה, חט' 47, גליל 100, 083, חיים קורפו – תדפיס אישי; יהודה נאור – תדפיס אישי, גליל 100, 283. יעקב חילביץ תואר בדו"ח הבולשת כ"איש האצ"ל לשעבר, המצוי כעת בקבוצת הקיצונים של כצנלסון ולס" (חברי התנועה של השתייכו ללח"י) [את"ה, חט' 47, גליל 9, 859-856, 11.6.1942 – הרינגטון אל מפקד ה-C.I.D. בנושא 'מס חזית ישראל]. יעקב חילביץ תואר בדו"ח הבולשת כ"איש האצ"ל לשעבר, המצוי כעת בקבוצת הקיצונים של כצנלסון ולס" (חברי התנועה של השתייכו ללח"י) [את"ה, חט' 47, גליל 9, 859-856, 11.6.1942 – הרינגטון אל מפקד ה-C.I.D. בנושא 'מס חזית ישראל]. א' לנקין, סיפורו של מפקד אלטלנה, תל־אביב,1967 (להלן: סיפורו של מפקד אלטלנה), עמ' 70-71;א' לבני, 'המעמד', מבצעים ומחתרת, סיפורו האישי של מפקד המבצעים של הארגון הצבאי הלאומי, תל־אביב, 1987 (להלן: המעמד), עמ' 116; לפידות, יהודה, בלהב המרד, מערכות אצ"ל בירושלים, תל־אביב, 1996 (להלן: בלהב המרד), עמ' 90-94;. בגין שסירב להוציאו להורג בהתבטא בזיכרונותיו: "חששתי מפני טעות. דרשתי הוכחות מלאות. לא העליתי על דעתי כי איש מסוגל ליפול לתהום כה עמוקה'"(המרד, עמ' 153). על הזווית הבריטית: ראיון של אלדד חרובי וישראל הרן עם קטלינג, לונדון, אוקטובר,1997, א' חרובי, "מחלקת החקירות הפליליות של המשטרה הבריטית בא"י, 1920-1948", חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת חיפה, נובמבר, 2002 (להלן: חרובי-דוקטורט), פרק ה', הערה מס' 23.
[9] על פעילותו של רוטשטיין במש"י, ראה י' גלבר, שורשי החבצלת, תל־אביב, 1992, עמ' 191; על מעורבותו בקשר עם האיטלקים, ראה: סקירה על 'פעולות הסוכנים האיטלקים בארץ וידיעות כלליות משנת 1937', (ללא תאריך), מ"ז, תיק כ 2/6/31-4. ראה גם: שורשי החבצלת, עמ' 275. ב-7 באוקטובר 1941, אסרה ה'הגנה' את רוטשטיין הוא נחקר במשך זמן ארוך וכנראה עונה (כתוצאה מכך תהומי ומ' קפלן הואשמו ונשפטו). סת"ה, כרך ג', חלק ראשון, עמ' 244-245). (ש' טבת, 'למה דווקא הוא', הארץ, 20/4/1998. ראה גם ר' אלטמן, 'איפה המסמכים', הארץ, 20/5/98) על תכנית ההתנקשות ראה: עדות משה סבוראי, לעדה אמיכל-ייבין, בארגמן, עמ' 262, הערה מס' 6; י' אליאב, מבוקש, ירושלים, 1983 (להלן: מבוקש), עמ' 187-189..
[10] על פעילותו של פריצקר: את"ה, חט' 47, גליל 9, 444-442, סיכום C.I.D. מס' 16/43, 19.9.1943; על הרצח: הארץ, 5/9/1943, עמ' 4; 6/9/1943, עמ' 2; על פעילותו של פריצקר במש"י, ראה גם שורשי החבצלת, עמ' 292. דיון ארוך בפרשת ישראל פריצקר, על כל היבטיה, ראה: ש' טבת, השנים הנעלמות והחור השחור, תל־אביב, 1999, עמ' 310-326. ראה גם: ש' טבת, 'גאון מודיעיני', הארץ, 17/10/1999. על הסיבות לרצח: שלמה רזניק, 'תנועת מחתרת בחברה סקטוריאלית, דיוקן חברתי של לוחמי חירות ישראל"', עבודת מוסמך בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת־גן, 1986 (להלן: רזניק – תנועת מחתרת), עמ' 186-187
[11] הארץ, 11 במאי, 1944, עמ' 4; מ"ז כ4, 1/21; הארץ, 11 במאי, 1944, עמ' 4; מ"ז כ4, 1/21. הצופה, 16/5/1944. במאמר ראשי יצא העיתון נגד מעשי האלימות המתבצעים על־ידי אותם אנשים 'הרואים את עצמי גואלים ומצילים, לוחמי מלחמת העם וחירותו. עמדת היישוב איה חשובה בעיניהם כלל והם פועלים ועושים למורת רוחו ולמרות התנגדותו". על הפרשה ראה: ש' נקדימון, 'טעות בחיסול', ידיעות אחרונות, מוסף ראש השנה, 20.9.1998. ע' כץ, לוחמי חירות ישראל (לח"י), תל־אביב, 1987, עמ' 32; חיילים אלמונים, עמ' 259; ניב, ג', עמ' 42. פעיל ויורמן, עמ' 121; מאינתיפדה למרד, עמ' 137
[12] על פרשת אילין ראה: ניב, ב', עמ' 275; בארגמן, עמ' 160 ; סיפורו של מפקד אלטלנה, עמ' 270; ובעיקר: א' אילין, על החתום, תל־אביב, 1985 (להלן: על החתום), עמ' 87-88 בן יהודה, רציחות, עמ' 195-196.
[13] יוסף דוידסקו, יליד זיכרון יעקב ב-1891. בגיל 21 הצטרף לשורות 'הגדעונים'. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התגייס לצבא העות'מאני, שוחרר לאחר זמן קצר ועבר ל'ניל'י' ואף זכה לתעודת הוקרה על שירותו למען האימפריה [על פעילותו המודיעינית בניל'י, ראה: שורשי החבצלת, עמ' 10, 11, 14, 18, ראה גם, ארכיון בית אהרונסון, תיק יוסף דוידסקו] . החל מראשית הכיבוש הבריטי, עבד בשירות המודיעין. בשל יכולתו ללבוש זהות ערבית ולהביא ידיעות מהמגזר הערבי, שירת המחלקה הערבית של המודיעין [שורשי החבצלת, עמ' 36, 37, 48, 50, 10, 107, 108, 111-113, 115, 120, 124, 125, 131, 137, 138 146, 187-192, 234-236, 474, 567, 664; י' אפרתי, א' לבנה, י' נדבה, ניל'י : נילי-תולדותיה, ירושלים, 1980, עמ' 330; ניב, ב', עמ' 40, 263, סת"ה, כרך ג', חלק ראשון, עמ' 519; בארגמן, עמ' 212 , הערה מס' 1]. על קשרי דוידסקו ('זמרוני'), עם הש'י, ראה: שורשי החבצלת, עמ' 14, 506, 528-531. על הרצח, ראה גם: ד' קרפל, '1945, כדור בראש', העיר, 2.3.1990, עמ' 25-29 (להלן: קרפל-העיר); חיילים אלמונים, עמ' 342; מבוקש, עמ' 274-275. אליאב טוען שבר גיורא ירה שתי יריות בראשו. בנאי טוען ששניהם, בר גיורא ויהודאי ירו בו (חיילים אלמונים, עמ' 342), הארץ (21/8/1945) ו-Palestine Post (21/8/1945) טוענים שנורו שתים עשרה יריות.
[14] ילין מור-לח"י, עמ' 5-23; 85-87; 122-125; 182-186; 428-429; על החתום, עמ' 91. לדעת ניב, הבריטים ייחסו את בריחתו של זרעוני לג' רפאלי Jo Refaeli)), סוכן כפול של האצ"ל, שעבד עבור הבריטים וסייע לזרעוני להימלט (ניב, ב', עמ' 261) על הפרשה ראה גם: בארגמן, עמ' 267; י' ברמן, בימי סער, תל־אביב, 1993, עמ' 135; י' ויינשל, הדם אשר בסף, תל־אביב, תשט'ז (להלן: הדם אשר בסף), עמ 202-209.
[15] ילין מור-לח"י, עמ' 5-23; 85-87; 122-125; 182-186; 428-429; על החתום, עמ' 91. לדעת ניב, הבריטים ייחסו את בריחתו של זרעוני לג' רפאלי Jo Refaeli)), סוכן כפול של האצ"ל, שעבד עבור הבריטים וסייע לזרעוני להימלט (ניב, ב', עמ' 261) על הפרשה ראה גם: בארגמן, עמ' 267; י' ברמן, בימי סער, תל־אביב, 1993, עמ' 135; י' ויינשל, הדם אשר בסף, תל־אביב, תשט'ז (להלן: הדם אשר בסף), עמ 202-209.
[16] לפרישתו של צלניק קדמו חילוק דעות אידיאולוגיים בתוך לח"י ועל חבריו ריחפה סכנת פילוג. טוביה חן-ציון, שהנהיג את הקבוצה הגדולה יותר והראשונה שנקראה 'לח"י', סיפר בעדותו לצבי צמרת, איים על החבורה המצומצמת יותר, שכלל בין השאר את צלניק, צבי פרומין ויהושע כהן, בעונש מוות, אם ייפרשו מן הלח"י (עדותו של חן-ציון לצבי צמרת, 2/2/1973 על פרשת צלניק, ראה: ילין מור – לח"י, עמ' 86-87; חיילים אלמונים, עמ' 113; ניב, ג', עמ' 183; סת"ה, כרך ג', חלק ראשון, עמ' 505.; כץ-לח"י, עמ' 20ראה גם ראיון של טוביה חן ציון עם צבי צמרת, צ' צמרת, 'הפעילות החינוכית של הלח"י', עבודת גמר לתואר מוסמך, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1974, עמ' 114.
[17] מתתיהו שמואלביץ', בראיון שנתן לצבי צמרת ב-5 במארס 1973, במסגרת המרכז לתיעוד בעל פה, המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית ירושלים, עמ' 17; ש' רזניק, "תנועת מחתרת בחברה סקטוריאלית, דיוקן חברתי של לוחמי חירות ישראל", חיבור לשם קבלת תואר מוסמך של אוניברסיטת בר אילן, רמת־גן, 1986 (להלן: רזניק-תנועת מחתרת), עמ' 179. לתיאור והערכות של הרצח, ראה גם: סת"ה ,כרך ג', חלק ראשון, עמ' 506; מרבד אדום, עמ' 243; המעש השחור, עמ' 10 ; מבוקש, עמ' 375.
[18] על אליהו גלעדי: מתתיהו שמואלביץ', בראיון שנתן לצבי צמרת ב-5 במארס 1973, במסגרת המרכז לתיעוד בעל פה, המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית ירושלים, עמ' 17). לימים העיד דוד ניב, כי גלעדי, הגם שהיה בחור מוכשר, נודע כ'חמום מוח'. טרם שעבר ללח"י הכיר אותו כ'חולה הדק', כבחור לא מאוזן, אשר התעלל בחבריו ובכל אחד מהם ראה בוגד. כמו כן התנכל לבחורות על רקע מיני (ש' צדקא, 'הילד הזה הוא אני', כותרת ראשית, 28/9/83, עמ' 31-32). על פרשת גלעדי נכתב רבות: ראה: ת' שגב, 'תעלומת השלד בארון', הארץ, (מוסף), 14/11/1981, עמ' 8-9, 31 (להלן: שגב-תעלומת); ש' טבת, 'למה דווקא הוא', הארץ, 20/4/1998; אלדד ישראל (שייב), מעשר ראשון – פרקי זיכרונות ומוסר השכל, ירושלים, תשי'ג (להלן: מעשר ראשון), עמ' צ'; אריה קוצר טוען כי גלעדי נורה בגבו (א' קוצר, מרבד אדום: דרכי עם יאיר, תל־אביב, 1977 (להלן: מרבד אדום) , עמ' 189-190 ;חיילים אלמונים, עמ' 145-143; י' שמיר, סיכומו של דבר, תל־אביב, 1994; עמ' 59-56; הזקן ואני עמ' 98-97.
[19] עדות שלמה שמיר, את"ה 84/11; מצביא ללא שררה, עמ' 172; ש' נקדימון, 'טעות בחיסול', ידיעות אחרונות, גיליון ראש השנה, 20/9/1998. סת"ה, כרך ג', חלק שלישי, עמ' 1630
[20] עדות שייקה ירקוני לצביקה דרור, מצביא ללא שררה, עמ' 172.
[21] על החיפוש, ידיעות ש'י מ-26/3/40. על הרצח: הארץ, 30/8/1940, עמ' 4. ראה גם : צ' אשל, מערכות ה'הגנה' בחיפה, תל־אביב, 1978 (להלן: מערכות ה'הגנה' בחיפה), עמ' 268-271; שלום על הרובים, עמ' 62, על סמך ראיונות של רזיאל ממט עם חיימק'ה לבקוב. לדברי ממט, בראיון טלפוני עמי, ב-29.6.06 ביקש ממנו לבקוב לסגור את רשם הקול כשנקב בשמו של הנוטר.
נדמה לי שאוסקר אופלר הוא מי שאפרים דקל בספרו "עלילותת ש"י" בעמ' 274 כינה "בוגד מנוון וחדל אישים". התוכל לאשר זאת ?
http://wp.me/p22Zl4-sC
יוסף גלעד.היה בטוח שגילי חסקין חקר ומכיר את מקרה רצח אריה לוי מכל הצדדים. זאת היתה אחת הפאשלות הגדולות של לח"י שלא נסלח לה אף בין החברים.
רשימה מרשימה
לא כתבת על ההוצאה להורג הנוראית ביותר. רצח אריה לוי. חבר הלח"י. פטריוט, שהוצא להורג על ידי חבריו.
שמואל, לא?
על ברגר: http://wp.me/p22Zl4-sC
שולץ ברמת ישי נירצח על ידי אירגון בכניסה לכפר היה להם מיסעדה
גם היום זה מיסעדה על יד תחנת הדלק בן יחיד בן 24
הקטע שעוסק בבנימין זרעוני מופיע פעמיים.
תודה. אבדוק
בעיתון המשקיף 9/7/1948 (עמוד 6) מדווח על נערה יהודיה בשם רוזה ביזר שהלח"י בירושלים הרג באשמת ריגול לטובת הבריטים אחרי צאתם מהארץ
שלום! אני מחפשת מידע על ליאון פסטינג. הוא עלה ארצה לפני מלחמת העולם השנייה ווהצטרף לאצ״ל. תודה רבה
נסי בארכיון האצ"ל. הם מאד משתפים פעולה
תודה רבה!! ניסיתי ב קבצים של ה אצ״ל ושום דבר לא מופיע. כן יכולתי לגלות שהוא שינה את שמו לאריה מצודתי והוצא להורג על ידי האצ"ל אולי בשנת 1946 בנסיבות לא ברורות. הוא היה הבן דודה של אמי.
נסי בארכיון של מצודת זאב
תודה רבה
תודה רבה
כפי שראיתי חלה טעות בשנה שנכתב אצלך באתר על רצח החייל היהודי בצבא בריטניה משה יעקב מרכוס בכפר עטה לפי עתון הארץ 30.8.1940 לא שנת 1940 אלא 1942 צריך להיות ואכן בתאריך זה מופיע הידיעה בעתון הארץ,וכן גם הידיעה מופיע בעתון הצופה בתאריך 28.8.1942 .
שלום גילי נכון זהו מאמר ישן אבל נהנתי מאוד לקרוא את העובדות והשיח בנושא הזה שבעיני מאוד לא מדובר מאוד מובן למה, אבל בכל מקרה זה חשוב.
לאחרונה נתקלתי בידיעה בעיתון הבוקר מה08,07,1948 בידיעה נאמר שהלח"י רצחו את רוזה בייזר באשמת ריגול, האם ידוע לך על המקרה או שאולי תוכל להפנות אותי לחומר בנושא?
כרגע בחיפוש ראשוני בגוגל לא הצלחתי למצוא דבר בנושא.
אשמח לתשובתך, רוב תודות, שבוע טוב והרבה בריאות!
שלום. לא זכור לי. לא עסקתי בכך שנים. כדאי לבדוק בארכיון לח"י. אולי גם בארכיון ה'הגנה'
ברוך ויינשל וגם ברוך מנpילד זה אותו האדם אלא ששמו היה ברוך ויינפלד.
תודה. קשה להבין זאת מן התעודות. תוכל לשתף אותי במקורותיך?