קול הדרך – אורי צפריר

סיפורו של לוחם מטכ"ל

כתב: גילי חסקין; ‏17/12/2023

בקרבות בעוטף עזה, נהרגו עשרה חיילים מסיירת מטכ"ל, יחידה שבמקורה, נועדה לתפקידים מודיעיניים. הרעיון הראשון, שהגה המייסד אברהם ארנן, היה להקים יחידה של מסתערבים, אבל למקרה שייחשפו, שיידעו גם להילחם. בתחילה לקח עולים חדשים ממצרים. כמה מהם הצליחו, כמו למשל, יחיאל אמסלם ז"ל, שעלה מסוריה ונהרג במלחמת ששת הימים. דמותו נתנה השראה לאבשי, גיבור סיפורו של אלי עמיר. היה את רון לוי, עולה חדש ממצרים, לימים הפסיכולוג הראשי של צה"ל, אלי מירון ואחרים. אך בשלב זה, מרביתם לא התאימו, עד שמאיר הר ציון, הציע לארנן, לגייס "קיבוצניקים בלונדיניים וכחולי עיניים ממשמר העמק". באופן מסורתי היו ביחידה כמה ירושלמים, מישהו מרמת השרון, כמה מנהלל ומניר בנים, אבל במשך שנים היתה זו הגמוניה של בני קיבוצים, שהגיעו בשיטת "חבר מביא חבר".

לוחמי היחידה פועלים מעבר לקווי האויב, בעיקר למטרות איסוף מודיעין. מבצעיה החסויים, הנערכים מאחורי פרגוד של חשאיות, מתוכננים בקפידה, משלבים מעוף, תעוזה, מקצועיות וידע טכנולוגי מתוחכם ביותר, על מרביתן לא נדע לעולם. בין מפקדי היחידה וקציניה היו לא מעטים, שהגיעו לעמדות מפתח במדינת ישראל ובמערכת הביטחון, ובהם אהוד ברק, בנימין נתניהו, שאול מופז, עמירם לוין, נחמיה תמרי ז"ל, דני יתום, עומר בר לב, עוזי דיין, משה (בוגי) יעלון, רם בן ברק, ניצן אלון ונועם תיבון.

כשהייתי בכתה י"א, כמה חודשים אחרי מלחמת יום הכיפורים, סיפר לי ירון בנימיני מנהלל, בסוד על "היחידה", שאתת שמה מותר היה רק ללחוש ואת סיכת הלוחם שלה אסור היה לענוד. בבית הספר שלנו, דיברו בהערצה, על חבר'ה מבוגרים יותר מגבעת ברנר ומנען, ששירתו ביחידה המובחרת.

כאשר שאולי ברעם מנען, הגיע לטיול השנתי במדבר יהודה, של כתה י"א, היה דומה שהילה חגה מעל ראשו. כשהציע לעלות באישון לילה למצדה, לחש לי יובל לין, בן מחזורי, ש"סיירת מטכ"ל מזמינה אותנו לטיפוס". אף אחד לא החמיץ כמובן. כשעמדתי בפני גיוס, כל מי שרצה, יכול היה להגיע ל"יחידה". למרבה הצער, לא התקבלתי וחשבתי אז שזו האכזבה הגדולה ביותר שיכולה להיות לגבר ישראלי….החיים לימודו אותי אחרת.

היו כמה חבר'ה בני מחזורנו, שזכו להימנות על המובחרים. "מטכ"לניקים", כינינו אותם בחיוך מהול בקנאה, אם כי לעתים זקפנו גבה נוכח אילו שהתקבלו ואפילו סיימו את שירותם. כשהגענו לארה"ב, בטיול שלאחרי הצבא, זכינו להתארח אצל עמיצור כפרי מנהלל, שעבד כמאבטח בשגרירות ישראל בוושינגטון. הוא המליץ לנו על קניית רכב משומש, ששימש את נדב מ"היחידה". זה היה נימוק מנצח. במיוחד לאור העובדה, שעמיצור נהג את המרצדס השחורה במבצע 'אנטבה". בהמשך, טיילתי בדרום אמריקה עם כמה מבוגרי 'היחידה', כשמהיו מחליפים חוויות מתקופת השירות, תחת מעטה כבד של "שושו". מעת לעת הייתי מפתיע אותם עם מידע שליקטתי במהלך השנים. הם כינו אותי בחיוך "המרגל".

עם הזמן, יצאו לאור ספרים, כמו "צוות איתמר" ו"חוצה גבולות" של אבנר שור ואחריו של "לוחם חשאי" של מוקי בצר, שחשפו טפח ממה שקורה מאחורי מסך העשן.

אבנר שור, בן קיבוץ שובל, שניחן בכישרון כתיבה, אותו ירש מן הסתם מאביו חיים שור ז"ל, לשעבר עורך "על המשמר", כתב יחד עם אבירם הלוי מכפר יהושע, שהיה בן מחזור מתחתי, בטיולי נוער המושבים, כתבו ספר על המבצעים הגדולים של היחידה. האג"מיים כמובן. לא המודיעיניים, שהם העיקר ואסורים בפרסום. הם מתארים את הדרמות הגדולות והסיפורים הקטנים שמאחורי המבצעים של סיירת מטכ"ל, מחטיפת הקצינים הסורים ועד אנטבה, ממעלות ועד אוטובוס קו מס' 300; ממטוס סבנה ועד נחשון וקסמן, ממלון 'סבוי' ועד משגב עם, מחיסול אבו-ג'יהאד בתוניס ועד חטיפת שייח' עובייד בלבנון.

ברצוני להמליץ על ספר מסוג אחר. לייתר דיוק ספרון בשם  "קול הדרך", שכתב אורי צפריר, בן קיבוץ משמר הנגב, בפרספקטיבה של ארבעים שנה. ספר שמתבונן בעיניו של גבר ששיבה זרקה בצדעיו, על עצמו ועל חבריו, כשהיו בני תשחורת, עמוסי אגו ומפוצצי הורמונים.

הספר שכתב, ממקד את  המבט, לא על המבצעים העלומים ואפילו לא על האג"מיים, המוכרים יותר של "היחידה". הספר עסק פחות במפקדים, שזכו להנצחה בספר "המובחרים", אלא באנשים הפשוטים, בחיילים, ללא ניסיון ליצור להם גלוריפיקציה. ספר שמתמקד לא רק באידיאות, אלא גם ביבלות שברגליים. רק מעטים היו מצליחים לסיים את המסלול ואילו הוא הציג את אילו שעשו זאת, כאנשים כמעט רגילים. אפילו מפקד הצוות, שעמיתיו נחשבו בעיני כבני  אלים, מוצג עירום ועריה, על חולשותיו. כולל סיקור מצמרר של פעולה מיותרת לחילוץ צנחנים התקועים כביכול, בסופת שלג במרומי החרמון. הלוחמים הלכו ללא ציוד מתאים, בתנאי מזג אוויר קשים מאד. כל אלו, בתוספת תפקוד לקוי של המפקד ואלי גם של אלו שמעליו, גבה את חייו של חברם לצוות, שי שחם, מקיבוץ כברי. בניגוד לאבנר שור ולאבירם הלווי, צפריר כותב "ללא כפפות" הוא מתחשבן באופן נוקב, אפילו אכזרי,  עם חסרונותיו ושגיאותיו. דומה שגם במרחק של חמישים שנה, הוא מתקשה לסלוח. הוא שומר על כבודו ומזכיר אותו בעילום שם, למרות שב"ביצה" הארץ ישראלית הקטנה, קל לעשות הצלבות ולדעת במי מדובר.

נופך מיוחד לספר, מוסיף אביו של  צפריר, ניצול שואה, שדרך הייסורים שלו, במחנות הריכוז ובצעדת המוות, מלווים את צפריר ונוכחים בהוויה שלו, לא פחות מרעיו לנשק ומחברתו הגאה. האב, הוא יהודי גלותו, שצפריר הקיבוצניק הלוחם, הוא גם תשליל שלו, וגם סוג של תיקון. יחד עם זאת, האב, שדמותו מרחפת ממעל, מהווה עור צפריר, גם סוג של השראה.

הספר עוסק בעיקר באנשים, על חלומותיהם, יצריהם, נחישותם ואחוות הרעות שטיפחו. ספר עם הרבה נופך אישי וזה מקור קסמו.

היה לי קצר מדי.