גילי חסקין
טיול לאירלנד הוא קודם כל טיול של כרי דשא בעשרות גוונים של ירוק, של טירות קסומות, של צוקים הנופלים בתלילות אל הים וגם של היסטוריה רבת תהפוכות.
הפרק העקוב ביותר מדם של ההיסטוריה האירית רבת התהפוכות הינו סיפור המרד בבריטים, שהיה לחלק מהאתוס המכונן, לא רק של האירים, אלא גם של ארגוני מחתרת אחרים. האירועים שהתחוללו שם עמדו לנגד עיניהם של קברניטי הישוב מחד ושל מנהיגי ה"פורשים" מאידך[1]. אכן, כשנבט רעיון המרד בקרב המורדים הצעירים של האצ"ל, שקראו תיגר על גישתו האנגלו-פילית של ז'בוטינסקי, הם בחנו לשם השוואה דוגמאות היסטוריות ומסורות של התקוממות וחיפשו דגמים להפעלה יעילה של כוח צבאי לא רשמי כאסטרטגיה במאבק הלאומי. הם יכלו כמובן לשאוב השראה מההיסטוריה היהודית העתיקה, אך בבחינת הכתבים והדיונים המתעדים של התומכים הבולטים המוקדמים של רעיון המרד, עולה כי הם נסמכו גם על דגמים של מאבקים לאומיים של עמים אחרים. שלושת מקורות ההשראה העיקריים בהקשר זה היו פולין (בעיקר דמותו של מרשל פילסודסקי), איטליה (דמויותיהם של מציני וגריבלדי) וכמובן אירלנד. הדגם האירי אינו בהכרח המרכזי מבין שלושת הדגמים, אך הוא זכה להשוואה גם מצדם של ראשי היישוב וגם הבריטים.
מאבק האירים לעצמאות
ההתקוממות האירית כנגד הבריטים תפסה תאוצה עם פרוס המאה ה-20. בשנת 1901 הקים ארתור גריפית (Arthur Griffith) את תנועת שין פיין (Sinn Fein = אנחנו עצמנו), כמפלגה בדלנית מלוכנית אירית אשר דגלה בעצמאות מלאה (אם כי תחת הכתר של מלך אנגליה)[2]. במשך תקופת מלחמת העולם הראשונה, תמך ג'ון רדמונד, מנהיג הצירים האירים בפרלמנט הבריטי, ועמו מרבית האירים, במאמץ המלחמתי של בריטניה. אבל רבים באירלנד סברו כי אין בכך די. הם ראו את המאבק העולמי, בו מצויה אנגליה בחזית, כהזדמנות לקבל לידם את עצמאותם בכוח. ב-1916, בעוד המלחמה משתוללת באירופה, פתחו האירים בשלב האחרון והמכריע של מלחמתם.
כל האמצעים נראו למחתרת האירית, כולל חבירה אל אויביה של בריטניה, שהם מבחינת הרע במיעוטו. היו לאומנים איריים קיצונים, ובראשם סר רוג'ר קייזמנט, הרפתקן אירי קיצוני, אשר קשר קשר עם גרמניה, להבריח רובים שישמשו את המורדים כנגד הבריטים. קייזמנט נפל בידי האנגלים והוצא להורג כבוגד.
מייקל קולינס
המחתרת האירית, בהנהגת מייקל קולינס(Michael Collins) [3], ניהלה מלחמת גרילה, במטרה לאלץ את הבריטים לשבת לשולחן המו"מ. אנשיו, אשר כונו 'הכיתה' ("The Squad"), נהגו להרוג מלשינים ובלשים בלבוש אזרחי. האירוע המכונן של המרד האירי התרחש בחג הפסחא, 24 באפריל 1916. לאומנים איריים תפסו את בית הדואר המרכזי בדבלין ובניינים נוספים בנקודות אסטרטגיות בבירה. הבריטים התרכזו בבידודה של מפקדת המורדים בבית הדואר ובה בעת הפגיזו את העיר דבלין ושרפו חלקים ממנה. המורדים פעלו ללא תמיכה של ממש, ומאות אירים נהרגו ונפצעו במרידה (רובם אזרחים שנלכדו באש הצולבת). כשלושת אלפים איש נעצרו וחמישה עשר מנהיגים הוצאו להורג, בתחילת חודש מאי.
בשנת 1918, לאחר שמפלגת הרפובליקנים האיריים זכתה ברוב המושבים השמורים לאירים בפרלמנט הבריטי, הוקמה האספה הלאומית האירית (ה'דול איירן' – Dail Eireann). האירים הכריזו על עצמאות, אך זו לא התקבלה על דעתם של הבריטים, ולא זו בלבד, אלא שהביאה לעימות קשה, המלחמה האנגלו-אירית, שנמשכה כשנתיים (1919-1921). הצבא הבריטי נלחם בצבא האירי הרפובליקני (I.R.A. Irish Republican Army) במלוא עצמתו, כשהוא סופג פעולות תגמול אלימות וקשות. מייקל קולינס היה דמות מפתח בצבא האירי וה"מוח" שיזם את פעולות התגמול האכזריות כלפי הבריטים בסופו של דבר הוא זה שחתם על ההסכם האנגלו-אירי ב-1921, שעיקרו חלוקת אירלנד למחוז דרומי, שיקבל עצמאות ולמחוז צפוני שיישאר בריבונות הממלכה המאוחדת. אולם, המאבק לא נשלם. הפרלמנט האירי אישר את ההסכם בינואר 1922, אך הדבר לא מנע את המשך האירועים האלימים[4]. הרפובליקאים סירבו להסכים לחלוקת אירלנד והמשיכו במאבק שכלל במלחמה חרם המוחלט מצד האוכלוסייה על כל מוסדות השלטון והמינהל הבריטיים (בכלל זה סירוב לשלם מיסים) וכן מעשי טרור נגד נציגי השלטון, פקידים ושוטרים.
הממשלה הבריטית ניסתה להחזיר את הסדר על־ידי משטרה מיוחדת של כוחות מילואים, שאנשיה כונו 'בלק אנד טנס' (Black and Tans), על שום צבע החאקי של מדיהם. הם התפרסמו במעשיהם הגסים והאכזריים, שרק הגדילו את השנאה והפכו את המאבק למריר יותר. המאבק הידרדר למלחמת גרילה אכזרית במיוחד וזו הובילה למלחמת אחים, בה נרצחו המנהיגים הלאומיים משני הצדדים, ביניהם מיכאל קולינס, המנהיג הצבאי של מלחמת העצמאות. רק ב-1937, בימי כהונתו של ראש הממשלה איימן דה ולרה, מנהיג תנועת העצמאות האירית, הוסב שמה של "המדינה האירית החופשית" ל"איירה" (Eire) ובמקומו של המושל הכללי הבריטי, שהיה ראש המדינה הרשמי של אירלנד, הועמד נשיא אירי[5].
אופי המאבק האירי-בריטי
החל מאמצע המאה ה-19 התפתחו באירלנד מחתרות מהפכניות, שהרבו בחבלה ובהתקפות מזוינות על אובייקטים ממשלתיים ובעיקר משטרות ומחנות צבא. מבצעי המחתרות האיריות הסתכמו באלפי פעולות נועזות, עם קורבנות רבים משני הצדדים ולא תמיד נשמרו בהם "כללים מקובלים". כך למשל, בחמשת חודשי מהומות המרד ב-1916, בוצעו 1200 פעולות מזוינות על־ידי אנשי 'פין שין'. ב-1920 הם הרסו וחיבלו ב-277 קסרקטיני צבא בריטיים והמשיכו בהתנפלויות על מחסני נשק ושדדו כספים מן הדואר והבנקים. קציני מכס וקציני בולשת אנגליים הותקפו ונרצחו[6]. המורדים האירים לחמו בסמטאות הערים בכובש הבריטי מתוך מטרה לשכנע אותו לעזוב את הארץ באמצעות מסע של טרור כנגד אנשי השלטון: פקידים, שוטרים, אזרחים וחיילים. ה-IRA האמינו כי התעמולה הינה כלי חשוב במאבק והניצחון יושג בסופו של דבר, דרך תודעת ההמונים, באירלנד ובאנגליה. כמו חברי 'רצון העם' האנרכיסטיים הרוסיים במאה ה-19, כמו גריבלדי וכמו של המחתרות הפולניות, הם הבינו שהאקדח והפצצה יהפכו לשופר המהפכה וההד שיחולל הפיצוץ יהיה לעיתים קרובות חשוב מהמבצע עצמו[7].
חלק מפעולות המלחמה האיריות הצטיינו באופי בלתי "תרבותי". אולם האנגלים, מחשש דעת הקהל, לא יכלו להרשות לעצמם להודות בפעולות דיכוי זוועתיות נגד האוכלוסייה. בכול זאת, הם נקטו בשיטות דיכוי רבות וקשות: מעצרים המוניים ללא משפט; פסקי דין מרובים למאסר ממושך עם עבודת פרך; עוצר חמור, גירוש המונים מאירלנד; הרס בתים ושריפת משקים לאלפיהם והוצאה להורג של עשרות רבות מראשי המרידות ופיקודיהם. אולם למרות פעילות בריטית מוגברת זו, אימת המחתרת גברה על השלטונות, עד שמחנותיהם ומרכזי המינהל הסתגרו בעצמם והוקפו בגדרי תייל[8].
למותר לציין שפעולותיהם המלחמתיות של שני הצדדים היו רחוקות משמירה על מוסר לחימה, או כפי שכונה בארץ 'טוהר הנשק'.
ניצחון ה'שין פין' באירלנד לימד את ה'הגנה' וארגוני "הפורשים", כי בתנאים מסוימים יכולה קבוצת לוחמים מהפכנית לנצח במלחמה צבא מקצועי, כאשר היא נהנית מתמיכת האוכלוסייה המקומית וכאשר הצבא המתנגד נמנע מסיבה זו או אחרת, לפעול במלוא יעילותו[9].
אירלנד וארץ־ישראל
בשתי התנועות הלאומיות היו תופעות דומות, שאפשר להשוות ביניהן. שני העמים חיו במשך מאות בשנים בתנאים של רדיפות, קיפוח ואפליה, ושניהם החלו להתעורר לשאיפות של חירות בעידן המהפכות, לפני כמאתיים שנה. בשני העמים היה הממסד הדתי השמרני, כמרים קתולים כרבנים, עוין את התנועה הלאומית, עד שקיבל בשלב מסוים את המיזוג של דת ולאומיות, כפי שנוצר בקרב צאן מרעיתו. מאוחר יותר, ולזמן-מה, שלט בשני העמים אותו שליט זר: הבריטים. בשתי התנועות הלאומיות התעוררו גילויי הקרבה עצמית קיצונית בעלי גוון דתי. כמו כן, שתי התנועות עשו להן למטרה את החייאת הלשון עתיקה; לשתיהן הייתה תפוצה גדולה בארצות-הברית, מודעות עמוקה להמשכיות היסטורית, וגם זהות דתית, ששמרה את ייחודה של האומה. תכונה משותפת נוספת היא בכך, שאחדים מן המנהיגים הלאומיים איחדו בין שאיפות לאומיות לשאיפות לתיקון חברתי. אחת הדמויות המעניינות ביותר, שלקחה חלק במרד הפסחא בשנת 1916, הייתה דמותו של הסוציאליסט הנודע ג'יימס קונולי (Connolly), שהחליט רק ערב המרד הלאומי להצטרף אליו. ועוד משותף לשני העמים, ששאר העולם לא הכיר בהם כאומות פוליטיות הזכאיות למדינה עצמאית.
כאשר התחולל בארץ המרד הערבי בשנים 1936-1939 היו הבריטים מצוידים בניסיון של מאבקם באירלנד בראשית שנות ה-20. ההשוואה בין המציאות בארץ – ישראל למרד השין פיין באירלנד נעשתה קודם כל על־ידי הבריטים עצמם. בשני המקרים היה ניסיון לערער לחלוטין את הביטחון האישי בשיטות של מלחמת גרילה ובעיקר של טרור[10]. על רישומו של הטרור האירי בזיכרון הבריטי ניתן ללמוד מהשוואות תכופות שעשו הן הבריטים עצמם והן היסטוריונים שכתבו על המרד בארץ [11].
רבים מאנשי הצבא והמשטרה ששירתו בארץ־ישראל נמנו קודם על כוחות הביטחון ששירתו באירלנד. כך למשל, מייג'ור-גנראל טיודור, שהקים ב-1922 את המשטרה החמושה, היה מפקד המשטרה בתקופת המרד האירי. את אנשיו גייס מקרב משוחררי המשטרה האירית המלכותית ובייחוד מקרב אנשי הכוח המיוחד, 'בלאק אנד טאנס', הידועים לשמצה מדיוי המרד האירי[12]. הנציב העליון, סר ארתור ווקופ (A. Wauchope) היה, בין ייתר תפקידיו, מפקד חייל המצב בצפון אירלנד[13]. סר צ'ארלז טיגארט (Charles Tegart), אחד המומחים הבריטיים הגדולים למלחמה בטרור, שהגיע ארצה זמן מה לאחר שהתחיל המרד הערבי. אורמסבי־גור, שר המושבות בימי המרד הערבי, כתב כי יש "דמיון מלא" בין המצב בארץ־ישראל למצב באירלנד והבהיר כי יחסו ליהודים בארץ־ישראל זהה ליחסו לפרוטסטנטים באירלנד הצפונית. על כן סבר שיש לחלק את הארץ בין תושביה. כאשר בחן את האפשרות להטיל על הארץ משטר צבאי, בקש ליישם את הניסיון שהצטבר מרחבי האימפריה הבריטית, במיוחד מאירלנד (ומצפון-מזרח הודו)[14]. כאשר המליץ גנרל ויוול, מפקד חייל המצב בארץ, להקים בה בתי דין צבאיים, הוא ביסס את המלצתו על לקחי המרד באירלנד[15].
במשרד החוץ התווכחו אם המופתי ראוי לאותו יחס כמו מייקל קולינס או מהטמה גנדהי (ראה גם: מאבק גנדהי והאי אלימות). אחד מפקידי המשרד כתב כי "בניגוד לקולינס או גנדהי, המופתי לא התברך בתכונות של מנהיג דינאמי"[16]. פיק, מייסדו ומפקדו הראשון של הלגיון הערבי, כתב לנציב לשעבר ג'ון צ'נסלור: "ובכן, עכשיו יש לנו כאן אירלנד. לאחר מה שקרה אין כל סיכוי שעוד נוכל אי פעם לשלוט כאן, לא על היהודים ולא על הערבים"[17]. גם קפיטן ג'ון ריימר־ג'ונס (John Rymer-Jones), שהחליף את סונדרס בתפקידו כמפקח הכללי של המשטרה, באוגוסט 1943, הביא עמו את ניסיונו מאירלנד, שם שירת במהלך ההתקוממות של 1920. סגנו מק־קונל שירת במשטרה האירית המלכותית[18]. היו שהשוו את הצד היהודי לאחר מלחמת העולם ה-II למרד האירי. כך למשל, הגנרל ברנרד מונטגומרי. כאשר התנגד לשחרור עצירים בניסיון לשפר את האווירה לקראת המשא ומתן המדיני שהכינה הממשלה בינתיים, טען: "זו היתה המדיניות שלנו בימי המרד של שין פיין באירלנד ב-1930-1921; זה הביא לתוצאות מחרידות וגרם להארכת המלחמה בחודשים ארוכים…".
בדו"ח שחיבר ריימונד קאפרטה (בעצמו בעבר איש ה'בלאקס אנד טאנס'), מפקד הפעולה הבריטי ברמת הכובש, טען כי התגובות הנזעמות של החברים לחיפוש האלים, היו קשות מאלו שהכיר באירלנד ובהודו[19]. בשני המקומות חזרו הבריטים על אותו דפוס אלים. הבריטים לא למדו את הלקח האירי והקימו בצבאם שבארץ־ישראל, יחידה מיוחדת שתכליתה ללחום בטרור באמצעות טרור שכנגד[20]. בשני המקרים עשו הבריטים משגה מהסוג השכיח, כאשר ניסו לדכא בכוח רב, מיעוט קטן של טרוריסטים ובכך שקוממו נגדם את כל האוכלוסייה[21].
בסוף שנת 1946, הזמין הנציב העליון את צ'ארלס ויקאם (C.E. Wicham), מפקדה המהולל של משטרת צפון אירלנד, לבדוק את משטרת ארץ־ישראל ולהציע דרכים לשיפור מלחמתה במרד היהודי. ויקאם גייס למשימה את עוזריו הנאמנים, קפטיין המילטון ולויטנט-קולונל ויליאם מופאט (Moffat), מומחה בלחימה אורבנית נגד טרור, שרכש את ניסיוננו במאבקו במחתרת האירית. ויקאם כתב כי במרד היהודי, שהיה הקשה ביותר בו נתקל, היו מאפיינים של המרד האירי: בשנייהם המשת"פים לא עזרו לבריטים[22].
בניגוד לאירלנד לא התפתחה בארץ־ישראל מלחמת אזרחים (מלחמת אחים). ייתכן שהחלטתו של בגין שלא להגיב על החטיפות, ההסגרות וההלשנות מצד ה'הגנה', באה משום שהפנים את לקחי מלחמת האזרחים האירית בשנים 1916-1922, שבה נהרגו רבים ממנהיגי ה-IRA, והבריטים המשיכו לשלוט באירלנד. יגאל אייל, בספרו 'מאינתיפדה למרד', מוכיח כי לבריטניה היתה מסורת בעייתית בכול הנוגע להפקת לקחים. כך קרה ללקחי המלחמה באירלנד. הכישלון האירי של 1921 לא העלה את בריטניה על מסלול של הפקת לקחים ויישומם. ההאשמות "טויחו" כדי שלא להאשים את כוחות הביטחון, ובכך להשאיר על כנה את הסיבה המוכרת, שלא נתנו להם לפעול על פי דרכם. בשל הכישלון ללמוד את לקחי אירלנד, נאלצו המשרתים בארץ־ישראל ללמוד מניסיונם שלהם, או לאמץ לקחים בלתי מתאימים[23]. אם בריטניה לא הפיקה את הלקחים ממלחמתה ארוכת השנים באירלנד, עשו זאת קהילות וארגונים שהתמרדו נגדה. לדעת אליזבת מונרו (Monroe), התפתחות הלאומיות ברחבי האימפריה היא תוצאה של פירוש הכישלון הבריטי. ההצלחה של ה'שין פין' לא איבדה את השפעתה מחוץ לבריטניה"[24].
לאומנים יהודים וערבים שאבו מסיפורה של אירלנד תקווה והשראה. ב-1936 הסתמכו הכנופיות על הניסיון האירי והאמינו שלבסוף ישתכנעו הבריטים בצורך להעניק מדינה עצמאית לערבים. ח'ליל אל־סכאכיני, מורה ערבי לאומני ואנטי ציוני, בן העדה היוונית-אורתודוכסית, העריך כי עתידה של התנועה הלאומית הערבית תלוי באחת מהשתיים: או שתהיה מלחמת קודש – ג'יהאד – או שהערבים יפעלו בחבורות טרור, כפי שפעלו המורדים באירלנד[25].
קשה לכמת את השפעת אירלנד על המרד היהודי, אך מנהיגי היישוב ומפקדי המחתרות ראו בה ניסיון חשוב. אירלנד הציגה באותו הזמן את הדוגמא היחידה למרד מוצלח נגד האימפריה הבריטית במאה העשרים ואת הדוגמא היחידה באותה מאה, למאבק מוצלח לשחרור לאומי. היו מספר נקודות דמיון נוספות בין שתי התנועות הלאומיות כגון תפקיד השפה והמסורת הדתית בלאומנות הציונית ובזו האירית, וכן המעבר בין לאומיות תרבותית לפוליטית בשנים האחרונות של המאה ה-19.
ראשי היישוב נדרשו לא אחת לדוגמא האירית: משה שרתוק השווה את המצב בארץ לזה שבאירלנד[26]. דוד הכהן העריץ את קולינס. הוא ישב באנגליה בעת שפרצו המהומות באירלנד בראשית שנות העשרים והזדהה עם האירים[27]. אם כי היו, אחרים, כמו משה סנה, שהדגישו דווקא את ההבדל, משום שמה שהיה למחתרת האירית לעשות היה רק גירוש האנגלים ואילו בארץ, לאחר יציאתם, יישאר בה האויב העיקרי – הערבים[28]. דוד בן גוריון חשש שהשוואה זו לאירלנד תזיק לדימויה של ארץ־ישראל וגם תפגע במאמצי התנועה הציונית למשוך אליה משקיעים. משום כך הזהיר שאין לזהות את המקרה הארץ־ישראלי עם זה של אירלנד, ארץ טרור ואנרכיה[29]. אך זה בדיוק מה שקרה. גם הפלמ"ח נדרש לדוגמא האירית, בבססו את התיזה שלו כי מלחמת שחרור מבוססת על הזדהות העם נגד השליט ורק נגד השליט וכי מנהיגי ה'שין פין' סמכו את ידיהם דווקא על רוב מסכים[30]. אפילו ז'בוטינסקי התייחס לאירלנד כשהשווה בין מלחמת האזרחים שם למצב הצפוי בארץ־ישראל[31].
אירועי מלחמת העצמאות האירית שימשו מודל היסטורי טעון ערכים הרואיים, שהותאם למודל מלחמת העצמאות העברית נוסח אצ"ל[32], שראו ב-I.R.A. מודל לחיקוי[33]. כאשר בית"ר ואצ"ל החלו לתכנן מרד כבר בסוף שנות השלושים, הם התעניינו בעיקר בדוגמא שהציע הניסיון האירי לאופן שבו קבוצה קטנה ונחושה יכולה להצית את אש המרד, לשנות את המצב באמצעות אקטיביזם נחוש[34].
כאשר האצ"ל היטלטל בשאלת היחס לאנגליה ב-1938, הציע ייבין, מעל עמודי הירדן', ליטול דוגמא מדי-ולירה, שב-1916 נידון למאסר עולם על השתתפותו במרד האירי, וב-1920 הזמינו לויד ג'ורג', ראש ממשלת אנגליה, למשא ומתן שהניח את היסוד לאירלנד העצמאית[35]. איתן לבני, מפקד המבצעים של האצ"ל התגאה בזיכרונותיו, כי עד למאבק בבריטים אף אומה לא הצליחה לקרוא תיגר על השלטון הבריטי, למעט המתיישבים באמריקה והאירים, שלמרות יכולתם לנהל מלחמת גרילה ממושכת באזורים הכפריים ובערים הגדולות של ארצם ולמרות כוחם הפוליטי של המהגרים בני עמם בארצות־הברית [השוואה מעניינת ליהודים], נאלצו להמתין עם עצמאותם עד 1923[36]. האצ"ל וגם הלח"י למדו מה-I.R.A. (גם מגריבלדי) [37]) שהתעמולה היא הנשק החשוב במאבק, היינו, תעמולה בדרך המעש, (Propaganda of the deed). על פי אהוד שפרינצק, בגין פעל למעשה על פי תורתו של מייקל קולינס[38].
מבין תומכיהם המובהקים של ההסתדרות הציונית החדשה ושל ז'בוטינסקי, בולטת דמותו של הקולונל ג'ושיה וודג'ווד (Wedgwood), יהודי מדבלין, שבמהלך המלחמה נגד אנגליה בשנים 1919-1921, היה קצין בעל דרגה גבוהה ב-IRA ונחשב למבריח הנשק החשוב ביותר של הארגון באותה תקופה. הנשק שרכש בגרמניה והעביר לאירלנד היה חיוני להצלחת המרד האירי, והוא נותר סמל בדברי ימיה של הרפובליקה האירית[39]. בשנת 1938 אירח את ז'בוטינסקי כשהיה בביקור באירלנד. במהלך הביקור נפגש ז'בוטינסקי עם נשיא אירלנד ועם מנהיג ה-IRA אימון דה ולרה (De Valera). בזיכרונותיו מתאר בריסק את מטרת ביקורו של ז'בוטינסקי "ללמוד את כל מה שיכול על מנת ליצור תנועת כוח פיסי בפלשתין, בדומה ל-IRA"[40]. וודג'ווד קרא ליהודים בגלוי להשתמש במלחמת גרילה, שרק באמצעותן ייזכו בכבוד ובתשומת לב מצדם של הבריטי, כפי שניסח זאת: "אני שומע כל מיני רעיונות מצויינים לגבי פיצוץ הצינור, פיצוץ גשרים, הנחת פצצות וכול מה שה-IRA עושים". ודג'ווד הדגיש את הכבוד וההבנה שרחשו הבריטים לאלו שהיו מוכנים להשתמש בכוח למען מטרתם[41].
ב-13 ביולי 1939 פורסם מאמר ב"ניו יורק וורלד טלגרם", מאת מוריס גילברט (Gilbert), שכותרתו "ה-IRA היהודי נלחם למען פלשתין ריבונית". המאמר, שכלל ראיון עם חבר אצ"ל בעילום שם, המשרטט הקבלה בין המצב באירלנד למצב בארץ-ישראל והתזה העיקרית שלו היא שהמורדים בארץ ישראל אינם צריכים לחשוש מגודלו של חייל המצב הבריטי, שהרי המספרים אינם חשובים ומביא כראייה את אירלנד בשנים 1919-1921, כאשר 1800 חברי IRA נלחמו בחייל מצב בריטי שמנה 80000 איש[42].
המרד שהכריז עליו אצ"ל בהנהגת בגין בפברואר 1944, היה מלווה בשימוש בלוחמת גרילה מוגבלת, ונועד להפעיל לחץ פוליטי מרבי על הרשויות הבריטיות, תוך שימוש טוב ככל האפשר במקורות ובכוח אדם מצומצמים. המרד ייצג גישה מתוחכמת יותר משהגו חוגי אצ"ל שהעלו לראשונה את רעיון המרד כבר ב-1930. המרד לא היה מחווה או מעשה סמלי של אי ציות, אלא מלחמת גרילה ששלבה פעולות צבאיות עם תעמולה קלאסית. מעניין לציין שמסלול זה – מרעיונות הקרובים למעשה אי ציות התאבדותי, עד לכדי תפיסה מתוחכמת ויעילה יותר של לוחמת גרילה – דומה מאד למסלול שעברה הלאומיות האירית: מההתקוממות הכושלת של פירס וקונולי בחג הפסחא של 1916 ועד למערכת הגרילה היעילה והמנצחת שניהל ה-IRA בהנהגת מייקל קולינס בשנים 1919-1921[43].
הלח"י, יותר מאשר האצ"ל בהנהגת בגין, שאף להגדיר את עצמו כאחת התנועות הרבות הלוחמות באימפריאליזם הבריטי. כשנזקק יצחק זרניצקי (שמיר) לכינוי מחתרתי במסגרת פעולות הטרור שלו נגד הבריטים, בחר בכינוי "מיכאל", על שם המנהיג האירי מייקל קולינס[44].
עבור הלח"י, מודל מרד הפסחא האירי ב-1916, היה המימוש האידיאולוגי של האנרכיסטים הרוסיים – ה'נארודניה ווליה'[45]. זאת בשל מאפיינים דומים: ארגון קטן, נחוש בדעתו, הרואה את עצמו כעילית המפלסת את הדרך לרוב הדומם והמדוכא, שעדיים אינו יודע שהוא כזה; צעירים רדיקליים המבקשים להילחם בכובש הבריטי באמצעות הפעלת טרור אישי, שהוא לעצמו, יותר נשק של רדיקלים אישיים ולא של מהפכנים[46].
אברהם שטרן (יאיר') היה בין האישים הבולטים שהושפעו מן הדוגמא האירית. שטרן עצמו תרגם לעברית את "ניצחון השיין-פיין" [47](The Victory of Sinn Fein), ספרו של פטריק סארספילד או'הגרטי (O'Hegarty), שהיה חבר ב'אחווה האירית הרפובליקאית' (IRA), הקבוצה החשאית שהיו חברים בה גם מייקל קולינס ופטריק פירס – מנהיג "התקוממות חג הפסחא" של 1926[48]. בספר מודגשים חשיבות ההקרבה העצמית ותפקיד האליטה המהפכנית.
קיים דימיון מובהק בין ההתרחשויות בחג הפסחא של 1916 לבין תפיסת המרד, שפי שנחזתה לראשונה על ידי יאיר ואחרים בסוף שנות השלושים. באותם ימים הופץ בתאים החשאיים של אצ"ל בפולין, רעיון התמיכה בפעולת התמרדות דרמטית, שקיוו כי תשנה לחלוטין את המצב. לפי הרעיון, שנראה כי גם ז'בוטינסקי נטה אליו בתקופה שקדמה למלחמה, צפו את הגעתם של 40000 יהודים חמושים לארץ-ישראל; אלו יתפסו את בניין הממשל בירושלים ומתקנים חשובים אחרים, יכריזו על מדינה יהודית ועל ממשלה זמנית וינסו להחזיק מעמד ככל האפשר[49].
ערב הפילוג באצ"ל נדרש 'יאיר' לדוגמא האירית, כאשר הציג את "תיאורית הקומץ" שלו, מלחמת המיעוט לשם השגת השלטון. בין הדוגמאות שהביא היתה אירלנד, שם רוב האירים התנגדו לכוח הלוחם[50]. שטרן התנגד לגיוס יהודים ליחידות ה"באפס" (Buffs) וקרא ללמוד מן האירים, שסירבו להתגייס למלחמת העולם הראשונה, ללא הבטחה לעצמאות[51]. שטרן היה משוכנע ששימוש באלימות הוא תנאי לשחרור לאומי ונדרש למאבקה העיקש של ה'שין-פין' במרד הפסחא של 1916. גיבוריו היו "המתבדלים" המעטים שפעלו להרחקת אירלנד מהסכסוך האנגלו-גרמני והוא ראה במלחמת העולם את "ההזדמנות הגדולה".
'יאיר' טען כי"'המועצה העליונה של האחווה האירית הרפובליקנית' (The Irish Republican Brotherhood) החליטה שכבוד אירלנד יושפל אם לא תהיה התקוממות. זו באה כפצצה על העם האירי שלא רצה בה…. הם [הבריטים] הקימו גרדום ללוחמי החרות והצילו את נשמת אירלנד…. באותו בוקר בו עמד תום קלארק מול פלוגת היורים בקילמינהאם (Kilminham) נעלמה אירלנד הישנה לבלי שוב. הוא ידע שהניצחון עמו ושנשמת אירלנד "תחזור למחשבות אמיצות ולמעשי גבורה"[52]. ההשוואה מלמדת על מקומה של אירלנד כמודל אצל בעולמו הרוחני של "יאיר'[53].
בעת ה"סזון", הבדילו מנהיגי הישוב הבדל היטב בין אצ"ל לבין לח"י. באחרון ראו ארגון טרור קלאסי לפי הדוגמא האירית, שחבריו הרבו להשתמש בה בפרסומיהם[54].
ההבדלים
בנוסף לדמיון שבין המאבק האירי לבין המרד בבריטים בארץ-ישראל, ישנם כמה הבדלים מהותיים, שהחשוב שבהם הוא שבאירלנד גברה לבסוף מסורת הכוח הפיסי על כול המסורות הלאומיות האחרות. השלטון המתון, של המפלגה האירית של ג'ון רדמונד לפני 1914, נעלם לחלוטין לאחר השנים 1919-1921; לפיכך באירלנד של היום נעוצים שורשיהן של שתי המפלגות הגדולות פין גאיל (Fine Gael) ופיאנה פייל (Fiana Fail) – באנשי "חג הפסחא" של 1916. אצ"ל, לעומת זאת, וקל וחומר לח"י, נותרו גורמים שוליים לאחר הקמת המדינה, ועברו שנים רבות עד שיורשיהם הצליחו לעלות למרכז העשייה הפוליטית וגם זאת, לאחר תמורות רבות, בעיקר חברתיות, שחלו בישראל. הבדל נוסף, חשוב לא פחות, הוא שלאחר מלחמת אירלנד-אנגליה של 1919-1921, באו שנתיים נוספות של מלחמת אזרחים, בין פלגים איריים יריבים, בשנים 1921-1923. במהלך מאבק זה, בין הפלגים, נהרגו רבים ממנהיגי המאבק נגד בריטניה ובהם מייקל קולינס.
[1] כך למשל, אברהם שטרן (יאיר) שהיה מבודד מכל הזרמים הפוליטיים ביישוב, תלה תקווה בלמידת לקחים מן התנועה הלאומית ההודית ומן הממשלה האירית, שסירבו לשתף פעולה עם אנגליה נגד היטלר [י' הלר-לח"י אידיאולוגיה ופוליטיקה 1940-1949, ירושלים, 1989 (להלן: הלר-לח"י), עמ' 119].
[2] לאחר מרידת חג הפסחא, בה השתתפו רבים מאנשיה, עברה המפלגה למצע רפובליקני, והחלה להיות ידועה כמפלגה רפובליקנית. מאז ועד היום, המפלגה מסורה לאיחוד מחדש של אירלנד והחלפת שתי המדינות, שיצר החוזה האנגלו־אירי בשנת 1921 – אירלנד הקתולית והעצמאית בדרום, וצפון אירלנד הפרוטסטנטית, המהווה חלק מן הממלכה המאוחדת, בצפון – במדינה אחת. היסטוריונים סבורים, שאין למעשה מפלגה אחת ששמה 'שין פיין' וכי המדובר ברסיסי מפלות המתאגדות ומתפצלות חליפות, תוך שחלק מהן שומר את השם 'שין פיין', תוך גלגולים רבים במהלך מאת השנים, שחלפו מאז הקמתה.
[3] על קולינס ראה גם: http://www2.cruzio.com/~sbarrett/mcollins.htm
[4] ראה זיכרונותיו של בריגדיר ג'ון ריימרס ג'ונס, שלא פורסמו, מצוטטים ב'מאינתיפדה למרד, עמ' 540, הערה מס' 16.
[5] Gwynn Stephen, The History of Ireland , London, 1923
[6] א' שרון (שוורצמן), מלחמת האירים לעצמאותם, ירושלים, תשל"א, עמ' 153.
[7] ז' איבינסקי, הטרור האישי בשלהי המאה ה-19, מקורות לסמינר, ירושלים, תשל"ד, עמ' 45-46. ראה גם: מאינתיפדה למרד, עמ' 130.
[8] ראה בעניין זה, גם ש' לב עמי, "ארגוני המחתרת בארץ־ישראל, 1943-1946", חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1972, עמ' 33-34.
[9] ס' קורליי, צבאות ומהפכה, מצוטט בעלון הפלמ"ח, מס' 38, ינואר 1939.
[10] Bowden, pp 1-17.
[11] כך למשל כינה תום שגב, את המרד הערבי, מהזווית הבריטית, כ"אירלנד בארץ־ישראל" (ימי הכלניות, עמ' 337.)
[12] האינתיפדה הראשונה, עמ' 23-24.
[13] שם, עמ' 45.
[14] האינתיפדה הראשונה, עמ' 221, 269. ראה גם: מברק נציב עליון אל מושבות, מס' 149, 19/6/1947 (PRO,F.o371/61938). המברק דין בלקחי המרד בשנת 1936 ובאפשרות ליישם את הלקחים בארץ ישראל,.
[15] האינתיפדה הראשונה, עמ' 318.
[16] Norman Rose, Baffy – The Diaries of Blanch Dugdale 1936-1947, London, 1973, p. 47
[17] מכתב פיק לצ'נסלור, מצוטט בימי הכלניות, עמ' 514, הערה מס' 76.
[18] מאינתיפדה למרד, עמ' 110.
[19] "היה לי ניסיון ניכר בפעולות ביטחון פנים באירלנד ובהודו, אך מעולם לא נתקלתי בתגובה כה אלימה וקנאית" Hoffman Bruce, The failure of British Strategy within Palestine 1939-1947, Tel Aviv, 1983 p. 13
[20] בארץ התפרסם המיור רוי פאראן, קצין צעיר שזכה במלחמה פעמיים ב"אות השרות המצוין". שליחותו נסתיימה במקרה מסתורי. נאמר עליו כי עינה טרוריסט צעיר עד מוות. הוא ברח מהארץ בעת שוועדת אונסקו"פ שמעה עדויות בירושלים ומאוחר יותר הסגיר את עצמו לשלטונות (מבלפור ועד בווין, עמ' 287, 298).
[21] ראה ג'ון קמחי, שבעת העמודים שהתמוטטו, תל־אביב, 1951, עמ' 228-236.
[22] ויקאם אל קנינגהאם, מ-4 באוקטובר 1946, PRO CO 537/384.
[23] האינתיפדה הראשונה, עמ' 176. ראה גם: Coogan Tim Pat, The I.R.A., London, 2000, pp. 20-39.
[24] E. Monroe, Britains moment in the middle east 1914-1956, London, 1964, pp. 140-141.
[25] ח'ליל אל־סכאכיני, כזה אני רבותי, ירושלים, 1990, עמ' 186
[26] יומן מדיני, כרך א', עמ' 153.
[27] דוד הכהן, עת לספר, תל־אביב. 1974, עמ' 19.
[28] ראה נאומו של סנה אודות "אושיות ארגון ההגנה" בפני קורס קציני הסברה של ארגון ההגנה, 3/8/1943, את"ה,80/158/1.
[29] ד' בן גוריון, זיכרונות, תל־אביב, 1968 (להלן: דב"ג, זיכרונות), כרך א', עמ' 153.
[30] עלון הפלמ"ח, גליון מס' 39, פברואר 1946.
[31] ז' ז'בוטינסקי, נאומים 1910-1927, ירושלים, תש"ח (להלן: ז'בוטינסקי, נאומים), ב, עמ' 291-302.
[32] עיתון 'החזית' טען שקורות העבר מלמדות כי "רק מלחמת מחתרת מביאה ניצחון" וכיוון לאירלנד".
[33] B. Hoffman, Jewish terrorist activities and British government in Palestine, 1939-1947, Oxford, 1985, p. 42.
[34] ראה בעניין זה: י' ספיר, "לידתו של רעיון המרד": הדוגמא האירית ואצ"ל", בתוך: מרקוביצקי – המורדים (להלן: ספיר-לידתו), עמ' 83.
[35] י"ה [ייבין], "סיישל ועכו" הירדן, 9/12/1938.
[36] א' לבני, "המעמד", מבצעים ומחתרת, סיפורו האישי של מפקד המבצעים של הארגון הצבאי הלאומי, תל־אביב, 1987 (להלן:המעמד), עמ' 39-33
[37] "מולדת רוחנית ההרי היא איטליה…. כל יחסי לבעיות הלאום, המדינה והחברה נתגבש בשנים ההן תחת השפעה איטלקית" (ז' ז'בוטינסקי, סיפור ימי, אוטוביוגרפיה, תל-אביב, תש"ז-תש"ט, עמ' 27-28). ראה גם לידתה של המחשבה המדינית, עמ' 290.
[38] אהוד שפרינצק טוען שבגין פעל על פי תורתו של קולינס, יותר מאשר יצחק שמיר, שנשא את כיניו ("מאה שנות טרור", ערוץ ההיסטוריה.
[39] . Robert Briscoe, For the life of me, Canada, 1958, pp. 79-91
[40] . שם, עמ' 264
[41] לדיון נוסף בעמדתו של וודג'ווד ראה, במחתרת, עמ' 182.
[42] . Morris Gilbert , "Jewish IRA fight for sovereign Palestine", New York World Telegram, July 13, 1939
[43] ספיר – לידתו, עמ' 88.
[44] ימי הכלניות, עמ' 351. מאינתיפדה למרד, עמ' 507.
[45] הלר-לח"י, עמ' 122, על התנגדות ומרד, עמ' 158.
[46] לידתה של המחשבה המדינית, עמ' 305; הלר-לח"י, עמ' 374; מאינתיפדה למרד, עמ' 508.
[47] Patrick Sarsfield O'hegarty, The Victory of Sinn Fein, Dublin, 1922. מהדורה אחרונה 1998.
[48]. ראה בעניין זה:
B. Hoffman, Jewish terrorist activities and British government in Palestine, 1939-1947,
Oxford, 1985, p. 42.
[49] על התכנית, ראה: ילין מור – לח"י, עמ' 45-47. יעקב שביט טוען כי היה זה רעיון גחמני (Y. Shavit, Jabotinsky and thr Revisionist Movment, 1925-1948, London, 1988). יונתן ספיר לעומת זאת, מאמין שהיה לו סיכוי (י' ספיר, "לידתו של רעיון המרד: הדוגמא האירית ואצ"ל, בתוך: י' מרקוביצקי (עורך), המורדים: מאבק האצ"ל בבריטים, תל-אביב, 2008, עמ' 84-85.
[50] אברהם שטרן, "המיעוט ומלחמתו בשלטון", בחרב [מאי 1940?], ראה גם: גיורא משה (אלימלך), "האצ"ל, מסה ולקח", קשת, ס"ה (סתיו תשל"ה), עמ' 67-70.
[51] "שיחת תמצית נגד הגיוס", לח"י, כתבים, א, עמ' 25-26.
[52] "ניצחונה של סין פיין" (ההתקוממות בשנת 1916), במחתרת, ה', לוחמי חירות ישראל, כתבים, תל־אביב, 1960 , (להלן: לח"י, כתבים), א', עמ' 56-63.
[53] Thompson I. William, pp. 298-321.
[54] דיפלומטיה ומחתרת, עמ' 272.
שלום גילי.
לפני הרבה שנים השתתפתי בכמה טיולים שאביך יגאל אירגן והוביל.
נכנסתי באקראי לאתרך ואני ממורשם מאד.
הערה טכנית-לא מצאתי תיארוך של המאמרים וזה מאד מפריע וגורע.לפחות כך אני חושב ומרגיש.
לעניין ההשוואה.כנראה כמו אקדמאי מצוי אתה משתדל ל שמור על סוג של עמדה אובייקטיבית,סוג של אומניקיות,תוך העמסת הרבה ציטוטים מראי מקומות והערות.
לטעמי אינך מצליח ממש להשאר ברמה האובייקטיבית כי ניכר נסיון לקבל את הטענות שיש דמיון רב בין המציאויות.
בעיקר זה בא לידי ביטוי בכמה ציטוים של אנשי שלטון בריטים שמילאו תפקידים באירלנד וכאן וסיפרו שבכזו נחישות ואף אכזריות לא פגשו לא שם ולא בהודו.
בעקיפין זה נקרא כתמיכה מוסווית ונרמזת בטענות האצ'ל,בעיקר,והלח'י, שרק פעולותיהם גרמו לבריטים לברוח מכאן.
יש מעט התיחסויות לשוני ולהבדלים בין שתי המציאויות-האירית והארץ ישראלית.
לדעתי זו טעות המאירה את מאבקנו לעצמאות באור מעוות.
גם הנסיון לטעון שהפרוטסטנטים היו מעין היהודים של אירלנד שגויה,בהמעטה.
ההבדל הראשון הוא פיסי-גאוגרפי-אירלנד מוקפת ים ואילו ישראל מוקפת יבשה עד קץ כל האופקים.
2.באירלנד אין אויבים הנאבקים גם כן על השליטה בארץ.הפרוט' ראו עצמם בריטים אבל לא היו להם אספירציות לשלוט במדינה.
בא'י התנהל תהליך מקביל של הגירה יהודית וערבית לתוכה כאשר בתחילת המאה ה-20 מתעוררות אצלם השאיפות הלאומיות המתחזקות ככל שהיהודים מתרבים ומתחזקים.
הבריטים שולטים בשתי אוכלוסיות העוינות אחת את השניה ואת בריטניה.
לא אחת הבריטים "שיחקו" על הענין הזה.
3.העובדה החשובה שהאירים חיו בארצם שנים ארוכות,היו תשתיות,מוסדות,אירגונים,מסורת,שפה,תרבות משותפת…
היה בסיס להקמת מדינה ריבונית ולא היה מי שעירער על כך מלבד הבריטים.
כאן הכל לצורך הקמת מדינה לא היה.
היה מזל שהבריטים שלטו כאן ולהוותם התחייבו התחייבות שהתפתלו רבות כדי להתנער ממנה.
אוי ואבוי היה אילו הבריטים יצאו מכאן מוקדם יותר ומבחינות רבות יצאו מכאן אכן מוקדם מדי.
הסתלקותם היתה יוצרת וואקום שאותו לא היו מסוגלים לתפוש גם לא האצ'ל וגם לא הלח'י,ביחד ולחוד.
אי פעם.
הזכרת את התובנה הזו בקצרה, יותר מדי קצרה, לדעתי, כשהתייחסת לב.ג. ועוד אחד.
לכן כשקרתי כאן מובאה מדברי אחד מראשי הלח'י,או האצל,שהם יגרשו הבריטים ויתפשו השלטון,די הסתייגתי מכל המאמר.
כהסבר פשטני לכמה טיילים ישראלים באירלנד זה לא יותר מסביר בקושי.
כמאמר כעין אקדמי זה לא מתעלה לרמה הנדרשת.
ברצינות הם יוכלו לתפוש את השלטון?הרי הלח'י היה אמון על תפישה של עלית קטנה,אגרוף,שהיא תביא את הגירוש אבל אח'כ לתפוש השלטון?
רק שיתוף פעולה עם הבריטים הביא לגידול ולהתחזקות שאיפשרו לתפוש את השלטון כשהם הסתלקו מכאן,בגלל המורדים,או בעיקר מסיבות אחרות.
רק לסבר את אוזנך אם כי איני סבור שאינך יודע.
ערב הכרזת העצמאות כוחות ההגנה,ללא הפלמ'ח,בכל הארץ,כולל נשים וכוחות לא לוחמים מנה כ-70,000 איש.
באותו מועד מנו כוחות האצ'ל באזור ת'א כ-1,000 בלבד.
דומני שיותר מכך לא צריך.
אולי רק הערה נוספת-מרוב יעילות אכזרית ונחושה הם גרמו לכך שהבריטים היגלו מכאן רבים ממנהיגי האצ'ל והלח'י ואלה שנותרו חיו כחפרפרות שדאגו לקיום מהרגע להרגע
ולא ליותר מכך.
מנהיגי היישוב היו כאן כשמלחמה האמיתית פרצה ויכלו באמת לתפוש השלטון ולנהל מלחמה מוצלחת.
חבל.