רובעי השעשועים ותיאטרון הקאבוקי

קָבּוּקִי (יפנית: 歌舞伎) הינו שמו של אחד מסגנונות התיאטרון המסורתי ביפן. ישנם יסודות משותפים לתיאטרון הקבוקי עם תיאטרון הנוֹ. השם קבוקי מורכב מסימניות סיניות שמשמעותן : שיר, ריקוד, משחק. מומלץ מאד לצפות בתיאטרון קבוקי בכול טיול ליפן.

 

 

בתקופת השוגונות של טוקוגאווה, בעלי המלאכה והסוחרים התעשרו, אבל לא חלו עליהם המגבלות של הסמוראים. צירוף זה יצר אצלם ביקוש לבידור. כך בכל הערים צצו רובעי שעשועים עם בתי-תה ומופעים מסוגים שונים. ברובעים אלה לא היתה חשיבות למעמד, אלא רק לכסף. האטרקציה הגדולה ביותר היו בתי הבושת שהתרכזו בשכונות מיוחדות (יוּקָאקוּ), מוקפות בחומה והיו תחת פיקוח ממשלתי. הלקוחות נמנו עם כל המעמדות, ומי שהתבייש, יכול היה לשכור כובע צמר גדול כדי להסתיר את פניו. הזונות דורגו על פי יופיין וכישוריהן, והיו נערות שנרכשו בכסף מהוריהן, לרוב בכפר.

בעוד הפשוטות הוצגו לראווה בכלוב גדול, זונות הצמרת (טאיוּ או אוֹיראן) היו מלוות במשרתות ונישאו באפריון, לבשו את מיטב הבגדים, ידעו לשיר ולרקוד והיתה להן הזכות לבחור את לקוחותיהן. הסכומים שדרשו היו כל כך  גבוהים, שרק דאימיו, פקידים בכירים וסוחרים עשירים יכלו ליהנות מחסדיהן.

אף שרשמית אסור היה לזונות לפעול מחוץ לשכונות, אפשר היה למצוא אותן גם בסביבות בתי מרחץ, ספינות שעשועים, פונדקים, מעיינות המרפא וליד מקדשים. היו  גם זונות ממין זכר במקומות מסוימים. אבות סמוראים ובורגנים נהגו להטיף לבניהם להתרחק מבתיה בושת, בעיקר מסיבה כלכלית.

 

בסמיכות לזנות התפתח מוסד המארחת המבדרת – הגיישה. כמו הזונה נקנתה הגיישה מבית הוריה, ולא יכלה לעזוב, אלא אם חלתה, נפדתה או הזדקנה. גיישות (ביפנית: 芸者) הן אמניות-בדרניות-מארחות יפניות. תרגום מילולי של המלה גיישה הוא גיי = אמנות, שה = אדם, המשמעות היא "אשת אומנות" או "אמנית". הגיישות היו בשיאן במאות ה-18 וה-19. כיום הן עדיין קיימות, אך מספרן הולך וקטן.

מסורת הגיישה התפתחה במאה ה-17 מה"טאיקומוצ'י" או "הוקאן", בדומה לליצני חצר. הגיישות הראשונים היו גברים; והנשים הראשונות שלקחו על עצמן תפקיד זה לקראת סוף המאה ה-18 כונו "אונה גיישה" (女芸者), או "אישה גיישה". היום הגיישות הן נשים בלבד.

בעבר הוכשרו גיישות לתפקידן כבר בילדותן. בתי גיישות קנו ילדות ממשפחות עניות ודאגו למחסורן והכשרתן וכן טיפחו את בנות הגיישות והכשירו אותן למקצוע אמהותיהן. בתחילה הן עבדו כמשרתות, וכשהתבגרו מעט הפכו לעוזרות לגיישה הבכירה של הבית (האוקמיסאן) לשם הכשרה כמו גם לתרום לכיסוי הוצאות גידולן וחינוכן. צורה זו של הכשרה, בה החניך מתגורר בביתו של המורה היא עתיקת יומין וממשיכה גם היום ביפן. החניך מתגורר בביתו של המורה ומתחיל בביצוע עבודות בית יומיומיות ומביט במורה בעבודתו, עד שהוא הופך בעצמו למוכשר באומנותו של המורה (אירזומי). הכשרה זו נמשכת שנים רבות בדרך כלל.

הגיישות עבדו בבתי התה ששימשו גם מסעדות, וגרו בבתים מיוחדים. גיישה בדרגה גבוהה היתה מלווה במשרתת. הגיישה ניגנה בשאמיסן, שרה, רקדה ושעשעה את הלקוחות במשחקים ובשיחות קלילות. השיחה היתה מתובלת בהומור, רמזים ארוטיים ודברי חנופה. היא בלטה בהופעתה המושכת: קימונו ססגוני עם מחשוף גדול בעורף, איפור כבד על הפנים והצוואר, סיכות צבעוניות בשיער וקבקבים גבוהים לרגליה. במקביל, הופיעו בפני הלקוחות גיישות מתלמדות שנקראו "מאיקי" ("רקדנית"). הגיישות סווגו לפי דרגות והעליונות שבהן נהנו מפופולריות וממעריצים רבים. מדי פעם נערכו ברובעיה שעשועים תהלוכות של גיישות, שאפשרו לקהל הרחב לצפות בהן. הגיישות נחשבו לנשים היפות והאלגנטיות ביותר, ונשים רבות נהגו לחקות את לבושן ותסרוקותיהן.

בחברה שבה הנישואין נערכו באמצעות שידוך, סיפקה הגיישה את הרומנטיקה שחסרה לגבר בביתו. בדרך כלל לא עסקו הגיישות בזנות, אבל כדי להפוך ממתלמדת (מאיקו) לגיישה מן המניין, היה עליה לקיים יחסים עם אחד הלקוחות ("ביתק את בתוליה"), באירוע שכונה "מיזואגה".

לרוב היתה הגיישה פילגשו של פטרון עשיר, שרכש עליה את הזכות מבית הגיישות. היו מקרים שהפטרונים הללו נשאו את הגיישה לאשה. מאחר שההכשרה היתה יקרה וארכה זמן רב, המחיר ששולם עבור שירותיה היה גבוהה.

סופרים, מחזאים וציירים עשו רומנטיזציה של הזונות והגיישות, אך למעשה הן חיו חיים קשים, היו משועבדות לעבודתן ורבות מהן מתו בגיל צעיר.

 

תיאטרון הנו היה רציני והוצג בפני סמוראים, אבל בני המעמדות הנמוכים השתוקקו למופעים עליזים ופשוטים יותר. אחת הצורות הבימתיות שהתפתחה באותה תקופה היתה הרָאקוּגוֺ ("מילה נופלת"): תיאטרון יחיד של שחקן בודד היושב מול קהל ומספר סיפורים מבדחים. המספר אינו מדקלם טכסט קיים, מאלתר את סיפוריו, כשהוא מחקה את קולות הדמויות. הציוד היחיד שבידיו הוא מניפה ומגבת קטנה, באמצעותן המחיש כל דבר.

צורה בימתית דומה היתה הג'וֹרוּרי: מחזות של בובות. ראשיתן בסיפור המעשה על ידי קריין (גבר), השר ומספר סיפורים בליווי שאמיסֶן. בראשית המאה ה- 17 החל הג'ורורי להיות מלווה בבובות, כדי להמחיש יותר את העלילות. תוכן הג'וג'ורי נלקח תחילה ממחזות נו; בתקופה מאוחרת יותר היה תכנם בעיקר בלדות של אהבה.

תיאטרון הבובות אשר נולד כנראה מהג'וגורי. ייתכן כי ראשיתו של תיאטרון הבובות בקוּגוּצוּ-שי – ציידים נוודים שהיו עוברים מכפר לכפר, נושאים עמם ארגז בובות ומציגים את הבובות בחצרות המקדשים. בובות מסוג מסויים, שימשו כנראה כבר במאה ה-10, בטקסי שינטו, לפולחן והבעה דרמטית. יש סברה ששמשו גם בטקסים בודהיסטים.  בסוף המאה ה-15 הוצגו בובות בתיאטרון הנו ובמופעי הקיוגן. אולם מן המאה ה-16 ואילך התפתח תיאטרון הבובות לצורתו העממית. כך החלו הגיישות בערים להציג בובות בליווי שירה, לבידור לקוחותיהן.  על כן בטל האופי הדתי והטקסי של ההצגות.

במאה ה- 17 השתכלל תיאטרון הבובות ומשך אליו קהל רב. בניגוד למערב, הוא מיועד למבוגרים ומציג מחזות רציניים והיתוליים. הבובות הן בגודל של כמחצית עד שני שלישים מגודל של גוף טבעי, ומופעלות ע"י אנשים הלבושים בשחור או בלבן. הקהל רואה את פלג גופם העליון ומתעלם מכך. כל בובה מופעלת על ידי שלושה אנשים, הפועלים בתיאום מלא.

הבובות מאוד משוכללות: מניעות את הראש, הגפיים, האישונים, העפעפיים, הגבות והפה. המפעיל הראשי אחראי לתנועות הגוף, הראש ויד ימין. מפעיל משנה אחד אחראי לתנועות יד שמאל, ומפעיל משנה שני אחראי לרגליים, או לחלק התחתון של הקימונו במקרה של אישה.

הבובות יכולות לבצע להטוטים שאנשים אינם מסוגלים. הבמה מקושטת בצורה ריאליסטית. בצד יושב מספר, המספר בקול מתנגן את העלילה ומשמיע לבדו את הקולות של כל הדמויות. על יד המספר יושב נגן שאמיסן, המלווה אותו.

גדול המספרים של הבונראקו היה  טָקֶמוֹטוֹ גידָאיוּ, שפעל בסוף המאה ה- 17 והעלה את המקצוע הזה לדרגה אומנותית. . במאה ה19 ייסד נאמורה, המכונה בורנאקו מאוויג'י, תיאטרון כזה באוסאקה וקרא לו "בורנאקו – צו (מקום הבידור הספרותי". הבונראקו מוצג עד היום, בעיקר באוסאקה.

  

הצורה התיאטרלית המשוכללת ביותר שהתפתחה בתקופת טוקוגאווה. קאבוקי – הופעה נלוזה (ומאוחר יותר שונה לשירה, ריקוד וכשרון טכני).

בתחילה היה הקאבוקי בידור גם להמונים, והתפתח בהדרגה לתיאטרון של דרמה רבת תוספות ליריות ואפיות. המושרות בפי מקהלה או בפי השחקנים בליווי ריקודים.

להקת הקאבוקי הראשונה הוקמה ב- 1603 על ידי  נערת מקדש בשם אוקוני. להקה זו היתה של נשים בדרניות, שהציגו קטעים משעשעים וריקודים ארוטיים בליווי שירה ושאמיסן. ההופעות היו גדושות זימה ובסוף ההופעה היו מוכרות עצמן הרקדניות ללקוחות מן הקהל. לפעמים הסתיימו ההופעות במריבות בין הלקוחות, מה שהפר את הסדר החברתי. לכן ב- 1629, אסרה ממשלת השוגון על נשים להופיע על במה.

בקבוקי מופיעים כיום רק גברים, המחופשים לנשים בעת הצורך (ומאופרים בכבדות). זאת לאחר שהשוגון ביקש לנטרל את הממד הארוטי שהוכנס לא פעם למופיעים אלו, כך שבשנת 1629 נאסרה ההופעה של נשים. התיאטראות החליפו את הנשים בנערים צעירים בעלי קול דק, שהתחפשו לנשים. אלה היו מוכרים עצמם אחרי ההופעה ללקוחות ההומוסקסואלים. כאשר גם זה עורר מהומות, בשנת 1652 נאסר על נערים מתחת לגיל 15 להופיע, ועל התיאטראות נאסר להציג ריקודים ארוטיים. כך אימץ הקאבוקי את עקרון הנו – כל השחקנים חייבים להיות גברים. כך הפך הקאבוקי לתיאטרון של ממש, עם שחקנים מקצועיים ומבוגרים, שבתור סימן לבגרותם עליהם לגלח את בלוריתם. . נושאי המחזות הם על פי רוב היסטוריים או חברתיים. אולם לעתים האופי הבידורי והארוטי נשמר, בשילוב של מוסיקה, שירה וריקוד.

 

כך הפך הקאבוקי הפך לחביב ביותר בקרב הבורגנים. בסוף המאה ה-17 פעלו באדו ארבעה תיאטראות קאבוקי, באוסקה ארבעה ובקיוטו שלושה. אף שהשחקנים היו במעמד נחות ביותר, המפורסמים שביניהם זכו לתהילה רבה. שחקן הקאבוקי המפורסם ביותר היה איצ'יקאווה דָנג'וּרוֹ, שפיתח בסוף המאה ה- 17, את סגנון האָרָאגוֹטוֹ, שהוראתו "חספוס" ובו נפגין השחקן קולות בלתי רגילים. בניגוד לתיאטרון הנו, לא נהנה הקאבוקי מחסות ממשלתית ונשאר תיאטרון מסחרי. הממשלה היתה מודעת להשפעתו על הקהל ומשום כך כל מחזה היה חייב באישור מוקדם של הצנזורה.

הקאבוקי לא קיבל חסות ממשלתית כמו הנו, ונשאר תיאטרון מסחרי. כל מחזה היה חייב באישור מוקדם של הצנזורה, בשל ההשפעות שהיו לקאבוקי על הקהל.       

הקאבוקי מלא בפעילות, צלילים וצבעים, בניגוד לנו המינימליסטי והסימבולי. יחד עם זאת, לתנועות, להבעה, ללבוש, לליווי המוסיקאלי ולריקוד, יש צורות מוסכמות ומשמעות סמלית. מספר השחקנים גדול, הכול נעשה בהגזמה, התנועות מופרזות והבגדים ססגוניים. שחקני הקאבוקי אינם חובשי מסיכות, אך פניהם מאופרות באיפור מוגזם של לבן ועליו משורטטים קווים בכחול ובאדום, המדגישים את אופיה של הדמות המוצגת. את תפקידי הנשים מגלמים שחקנים גברים הנקראים אוֹנָה-גָאטָה, ("דמות אשה"). הם מתמחים בתנועות הגוף ובצורות הדיבור הנשיות, עד כדי כך שהם משמשים דוגמא לנשים.

כמו במקצועות האחרים באותה תקופה, גם מקצוע השחקן עבר בירושה, ושושלת השחקנים של איצ'יקאווה דנג'ורו נמשכת עד ימינו, כאשר בכול דור מוגדר אחד הבנים בתור "איצ'יקאווה דָנג'וּרוֹ".

במת הקאבוקי  גדולה ומפוארת. במאה ה- 18 הוכנסו שכלולים לבמה, כמו במה מסתובבת ואמצעים פירוטכניים. בצד הימני של בהמה או בירכתיה יושבת מקהלה, המזמרת קטעי קישור ומביעה את הרהורי הגיבור, בליווי שאמיסן. בנוסף ישנה להקה של חלילים, תופים ומצילות, המלווה קטעים שונים במחזה, והיא מוסתרת מעיני הקהל. לפני הבמה תלוי מסך צבעוני, המוזז הצידה לצליל נקישות מהירות של שתי קוביות עץ, המכריזות בכך על ראשית ההצגה.         

בתחילת ההצגה מופיע השחקן הראשי מאחורי הקהל ועושה דרכו אל הבמה הראשית דרך מסלול מוגבה, הקרוי "דרך הפרחים" ("האנָה מיצ'י"). תוך כדי התקדמותו האיטית והמסוגננת על המסלול הזה, הוא נעצר מדי פעם ומתוודע לצופים באמצעות תנועות דרמטיות והכרזות. במהלך ההצגה ישנם רגעי שיא, בהם קופא השחקן בפוזה דרמטית (מיאֶה) והקהל מריע לו. במהלך המופע צצים מדי פעם עוזרי במה לבושים בשחור, שמזיזים חפצים או מתקנים את לבוש השחקנים, והקהל מתעלם מהם.

עלילות הקאבוקי לקוחות מן המיתולוגיה, ההיסטוריה, סיפורי העם, מחזות נו מסוימים ומפרשיות מחיי היומיום. אחד המוטיבים הוא ההתנגשות בין החובה (גירי) לבין הרגש (נינג'וֹ). החובה באה לידי ביטוי בנאמנות הסמוראי לאדונו, אך גם בנאמנות הסמוראי לבעל החנות.  בצורה זו העמיד הקאבוקי את ערכיהם של בני העם הפשוט בדגה שווה לערכיו של המעמד השליט.

המחזה שזכה להצלחה הגדולה ביותר היה צ'ושינגורה" (אוצר הנאמנות), המספר את פרשת 47 הרונין, שבראשית המאה ה-18 נקמו את מות אדונם והתאבדו. מאחר שאסור היה להציג מחזות על נושאים פוליטיים אקטואליים, היה על התיאטרון לשנות את שמות הגיבורים ולהעביר את העלילה למאה ה-14. יחד עם זאת, היו גם מחזות ששמו את הסמוראים לקלס.        

המחזאי הגדול של תקופה היה צ'יקָמָאצ'וּ מונזאֶמוֹן, שכתב גם עבור הקאבוקי וגם עבור הבונראקו. אחד המחזות הידועים שלו הוא "התאבדות הנאהבים בסונֶזָאקי" מ- 1703, המבוסס על סיפור אמיתי.התאבדות של נאהבים, הקרויה שינג'וּ ("תוכו של הלב"), היתה נושא פופולארי בקאבוקי.

תור הזהב של הספרות והתיאטרון היה בתקופת השנים הקרויה גֶנרוֹקוּ (1688- 1704), שנמשכה משנת 1688 עד 1704. השוגון באותו זמן (1709-1680), היה טוקוגאווה צוּנאיוֹשי, פטרון של לימודים ואומנויות.

אנשים הנכונים לצפות בקבוקי, הכינו את עצמם בעבר (ולעתים אף כיום) לבילוי של יום שלם והצופים נכנסים, יוצאים ואוכלים בזמן ההצגה.. למרות שהיו הצגות שאורכן הגיע לאורך זה, רוב הצגות הקבוקי היו קצרות יותר ונערכו בסדר מסוים אחת אחרי השנייה כך שיתאימו לבידור ביום מסוים. מחזה קבוקי מכיל לרוב חמש מערכות: המערכה הראשונה (ג'וֹ) איטית ונועדה להציג את המשתתפים במחזה ואת נקודת הפתיחה לעלילה. שלוש המערכות הבאות מכונות הַה', בהם מתרחשת העלילה ונבנה המתח הדרמטי. המערכה החמישית והאחרונה (קְיוּ) קצרה בדרך-כלל, ומציגה את פתרון או מסקנת המחזה.

בתקופת טוקוגאווהישב הקהל על רצפות מחצלת בתאים מרובעים, כשבכול תא ששה צופים.

אף על פי שבקאבוקי נשמרו טכניקות עתיקות, הרי הוא מלא חיות ועממי יותר מאשר הנו והבורנאקו והוא עדיין הצורה הפופולארית ביותר של התיאטרון ביפן.

 

ליד התיאטראות פעלו ציירים שציירו מודעות פרסומת ומכרו תמונות של שחקנים וגיישות מפורסמים, כמזכרות מרובע השעשועים. ככל שהיה יותר ביקוש, החלו להדפיס, ובמשך הזמן פותחה שיטה להדפסה בצבעים רבים. ציורים אלה נקראו אוּקיוֹאֶה ("תמונות העולם המרחף"), בגלל נושאיהם מעולם הבידור.

בהתחלה נחשבו הדפסי האוקיואה לאמנות נחותה, בדומה לכרזות של ימינו, אך במחצית השניה של המאה ה- 18 ותחילת המאה ה- 19, קמו ציירים גדולים שהעלו את האוקיואה לאמנות גבוהה, והדפסיהם נחשבים ליצירת מופת עד היום. אחד מהם היה אוּטַמָארוֹ, שצייר בעיקר את הנשים היפות של רובעי השעשועים, המופיעות בציוריו תמירות ודקיקות. פניהן חסרות הבעה, אך הצייר הקדיש תשומת לב יתרה לפרטי הלבוש ולפעילות שלהן. ובנוסף אייר ספרים ופרסומות לקאבוקי. גדול ציירי הקאבוקי היה שראקו, שצייר 145 פורטרטים צבעוניים של שחקני קאבוקי במשך עשרה חודשים בלבד, ממאי 1794 ועד פברואר 1795 ולא ידוע מה עשה קודם לכן או לאחר מכן. הפורטרטים שלו מצטיינים בכוח ביטוי והומור, ומתארים את השחקנים שלהם ברגעי השיא שלהם על הבמה. סגנונו מזכיר את האקספרסיוניזם האירופאי.

הציירים שבאו אחריהם חרגו מהווי העיר הגדולה.

הוֹקוּסַאי שחי בסוף המאה ה-18 ובמחצית המאה ה-19, צייר וציירו גם נופים, חיות, שדים וקריקטורות.. סדרת ההדפסים המפורסמת שלו היא "36 מראות הפוג'י". צייר אחר, הירוֹשיגֶה.ציירי האוקיואה ציירו גם תמונות פורנוגראפיות, שהיה להן ביקוש רב, ואפשר היה להשיגם ברובעי השעשועים, תמונות אלה נקראו שונגה ("ציורי האביב"), משום שלמילה "אביב" יש ביפנית משמעו מיינת. ציורי השונגה תיארו זוגות מתעלסים בתנוחות שונות, כשאברי המין שלהם מוגדלים ומובלטים. מאידך, אין בציורים אלה דמויות עירום.