חיי התרבות בווייטנאם

כתב וצילם: גילי חסקין

טיול לווייטנאם הוא קודם כול חוויה נופית ופולקלוריסטית. מרבית חוויותיו של המטייל נובעות מהשיט במפרץ האלונג, מכפרים באזור מצ'אי, ממפגש עם בני המיעוטים באזור סאפה ומשיט בתעלות המקונג. אולם, חשוב מעת לעת לנסות ולנבור עמוק יותר, ולדעת מעט על התרבות, זו שלא בהכרח נראית בשדות האורז, או בשוק האוכל של האנוי.

ראו גם, באתר זה: דתות בוויטנאם.

להרצאה על וייטנאם

לתמונות מצפון וייטנאם; לתמונות מדרום וייטנאם.

מקדש הספרות.

חינוך

בהשוואה לארצות עניות אחרות, אוכלוסיית וייטנאם נחשבת למשכילה מאד. שיעור יודעי קרוא וכתוב הוא 82% , למרות שהנתונים הרשמיים מצביעים על 95%.  גם לפני התקופה הקולוניאלית, היתה להם מידה כלשהי של השכלה. בשנת 1939, רק 15% מהילדים בגילאי ביה"ס קיבלו חינוך כלשהו ו-%80 מהאוכלוסין היו בלתי משכילים כלל. אבל השלטון הצרפתי שיפר את המצב באופן ניכר והשלטון הקומוניסטי עשה רבות. יש לציין כי שתי המדינות שקדו בעבר על החינוך, ולשתיהן היו הישגים מוכחים בתחום הורדת הבערות.

כיום, כמעט כל הילדים זוכים לחינוך יסודי . 30-40% מהם הולכים לבתי ספר תיכוניים, אם כי חינוך זה נמנע ממספר לא מבוטל של ילדים, בשל העבר הפוליטי של הוריהם.

במדינה יש 94 מוסדות להשכלה גבוהה: אוניברסיטאות, קולג'ים טכניים מכונים נוספים קולטים כ- 30,000 סטודנטים מדי שנה. עד לאחרונה, כ-500 סטודנטים היו יוצאים להשלים את השכלתם בחו"ל, מרביתם בברה"מ ובמזרח גרמניה. אחד הדברים הבודדים עליהם הסכימו הלאומניים הווייטנאמיים והשליטים הצרפתים, היו כי שיטת החינוך הקונפוציאנית המסורתית, עליה התבסס השירות האזרחי המנדריני, זקוקה לחידושים מהותיים. הבחינות המנדריניות התקיימו בטונקין עד מלחמת העולם הראשונה ובאנאם עד סופה. חלקם הגדול של מנהיגי העצמאות בהודו סין התחנכו בבתיה"ס התיכוניים הצרפתיים האליטיסטיים, בהאנוי ובסייגון.

שפה

השפה הווייטנאמית נחשבת לשפה קשה. ה'לונלי פלנט' מוסיף: "בצורה שטנית". מוצאה היא עניין לוויכוח. בשל האפי הטונלי שלה נחשבה בעבר לבת המשפחה הסינו-טיבטית. כיום סבורים שהיא שייכת למשפחה האוסטרו-אסייתית, לקבוצת המון-קהמר. במהלך המאה ה-9, כאשר וייטנאם היתה תחת שלטון סיני, אימצו את האידיאוגרמות (סימן בכתב ציורים) הסיניות, לשימוש הלשון הווייטנאמית. כתב זה, המכונה "כתב המדענים"  (Chu nho)– שימש לתכתובת רשמית ולספרות, עד ראשית המאה ה-20. לא ידוע אם החליף כתב קדום יותר.

ידוע שאומנים וייטנאמיים ניסו לשבור את ההגמוניה התרבותית הסינית בראשית המאה ה-13, הם המציאו את הכתב שלהם, מבוסס על אידיאוגרמה סינית, אך אומץ להתאים את צרכי

הלשון הווייטנאמית. שפה זו מדוברת בכמה ניבים, קרובים מאד זה לזה, לאורך חופה המזרחי של הודו סין, וכן באזור ההרים בצפון מזרחה של הארץ, שבו מדוברות קבוצות-ניבים נבדלות. הווייטנאמית היא לשון של טונים חד הברתית: כל הברה אופיינית לה נגינה מיוחדת, שלעתים קרובות היא לבדה משמשת להבחנה בין משמעויות המילים: למשל: ma' בנגינה גבוהה עולה = לחי", ואילו ma', בנגינה נמוכה יורדת, היא = אבל". רובם של היסודות בעלי המשמעות אינם כוללים אלא הברה אחת. רבים מהם מתחברים זה לזה, חיבור חופשי בתוך המשפטים, אולם מקצתם אינם מצויים אלא בצירוף ליסודות מסוימים אחרים. כמו כן יש הברות שאין להן משמעות בפני עצמן, אלא כמרכיבים של יסודות גדולים יותר: לעיתים קרובות שני המרכיבים דומים זה לזה דמיון פונטי. מבחינה דקדוקית מבנה הווייטנאמית הוא תחבירי, כלומר, היחסים שבין המילים במשפט מסומנים בעיקר על ידי סדרן ולא על ידי שינוי צורתן. לפי תפקידיהן הדקדוקיים, המילים נחלקות למחלקות שונות: העיקריות שבהן – השמות והפעלים. השמות אינם כרוכים בקטגוריות של זהות פרטית או מספר: אלה מצוינות במילים מיוחדות, שהשמות משמשים כמגדירים להן. הפעלים אינם כרוכים בקטגוריה של זמן, אולם ניתן לציין את הזמנים על ידי מגדירים.

הלשון הווייטנאמית קרובה מאד ללשון מואונג Muong)) המדוברת בניבים שונים באזור ההרים המערביים שבצפון הארץ. קרבתה של הווייטנאמית ללשונות אחרות לא הוכחה. היא מכילה מספר רב של מילים שאולות מסינית (בדרך כלל כ-50%; בטקסטים ספרותיים מסוימים – עד 90%), אך אינה ניב סיני. יש רואים אותה כלשון קרובה לניבי תאי, ובה יסודות שאולים מן הלשונות הסמוכות של משפחת מון קהמר. אחרים רואים אותה כלשון מון קהמרית, ובה יסודות שאולים מתאי.

הכתב

הכתב הונהג בווייטנאם בראשית תקופת השלטון הסיני, ותחילה היתה לשון הכתב סינית בלבד. יש עדויות לשימוש בצורות הכתב הסיני לכתיבת מילים וייטנאמיות עוד במאה ה 8, אולם התעודה הוודאית הראשונה היא כתובת על גבי אבן מ- 1343 . במאה ה – 17 המציאו מיסיונרים קאתוליים מאירופה שיטת כתב מבוססת על האלפבית הלטיני, שדחתה בהדרגה את השימוש בצורות הכתב הסיניות. שיטה זו, הקרויה 'Ngu Quoc', (מילולית: "הלשון הלאומית"), נתקבלה רשמית בשנים הראשונות של המאה ה 20. ניכר בה רישומם של הרגלי כתיב של הממציאים הפורטוגזים אף על פי שהיא משופעת בסימני קריאה, היא מייצגת את הגיי הלשון בבירור ונוחה ללימוד.

מוסיקה:

במוסיקה הווייטנאמית ניכרת השפעתם של הדפוסים הקדומים של המוסיקה הפולחנית הסינית מחד; בעוד שבדרום ניכרת השפעה של המוסיקה ההודית של הצ'אם ושל המסורת המוסיקאלית של הקהמר. אף על פי שצורתה הקלאסית של התזמורת הסינית הקדומה נשתכחה בווייטנאם כמעט לחלוטין, עדיין קיים החוש לטונאליות בתחום הפנטאוטוניות הסינית, על סולמה מחוסר חצאי הטונים.

בכל ההיסטוריה הארוכה של סין הקדומה, תפסה המוסיקה מקום מרכזי בחיי התרבות. ראיה לכך היא המסורת הסינית העתיקה המייחסת את המצאת המוסיקה לקיסר המיתולוגי פו-שי, בן האלף השלישי לפני הספירה, אשר לו מייחסים גם את הנחת יסודותיהן של החקלאות והדת. מכאן שהמוסיקה נמנית בסין כבר מיני קדם עם שלושת היסודות העיקריים של חיי האדם. במקורה, נועדה המוסיקה האמנותית בסין, לשרת את הפולחן הדתי ואת הטקסטים הממלכתיים החילוניים: כלומר מטרות חוץ מוסיקליות כשלעצמן, לא בבחינת אמנות לשמה. לא רק שר לתרבות וחינוך היה קיים בחצר הקיסר הסיני בתקופת שושלת ג'ואו (במאות ה-11 עד ה-3 לפנה"ס), אלא גם שר מיוחד הממונה על ענייני המוסיקה, שר שמעמדו היה שווה לזה של השרים האחרים. לשכה מיוחדת לענייני מוסיקה, שנוסדה בחצר הקיסר בתקופת האן, פעלה עד לחיסול הקיסרות והקמת הרפובליקה הסינית בשנת 1912.

בחצר מלכי אנאם התפתחו רפרטואר של מוסיקה תזמורתית ברמה אמנותית גבוהה, וכן שיטת רישום מוסיקאלי. המוסיקה הווייטנאמית קשורה מאד למסורת, הן בסגנון והן בכלים. המוסיקה המקהלתית הווייטנאמית מיוחדת, בכך שהמלודיה שלה חייבת להתאים לטונים. היא לא יכולה לעלות כאשר הטון יורד. יש שלש קטגוריות של מוסיקה ווייטנאמית:

* מוסיקה עממית: כוללת שירי ילדים, שירי אהבה, שירי עבודה, שירי פסטיבלים, שיר-ערש, קינות ושירי לוויה. בדרך כלל שרים אותם ללא ליווי כלי נגינה.

* קלאסית: מוסיקה נוקשה, פורמאלית. בעבר ניגנו אותה בחצר המלכות, לבידור האליטה המנדרינית. תזמורת מסורתית כוללת 40 נגנים.

* תיאטרון: כולל שירה, ריקוד, ומוסיקת כלים.

כלי הנגינה העיקרי היה הכינור האסייתי, בעל שני המיתרים, שהיה לו גוף זעיר עשוי קנה במבוק, וקשת נתונה בינו לבין המיתרים. כמו כן, היו מצויים כלי פריטה (חלילים ואבובים), ששמשו כמשלימים את הטון הבסיסי של כלי המיתרים. כלי נשיפה מנחושת לא היו מצויים כלל. הצ'אי-טרון היה תוף ענק עשוי עץ, ששני עורות תאו קבועים במסגרתו במסמרים, ורושם התיפוף מחוזק על ידי צלצול של טבעות המתכת, הנתונות בפנים התוף – סוג אחר של מוסיקה הוא זה של התזמורות הקטנות של פושטי יד עיוורים נודדים. כאן הכלי העיקרי הוא מעין מונוכורד – סוג מיוחד של נבל כפוף פרימיטיבי בעל מיתר אחד.

לנגינת הנבל הזה, שבו מבצעים המנגנים לחנים בסגנון רב הבעה ובטכניקה מפליאה, מתלווים שני אבובים, כינור, ערמוניות ותוף של יד. לכל אחת מהקבוצות האתניות השונות, יש מסורת מוסיקלית ומסורת של ריקודים., כולל תלבושות ססגוניות וכלים כמו חליל (reed flutes), ליטופון (דומה לכסילופון), משרוקית במבוק, גונגים וכלי מיתר, עשויים דלעת. בעוד שאצל מרבית שבטי הגבעות, הרקדנים הם נשים, קיימים מספר שבטים, בהם  הריקוד מוגדר לגברים בלבד. בשנים האחרונות נערך מחקר מקיף ומעמיק, כדי לשמר את המסורות השבטיות. כיום קיימים גם קונסרבטוריה למוסיקה, שם מלמדים הן מוסיקה ווייטנאמית מסורתית והן מוסיקה מערבית בהאנוי, סייגון והואה.

מוסיקת פופ ווייטנאמית, מוקלטת, למרבית הפלא, דווקא בקליפורניה, על ידי ווייטנאמיים שם. אחת הסיבות מדוע ווייטנאם עצמה מייצרת כל כך מעט זמרי בית, כי כל המוסיקה מוקלטת בצורה פיראטית, זה מונע מכוכבי הזמר את ההכנסה הנדרשת לקיומם. התוצאה היא שרק ווייטנמים החיים בניכר יכולים לחיות ממוסיקה.

ספרות:

העדויות הכתובות הראשונות בווייטנאם נכתבו על ניר שנעשה מקליפת עץ תות. טכנולוגיית דפוס נכנסה במאה ה-13, אך בשל האקלים החם, דבר לא שרד כמעט. בווייטנאם שרדה ספרות עשירה של אגדות, משלים, פתגמים ושירים, שעברו בעל פה.

במאה ה-17 וה-18 חוברו פואמות סאטיריות והופיעו נובלות. תרבות זו הועברה על ידי מספרי סיפורים שנדדו מכפר לכפר. בתקופת שושלת לי (המאות ה 12 – 11) היתה הספרות נתונה על פי רוב, בידי הכמורה הבודהיסטית, שיצרה בעיקר שירה דתית ופילוסופית.

במרוצת הזמן, ביחוד בתקופת שושלת טראן (המאות ה 13-14), התרבו הסופרים החילוניים, ובם אנשי חצר ופקידים גבוהים. בתקופה ההיא הופיעה ההיסטוריה הראשונה של וויטנאם. מפרי עטי של לה-ון-הו – שממנה לא נשתמרו אלא מובאות בקבצים מאוחרים יותר – ואוסף האגדות הגדול "הכוחות הבלתי נראים של ארץ ויט" של לי-טה-כסוין (1329). תרבות עבודות הנום, המאוחרות יותר, מתוארכות למאה ה-15 ואילך, הן פשוטות יותר וקשורות להם בעיות יום יומיות ותלונות על אי-צדק. בסגנון זה נכתבו מרבית היצירות הווייטנמיות, שהידועות שבהן הן "קינת אשת החייל", פואמה אנטי מלחמתית שנכתבה על ידי פאן הוי איץ' (Phan Huy Ich).

תור הזהב של הספרות הסינית בווייטנאם היה במאות ה-15-16, תחת שלטונה של שושלת לה הנאורה. בחצר המלכות היו אז חוגים ספרותיים פעילים מאד. המפורסם ביותר הוא "חוג 28 המזלות – יסודות הספרות" בימי המלך לה-טהאנה-טון (במחצית הראשונה של המאה ה 15), שהוציא מספר קבצי שירים. סוגי השירה האהובים ביותר על בני אותה התקופה היו תיאורי נוף ושירי תהילה לדמויות או למאורעות היסטוריים. בראשונה בחרו המשוררים גם את נושאיהם מן ההיסטוריה הסינית, ורק בהדרגה עברו לנושאים מתולדות המולדת. שיא היצירה הווייטנאמית התרחש בעת המהפכה הפוליטית והחברתית במאה ה-19 .היצירה הקלאסית של אותה תקופה היא Truyen Kieu, היינו, "סיפורו של קיו", שנכתבה על ידי נגויין דו (Du Nguyen 1765-1820). זהו סיפור בן 3,254 שורות, שמוגדר על ידי ווייטנאמיים רבים כהכרזה התרבותית שלהם "פאר אקסלאנס" כמו במקרה של האומנות, גם לספרות הווייטנאמית יש חוב לסין.

מן המאה ה 3 לפנה"ס, עד למחצית השנייה של המאה ה- 10 לסה"נ היתה וייטנאם חלק מהאימפריה הסינית, ומסין קיבלה את כל יסודות תרבותה. גם לאחר שמשהשתחררה וייטנאם מן השלטון הסיני ב- 968, הוסיפו משוררים וסופרים בווייטנאם לכתוב בסינית ולהתאים את יצירותיהם לדפוסים המקובלים שנוצרו על ידי הקלסיקונים הסיניים, כפי שמוכיחים הטקסטים הקדומים ביותר (מן המאה ה-11), שנשתמרו בכרוניקות ובאנתולוגיות מאוחרות יותר.

מאפיינים סיניים וסגנונות ספרותיים ממש הועתקו. למרות שספרות ה- nom התפתחה אף היא, המאמצים הווייטנאמיים, למעשה "נכשלו". [nom הוא סגנון בן-כלאיים, שהתפתח במאה ה-13]. יוצא מן הכלל אחד הוא הוא המלומד ,Nguyen Trai שגישר על הפער. הוא הצטיין בסינית קלאסית (Chu nho) וכמו כן כתב שירה ופרוזה בכתב החדש .chu nom נוצרה אבחנה ברורה בין האינטליגנציה שכתבה סינית לבין העם.

אף לאחר שהתפתחה ספרות בווייטנאמית, הוסיפה הספרות להתקיים בחסותה של חצרות המלכות. עוד בשנים 1882-1884 הופיעו בסינית הספרים הגדולים על ההיסטוריה והגאוגרפיה של וייטנאם, שחוברו על פי הוראת המלך טו דוק. סופרים ומשוררים, שכתבו בלשון הויאטנמית, הופיעו לראשונה במאה ה-13, אבל יצירותיהם לא נשתמרו. רק מן המאה ה 15 הגיעו אלינו סיפורים היסטוריים, ואף רומאן בעל מגמות מוסריות, "העכבר הצדיק", שמחברו אינו ידוע בוודאות. במאה ה 16 התפרסם טרנג-טרינה בשירי התבוננות – מהם בויאטנמית ומהם בסינית – שחיבר במשך 40 שנות התבודדות: שיריו נשארו פופולאריים עד היום. במאה ה 18 הופיע הרומן המחורז קים-ון-קיאו מאת נגואן-דו, הנחשב כיצירת מופת של הספרות הווייטנאמית. לצורה ספרותית זו היתה הצלחה רבה, ובמשך המאה ה-19 הופיעו הרבה רומנים מחורזים. במאות ה 18-19 עמדו לספרות בלשון הווייטנאמית כמה משוררות ליריות חשובות. בצד הספרות בכתב, עשירה וייטנם בספרות בעל פה – שירים עממיים מופצים על ידי זמרים נודדים: בשירה זו משתקפים חיי העם הפשוט, ובייחוד חיי האיכר הווייטנאמי.

מסוף המאה ה-19 ואילך התחילו סופרים וייטנאמיים כותבים גם צרפתית. המשוררים, שרובם חיו זמן מה בצרפת, הושפעו בעיקר מן השירה הצרפתית הרומנטית והסימבוליסטית ונתנו ביטוי לפגישה בין עולם מוצאם ובין תרבות המערב. כותבי הפרוזה סיפרו בעיקר את אגדות ארצם, וכן חיברו אוטוביוגרפיות בעלות עניין רב. בין אלה ראויים לציון: פהאם-ון-קי (קובץ השירים Sur La Voie ["קול במסילה"], והרומן " Feres De Sang אחים לדם"]): הואנג-כסואן-נהי (עיבודים של שירי ארצנו, בעיקר " Complainte De La Femme Du Guerrier = קינתה של אשת הלוחם"): טראן-ון-טונג (השירים "] Muses De Paris = מוזות של פריז"].

תיאטרון

תיאטרון קלאסי:

תיאטרון ווייטנאמי קלאסי, ידוע בתור Hat Tuong בצפון ו- = Hat) Hat boi לשיר ו = boi-

ג'סטה) בדרום. הכוונה ל"שירים בלבוש תיאטרלי". קיים דמיון רב בינו לתיאטרון הקלאסי הסיני. תיאטרון זה אכן מבוסס על האופרה הסינית, וכנראה שהובא לווייטנאם במאה ה-13 על ידי הפולשים המונגוליים, שגורשו על ידי טראנג הונג דאו  (Tran Hung Dao) Hat Tuong הוא מאד פורמאלי ובו תנועות ומחוות המזכירות את אלו של התאטרון הסיני.

התזמורת המלווה, נשלטת על ידי תוף, ובה ששה נגנים. לעתים גם לצופים יש תוף, והם יכולים להעיר או לפרש את המתרחש על הבמה. להאט תואונג יש רשימה מוגבלת של מאפיינים, המבססים את זהותם של השחקנים, הם משתמשים בקומבינציות מוכרות של איפור ושל לבוש, כך שהצופים יכולים לזהותם בנקל. כך למשל, פנים צבועות באדום מסמלות אומץ ונאמנות. אנשים בוגדים ואכזריים, צבועים על פי רוב בלבן. ליושבי הבקעות פנים ירוקות, וליושבי ההרים פנים שחורות. גבות אופקיות מסמלות כנות, גבות מאונכות מסמלות אכזריות וגבות מושפלות מאפיינות פחדנות. מאפיינים גבריים מתארים אמוציות (שקיעה במחשבות, דאגה, כעס) על ידי הצבעה/ כיוון של הזקן בדרכים שונות. לשליט דוק טו Tu) (Duc היתה קבוצה ובה 150 שחקניות וכמה כוכבים שנרכשו במיוחד מסין, והם ייצרו תיאטרון אקסטרווגנטי. מאז חלוקת הארץ ב-1954, התפתח משהו שניתן לכנות אותו כ"ריאליזם מהפכני" ותיאטרון ווייטנאמי קלאסי, כיום עבר ובטל מן העולם.

תיאטרון עממי:

תיאטרון עממי – (hat Cheo) עוסק בעיקר במחאה חברתית באמצעות סאטירה. משתמש בשירה ובדיבורים בשפת היום יום וכולל הרבה פתגמים ומשלים. מרבית המנגינות הינם ממוצא כפרי.

תיאטרון מודרני

תיאטרון מודרני – Cai Lung נולד בדרום בראשית המאה ה-20 ובו השפעה מערבית חזקה. דרמה מדברת – – Kich Noi ששורשיה במערב, הופיעה בשנות ה-20 של המאה, והיא מאד פופולארית בקרב סטודנטים ואינטלקטואלים.

תיאטרון בובות

תיאטרון הבובות הקונבנציונלי – Roi Com ותיאטרון בובות ווייטנאמי ייחודי – Rui Nuoc. שתיהן מתארות עלילות-סיפורים אגדתיים והיסטוריים, שמופיעים גם בתיאטרון המסורתי. המדיה העיקרית שנותרה היא תיאטרון בובות המים. תיאטרון זה התפתח בצפון ווייטנאם, בראשית האלף הנוכחי, והיה קשור לפסטיבל הקציר. אולי מקורו בהופעות פולחניות באזור הנהר האדום, שנועדו למנוע שיטפונות. בעבר סברו אנשי המדע כי מקורו בסין ורק אומץ בווייטנאם.

כתובת מפרובינציית Nam Ha מלמדת על הופעה שנערכה לכב' המלך Ly Nhan כבר בשנת 1121. כאשר החלו הצרפתים להתיישב בווייטנאם, התיאטרון התפשט ברחבי כל עריה של הארץ. כפי שנלמד מן השם, התיאטרון הזה משתמש בפני המים בתור במה. הבובאים מסתתרים מאחורי מסך במבוק, המסמל בית ציבורי בכפר ווייטנאמי. מפעילים בידיים את הדמויות, בעודם עומדים במים. הבובות, שחלקן בגובה של מעל חצי מטר, מגולפות מעץ ,sung קל משקל ועמיד בפני מים, וצבועות בצבעים חיים ומבריקים. רובם מתופעלות על ידי בובאי אחד, אך כמה מהן זקוקות לשלושה או ארבעה בובאים. ההצגות מבוססות על סיפורים היסטוריים או דתיים: מקור העם הווייטי, אגדות, חיי הכפר, ופעולות גבורה.

לעתים משתמשים בזיקוקי די נור – במיוחד במהלך סצנות מלחמתיות – כשכל ההופעה מלווה בזמרי אופרה עממית וכלים מסורתיים. הופעות מתחילות בדרך כלל עם ליצן, והוא משמש כחולייה מקשרת בין סצנות. הלהקה המפורסמת והפעילה ביותר נמצאת בהאנוי, למרות שקיימות כתריסר להקות בסך הכל. מאז שנות ה-80, הסבו היוצרים הווייטנאמיים את יצירותיהם מעלילות גבורה מסורתיות לפרשנות פוליטית חברתית אקטואלית.

כתוצאה מכך, הצגות רבות לא יצאו לאור, ואלו שיצאו, נמחצו על ידי מספרי הצנזור. התייחסויות לשחיתויות של אנשי משטרה או פקידים רשמיים, כמעט ולא מצאו את דרכם מהנייר אל הבמה. הרבה מהספרות הווייטנאמית היא אלגורית (דבר שהעם כבר בשל להבין). זוהי תוצאה של ביקורת בלתי סובלנית של המנדרינים והמשפחה המלכותית.

למרות שהמפלגה הקומוניסטית אמורה לקבל את הביקורת האנטי מלכותית הזו היא כמעט לא עושה זאת, מחשש שהמפלגה עצמה היא אובייקט אמתי לבוז של הסופר.

קולנוע

אחד הניסיונות הקולנועיים הראשונים היו יומני החדשות של הכרזת העצמאות של הו צ'י מין ב-1945. אחרי קרב דיין ביין פו, חלקים מהקרב נוצלו ושימשו לצורך סרטים. טרם האיחוד, תעשיית הסרטים הדרום ווייטנאמית התרכזה בייצור סנסציות ו"פליקים" בתקציב נמוך. עד לאחרונה, מרבית הסרטים הצפון ווייטנאמיים, הוקדשו למאמץ תעמולתי. תפקידם היה "להנעת המאסות לבנייה מחודשת של הכלכלה", ביטויים צפויים כמו "עובדים מוקדשים לתיעוש הסוציאליסטי", או "אמהות זקנות, אשר ממשיכות לסכן את חייהן לעזרת צבא העם", "ילדים המוכנים להתמודד מול כל סכנה". תהליך "רגיעה" של האומנות לצורך אידיאולוגי, החל רק בשנים האחרונות. החופש האומנותי הגדל בהדרגה השפיע על עושי הסרטים כמו על ז'אנרים אחרים. אולם פרנויה בשל השינויים העוברים על מזרח אירופה, החזירו את הפיקוח על האומנות.