תולדות יהודי מרוקו מראשיתה ועד לעת החדשה

כתב: גילי חסקין

ראו גם, באתר זה  : תולדות מרוקו בעת העתיקה;  תולדות מרוקו בתקופה הערבית;

;ההיסטוריה של מרוקו בתקופת השושלות הברבריות ; תולדות מרוקו בתקופת השושלות המאוחרות.

הגיאוגרפיה של מרוקו ; מרוקו מזווית אישית.

להרצאה על מרוקו.

ראו הרצאה של יגאל בן נון: מרוקו מתרפקת על עברה היהודי.

מבוא

יהדות צפון אפריקה היא תא אחד של הפזורה היהודית. עברו דורות של תרבויות פונית, יוונית, רומית, וונדלית, ביזנטית, ברברית, ערבית, ספרדית, עות'מאנית וצרפתית. קרוב לאלפיים שנה, למן העת העתיקה ועד ימינו, היו תולדות יהודי מרוקו שלובות ושזורות בתולדות הארץ.

נוכחותם של היהודים בצפון אפריקה היתה נתון הקבע היחידי בהיסטוריה של האזור. הגיעו עם הפולשים הראשונים (פיניקים) ויצאו עם האחרונים.

גורל מיוחד נועד לארצות המגרב בהיסטוריה של הארצות השוכנות על חופי הים התיכון, ובסימנו של גורל זה עמדו גם היישובים היהודיים שבהן. כובשים רבים השתלטו על הארצות הללו, ואולם רק השפעתו של הכובש הערבי הייתה מכרעת, והיא שטבעה את חותמה על אוכלוסייתן הראשונה, הלא הם שבטי הברברים ועל היהודים שנמנו על מתיישביה הראשונים.

היהדות בארצות המגרב הייתה מרכז גדול, שקשרים לו עם המזרח התיכון ועם ספרד במערב, עם הצפון – איטליה וצרפת – ועם הדרום – אזור הסהרה והסודאן המערבי . קשרים אלה קבעו את דמותה של תפוצה זו כיחידה בולטת בתוך שבטי ישראל.

ראו באתר זה: תולדות מרוקו (מאוריטניה, בעת העתיקה).

מיתוס נפוץ הוא שיהודי ארצות ערב חיו בהרמוניה עם סביבתם בתקופת שלטון האיסלאם. המיתוס מפאר עידן בו כביכול חיו היהודים עם שכניהם בתור זהב של שוויון, סובלנות, והרמוניה. כך למשל, כותב ההיסטוריון ג'ורג' אנטוניוס, מאבות הלאומיות הערבית, כי תחת השליטה הנאורה של האיסלאם, לא סבלו היהודים מרדיפות[1]. "תור הזהב", שהיה עידן קצר יומין של פריחה יהודית קצרה בספרד המוסלמית, הוצא מהקשרו ההיסטורי לטובת מושג פוליטי. יחד עם זאת, רדיפות היהודים בכל ארצות המזרח גם יחד, אינם מגיעות לזוועת ת"ח ות"ט שאירעו בפולין ולפוגרומים שפרצו ברוסיה. זה לא הופך את מצבם של יהודי ארצות האסלאם, גם לפני הציונות, לטוב. היו תקופות בהן זכו היהודים לשקט תחת שלטון מוסלמי ויהודים העפילו לשכבות סוציואקונומיות גבוהות ולעמדות פוליטיות בכירות[2]. אך תקופות אלו היו חריגות. רוב הזמן היו היהודים בארצות האסלאם נתונים לחסדי השלטונות. פעמים רבות היו חשופים למעשי השפלה, הגליה, פוגרומים ושלילת זכויות שיטתית אכן, לגורמים פוליטיים שונים היה עניין להראות כי הציונות היא זו שפגעה בהרמוניה היהודית-ערבית כביכול, אולם הצעירים היהודים היו ציונים עוד  לפני מלחמתה עולם השנייה וכפי שאמר הסופר והפילוסוף היהודי אלבר ממי: מדינת ישראל איננה תוצאה של אושוויץ,, אלא של המצב היהודי בכללותו, לרבות המצב בארצות הערביות"[3].

ראשית

הנוכחות היהודית במרוקו החלה כנראה במאה הראשונה לפני הספירה, ומיוצגים בה רבדים תרבותיים מגוונים ועתיקי יומין. הרובד הראשון הוא הגרעין הבֶּרבֶּרי המקומי. קיימות דעות שונות על היקפו, ואגדות עיקשות, שאמתותן איננה ברורה, מספרות על ייהודם של שבטים ברברים בעבר הרחוק. האגדות מספרות על ביקור משה רבנו, שחיפש את יתרו, אשר נסע לצפון אפריקה, כדי למצוא את מעיין החיים; לפי המסורת, מת יהושע במסע זה. קבר סידי יושע  נמצא עד היום, ליד תלמאסן שבאלג'יר, קרוב לגבול מרוקו.

המגרב נכנס להיסטוריה בתקופת קרת חדשת. בשנים 813-146 לפנה"ס, מקבל המגרב צביון פוני-שמי, שהטביע בו חותם מזרחי בל יימחק. ממורשת קרת חדשת לא נשאר הרבה, לומדים עליה רק ממקורות האויבים, הרומאים. המסורת טוענת כי שבטי הצפון, נפתלי ואשר, לא גלו לבבל, אלא הצטרפו לצידונים. על פי מסורות מקומיות, יהודים הגיעו לאזור מרוקו מארץ ישראל החל מימי בית ראשון, בספינות סוחרים פיניקים. בידי צאצאי קהילת אופראן שבאנטי אטלס, ומספר קהילות נוספות בצפון אפריקה מסורת כי אבותיהם הגיעו לאזור באניות הפיניקים, או דרך היבשה והתיישבו בו קודם לחורבן בית ראשון.

ראו באתר זה: קרת חדשת.

ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס טוען שהיהודים ברחו למרוקו מפני יהושע בן  נון…(לדבריו, כתובת שנמצאה בעיר טיגיסיס -עין אל בורג'- מציינת "אנו ברחנו מן הגזלן יהושע בן נון"). המוסלמים, המעריצים את בן נון, מאמינים שבא  מצפון אפריקה.

מסורת על הגליית בני ישראל לצפון אפריקה, נשתמרה גם במדרשים ובתלמוד: "לאן היגלה אותם? מר זוטרא אומר לאפריקי (תוניסיה). אחד מכם גולה לברבריה [אלג'יר] ואחד מכם גולה לסמטריא [מרוקו]".

לפי מסורת זאת, המתיישבים היהודיים הראשונים עזבו את ארץ ישראל בטרם ירשה הארמית את העברית. החל מהמאה ה-6 לפנה"ס השפה הפונית חדרה פנימה. הקיסר הרומי, ספטימוס סוורוס יליד לפטיס מאגנה שבלוב, דיבר במבטא פוני מובהק. אוגוסטינוס הקדוש, מאות שנים אחר כך, מתאר כיצד איכרי המגרב מדברים פונית בלבד. הקרבה ההדוקה בין העברית לפונית, הכשירה את הקרקע להשתלבות בין היהודים לברברים במגרב.

לפי מסורות עתיקות בדרום מרוקו בחבל דרע השכן התקיימה ממלכה יהודית לפני בוא האסלאם, אשר מייסדיה הגיעו מארץ ישראל. הם ישבו בארץ בה האקלים כמו השפה, דמו לאילו שבמולדת.

התקופה הרומית

נפילת קרת חדשת, הביאה לצפון אפריקה, חיים חדשים ופריחה. ה"פאקס רומאנה", אפשר קשר חופשי בין הקהילות באזור הים התיכון. וביסס את מעמד היהודים בשתי הפרובינציות האפריקאיות, הפרוקונסולארית (קיריני ותוניס) והקיסרית (אלג'יר ומרוקו).

העדויות הארכיאולוגיות והכתובות המוקדמות ביותר שנמצאו מצביעות על קיומה של קהילה יהודית בצפון אפריקה, בתקופה הרומית, החל מהמאה השנייה לספירה. שרידי מצבה שעליה כתובת בעברית, מהמאה השלישית לספירה, נמצאו בוולוּבּיליס (ליד מולאי אידריס), וכן בסאלֶה (ליד רבאט) ובטינגיס (ליד טנג'יר).

בשנים 115-117 לערך, בתקופת שלטון טריאנוס, מרדו יהודי קיריני שבלוב, מרד משיחי, בהנהגת לוקואס, ששאף להקים ממלכה יהודית, בעידוד הפרתים. הסיבה למרד היתה בעיקר, התערערות היחסים בין היהודים לקהילה היוונית רומית ברחבי הקיסרות. ההתפרצות הראשונה היתה בקיריני. משם התפשט המרד לכיוון יישובי המגרב, בעיקר לכיוון מצרים ומשם לקפריסין ולמסופוטמיה ("מרד התפוצות"). המרד דוכא על ידי המצביא הברברי "לוקיוס קייטוס", בנהרות של דם, וכונה במקורות התנאים "פולמוס של קיטוס". יתכן מאד שהמרד נכשל, בגלל פילוגים והלשנות בקרב יהדות צפון אפריקה. מרכז המרד בצפון אפריקה היה לוב, אך ייתכן שרבים מהלוחמים נסוגו לעבר האזורים ההרריים במרוקו מפני הצבא הרומאי.

ידוע על מגעים עם ארץ ישראל; ר' עקיבא ערך מסעות והפיח בקהילות רוח מרד. כמה מחכמי המשנה נולדו בצפון אפריקה (רב יצחק, רב חנא ורב אבא, נולדו בקרת חדשה). בחיבורו של יוסף בן מתיתיהו (יב"מ), "נגד אפיון", מספרים כי תלמי לאגו (285-323) היגלה 100,000 יהודים לצפון אפריקה. יהודים המשיכו לצפון אפריקה להגיע, דרך היבשה, ממצריים. מיחסי השכנות נוצר כמעט סינקרטיזם יהודי-פוני, אשר סייע אחר כך לקליטת הרעיונות הנוצריים והמוסלמיים.

כששב השלום, שוב פריחה יהודית; בעיקר בימי הקיסר אנטונינוס (138- 165) עת הותרו המנהגים היהודיים. בראש כל קהילה עמדה "אסיפת הקהל" בה השתתפו, שווה בשווה, יהודים מלידה ומתגיירים, ו"אסיפת מנהלות", שחבריה היו מתמנים על ידי הקהילה. מועצת הזקנים דאגה לסדרי ניהול הקהילה, טיפלה בכספים, ייצגה את הקהילה בפני השלטונות. זקן העדה מינה את הפרנסים, את המזכיר, רשם את הפרוטוקולים וכו'. בית הכנסת היה מרכז החיים היהודיים, ישבו בו דיינים למשפט וכו'. היה מגע עם ייתר חלקי הפזורה. מדיניות הפיוס הרומאית, הכירה במנהיג רוחני של העם, נשיא הסנהדרין והעניקה לו סמכויות רבות: שיפוט עליון בענייני דת ויכולת להטיל מסים. החוקה הליברלית החדשה, אפשרה לאדם להשתייך, מבחינה משפטית, למדינה הרומית ומבחינה רוחנית, ל"אומה היהודית"; פטור מחוקים שסתרו את דיני הדת ופטור משרות בצבא. היהדות התעצמה, לבלבה ופרצה גבולות לאום וגזע.

הקשר לברברים:

ההיסטוריון המוסלמי אבן חלדון, טוען כי הברברים הם בני כנען. אולי המקור הוא באגדה היהודית; ב"ספר היובלים" מסופר, כיצד חילק חם את אפריקה לבניו. יוסף בן מתיתיהו טען כי הברברים הם צאצאי קטורה. מספר מראי מקומות בתוספתא מראים כי הגרגשים ואף האמורים, היגרו מאפריקה לארץ ישראל.

ישנה מסורת הטוענת כי הם צאצאי הכנענים והפלישתים, שברחו לצפון אפריקה בימי דוד. "וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח, שנים עשר אלף". גיא מלח, לפי מסורת מקומית הוא אל-ג'ם שבמזרח תוניסיה. עד היום מכנים יהודי מרוקו את הברברים כ"פלישתים". ספר יוסיפון טוען כי הברברים הם צאצאי עשיו. אוגוסטינוס הקדוש טוען כי הברברים הם "כנניים" – כנענים. המסורת  היהודית, הנוצרית והמוסלמית, קושרת את הברברים לצאצאי יהודים או לפחות, כנענים. האמת באגדה היא שההשפעה השמית באזור, מתחילה מהמאה ה- 8 לפנה"ס.

היהדות התפשטה בקרב הברברים בזכות קירבת יסוד, לשון וגורמים פוליטיים, שהתחזקה לאחר. "שחיטות קיריני" שהוזכרו לעייל והתעצמה מאז שלטון הקיסרים הפילו-שמיים לבית סוורוס. בצפון אפריקה פעלו כתות יהודיות שנקראו "אבלונים" ו"קליקולים" – כתות של יהודים שנמלטו מן האדיקות של ארץ ישראל, הם  השפיעו רבות וכך אנו מוצאים במאה השלישית, ברברים רבים שומרי שבת וכן כתות שפעלו במרווח האמונה שבין נצרות ויהדות. הברברים נחלקו ל"בותר" (נוודים)  ול"בראנס" (תושבים). בקרב הבותאר היתה השפעה יהודית גדולה יותר. כמו כן  ספגו היהודים השפעות ברבריות.

הסופר הערבי הראשון המזכיר שבטים מתייהדים באפריקה בכלל הוא הגיאוגראף המפורסם, אל-אדריסי, יליד סבתה – ceuta שכתב את ספרו במחצית המאה השתים-עשרה: מדרום לבריסא ארץ למלם , וביניהן עשרה ימים בקירוב. אנשי בריסא, סלא תכרור וגאנה היו פושטים על ארץ למלם, שובים את תושביה, מוליכים אותם לארצם ומוכרים לסוחרים הבאים אליהם. "ארץ למלם", שמזכיר אל -אדריסי – שכנה ליד גיניאה של ימינו.

מאבק עם נוצרים:

בשנת 313 ניתן במילנו, "צוו הסובלנות" (אדיקט מילאנו*, המעניק לכל התושבים, זכות לדת בה בחרו; דבר שהיתה לו משמעות מרחיקת לכת על מעמדם של הנוצרים באימפריה.

שעקבות ועידת ניקיאה של שנת 325, התחזק מעמדם של הנוצרים עד מאד ובמקביל, הורע מצב היהודים. זכויות היהודים מתבטלות; חל איסור על קניית עבד נוצרי, ביטול האוטונומיה המשפטית, איסור על תרומות ומעשרות לירושלים. איסור מיוחד חל על גיור ברברים, שכנראה היה נפוץ קודם לכן. שיא המאבק התחולל בקרת חדשת, שם הפכו בתי כנסת לכנסיות וניצרו יהודים בכוח.

בשנת 429 לספירה, כאשר לחץ הכנסייה הפך לבלתי נסבל, נושעו היהודים על ידי  הוונדלים.

הוונדלים     

שבטים גרמנים, מאזור פולין של ימינו, שנאחזו בספרד בשנת 406, בהנהגת גייזריך, נדחקו משם על ידי הויזיגוטים; כובשים את קרת חדשת בשנת 430 ומשתלטים על כל המגרב עד 533. היה זה עם של מהרסים ובוזזים ("וונדליזם"). מפעל הרס שנתן דחיפה לתופעת הנוודות. הם היו אריינים, הכחישו את "שיתוף הנצח", "שיתוף הממשות" של ישו הנוצרי ואת עצם אלוהותו לכן נחשבו ל"מינים". הם רדפו את הקתולים והשיגו הפוגה ליהודים. למרות התנהגותם האכזרית, הידועה לשמצה, ראו בהם היהודים "שליחי אלוהים לעמו המדוכא" ואף סייעו להם בגלוי. הוונדלים גמלו ליהודים במינויים למשרות, בשירותים, ניהול ואדמיניסטרציה.

יוסטיניאנוס:

הכיבוש הוונדלי (שבשנת 439 אף בזז את רומא), הסתיים בשנת 533, כאשר המצביא בליסריוס, השליחות הקיסר יוסטיניאנוס השני, נחת בחופי אפרקיא (תוניסיה) בראש 16,000 חיילים ו- 500 ספינות  מלחמה. צפון אפריקה נכבשה בסערה, הושב כוחה של הכנסייה והוחל במלחמה כנגד "התועים" (כולל היהודים), הופקעו בתי כנסת, בוטלו החוקים הליברליים של "קובץ תאודוסיוס". ייבום ופוליגמיה נאסרו, ובוטלו סמכויות בתי הדין הרבניים. היהדות הוצאה אל מחוץ לחוק בשנת 535, דבר שגרם לאלפי יהודים להתפלל בסתר. ישנן עדויות שגם בתקופת שלטונו של הקיסר הרקליוס (610-641) היו רדיפות על רקע דתי כנגד היהודים בצפון אפריקה

הגירה יהודית למרוקו:

יהודים רבים ברחו מערבה, אל הריה של "מאוריטניה טינגיאני" – מרוקו של ימינו. אליה נמלטו גם רבים מיהודי ספרד, מאימת הוויזיגותים. לחץ הוויזיגותים בספרד גבר והלך והגיע בשיאו בגזירות בשנים  612-613 ; לרדיפות ב- 638-642  ולגירוש ספרד הראשון", בשנת 694. רובם  ככולם, לכיוון מרוקו. בריחתם הפיחה רוח חיים בקרב יהודי מרוקו, שהיו מנותקים מהעולם היהודי שלאחר חורבן בית שני. יהודים אלה כלל לא שמעו על המשנה והתלמוד, לא על חג פורים וודאי שלא על תקנותיהם של גאוני בבל.

הכיבוש הערבי:

ראו באתר זה: תולדות מרוקו בתקופה הערבית.

למרות התנגדותו הראשונית של החליף עומר, יצאו הערבים ב-670 לכיבוש "אל-מאגרב, אל- אקצה". הגל הראשון, הקטן יחסית, הובס בקרב ומפקדו עוקבא אבן נאפע, נפל. הערבים המתינו בקיריניקה לתגבורת, עד שנת 688.

המפקד החדש, חסן אבן אל-נועמאן, מצא עצמו נגד צבא ברברי מאוחד, בפיקוד "הכהינה", קרי: הכוהנת. מלכה ברברית-יהודייה, בשם מאתיה בן תיפאן;  אשר הצליחה ללכד שבטים ברברים יחד עם היהודים ושרידי רומאים נוצריים, כנגד האויב המשותף. שבט הג'ראווה, שבראשו עמדה הכהינה, השתייך לאחד משבטי הזנאטה שהתגיירו. על פי ההיסטוריון הערבי (יליד תוניסיה), אבן ח'לדון, הקרב בין הצבא הערבי לבין צבא השבטים שהתקבץ סביב הכהינה,  נערך במורדות הרי אוראנס כנראה בשנת הכיבוש הערבי. הצבא תחת פיקודה, הביס את הערבים ואף זינב בהם. מלחמת המוסלמים בשבטי ההר, נמשכה 25 שנה (682-703( בתחילה נלחם כל שבט לבדו וב-11 שנים האחרונות, בפיקוד הכהינה. מבין השבויים אימצה לה כבן, את אבן יאזיד, צעיר ערבי גיבור, אך הוא בגד בה והעביר ידיעות לערבים. הכהינה הורתה לפעול בשיטת "אדמה חרוכה" ולהרוס את המישורים הפוריים שמשכו את הערבים; מה שגרם להשנאתה על התושבים. בשיר יהודי נכתב: "בני ישורון, אל תשכחו את רודפיכם, את הכשדים, את הקיסר, את אדריאנוס ואת כהנא. ארורה זו, אכזרית מכל אלה יחד. היא מסרה את בתולותינו לחייליה ובדם עוללנו טבלה רגליה. ה' יצרה כדי שנכפר עוונותינו. ה' שנא את המענים את עמו. השיבו לי את בני כדי שיתאבלו עלי. השארתי אותם בידי כהאנא"[4]. כאשר חזר הצבא הערבי המאושש, הצטרפו אליו רבים מבני הארץ, ביניהם יהודים. לאחר שניצחו הערבים את השבט החזק ביותר, לא התנגדו עוד התושבים הברברים לכובש הערבי.

לאחר הכיבוש המוסלמי, במאה השביעית, הגיעו למגרב מהגרים מחצי האי הערב ומאזורים שכנים. הם התיישבו בעיקר באיפריקיה, היא תוניסיה של היום.

הערבים, בניגוד לכובשים אחרים, העמיקו את חדירתם פנימה לתוך הארץ. הם באו, בראש ובראשונה כשליחי מצווה והפיצו את האסלאם בקרב הברברים. לכניעה נלוותה המרת הדת; ברברים יהודים רבים, עברו לאסלאם ולאורך שנים המשיכו להחזיק במנהגים יהודים. עם הכיבוש המוסלמי במאה השביעית ובואם של הערבים נשתנה מעמדם של היהודים. בהתאם ל"אמנת עומר הם נעשו "בני חסות" (ד'מים).  האסלאם נהג ביהודים בהתאם ", דהיינו, הגנה על בני החסות: הם מתחייבים להעלות מס והשליט מחויב להגן עליהם. בין היתר הם נאלצו להעלות את מס הג'זיה, ללבוש פריטי לבוש מבדילים, ובמקרה של סכסוך עם מוסלמי היה מעמדם המשפטי נחות. ההיסטוריוגרפיה מלאה בעיוותים המפארים את האסלאם, או משמיצים אותו ייתר על המידה. אף על פי שהקוראן מנציח את נחיתותו של הד'ימי, הפכו החיים לנוחים יותר. היהודים נבחרו למלא תפקידי אדמיניסטרציה, פקידות וכספים. היו אלה ימיה של הממלכה הערבית הגדולה; היהודים עסקו במסחר, מלאכה וחקלאות ויחסיהם עם שכניהם היו טובים. לפי כמה מסורות, כאשר רודריגו, מלך אנדלוסיה, איים לגבור על הממלכות הנוצריות האחרות, הזעיקו אלה לעזרתם, את המוסלמים מצפון אפריקה. המושל הערבי מוסא אבן נוצייר, שלח את המצביא טאריק אבן זיאד, שאכן כבש את ספרד בשנת 711. יהודי ספרד סייעו לערבים בכיבוש הממלכות הנוצריות. ב- 718 חצו הערבים את  הפירינאים, עד שנבלמו בקרב פואטייה בשנת  732, על ידי צבאו של שארל מרטר  ("הפטיש").

בגלל הריחוק הגיאוגרפי, השפעת השלטון המרכזי, לא היתה חזקה בספרד ובמאגרב ואלו לא היססו למרוד. בסוף המאה ה- 8, נמלט אל המגרב אידריס בן עבדאללה, ממשתתפי המרד נגד הח'יליפה העבאסי הארון אל ראשיד. הפליט שהיה מצאצאי החליף עלי, התקבל בכבוד ובהערצה במרוקו. כאשר  היהודים סירבו לסייע לו כנגד השלטון המרכזי, לא היסס להפעיל תככים, להלשין על היהודים ולגרום להענשתם על ידי החליף. צבא החליף עלה על המאגרב, כאשר היהודים נחלקו בין תומכי אידריס לתומכי החליף. המלחמה הסתיימה בניצחון אידריס, אשר יצא בגזירות כנגד היהודים ואף תבע, מדי שנה, 24 בתולות להרמונו. יהודים רבים נמלטו לתוניסיה[5]. החליף חשש להפסיד את כל המגרב, לכן,  כדי לעצור את הסכנה, הורעל אידריס בידי שליחי החליף מבגדד וליהודים רווח.

אידריס השני:

ממלכתו של אידריס המשיכה להתקיים גם לאחר מותו, לכן נשלח מבגדד איברהים אבן אגלהב, כדי להקים ממלכה חדשה בתחומי תוניס ואלג'יר של ימינו, הלא היא ממלכת קיירואן, בה שולבו רבים מיהודיה.

מלכותו של אידריס הראשון נמשכה רק שש שנים, אך הוא הספיק לקבע את אופייה המיוחד של מרוקו, במנותק מייתר מדינות המגרב. כמו כן הספיק לקבע את דמות הקהילה היהודית שם; מחקלאים ולוחמים למפוחדים וחסרי זכויות. בנו ויורשו, אידריס השני, הניח ליהודים לחיות את חייהם בשלווה. קהילות מרוקו התאוששו  גדלו על ידי זרם פליטים שנהר למרוקו ממצרים, לוב וטוניס, בעטיין של גזירות שנחתו שם על היהודים. אדריס בשני, שנודע ביחסו הסובלני כלפי היהודים, הזמין אותם להתיישב בעיר פאס, אותה הפך לבירתו ב-807. פאס יושבה באינטנסיביות על ידי יהודים, ונטען שמספרם עלה על זה של המוסלמים ומשום כך כונתה: "בלד בלא נאס" – עיר ללא אנשים. הקהילה היהודית שגשגה, כלכלית ורוחנית, אך עושרה עורר קנאה במוסלמים.

בתקופת השושלת האידריסית הוקמה אוניברסיטת אל-קרוויין בפאס והעיר נהפכה למרכז רוחני ואינטלקטואלי של עולם האסלאם. וגם למרכז רוחני ואינטלקטואלי יהודי. בתקופה זו פעל בפאס המשורר היהודי ומחלוצי תחום הבלשנות השמית יהודה אבן קריש ומלומדים יהודים רבים נוספים פעלו בעיר או היו ילידיה, כולל דונש בן לברט, יהודה חיוג', דוד בן אברהם אלפאסי. ההיסטוריון האנדלוסי המוסלמי אל-בכרי מציין: "היהודים היו רבים יותר בפאס מאשר בכל עיר אחרת במגרב. משם הם יצאו למסעות מסחר לכל ארץ בעולם".

במאה ה- 10 הוכרה פאס כמרכז הרוחני של יהודי האזור. יהודי ספרד ומרוקו, קיימו קשר הדוק עם ישיבת ארץ ישראל. כחלק מהפריחה הרוחנית באזור, עלה מעמדם של יהודי צפון אפריקה בקרב התפוצה היהודית בעולם. כך למשל ישיבת ארץ ישראל, שעד אותה תקופה הונהגה על ידי גאונים בני משפחות ארצישראליות, החלה מסוף המאה ה-10 להיות מונהגת על ידי גאונים שבמקורם מצפון אפריקה[6]. ייתכן שהגאון, שלמה בן יהודה, הגיע מפאס. בימי אידריס השני ויורשיו גדלה לא רק קהילת פאס, אלא התפתחו גם קהילות אחרות והיו למרכזים חשובים ליהודי מרוקו, ביניהם סאלה, סיג'ילמאסה וישובי עמק  הדרע.

למעשה ,השלטון המוסלמי לא היה מעוניין בהתאסלמות היהודים כי כך היה מפסיד את מס הג'יזיה, ששימש להוצאות הצבא, הבניין, צורכי הממשל וצורכי הציבור. מסיבה זו הקפיד לשמור במידה כזו או אחרת על "הפרה החולבת", מתוך דאגה לאוצר המדינה (פעמים רבות גם מתוך הערכה לסגולותיהם של היהודים). הצורך במשלמי מסים הביא לכך שהשלטונות, כדי למנוע את ההתאסלמות, קבעו חוק כי יהודי שמתאסלם, ישאיר את ביתו ואחוזתו בידי הקהילה היהודית. בדרך כלל המסים לא העיקו במיוחד, למעט עתות של מלחמה או משברים כלכליים.

לימים, קם במגרב המזרחי שליט שאפתן, שייח' עובייד אלללה אל מהדי, שעמד בראש הפאטימים השיעים והאמין שהוא שליח אללה. בשנת 915 כבש אל מהדי את קיירואן ובנה בה את בירתו. הצי הערבי כבש את סיציליה, הרס את פלרמו והביא הרבה שבויים מדרום  איטליה, ביניהם ר' פלטיאל מאויאי, שהיה מפורסם בארצו כחוזה בכוכבים ומשהוכיח את עצמו, הפך ליועץ האמיר אל מועיז. דבר שגרם לסוחרים היהודים  לחדש את הקשר עם יהודי האי ולנצלו להפרחת המסחר. האמיר ייסד בשנת 935 את מדינת אל ג'זאיר, הלוא היא אלג'יר. בכך התפנה לכיבוש מצריים, שיש הטוענים כי הכיבוש נעשה על פי תכנונו של ר' פלטיאל.  בשלהי המאה ה- 10 היתה קיירואן למרכז רפואי חשוב, מקצוע יהודי מובהק באותם ימים. רבים מרופאי המגרב התפרסמו גם בזכות טיפוליהם וגם בזכות המחקרים והספרים שכתבו. רופאו של שליט פאס היה ר' יהודה בן יוסף. גם רופאו של  החליף הפאטימי אל חאכם באמר אללה היה יהודי שכונה "אל חאקיר אל נאפע",  כלומר, "העלוב המועיל".

לפי חלק מהדעות, פעל בפאס הרי"ף – רבי יצחק אלפסי. הוא היה אחד מגדולי הפוסקים בתקופת הראשונים, וספרו הלכות רב אלפס הוא אחד משלושת המקורות העיקריים של השולחן ערוך (עם הרא"ש והרמב"ם).

דעיכת השושלת האידריסית:

צאצאיו של אידריס השני התקשו להחזיק ברסן השלטון. ההיסטוריון הערבי אבן חלדון, מצא כי קיימת מחזוריות כמעט מדויקת בחילופי שושלות שקמו במרוקו מאז ייסודה על ידי האידריסיים. משך כל שושלת הוא כמאה  שנים, דהיינו ארבעה דורות. הדור הראשון כובש, השני מרחיב, השלישי קופא על שמריו והרביעי מסתאב, נחלש ומוחלף בידי שושלת חדשה. הידרדרות השושלת האדריסית החלה באמצע המאה העשירית, תוך מלחמות עם שבטי הזנאטה הברברים ועם חליפות קורדובה הספרדית. שבטי הברברים מרדו, שלטון האדריסים התבטל למעשה, ואת מקומו תפס דפוס של שלטון ראשי השבטים, שבמשך כ- 70 שנה, משלו איש איש בתחומו, ונלחמו ביניהם ללא הרף. בשנת 1032, לאחר מצור ממושך, נפלה העיר פאס בידי שבטי הזנאטה. העיר נבזזה על ידי האמיר של בני איפראן, כשתושביה היהודים סובלים מכה קשה – ששת אלפים נרצחים, אלפי נשים שנלקחו בשבי, שוד וגזל.

באיגרת ששלח ר' שמואל בר חופני, מראשי ישיבת בבל, כתב אל ר' שמואל הכהן,  ראש הישיבה בפאס: "ואכן באה שמועתכם ויחרד לבבנו ותבך עינינו על הרס מקדשנו ועל הרג בני עמנו…".

לראשי השבטים לא היו שיקולים ארוכי טווח; מטרתם היתה לבוז מכל הבא ליד. לכן שברו כל התנגדות והרגו כל מי שעמד בדרכם. זמן קצר לאחר חורבנה של פאס, על רקע התמרדות השליטים הזרידים באדוניהם הפאטימים ומסעות הרס וחורבן של בני הילאל ובני סולאים, בא חורבנה של קירואן.

בשנת 1057 באו לקיצן 1500 שנות היסטוריה, תרבות ובנייה. המגרב חזר להיות מדינתו של אף אחד. על רקע המצב הביטחוני המעורער, נודדים חכמי הקהילה ועשיריה, ממרכזי היהודים במרוקו, בעיקר אל ריכוזי היהודים שבספרד המוסלמית, אך גם לאיטליה, מצריים, סוריה וארץ ישראל. "בריחת מוחות" שהחלה באמצע המאה ה- 10 והפכה לתנועת הגירה של ממש במאה ה-11.

המוראביטון (1060-1145)

ראשית המוראביטון כמסדר דתי רגיל, אחד ממאות מסדרים דתיים שצצו ונעלמו במאגרב. כונו "בעלי הרעלות", על שום מנהגם לכסות פניהם ברעלות כנשים. בראשם עמד האמיר הברברי רב העוצמה, שליט עמקי הדרע והסוס, יחיא אבן איברהים. בשנת 1060 מונה האמיר יוסוף אבן תאשפין לראש מסדר המוראביטון  (מלשון "ריבאט" בו גרו, תערובת של מבצר ומסיון דרווישי, ייחודי לצפון  אפריקה).

ראו גם, באתר זה, תולדות מרוקו בתקופת השושלות הברבריות.

אחד מצעדיו הראשונים של אבן תשפין היה להעביר את בירתו מהצפון העוין לדרום ואכן בשנת  1062 הקים עיר אהלים בשם מראכש. בהנהגתו כבשו ב- 1082 את אלג'יר וב-1086 הגיעו עד סנגאל. באותה שנה יצאו צבאות המוראביטון וביניהם יהודים רבים, להציל את הממלכות המוסלמיות בספרד המתמוטטות מידי צבאות הקואליציה הנוצרית, בראשות אלפונסו השישי מלך קסטיליה. מספרם הרב של היהודים בצבא, בא לידי ביטוי בהצעה ששיגר איבן תאשפין לאלפונסו ה-6, בה הוא מציע לו לחדול ממלחמה ביום השבת… בנו עלי המשיך במסורת הסובלנית וההוגנת כלפי היהודים, רופאו האישי היה מאיר בן קמניאל, שהוזמן לשם כך מספרד. ימי שלטונה של שושלת אל-מוראביטון היו תקופה של ביטחון יחסי עבור היהודים שנמשכה עד אמצע המאה ה-12. מספר יהודים מונו לתפקיד של וזיר, מספר רופאים יהודים עבדו בחצר המלוכה, ומשוררים ואנשי רוח יהודים רבים פעלו בתקופתם. מסמכים מגניזת קהיר מלמדים על חלקם הבולט של יהודי מרוקו בסחר עם הודו החל מסוף המאה ה-11[7].

לצד הביטחון היחסי שהיה ליהודים בתקופה זו חלה גם התדרדרות הדרגתית במעמדם של היהודים, כנראה כתוצאה מלחציהם של כוהני הדת המוסלמים. במכתב של סוחר יהודי מהתקופה הוא כותב ששנאת יהודים נפוצה מאוד בעיר פאס[8]. עם הזמן, הטיל השליט יוסוף בן תאשפין על היהודים מס גדול לתשלום וכנראה גם החרים מרכושם. אותו שליט גם אסר על היהודים להתיישב בעיר מרקש שייסד אביו והורה שכל יהודי שייתפס בה בשעות הלילה יומת ורכוש משפחתו יילקח. עם זאת הגבלה זאת כנראה לא הייתה תקפה לבעלי מעמד גבוה; בכתביהם של הרמב"ם והפילוסוף יוסף בן יהודה אבן עקנין[9] מוזכרים שני רופאים יהודים מפורסמים אשר הוזמנו על ידי יוסוף בן תאשפין למרקש כדי לייסד בה בית ספר לרפואה ולהיות לו ליועצים[10].

למרות היחס הסובלני יחסית, היגרו בים מיהודי המאגרב לספרד וביניהם ר' יצחק אל פאסי. ייתכן שהסיבה לכך היא  חורבנה של הממלכה היהודית אשר בארץ הדרע, אשר חוסלה, לאחר תרמית ובגידה, בידי השבטים המוסלמים שבהנהגת שייח אלברעדי לגרגרי, שסופה, כמו קיומה, לוטה בערפל. הייאוש הביא לשתי תגובות קיצוניות: יציאה לשמד, בעיקר בקרב פשוטי העם , ומצד שני – הופעתם של מבשרי גאולה, הגרסה היהודית לתופעת ה"מהדי" בקרב המוסלמים.

משה דרעי:

חורבן ממלכת הדרע והופעתם של "מהדי" מוסלמים, עודדה תופעות של משיחיות יהודית, כמו זו של משה דרעי, תלמיד מבריק ונואם סוחף, בן למשפחה מיוחסת בדרעה, התחנך בספרד ופעל בקרב פליטי הדרעה שהתרכזו בפאס. דרעי שכנע המונים, באותות, מופתים ומעשי נסים, שהוא שליחו של המשיח, עורר ציפיות משיחיות, גרם לרבים למכור את רכושם בהפסד ולבסוף גרם למפח נפש כאשר נמלט מארץ ישראל למרוקו והותיר אחריו המון מיואש. (עלילותיו מתוארות ב"איגרת תימן" ששיגר הרמב"ם ליהודי תימן, 50 שנה מאוחר יותר).

ראו גם, באתר זה: תנועות משיחיות ביהדות

המווחדון

בתולדותיה של מרוקו נחשבת תקופה זו כתקופה של זוהר. הארכיטקטורה והאומנות המורית הגיעו לשיאן ונראה היה כי האסלאם עומד לחזור לימי תפארתו. אך עבור היהודים, היתה זו אחת התקופות האפלות אשר ידעו. תנועת המווחדון, בהנהגת עבדאללה אבן תומרת, האמינה בייחודו של האל והתנגדה להעניק לו כל תואר גשמי, כפי שעשו המוראביטון לפניהם. כמו כן התנגדו נמרצות, לפולחן הקברים שלהם.

ראו באתר זה: קברי צדיקים.

איבן תומרת, אשר למד בקורדובה ובגדד, חזר למרוקו ב- 1125 ועמו תורה חדשה. הוא הצליח לשכנע את שבטי הדרום כי הוא ה"מהדי", אשר ישיב לאסלאם את גדולתו. עם מותו בשנת 1130, עלה לשלטון תלמידו עבד אל מואמן. הוא היה קנאי מרבו ומצביא מוכשר. תוך מספר שנים, השתלט על הרי האטלס ובשנת 1145 יצא להתמודדות ישירה עם המוראביטון, השתלט על מישורי החוף, ומשם על דרום ספרד. הכיבוש הקשה ביותר היה של מראכש. לאחר מצור שנמשך 11 חודשים, כבש את העיר והרג 100,000 מתושביה. בפאס ובערים אחרות ידוע על מספרים דומים של הרוגים; גברים, נשים וטף; נוצרים, יהודים ומוסלמים מאנשי המוראביטון. מלכי השושלת, שאפו לטהר את האסלאם מכל השפעה נכרית, וכך בתי כנסת נהפכו למסגדים וההתאסלמות הכפויה של יהודים במגרב למרכיב מהותי במסע הכיבוש של השליטים החדשים[11].  היהודים הועמדו בפני הברירה: התאסלמות, גירוש, או מוות. רבים בחרו באפשרות הראשונה ויש הטוענים שגם הרמב"ם נמנה עליהם[12]. שמות משפחה ממקור יהודי, כגון אלכּוּהין (כהן), הקיימים עד היום בקרב מוסלמים במגרב, משמשים עדות להתאסלמות ההמונית של אותם ימים.

על פי "ספר הקבלה" של המלומד היהודי בן התקופה רבי אברהם אבן דאוד[13], באותן שנים "לא נותר יהודי אחד מאל-מהדיה (אשר בתוניסיה) עד סילווס (אשר בפורטוגל)"[14]. אלפי יהודים נהרגו במהלך מסעות הכיבושים של אל-מוואחידון, רבים הקריבו עצמם על קידוש השם, רבים חיו כאנוסים (כדי לסייע לראשי הקהילות הנבוכים והאובדים פרסם ר' מימון, אביו של הרמב"ם, איגרת בה הוא מנחה את האנוסים היהודים כיצד לשמר את יהדותם בסתר), רבים נמלטו אל ספרד המוסלמית, וכשגם זו נכבשה, ברחו אל ספרד הנוצרית. היקף אסונם של יהודי מרוקו מתואר בצבעים קודרים בקינתו של ר' אבן עזרא, "אהה  ירד": "איך נחרב המערב ורפו כל ידיים ואוי ירד על ספרד רע משמים עיני, עיני ירדה מים… ימי רעה על דרעה… הוי אקרא כמצרה על קהילת סיג'ילמאסה עיר גאונים ונבונים מאורם חושך כיסה… אוי אפס כל קהל פאס וחיש אבדו במהירה עיר תורה והמקרא והמשנה והגמרא… כדי ליישב מחדש את המגרב שהתרוקן, הזמין אל מואמין, שבטים מוסלמים מחצי האי ערב, אך בכך זרע את חורבנו של שלטון הברברים במרוקו. מצאצאי שבטים אלה קמו השושלות השריפיות, אשר שולטים במגרב עד היום. בסוף שלטונו של אל מואמן, עברה משפחת הרמב"ם מקורדובה לפאס. חמש שנים לאחר בואה, הוציאו המווחדון להורג את ר' יהודה הכהן אבן סוסאן, מורהו של הרמב"ם, מה שגורם לו להוציא איגרת, המדרבנת את היהודים לצאת מכל מקום בו אוסרים על היהודים לקיים את מצוותיהם. ב"איגרת השמד" הוא חונן למעשה את כל היהודים אשר התאסלמו מן השפה לחוץ.  גל הרדיפות גבר בימי נכדו של אל מואמן, אבו יוסף אל מנצור ומרבית מנהיגי  הקהילה נסוגו לאירופה או לתחום שבטי הנוודים. אל מנצור רדף גם את המתאסלמים החדשים, גזר עליהם לבישת בגדים משונים והפקיע מהם את חינוך ילדיהם וכן השאיר את "כללי עומר" תקפים גם עבורם; מה ששימר אותם כיהודים ולימים אפשר לחלק מהם לשוב ליהדות.

בשנת 1212 נהרג הסולטן מוחמד אל נאצר, בקרב לאס נאוואס דה טולוסה  ,(Las navas de Tolosa(  על ידי  קואליציה של מלכים נוצרים ספרדים[15]. חולשה זו עודדה את שבטי בני חפץ להתמרד  ולהקים מאוחר יותר ( 1228) את תוניסיה. בעקבותיהם התמרדו בני זיאן משבט הזנאטה, והקימו את אלג'יר (1235) ובירתה תלמסן. שלטון המווחדון שנמשך כ- 140 שנה, הגיע לקצו בשנת 1249.

עם היחלשותה של שושלת אלמוחדון החלה החלוקה המדינית של צפון אפריקה לשלוש היחידות המדיניות הקיימות עד ימינו. בראש כל מדינה עמדה שושלת נפרדת – החאפזים בתוניסיה, הזַיאנים באלג'יריה ובני מַרין במרוקו. קהילות היהודים נפרדו לפי קווי החלוקה המדינית.

בנו מריין 1269-1471

עם החלשות המווחדון ועצמאותן של אלג'יר ותוניס, תוך צרות מבית, חזרו רבים מהמתאסלמים, בגלוי ליהדותם. בני מרין היו שבט ברברי דרומי, שמרד במווחדון. אס נכבשה ב- 1248 ואחריה, ב- 1269 נכבשה מראכש. בהמשך נכבשו גם חלקים מספרד. בימי שלטונם גדלו מאד עריה של מרוקו, במיוחד הבירה שנקבעה ב"פאס אל ג'דידה" ובנייניה קושטו בעיטורים רבים. השושלת מלכה לאורך כ- 300 שנה וכבשה חזרה, חלקים רבים מאלג'יר ותוניס. בתקופת שלטונם של בני מרין, השתפר להפליא מצבם של היהודים. התהדקו קשרי המסחר עם אירופה. הסוחרים האירופיים ניסו להשתלב במסחר הזהב אשר הגיע מאפריקה השחורה בכמויות גדולות, באמצעות שיירות שחצו את מדבר סהרה. הנסיבות החדשות הקלו על שילובם של יהודי המגרב הדרומי במסחר הזהב. הם ניצלו את פיזורם הגיאוגרפי לאורך נתיבי המסחר, והצליחו להבטיח במאות הארבע-עשרה והחמש-עשרה את הקשר בין שלושה אזורים: אפריקה השחורה, מרכז המגרב ואירופה שלחופי הים התיכון. הוקמו עבורם שכונות מיוחדות ומוגנות והמלך, מייסד השושלת, מולאי יעקוב יוסוף, עודד את היהודים לחזור לעיסוקיהם הקודמים. בעל ההשפעה הגדולה ביותר, היה ח'ליפה בן חיון, ששימש כ"חג'יב" – החצרן הראשי ואיש סודו של הסולטן. היהודים הועלו לגדולה, הן בשל כישוריהם וקשריהם והן משום שלא היוו סיכון לשלטון.

המרינים פיתחו רבות את מרוקו ובמיוחד את העיר פאס בירתם שבתקופתם אף נהפכה לעיר הגדולה בעולם לתקופה קצרה, ובשגשוג זה לקחו חלק גם יהודים. כך למשל בעיר פאס פעל מתמטיקאי יהודי שנחשב לאחד מגדולי המתמטיקאים בזמנו, וכן מלומדים רבים נוספים[16]. פאס חזרה למעמדה גם כמרכז יהודי חשוב, וכך למשל הפילוסוף ופרשן המקרא הספרדי רבי יוסף אבן כספי[17] מציין בכתביו שהוא שואף להגיע יום מחייו לעיר כדי ללמוד בה ביחד עם החכמים הגדולים שיושבים בה.

במשך הזמן, עמדות הכוח שצברו, עוררו את קנאתם של מוסלמים רבים, במיוחד של הווזירים בני וטאס, אשר לובתה בידי קנאי הדת. הסולטן אל חאק, מינה לתפקיד הווזיר הראשי את היהודי הארון בן בטש. בכך עבר על כללי עומר וקומם נגדו שכבות נרחבות. בפרט כאשר מסי הד'ימי לא הספיקו והווזיר הציע לחייב גם מוסלמים במס, עניין בלתי ניסבל בעולם  המוסלמי של אז.

עם היחלשותם של המרינים מצב היהודים החל להתדרדר ובשנת 1437 התרחשו פרעות ביהודי פאס בעקבות שמועות שהיהודים הכניסו יין למסגד[18]. בעקבות טבח זה הסולטן המריני בנה ליהודים רובע מסוגר משלהם באזור פאס אל-ג'דיד, המלאח הראשון במרוקו. היתה זו שכונה יהודית סגורה; מעין "גטו צפון אפריקאי (קיימות מספר סברות לגבי מקור השם "מלאח". סברה מקובלת אחת היא שהשם "מלאח" נובע מכך שהרובע היהודי הנפרד הראשון, שהוקם בעיר פאס, שכן בקרבת ביצות מלח. סברה אחרת היא שהיהודים הרבו באופן מסורתי לסחור במלח ולכן הרובע בו גרו נקרא "אל-מלאח". יש מקורות סותרים ולכן אין יודעים בביטחון את מקור השם).

המלאח היה תחום בחומות כדי להפרידו מהרבעים המוסלמים, ולצורך הגנה מפני פרעות אנטי-יהודיות שהיו תדירות, בעיקר בתקופות של אי-יציבות. בנוסף המלאח שכן לרוב בקרבת מוסדות שלטון, ובעיר הבירה, בקרבת ארמונו של המלך.

בערים שבהן התקיים מלאח נאסר על היהודים לגור מחוץ לו, ולרוב אף נאסר עליהם על אף שכוונת הסולטן הייתה כנראה להגן על היהודים, העברתם למלאח הרעה את מצבם מבחינה כלכלית וביטחונית.

חדירת הספרדים:

בתקופת בני מרין חדרו למרוקו צבאותיהם של ספרד ופורטוגל, שהקימו תחנות סחר בחוף, בדרכם להקפת אפריקה, בניגוד גמור לרצונם של שליטי מרוקו.

פיצול המדינה:

בני מרין לא הצליחו להתגבר גם על יריביהם מבית, והארץ נקרעה לשלושה חלקים, עם מרכזים בפאס, מראכש, וסיג'ילמסה. היהודים שחיו בערי החוף, תחת חסות המלכים האיברים, נהנו מהסדר היחסי ששרר שם, אך היהודים שחיו בעריה הראשיות של הממלכה, נקלעו לחיכוכים הפנימיים, העלו מסים לכמה צדדים בו זמנית ולא זכו להגנה ממשית של אף צד. האוויר שהיה טעון בלווא הכי, התמלא משנה מתח עם גילויו מחדש של קבר אידריס הראשון ובו גופתו שלימה; מה שנחשב לנס ועורר גל של קנאות, משולב בקריאה לג'יהאד. בשנת 1464 ניצלו המטיפים את העובדה שהסולטן שהה מחוץ לעיר, ופרצו במהומות שהפכו למעשי טבח המונים ביהודים, ורצח השולטן אל חאק.  בשנת 1465 הסתיים שלטון בני מרין.

להמשך קריאה: יהודי מרוקו לאחר בוא מגורשי ספרד.

הערות :

[1] George Antonius, The Arab awakening: the story of the Arab national movement, Philadelphia, 1939, Pp 409-410

[2] ברנרד לואיס, יהודים בעולם האסלאם, ירושלים, 1996, עמ' 50-51.

[3] אלבר ממי, יהודים וערבים, תל אביב, 1975, עמ' 21

[4] ח' ז' הירשברג, "הכהינא הברברית", תרביץ 26 (1957), עמ' 370-383

[5] ח' , ז' הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב, מימי קדם ועד זמננו, כרך 1, ירושלים, 1965, עמ' 68-69

[6]  על הנהגת העולם היהודי בתקופת הגאונים, ראה בהרחבה: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=19977

[7] חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ה, כרך 1, עמ' 214.

[8] Norman Roth, Jews, Visigoths, and Muslims in Medieval Spain: Cooperation and Conflict, Brill, 1994, pp.113-116

[9] לא רבות ידוע על חייו של אבן עקנין. הוא נולד בסביבות שנת 1150 בעיר ברצלונה שבספרד, אך כבר בצעירותו נאלץ להימלט יחד עם אביו מספרד לעיר פס שבמרוקו. ייתכן שעקב רדיפות שושלת אל-מוואחידון נאלץ אבן עקנין להתאסלם למראית עין ולחיות כיהודי בסתר.[1] רמזים להתאסלמותו למראית עין מופיעים לאורך כתביו, וכך למשל הוא חותם את פירושו לשיר השירים:  אני מצפה לשכר טוב מריבוני שיסייע בידי במאמצי להיטהר מטומאת השמד וימלא משאלתי בשאיפתי לצאת מן ארץ גזרה … כמה שאמרו רבותינו ז"ל בא לטהר מסייעין אותו". היה מחבר פורה וכתביו עסקו בתחומי הפילוסופיה, רפואה, פרשנות המקרא, התלמוד ועוד.

מכתביו של אבן עקנין ניכר שהוא פגש את הרמב"ם בפאס והייתה ידידות ביניהם. הוא מדבר על הרמב"ם בהערצה גדולה ואף חיבר לכבודו שיר פרידה כאשר הרמב"ם עזב את פאס יחד עם משפחתו ונסע למצרים.

[10] Ibn Kamniel in Jewish Virtual Library.

[11] כהן, בצל הצלב והסהר, עמ' 371.

[12] . על התאסלמותו הזמנית של הרמב"ם הדעות חלוקות: ראו: שרה סטרומזה, "האם ההי הרמב"ם הוגה מווחדי"? בתוך: דניאל י' לסקר וחגי בן שמאי (עורכים), עלי עשור: דברי הוועידה העשירית של החברה לחקר התרבות הערבית-יהודית של ימי הבינים, באר שבע, תשס"ט, עמ' 155-156

[13] רבי אברהם אבן דאוד הלוי (1110- 1180) היה היסטוריון, פילוסוף ואסטרונום יהודי. (ראב"ד הראשון). חי ופעל בספרד במאה ה-12. נולד בקורדובה וזכה לחינוך דתי וכללי כאחד. כאשר האלמוואחידון פלשו לספרד ברח אבן-דאוד לממלכת קסטיליה הנוצרית, והתיישב בטולדו בה חי עד למותו על קידוש השם ב-1180.

[14] H. Z. Hirschberg, A History of the Jews of North Africa, vol. I (Leiden: Brill, 1974), pp.127–28

[15] את קסטיליה בהנהגת המלך האלפונסו השמיני, נווארה, אראגון ופורטוגל, לצד אבירים מתנדבים מספרד וצרפת. הקואליציה הנוצרית בפיקוד אלפונסו השמיני. הפתיעה את מחנה המוואחידון. סנצ'ו השביעי מלך ארגון שבר את הגנת המחנה המוסלמי. לפי מקורות מהתקופה סבלו המווחידון ממאה אלף נפגעים. בעוד לנוצרים היו רק 2000 אבדות. הח'ליף א- נאצר ברח משדה הקרב ומת במרקש כמה חודשים אחר כך.

קרב זה היה צעד משמעותי ברה קונקיסטה, כיבושו מחדש של  חצי האיברי בידי הנוצרים. קרב זה גם מסמן את ירידת שושלת המואחידון, שתוחלף ב1225 בידי שושלת בני מרין.

[16] ראו: ויקיפדיה, יהודי מרוקו

[17] ר' יוסף כספי נולד בשנת 1280 בעיר ארל (Arles) שבפרובנס. משפחתו הייתה מל'ארג'נטייר, ועל שם עיר זו (שנודעה במכרות הכסף שלה עוד מתקופת הכיבוש הרומאי) נקרא 'כספי', כמשמעות שמה בפרובנסאלית. כספי חיבר חיבורים רבים, בתחומי פרשנות המקרא, הפילוסופיה והבלשנות, ושמו של כל אחד מהם כולל את המילה 'כסף' בהטיותיה הוא ערך מסעות רבים במהלך חייו, וביקר בין השאר באראגון, ולנסיה, קטלוניה ומיורקה, וכן במצרים, לאחר שהתאכזב מרמתם של בניה רמב"ם,. ביקש גם לנסוע לארצות המגרב (המדינות המערביות בצפון אפריקה), ובפרט לפאס שבמרוקו, משום ששמע שבמקום זה יושבים חכמים גדולים. ישנם חוקרים המשערים כי סיבות נוספות עמדו מאחוריהם: בין הייתר, נטיותיו האליטיסטיות שחייבו אותו להתנתק מן החברה היהודית שבאזור מגוריו המקורי, ואולי אף רדיפות הדת הנוצריות. הוא התיישב לבסוף במיורקה, שם נפטר בשנת 1345.

[18] Jane S. Gerber, Jewish Society in Fez 1450-1700, Brill, 1980, p.19