צמח התה, הכנת המשקה והתרבות שמסביבו

גידול התה, גילויו והתרבות הקשורה בו

ערך: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

תה הינו משקה ארומטי נפוץ. הפופולרי ביותר בעולם, אחרי מים[1]. יש הטוענים שמספר שותי הקפה שווה לשתיית קפה, משקאות קלים ואלכוהול גם יחד[2].

למשקה זה יש אוהדים וטועמים, כמו ליין. בסין, ארץ מולדתו של התה, מתגאה כל חבל ארץ בזן תה עם טעם ייחודי שלו, בדיוק כמו ה"טרואר" (troar) של היין. בסרילנקה ובדרום הודו, יודעי דבר כבר למדו לבקש עלי תה מההרים, שם גדל התה המשובח ביותר, לעומת החוף, שם גדל התה ה"עממי". בשנים האחרונות התרבו סוגי התה על המדפים: חנויות בוטיק נפתחו וחברות גדולות דוגמת ויסוצקי, פומפדור וליפטון מציעות סדרות איכותיות של תה[3].

הטיול בשדות התה הינו חלק בלתי נפרד מטיול בחבלי הים השחור בטורקיה, מטיול בגבעות הנילגירי (Nilgiri) שבדרום הודו, בסרילנקה שבאוקיינוס ההודי, בדרג'ילינג (Darjeeling) שלמרגלות ההימליה, מטיול בסין וכמובן מטיול ביפן. המטייל נדרש לעיסוק בתה, גם בביקורו באזורים הגבוהים של קניה, טנזניה, אוגנדה ורואנדה, לשם הובא התה על ידי המעצמות הקולוניאליות.

ראו באתר זה: קולוניאליזם.

השם

מקורו של התה בסין העתיקה. המילה תו (tú) מופיעה בטקסטים עתיקים, כמו ספר השירה Shijing, בסימן 荼, שהוראתו "ירק מר". אם כי בטקסטים שנכתבו עד למאה השישית לפני הספירה מוזכר המשקה גם כ- Kia. בהמשך, הוא נקרא Cha. עם הגעת התה למערב, החליפה האות T את ההברה CH ויצרה את ההגייה הנהוגה בימינו TE, היא ההגייה המקובלת למילה תה במגוון שפות ובכללן עברית.  (מכיוון שרוב דוברי העברית החדשה המוקדמים היו דוברי יידיש או ילדיהם, המילה היידית לתה היא זו שהתקבלה בעברית. בסביבות 1893 נתן אליעזר בן־יהודה למילה הזאת צורה עברית — "תֵּה" — וזו משמשת אותנו עד היום, אם כי ההגייה היידית שלה, “טֵיי”, עדיין רווחת). דווקא בפולנית, אולי כשפה אירופית יחידה, נקרא התה בשם Herbata  כלומר "צמח" או "עשב". מכאן אולי "תה הצמחים" אצלנו שכמובן איננו תה, והמקפידים קוראים לו חליטה, אם כי החליטה היא צורת הכנה ולא שם הצמח.

הצמח

סוג צמחים ממשפחת התאיים (Theaceae). שכוללת עצים ושיחים בעלי עלים פשוטים, מסורגים וירוקי עד. פרחים יחידים, חיקיים, נכונים ודו מיניים. בעלי עטיף כפול. פרי הלקט, בית גלעין או ענבה, המשפחה כוללת 35 סוגים ו–600 מינים, רובם טרופיים או סוב-טרופיים, מינים רבים הם הרריים. הסוג תה, כולל 82 מינים, חלק מהם מגדלים לתעשיית התה, שמן או נוי.

התה מופק מקמליה סינית ( Camellia Sinensis). קרוב משפחה של הקמליה הפרחונית המוכרת היטב לגננים.  הקמליה הסינית הוא שיח ירוק-עד, בעל עלים גילדניים משוננים ומבריקים. הפרחים לבנים. הפרי הלקט מעוצה, המכיל זרעים גדולים. מספר הזנים גדול מאד, הם אינם קשורים בטיב התה אלא בתכונות חיצוניות כמו שעירות, צורת עלים וכדומה. בטבע הצמח גדל עד לגובה של 18 מטר ויותר. כאשר מגדלים את הצמח לתה, מקצצים את גובהו באופן קבוע לגובה של פחות ממטר אחד. את התה מרבים על ידי זרעים או ייחורים. כאשר הצמח מגיע לגיל של 1.5-3 שנים, מתחילים בקטיפת העלים. רוב סוגי התה הם תערובות של זנים שונים של צמח הקמליה. איכותו של התה תלויה בתנאי גידולו, ממש כמו יין. את עלי התה מגדלים ביותר מ- 300 מדינות בעולם, אולם האיכותיים שבהם לדעתם של מומחים, מגיעים מסרי-לנקה ומהודו.

לצמח התה ישנם שני תת-מינים מרכזיים: התה הסיני (C. sinensis var. sinensis) והתה ההודי (C. sinensis var. assamica) אשר מכונה גם "תה אסאם" על שם מדינת אסאם אשר בהודו. כל סוגי התה מופקים מאחד מן השניים, או מהכלאה של שניהם.

הזן הסיני מתאפיין בריבוי גבעולים ובעלים קטנים, וממנו מפיקים את ששת סוגי התה. הוא הזן נפוץ מבין השניים ואותו שותים ברב חלקי העולם. הזן ההודי מתאפיין בגזע מרכזי יחיד ובעלים גדולים יותר ביחס לתה הסיני. ממין זה ניתן טכנית להפיק את כל סוגי התה, אך בפועל מפיקים ממנו רק תה שחור. זן זה נפוץ בעיקר בהודו ואנגליה, אם כי גם במדינות אלו כמה מהחלקות הנחשבות ביותר למעשה מגדלות את הזן הסיני (כך גם דרג'ילינג, אחד מבתי הגידול הנחשבים ביותר לתה באימפריה הבריטית לשעבר). מתוך שני סוגים אלו בויתו מאות תתי סוגים אותם נהוג לסווג על פי אזור הגידול. תתי סוג אלו נקראים "קולטיבאר" (cultivar).

עלי התה הנקטפים לצריכה כמשקה הם רק העלים הצעירים ביותר של הצמח וניצני העלים החדשים. חלק זה בצמח נקרא "פלאש". צמח התה מגדל פלאש חדש כל 7–15 ימים בעונת הגדילה. עלים המתפתחים לאט (לדוגמה בצמחים הגדלים בגובה 1,500 מטר ומעלה) נחשבים עדיפים מבחינת טעם על עלים הגדלים מהר יותר. עלי תה צעירים ושלמים יותר לרוב ימכרו במחיר גבוה יותר והתה שנחלט מהם יחשב איכותי יותר.

סוגי תה

קיימים שלושה סוגי תה: ירוק, שחור ואו-לונג. זמן רב חשבו שתה ירוק ותה שחור מעובדים מעלים של שני צמחים שונים. למעשה כל התה מגיע מעלים ירוקים וטריים שנקטפו משיח התה. תגלית זו מיוחסת לסקוטי רוברט פורצ'ן, שהיה מלקט צמחים ידוע במאה ה-19.

אפשר להשתמש בתה במקום מים או ציר בבישול. למשל: לאורז בסמטי – תה לבן עם פרחי יסמין; לעישון עוף או בשר – תה שחור מסוג לפסנג סושונג; למרינדה לעוף ולירקות ירוקים – תה ירוק.

התה השחור

הנפוץ ביותר, הוא עלים אשר עברו התססה (חימצון) במשך מספר שעות, והוא בעל טעם וארומה חזקים. התה השחור מותסס ב- 100%. תהליך ההתססה כולל השטחה של העלים המגולגלים על משטחי בטון או מרצפות, בחדר קריר ולח למשך מספר שעות. ההתססה משנה את הרכבו הכימי של עלה התה, ומאפשרת לאיכויות טעם מיוחדות לפרוץ.  ניתן להוסיף לו טעמי פירות או שמנים. תה ה"ארל גריי" (Earl Grey) המפורסם, הוא למעשה תה שחור שהוסיפו לו שמן ברגמוט (סוג של עץ הדר). סר ארל גריי, ראש ממשלת אנגליה בימיו של המלך ויליאם הרביעי [4]קיבל את הנוסחה הזאת מסין, ומאז נקרא התה על שמו. קרוב ל- 90% מהתה הנצרך מחוץ למזרח אסיה, הוא תה שחור.

התה הירוק

אינו מותסס כלל. עלים המיועדים לתה ירוק נתלשים באותו אופן כמו אלה המיועדים להכנת תה שחור. לאחר מכן הם עוברים הכנה בשלושה שלבים במשך יום אחד. אידוי – זהו שלב המתבצע מייד לאחר התלישה. העלים מונחים על מגש מתכת מעל להבה חמה כדי להפוך אותם לרכים וגמישים. החשיפה הפתאומית לחום הורסת את האנזימים המצויים בהם, אשר ללא כן היו גורמים לעלים לתסוס. השלב הבא הינו גלגול העלים על מגשים מחוממים בכדי להפחית את תכולת הלחות הנמצאת בהם. התהליך מתבצע באופן ידני. השלב האחרון הוא שלב הייבוש בעזרת מייבשים מכניים גדולים. תה ירוק המיובש באופן כזה מכיל רק שני אחוזים מהלחות הבסיסית שהיתה בו מלכתחילה. סוגי תה ירוק המיועדים ליצוא מגולגלים ומיובשים אפילו מספר פעמים. פעולה זו מאריכה אמנם את חיי המדף של המוצר, אך פוגמת בטעמו ובאיכותו. טעמו מעודן יותר וצבעו ירוק/זהוב. תה זה צובר פופולריות בעולם, אך הוא מהווה עדיין פחות מ- 10% מצריכת התה בעולם שמחוץ לסין.

תה האולונג

הוא תערובת בין התה הירוק והשחור ונפוץ מאוד בסין. ועל כן הוא עדין יותר בצבעו וטעמו מהתה השחור, אך חזק יותר מהירוק. תה זה עובר חימום לעצירת החמצון אך רק לאחר שהעלים התחמצנו חלקית. למעשה, סוגי תה האולונג נעים על מנעד החמצון מ-15% עד ל-85% חמצון. תה זה נחשב התה האנין והמגוון ביותר. לפעמים גם מגלגלים את עלי התה, תהליך המשפיע על טעמיו (עם כל חליטה חוזרת העלים נפתחים מעט ומשחררים טעמים שונים)וגם מאיץ את תהליך החימצון בגלל שהעלה נפצע בתהליך. בזכות תהליך הגלגול, ניתן לחלוט עלי אולונג מספר פעמים ועם כל חליטה לקבל עלים פתוחים יותר פיזית עם פרופיל טעם אחר במקצת.

משקה הנקרא בטעות "תה צמחים", אינו תה. זוהי תערובת של עלים, קליפות, זרעים, פירות ושורשים של צמחים שונים. לצמחים אלה סגולות מרפא שונות, אך שימוש נרחב בהם אינו נטול סכנות. צמחי מרפא הם עולם עצום של מידע, ביניהם צמחים מועילים וצמחים רעילים. "תה" צמחים תמים עלול להכיל חומרים משלשלים, משתנים, מתכות רעילות וחומרים המעלים לחץ דם.

תה לבן

סוג נוסף, נדיר יחסית הוא תה לבן מגיע אך ורק מהניצנים העדינים של צמח הקמליה הסינית, בניגוד לשאר סוגי התה המכילים בעיקר עלי הצמח. בתהליך הפיכתם לעלים מוכנים, מאפשרים לניצני ועלי הצמח לקמול לאור שמש טבעי, לפני שהם מעובדים קלות כדי למנוע חמצון או תסיסה נוספים. מהלך המשמר את טעמו האופייני של התה הלבן. השם "תה לבן" נובע מהשערות הכסופות-לבנות שעל ניצני צמח התה שלא נפתחו. המעניקות לצמח את מראהו הלבנבן.

מקורו של התה הלבן במחוז פוג'יאן אשר בסין[5]. יש סיפורים המתייחסים לתה "לבן" כמועדף על משפחת המלוכה הסינית, שם הוא הופק לראשונה במהלך שושלת טאנג (618-907 לספירה). במשך זמן מה, רק הקיסר ומלוויו היו שותים תה לבן מפני שהיה יקר ונדיר. התה הופק באופן שונה מכפי שהוא מופק היום. בשלב זה היו דוחסים את העלים לעוגות. בסביבות 1,200 לספירה, בזמן שושלת סונג, נקטפו ניצני העלים הכסופים בטרם עת, אודו, יובשו, ונטחנו לאבקה.

ההיסטוריה של התה הלבן סבוכה מעט. מכיוון שמידע הועבר בעל פה, לא פשוט למצוא ציטוטים המתייחסים לתה, וחוקרים ומייצרים של התה הלבן חלוקי דעות באשר לראשית שימושו בסין. ייתכן שהתה הלבן של היום הופיע בשתי המאות האחרונות. הוא הופיע לראשונה בפרסום באנגלית בשנת 1876, ותואר כתה שחור מכיוון שבתחילה הוא לא בושל בדיוק כמו תה ירוק. כדי לבטל אנזימים וחיידקים פנימיים וחיצוניים. ובשלב הזה זיהו רק שני סוגים של תה, שחור וירוק.

גילוי

הסינים היו הראשונים שידעו ליצור תה מהעלים הטריים. התה בסין קשור למורשת חקלאית ארוכת שנים. מקורות מיתולוגיים, וההיסטוריה של התה – על פי האגדה, הקיסר שן-נונג (Shennong) היה ממציאה של רפואת צמחי-המרפא. שן-נונג היה קיסר מחונן, מדען בעל שיעור קומה ופטרון האומנויות. בזמנו הוא הוציא צו מלכותי (בהחלט מרחיק-ראות בהתייחס לתקופה העתיקה בה מדובר), כי אסור לנתיניו לשתות מים אשר לא עברו הרתחה. יום קיץ אחד, כאשר היה במסע ביקורים ברחבי ממלכתו, עצרו הוא ואנשי חצרו למנוחה בדרך. בהתאם להוראותיו המלכותיות החלו אנשי חצרו להרתיח מים כדי להרוות את צימאונם. מספר עלים יבשים משיח סמוך נפלו למים המבעבעים, אשר צבעם השתנה מיד לחום ירקרק. כמדען אשר סקרנותו אינה יודעת גבולות, החליט הקיסר לטעום מהמשקה בעל הניחוח שנוצר באקראי, והתפעל מטעמו הערב והמרענן. וכך, בהתאם לאגדה, נוצר התה. היסטוריונים רבים מוצאים בסיפור מעשה זה, קרבה רבה לעובדות מאד מעשיות, ואינם מוציאים מכלל אפשרות שאינו רחוק כל כך מאמת היסטורית כלשהי הגלומה בעבר הרחוק. לפי אחת המסורות, סידהרטה גאוטמה –הבודהה- גילה את עלי התה כאשר עלה תה נפל לתוך כוס מים ששתה כאשר ישב ועשה מדיטציה..

אגדה אחרת מספרת על הנזיר ההודי בודהידהרמה, מי שהביא את הבודהיזם לסין, עשה מדיטציה שעות ארוכות. אך עפעפיו צנחו מרוב עייפות. הוא תלש אותם בזעם מהמם נבט שיח התה… . בראשיתה הייתה שתיית תה נהוגה בקרב נזירים בודהיסטים. אלה גילו בתה משקה המעורר את החושים ומונע תרדמה בשעות המדיטציה הארוכות, וראו בו גם תרופת פלא למחושים שונים. מספרים על בודהידהארמה (מי שהביא את התה לסין) שלאחר שעות מדיטציה רבות חש כי עיניו נעצמות, הוא רגז על עפעפיו הבוגדניות, תלשן והשליכן ארצה.

המקורות ההיסטוריים אינם מגיעים כל כך רחוק.

"הכרוניקות של הואינג" (the Chronicles of Huayang) מהמאה הרביעית לספירה, טוענים שאנשי ה"בא" (Ba) מסיצ'ואן הגישו מנחה של tu, לקיסר משושלת ג'ו, כבר במאות השביעית או השמינית לפני הספירה[6].  אם כי החוקרים אינם משוכנעים שאכן מדובר במה שאנו קוראים לו "תה".

ידוע שכבר במאה השנייה לספירה, בתקופת שושלת האן, בייתו את עץ התה והופיעו גני התה הראשונים. אז כבר נהגו להגיש לאורחים תה במקום יין.  במאות החמישית והשישית התה היה נפוץ בסין כמשקה מקובל. באותה תקופה כבר גידלו תה במטעים, שעציהם נגזמו עד גובה המותניים, כדי להקל על קטיף העלים. צריכת התה חדרה לכל רבדי החברה הסינית, ולא פחות מכך לכל היבט בתרבות הסינית. המשקה הפך להיות מאד פופולרי בתקופת שושלת טאנג, שעלתה לשלטון בתחילת המאה השביעית[7].

באנציקלופדיה בולטת של צמחי מרפא שכתב סו ג'ינג במאה השביעית נכתב, כי "מֵנְג נקרא גם דָה מר. הטעם שלו מתוק ומר. הוא מעט קר אך לא רעיל. הוא מקל על מוגלות ופצעים, משתן, מחכך ומרווה. הוא מביא לידי ערנות". סו ג'ינג הוסיף ש"להכנת משקה ממנו, יש להוסיף מורן, בצל ירוק וג'ינג'ר". מהמקורות הסיניים המעטים שמזכירים תה לפני המאה השמינית עולה שתה היה רק עוד צמח מרפא בין מאות צמחי מרפא אחרים. שכשצרכו אותו עשו זאת יחד עם צמחים אחרים, במעין דייסה. רק כשחליטות תה הפכו למשקה האהוב על קיסרי שושלת טאנג, הוא הוכתר למשקה הלאומי של סין [8].

ראו באתר זה: שושלת טאנג.

מהמקורות הסיניים המעטים שמזכירים תה לפני המאה השמינית עולה שתה היה רק עוד צמח מרפא בין מאות צמחי מרפא אחרים. שכשצרכו אותו עשו זאת יחד עם צמחים אחרים, במעין דייסה. אז גם קיבל התה אות משלו, כאשר הוסר קו אחד מהתו ששימש קודם לכן לְדָה. כך נוצרה הבחנה בין "ירק מר" ל"תה".

בתקופת שושלת טאנג נפתחה סין לסחר בינלאומי, אז הוא גם התפשט לקוריאה, יפן ווייטנאם. תקופה זו נחשבת ל"תור הזהב" של התה. ובמקומות רבים החלו בטיפוח גני תה והתפתחה תרבות ה"צ'ה דאו (Cha Dao), היינו "דרך התה", ששכללה את אופן הכנת העלים. באותה מאה, הגיע התה גם לטיבט. התה הובל מיונאן ומסצ'ואן לקאנדינג ומשם ללהאסה. המסע ארך חודשים ולכן נשרד שימור טוב של התה. כך הומצא תה ה"לבנים" או העוגות[9]. צרכני התה נוכחו לדעת, שאידוי עלה התה בקיטור, לפני דחיסתם ל"עוגות" משפר את ריחו. העלים יובשו, נדחסו, נאפו ונקשרו בסוף התהליך בקליפות. כדי לשתות את התה, ריככו את העוגה על ידי קלייתה, עד שהיתה מתרככת ומשחימה. אז כתשו אותה עד דק במכתש. כשהמים החלו לבעבע, הוסיפו להם מלח וחמאת יאק. עם הרתיחה, הוסיפו למים את התה[10].

בעוד שהתה הגיע לרמת התפתחות גבוהה ביותר בסין וביפן (וראה בהמשך), התחילו להסתנן למערב שמועות אודות משקה מיוחד זה מהמזרח הרחוק. כבר בעבר הרחוק החלו מובילי שיירות מסחר, להזכיר במערב את שמעו, אך המידע היה מקוטע ובלתי ברור באשר לדרך הכנתו או צורתו. במקרה אחד אפילו נכתב כי עלי התה הורתחו, הומלחו, נטבלו בחמאה… ונאכלו! האירופאי הראשון שנחשף לתה וטעם ממנו היה הכומר והסוחר הוונציאני גלמבטיסטה רמוסיו (Giambattista Ramusio) ב-1545. הוא מזכיר את המשקה בשם chiai בספרו Delle navigationi e viaggi   [11].

כמה שנים אחר כך, כתב אודות התה, הנזיר הישועי הפורטוגזי, האב ג'ספר דה קרוז (Gaspar da Cruz) בשנת 1560. פורטוגל, בעלת הטכנולוגיה הימית המתקדמת ביותר אותם ימים, הצליחה להשיג את הסכם הסחר הראשון עם סין. במסגרת שליחות מסיונרית באותה משלחת-סחר ראשונה, טעם דה קרוז את טעם התה לראשונה. הפורטוגזים פיתחו נתיב סחר דרכו הובילו תה לליסבון, בירתם. משם הובילו את התה אניות סוחר הולנדיות לצרפת, הולנד וארצות הבלקן. באותה תקופה היתה הולנד בת-ברית פוליטית של פורטוגל. כאשר בשנת 1602 הופרה ברית זו, נכנסה הולנד עם ציה הימי המפואר לנתיב סחר עצמאי משלה עם המזרח הרחוק. העדות הראשונה לשתיית תה באירופה הייתה בשנת 1607, כאשר חברת הודו המזרחית, הובילה תה מיפן לאירופה. בעקבות הצלחת הצי ההולנדי בארצות האוקיאנוס השקט, התה הפך חיש קל להיות משקה אופנתי בדה האג, בירת הולנד.  ההולנדים הביאו את המשקה לגרמניה, צרפת וניו אמסטרדם (לימים ניו יורק)[12].

התה היה ידוע בפריז כבר בתקופתו של הקרדינל רשיליה ב-1636, אך רק ב-1650, בימי יורשו, הקרדינל מאזארין (Mazarin), ששתה תה מקנקן זהב, כתרופה נגד שיגרון, נעשה התה אופנתי בחצר המלוכה הצרפתית ולא רק כתרופה. תחילה עורר התה מחלוקת בין רופאים. היו שיצאו נגדו והיו שאימצו אותו. בסופו של דבר גברו התומכים וב-1659 הצהירו שהתה הוא "עשב נשגב, שבו נמצאים כל שיקויי מזון האלים (אמברוסיה)".

בעקבות ביקורם של האטמנים הקוזקים פטרוב (Petrov) ויילישב (Yalyshev) בסין, בשנת 1567, נחשפו הרוסים למשקה. הח'אן המונגולי העניק לצאר מיכאל הראשון, ארבעה פודס (poods), בערך 65-70 ק"ג של תה, בשנת  1638[13]. ב-1679 נחתם חוזה בין סין לרוסיה, על אספקת תה[14].

בתחילה היה מחירו של התה גבוה מאד (מעל מאה דולר של ימנו אנו לחצי ק"ג). במחיר כזה יכלו לקנותו רק העשירים. אט אט ככל שכמויות התה המיובא גדלו, ירד מחירו לצרכן. למרות שבתחילה ניתן היה לקנות את התה רק בבתי מרקחת, יחד עם תבלינים חדשים כזנגוויל וסוכר, ניתן היה כבר בשנת 1675 לקנותו גם בחנויות מזון רגילות ברחבי הולנד. ככל שצריכת התה גברה באופן ניכר בשכבות החברה ההולנדית, רופאים ואנשי אקדמיה התווכחו באשר לערכו, או חוסר ערכו הבריאותי. ידועים בשם: "כופרי התה", הציבור הרחב התעלם מהם לחלוטין, והמשיך ליהנות ממנעמי התה. ויכוחים "מדעיים" אלה נמשכו בין השנים: 1635 – 1657[15].

במהלך שנים אלה צרפת והולנד הובילו בצריכת התה המיובא את כל מדינות אירופה. ככל שהנהיה אחר מוצרים אוריינטליים סחפה את אירופה, תה הפך להיות "דרך חיים". המבקר החברתי הנודע: המרקיז מארי דה רובין-שנטל, הזכיר לראשונה הוספה של חלב לתה. במהלך אותה תקופה, החלו פונדקים הולנדים להגיש תה כתוספת לסעודה. בעלי מסבאות סיפקו לאורחיהם מערכת תה נישאת, הכוללת יחידת חימום. כך יכול היה ההולנדי העצמאי, להכין לבדו תה לעצמו ולחבריו בגן המסבאה, בחצר. תה נשאר פופולרי בצרפת עוד למשך כ- 50 שנה. אחר כך התחלפה העדפת הצרפתים ביין, שוקולד וסוגי קפה אקזוטיים. בשנת 1650 היו ההולנדים מעורבים באופן פעיל במסחר בכל רחבי העולם המערבי[16].

בריטניה הגדולה היתה האחרונה מתוך שלושת המעצמות הימיות להיכנס לנתיבי הסחר עם סין ומזרח הודו[17]. הסיבה לכך היתה בעיקר קשורה לעלייתו הפרובלמטית של בית סטיוארט למלוכה, וכן לאירועים האלימים בתקופתו של קרומוול. דוגמאות התה הראשונות הגיעו איפה לאנגליה בין השנים 1652 – 1654. במהרה הפך התה באנגליה כה פופולרי עד שבחוגים מסויימים החליף את הבירהבתור המשקה הלאומי הבריטי. כמו בהולנד כך באנגליה, היתה זו האצולה שסיפקה את האישור החברתי לקבלת התה. המלך צ'רלס השני נשא לאשה בהיותו בגלות, את קתרינה דה ברגנצה  (Catherine of Braganza) הפורטוגזית (1662). צ'רלס עצמו גדל בבירה ההולנדית. כתוצאה מכך, גם הוא גם מלכתו היו שתייני תה מושבעים. כאשר מוסדה שוב המלוכה באנגליה, הביא הזוג המלכותי את מסורת שתיית התה המזרחית לבירתם. שגעון התה סחף את אנגליה באותו אופן שסחף בזמנו את תושבי צרפת והולנד. יבוא התה זינק מ: 18,000 ק"ג בשנת 1699, לממוצע שנתי של 109,000 ק"ג בשנת 1708… התה הפך במהרה למשקה המועדף על כל שכבות האוכלוסייה.

במהלך המאה ה-17, עם התגברותם של משלוחי התה מהמזרח הרחוק, התפתחו באנגליה מסיבות התה. התה שנחשב אז למצרך יקר הפך לפופולרי בקרב בתי האצולה הבריטי. יש הגורסים שמנהג זה הומצא על ידי הדוכסית מבדפורד, כדי לתת מענה לחולשה שחשה בשעות אחר הצהריים, אי שם בין ארוחת הצהריים שכבר הסתיימה, לבין ארוחת הערב שעדיין הייתה רחוקה.

מכול מקום, את התה שתו באירועים חברתיים ובבתים פרטיים הוא הפך לסמל סטטוס, ובמהרה הפך לארוחה שנאכלה מדי יום, ושבה הגישו תה חלש מקומקום יחד עם חלב וסוכר (מנהג המושפע מהרגלי ההודים), מלווה בכריכים קטנים (כריכי מלפפון, ביצים, ממרח דג, שינקן וסלמון מעושן) ,קרייקרים המוגשים עם חמאה, שמנת עשירה וריבה, עוגת פירות ועוגת ספוג. בני המעמד הגבוה אכלו ארוחת צהריים ב-12:00 וארוחת ערב ב-20:00 או מאוחר יותר, כך שהיה להם נוח לערוך באמצע ארוחת תה. במהלך השנים המעמד הנמוך החלו אף הם לשתות תה ולקיים ארוחות תה. מסורת זו החלה להתקיים בכל האימפריה הבריטית[18].

פיטר סטויווסנט ייבא את התה הראשון לאמריקה, למתיישבים ההולנדים בניו אמסטרדם (מאוחר יותר שונה שמה לניו יורק על ידי האנגלים). המתיישבים בקולוניות אלה היו שתייני תה מושבעים. כאשר נרכשה ניו יורק, האנגלים מצאו שישוב קטן זה צרך יותר תה באותה התקופה מאשר כל תושבי אנגליה גם יחד…

מסיבת התה של בוסטון – האירוע ההיסטורי המפורסם ביותר ששמו קשור לתה ואולי בכלל למוצר מזון כלשהו – התחוללה כתוצאה מקשייה הכספיים של חברת הודו המזרחית הבריטית ומחלוקת על סמכויות הפרלמנט במושבות הבריטיות בצפון אמריקה. המיסוי הכבד על התה שהגיע לאנגליה עמד על 25%, עודד הברחת תה לאנגליה ולמושבותיה באמריקה וגרם לחברת הודו המזרחית, הפסד של 400,000 ליש"ט מדי שנה. על מנת לסייע לחברה להתמודד עם הברחת התה, העביר הפרלמנט הבריטי ב-1767, חוק שהקטין את המס שהחברה שילמה על תה והבטיח לה החזר על תה שיוצא מלונדון למושבות באמריקה. כדי למלא את הגירעון, שנוצר בקופה הבריטית, הועבר חוק נוסף, שהטיל על המושבות, מסים חדשים, לרבות מס על תה. המיסוי הזה ליבה מחלוקת על זכות הפרלמנט למסות את המושבות, שלא היו מיוצגות בו[19].

בדצמבר 1773 הגיעו שלוש אניות משא בריטיות לנמל בוסטון, כדי לפרוק מטען רב של תה. המתנגדים למיסי התה הכבדים מנעו את פריקתם של ארגזי התה מהאניות, אך תומאס האצ'ינסון,  המושל הבריטי של מסצ'וסטס, חייב את המושבה לשלם מיסים על ארגזי התה שלא נפרקו, ובינתיים האוניות נשארו עוגנות בנמל. "בני החירות" (Sons of Liberty)[20]  ועוד אנשים רבים התנגדו למיסוי זה על ארגזים שלא נפרקו, ונאבקו על כך. מאבק זה הגיע לשיאו בליל 16 בדצמבר, כאשר כמה מתקוממים אלו הגיעו לנמל בוסטון מחופשים לילידים "אינדיאנים",  עלו על האניות הבריטיות והשליכו את מטען התה היקר שלהם לים. האירוע כונה "מסיבת התה של בוסטון"[21].

הביקוש הרב שנוצר באירופה לתה הוביל לגירעון מסחרי בין אירופה לסין, והבריטים החלו לגדל תה בהודו על מנת לספק את הביקוש. ניסיון אחר לפתור את הגירעון המסחרי באמצעות מכירת אופיום לסין הוביל לפרוץ מלחמת האופיום הראשונה (1838 – 1842).

שקיקי תה

ישנו ריב לא פטור על קרדיט בנוגע להמצאת שקיקי התה: שתי אמריקאיות ממילווקי, רוברטה לוסון ומרי מולרן, הגישו ב-1903, בקשה לרישום פטנט בשם "מחזיק עלי התה". השתיים טענו שזיהו בעיה באופן חליטת תה מדורי דורות: חליטת קנקן תה שלם דורשת שימוש בכמות גדולה של תה ואם לא משתמשים בו במהירה, הוא מתקלקל. כך או כך, שקיקי התה נתנו את הדחיפה והפכו את התה למשקה נגיש, נוח ופופולרי. הן המציאו "שקיק כותנה פתוח, תפור בשוליים, מעין כיס, עם כיסוי מלמעלה".  הפטנט נרשם על שמן אבל הן לא הצליחו לשווק אותו באופן מסחרי. חמש שנים מאוחר יותר, הסוחר הניו יורקי תומאס סאליבן שארז מנות קטנות של תערובת תה ושלח ללקוחותיו. הוא התכוון שהם יוציאו את התה מהשקיות וישתמשו בו כמקובל, אבל הם מצאו שקל יותר לחלוט את התה באמצעותה שקיות  החדירות למים. שקיק התה החל להתפשט במהלך מלחמתה עולם הראשונה, כשחברת Teekanne  הגרמנית החלה לספק לחיילים שקיקי תה, שכונו "פצצות תה"[22].

תרבות התה

בשנת 762 כתב המשורר הסיני לו-יו (Lu Yu), מאסה אודות התה, שנקראה "צ'א צ'ינג (Ch'a Ching), היינו, "הקלסיקה של התה". תיאוריו מאד ציוריים: "התה יכול להצטמק כמגפי פרש מונגולי. או שהוא יכול להיות נוקשה כקפל העור, התלוי מתחת לצווארו של שור הבר. או להיות גלי כמו רעפי בית. הוא יכול לדמות לפטריה שנוצרת, או לעננים המכתרים פסגת הר. העלים יכולים להתרומם ולרקוד, כמו על פני המים, כשרוח קלה נוגעת בהם. אחרים, כמו חומר רך וגמיש מבית היוצר, בהירים וטהורים כאילו סוננו בפחם עץ. אחרים מגולגלים ומפותלים כמעיינות קטנים, המצוירים על ידי גשם סוחף בשדות מעובדים"[23].

הוא תיאר את התה על כל היבטיו: מקורות הצמח ומאפייניו, סוגי התה השונים, איכויותיהם ורשימת גידולי תה מדורגים לפי מקום שאיבתם; הכלים הנחוצים לקטיף התה, לתהליך ייצורו וחליטתו; סגולותיו הרפואיות של התה; הטכניקות השונות שהיו קיימות לגידול והכנת התה בסין הקדומה; היסטוריה של גני התה. הוא ירד לפרטי פרטים, של הגשת כלי התה המובחרים: לדעתו תה הוא הרבה יותר ממשקה, אלא גם שירה, יופי ואומנות של ממש. היקפו העצום והסמכותי של הספר היקנו למחברו מעמד כמעט של קדוש עוד בימי חייו, ואפילו הקיסר העניק לו את חסותו. הספר מאפיינים בבירור קוים של זן-בודהיזם, פילוסופיה אשר לו-יו גדל לאורה כבר משחר ילדותו. התרומה הגדולה ביותר של פרסום הספר היתה המעבר לשתיית עלים מרים כחליטה רפואית, לטעימות תה אמנותיות.

הקיסר צי'ינלונג, בן שושלת צ'ינג, שהיה איש תרבות, כתב בשבח התה: "יש להניח קנקן… על אש בינונית… למלא אותו במי שלג צלולים, לחמם מים אלה עד לדרגה המספיקה להלבין דג או להאדים סרטן, למזוג אותם מיד לספל העשוי חרסינת יו, על עלי תה מובחר רכים, להניחם במנוחה, עד שהאדים עולים. בתחילה בשפע, יוצרים עננים סמיכים ואז מתחילים להיחלש לאט, ולבסוף אינם אלא, ערפל קל בשטח: זה יעיל להרחקת חמשת נושאי הדאגות, המגיעים אלינו באופן קבוע כדי להחלישנו. אפשר לטעון, אפשר להריח. אך לא נוכל להביע את השלווה המתוקה הזו, שאותה אנו חייבים למשקה, זו הדרך להכינו"[24].

ציטטות מהכתבים העתיקים אודות תה:

"שתיה קבועה של תה יכולה להרגיע את הנפש ולחזק את האנרגיה… להרבות את המרץ ולמנוע הזדקנות" .

"משקה התה נמשל לטל המתוק היורד מהשמיים…"

"אנרגיית התה קרה, והוא מתאים ביותר לשתיה. כאשר אדם צמא, או סובל מכאב ראש, עיניו עייפות או ידיו ורגליו כבדות – מספר לגימות תה יחזירו אותו למוטב…"

”שתית תה מרווה צמאון, מרחיקה מחלות, מקצרת את זמן השינה, מקלה על הפרעות במתן שתן, מחזקת את הראיה וכושר החשיבה. לא כדאי להפסיק לשתות תה אפילו ליום אחד…"

…"ספל התה הראשון מלחלח את שפתי וגרוני, הספל השני מוציאני מבדידותי… הספל השלישי נובר בקרבי השומם, ולו אך למצוא חמשת-אלפי אותיות חסרות-פשר. הספל הרביעי מעלה דוק של זיעה ומפריש מנקבוביות עורי את הבלי החיים, בספל החמישי אני מטוהר, והששי מביאני אל סף האלמוות… הספל השביעי – אה, איני יכול יותר לשתות!  אני אך מרגיש נשמת הרוח הקרירה נושבת בשרוולי גלימתי"[25].

טקס התה היפני

זרעי צמח התה הראשונים יובאו ליפן במאה ה-12 על ידי הנזירים הבודהיסטיים קוקאי (Kūkai) וסאיצ'ו (Saichō) שחזרו מסין. נזירים אלו נחשפו  לערכו הרב של התה כעזר מדיטטיבי – דתי. לפיכך הוכר סאיצ'י כ"אבי טכס התה" ביפן. תואר כלל לא מבוטל לכל מי שמכיר את תרבות יפן. כתוצאה מהקשר זה נוצר החיבור הידוע ביפן שבין טכס התה לבין הזן-בודהיזם. שיחי התה נשתלו באזור Uji שהוא כיום מרכז לגידול מובחר. התה קיבל כמעט מיד עם הגיעו ליפן הכרה ומימון קיסרי, והתפשט במהירות מחצר הקיסר והמנזרים לכל רובדי החברה ביפן העתיקה. במאה ה-15 הפך התה וכל הקשור בו לגורם חשוב בהתפתחות האסתטיקה, האמנות והאדריכלות היפנית. אז אומצו שתי אסכולות: האחת אלגנטית ועשירה בסגנון הסיני, מקורה באצולה ובתקופת שושלת מוּרוֹמאצ'י (Muromachi) שקיימה נשפי תה בגנים ובביתנים מפוארים, דוגמת ביתן הכסף, וביתן הזהב שבקיוטו הבירה. האסכולה השניה הושפעה מפשטות כת הזן, אך חוקיה הפכו במהרה למסכת נוקשה.

תוך זמן קצר הגיע התה למעמד של אמנות, תוך כדי היווצרות טכס התה המפורסם: הצ'ה – נו – יו  (Cha-no-yu), שהוראתו "תה ממים חמים". במאה ה-16 פיתח נזיר הזן סן-נו ריקיו (Sen No Rikyu) את כללי טקס התה, בסגנון שהדגיש את היופי שבפשטות ובקרבה לטבע. בקתת תה צנועה, כלי במבוק, צלוחיות חרס פשוטות, ציורי דיו מונו כרומיים וכלים מעוצבים בפשטות לכאורה, תפסו את מקום האלגנטיות המרהיבה שנהגה קודם לכן. יסודות אסתטיים יפניים אלה, שאחר כך השפיעו לדורות על האמנות היפנית הוגדרו בכללים האלה: וואבי – תכונה המציינת פשטות ובדידות, סאבי- תחושה המאפיינת כלי עתיק, שבויי- רומז, על מסתורין.

החל מהמאה ה-17 הקימו תלמידיו, בתי ספר לתה. היו ביניהם הבדלים בטקסים אבל כולם תומכים ברעיונות שהציב הרב-אומן. הצ'ה יו נו מבטא את רוח הזן בודהיזם ומייצג פשטות והרמוניה. קובורי אנשו, מתלמידי ריקיו כתב:

"ערפילי אביב

קוקיה מתחבאת בין עלי הקיץ הירוקים

שקיעת השמש הגלמודה בסתיו

דמדומי חורף מושלגים

בכל מקום, רוחו של הצ'-נו-יו".

התיאור המעודכן ביותר לצורת אמנות מורכבת זו נכתב כנראה על ידי ההיסטוריון האירי-יווני לפקדיו הראן. הוא היה אחד מהזרים הבודדים שהוענקה לו תעודת אזרח יפנית בתקופה עתיקה זו. הוא כתב מהתבוננות אישית: …" טכס התה מצריך שנים של אימון והכנה כדי לקבל הסמכה… אולם, כל כולה של אמנות זו לפרטיה, מסמלת לא יותר מאשר הכנה והגשה של ספל תה… הנושא החשוב ביותר כאן הוא בכך כי הפעולה תתבצע בצורה המושלמת ביותר, המנומסת והחיננית ביותר וללא שום דופי אסתטי…".

הסופר היפני  אוקאקורה קאזוקו (Okakura Kazuzo), כתב: תה הוא יצירת אומנות ויש צורך ביד של אמן כדי להוציא ממנו את תכונותיו האצילות ביותר. יש תה טוב או תה רע, כפי ששי ציורים טובים או רעים .[…] אין מתכון להכנת תה מושלם…"[26]

טקס התה היפני נועד להעביר מסר מיוחד: הקדשת זמן ממושך ככל האפשר לפעולה הפשוטה ביותר. עשיית הדברים באופן הנכון והמתאים להם, ולאו דווקא בצורה המידית והמהירה ביותר. כל דבר דורש קודם כל הקשבה, ולאחריה יבואו המגע או הטיפול, תשומת הלב המיוחדת לחפץ או לאירוע הספציפי. כל דבר משמיע "מוסיקה" ויש למצוא את ה"ריקוד" המתאים לה. כדי להחזיק ספל דק מפורצלן בחדר אפלולי, יש צורך ב"תיאטרון" השונה מזה הנדרש לשתיית בירה במסבאה[27].

אחד התיאורים היפים של טקס התה בעיניו של אירופאי, מופיע בספר "שוגון": "תחילה ניקה את חדר הקבלה הזעיר, המטבח והמרפסת. אחר כך – את השביל המתפתל והמרצפות שהונחו באזוב, ולבסוף את הסלעים והגן שמסביב. הוא שפשף, טאטא והבריש, עד שהכל היה ללא רבב, מניח לעצמו להיסחף בהכנעה שבעבודה הגופנית, שהיתה תחילת הצ'ה-נו-יו (טקס התה), בו היה על המארח לדאוג לבדו שהכול יהיה מושלם. השלמות הראשונה היתה הניקיון המוחלט. "הוא סגר את השער. אחר, בזהירות, התיז מים על המרצפות והעצים, שהיו עתה נוצצים פה ושם באור מהבהב […]. כאשר היה מרוצה סוף-סוף, פתח את השער ונכנס לאולם הכניסה. הגחלים שנבחרו בקפדנות הונחו כפירמידה על החול הלבן ובערו כיאות. הפרחים נדמו סדורים היטב במקום בטוקונומה. הוא חזר וניקה את הכלים שהיו כבר נקיים ללא רבב. הקומקום החל לזמר והוא היה מרוצה מן הצליל, שהועשר על-ידי פיסות הברזל הקטנות שהניח בחריצות בתחתיתו. "הכל היה מוכן. השלמות הראשונה של הצ'ה-נו-יו היתה ניקיון, השנייה – פשטות מוחלטת. האחרונה והגדולה מכל – התאמה לאורח או לאורחים ."[28]

אפשר לראות את טקס התה ולהבין אותו באופנים שונים. יש המדגישים את הצד המדיטטיבי שבו, יש המדגישים את צידו החברתי, ויש שיראו בו מיצג (PERFORMING ART). אך בעיקר זוהי דרך שבאמצעותה מגיע האדם לשלמות רוחנית על-ידי ביצוע חוזר ומתמיד של אותה מערכת פעולות פשוטה. דווקא באמצעות החזרה הזאת אפשר להגיע לשלמות, שקשה להשיגה בכל דרך אחרת[29].

שאיפה זו לשלמות של תוכן וצורה הביאה בעקבותיה ליצירת אמנויות ושירותים נלווים. שיטה מיוחדת של ארכיטקטורה התפתחה כדי ליצור את בתי-התה (צ'אסקי). על פי גישה זו עוצבו בתי-התה בפשטות האופיינית לבתי –יער. ככל שיותר ויותר אנשים החלו להיות מעורבים בהתרגשות סביב עניין התה, כך הלכו ונעלמו הטוהר והפשטות הייחודיים לעקרונות הזן-בודהיזם. טכס התה הושחת והפך לקולני והמוני. "תחרויות תה" הפכו לאירועים נוצצים בקרב החברה הגבוהה, בהם התחרו אצילי יפן תמורת פרסים כספיים מי ייתן שם מקורי יותר לתערובות תה חדשות. הענקת פרסי כסף, משי, שריוני קרב ותכשיטים יקרים, היתה מנוגדת בתכלית לאופי הצנוע והמקורי של טכס התה.

יצור וצריכת תה

כששים מדינות בעולם מייצרות תה באופן מסחרי. בשנת 2017 היצור העולמי היה ששה מיליון טון בשנה, כאשר סין מייצרת 40 אחוזים ממנו – 2.4 מיליון טון בשנה[30]. המדינה השניה בהיקף היצור היא הודו, המייצרת 21% מהכמות השנתית העולמית, כלומר, 1.25 מיליון טון בשנה. התה, שהובא להודו על ידי הבריטים בשנת 1841, מיוצר בעיקר בדרג'לינג (Darjeeling) ובאסם שלמורדות ההימליה ובגבעות הנילגירי (Nilgiri) שנחלקות ביון טאמיל נאדו וקראלה שבדרום. הנתון המדהים הוא שכ-70% מהתה המיוצר בהודו נצרך בידי הודים. תערובת הצ'אי המתובלת, שאותה נהוג לשתות גם עם חלב, היא הפופולרית ביותר. שני סוגי תה מפורסמים שהודו משקה איתם את העולם הם תה אסאם, שעליו השחורים ידועים בארומטיות שלהם ועלי התה ממחוז דרג'ילינג שמהם מייצרים תה ירוק ותה לבן איכותיים ביותר.

השלישית היא קניה המייצרת 500,000 טון בשנה, בעיקר במחוז קריצ'ו (Kericho) , ננדי (Nandi)  וגבעות ניימבנה (Nyambene Hills). אחריה סרילנקה, אליה הביאו הבריטים את גידול התה ב-1867 והיא מייצרת 350,000 טון בשנה.  טורקיה מייצרת 250,000 טון בשנה. מרביתו מאזור ריזה שלמורדות הצפוניים של הרי הפונטוס, בואכה הים השחור. אחריהן, בסדר יורד, באות, וייטנאם, אינדונזיה (בעיקר בג'אווה), ארגנטינה (אליה הובא הגידול ב-1920). סוגרת את הרשימה איראן, עם 75,000 טון בשנה. למרות שהאירנים צורכים תה החל מהמאה ה-15, הודות לפופולריות של "דרך המשי", התה לא גודל במדינה עד 1899, כאשר הנסיך מוחמד מירזה הבריח שתילי תה מהודו אל העיר להג'יאן (Lahijan) והוחל בגידולו. בית החרושת הראשון להפקת תה נפתח ב-[31]1834.

יבואניות התה הגדולות ביותר, במספרים מוחלטים הם פקיסטן ואחריה בריטניה, ארצות  ברית ורוסיה[32].

צרכנית התה הגדולה ביותר בעולם במספרים מוחלטים היא הודו[33]. אולם צריכת התה לנפש צנועה הרבה יותר, עם 750 גרם לשנה. בעוד שטורקיה, מובילה במדד זה, עם צריכה של 3.1 ק"ג לשנה[34]. עד מלחמת העולם הראשונה חלשו הטורקים בסחר הקפה ממוחא שבערב לאירופה ומכאן שמו "קפה טורקי". לאחר המלחמה, משניתק צינור אספקה זה, האמירו המחירים ומוסטפא כמאל אטטורק הורה לטעת את מטעי התה. הטורקים אוהבים להגיש את התה בכוסות זכוכית נאות ובקנקנים מעוצבים. בבתי התה ובשווקים רואים את המקומיים הם מרתיחים את הקנקן התחתון שהוא לעולם הגדול מבין השניים ואז מוזגים מעט מים רותחים לקנקן הקטן כדי ליצור תמצית חזקה. בשאר המים הם משתמשים כדי לדלל את המשקה, כל אחד לפי טעמו.

המדינה הבאה אחריה, בצריכת תה לנפש היא אירלנד עם 2.19  ק"ג בשנה. הבאות בריטניה, אירן, רוסיה, מרוקו . ישראל נמצאת במקום ה-37. עם צריכה של 200 גרם לנפש לשנה[35]. בערך כוס אחת לשלושה ימים.

סגולותיו הרפואיות של התה הירוק

סגולותיו של התה הירוק מיוחסות לפוליפנולים, היינו, פיטוכימיקלים –  תרכובות הנמצאות בשפע במקורות מזון צמחיים טבעיים, ובעלי תכונות נוגדות חמצון, שנועדו להגן על הצמח מפגעים שונים, והאדם רתם אותם לתועלתו. אלו עוזרים במניעת נזקים הנגרמים מחמצן, כמו פגיעה בתאים, כתוצאה מזיהום אוויר והזדקנות. לפוליפנולים אפקטיביות רבה, עד פי 30 מאשר לוויטמינים נוגדי חימצון (כמו C, E ו-( A. . התה הירוק עשיר מאוד בפוליפנולים הקרויים  CATECHINS  להם מייחסים חשיבות גדולה בהקטנת הסיכון של מחלות לב (על ידי הקטנת חמצונו של הכולסטרול ה"רע") וכן עיכוב תהליכי סרטן שונים (סרטן הריאות, השד, הקיבה וכו').  תהליך המחקר המנסה למצוא את המנגנון "נוגד הסרטן" של התה נמצא בעיצומו וחוקרים במקומות שונים בעולם שוקדים על הבנת התהליך. בתהליך הפקתו של התה השחור נפגעים הפוליפנולים ולכן הוא עני באותן תרכובות, ויעילותו פחותה בהרבה. בתה נמצאים גם ויטמינים מסוג K, B6, B1, וחומצה פולית, בנוסף למינרלים כמו סידן, מגנזיום, ברזל ואבץ. שתיית 2-3 כוסות תה ביום, מספקת כ- 9% מהצריכה היומית המומלצת של ויטמין B1; 25% מצריכת ויטמין B2; ועוד.

התה הירוק וחשיבותו לדיאטה

לאחרונה נפוצה הידיעה כי תה ירוק יכול לסייע בירידה במשקל וחברות מסוימות כבר "פיתחו" דיאטות המבוססות על תה ירוק.

מה עומד מאחורי מידע זה? התה הירוק מכיל שני חומרים שהמפגש ביניהם גורם להמרצת קצב חילוף החומרים בגוף. הצירוף של קפאין עם הפוליפנולים הקרויים CATECHINS,  המצויים בעלי התה הירוק הוא הגורם לתהליך זה. שני החומרים הללו מאיצים את הפעילות הסימפטטית במערכת העצבים המרכזית וגורמים להעלאת רמתו של ההורמון נוראדרנלין, המעלה את קצב חילוף החומרים בגוף. מחקר שבדק זאת הופיע בעיתון שעסק בהשמנה ומכאן היתה הדרך פתוחה ל"פיתוח" תאוריית "דיאטת התה הירוק". האמת היא שעדיין לא ידוע באיזו מידה הדבר משמעותי לאדם והאם אכן מסייע התה הירוק בירידה במשקל.

בתה ישנם חומרים נוספים, פחות סימפטיים לבריאות. האלקלואידים קפאין, תאוברומין ותאופילין, המהווים כ- 4% מהרכבו. הקפאין והתאופילין מעוררים את מערכת העצבים המרכזית, מרחיבים את הסמפונות ומשתנים (מעלים את יצור השתן). ככל שעלי התה מותססים יותר, כך עולה תכולת הקפאין. לפיכך, תה ירוק מכיל פחות קפאין מאשר תה שחור. תה שחור מכיל 2/3 מכמות הקפאין של הקפה. ובתה ירוק נטול קפאין ישנן שאריות של קפאין (3%-10% מכמות הקפאין בתה רגיל). חשוב לציין, כי תהליך הוצאת הקפאין מעלי התה הוא תהליך כימי ונשאלת השאלה: מה מזיק יותר – הקפאין או התהליך הכימי בהוצאתו מהמוצר? בנוסף נזכיר, כי ככל שמבשלים או משרים את התה זמן ארוך יותר, יותר קפאין עובר למים.

מכיוון שהמחקר המדעי בעיצומו, ואין עדיין מסקנות סופיות והמלצות מדויקות לגבי כמות התה שכדאי לצרוך, נראה ששתיית 2-3 כוסות תה ליום, מאפשרת ליהנות מיתרונותיו הבריאותיים של התה, בלי להעמיס על גופנו יותר מידי קפאין וחומרים מזיקים אחרים.

בכל מקרה, חשוב להדגיש, כי האצת הפעילות הסימפטטית במערכת העצבים המרכזית עלולה לגרום גם לעליה בלחץ דם ולתופעות אחרות שאינן כה "סימפטיות". המסקנה: המחקר המדעי אכן קבע, כי התה הירוק יכול להעלות את קצב חילוף החומרים בגוף, אך עדיין לא ידוע באיזו מידה הדבר משמעותי להרזיה ומה הסכנות הטמונות בצריכת כמויות גדולות של תה זה.

הערות

[1] Tea Fact Sheet, www.teausa.com

[2] Macfarlane, Alan; Macfarlane, Iris (2004). The Empire of Tea. The Overlook Press. p. 32. ISBN 978-1-58567-493-0.

Penelope Ody (2000). Complete Guide to Medicinal Herbs. New York: Dorling Kindersley Publishing. p. 48.

[3] מיכל פלטי, כוס התה שלהם: מבחן טעימות התה הגדול, אתר האינטרנט של הארץ

[4] ויליאם הרביעי 1775-1837 היה מלך הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד ומלך הנובר מ-26 ביוני 1830 ועד יום מותו. ויליאם, בנו השלישי של ג'ורג' השלישי ואחיו הצעיר ויורשו של ג'ורג' הרביעי, היה המלך האחרון והמונרך הלפני אחרון של בית הנובר.

[5] ,Chow Kit Boey All The Tea in China, 1990:142 China Books

[6] Mair, Victor H.; Hoh, Erling (2009). The True History of Tea. Thames & Hudson. Pp. 29-30

[7] Benn, James A. (2015). Tea in China: A Religious and Cultural History. Hong Kong University Press

[8] אילון גלעד, דרכו הארוכה של התֵּה אל השפה העברית, באתר הארץ, 31 ביולי 2019

[9]  Mair & Hoh 2009, pp. 39–41.

[10] עליזה גלקין-סמית, קמליה סינסיס, ספר התה, איתי בחור, זכרון יעקב, 2018, עמ' 17-18

[11] Mair, Victor H.; Hoh, Erling (2009). The True History of Tea. Thames & Hudson. P. 165

[12] שם, עמ' 169

[13] "Russian Tea History". www.apollotea.com. Retrieved 28 May 2019

[14] "Russian Tea History". www.apollotea.com. Retrieved 28 May 2019.

[15] Heiss, Mary Lou; Heiss, Robert J. (2007). The Story of Tea: A Cultural History and Drinking Guide. Ten Speed Press

[16] Martin, Laura C. (2007). Tea: The Drink that Changed the World. Tuttle Publishing

[17] הסיבה לכך היתה בעיקר קשורה לעלייתו הפרובלמטית של בית סטיוארט למלוכה, וכן מלחמת האזרחים של קרומוול.

[18]
liquid jade:The Story of Tea from East to West, Beatrice Hoenegger ,St,Martin's Press, January 2007.

[19] ספר התה, עמ' 75.

[20] קבוצה פטריוטית במושבות האמריקאיות, בתקופה שקדמה למלחמת העצמאות של ארצות הברית. הארגון נוסד בבוסטון ב-1765, ועד מהרה התפשט לרחבי כל המושבות האמריקניות.  מטרת הקבוצה, שהייתה מורכבת בעיקר מצעירים נלהבים, הייתה לעצור את אכיפת חוק הבולים של 1765 בכל האמצעים האפשריים ("אין מיסוי ללא ייצוג"). משמעות הדבר למעשה הייתה נקיטת אלימות ואיומים לעיתים קרובות כנגד גורמים שונים בשלטון הבריטי ובתומכיו. בעיני השלטון הבריטי, הייתה הקבוצה ארגון טרור מהפכני ורדיקלי.  אף ראשי המהפכה רבי ההשפעה, דוגמת בני הדודים השניים סמואל וג'ון אדמס, תמכו בפעילות הארגון.

[21] אנציקלופדיה בריטניקה

[22] https://www.todayifoundout.com/

[23] ספר התה, עמ' 19.

[24] ספר התה, עמ' 27

[25] תודתי לאריה אלאלוף, על איסוף החומר.

[26] Okakura Kazuzo, The book of Tea, Rokyo, 1956, p. 26

[27] עמליה אפרת, טקס תה יפני: שלווה גדולה, מסע אחר, https://www.masa.co.il/article/%D7%98%D7%A7%D7%A1-%D7%AA%D7%94-%D7%99%D7%A4%D7%A0%D7%99-%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%94-%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%94/

[28] מתוך "שוגון" מאת ג'יימס קלאוול, עמוד 633; תרגום: עמוס פארן; הוצאת זמורה ביתן.

[29] עמליה אפרת, שם.

[30] "World tea production in 2017; Crops/World Regions/Production Quantity from picklists". Food and Agriculture Organization of the United Nations, Statistics Division (FAOSTAT). 2017. Archived from the original on 11 May 2017. Retrieved 3 November 2019.

[31] "top 10 tea producing countries in the world 2020". FARRER's. 10 September 2020. Retrieved 10 September 2020.

[32] "Leading tea importing countries worldwide in 2019". Statista. 2019. Retrieved 26 November 2020.

[33]  Sanyal, Amitava (13 April 2008). "How India came to be the largest tea drinking nation". Hindustan Times. New Delhi. p. 12. Archived from the original on 11 June 2014.

[34] Euromonitor International (13 May 2013). "Turkey: Second biggest tea market in the world". Market Research World. Archived from the original on 17 January 2013. Retrieved 25 November 2012.

[35] https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_countries_by_tea_consumption_per_capita