כתב: גילי חסקין
תודה ליובל נעמן על הערותיו
ראו גם, באתר זה: מבוא לטיול בבאלי. באלי – ביקור בגן העדן האבוד
קובץ זה, עוסק בעיקר בקרבות תרנגולים בבאלי אך יכול להביא תועלת גם בטיול לדרום אמריקה
בטיולנו באי באלי, שנחשב לפיסת גן עדן ולגולת הכותרת של טיול באינדונזיה, אנו נתקלים בהרבה פעילות אנושית. רובה חגיגה לעין, כמו למשל, הכנת מנחות למקדש. מקרה נשים הנושאות מנחות מושקעות על ראשן הוא חגיגה לעין וללב. לעתים רואים מראות פחות מרנינים, כמו שריפת גופות, אך הם מרתקים ופוטוגניים להפליא.
אחד האירועים המעוררים חוסר נוחות לעתים הוא קרב התרנגולים, בו אנו נתקלים לעתים, כשהוא מלווה בצעקות רמות של הצופים, שבדרך כלל גם מהמרים. קרב תרנגולים הוא סוג של מופע בידור העושה שימוש בתרנגולים. במופע זה משסים את התרנגולים זה בזה עד שאחד המתמודדים מפסיד ומת. קרבות תרנגולים הנקראים בבאלי 'טאג'ן' (Tajen), או סאבונגאן (sabungan) נערכים בתוך זירה ששטחה כ-4 מטרים רבועים. . הם מתחילים אחר הצהריים ונמשכים מספר שעות, עד השקיעה. משמשים אמצעי להוצאת הייצר. סובלימציה של האלימות.
תרנגול הבית
טכסונומיה: תת מין של עופות, הנמנה עם הסוג תרנגול (Gallus), הנכלל במשפחת הפסיוניים, בסדרת תרנגולאים.
המוצא: דרום-מזרח אסיה; באזור המשתרע מהודו ועד ואיי סונדה שבאינדונזיה. ישנם ארבעה מיני עופות השייכים לסוג התרנגולים: עוף הג'ונגל האדום, עוף הג'ונגל מסרילנקה; עוף הג'ונגל האפור ועוף הג'ונגל מג'אווה. תרנגול הבית (Gallus gallus) בוית מעוף הג'ונגל האדום. זהו העוף השכיח ביותר במשק האדם.
כרבולת התרנגול היא איבר המשמש כסימן מין משני. היא מפותחת אצל התרנגול יותר מאשר התרנגולת. אצל הזכר המבוגר, יותר מאשר אצל הזכר הצעיר ובדרך כלל יותר אצל הזכר השליט מאשר אצל הזכרים הנחותים ממנו. מכיוון שמדובר באיבר עדין ולא מוגן, הנמצא במקום בולט וחשוף לפגיעה, כרבולת שלמה וגדולה, המתנוססת בראשו של תרנגול, מעידה על כך שאף תרנגול יריב לא הצליח לפגוע בה. בעל הכרבולת הגדולה, מצליח במקרים רבים להשיג את מטרתו ללא קרב וזה הרווח שהאיבר הזה מקנה לו.
ביות:
יש עדויות על ביות תרנגולים בסין ובהודו כבר לפני 5,500 שנה. ביות התרנגול גרם לשינויים פיזיולוגיים רבים: הוא חדל להיות שוכן עצים. כנפיו התקצרו ונחלשו, רכס עצם החזה קטן ועצמות השלד כבדו. עצמות הרגליים התחזקו. הנקבה מטילה 40-300 ביצים לשנה. המטרה הראשונה היתה לשם ביצים ובשר. בשלב מתקדם יותר עברו לגידול לקרבות ולנוי. התרנגול הובא כנראה מהודו לפרס ומשם למזרח התיכון. למרות מנהג הכפרות היהודי, התרנגול איננו מוזכר בתנ"ך, אך כנראה שהיה מוכר לתושבי ישראל בתקופת המקרא (נמצאו ציורי תרנגולים על שברי כדים מהמאות ה-6' וה-7' לפנה"ס). התרנגול נפסל כקורבן בבית המקדש, בגלל דורסנותו ומשום ששימש כנושא לפולחן בקרב העמים השכנים.
קרבות תרנגולים
בזנים מסוימים של תרנגול הבית, טופחו תכונות העזות, מהירות התגובה, כוח הסבל והתמדה בקרב לשם מלחמת תרנגולים. תכונות תוקפניות אילו מקורם בהתנהגות החברתית של התרנגול במאבקו על מעמדו בתוך הלהקה – "סדר ניקור" (Pecking order).
במסגרת מחקרים זואו-סוציולוגיים, נחקרה תופעת התהוותן של מעמדות בלהקות של תרנגולות. בלהקה כזאת, אחרי תקופה קצרה של מהומה ואי סדר וניקור הדדי, משתרר סדר חברתי מסוים – "סדר הניקור", שמתבטא במציאות של שליט מנקר ונשלט נפגע. יחס של שליט ונשלט, של מנצח ומנוצח, יכול להתבטא רק במקום ששני הפרטים באים במגע ומתנצחים. אולם אין דירוג חברתי מצוי בין צעירים הגדלים יחד. אצל תרנגולים הזכרים שולטים בנקבות, עד לעונת ההטלה והקינון, אז הסדר מתהפך. תרנגול מנצח, החי עם תרנגולים אחרים בלהקה, מדכא בדרך כלל את המנוצח, עד שהלה מפסיק או ממעט מאד, להזדווג עם הנקבות. התכונות הקובעות את מעמדו של שליט בלהקת תרנגולות הוא בגרות גופנית, חוזק, אומץ, יצר התגרות, אך גם הבדלים תורשתיים.
קרבות תרנגולים והימורים על התרנגול המנצח, היו מקובלים בהודו, סין, פרס וארצות אחרות במזרחועדיין נערכים בכול דרום-מזרח אסיה, ממיאנמר ותאילנד ועד הפיליפינים ואינדונזיה. המנהג הובא ליוון בזמנו של תמיסטוקלס (Themistocles), בין 460 ל-425 לפני הספירה. ה"ספורט" החדש התפשט באסיה הקטנה ובסיציליה. במשך תקופה ארוכה, הרומאים תיעבו ובזו לשעשוע "היווני" הזה, אך עם הזמן, הם אימצו אותו כל כך, עד שההיסטוריון קולומלה (Columella), מהמאה הראשונה לספירה, מתלונן שה"מכורים" היו משקיעים את ירושותיהם בהימורים הקשורים בו.
ה"ספורט" התפשט מרומא צפונה, על אף שהממסד הכנסייתי התנגד לו. הוא התפשט באיטליה, גרמניה ספרד. כמו כן התפשט באנגליה וויילס וסקוטלנד. היה פופולרי במיוחד בסקוטלנד במאה ה-12'. בעליו של התרנגול הזוכה היה מקבל את גופת התרנגול שהפסיד ומת למאכל. צורת בידור זו הייתה נפוצה בקרב שכבות העם העניות באחוזות רבות בדרום המדינה, וכן היה משחק זה מקור הכנסת מזון לפיהן של משפחות רבות באותה תקופה. כמו כן, היה זה "ספורט" מאד פופולרי, בקרב האצולה האנגלית במאות ה-16-17. הספורט התפשט גם למושבותיה של ספרד, בעיקר באמריקה, אך גם בפיליפינים. בתרבויות רבות מסמל התרנגול את המיניות הזכרית.
באומנות הקלאסית, גבר מבוגר המחזר אחרי נער צעיר, מתואר כשהוא נושא עמו תרנגול. באנגלית Cock, הוא כינוי (סליינג) לאיבר המין הגברי. גם בעברית התרנגול מכונה "גבר". הספר "מאה שנים של בדידות", של גבריאל גרסייה מארקס, מתחיל באירוע בו בעל התרנגול המובס, לועג לגבריותו של המנצח, דבר הנגמר בדו קרב. בארצות מערביות רבות, המנהג נאסר בשל צער בעלי חיים. אולם קרבות התרנגולים עדיין נפוצים במקומות רבים בעולם, במיוחד בדרום-מזרח אסיה.
פרופסור אמוץ זהבי מסביר בספרו "טווסים, אלטרואיזם ועקרון ההכבדה", שבעת הקרב, משתדלים התרנגולים לפגוע בכרבולת יריביהם . שפכי הדם של הכרבולות הפגועות, יכולים להכריע את המערכה.
מגדליהם של תרנגולי קרב נהגו לחתוך את כרבולותיהם ואת דלדולי הבשר בראשיהם, לפני הכנסתם לזירה. תרנגולים אלו לא נועדו לנצח באמצעות איומים, אלא להרוג ולפיכך איברים המשמשים לאיום אינם מרתים בזירת הקרב את מטרת בעליהם ומהווים לדידם הכבדה מיותרת. תרנגול שאינו נושא כרבולת, יכול אמנם להילחם ביעילות, אולם אינו יכול להילחם ולנצח ללא קרב. בדרך כלל, נצחונו של תרנגול בקרב הוא מבחינת ניצחון פירוס ("עוד ניצחון כזה ואבדנו")ץ משום שגם תרנגול מנצח משלם את מחיר המלחמה. הוא בדרך כלל נפצע ופעמים רבות מת אחר כך.
האנתרופולוג קְלִיפוֹרְד ג'יימס גִירְץ (Clifford Geertz) חקר את קרב התרנגולים הבאלינזי, והסיק ממנו מסקנות לגבי השלכת רגשות אנושיים על בעלי חיים, ואופיו של הפולחן במקום.
הקרב כקורבן
קרב תרנגולים לפני תפילה במקדש הינו חלק מהפולחן. הדם הניגר מהתרנגולים נועד לפייס את האלים. זהו בעצם תחליף לקורבן. תחליף להקרבת אדם שהיתה נהוגה בתקופות קדומות. הרוחות הרעות אוהבות דם. כשדם התרנגולים נספג בקרקע הדבר מפייס את השדים, אשר שותים אותו. קרב תרנגולים הוא בראש ובראשונה קרבן דם המוגש לדמונים (שדים) , בלוויית המזמורים והניסוך המתאימים, כדי לשכך את חמת רעבונם הקניבאלי. אין לערוך שום חגיגת קורבן טרם שנערך קרב כזה. זהו עיסוקם של גברים בלבד. ההימור הינו הימור על כבודו של הגבר בקהילה ומשום כך אפוף יצריות רבה.
תרנגולי הקרב הם תרנגולים יקרים, השמורים כל אחד לחוד, בכלוב עשוי נצרים. עיניו המתרוצצות של התרנגול, הנמצא בפתח הבית, מסייעות לגירוש הרוחות הרעות ממנו.
קרב תרנגולים הוא ישות סוציולוגית, המכונה "התכנסות ממוקדת" – כינוי שנתן הסוציולוג ארווינג גופמאן (Erving Goffman), למשהו שאינו מובנה דיו כדי להיות קבוצה, אך אינו בלתי מובנה לגמרי, כדי שיוגדר כהמון סתם. בזמנים הקלאסיים, היו קרבות תרנגולים עניינה המפורש של החברה. הבאתו של תרנגול לקרב חשוב היתה בגדר חובה אזרחית, שגבר מבוגר לא היה פטור ממנה. המס מקרבות התרנגולים, שהיו נערכים בדרך כלל בימי השוק, היו מקור חשוב של ההכנסה הציבורית. הפטרונות עליהם היתה עניינם של נסיכים. זירת הקרב, הוואנטילאן (Wantilan). ניצבה במרכז הכפר, סמוך למונומנטים האחרים של החברה הבלינזית – בית המועצה, מקדש המקור, כיכר השוק, מגדל האיתות ועץ הבאניאן (פיקוס בנגאלי). לעיתים היא בתוך חצר המקדש.
חוקי הקרב
לקרבות יש חוקים ברורים. תכנית אחת כוללת תשעה עשר קרבות, ללא קשר ביניהם. לאחר שהסתיים קרב, והשטח נוקה מן ההריסות האמוציונאליות, נכנסים לזירה 7-12 גברים, תרנגוליהם בידיהם, ומחפשים יריב מתאים. אחר כך מרכיבים את הדורבנות – טאדז' (Tadj) – חרבות חוד עשויות פלדה וחדות כתער. זו מלאכה שרק בעלי מלאכה מעטים מכירים. מבצעים אותה רק בלילות אופל של ירח, מסתירים מעיני נשים ועוד. הבעל המלאכה הוא המרכיב את הדרבן לפני הקרב.
בדרך כלל הוא מקבל כפרס, את רגלו של התרנגול "שלו", אם הוא מנצח. לאחר קיבוע הדורבנות, מוצבים התרנגולים בזירה על ידי מטפליהם המכונים "פנגאנגקב' (Pengangkeb) שאינם בהכרח בעליהם, זה אל זה במרכז הזירה. כעת יש פרק זמן בן 21 שניות, הנקרא טז'נג (Tjeng) ומצוין בהקשה על גונג מחורץ, ונמדד על ידי אגוז קוקוס מחורר השוקע בגיגית מים. בעת הטז'נג אסור למטפלים לגעת בתרנגולים. אם הם מסרבים להתקוטט, מדרבנים אותם לשם כך, או מכניסים לכלוב של נצרים. ישנם חוקים נוקשים. כמו למשל, התקוטטות ראשונה, הפרדה למשך שלושה טז'נג וכד'. כל אלה כתובים במערכת של חוקים על גבי עלי דקל (לונטאר), המועברים מדור לדור, כחלק מהמסורת המשפטית והתרבותית של הכפרים. השופט – האיש המפעיל את אגוזי הקוקוס – הוא אחראי גם על התקנון.
הוא גם פוסק מי המנצח, במקרה ששני התרנגולים מתו. אין התנצחות על החוקים וכמעט שאין יציאה כנגד השופט.
קרב תרנגולים . צילום : אבי סופר
קרב התרנגולים כמייצג קבוצת סטטוס על פי גירץ:
תודה ליובל נעמן על הפנייתו.
- אדם אינו מתערב לעולם נגד מישהו מקבוצת השארות שלו. ביטוי לנאמנות והערכה.
- אם הקבוצה שלו אינה מעורבת, יתמוך בקבוצת שארות בת ברית, נגד קבוצת שאינה בת ברית.
- תרנגול מבחוץ, לעומת תרנגול מהכפר שלך, תתמוך בזה המקומי. תמיד "העוף הביתי".
- תרנגול הבא ממרחק תמיד עדיף, כיוון שאיש לא היה מביאו אילולא היה טוב.
- משחקי החוץ נוטים לאחות את הקרעים בין אנשי הכפר.
- כמעט כל הקרבות רלוונטים סוציולוגית. לא יערכו קרבות בין שניים מבחוץ, או בין קבוצות לא מנוגדות.
- קרבות בין שני תרנגולים שבעליהם בני אותה תת-סיעה נדירים עוד יותר. בכפר אחר לא יתחרו בני אותו הכפר.
- ברמת היריבות האישית, יתערבו לעיתים מתוך בולמוס על סכומים כבדים, בצורה שהיא התקפה ישירה על גבריותו של היריב, על שורשו ועיקרו של הסטטוס שלו.
- הקואליציה של ההתערבות המרכזית מורכבת תמיד מבני ברית מבניים, בלי "כסף חיצוני". סיבה לחשאיות ואי הנוחות האופפת את זיווג התרנגולים.
- הכלל לגבי הלוואת כסף בשביל ההתערבות- לא במהלך הקרב, כך שלא תהיה נתון לעולם לחסדי יריב, רק לידידים.
- כששני התרנגולים נייטרלים, לעולם לא שואלים קרוב או ידיד על מי הוא מתערב, כדי שלא יריבו במידה ויטעה.
- להתערבות הנוגדת את המחויבות הרגשית קוראים "סלח לי" (מפורה). נחשבת לדבר מגונה עד כדי קרע חברתי.
- פעמים רבות נמצא את ראשיתו של יחס איבה ממוסד בהתערבות "סלח לי". לעיתים מסתיים בתמיכת האויב בתרנגול של שכנהו.
- במצבים של נאמנות חצויה, האדם יטה להסתלק מהמקום כדי להשתמט מהצורך להתערב.
- המעורבים בהתערבות המרכזית הם כמעט תמיד מובילים בקבוצתם. העושים את הצדדיות הם היציבים והמבוססים ביותר בקרב אנשי הכפר.
- הכסף נחשב עניין משני. לא שאינו חשוב, אך הוא מתאזן. הרווחים וההפסדים נתפשים במובנים של יוקרה.
- מופעל לחץ כללי להתערב גם כדי להוכיח שאינך חשוב עד כדי כך שאתה מזלזל בכבודם של אחרים בהתנשאות.
- הבאלינזים עצמם מודעים היטב לכל זאת "כמשחק באש מבלי להישרף" כי אחרי הכל "זה רק קרב תרנגולים".
סובלימציה למין ואלימות
קליפורד גירץ במאמרו: "משחק עמוק: הערות על קרב התרנגולים הבאלינזי" , טוען כי פניה של באלי מתגלים בזירת התרנגולים, כי הנלחמים בה הם רק למראית עין תרנגולים, לאמתו של דבר הם גברים. קרב התרנגולים הוא יוצא דופן במסגרת התרבות הבלינזית, מבחינה זו שהוא פעילות חברתית בלעדית למין אחד וסגורה בפני המין השני. ההבדלים בין המינים מופיעים תרבותית בבאלי במידה קיצונית, ורוב הפעילויות, הפורמאליות והבלתי פורמאליות, כרוכות בהשתתפות של גברים ונשים במעמד שווה. קרב התרנגולים הוא יוצא דופן בכך, שכל כולו על ידי גברים, של גברים ולמען גברים. הנשים אפילו אינן צופות בו. הזדהותם הפסיכולוגית של הגברים הבאלינזים עם תרנגוליהם בולטת. האנתרופולוגים מרגרט מיד (Margaret Mead) וגרגורי בייטסון (Bateson) טענו שמכיוון שהבאלינזים תופשים את הגוף כמערך של חלקים נפרדים בעלי חיות עצמית, הרי התרנגולים נתפשים כפינים מנותקים ובעלי תפקוד עצמי, כאיברי זכרות שיש להם חיים משל עצמם. המילה "סאבונג" (Sabung), שהוראתה "תרנגול" מתאימה גם ל"גיבור", "איש חייל", "כובש נשים", "טרזן", "אלוף", "ברנש קשוח". טיפוס נפוח משול לתרנגול קצוץ זנב, הצועד כאילו יש לו זנב לתפארת. בחור המתנהג בביישנות עם נערות מכונה "תרנגול קרב שהוכנס לכלוב לראשונה". מאבקים פוליטיים משולים לקרבות תרנגולים ועוד. אפילו האי באלי נתפש כתרנגול קטן וגאה, הקורא תיגר על ג'אווה הגדולה, הנרפית וחסרת הצורה.
הקשר האינטימי בין גברים לתרנגוליהם איננו רק מטפורי, אלא הוויה יומיומית. הגברים מבלים עם תרנגוליהם המועדפים את מרבית שעות היום, מגדלים תרנגולים בכלובי במבוק, אותם מזיזים באופן תדיר, כדי לשמור על אופטימום של שמש ומאכילים אותם גרעיני תירס שנבחרו בקפידה, כדי להמריצם דוחפים להם פלפל אדום בפי הטבעת שלהם, עושים אמבטיות טקסיות, עם עשבי מרפא, פרחים ובצלים, כמו לפעוטות. אדם הרוצה לקבל תחושה של מגעו של תרנגול אחר, לא יבקש להעבירו אליו, אלא ילך לכיוון שלו. התרנגול הוא גם ביטוי לאותו דבר שהבאלינזים רואים בו את היפוכו הישיר של הסטאטוס האנושי מבחינה אסתטית – החייתיות. לבאלינזים יש רתיעה מכל התנהגות הנחשבת לחייתית. לכן אין מרשים לתינוקות לזחול. גילוי עריות נחשב לפשע מחריד יותר ממשכב בהמה. טקס שיוף השניים בא כדי שהאדם לא יידמה לחיה. הבאלינזים סולדים מבעלי חיים ואל הכלבים מתייחסים באכזריות. בהזדהותו עם התרנגול מזדהה הבלינזי לא רק עם עצמיותו האידיאלית או עם הפין שלו, אלא גם, בעת ובעונה אחת, עם הדבר שהוא פוחד ושונא מכל, וגם הדבר המקסים אותו ביותר, עם "כוחות האופל".
קרב התרנגולים בבאלי, כרוך בהימורים. כך שלא מעורב כאן רק ייצרים כמו גאווה ואלימות אלא גם כסף. לפיכך הקרב מלווה בצעקות רמות הנועדות לעודד את התרנגולים, דבר העומק בניגוד לתכונת השקט והאיפוק, המאפיינת את הבאלינזים. יתכן ואפשר לראות בקרב גם טקס היפוך, שמאפשר לצעקות לצאת, להשתחרר, באירוע מסוים, כדי לשמור על השקט בדרך כלל.