גילי חסקיןכתב: גילי חסקין
האימפריה הפורטוגלית, שקמה בראשית המאה ה-16 , היתה תוצאה ישירה של מסעות הגילויים שהחלו בראשית המאה ה-15.
קובץ זה, רלוונטי מאד בטיול לפורטוגל, להודו, לברזיל , לדרום אפריקה וגם למזרחה.
ראה באתר זה גם: טיול לאיים האזוריים
ראה באתר זה גם: טיול לדרום הודו
ראו קודם, באתר זה: המסעות הפורטוגלים לחקר העולם.
המהפכה בנתיבי הסחר העשירה מאד את פורטוגל; תוך מספר שנים הקימו מגלים וכובשים פורטוגלים, קיסרות שהעולם טרם ידע בהיקף. כתוצאה ממסעו ששל וסקו דה גאמה, הסחר במוצרי המזרח הרחוק ודרום מזרח אסיה, עבר מנתיבו הקודם דרך המפרץ הפרסי וים סוף לנתיב האוקייני, בו שלטה פורטוגל.
השלב הבא היה לכונן אימפריה בהודו. אדריכלי האימפריה היו קודם כל, המשנה למלך פורטוגל הראשון בהודו (Governador e Vice-Rei do Estado Português da Índia) [1], פרנשיסקו דה אלמידה (Francisco de Almeida). המשרה נוצרה מיד לאחר מסעו של וסקו דה גמה לאוקיינוס ההודי. אלמיידה, כשהיה באמצע שנות ה-50 לחייו, מונה לתפקידו על ידי המלך מנואל הראשון. הוא יצא לשליחותו ב-22 במארס 1505, בראש ארמדה של 22 ספינות ובהם 1500 חיילים וקבע קבע את מושבו בקוצ'ין. יש לציין כי במסעותיו של אלמיידה השתתף היהודי-מוסלמי- נוצרי גספר דה גמה , שהוזכר בפוסט המסעות הפורטוגלים הגדולים לגילוי הדרך להודו.
ראו באתר זה: קראלה.
אחד האירועים המשמעותיים בתקופתו ובביסוס האימפריה הפורטוגלית, היה הגעתו של צי מצרי, בפיקודו של חוסיין אל כורדי, שתקף והביס את השייטת הפורטוגלית בפיקודו של לורנצו דה אלמידה (Lourenço de Almeida), בקרב צ'אול (Chaul). דבר שהוביל לנסיגה זמנית של הפורטוגלים מהמים ההודיים[2].
ב-1506 כבשו צי פורטוגלי בפיקודו של טרישטאו דה קוניה (Tristão da Cunha) את האי סוקוטרה (Socotra) שבים הערבי[3]. באותו מסע גילה את קבוצת האיים שנקראה על שמו. בדרום האוקיינוס האטלנטי, כיום טריטוריה בריטית[4]. באותה שנה ביקר בציילון (סרי לנקה) לורנסו דה אלמיידה ואחת מספינותיו של פדרו אלוורש קברל גילתה את מדגסקר. ב-1507 נחקר חלק מהאי בידי טרישטאו דה קוניה (שהוזכר לעייל) ונתגלה האי מאוריציוס[5]. ב-1507 כבש דום אפונסו אלבוקרק (Afonso de Albuquerque; 1453-1515 ) את הורמוז (Hormuz), השער למפרץ הפרסי.
ב-1509 הפליג אלמיידה אל בומביי (האירופאי הראשון שעשה זאת) והוביל צי של 23 ספינות מלחמה ימי מול חופי דיו (Diu) . ב-3 בפברואר הוא הביס צי של הכוחות המשולבים של הסולטאן העות'מאני באיזיט השני, הסולטאן של גוג'אראט, הסולטאן הממלוכי של קהיר, הראג'ה סמוטירי קוזיקוד (קליקוט), רפובליקת ונציה, ורפובליקת רגוסה (דוברובניק) ובכך שבר את המונופולין הוונציאני על הסחר בתבלינים מהמזרח הרחוק שעבר דרך מצרים ודרך ונציה[6].
ב-1510 הועבר המרכז השלטוני לגואה. אז צורפו למדינה הפורטוגזית גם מלאקה והורמוז[7].
דמות משמעותית נוספת היתה המשנה למלך השני של הודו, דום אפונסו אלבוקרק שהוזכר לעייל. הוא היה פידאגלו (אציל) פורטוגלי, שפעולותיו הצבאיות והמנהליות הובילו להקמת האימפריה הפורטוגלית באוקיינוס ההודי ומושל הודו הפורטוגלית השני. נחשב כגאון צבאי וכאסטרטג מעולה. הוכתר לדוכס הראשון של גואה, בידי מלך פורטוגל מנואל הראשון, זמן קצר לפני מותו. (הדוכס הפורטוגלי הראשון שלא היה בן לשושלת מלוכה). ב-1510 כבש את מלאקה. הוא פתח יחסי מסחר עם סיאם, איי מולוקאס (איי התבלינים באינדונזיה) וסין. אלבוקרק ניסה ובמידה רבה גם הצליח, לסגור את כל המעברים הימיים שבין האוקיינוס ההודי לבין האוקיינוס האטלנטי, ים סוף, המפרץ הפרסי והאוקיינוס השקט, ולהפוך בכך את האוקיינוס ההודי ל-mare nostrum (בלטינית: "הים שלנו") פורטוגלי, ולעקוף את העות'מניים ואת בעלי בריתם ההודים והמוסלמים.
הפורטוגזים הקימו נקודות מסחר לחופן של טריטוריות שמעבר לים, והיו גם אזורים שבהם התבצע המסחר ישירות מסיפון הספינות הפורטוגזיות שעגנו בחופים זרים.. שטחה הכולל של האימפריה לא היה גדול מאד, כי הפורטוגלים לא נכנסו פנימה לתוך הארצות שכבשו. הם הסתפקו במאחזים צבאיים סביב מערב אפריקה והאוקיינוס ההודי. כמו כן החזיקה במזרח אפריקה במאחזים: סופאלה, מוזמביק, מומבסה, מלינדי ומוגדישו. במפרץ הפרסי החזיקה במסקט, הורמוז ובחריין; חופי הודו והמזרח הרחוק היו זרועים במאחזים כאילו וכן צילון, מלקה, סומטרה, ג'אווה וטימור. כמו כן החזיקה בחופי סין (מקאו) וביפן. חלק מהם היו ערים, כגון גואה ומקאו . בשלבים מאוחרים יותר הוקמו גם מושבות בשטח נרחב, דוגמת ברזיל. ההשתלטות הפורטוגזית הן על נתיבי שיט ומסחר והן על טריטוריות עשירות מעבר לים, הביאה לפריחה כלכלית בפורטוגל והפכו אותה למעצמה עולמית ראשונה במעלה, במאה ה-16. היתה לכך השפעה על כל העולם. כעת לא הגיעו עוד אוצרות אסיה, באמצעות וונציה וגנואה, דרך המפרץ הפרסי, ים סוף והלבנט, אלא באניות פורטוגליות, שהפליגו דרך כף התקווה הטובה. הסחר הפורטוגלי מנע מהשולטנים המצריים לשמור על מחירו הגבוה של הפלפל וחיש קל מחירו ירד ב-80%. העידן הימי החדש העביר את המסחר מהים התיכון לאוקיינוס האטלנטי.
במהרה החליפה פורטוגל את ונציה כמרכז קשרי המסחר של אירופה עם המזרח. נטוותה רשת מסועפת של מרכזי סחר חליפין, מרכזי אחסנה ומבצרים שאפשרו צבירת הון וסחורות, יחד עם הפצת השפה הפורטוגלית והדת הקתולית, במאמץ ליצירת ציוויליזציה פורטוגלית הטרוגנית ומורחבת, הן באמצעות פעילות מיסיונרית, הן דרך נישואי תערובת, ובעיקר באמצעות כוח הזרוע.
המסחר בין המרכז שבפורטוגל לבין המזרח הרחוק כלל בעיקר יבוא לאירופה של תבלינים, אבנים יקרות, מינרלים נדירים, אוצרות אומנות, מוצרי חרסינה, משי, עץ וסחורות אחרות. החשיפה למזרח הביאה גם ליבוא של חיות אקזוטיות שלא היו מוכרות באירופה, כמו פילים וקרנפים, כדוגמת הקרנף ההודי שהובא ב-1515 מהודו לחצרו של מנואל הראשון ושבה את דמיונו של צייר הרנסנאס הגרמני, אלברכט דירר (Albrecht Dürer), שיצר על פי תיאור החיה, את חיתוך העץ המפורסם שלו "קרנף".
ליסבון הפכה במחצית הראשונה של המאה ה-16, לעיר העשירה באירופה. היה זה מרכז מסחרי חשוב, שדרכו התנהל עיקר המסחר האירופי עם המזרח. בכך החל עידן חדש שבו התקיימו תהליכים האופייניים למשק גלובלי, והתאפשרו חילופי סחורות, בין שווקים ביבשות שונות ,בכמות ובמגוון שלא היו כדוגמתם עד לאותם ימים.
במהלך המאה ה-15 והמאה ה-16, נחשבה פורטוגל למעצמה אירופית, מדורגת בשורה אחת עם אנגליה, צרפת וספרד, במונחים של יכולת השפעה כלכלית, פוליטית ותרבותית. אף כי מילאה תפקיד משני בעניינים פנים-אירופיים, שאבה פורטוגל את עוצמתה מהאימפריה הקולוניאלית הימית-מסחרית רחבת הידיים שלה. מנואל הראשון היה למלך הראשון בפורטוגל שעוטר, בברכת האפיפיור, בתואר "בברכת האל, מלך פורטוגל ואלגארבש, הים משני צדי אפריקה, אדון גִינֶאָה והכיבוש, השיט והמסחר באתיופיה, ערב, פרס והודו"[8].
מבחינות רבות, נחשבה המאה ה-16 לתור הזהב של פורטוגל, ובה חלה פריחה בכלכלה, במחקר המדעי והגאוגרפי, בגסטרונומיה, בספרות ובאדריכלות (ראו, לדוגמה, גותיקה מנואלינית).
המשורר לואיש ואז דה קמואש (Luís Vaz de Camões) כתב את האפופאה המפורסמת ה"לוזיטאנים" (Os Lusíadas), בה מונצחים ההדר, האומץ וההרואיות בין שאר מופתים ומעשיות של עם של יורדי ים[9]. יצירתו היא ניסיון לתאר ולהאניש את העם הפורטוגזי, כגיבור הראוי לסיועם המסור והבלתי מסויג של האלים וליראתם, ואף למפלצות לא נותר אלא לסור מדרכם של הפורטוגזים. ביצירתו מרומם קמואש את המלחים, הלוחמים והמלכים שתרמו לבניית האימפריה ולהפצת האמונה הקתולית.
Portrait by Fernão Gomes, בשנת 1577
בעיני פורטוגל היתה לקיסרות משמעות דתית לא פחות מאשר מסחרית ויחד עם הכובשים הלכו מיסיונרים. "ממלכת קונגו" היתה הראשונה שמלכה התנצר.
מיסיונרים ישועיים, הזדנבו אחר הפורטוגזים במטרה להפיץ את הנצרות הרומית-קתולית באסיה, מאמץ שצלח באופן חלקי. גואה היתה מרכז פעולתו של גדול המיסיונרים במזרח הספרדי פרנסיסקו חאווייר (Francisco Xavier), מושב ארכיהגמון והמרכז החשוב ביותר של הקתוליות באסיה. הפורטוגלים פעלו בחבש הן כנגד המוסלמים והן מתוך רצון להעביר את תושביה המונופיזיטים לקתוליות. ניסיונות הפורטוגזים לכפות את הנצרות הקתולית גם במזרח, התבטאו, בין היתר, בכך שנוסדה בהודו, ב-1560, שלוחה של האינקוויזיציה הפורטוגלית, היא האינקוויזיציה של גואה, אשר פעלה נגד "נוצרים חדשים" (הינדים, מוסלמים ויהודים מומרים).
פורטוגל הקימה נמלים לתמיכה במסחר באזורים מרוחקים כגון גואה, הורמוז, מלאקה, קוצ'ין, איי מלוקו, מקאו ונגסאקי, בהגנה על מסחרה מפני מתחרים, הן אירופים הן אסיאתיים, השתלטה פורטוגל לא רק על המסחר בין אסיה לאירופה, אלא אף על חלק לא מבוטל מהמסחר הפנים אסיאתי, בין אזורים שונים באסיה ואוקיאניה, הודו, אינדונזיה, סין ויפן.
בזירת ים סוף, הנקודה הצפונית ביותר אליה הרחיקו הפורטוגזים הייתה העיר מאסאווה, עד שבשנת 1541, צי בפיקודו של אסטבאו דה גא\מה חדר לים סוף והרחיק עד העיר סואץ. במפרץ הפרסי, נכבשה ב-1515 הורמוז בידי אפונסו דה אלבוקרקי והוא קשר יחסים דיפלומטיים עם פרס.
עם גילוי נתיב כף התקווה הטובה למזרח, אימצו הפורטוגזים לעצמם מנהג לצרף ליווי חמוש לליסבון מהאיים האזוריים ועד פורטוגל, עבור הארמדות שבאו מהודו – ציי האוצר של הודו (ה"carreira da india"). מנהג זה התברר כחיוני במיוחד, בגלל פעילותם הערה של שודדי ים, שארבו לספינות אוצר, שאך הגיעו לאזור מהמזרח, מאפריקה ומאמריקה. במשך שנים שימשו האיים האזוריים כשער הכניסה לאירופה עבור הארמדות הפורטוגזיות השנתיות שחזרו עמוסות בסחורות מהמזרח הרחוק, ובהמשך גם עבור ההולנדים, האנגלים והצרפתים, ועל כן חשיבותם האסטרטגית.
ראו באתר זה: האיים האזוריים.
גילוי ברזיל
חצי שנה, לאחר מסעו הראשון של דה גמה, הפליג הצי השני בפיקוד פֶּדְרוֹ אַלְוָורֶז קָבַּרַל. (Pedro Álvares Cabral) ; 1467- 1520) . משימתו של קברל הייתה לייסד קשרי מסחר קבועים ולהפיץ את הנצרות בכל מקום אליו יגיע, גם באמצעות כוח הזרוע במידת הצורך על מנת להשיג את מטרתו. אופייה של המשימה הביא סוחרים פלורנטינים עשירים לתרום לציוד ספינותיו, ולכמרים להצטרף למשלחתו. המשלחת הורכבה מ-13 ספינות אשר נשאו 1,500 איש, ובין רבי החובלים היו גם בארתולומיאו דיאש וכן ניקולאו קואליו (Nicolau Coelho) אשר השתתף במסעו של וסקו דה גמה. המשלחת הפליגה מליסבון ב-9 במרץ 1500. לאחר שנפרדו מאחת הספינות אשר נאלצה לסוב לאחור עקב סערה, הפליגה המשלחת מאיי כף ורדה לכיוון דרום מערב. ב-22 באפריל הבחינה המשלחת בהר, ושמו נקרא הר פסקואל (כלומר "ההר של הפסחא"). למחרת היום, ב-23 באפריל, נחת קברל על חופה של ברזיל וב-25 באפריל עגן הצי כולו בפורטו סגורו (Porto Seguru) [10]. בגלל סטייה של כמה מעלות, גילו, כנראה בטעות, את ברזיל.
אחד ממתורגמני המשלחת היה גַסְפַּר דה גאמה, שנשבה על ידי ואסקו דה גאמה בהודו (ראו : במסעות הפורטוגלים לגילוי העולם החדש) . הם עגנו בחוף לא מוכר, שועל פי מיטב החישובים היה ללא ספק חופה של הודו. למראה התושבים שקדמו את פניהם ולמשמע שפתם, עלה בלבו של גַסְפַּר חשד שאין אלה הודים כלל ועיקר. אם כי הוא מלא את תפקידו נאמנה וסחר עמם. יחד עם ניקולאו קואליו (Nicolau Coelho) צעד גשפר על חופי הארץ החדשה שאך נתגלתה.
בשובו חזרה, פגש גספר, ליד כף ורדה, את אמריגו וספוצ'י (Amerigo Vespucci), שביקש אף הוא את עצתו. וספוצ'י מזכיר את גשפר דה גמה כאחד היועצים החשובים למסעו. גשפר חזר להודו עם ואסקו דה גמה בשנת 1502, ולאחר מכן עם פרנסיסקו דה אלמידה (Francisco de Almeida) בשנת 1505 [11].
כך או כך, מיהרו הפורטוגלים להכריז על בעלותם על הארץ החדשה, ועד שיתברר סופית אם היא הודו או לא, העניקו לה את השם "ארץ הצלב הקדוש" – טֶרָה דִי סַנְטָה קְרוּז, או " הצלב האמתי" (Vera Cruz). בטרם הספיקו להכריע סופית בין שני השמות, התברר חד משמעית כי לא מדובר בהודו, והפורטוגלים אבדו כל עניין בארץ העצומה למשך כשלושים שנה.
אגב, גַסְפַּר לא היה בשום פנים הקשר היהודי היחיד בגילוי ברזיל. יהודי בשם פֶרְנָאוֹ דֶה-נוֹרוֹנְיָה (Fernão de Noronha), הנחשב למגלה האיים הנקראים על שמו, אף הם לחופי ברזיל. המסורת מייחסת את שינוי השם מ"הצלב הקדוש", ל"ברזיל", על שם הסחר בעץ האדום (שצבעו כצבע הגחלת – Brasa בפורטוגלית – לשני היהודים המעורבים בגילויה – גספר דה גאמה ופרנדו דה נריניה. אם כי אין לכך כל ביסוס היסטורי.
יש לציין כי לא כולם מקבלים את בכירותו זו של קברל. יש המאמינים כי משלחת בראשות דוּאָרטֶה פָשֶקוֹ פרֶיירָה (Duarte Pacheco Pereira) שיצאה בפקודת מנואל הראשון, מלך פורטוגל, הגיעה כבר ב-1498 (שנתיים לפני קברל) למרניאו (marañon), בחוף הצפון-מזרחי של ברזיל.
לבסוף, לא ברור אם הגעתו של קברל לברזיל הייתה מקרית או מכוונת[12].
ראו באתר זה: תולדות ברזיל.
בזמן שספינותיו החלו לעבור דרך כף התקווה הטובה בדרכן להודו, אישר המלך מנואל הראשון לז'ואאו פרננדש, ה"חורש" (בפורטוגזית "o Lavrador"), ולאחים מיגל וגשפר קורטה-ריאל, לצאת למסע לחקור את צפון האוקיינוס האטלנטי. ב-1498 גילה פרננדש מחדש, בעקבות הוויקינגים, את גרינלנד ואת לברדור (שכונתה כך בגלל התואר "Lavrador" שהוצמד לשמו).. בשנת 1501 גילה גספר קורטה ריאל (Gaspar Corte Real) את ניו פאונלנד[13] ואדמות אחרות באזור, דמזזרח קנדה של ימינו. אפשר כי היה גם ניסיון להקים מושבות של קבע באזור, אך לא נותר כל זכר למושבה פורטוגזית כלשהי. ההתעניינות בצפון אמריקה נמוגה לאור העובדה כי זירות אפריקה ואסיה הניבו תשואה גבוהה ביותר. במחצית השנייה של המאה ה-16 רק דייגים פורטוגזים המשיכו לבקר בניופאונדלנד ולברדור, שמימיהן עשירים בדגי בקלה.
מלכי פורטוגל עשו ככול שביכולתם לשמור על סודיות בקשר לנתיבי הים. לא היה קל לאכוף זאת, מאחר ומלכי פורטוגל נאלצו לעיתים להסתמך על נוכרים כמו אמריגו וספוצ'י האיטלקי, במבצעי התגליות שלהם. עד כדי כך שמגלים שונים פנו עוד ב-1481, למלך ז'ואאו השני, לאסור על זרים, במיוחד על בני גנואה וונציה, להתיישב בפורטוגל, משום שהם נוהגים לגנוב את "הסודות המלכותיים הנוגעים לאפריקה ולאיים". הסודיות של מעצמות הים בעידן התגליות הגדולות נעשתה בעצמה בסיס להכרזות מופרזות. לימים, טענו היסטוריונים פורטוגלים, שנווטים בני עמם היו הראשונים לגלות את אמריקה, לפני מתחריהם הספרדים, אך הגילויים הללו לא תועדו. כשפיתח המלך מנואל הראשון את תכניותיו למונופול על סחר הפלפל ב-1504, ציווה שכול המידע יישמר בסוד וגזר עונש מוות על מי שישלח מפה מתאימה אל מחוץ לפורטוגל. הנושא נזכר בספר "שוגון" של ג'יימס קלאוול.
ראו באתר זה: תולדות יפן בתקופת אדו.
פרדיננד מגלן
ב-1515, מאה שנה לאחר כיבוש סאוטה, שלטו הפורטוגלים באוקיינוס ההודי. עם זאת, הפורטוגלי פרדיננד מגיאנש (Fernão de Magalhães,), המכונה 'מגלן' (Magellan) , החליט להגיע להודו בנתיב המערבי ולהקיף את העולם[14]. הוא שכנע את המלך הספרדי קרלוס החמישי בחשיבות מסעו וזה הכריז ב-22 במארס 1518, על תמיכתו במשלחתו של מגלן. הוא צירף אליו את המתמטיקאי והאסטרולוג רוי פאלירו (Rui Faleiro), שנודע כקוסמוגרף שתמך בדרך הים הדרומית-מערבית לאסיה. המלך הבטיח למגלן ופאלירו שיקבלו 20% מהרווחים, הם ויורשיהם יקבלו את השליטה על הארצות שיתגלו ואת תואר האצולה "אדלאנטדוס" (Adelantados). לאחר שנה וחצי שהוקדשה לציוד המשלחת, יצא מגלן לדרכו, עם חמש ספינות, שהיו שונות זו מזו בתפוסתן, מ-75 ועד 125 טון. האניות היו חמושות ומצוידות היטב בסחורות חליפין. באנשי הצוות, שמנה 250 איש, היו פורטוגלים, איטלקים, צרפתים, יוונים ואנגלי אחד. מאחר ולא היה קל למצוא ספרדים שיצאו למסע כה הרפתקני, בפיקודו של נוכרי. פאלירו קיבל ברגע האחרון "רגלים קרות" ולא עלה לסיפון מחשש שיפקוד אותו מזל רע. אחד הדברים המוצלחים שקרו למגלן היה צירופו של אנטוניו פיגאפטה (Antonio Pigafetta; 1491-1531), הרפתקן ונצייני, שהצטרף למסע, בעל חוש היסטורי, שרחש הערצה רבה למגלן. הוא ניהל יומן ועל פיו כתב את ספרו Primo Viaggio intorno al Mondo.
ב־10 באוגוסט 1519 יצא צי הספינות של מגלן מסביליה דרך נהר הגוואדאלקיוויר, אולם מחשש להתנכלות פורטוגלית, הם חנו כחמישה שבועות בסן לוקר דה באראמדה שבפתח הנהר. המסע כמעט בוטל, אך ב־20 בספטמבר הפליג מגלן מערבה. תחילה ניסו הפורטוגלים לעצור אותו בהוראתו של המלך מנואל, אולם מגלן הצליח לחמוק, והגיע לאיים הקנריים. משם המשיך המסע דרך איי כף ורדה, לכיוון כף סנט אוגוסטין בברזיל. ב־20 בנובמבר הם חצו את קו המשווה, וב־6 בדצמבר הם שטו מול חופי ברזיל.
ב־13 בדצמבר הם עגנו סמוך לחופי ריו דה ז'ניירו של היום, שם היו הילידים ידידותיים ומזג האוויר טוב. הצי הצטייד במצרכים, אולם התנאים הטובים גרמו להתעכבות. הם המשיכו דרומה והגיעו לריו דה לה פלטה ב־10 בינואר 1520. בעודם מנסים לחפש מעבר אל עבר האוקיאנוס השקט. מסיבה לא ברורה, החליט מגלן להעביר כמה חודשים בפטגוניה.
מגלן שרד שני מבחנים גדולים. הראשון שבהם נוגע לפיקוד. כאשר עגן בפורטו סאן חוליאן (San Julian) שבפטגוניה, התמרדו נגדו שלושה אדמירלים (של האניות קונספסיון, סן אנטוניו, וויקטוריה). כנראה שכבר בראשית המסע הם זממו לחסל אותו.
מגלון שמצא תמיכה רק באנייה שלו (טרינידד) וב"סנטיאגו", הקטנה שבין החמש, הצליח בערמומיות, באומץ ובגבורה, להתגבר על המרד ולהעניש את האדמירלים המורדים. אחד מהם הוצא להורג, אחר ניטש עם הכומר שלו והייתר זכו למחילה, משום שהיו נחוצים.
כעבור זמן מה נטרפה האנייה "סנטיאגו", בעת שסיירה לאורך החוף. בכניסה למצרים מרד הנווט של "סאן אנטוניו", אסטבאו גומז Estêvão Gomes) , פורטוגלי אף הוא, שהיה ממורמר על שמגלן לא מינה אותו לקפטיין, כבל את הקברניט שלו באזיקים והוביל את האנייה, חזרה לספרד[15]. תקלה נוספת, שגרמה למגלן הלם, היה מיעוט המטען שנשאו האניות. כאשר מגלן פרק את מטען הספינות בפורט סן חוליאן, גילה שהספקים בסביליה רימו אותו. במקום להעמיס על האניות צידה לשנה וחצי, ציידו את הספינות לששה חודשים בלבד וזייפו את המסמכים (האם פעלו בשירות הפורטוגלים?). למרבה הצער, התרמית התגלתה בחוף הפטגוני הצחיח, שהיה דל מאד בעצים ובמים מתוקים[16]. שם מצא מגלן עקבות גדולים של רגלים (כנראה רגליהם המחותלות של בני הטהואלצ'ה) וכינה את המקום "פטגוניה", על שם המפלצת האגדית "פטגון" Patagon)".
ראו באתר זה: פטגוניה.
מבחן שני נוגע לימאות: חציית המצר הצר, העקלקל והסוער ביותר מבין המצרים המחברים שני מקווי מים גדולים, שלימים נקרא על שמו "מיצר מגלן". בתחומי המצר איים רבים וגדותיו תלולים, מבותרים ומפורצים. המעברים היו מפותלים מאד, עם אין סוף מפרצים ונהרות מוליכי שולל. השיט בו קשה, הן בשל המבנה המפותל שלו, והן בשל האקלים הסוער השורר בו ברוב ימות השנה. הוא חצה את המצר שאורכו כ-600 ק"מ (ורוחבו נע בין 3 ל-30 ק"מ.), ב-38 ימים. תחילה קרא לו מגלן בשם "מצר כל הקדושים" (Estreito de Todos los Santos), על שם "ליל כל הקדושים" (2 בנובמבר), שחל במהלך חציית המצר[17].
לאחר הצייה הקשה של המצרים, הגיע מגלן לים שקט יחסית והעניק לו את השם "האוקיינוס השקט" (Pacifico). על פי העדות הטובה ביותר שהיתה בידו, ציפה לחצות את האוקיינוס, שהגיאוגרף והאסטרונום היווני פטולומאוס[18] כינה "המפרץ הגדול", בשבועות מעטים בלבד. כל האומדנים המוסמכים שמגלן ראה, או שיכול היה לדעת עליהם, היו פחותים ב-80% מגודלו האמיתי של האוקיינוס השקט. עבור מגלן, גודלו של האוקיינוס השקט, היה הפתעה מייסרת וזו היתה גם תגליתו הגדולה ביותר. באוקיינוס זה שט 110 ימים מענים עד לאי מריינה (Mariana) שבצפון האוקיינוס השקט, במיקרונזיה של היום.
ראו באתר זה: ראו באתר זה: טיול לפלאו שבאיי מיקרונזיה.
.
הם שהו שם שלושה ימים בלבד, הצטיידו באורז, בפירות ובמים מתוקים. כעבור שבוע הגיעו לחופו המזרחי של האי סאמר שבפיליפינים, בקרבת מיצר לייטה (Leite). וב־16 במרץ הגיעו הספינות לאי הומונהון שבפיליפינים של היום, כאשר על סיפונן נותרו 150 אנשי צוות. מגלן הצליח לתקשר עם הילידים בעזרת מתרגם מלאי שלקח איתו למסע. הם החליפו מתנות עם הראג'ה של לימסאווה, שהוביל אותם לאי סֶבּוּ,. הראג'ה הומאבון של סבו (Sebu) העמיד פנים שהתנצר ושכנע את מגלן לכרות עמו ברית נגד שליט מאקאטן (Macatan). מגלן הצטרף בפחזות, לקרב בין השליטים המקומיים ובו הוא נפצע מחיצים מורעלים ב-27 באפריל 1521 . כך קרה שהספן ששרד אוקיינוסים ומרידות, הסתבך בקטטה בין מקומיים ונהרג בה.
הפיקוד עבר לידי רב החובל חואן סבסטיאן דל קנו (Elcano). האניה "קונספסיון" שניזוקה ולא היתה בעלת ערך, הועלתה באש. האנייה "טרינידד" נמצאה בלתי כשירה להמשיך את המסע מערבה ופנתה לאיי הודו המזרחית. רק "ויקטוריה", המשיכה בנתיב המערבי סביב כף התקווה הטובה. לפגעים המוכרים כמו רעב, סערות וצפדינה נוספה איבת הפורטוגלים. כשירדו מלחיו של אלקנו לרכוש צידה באיי כף ורדה ב-8 בספטמבר 1522 , אסרו השלטונות שם מחצית מהם. אלקנו חזר לסביליה שבספרד, ב-16 בספטמבר 1522, כשברשותו ספינה אחת ו- 18 אנשי צוות בלבד. הקפת הארץ הראשונה ארכה 1,100 יום[19].
על פי כל קנה מידה, מעללי הגבורה של מגלן וממשיכו דל קנו, עולים על אלו של קולומבוס, וספוצ'י ואפילו על דה גאמה. הוא התמודד מול סערות גדולות יותר, חצה אוקיינוס גדול יותר, התמודד עם דרכים מטעות יותר וצוות מלחיו היה מרדני יותר. פיגאפטה כותב עליו: "הוא היטיב לסבול רעב יותר מכול השאר והיטיב להבין יותר מכול אדם אחר בעולם את הניווט בשיטת החישוב העיוור ואת הניווט על פי גורמי השמים. איש לא ניחן בכישרון כמוהו ובלהט כמוהו, ללמוד איך להקיף את העולם. מה שכמעט עלה בידו להגשים".
ראו באתר זה: פרדיננד מגלן
ישנם היסטוריונים הטוענים כי מלחים פורטוגלים הם האירופים הראשונים שגילו את יבשת אוסטרליה, ואלה הפליגו מבסיסי המוצא שלהם המפוזרים במזרח אסיה. טיעוניהם מבוססים על מפות פורטוגליות מאותה התקופה, אך נתונים במחלוקת.
העידן האימפריאלי בפורטוגל גופא.
המסחר התרכז בליז'בואה ועושר רב זרם אליה. רבים התעשרו, גם מרכושם של היהודים שגורשו ב-1497. ההתעשרות הפתאומית, שלא באה מגידול הייצור, הולידה במהירה בעיות חמורות בכלכלה ובחברה.: חיי מותרות, פערים חברתיים, אינפלציה, ירידת ערך העבודה, שחיות. איכרים נטשו את אדמותיהן ועברו לערים, שם חשבו שהעושר מצוי. עבדים שחורים הובאו לפורטוגל לעבודת כפיים ובאמצע המאה ה-16 עשרה אחוזים מתושבי ליז'בואה היו שחורי עור מאפריקה. האוכלוסייה התדרדרה בעקבות הגירתם של רבים לברזיל ואיי האוקיינוס האטלנטי ורבים נספו במסעות. ההתעשרות הקלה לוותה בבזבוז וכבר בימי ז'ואן השלישי (1521-1557), נותר מצב פרדוכסלי – כמו בספרד – שהיתה בעלת מכרות הכסף והזהב באמריקה – מדינה בעלת משאבים אדירים מבחוץ סבלה מגירעון מתמיד ותקציבה היה ריק.
בדומה לספרד, ובניגוד למתחרות הפרוטסטנטיות (אנגליה והולנד), פורטוגל לא הפנתה את משאביה הכלכליים לפיתוח התעשייה ולא השכילה לייצר עושר למשך תקופה ארוכה. ימי השפע הגדול היו ימים של פריחה לתרבות, לספרות ולתיאטרון, לאמנות ולארכיטקטורה, כוללה סגנון העיטורי המנייריסטי המכונה "מנואלי". אך התפתחות זו נבלמה עקב הריאקציה הקתולית. המלך ז'ואן השלישי הכניס לפורטוגל את האינקוויזיציה (1531) וב-1540 נכנסו לפורטוגל גם הישועים ובמהירה היו למעצבי החינוך.
ראו באתר זה: הישועים.
אווירת ההומניזם והרנסנס הוחנקה בהדרגה ועל המדינה השתלטה האדיקות החשוכה של הישועים.
ראו גם, באתר זה: תולדות פורטוגל .
קשה להתייחס לתקופה זו בפורטוגל, מבלי להתעכב מעט על גורלם של היהודים.
בניגוד לגירוש יהודי ספרד בשנת 1492, לא היה תהליך מקביל של "גירוש" בפורטוגל הסמוכה. כשני שלישים מיהודי ספרד, שנדרשו לעזוב את בתיהם בגירוש, נמלטו לפורטוגל הסמוכה. מלך פורטוגל ז'ואאו השני, אישר ליהודי ספרד להיקלט בפורטוגל למשך שמונה חודשים, תמורת תשלום כופר.כנראה שלמעלה ממאה ועשרים אלף מיהודי ספרד עברו לפורטוגל. רובם לא עזבו בתום שמונת החודשים שהוקצבו להם, אלא נותרו בפורטוג, כחלק מהקהילה היהודית המקומית.
בשנת 1496 חל המפנה. מנואל הראשון, ביקש להינשא לבתם של המלכים הקתוליים מספרד, פרננדו השני ואיזבלה. אלו הציבו בפניו תנאי לנישואין: גירוש כל היהודים מפורטוגל. הוא נענה לדרישתם, וב-5 בדצמבר 1496 הוא הוציא צו גירוש ליהודי המדינה. לאחר מספר חודשים, החליט המלך להחליף את הגירוש בטבילה כפויה לנצרות. במהלך חודש אפריל של אותה שנה הובאו היהודים למרכזי הערים, בתואנה כי ספינות מחכות להם בנמלים על מנת להוציא אותם מן הארץ, אך שם, בכיכרות הערים התבררו ממדי ההונאה, במסגרת הטבלה כפויה הותזו עליהם טיפות מים שקודשו בברכת כהן דת, ההטבלה הכפויה לוותה במחזות קשים וקורעי לב, בעיר ליסבון נכלאו רבבות יהודים במחנה האשטאוש במטרה לנצרם. אותם אנשים שלא הגיעו להטבלה בהסכמה הובאו בכוח ונערך בהם טקס ההטבלה. בכך הוכרו יהודי פורטוגל על ידי המדינה כנוצרים, וחויבו על פי חוק המדינה בכל חוקי הנצרות.
על פי חוקי המדינה, נוצרים שהוטבלו, אף אם בכפייה, מחויבים היו לחיות חייהם כנוצרים. אם הוכח כי כפרו בנצרות, כלומר האמינו או עסקו בדת אחרת, כדוגמת היהדות, או לחלופין בכישוף ועבודת אלילים, היה עונשם כבד מנשוא, לעתים קרובות מוות בעינויים. החקירה והעונשים הכבדים בוצעו על ידי בית המשפט של האינקוויזיציה, שהייתה ידועה לשמצה באופן התנהלותה האכזרי.
מבחינה חוקית לא נותרו בפורטוגל יהודים, משנת 1497. חלק מהיהודים לשעבר הפכו לנוצרים לכל דבר ונטמעו באוכלוסייה הפורטוגזית. חלק אחר, התנהגו כלפי חוץ כנוצרים, היו למעשה אנוסים, שימרו בסתר את זהותם כיהודים ואת דיני הדת היהודית כפי יכולתם, ונישאו בינם לבין עצמם, בעוד כלפי חוץ התנהגו כנוצרים. חלקם הכריזו בגלוי על זהותם, בסוף המאה ה-20.
העוינות כלפי היהודים שהמירו בכפייה את דתם לא פסקה. כעשר שנים לאחר ההטבלה בכפייה, ב19 עד 21 בחודש מאי 1506, נרצחו כארבעת אלפים יהודים שהוטבלו לנצרות, בפוגרום אדיר ממדים ואכזרי בעיר ליסבון.
הערות
[1] "מושל ומשנה-למלך של המדינה הפורטוגזית של הודו") . בתקופה בה הייתה פורטוגל מונרכיה, הוענק לבני אצולה ששירתו כמושלים התואר "משנה למלך" (Vice-Rei). הנוהג פסק רשמית ב-1774, אך הוענק לעתים עד 1835
[2] Sreedhara Menon.A,A Survey of Kerala History(1967),p.152. D.C.Books Kottayam
[3] סוקוטרה נמצאת כ-350 ק"מ דרומית לתימן וכ-250 ק"מ מזרחית לסומליה. האיים הם סולטנות המנוהלת על ידי תימן. שטחו של האי המרכזי הוא 3,650 קמ"ר והאיים האחרים הם קטנים וחלקם אינם מיושבים. בשנת 2008 הוכרז הארכיפלג כאתר מורשת עולמית.
[4] British overseas territory of Saint Helena, Ascension and Tristan da Cunha
^ Bailey W. Diffie and George D. Winius, Foundations of the Portuguese Empire, 1415–1580, University of Minnesota Press, 1977, p. 240-242
[6] Guilmartin, John E. (1995). "The Military Revolution: Origins and First Tests Abroad". In Rogers, Clifford J. The Military Revolution Debate: Readings on the Military Transformation of Early Modern Europe. San Francisco: Westview Press. pp. 299–333.
[7] ב-1752 קיבלה מוזמביק הפורטוגזית מעמד נפרד, ומ-1844 התרכז הממשל הפורטוגזי בהודו רק במלבר (החוף הדרום-מזרחי של תת-היבשת ההודית מגואה לקוצ'ין), תוך מתן מעמד נפרד להאחזויות האחרות של פורטוגל באזור, מקאו, מזרח טימור וסולור שבאינדונזיה.
[8] . בפורטוגזית: Pela Graça de Deus, Rei de Portugal e dos Algarves, d'Aquém e d'Além-Mar em África, Senhor da Guiné e da Conquista, Navegação e Comércio da Etiópia, Arábia, Pérsia e Índia.
[9] . הלוזיטאנים היו שבי קלטאיברי שהיה דומיננט בפורטוגל ובאקסטרמדורה, עד הכיבוש הרומאי. ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, הוצאת מאגנס , ירושלים, עמודים 197 -202,
[10] קברל הבין כי חבל הארץ אותו גילה נמצא ממזרח לקו האורך ששורטט בחוזה טורדסיאס, ושיגר את אחת מספינותיו חזרה לפורטוגל עם החדשות המסעירות. מתוך אמונה שגויה כי האדמה אותה גילה היא אי, קרא קברל למקום "האי של ורה קרוש" (אי צלב האמת) והשתלט עליו באמצעות הקמת צלב וקיום טקס דתי
[11] בשנת 1510 השתתף במשלחת הפורטוגלית שיצאה נגד קוזי'קוד, וייתכן שבמסע זה מצא את מותו. מקורות אחרים טוענים שמת בפורטוגל.
[12] יש הסוברים כי קברל לא הגיע לברזיל בשגגה כאשר ניסה לנווט סביב כף התקווה הטובה, סברה חלופית טוענת כי קברל הפליג עם משימה סודית לגלות אדמות חדשות במערב, כתגובה לטענות ספרדיות שמשלחות מטעמם ביקרו בחופי ברזיל ביולי ובנובמבר של שנת 1499, וחשש שהספרדים יבקשו לפתוח מחדש את חוזה טורדסיאס וידרשו ריבונות על כל אזורי דרום אמריקה. קשה לאמת או להפריך את ההשערה הזאת, כי הארכיונים נשרדפו ברעידת האדמ ההגדולהשפקדה את ליסבו בשנת 1755.
[13] הוא היה בנו של ז'ואאו ואז קורטה-ריאל (João Vaz Corte-Real), שגילה ב-1472 את אדמות Terra Nova dos Bacalhaus (מילולית: ארץ חדשה של דגי בקלה) ולאות הוקרה קיבל אדמות האי טרסיירה שבאיים האזוריים. יש הטוענים שחבל ארץ זה הוא ניופאונדלנד דהיום, אחרים סבורים שמדובר בגרינלנד. אם כי קשה לאמת זאת, כיוון שההקפדה של הפורטוגזים על סודיות תגליותיהם הביאה לכך שנותרו מעט ראיות בעניין זה.
[14] . החל מגיל 12 שרת בחצר המלוכה של ז'ואו השני בליסבון, שם השלים את חינוכו, התעניין בייחוד בגאוגרפיה ובאסטרונומיה, וקיבל הכשרה כלוחם וספן. בשנת 1505 נשלח להודו בהפלגה שנועדה להביא לשם את המשנה למלך פרנסישקו דה אלמיידה, כמו גם לייסד בסיסים צבאיים לאורך הדרך (באותן שנים, בניין הכוח של האימפריה הפורטוגלית באוקיינוס ההודי היה בעיצומו). במהלך המסע הם היו מעורבים גם בלחימה בטנזניה של היום. ב־1506 השתתף במשלחת שהפליגה לאיי הודו המזרחית כדי לחקור את "איי התבלינים" (איי מלוקו שבאינדונזיה של היום). ב־1510 הפך לרב חובל, אולם בגלל הפלגה ללא רשות, הודח, והוחזר לפורטוגל. ב־1511 נשלח למרוקו, שם נפצע בעת קרב נגד הכוחות המוריים, על כך זכה במדליות. אולם הוא הואשם בסחר בלתי חוקי עם המורים המוסלמים. כמו כן, הסתכסך עם אלמיידה בגלל חופשה שלקח ללא רשות מהצבא ואלמיידה שלח לחצר המלוכה דו"ח שלילי עליו. עקבות כך החליט המלך מנואל הראשון לוותר על שירותיו החל מה־15 במאי 1514, ללא מתן קצבה ראויה כפי שהיה מקובל באותה תקופה לתת לפצועים במעמדו. מגלן עירער ובקשתו נדחתה, אולם הוא שוחרר משבועתו למלך, והותר לו להציע את שירותיו לכל מי שיחפוץ. בתגובה החליט מגלן לוותר על אזרחותו הפורטוגלית, ולעבור לעבוד בשירות ספרד. הוא החליף גם את שמו לפרננדו דה מגלאנס (Fernando de Magallanes).
[15] . אסטבאו גומז (1483-1538), המוכר יותר בשמו הספרדי Estevan Gómez, היה קרטוגרף ונווט, בשירות ספרד. הוא שב לספרד במאי 1521. בשנת 1524 יצא לנובה סקושה ((Nova Scotia של ימינו והדרים משם לאורך החופים של מיין. ככל הנראה, נכנס לנהר האדסון (Hudson) והגיע לניו יורק של ימינו . בזכות מסעו, שירטט דיוגו ריבריו מפה של החוף המזרחי של אמריקה, בדיוק רב.
[16] ordon Miller, Voyages: To the New World and Beyond, p. 30, University of Washington Press, First American edition, 2011
[17] המצר כולו נמצא בתחומי צ'ילה, אך משמש כנתיב שיט בינלאומי והמעבר בו פתוח לכל מדינה. עד פתיחתה של תעלת פנמה ב-1914, היה מיצרי מגלן המסלול העיקרי לספינות קיטור ששטו מהאוקיינוס האטלנטי אל האוקיינוס השקט. מיצר זה נחשב לעתים קרובות כדרך הבטוחה היחידה לעבור בין האוקיינוסים מאחר שמעבר דרייק, המעבר בין כף הורן (הקצה הדרומי של דרום אמריקה) ואנטארקטיקה ידוע לשמצה במזג אוויר סוער והבלתי צפוי שבו. כמו כן צפים בו קרחונים רבים שעלולים לסכן ספינות. אוניות מפרש, לעומת זאת, בחלקן בגלל רוחות משתנות וזרמים במיצרים, העדיפו בדרך כלל את מעבר דרייק, שכן היה להן מקום רב יותר לתמרון. היום הוא משמש בעיקר לתנועה ימית מקומית של ספינות מצ'ילה ומארגנטינה.
[18] פְּתוֹלָאמָיוּס קְלָאוֹדִיוּס (ביוונית: Κλαύδιος Πτολεμαῖος, 83–161, המוכר בקצרה בשם תַלְמַי, היה מתמטיקאי, גאוגרף, אסטרונום ואסטרולוג יווני. תלמי חי במאה השנייה לספירה (85 – 165 לערךבאלכסנדריה שבמצרים (באותה עת פרובינקיה רומית) ונחשב כאסטרונום החשוב ביותר בעת העתיקה.
[19] Bergreen, Laurence (14 October 2003), Over the Edge of the World: Magellan's Terrifying Circumnavigation of the Globe