ליקיה שבדרום מערב טורקיה

כתב: גילי חסקין; ‏03/10/2023

ראו גם באתר זה: טיול סביב אנטליה, הדרך הליקית.

לאלבום תמונות מהדרך הליקית

להרצאה על טורקיה

בקצה הדרומי-מערבי של אנטוליה, בחבל הארץ שבין קריה (Caria) לפמפיליה (Pamphylia), בין אנטליה לפטייה (Fethiye) של ימינו, שוכנת ארץ, שבעת העתיקה נודעה בשם "ליקיה" (Lycia), בטורקית: Likya והיא כמעט חופפת את חצי האי טקה (Teke), שלחוף הים התיכון.

ליקיה שוכנת למרגלות הרי הטאורוס (בטורקית Toros Dağları). זוהי שרשרת הרים המשתרעת בדרום ובמרכז אנטוליה,  בכיוון כללי ממערב למזרח, במקביל לחופי הים התיכון ולאחר מכן לגבול סוריה וטורקיה[1]. הרי הטאורוס עשויים אבן גיר שנשחקה על ידי תנאי מזג האוויר, משקעים, רוחות ונגר מים ויצרה נוף קרסטי. באפוס היווני 'דיוניסיקה'[2], מסופר שבמהלך מלחמת זאוס וטייפון, זאוס התעלף בלבשו צורת שור מקורנן, ועל כן נקראו ההרים ההם "הרי הטאורוס" (שור ביוונית). זוהי חגורת הרים גבוהים, המעטרת בחצי עיגול, את חבל הארץ ההררי, בו המדרונות המיוערים נושקים לים. בניגוד למה שמוכר בישראל, בה ישנם חולות, ורכסי כורכר, המפרידים בין הים לחורש הים תיכוני, כאן, בהיעדר רוחות מערביות, המביאות איתן מלח (חומר הידרוסקופי), החורש, מגיע לקו המים ממש.

גבולותיה של ליקיה השתנו במרוצת השנים. אבל כמרכזה תמיד היה חצי האי טקה ( Teke), שנקרא כך על שמו של שבט טורקימני שישב שם. חצי האי גובל במפרץ פטייה במערב, במפרץ אנטליה במזרח ובאזור האגמים בצפון. מבחינה מנהלית,  היא כוללת את חלקו המערבי של פרובינציית אנטליה, את חלקה המזרחי של פרובינציית מולה (Muğla) ואת חלקה הדרומי של פרובינציית בורדור (Burdur).

ליקיה היתה מדינה ולאום, שפרחה באנטוליה מהמאות ה-15-14 לפני הספירה (בתור Lukka) ועד 546 לפני הספירה. תושביה דיברו בשפה הליקית, ממשפחת השפות הלווית (Luwian), שהיתה ענף של השפות האנטוליות; תת משפחה במשפחת השפות ההודו-אירופאיות. היה לשפה אלפבית ייחודי, שהתפתח מהכתב היווני של רודוס. עדויות כתובות החלו להופיע חרותות על גבי אבנים, הליקית (צורה מאוחרת של הלווית), לאחר שליקיה נאלצה להסתפח לאימפריה האח'מנית, בסוף תקופת הברזל. בתקופה זו (546 לפנה"ס), התחלפה השפה הלווית בשפה הפרסית.

מבנה:

בתקופת הפליוקן (Pliocene)[3] הורם גוש ההרים והשבירה עיצבה אותו בצורת מדרגות היורדות אל הים התיכון, בתבליט חריף ותלול. המדרונות הגירניים הגולשים אל הים, מכוסים בחורש ים תיכוני צפוף. בעוד שההרים הגבוהים מכוסים בעיקר באורנים ובאלונים. את האזור חוצים ששה נהרות, הזורמים מהרי הטאורוס (Taurus) המערביים ומעצבים מפרצים קטנים, עתירי צדפות מרוסקות, וחופי ים קסומים. ומשקים את המישורים והעמקים הקטנים, אותם הם חוצים, בדרכם אל הים. בחודשי החורף, מוצפים מישורים אילו והופכים לאגמים עונתיים, המתנקזים במערכת של בולענים תת קרקעיים, אל הים. לאורך המישור נובעים מספר מעיינות. דרך החוף, העוברת למרגלות הצוקים הגולשים לקוו החוף, מקשרת בין הישובים העתיקים שהתפתחו מנמלים. בעבר הם עסקו במסחר ובדיג וכיום בחקלאות ובתיירות[4].

מבחינה פיסית, בנויה ליקיה מארבעה רכסים שנמתחים מצפון-מזרח לדרום-מערב, בקצה המזרחי של הרי הטאורוס (Tauros). המערבי ביותר מבין הארבעה הוא הרי בונלוק (Boncuk Dağlari), נמתחים מ- Altinyayla אשר ב- Burdur, עד ל- Oren, צפונית לפטייה (Fethiye).

זהו רכס נמוך יחסית, שמגיע לגובה של 2,340 מ' מעל פני הים. ממעבר לו עובר הקניון התלול של נחל דאלאמאן (Dalaman Çayi), הלא הוא האינדוס (Indus) [כך], של העת העתיקה. הוא מסמן את הגבול המסורתי בין קאריה לבין ליקיה. הנחל, שאורכו 229 ק"מ, נשפך לים התיכון, מערבית לדלמאן של ימינו. במעלה הזרם הוקמו לאורכו ארבעה סכרים, לא הרחק ממקורותיו בקרבת סריקבאק (Sarikavak), אשר בפרובינציית דניזלי (Denizli).

הרכס הבא, ממזרח לו הוא Akdağlari, מילולית: 'ההרים הלבנים', שאורכו 150 ק"מ. שיא גובהו הוא פסגת יוילוק (Uyluktepe), המתנשאת לגובה של 3,024 מ'. זהו כנראה הר קראגוס (Cragus), של העת העתיקה. בצדו המערבי תוחם אותו נחל אשן (Eşen Çayi), שנקרא בעת העתיקה קסנטוס (Xanthos). מקורו בהרי בונקוק (Boncuk), הוא זורם דרומה וחותך לרוחב את החוף הארוך של פטארה (Patara). בקעת קסנטוס הפוריה נקראה Tŗmmis בפי הליקים. מכאן נובע השם Termilae, Tremilae, או Kragos שמופיע במטבעות היוונים של ליקיה. הארכיאולוג הבריטי צ'ארלס פלווס (Charles Fellows), הגדיר את המקום כגבולה של ליקיה המערבית.

הרכס הבא מזרחה, הוא הרי ביי (Beydağlari), ששיאם בהר Kizlarsevrisi, שגובהו 2,086 מ'. זוהי הנקודה הגבוהה ביותר בחצי האי טקה (Teke). זהו כנראה רכס מסיסיטוס (Masicytus) של העת העתיקה (Masicytus). בין הרי Beydağlari ל- Akdağlari, על הרמה , נמצאת העיירה אלמלי (Elmali). שם שכנה בעת העתיקה מיליאס (Milyas). גובהה של אלמלי, שהוראת שמה הוא "עיר התפוחים", הוא 1,100 מ' והיא הנקודה הגבוהה בבקעה, שנחשבת למרכזה של ליקיה.

אק צ'אי (Akçay), מילולית: 'הנהר הלבן', שנקרא בעת העתיקה אאדסה' (Aedesa) מזרים מים ממדרונות ההרים אל המישור ויוצר של שני אגמים: קאראגול (Karagöl), שהוראת שמו "האגם השחור" ואבלן גול (Avlangöl), שהוראת שמו "אגם הצייד". האגמים יבשים כעת, כי מימי הנהר נתפסו לטובת פרוייקטים של השקיה.  הנהר זרם בעבר דרך בקיע מזרחה, אך כיום הוא זורם דרך צינורות. באותו ציר ממש. חלק מהם משמשים להשקיית יערות הארזים[5].

הרכס המזרחי ביותר, הרי טהטאלי (Tahtali Dağlari) נמתח לאורך החוף המזרחי של חצי האי טקה . פסגתו הגבוהה היא Tahtali Dağ (2,366 מ') שבעת העתיקה נקרא "הר אולימפוס" (Olympus), על שמו של ההר המפורסם ביוון[6]. הרים אלו משתפלים היישר אל החוף ויוצרים חוף מפורץ ומבותר, המכונה "ליקיה המזרחית". רובו של הרכס וחופיו הינם פארק לאומי (Olimpos Beydağlari Parki). הפארק כולל, בנוסף למדרונות ההר, בהם גדלים ארזי הלבנון לרוב, וגם את ינרטאש (Yanartaş), מעל  צ'יראלי (Çıralı), שם בוקע מהאדמה גז מתאן, ובוער במגעו עם האוויר. המקום נתן ליוונים הקדמונים את ההשראה לאגדה על המפלצת יורקת האש, כימירה (Chimaera).

בין הרכסים Baydağlari, ל- Tahtalidağlari,דרך בקעה רחבה יחסית, עובר נחל אלאקיר (Alakir Çay), שנקרא לימירה (Limyra) בעת העתיקה. הנהר נשפך לים התיכון ליד העיירה קומולג'ה (Kumluca). במעלה הנחל נבנה סכר אלאקיר, שיצר מאגר מים גדול. מהסכר יוצאת תעלת מים המשקה את השדות. בעת העתיקה, עברה בבקעה זו, הדרך היבשתית לאנטליה, משום שדרך החוף, הייתה אפשרית רק בסירה. שם שכנה בעת העתיקה סולימוס (Solymus), שם, שכן השבט הפראי סולימי (Solymi), נגדו לחם הגיבור המיתולוגי בלורופון[7].

היסטוריה

בעת העתיקה ליקיה הייתה מוקפת במחוזות קריה, פיסידיה (Pisidia) ופמפיליה. תושבי כולן דברו בשפות אנטוליות, ממוצא הודו-אירופי.

אזור ליקיה היה מיושב מאז הפרהיסטוריה. הליקים נזכרים לראשונה בכתובות חתיות מהמאה ה-13, כחברים בליגה של אסווה (Assuwa), שהייתה קונפדרציה של 22 מדינות במערב אנטוליה, שהתגבשה בסביבות 1400 לפני הספירה והוכנעה על ידי המלך החיתי תודהליה (Tudhaliya)[8]. בלוחות שהתגלו באוגרית, שבחוף הסורי, מהמאות ה-14 וה-13 לפני הספירה, מוכרים הליקים בשם "לוקה" (Lukka), ומתוארים כטריז בין החתים שבצפון, למושבות היווניות שלאורך החוף. ליקיה מופיעה בתעודות מצריות, כבעלת בריתם של החיתים, נגד המצרים, בקרב קדש (1286 לפני הספירה).

בתעודות מצריות ובציורים על גבי מקדשים, הם מופיעים בהקשר לעמים אגאיים נוספים, שפשטו על הדלתא המצרית בימיו של רעמסס השלישי וכונו לימים "גויי הים"[9]. לאחר קריסת האימפריה החתית בשנת 1200 לפני הספירה, קמו במקומה כמה ממלכות נאו חיתיות, שהושפעו בתרבותן מהפרסים או הפיניקים. ליקיה מוזכרת בתעודות פיניקיות בשם 'לוכּ'. במקומות אחרים היא נקראת אלופה (Alópē).

ב'איליאדה' הזכיר הומרוס את ליקיה, כבעלת בריתה של טרויה, ולפי המיתולוגיה היוונית ליקיה נוצרה כתוצאה מסכסוך בין שני אחים, סרפדון (Sarpedon) ומינוס (Minos), בניה של אירופה. סרפדון המובס, גלה מארצו והקים את ליקיה. לפי הרודוטוס מוצא הליקים מכרתים. היא נקראה אז 'טרמילאה' (Termilae), עד שהגיע מאתונה אדם בשם ליקוס (Licus) בנו של מלך אתונה פנדיון השני וקרא לה על שמו.

ההתיישבות היוונית מעבר לים, החלה בראשית המאה העשירית לפני הספירה. בהתיישבות היוונית מילאה אתונה חלק מרכזי. האיונים מצאו במקום עמים קדומים, כמו הקארים והללגים. רבים מהם התמזגו עם המהגרים. כמו בכול מסע הגירה, מרבית הבאים היו גברים, שנישאו לנשים מקומיות, לעתים אחרי חטיפות. הפליטים שברחו מהחורבן של הערים המיקניות, נשאו עמם לאסיה הקטנה, את מורשת התרבויות הקדומות של יוון[10]. המושבה היוונית הראשונה בליקיה, הוקמה בפסייליס (Phaseilis), על ידי מהגרים מרודוס, בסביבות שנת 700 לפנה"ס והייתה לעיר הנמל החשובה בחלק זה של האזור. היוונים ערכו בליקיה, כמו בשכנותיה, קולטוריזציה מקיפה (תירבות) הנופלת בעצמתה והיקפה, רק מהכיבוש הספרדי של אמריקה.

בתקופה זו מתחילה להתגבש זהות כלל יוונית. זהות המכירה בכך שקיים מבט מבחוץ, המתבונן בקבוצה האתנית ומגדירה אותה. בעיני האויב, כולם נראים יוונים, למרות ההבדלים ביניהם (בין איאולים לאיונים, בין יונים לדורים ועוד), שהם מייחסים להם משמעות רבה. לדעת החוקר ג'ונתן הול (Hall), פרשת הדרכים הזו היא המלחמות עם הפרסים, במאה השישית לפני הספירה.  לדעתו, לפרסים היה די בכך, שגם הקארים וגם היוונים חיו באנטוליה וכנראה לבשו בגדים דומים, על מנת לסווג אותם כשייכים לקבוצה אתנית אחת[11].  אולם עירד מלכין טוען, כי הרבה קודם לכן, הייתה ליוונים התייחסות כוללת אל עצמם. הסיטואציה בה יוונים יושבים לאורך החוף , לעומת פנים הארץ, שם יושבות ממלכות גדולות, הביא אותם להתייחס, לעצמם, בין אם הם יוונים, קארים, ליקים או איאולים, באל בעלי זהות משותפת. תהליך זה, מתחיל הרבה לפני המלחמות הפרסיות[12].

לא ידוע כמעט דבר על תולדות ליקיה לפני המאה ה-8 לפני הספירה. אז הם מופיעים כברית ערים עצמאיות, מעין "אמפקיטיונה"[13], שעצמתן הייתה בעיקר ימית (תָלָסוֹקרטיה), שיצרו את "הליגה הליקית" . הן פריגיה (Phrygia) מצד אחד והן לודיה (Lydia) מהצד האחר, לא הצליחו להשתלט על ליקיה.

לפי סטראבון הייתה קסנתוס (Xanthus), העיר הגדולה בליקיה. עיר אחרת בליקיה הייתה פאטרה (Patars), אשר שכנה לחופו של הים התיכון. העיר יושבה על ידי דורים מכרתים ורווח בה פולחן אפולו. האורקל של פאטרה היה שני רק לזה של דלפי, מירה (Myra ) – כיום דמרה (Demre), טלוס (Tlos), אולימפוס  ופסייליס (Phaselis) היו ערים חשובות. ערים כמו קירה (Krya) וגם טלמסוס (Telmesis) – כיום פטיה, מוזכרות לעתים כערים ליקיות ולעתים כערים קאריות.

במשך המאה השביעית לפני הספירה, שלטה בכול מערב אסיה הקטנה, ממלכת לודיה Lydia)), שעלתה לגדולה בעקבות נפילת ממלכת פריגיה ((Phrygia)). הלודים ניסו להרחיב את גבולם עד לים האגאי, אבל כוחם היה מוגבל, הן בשל המאבק שניהלו כנגד הקימרים שחדרו מהצפון והחשש מאשור שלחצה במזרח. המצב השתנה בסוף המאה. הסכנה הקימרית עברה מהעולם וממלכת אשור נפלה, בעקבות התקפותיהם המשותפות של המדיים והבבלים.

בשנת 560 עלה קרויסוס על כס המלוכה בלודיה והוא השתלט על רוב הערים היווניות. אבל לודיה, כמו פריגיה לפניה, לא הצליחה להשתלט על ליקיה. בשנת 546 ניגף קרויסוס בפני כורש מלך פרס. הראשון שכבש את ליקיה היה המצביא הפרסי הרפגוס (Harpagus), שליחו של המלך כורש,. הרודוטוס ציין כי כאשר קרבו הפרסים לקסנטוס, בשנת 546 לפני הספירה, הרגו תושביה את נשותיהם, ילדיהם ועבדיהם, והרסו את האקרופוליס בעיר. לאחר מכן, יצאו תושבי קסנתוס בהתקפה חסרת סיכויים כנגד הצבא הפרסי, ולמעט שמונים משפחות שנעדרו אותה עת מהעיר, כל אוכלוסייתה אבדה. לאחר התנגדות הירואית, לודיה הייתה לחלק מהממלכה האחמנית של פרס, יחד עם כל שכנותיה פרס והערים היווניות נעשו לחלק מן האימפריה הפרסית[14].

למרות שליקיה השתעבדה לפרסים, שמרה זו על אוטונומיה פנימית. השלטון הפרסי לא היה מכביד במיוחד. הערים השונות שמרו על מעמדן כיחידות מדיניות עצמאיות ובראש כל אחת העמידו הפרסים טירן "מטעם", היינו, אציל יווני, שהסכים לשלטון פרס והיה מוכן לקבל את מרותה. היוונים ראו בטירן נציג של האויב ובשלטונן – שיעבוד שיש לשברו[15].

ההשפעה הפרסית מוכחת בעזרת שמות פרסיים שנתגלו חרותים על עמודים בקסנטוס ונסיכים ליקיים מתוארים כמושלים פרסיים, על גבי מטבעות. השלטון הפרסי הלך ונחלש עם הזמן עד שבמאה החמישית לפני הספירה, צירף המצביא האתונאי קימון (Cimon), את הערים לברית האטית-דלתי. הברית הזו התפוררה לאחר ניצחון הספרטנים במלחמת הפלופונז, ליקיה שבה למרותה של פרס ועריה הונהגו בידי שליטים מקומיים. למרות זאת, תושביה מרדו שוב, נוצחו על ידי מזולומוס (Mausolus) מלך קאריה ונמסרה לפרסים.

לאחר כיבוש אסיה הקטנה בידי אלכסנדר מוקדון, תפסה ליקיה התייוונות מואצת והשפה הליקית נעלמה. החל מהמאה השלישית לפניה ספירה, השתמשו הליקים בכתובותיהם ביוונית בלבד. השפה הליקית לא פוענחה עד ימינו.

בתקופה ההלניסטית נוסדה ברית ליקית, שנקראה "קוינון". הייתה לה מועצה מרכזית, שבה היו לכול עיר נציגים באופן יחסי לגודלה. הברית טבעה מטבעות, שהסימן המרכזי בהם היה הנבל, אבל הערים המשיכו לטבוע מטבעות באופן עצמאי. התרבות העצמאית הלכה והתנוונה והותירה עדויות מרשימות, בעיקר קברים בנויים בצורת בית מאבן וקברים חצובים בסלע. הארכיאולוגים חשפו אתרים מרשימים כמו קסנטוס, פטארה ומירה (Myra).

מאז ראשית המאה השניה לפני הספירה, התערבה רומא מדי פעם, בענייני אסיה הקטנה. בעקבות שלום אפמאה [16], שנחתם בשנת 188 לפני הספירה, לאחר שהרומאים הביסו את אנטיוכוס השלישי (הגדול), הם מסרו את ליקיה (ואת קאריה), לשלטון רודוס למשך עשרים שנה, כגמול על סיועם במלחמה[17]. ליקיה חזרה לחיק רומא בשנת 168 לפני הספירה ונהנתה מחופש תחת פרוטקטורט (שטח חסות) רומאי.

לאחר כינונה של הפרובינקיה הרומית אסיה[18], במאה השנייה לפני הספירה, התהדקו המגעים בין רומא למדינות אסיה הקטנה. בצפון מערב נמצאה ממלכת ביתניה, מזרחה לה, השתרעה ממלכת פונטוס, במרכז אסיה הקטנה שכנו שבטי הגאלאטייים וממלכת קפדוקיה מזרחה להם. ליקיה נמצאה בדרום מערב פמפיליה ועריה החופשיות מזרחה לליקיה ובדרום- מזרח אסיה, נמצאת קיליקיה[19].

בחסות הרומאים התאגדו עשרים ושלוש ערי המדינה הקטנות אשר בליקיה, לקונפדרציה (הליגה הליקית). תושביהם, שהשתייכו לאותה תרבות (שפה, דת , תרבות חומרית), התארגנו סביב מקדש פדרלי , לכבודה של האלה לטו (אמם של אפולו וארטמיס) אשר בלטון (Letoon), בנוסף למנהל המשותף, ארגנו הערים תחרויות ספורט דו שנתיות, כדי לחזק את הקשר ביניהן[20]. לימים, הפדרציה הזאת, הייתה השראה לכותבי החוקה האמריקאית[21].

בעת מרידתו של מיתרידאטס השישי מלך פונטוס[22], בסוף המאה השנייה לפני הספירה,  תמכו בו מרבית ערי אסיה הקטנה, ששנאו את הרומאים, אך ערי ליקיה נותרו נאמנות לרומא ולאחר נצחונו של סולה בשנת 83 לפנה"ס, הוא גמל להן והכיר בהן כבעלות ברית לרומא[23].

.מיגורם של שודדי הים בתקופה הרומית (פומפיוס), אפשרו את פתיחת דרכיה מסחר ואבטחתן. יציבות זו, שנמשכה 250 שנה, עד נפילת רומא, אפשרה לערים שלחופי אסיה הקטנה, להתבסס היטב מבחינה כלכלית. המוסדות העצמאיים החזיקו מעמד, עד שהקיסר קלאודיוס, צירף אותם בשנת 43,  לפמפיליה הרומית. מאז חדל קיומה העצמאי כישות מדינית ותרבותית.

במהלך השלטון הביזנטי, ליקיה ופמפיליה היו תחת שלטון ה- Karabisianoi, שהיה התומך הראשי של חיל הים הביזנטי, מהמאה ה-7 עד למאה ה-8 לספירה. לאחר שזה התפורר, נשלטה ליקיה על ידי יחידה אדמיניסטרטיבית ביזנטית, שנקראה Theme of the Cibyrrhaeots. תושביה המשיכו לדבר יוונית . עם התקדמות העות'מנים, נכבשה ליקיה, יחד עם דרום מערב טורקיה, על ידי השולטן מוראט השני.(1421-1451).

טורקיה הפכה ליקיה להיות חלק מהאימפריה העות'מנית, ובהמשך טורקיה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, סופחה ליקיה לממלכת איטליה, בהתאם לשלום סוור (Treaty of Sèvres) [24]. אולם הסכמות סוור לא יצאו לפועל בשל דחייתן על ידי התנועה הלאומית הטורקית בראשותו של מוסטפא כמאל. התמשכותה של מלחמת העצמאות של טורקיה על כל נספחיה הביאה לבסוף לקביעת עובדות בשטח והצדדים להסכם נפגשו שוב וניסחו את הסכם לוזאן, שנחתם ביום 24 ביולי 1923 וביטל את הסכם סוור באופן רשמי, תוך שהוא מכיר בריבונותה של הרפובליקה הטורקית בגבולותיה החדשים. בעקבות כך, בוצעו חילופי האוכלוסין הטראומטיים  והתושבים היוונים גורשו[25]. עיר הרפאים קאיה (Kaya), שמעל למפרצים המפורסמים של אולודניז (Ölüdeniz), מהווה עדות אילמת לטרגדיה.

בנוסף לנופיה המרהיבים, עשירה ליקיה, באתרים ארכיאולוגיים, היוצרים אזור אידיאלי, המשלב תרבות ונופש. באזור המקיף ליקיה-פמפיליה יש 381 אתרי התיישבות עתיקים. מרביתם נמצאים בליקיה, ושוכנים לאורך החוף, או על מורדות הגבעות. רבים מהם קשים לגישה. דבר שבתקופה העתיקה היה לו משמעות הגנתית.  בחוף המבותר והמפורץ הוקמו נמלים מוגנים היטב, שבעבר שייטו בהם פירטים ליקיים.

למרות שבאופן מוזר, כתוב בדיאלוג הרומי Erōtes ' מהמאה השנייה לפני הספירה, שליקיה "מעניינת יותר בהיסטוריה שלה מאשר באתריה", ברחבי ליקיה פזורים אתרים ליקיים מרשימים. הידועים שבהם הינם קברים ליקיים. חלקם דמויי בית ועומדים על עמוד. חלקם חצובים בסלע וצורתם אף היא של בית.המוזיאון הבריטי בלונדון אוחז את האוסף המרשים ביותר של אומנות ליקית. לטון וקסנטוס הוכרזו על ידי אונסק"ו, כאתרי מורשת עולמית[26].

מדריך לאתרים הארכיאולוגים של ליקיה

לאורך החוף ועל ההרים הגולשים אליו, עובר שביל מסומן, המכונה "השביל הליקי". סימון השביל היה יזמה של קייט קלואו (Kate Clow) תושבת טורקיה, ממוצא בריטי , כדי לעודד תיירות ולתמוך בכפרים המבודדים. החל משנות ה-90 של המאה ה-19, נהנה האזור מפופולריות גובה בקרב נופשים, או שייטים, הנהנים מהחופים היפים ומקרבתם לאתרים ההיסטוריים. יזמים מקומיים מציעים טיולי "אקסטרים", החל מטרקטורונים, דרך רפטינג, סנפלינג, גלישת צוקים, טיפוס ועד צלילה לערים עתיקות השקועות במים.

הערות

[1] בחלקם המזרחי חודרים הרי הטאורוס עד לאזור ימת ואן ומגיעים סמוך לארמניה. יש המתייחסים אל חלקה המזרחי של השרשרת המכונה הרי הטאורוס הדרום-מזרחיים כאל שרשרת הרים נפרדת (אנטי טאורוס), ומכאן ריבוי הגרסאות באשר לאורכה הנע בין כ-800 לכ-1,400 ק"מ. הפסגה הגבוהה בהרי הטאורוס היא זו של הר דמירקזק (Demirkazık) הנישא לגובה של 3,756 מטר בהרי האנטי-טאורוס. הנהרות החשובים הנובעים בהרי הטאורוס וחוצים אותם, הם הפרת והחידקל.

[2] דיוניסיקה (היא פואמה אפית המורכבת מ-48 ספרים הכוללים כ-20,426 טורי שירה בסגנון היוונית ההומרית. זהו אחד האפוסים השלמים הגדולים ביותר ששרדו מהעת העתיקה. הנושא המרכזי של הפואמה הוא לידתו, חייו, מותו ותחייתו של האל דיוניסוס ובמסעו המופלא ממקום לידתו במערב להודו.

[3] בתקופת הפליוקן  (Pliocene) היא תקופה בנאוגן מעידן הקנוזואיקון. משך תקופתה 3.75 מיליוני שנים, מלפני 5.5 מיליוני שנים ועד לפני 2.5 מיליוני שנים.

[4] גילי חסקין, שרון טלמור, תורכיה הקלסית, מדריך למטייל, תל אביב – 1989 (להלן: תורכיה הקלסית), עמ' 259

[5] Harrison, Martin; Young, Wendy (2001). Mountain and plain: from the Lycian coast to the Phrygian plateau in the late Roman and early Byzantine period. Ann Arbor: The University of Michigan Press. pp. 48–50.

[6] "Tahtali Dagi (2366 m.)". Antalya Website. antalyaonline.net. 1996–2011. Archived from the original on 25 August 2012. Retrieved 21 March 2012

[7] “Solymi”, in William Smith, editor (1854, 1857) A Dictionary of Greek and Roman Geography, volume 1 & 2, London: Walton and Maberly

[8] Bryce, Trevor (2011). "The Late Bronze Age in the West and the Aegean". In Steadman, Sharon; McMahon, Gregory (eds.). The Oxford Handbook of Ancient Anatolia. Oxford University Press. pp. 366–367.

[9] גויי הים הוא שם כולל לקבוצות עמים חמושות שפשטו במאה ה-13 לפנה"ס ממערב הים התיכון על התרבויות המבוססות במזרח – הפיניקית, החיתית, המיקנית, המצרית. המונח מתאר את גויי הים כקבוצת פושטי ים שהגיעה לחופים המזרחיים של הים התיכון, וניסתה לחדור למצרים בימי השושלת ה־19 המאוחרת, ובייחוד בשנה החמישית לשלטון רעמסס השלישי, בן השושלת ה־20. את המונח "גויי הים" טבע האגיפטולוג הצרפתי גסטון בספרו, בהתייחסו לקואליציית השבטים שתקפה את מזרח הים התיכון ואת מצרים במאות ה-13 וה-12 לפנה"ס. בשנת 1882 חקר מספרו את תבליטיו של רעמסס השלישי במקדש במדינת האבו המראים קרבות עם גויי הים. הוא הכניס את המונח לספרות המחקר ולשפת הדיבור. המצרים קראו להם בשפתם "אלה שבאו מהירוק העמוק" שהיה כינויו של הים התיכון (אדם זרטל, סודו של סיסרא – מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה, הוצאת דביר, 2010, עמוד 139).

[10] משה עמית, תולדות היוון הקלאסית,  מגנס, ירושלים, תשמ"ה, עמ' 64

[11] J. M. Hall, Ethnic Identity in Greek Antiquity , Cmbridge, 1997

[12] יערד מלכין, מיהו יווני, אתניות וזהות ביוון העתיקה, האוניברסיטה המשודרת,  עמ' 117

[13] אמפיקטיונה (ביוונית: ἀμφικτυονία) הייתה בעת העתיקה התאגדות דתית של מספר קהילות – שבטים או ערים, מסביב לפולחן של אל משותף או אתר קדוש. לרוב, מטרתה המקורית של ההתאגדות הייתה קיום הפולחן של האל או האתר שבמרכז הברית. בדרך כלל, בברית כזו היו 12 חברות, כאשר באחריות כל אחת מהחברות היה לתחזק את המקדש או האתר במשך חודש בשנה. אמפיקטיונות רבות היוו בהמשך בסיס לבריתות צבאיות ולהתפתחות של יחידות מדיניות קטנות.

[14] תודות יוון הקלסית עמק 126

[15] תודות יוון הקלסית, עמ' 126-127

[16] שלום אַפֳּאמֶיאה  היה הסכם שלום שנחתם בין האימפריה הסלאוקית לרפובליקה הרומית בשנת 188 לפנה"ס בעיר אפאמיאה בפריגיה. התנאים הקשיים שהוכתבו לאימפריה הסלאוקית סתמו את הגולל על הניסיון לשקם את האימפריה בימיו של אנטיוכוס השלישי. מנקודת זמן זאת האימפריה המשיכה לאבד מכוחה עד שחדלה מלהתקיים. מנגד, ההסכם סימן את תחילת חדירת ההשפעה הרומאית למזרח התיכון, תהליך שבסופו של דבר הוביל לסיפוחה של האימפריה כולה על ידי רומא.

[17] ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, הוצאת מגנס, ירושלים, תשס"א, עמ' 176., 186

[18] אסיה (Asia) הייתה פרובינקיה רומית ממחצית מאה השנייה לפנה״ס ועד להתפרקות האימפריה וחלוקתה לאימפריה הרומית המערבית ולאימפריה הרומית המזרחית בשנת 395 לספירה. שטחי הפרובינקיה הם חלק מטורקיה המודרנית באזור מערב טורקיה לחוף הים האגאי. בשנת 190 לפנה"ס, ניהלה הרפובליקה הרומית, מלחמה עם הממלכה הסלווקית על שליטה באזור הים האגאי. עקב תבוסת הסלווקים, הרומאים כבשו את דרום אסיה הקטנה, בשנת 133 לפנה"ס מת מלך פרגמון אטלוס השלישי ורומא ירשה את עירו ואת צפון פרובינקיית אסיה שקיבלה את שמה מיד לאחר הסיפוח.

[19] J. A. O. Larsen, Greek FederL states. 1968, pp 263-240

[20] תורכיה הקלאסית, שם,

[21] Bernstein, Richard (19 September 2005). "A Congress, Buried in Turkey's Sand". The New York Times. Archived from the original on 5 September 2012.

[22] מיתרידטס השישי , הידוע גם כדיוניסוס אופטור ("Eupator Dionysius")‏ (132 – 63 לפנה"ס) היה שליט פונטוס  (ממלכה הלניסטית בצפון מזרח אסיה הקטנה בין השנים 111 לפנה"ס – 63 לפנה"ס. נחשב אחד מגדולי מלכי פונטוס והיה מאויביה המרים של הרפובליקה הרומית.

[23] תולדות הרפובליקה הרומית, עמ' 392.

[24] הסכם סֶוְור (Treaty of Sèvres); היה הסכם שלום בין האימפריה העות'מאנית ומדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה, אשר נחתם ביום 10 באוגוסט 1920 בסוור שבצרפת. לפי ההסכם חולקה האימפריה העות'מאנית באופן רשמי בין המדינות המנצחות בהתאם לסיכומי ועידת סן רמו מחודש אפריל 1920. על פי ההסכם קיבלו צרפת ובריטניה את השליטה במרבית המזרח התיכון ובחלקים מאסיה הקטנה, ומבחינת שתי המעצמות גם יחד, הן השיגו את כל אשר יחלו לו ואשר הונצח ביניהן בסוד בהסכם סייקס–פיקו: איטליה זכתה בדרום-מערבה של אנטוליה ובכלל זה גם במרבית חופי הים התיכון, וכן במערבה של אסיה הקטנה למעט איוניה, אך האיטלקים לא היו מסוגלים לבסס את שלטונם באזור. רודוס והאיים הדודקאנסיים כבר היו בשליטת איטליה מאז 1912. יוון קיבלה את השליטה באיוניה ובעיר איזמיר באסיה הקטנה, ובמרבית תראקיה המזרחית באירופה. הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה הוקמה במזרח טורקיה וכללה גם אזורים שבהם לא הייתה אוכלוסייה ארמנית משמעותית, כמו בפונטוס ובטרבזון, אך הצבא האדום פלש אליה ב-1920 ומדינה זו צורפה לברית המועצות. עוד הוכרז על הקמת אזור כורדי אוטונומי במזרח אנטוליה אך ניסיונותיו לממש את עצמאותו דוכאו על ידי הטורקים.

[25] Darke, Diana (1986). Guide to Aegean        . M. Haag. p. 160

[26] "Xanthos-Letoon". World Heritage – The List. UNESCO. Retrieved 13 October 2010.