דליית הפנינים במפרץ הפרסי

כתב: גילי חסקין, 22 דצמבר 2021

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

בטיולינו באיחוד האמירויות העבריות ובבחריין, נידרש לאחד מענפי הכלכלה החשובים של האזור בעבר והוא תעשיית הפנינים. קובץ זה יהיה רלוונטי גם בטיול לפולינזיה ובטיול ליפן.

פנינה, הקרויה גם "מרגלית", היא אבן חן הנוצרת לעתים ברכיכות ממחלקת הצדפות וכן לעתים בקונכיות שבלולים. זו אבן חן נפוצה מאוד, והחשובה מבין אבני החן שמקורן ביולוגי (ולא מינרלי, כרוב סוגיהן של אבני החן). משך אלפי שנים היתה הפנינה, הגדלה בתוך יצור חי, השוכן בלב הים, תופעה מסתורית ונדירה של הטבע, מה שעשה אותה לסמל סטטוס מובהק. עד, שכמו במקרים רבים אחרים, נשבר המיתוס, ופאר היצירה הימית הפך לתכשיט השווה לכל כיס, המגודל בחווה.

הפנינה עצמה עשויה מחומר אורגני ומתפתחת בעיקר מצדפות – מניפת הים (Pinna) וכן  מצדפות של מים מתוקים (Cristaria Margaritania).

את הפנינים מפיקים בעיקר מצדפות הפנינים האמיתית – Pleria Margarita , שבתוכן נוצרות הפנינים היקרות. צדפות אלה, חיות במים חמים, באזורים הטרופיים, בעומק של עד 36 מ'. גוף הצדפה הוא בעל סימטריה דו צדדית, מכוסה בכל צד על ידי קפל עור, המכונה 'גלימה'. הגלימה מפרישה ובונה את הבית המכסה את כל הגוף. הבית עשוי משני חצאים – שתי קשוות[1]. מצד הגב נסגרות שתי הקשוות במנעול המצמיד אותן על ידי מיתר של קונכיולין (חומר אורגני דמוי כיטין)[2]. בגחון נסגרות הקשוות, זו כלפי זו, בשרירי סגירה. הצדפות  קשורות למצע קשה (סלעים, אלמוגים, קונכיות), בחוטים חזקים של ביסוס (byssus), המופרשים מבלוטה שברגלן. פעמים רבות הן מקובצות בהמונים, במשטחים מורכבים של צדפות, המונחות זו על גבי זו.

פנינים נוצרות לעתים גם מהפרשות של רכיכות מסוימות ממחלקת החלזונות, בעיקר ממינים מסוימים של אוזן הים (Haliotis) ושל צלחית (Patella).

צדפות הפנינה החשובות ביותר הן אלה שקשוותיהן מצופות, בצדן הפנימי, בחומר הקרוי דָּר (nacre), ומכוּנה "אם הפנינה", או צִדְפַּת הַפְּנִינִים. הפנינים נוצרות כתוצאה מגירוי החודר לצדפה.  במצב בו חודר גוף זר בין הגלימה לבין הקשווה, מגיב האפיתל (רקמת חיפוי) על הגירוי ומתחיל ליצור סביב הגוף הזר שכבות קונצנטריות של קלציט וארגוניט, המרכיבים העיקריים של סידן פחמתי (CaCO3), בשילוב עם חלבון קרני קשה בשם Conch, כדי לבודד את מקור הגירוי. שילוב הפרשות אלו, נערמות אחת על השנייה בשכבות ויוצרות עם הזמן כדור מבהיק, שקוף למחצה ומרהיב ביופיו[3].

שוויין של הפנינים נאמד לפי גודלן, צורתן, ברקן ונצנוצן. הזעירות הן בגודל של גרגירי פרג והגדולות הן בגודל דובדבנים. האחרונות הן נדירות ויקרות מאד. פנינים שצורתן כדורית, סגלגלה או דמוית אגס, הן בעלות ערך. הפחוסות, דמויות הכפתור ובעלות צורה לא סדירה, הקרויות "פניני בארוק", נופלות מהן בערכן.

גידול פניני ים מצליח פחות בגידול מלאכותי מאשר פניני מים מתוקים (הגדלות בנהרות ובאגמים), ולכן לרוב הן יקרות יותר. פניני ים גם גדולות יותר מפניני מים מתוקים. בעוד שגודל ממוצע של פניני מים מתוקים הוא כ-9 מ"מ, גודלן הממוצע של פניני ים הוא כ-12 מ"מ. הגודל המשמש בתעשיית התכשיטים נע בין 15 ל-20 מ"מ.

ישנן פנינים כמעט בכל צבעי הקשת. הצבע הוא כמובן עניין של טעם וכמובן שהצבעים הנדירים ביותר הם גם המבוקשים והיקרים ביותר. הצבעים השכיחים ביותר הם: לבן, כסף, וצבע קרם. הצבעים הנדירים יותר: זהב, שמפניה, ורוד, אפרסק, צבע קוניאק ושחור. צבעי הפנינה השונים הם תוצאה של החזרת אור משכבות הפנינה ולכן הגורמים לשינויים בצבע הם החומרים שמכילות שכבות הפנינה הרבות.

לפניני מים מתוקים יש צבעים רבים. לעומת זאת, לפניני ים רגילות, יש צבע אפור, לבן וכסוף. קיים זן ייחודי של פנינים שנקרא "פניני הים הדרומי", שצבען זהב ושחור. הפנינה השחורה היא הנדירה והיקרה ביותר והיא נוצרת רק כאשר הצדפה אינה מחזירה אור לבן. אלא רק אור ירוק, כחול ואפור. ידועות במיוחד "פניני טהיטי" (נמצאות בדרך כלל בקונכיות השחורות של טהיטי). כיום נעשים ניסיונות לגידול צדפות שיניבו פנינים בצבע זהב, אך ללא הצלחה מרובה. מנגד, פניני מים מתוקים לא יכולות להיות שחורות.

סיפורן של הפנינים השחורות מטהיטי, הוא סיפורו של שיווק נכון. בשנת 1973 עגנה בסן טרופה, היאכטה של סלבדור עשהאל, סוחר פנינים איטלקי, שהפליג ביאכטה שנקראה "מלך הפנינים". הוא שמע מצרפתי בשם ז'אן קלוד ברויה, שעלה על סיפון היאכטה שלו, בסן טרופה, על צדפות, החיות במי הטורקיז של הלגונה של טהיטי ומהקשוות שלהן בוקעות פנינים שחורות. באותה עת לא נסחרו הפנינים השחורות של טהיטי בשום שוק וגם לא היה להן ביקוש. ז'אן קלוד שכנע את עשהאל להיכנס עמו לעסקים. יחד הם יאספו את הפנינים השחורות וימכרו אותן לעולם. בתחילה נכשלו מאמצי השיווק של עשהאל. צבע הפנינים היה אפור מתכתי וגודלן היה כשל קליעי רובה מיושן. הוא שב לטהיטי מבלי שהצליח למכור ולו פנינה אחת. הוא המתין שנה עד שהצליח לייצר כמה דוגמאות מאיכות גבוהה יותר ולהביאן לידידו הוותיק הארי וינסטון, שהיה סוחר תכשיטים בעל שם עולמי. וינסטון הסכים להציב אותן בחלון הראווה של חנותו בשדרה החמישית של ניו יורק, בצירוף תווית מחיר שערורייתית בגובהה. בד בבד הזמין עשהאל מודעות של עמוד שלם, במגזינים הכי נוצצים. במודעות נראתה מחרוזת זהרת של פניני טהיטי שחורות, מוקפת ביהלומים, באבני אודם ובאזמרגדים דבר שייצר התעניינות שיא במוצר החדש. עשהאל בעצם לקח משהו בעל ערך מפוקפק והפך אותו לסמל סטאטוס. כפי שאמר פעם מרק טווין, על טום סוייר, ש"עלה על כלל חשוב בפעילותה אנושית והוא שכדי לגרום לאדם לחשוק בדבר מה, כל מה שנחוץ הוא להפוך אותו לקשה להשגה"[4].

הפנינים פגיעות מבחינה מכנית וכימית. הן שבירות ועלולות להישחק משפשוף בעור. לחומצות יש השפעה הרסנית עליהן והן עלולות להתעכר בהשפעת זיעה. הברק חולף מאליו כעבור 100-150 שנים.

הפנינה, כך מאמינים, היא אבן החן הראשונה שהתגלתה בעולם. שלא כמו מתכות יקרות ואבנים יקרות אחרות, שהיה צריך ללטש ולהבריק, הגיעה הפנינה עם יופי טבעי, שלא דרש כל צורך לגעת בו. במשך אלפי שנים היתה הפנינה, הגדלה בתוך יצור חי, השוכן בלב הים, תופעה מסתורית ונדירה של הטבע, שעוררה סקרנות רבה, היוותה השראה לסופרים וציירים רבים, ושימשה בסיס לאגדות ולציורים רבים.

אלפי שנים לפני ספירת הנוצרים, היה לפנינים ערך גבוה ביותר. רק משפחות עשירות מאוד יכלו להרשות לעצמם תכשיטי פנינים. כבר העמים הקדמונים נהגו לייחס כוחות שונים לאבני חן בכלל, ולפנינה כוח של פוריות ומלכות. בחפירות ארכיאולוגיות, נמצאו תכשיטי פנינה מתקופות עתיקות, בעיקר בקברים. האבן השלישית בטור השני בחושן הכהן הגדול, נקראת יָהֲלֹם (וְהַטּוּר, הַשֵּׁנִי–נֹפֶךְ סַפִּיר, וְיָהֲלֹם) [5]. היא מיוחסת לשבט זבולון. רבנו בחיי בן אשר אבן חלואה, ממקובלי גירונה, טען שמדובר בפנינה. הרב אליהו הכהן, כתב במדרש תלפיות, על פי רבנו בחיי: "זבולון על יהלום, ונקראת פִּירְלָ"א בלעז, והיא לבנה, על שם שהכסף לבן והוא סימן לעושרו של זבולון, שנאמר: זבולן לחוף ימים, והיא מצליחה בפרקמטיא וסגלתה שמביאה שינה על האדם, שנאמר הפעם יזבלני אישי".

הפנינים היו סמל לעושר, טוהר, נשיות ורווחה כלכלית בתנ"ך, בקוראן ובתלמוד. את הפנינים ייבאו בני ישראל לרוב מהפניקים שהגיעו אליהם כנראה מהים האדום, או מהאוקיינוס ההודי. האזכור הראשון בעברית לפנינה הוא בספר משלי: "יֵשׁ זָהָב, וְרָב-פְּנִינִים; וּכְלִי יְקָר, שִׂפְתֵי-דָעַת."[6].

האמרינידים, ילידי אמריקה, ("אינדיאנים"), היו מקשטים בפנינים את מתיהם בדרך לשריפה והשיגעון לפנינים הגיע לשיאו בזמן הקיסרות הרומית, שם ערכן של הפנינים היה הגבוה ביותר. האבוריג'ינים, ילידי אוסטרליה, היו היחידים שלא הבחינו בקסמה של הפנינה וראו בה רק מטרד שהפריע להם לאכול צדפות, ושבר להם שיניים בטעות. הילדים היו אוספים את הגרעין המטריד ומשחקים בו גולים.

בעבר האמינו שלפנינים יש ערך רפואי. רבינו גרשום כתב כי "רגילים אנשים לשחוק פנינה לתוך משקה משום רפואה" (תרגום מארמית). כלומר, היה מקובל בזמנו (המאה ה-10 וה-11), להמיס פנינה לתוך משקה ולצרוך אותה בתור תרופה, אולם ייתכן שרק עשירים יכלו להרשות לעצמם תרופה יקרה כזאת.

פנינים ניתן למצוא בדרום יפן, במפרץ מנאר (Mannar), שבין סרי לנקה להודו, המים שלחופי האי סולאווסי (Celebes) שבאינדונזיה  סביב סרי לנקה וחופי דרום הודו,  בפיליפינים, באיי פולינזיה, בחופי קליפורניה ומפרץ מקסיקו שבאמריקה, ואיים רבים באוקיינוס. מאז ימי קדם, מגיעות רוב פניני מי הים מן האוקיינוס ההודי. הפנינים היפות מיוצרות מצדפות החיות במפרץ הפרסי. היבול העשיר ביותר מגיע בעיקר מצדו הערבי, לאורך חופן  של ערב הסעודית, בחריין,  ואיחוד האמירויות של ימינו, עד שולטנות עומאן. המרכז הגדול של ייצור ואיסוף של פנינים טבעיות בעבר היה באי בחריין שבמפרץ הפרסי. אזור זה סיפק שנים רבות פנינים טבעיות מעולות. בצד הפרסי של המפרץ, הן גדלו במרחב שבין האי חארג (Kharg), או מ Bandar-n Bushehr ועד לאי קיש (Kish), או Bandar-e Lengeh בדרום ואפילו דרומה משם, עד מיצרי הורמוז (Hormuz). הפנינים שם מגיעות מעומק של 14.6 עד 36.6 מ'.

נמצאו עדויות לשליית פנינים מקרקעית המפרץ הפרסי, כבר מהתקופה הנאוליתית (6000–5000), הן לשימוש מקומי והן לצורכי מסחר, בעיקר עם מסופוטמיה. באפוס "עלילות גלגמש", שנחשב לאחת היצירות הספרותיות העתיקות של מסופוטמיה, מתואר כיצד הגיבור צולל למעמקים, עם משקולות קשורות לרגליו, בחפשו אחרי 'הפרח האלמותי', כפי שכונתה אז הפנינה.

שליית הפנינים התגברה בתקופת הברונזה. מסמכים אשוריים מ-2000 לפנה"ס, מזכירים שליית "עיני הדג", כפי שכונו אז הפנינים, מ- Dilmun – שמה העתיק של בחריין[7]. בחריין בשמה היווני 'טיילוס' (Tylos), מוזכרת אצל הגיאוגרף והמצביא הרומאי פליניוס הזקן, במאה הראשונה לספירה, כאזור משופע בפנינים מובחרות (אם כי ייצור הפנינים, היה נרחב יותר)[8].

על פי פליניוס, התרברבה קלאופטרה בפני מאהבה אנטוניוס, כי תוך ארוחה אחת תכלה כעשרה מיליון ססטרטיוס (sestertius )[9]. השניים ערכו התערבות, ולמחרת קלאופטרה הגישה לאנטוניוס ארוחת ערב מפוארת וביקשה שיגישו לה משקה חמוץ שמסוגל להמיס פנינים. הגישה ידה אל האוזן האחת, שם הייתה תלויה הפנינה, ושמה אותה בתוך הכוס. הפנינה נמסה בתוך המשקה שבכוס, וקלאופטרה גמעה את המשקה. שופט ההתערבות, פלנקוס, מיד הושיט ידו לעבר ידה השנייה, כיוון שעמדה לכלות גם אותה, והכריז על קלאופטרה כמנצחת בהתערבות.

קטע שנמצא מספרו האבוד של הגאוגרף היווני בן המאה ה-3 השלישית איסידורוס מכאראקס ( Isidore of Charax's)[10], "תחנות דרכים בפרתיה", מתאר שליית פנינים במפרץ הפרסי[11]. הקטע השתמר בספרו של אתנאיוס (Athenaeus') – 'סופיסטים בארוחת ערב'.

עד שנות השלושים של המאה ה-20 , ניתן היה להשיג פנינים מקרקעית הים (Pearl oysters),  רק בצלילה חופשית וליקוט ידני של צדפות פנינים וגם מקרקעית אגמים ונהרות. לאחר שמשו את הצדפות הדו-קשוויות מן המים, פתחו אותן ושלפו מהן את הפנינים.

כנראה שראשוני הסוחרים בפנינים היו הפניקים, שעם הזמן הוחלפו על ידי הספנים הערביים. בספינות אלו, האדמירל[12] שנקרא נוּחָאתָה (nokhata), והוא פיקד גם על דולי הפנינים שנקראו עַ'אי עַ'וָּואץ (ghai ghawwas.). אותם צוללים חופשיים  (Free divers) – ללא בלוני אוויר דחוס-  היו מצוידים באטב עשוי שריון-צב, לאטימת האף, שנקרא 'פִטָאם' (fitaam), אטמי אוזניים מכותנה טבולה בשמן, סל, שנקראו 'דַגָ'אגִ'ין' (dadjin), כדי לאסוף בו את שללם, וסכין לגרד את הצדפות מהמצע עליו שכנו וכדי להגן על עצמם מפני כרישים. על אצבעות הידיים והרגלים חבשו כיסויי עור קטנים, שנקראו 'חַ'בָּאל' (khabbal), כדי להגן עליהם מאלמוגים או צדפות חדות ומפני מפגש עם יצורים ימיים רעילים. בכמה אזורים לאורך המפרץ, הצוללים מרחו את גופם בשומן, כדי לשמור על חום גופם, במים הקרים.

כדי לאפשר לצולל להגיע לקרקעית, היו קושרים שתי אבנים כבדות לרגליו ומיתר קשור למותניו. קצה המיתר היה ביד עוזרו, ה'צָאאִב' (saib), שנותר על הסיפון. הצולל ירד לעומק של 6-20 מ' ושהה מתחת כ-60 עד 90 שניות, כשהצאאב אחז בהם על הסיפון והיה אמור למשות את הצולל החוצה, כשהסל היה מתמלא או כשהאוויר היה אוזל בריאותיו. היה הצולל מושך במיתר. על העוזר היה להיות מאד ערני, כדי למנוע מהצולל למות בשל חוסר חמצן[13].

מכיוון שעל הספינה שהו כארבעים צוללים, כל אחד מהם ירד למים 30-40 פעמים ביום. אדם חשוב על סירותיהם של דולי הפנינים היה ה"נהמס" (nahhams), שהתפלל בשירה, שציינה את לוח הזמנים של אותו היום. צוות של 30 דולי פנינים יכול היה לאסוף כ-8,000 צדפות ביום.

עונת הדלייה היתה בין אפריל לספטמבר. מדי שנה, היו מתאספות האוניות המקומיות במקום מוסכם, כשעל סיפונן המצרכים החיוניים לשלושה חודשים על הים וקברניטיהן היו מסכימים על יום פתיחת העונה. ביום זה הייתה נערכת חגיגה גדולה, עם תלבושות, תוך הקפדה על ריטואלים דתיים, כולל שימוש באביזרים פולחניים כדוגמת צלמיות של כרישים, כדי להבטיח את שלום הדייגים

דולי הפנינים היו מתחילים את האיסוף במים הרדודים ומותירים את המים העמוקים והקרים יותר, לחודשי הקיץ החמים. למרות שהצלילה היתה במהלך העונה, אירוע יום יומי, נהגו לקיים במהלכה מספר טקסים. אחד הידועים שבהם היה ירייה באוויר באקדח, כדי לבשר על בר מזל, שמצא צדפה גדולה. הרעש היה נשמע עד החוף. האדמירל היה אוסף את כל מה שנשלה באריג אדום ולאחר שמכר את הפנינים הראשונות, שילם לדולי הפנינים במזומן. הדולים חסרי המזל, שקיבלו חלק קטן בשלל, נידונו למעגל קסמים של עוני. למרות זאת, לגברים שהיתה להם חלקת אדמה קטנה בלבד, היו הפנינים מקור אפשרי לכלכל את משפחתם. בתחילת המאה ה-20, ירדו דולי הפנינים לקרקעית הים, בפעמוני אמודאים[14], הצוללים שהו מתחת למים זמן ארוך, היו אוספים כמות גדולה של צדפות ומניחים אותם בשמש, עד אשר הבשר (הגלימה) היה נרקב והפנינים היו משתחררות.

הייתה זו מלאכה מתישה, שכן היה צורך לשלות ולבדוק למעלה מטונה של צדפות על מנת למצוא בהן 3–4 פנינים איכותיות לפחות. זאת ועוד, כדי ללקט כמות עצומה שכזו, נאלצו הצוללים לעיתים קרובות לרדת לעומק גדול מ-30 מטרים בנשימה אחת, כשהם חשופים לתקיפה של יצורים ימיים עוינים ולסכנת טביעה, לא פעם כתוצאה מעילפון מים רדודים כשעשו את דרכם מעלה אל פני המים[15]. בשל קשיי הצלילה וחוסר האפשרות לזהות מי מבין הצדפות הנחות על הקרקעית ראויה יותר מהאחרות, היו הפנינים באותם זמנים, נדירות ביותר ומאיכות משתנה.

העבודה בשיטה זו מפרכת ומערערת את בריאותו של העוסק בה. גם ההכנסה זעומה, עם הזמן עברו לשימוש בפעמוני אמודאים ובמכשירים מתאימים לגריפת הצדפות ממצען. גם לאחר שיפור השיטות העבודה השתלמה רק בתנאי שהשכילו לנצל את הדר שבקונכיות, לתעשיית כפתורים ותכשיטים, כגון סיכות MOTHER OF PEARLE עשו ועושים מהם אפילו פסלי קודש נוצריים .. במרוצת השנים נדלדלו בתי הגידול של צדפות הפנינים.

בימי הביניים באירופה, נהגו מלכים לשלוח משלחות גדולות בחיפוש אחר פנינים כדי לשבצן בכתריהם. כך גם במזרח התיכון. כבר בימי שלטונה של השושלת הערבית המוסלמית האומיית במאה השביעית והשמינית ובתחילת שלטונו של בית עבאס, התגבר סחר הפנינים במפרץ. סוחרים מהרפובליקה של גנואה, הובילו את הפנינים מהמפרץ הפרסי, אל חופי הים השחור ומעבר להם[16].

הפנינים המבוקשות ביותר היו של צדפות אקויה (Akoya), ששמן המדעי Pinctada imbricata fucata ושמכונות במפרץ הפרסי 'מוהאר' (mohar). גודלן הגיע לעתים אפילו ל-60-80 מ"מ. יקרות יותר, היו צדפות שנקראו 'סודאיפי' (Sudaifee) או 'זיני' (zinni), ששמן המדעי P. margaritifera.

בסוף המאה ה-15, חלה ירידה בהיקף שליית הצדפות במפרץ, ככל הנראה בשל גילוי מקורות חליפיים לפנינים באמריקה והדבר ניכר במספר האניות שהגיעו לבחריין. עם זאת, תחרות זאת היתה קצרת מועד. לאתר שהאימפריה הצפווית הפרסית השתלטה על בחריין, בראשית המאה ה-17 שימשו הפנינים למימון הוצאותיה של האימפריה והשלטת השיעה בקרב תושביה[17].

במהלך המאה-17 השתלטה האליטה הדתית והמסחרית בבחריין על ייצור הפנינים והחלה לנהל את שליית הפנינים. שליית הפנינים באזור פרחה שוב והיתה לגורם מרכזי בכלכלה המקומית. גם הצי הפורטוגלי, שהגיע לאזור כבר במאה ה-16, השתלב במסחר. בין 2,000 ל-3,000 אניות מקומיות, היו מעורבות בשליית הפנינים ממעמקי המפרץ. ההכנסה השנתית לאימפריה הפורטוגלית הייתה גבוהה והעובדים קיבלו תשלום בפנינים, במקום בכסף מזומן[18].

במהלך המאה-17 השתלטה האליטה הדתית והמסחרית בבחריין על הייצור והחלה לנהל את שליית הפנינים משפט זה כבר נכתב קודם לכן. החל מהמאה ה-18, פנינים מהאזור יוצאו להודו, לפרס ולטורקיה ומשם הגיעו למכירה בשווקים האירופאיים והסיניים. הפקת הפנינים של המפרץ, פרחה בשוק העולמי. הדבר משך צוללים מתימן, מהאי סוקוטרה (Socotra) ומבטינה (Batinah), שבחוף העומאני. במחצית המאה ה-19, כ-60,000 איש, כמעט כל אוכלוסיית הגברים שחיו לחופו הערבים של המפרץ, עבדו ב"תעשיית" הפנינים[19].

במשך 120 שנים, בין 1790 ל-1905, ערך הפנינים עלה פי ששה. תור הזהב של הסחר בפנינים התרחש בין 1850 ל-1930. פנינים באותה תקופה, היו בעלות ערך גדול מזה של היהלומים ועוררו עניין רב לייצר מהם תכשיטים, אצל מעצבים נודעים, כדוגמת  ז'ק קרטייה (Jacques Cartier).[20] תעשיית הפנינים בחריין הגיעה לשיאה ברבע האחרון של המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 סיפקה המדינה 80% מהצריכה העולמית[21]. העיר מוחארק (Muharraq), הסמוכה למנאמה (Manama) בירת בחריין, בלטה כמרכז תעשיית הפנינים והיא הפכה לעיר הגדולה באזור[22]. במקביל התפתחו מרכזי יצור מתחרים בקטר ובכוויית .

אפשר להזכיר בהקשר זה את האופרה 'דולי הפנינים' (Les Pêcheurs de perles) , שכתב ז'ורז' ביזה (Alexandre-César-Léopold Georges Bizet), שהועלתה לראשונה בפריז ב-30 בספטמבר 1863[23].

בין 1830 ל-1900, ההכנסה מפניני המפרץ היתה 1.75 מיליון דולר בשנה ובתחילת המאה העשרים עלתה ל-4 מיליון. "תכשיטי הים" הללו, היו לא רק הסחורה ה"לוהטת" ביותר באסיה, הם הותירו אחריהן מורשת של אחיזה עיקשת וחוסר פחד, שנתנו השראה לצוללים החופשיים בעידן המודרני[24].בשנת 1907, כ-4,500 ספינות פעלו במי המפרץ, בשליית פנינים[25].

יצור הפנינים היה הענף העיקרי במפרץ הפרסי, עד לגילוי הנפט ב-1932. אחרי קריסת "תעשיית" הפנינים, עבר חלק נכבד מהעובדים, לתעשיית  הנפט.

כיום שולים פנינים טבעיות רק במקומות ספורים בדרום האוקיינוס השקט וכמות הפנינים המגיעה לשוק קטנה מאוד.

פנינים מתורבתות

שליית פנינים בצלילה חופשית, שהייתה נפוצה מאז ימי קדם בעיקר במפרץ הפרסי וביפן, נעלמה כמעט לגמרי בימינו. את מקומה תופסות כיום חוות תת-ימיות בהן מגדלים פנינים מתורבתות, הן של מים מתוקים הן של מי ים.

פנינים אלו גדלות בתוך צדפות בשבי, באמצעות גרויין באופן מלאכותי. פנינים אלו עגולות יותר מן הפנינים הטבעיות, וערכן נמוך הרבה יותר. הגירוי המלאכותי מתבצע בדרך כלל באופן שיגרום כמה שפחות דחייה לגוף זר, כדי שהרכיכה לא תמות: פותחים בכוח את שריון הצדפה – אך בזהירות רבה ולא יותר מסנטימטר אחד, ו"שותלים" בתוכה חתיכה זעירה שהופקה משריון צדפה אחרת, יחד עם חתיכה זעירה נוספת של קרום צדפה פנימי. לאחר מכן משאירים את הצדפה בתוך התקן רשת מיוחד מתחת לפני הים, לשנתיים שלוש. בניגוד לצדפות טבעיות, אחוז ההצלחה בגידול שכזה מגיע לכ-50%. יותר מפי עשרה.

רמזים ראשונים לפנינים המתורבתות, הופיעו כבר במאה ה- 13 לפנה"ס בסין. דייגים מקומיים למדו על האפשרות לעורר את צדפת המים המתוקים (Cristina Plicata), ליצור פנינים על ידי הכנסת כדורוני דר בין הגלימה לבין קשוות הקונכייה. צורות קטנות דמויות בודהה עשויות משנהב, עץ, אבן ומתכת יצוקה, הוחדרו לתוך צדף עליון של צדפה, עד שהנוזל הפנינתי כיסה אותם. פנינת הבודהה הפכה לקמיע והיו מקשטים אתה את המקדשים[26].

הקסם הפך להרבה פחות מרתק ברגע שגילו היפנים, בתחילת  המאה העשרים  ויצרו פנינים מתורבתות באופן מסחרי מדובר בשלושה יפנים, שעבדו כל אחד במעבדה מבודדת, וגילו סימולטנית, את סודות הפנינה. הם הגיעו ביחד למסקנה שהפרשות מגלימת הצדפה יצרו את הפנינה. בניסיון לחקות את הטבע ניסו שלושתם ליצור גירוי בצדפה על-ידי חומרים שונים. באופן מפתיע הצדפות שלהם "ילדו" פנינים עגולות. כך, לאחר אלפי שנים של מסתורין נפתרה התעלומה.

עדיין, הפנינים המתורבתות נוצרות לאחר שלבים רבים של ניסוי ותעייה. צדפות אקויה הן הזן האופייני ביותר של צדפות-פנינים והן יוצרות פנינים נהדרות. מאפיין בולט של הזן, הוא שהחלק הפנימי של הצדף נוצץ כמו ברק של פנינה. הצדפות נאספות ונבחרות בקפידה, עוברות השתלת גרעין בתהליך מדויק ועדין וגדלות בתנאים קפדניים מספר שנים.

מגדל הפנינים המפורסם ביותר בכל הזמנים היה קוקיצ'י מיקימוטו (Kokichi Mikimoto ).  לאחר שנים של ניסויים ומחקרים שונים, בהם ניסה להחדיר חומרים שונים לגירוי אל תוך הצדפות, חי בתנאים כלכליים קשים, וספג עלבונות רבים מהסביבה הצליח למצוא את הרמז הראשון וקיבל בשנת 1908, פטנט יפני לפנינה המעובדת העגולה הראשונה מיקימוטו ייסד עסק גדול לפנינים מתורבתות שבזמניו הטובים היו ברשותו יותר מ- 12 מיליון צדפות, מהם ייצר כ- 75 אחוז מכלל הפנינים בעולם. הגידול בשיטה זו היה לענף משגשג ביפן. ממיליון צדפות בגידול זה, כ-50,000 יוצרות פנינים. המרכז הגדול בעולם לייצור פנינים מתורבתות הוא מפרץ אָגוֹ (Ago), השוכן בקצהו הדרומי של חצי האי שימה שבאי הונשו ביפן. כיום פועלות במפרץ למעלה מ-100 חוות גידול פנינים. אגמי ביווה (Biwa) וקאסומיגוארה (Kasumiguara), הם מרכזים גדולים לייצור פניני מים מתוקים.

למעשה, אין הבדל עקרוני בין הפנינה הטבעית לפנינה המתורבתת, הן עשויות מאותם חומרים. פניני התרבות אינן נופלות בברקן וביופיי מאלו הטבעיות. אולם יש הבדלים במבנה. קליפת הדר שבפניני התרבות דקה והגרעין (אותו חלקיק המוחדר בתהליך יצירת הפנינה) תופש את רוב נפחה ואילו קליפתה של הפנינה הטבעית עשויה מספר שכבות קונצנטריות וגרעינה זעיר. את ההבדל אפשר לראות כאשר מחלקים את הפנינה במרכזה בעזרת ניסור. כמובן שאת הבדיקה הזו אפשר לבצע בעזרת קרני רנטגן

כמעט כל הפנינים הנמכרות כיום בערי המפרץ הפרסי, כמו במקומות אחרים בעולם, הן פנינים  מתורבתות. את הפנינים המתורבתות נוטים היצרנים לצבוע לצבעים המבוקשים יותר. את צבעי הוורוד מקבלים על-ידי הטבלת הפנינה בחומצה חלשה ובשמנים צמחיים שונים. את הצבעים השחורים והכספיים מקבלים על ידי הטבלתה בתמיסות של מלחי כסף ובאמצעות הקרנות קרני רנטגן או הקרנות רדיואקטיביות.

שווין של פנינים תרבותיות קטן בהרבה מזה של פנינים טבעיות ומכאן השימוש הרב בהן. והיום, כשכמעט כל אישה עובדת יכולה להרשות לעצמה שרשרת פנינים, כמעט בלתי אפשרי להבין את הערך העצום שהיה בעבר לתופעה מופלאה זו.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, הזמנים היו טובים ומחירי הפנינים עלו. נשים כיסו עצמן בכל הפנינים שיכלו להרשות לעצמן. מלבד תקופת רומא העתיקה, לא היתה תקופה טובה יותר למוכרי הפנינים. מלחמת העולם השנייה הפסיקה לחלוטין את ייצור הפנינים המתורבתות והטבעיות כאחד מחוסר ביקוש. זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה, ממשלת הודו העצמאית החדשה הטילה מס כבד על פנינים, שיובאו ממדינות ערב שלחוף המפרץ הפרסי והדבר גרם כמעט לחיסולו של הענף.

בשנת 1950 גבר הביקוש לפנינים, אך העולם נטה לחלוטין לכיוון הפנינים המתורבתות. בשנת 1952 ייסדה יפן משרד לפיקוח על הייצוא בטוקיו ובקובה במטרה לשמור על המוניטין של הפנינים המתורבתות היפניות וכדי לשפר את איכותן

הערות

[1] קַשְׂוָה – בלשון המקרא כלי לנוזלים מכלי המקדש. ”וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת הַקְּעָרֹת וְאֶת הַכַּפֹּת וְאֶת הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה.“ (במדבר ד, פסוק ז).  ”רבי יהודה אומר שני קשוואות היו שם אחד של מים ואחד של יין של יין פיה רחב של מים פיה קצר.“ (בבלי, מסכת סוכה – דף מח, עמוד ב)

בעברית חדשה כל אחד משני המכסים הקשים הקעורים, הזהים פחות או יותר, הנעים על ציר ובתוכם חיה הרכיכה.

לכל צדפה יש שתי קשוות המחוברות במיתר.

[2] כיטין (באנגלית: Chitin) הוא רב-סוכר בעל חשיבות בביולוגיה. כיטין הוא אחד המרכיבים העיקריים בדופן התא של פטריות, ובשלד החיצוני והמוקשה (exoskeleton) של החרקים, פרוקי-רגליים אחרים ומספר בעלי חיים נוספים.

[3] לב פישלזון, זואולוגיה, חלק א', חסרי חוליות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תש"ם, עמ' 430-432

[4] דן אריאלי, לא רציונלי ולא במקרה, מטר, תל אביב, 2011, עמ' 40

[5] שמות, כ"ח, 18

[6] משלי כ', טו:

[7] Stuart, Julia (16 January 2010). "The pearl fishers: The waters surrounding the island of Bahrain Harbour untold hidden wealth". The Independent. London. Retrieved 2 July 2012.

[8] Stuart, Julia (16 January 2010). "The pearl fishers: The waters surrounding the island of Bahrain Harbour untold hidden wealth". The Independent. London. Retrieved 2 July 2012.

[9] ססטרטיוס או ססטרציוס (בלטינית: "sestertius", היתוך של semis-tertius, שם-תואר שפירושו "שניים וחצי", נקרא לעיתים גם אספר) הוא מטבע רומאי עתיק שהיה בשימוש בתקופת הרפובליקה הרומית והאימפריה הרומית. יתכן שזהו המטבע המכונה במשנה "טריסית" (יעקב משורר, הצד השלישי של המטבע, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2006, עמ' 63).

[10] כאראקס שוכנת בקצה הצפוני של המפרץ הפרסי

[11] הפרק השתמר בספרו של אנאתאוס. Athenaeus, The Deipnosophists. Translated by Charles Burton Gulick. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1927-1941. 7 vols

[12]  קאפיטאן אלבחאר – 'בַּחְר=ים,  אמיר-אל-בחר – "נסיך הים", בערבית: أمير البحر=אדמירל, וכן היו ימאים יהודיים עם קולומבוס -בַחָּאר=ימאי, ומכאן משפחות בֶּכֶר, ואלבוחֵיר..

[13] Catelle, W. R. (1907). "Methods of Fishing". The Pearl: It’s Story, Its Charm, and Its Value. Philadelphia & London: J. B. Lippincott Company, p. 171

[14] פעמון הצלילה בנוי בצורת כלי קיבול לוכד אוויר אטום מכל צדדיו פרט לצידו התחתון שבו קבוע פתח. פעמון הצלילה מועלה או מורד באמצעות מנוף והחלל שבו מספיק להכיל אדם אחד לפחות ואוויר הדרוש לנשימתו בזמן העבודה המתוכננת. צלילתו של הפעמון מתאפשרת נוכח משקלו הסגולי הגבוה מזה של המים. בשל הצורך הזה נבנו פעמוני צלילה עם דופן עבה העשויה מתכת.

[15] Rahn, H. and Yokoyama, T. (1965). Physiology of Breath-Hold Diving and the Ama of Japan. United States: National Academy of Sciences – National Research Council., p. 369

[16] רוני טיטו, איחוד האמירויות, קסם המדבר, עמ' 65-66

[17] שם, שם

[18] Paulo Fernandes, Agnelo (June 2009). "The Portuguese Cartazes System and the 'Magumbayas' on Pearl Fishing in the Gulf" (PDF). Liwa. 1 (1): 12–14.

[19] יש נתונים הטוענים למספר קטן יותר, של 30,000 עובדים

[20] [20]

[21] al-Shamlan, Saif Marzooq (2000). Pearling in the Arabian Gulf: A Kuwaiti Memoir. London: The London Center of Arabic Studies. pp. 16–134.

[22]  "Bahrain News Agency". www.bna.bh. Retrieved 2019-08-28.

[23] האופרה זכתה להצלחה מתונה. זמן קצר לאחר מכן היא הוצגה גם בשפות איטלקית וגרמנית. הדבר המעניין ביצירה שממנה הופק אחד מסרטי האופרה הראשונים בקולנוע (סרט מדבר). הלברית נכתבה על ידי יוג'ין קורמון.

[24] Robert Carter, “The History and Prehistory of Pearling in the Persian Gulf”, Journal of the Economic and Social History of the Orient, Vol. 48, No. 2 (2005), pp. 139-209

[25] Lorimer, John (1915). Gazetteer of the Persian Gulf. British Government, Bombay. p. 2220.

[26] י' הלר , רכיכות הים של ארץ ישראל – אורחות חיים, הוצאת אלון ספר, 2011,