אומנויות הבמה באי באלי שבאינדונזיה

אומנויות הבמה הבאלינזיות

כתב וצילם: גילי חסקין

תודה ליובל נעמן על הערותיו.

ראו באתר זה: באלי – מבט כללי. באלי – אומנויות הבמה.. התרבות הבלינזית, הדת הבאלינזית; קרב תרנגולים בבאלי ; הזהות הבאלינזית

ראו גם: כתבתו של ניסו קדם: גן העדן האבוד.

לאלבום תמונות מבאלי.

להרצאה על אינדונזיה ראה: אחדות בתוך פירוד.

חדש: סרטון יוטיוב, מתמונות שצילמתי בבאלי

האי באלי שבאינדונזיה, נחשב למעבדה האנושית המרוכזת ביותר בעולם, לבטח הנחקרת ביותר. טיול לבאלי נחשב לגולת הכותרת של טיול לאינדונזיה. החוויה האנתרופולוגית שבאלי מציע, מורכבת בעיקר מחוויה דתית ומחוויה תיאטרלית המשולבת בה. קשה להפריד בין הדת לבין הבמה. אומנויות הבמה של באלי אינן עומדות בפני עצמן אלא כחלק מהאירועים הדתיים.

ראו מאמר זה, ערוך אחרת, במגזין Gotravel: "כל העולם במה".

בחלק ניכר מהאירועים התיאטרליים, החל מריקוד המסכות, דרך הבארונג והראנגדה ועד לקצ'אק (ראו להלן), כמעט תמיד, נכנסים המחוללים לטראנס.

ראו באתר זה: אירועי טראנס

ריקוד

הריקוד הוא חלק חשוב בחיים הבאלינזיים. האומנים וחוקרי הפולקלור, בריל דה זואטה (Beryl De Zoete) וולטר שפיץ (Walter Spies), התבטאו כבר ב- 1938, כי "הריקוד תופס מקום מרכזי בכל שלבי חייו של אדם, מילדות עד מוות". בכל האזור שמבורמה דרומה, נראים קווים דומים של ריקוד. המחול המזרח אסייתי עובד על אגן נמוך – קשור לאדמה, בעוד שהריקוד המערבי, כאילו שואף להגיע לשמים; להינתק מהאדמה (המקום היחידי באסיה המרכזית בו הריקוד עובד על אגן נמוך הוא בצפון הודו; ריקוד שהשפיע על הפלמנקו האנדלוסי, דרך הצוענים שהגיעו מהודו). הריקוד הבאלינזי מאופיין במגוון של מסיכות, חספוס, ומשהו בלתי יציב במקצב. לעתים מתפרץ, לעתים קפוא. ריקוד זה הוא גלגול של ריקוד הודי ושילוב של אלמנטים זרים.

המוּדְרוֹת (תנועות מקודשות)[1] פשוטות יותר שפת הידיים פשוטה יותר. לעומת זאת, בקראלה שבדרום הודו, מבחינים בשפת ידיים של למעלה מ- 450 סימנים ושפת פנים עשירה. בבאלי, במודרות או מחוות הידים, אין אימז'ים קונקרטיים. הם בעיקר מופשטים ודקורטיביים. הגברים רוקדים עם רגליים מפושקות, כפות רגליים פונות החוצה, ואצבעות מורמות. הם על פי רוב לובשים סרונגים[2] ופלג גופם העליון עירום בדרך כלל. שימוש רב בצעיפים. מקור תנועות העיניים בקראלה שבהודו, שם הגיעה לשיאה באומנות הקתאקאלי (Kathakali). הברכיים כפופות והראש מוטה. סימן לצניעות. התנועות מחקות את החיים ולא בהכרח מביעות איזו משמעות. פעמים רבות הלהקה מורכבת מגברים, חלקם מופיע בתפקידי נשים. תפקיד הלהקות הוא הופעה בכנסים דתיים ושירות קהילות, שאין להן קבוצות משלהן. בריקוד הבאלינזי, כמו ב'קומדיה דל'ארטה' (Comedia Del Arte) האיטלקית, יש אימפרוביזציה. כמו בקומדיה דל'ארטה גם כאן, המסכות קובעות את התפקיד.

ראו באתר זה: קומדיה דל ארטה

במחול משתמשים בצעיף. תפקידו, כמו המסכה ביפן, כמו המניפה בספרד. לעתים מסתתרים אחריו, לעתים משמש להביע רגש. הוא כלי אוניברסאלי להביע דברים מופשטים.

קיים טשטוש מושגים בין ריקוד לבין תיאטרון שמבוצע בריקוד.

תיאטרון

התיאטרון הבאלינזי נקרא 'וויאנג' (Wayang), שמקורו בג'אווה. וויאנג היא אחת מפסגות התרבות האינדונזית. מסורות וויאנג כוללות משחק, שירה, מוזיקה, דרמה, ספרות, ציור, פיסול, גילוף ואומנויות סמליות. המסורות, שהמשיכו להתפתח במשך יותר מאלף שנים, הן גם מדיום למידע, הטפה, חינוך, הבנה פילוסופית ובידור, על אחת כמה וכמה בתקופה בה לא היו כמעט יודעי קרוא וכתוב, אך גם במשטר הרוצה להנחיל ערכים. וויאנג הוא המונח הג'אוונזי ל"צל" או "דמיון".

יש כמה סוגים של וויאנג. תיאטרון בובות הוא וויאנג גולק (Wayang Golek). זהו מופע של בובות מעץ, שם המפעיל מכניס יד אחת מתחת לבגדי הבובה ומזיז את הראש וביד אחרת את מוטות הידיים. וויאנג אורנג (Wayang Orang) הוא תיאטרון של שחקנים, עם מסיכות או בלעדיהן. וויאנג טופנג (Wayang Topeng) היא דרמת ריקוד במסכות, המתבססת על סיפורים ממקורות רבים. כל הצורות הללו צמחו מן וויאנג קוליט (Wayang Kulit). זה תיאטרון צלליות. דמויות שטוחות מעור בופלו, הצבועות בצבעי אדמה. יש גם בובות הצבועות בזהב, שחור ולבן. הנשים קלות מהגברים. דמויותיהן רזות, הראש והכתפיים מושפלים. הצלליות מסמלות את העולם המיסטי.

את התיאטרון מפעיל דלנג (Dalang), שהוא פקיד מכובד בקהילה. המפורסמים שבהם מפליאים בלהטוטים. זהו תפקיד גברי. הדלנג יכול ללמוד את התפקיד מאביו, או בבתי ספר בג'וג'קרטה. לפני ההצגה הוא מקריב מנחה לאלים, מעלה קטורת ומברך את הערב, מבקש להתרחק מהבית, מגן על האנשים שבאו לשמוע. הדלנג מעביר גם מסרים ולעתים משמש כלי בידי אינטרסנטיים. כשהוחל משטר צבאי, אסרו השלטונות את הופעות התיאטראות. לעתים הממשלה מעבירה מסרים דרך הדלנג. בג'אווה, הקהילה חייבת לבוא להופעות מעין אלו, אחרת לא תהיה לפרט הגנה מפני הרוחות הרעות. בבאלי יש לפרט יותר אפשרויות להתגונן מפני הרוחות הרעות. בהצגה מופיעות הרבה בובות (לעתים 300). דמות שהופיעה כבר, תופיע שוב כבובה חדשה. הדמויות מהאפוסים ההינדואים מופיעות בכל מקום. הסצנות המפורסמות ביותר לקוחות מהאפוסים ההינדואים הגדולים: המַהָאבְּהָארַטַה,[3] ובעיקר הראמאינה.[4] פופולארי מאד הוא הפנג'י (Panji). זהו אפוס על הנסיך פאנג'י אסמורו בנגון, המאבד את זוגתו צ'נדרה קיראנה. הדמויות עוברות שינויים עם הזמן. ניכרים בהן יותר ויותר קווים אירופאים. מצד ימין מופיעות הבובות הטובות ומצד שמאל מופיעות הבובות הרעות.

בבאלי ההצגה קצרה יחסית, אורכת כשעתיים וחצי או שלוש. בג'אווה ההופעה ארוכה הרבה יותר. [מ- 20:00 עד 24:00 מציגים את מה שעומד לקרות בסיפור. לאחר הצגת הבעיה, מוצג האירוע שיועלה. אחריו מופיע הגיבור. בין 24:00 ל- 03:00 קורה משהו אחר: הגיבור נתקל בבעיה ועושה מדיטציה. אנשים בקהל מנצלים זמן זה לשינה בטוחה ומוגנת. בשעה 03:00 המדיטציה מסתיימת. הקהל מתעורר לאחר שהגיבור קבל תשובה כיצד לפתור את הבעיה.

אין ניצחון מוחלט של הטוב על הרע. הדלנג מדבר אל תיבת תהודה, שמסתירה לו את העיניים. לא רואה מה עושה. לעתים נמצא במצב תודעה אחר. וויאנג קולייט מוצג בבאלי לעתים קרובות; בכל הזדמנות. אפשר להזמין וויאנג בכל 35 יום. אפשר להזמין וויאנג לכל טקס של חתונה, לידה או מוות. פעמים רבות מזמין את ההצגה הבאנג'ר (Banjar), דהיינו, הקהילה המקומית, כדי להתאסף יחדיו. הבובות הן רכוש הבאנג'ר. מוזמנות מייצרן בובות. הם הולכים להצגות שוב ושוב, בגלל ההיטהרות ובגלל המדיטציה. בג'אווה ההצגה היא בשפת ג'אווה העתיקה, קאווי (Kawi) שאיש כיום אינו מבין. בכל הצגה רק הליצנים מדברים בשפה שאנשים מכירים (כמובן שהדלנג מדבר). הדלנג בבאלי מדבר בשפה הג'אוונזית העתיקה. כאשר הליצנים מגיעים הוא מדבר בשמם באלינזית. הקאראוז (Karagöz) תיאטרון הצלליות הטורקי[5] הגיע לטורקיה מאינדונזיה, מהודו, אולי מסין, באמצעות סוחרים מוסלמים.

קצ'אק

קצ'אק (Kechak) הוא "ריקוד קוף" פופולרי. כאשר אדם מרכזי, במצב של טראנס, מתקשר עם האלים או האבות. מסביב נמצאת מקהלת גברים החוזרים בריתמוס קולני "קצ'אק, קצ'אק, קצ'אק", הקריאות, המביאות אותם למצב של כמעט טראנס, נתנו לריקוד את השם. הריקוד ידוע באינדונזיה בשם Tari Kecakilolahhe. מקורו בריקוד טראנס שנקרא 'סנגיאנג' (Sanghyang). ראו להלן.

הריקוד מספר את אפוס הראמיאנה, עת סיטה ניצלה מארץ השדים, בעזרת צבא של קופים. הריקוד כפי שהוא, הינו יצירה חדשה, שטופחה בבאלי בראשית שנות ה-30' של המאה ה-20', על ידי המוזיקאי והצייר הגרמני וולטר ספיץ (Walter Spies), בשיתוף עם רקדן באלינזי מפורסם ווינג לימבק (Wayan Limbak).

סָנְגְיָאנְג דֶדָארִי (Sanghyang Dedari) 

ריקוד המלאכים הקדושים. נחשב לריקוד הטראנס היפה ביותר. מורכב מ'סאנג' (Sang), שהוראתו "אדון", ומ-היונג (Hyong), שמשמעו "אל". נערות צעירות רוקדות במחול גירוש שדים, כשברקע מקהילת גברים ונשים בשירת הודיה. הרקדנים הם קרובים של עובדי המקדש ופעמים רבות אין להם מקצוע עצמאי. בסוף הריקוד הם צועדים על פחם בוער.

לגונג (Legong) 

לגונג הוא ריקוד באלינזי, בו מככבות שלש רקדניות, בגילאים שבין שמונה לגיל העשרה (אם כי כיום מציגים לתיירים גם רקדנים מקצועיים מבוגרים). זהו איננו ריקוד טראנס, אלא ריקוד הדורש מיומנות פיזית מסוימת, בעיקר שליטה מקסימלית באצבעות ובכפות הרגליים. הנערות מתלבשות בבד משי עדין וחובשות כובעים מיוחדים. הריקוד נחשב ליפה ולנשי ביותר מבין הריקודים הבאלינזיים. בשל דרישות הריקוד, הנערות מחונכות ספרותית ופיזית מגיל חמש ומגיעות למיומנות גבוהה.

הרקדניות אינן מדברות או שרות. קווי הסיפור מועברים על ידי מקהילה המלווה על ידי תזמורת גמלאן. מעמדן של הרקדניות גבוה ובדרך כלל היו נישאות לבני משפלת המלוכה, או לסוחרים עשירים. הריקוד נוצר בראשית המאה ה-19', כשעשוע לבני האצולה. האגדה מספרת על הנסיכה סוקאווטי (Sukawati), שנפלה למשכב וחלמה שהיא רוקדת עם שתי נערות למוסיקת הגמלאן. לפיכך יצרה את הריקוד הזה. יש הטוענים שמקורו בריקוד הטראנס  סאנגיאנג דדרי (Sanghyang Dedari).

מוכרים חמישה עשר סוגים של ריקוד לגונג. אורך המופע, התנועות והנושא שונים מאחד לשני. כמה מהם יכולים להימשך שעה שלמה.

לדוגמא: לגונג קראטון  (Legong Kraton) מספר סיפור שנלקח מתוך אגדות ג'אוונזיות על הנסיך פאנג'י, שציפור הזהירה אותו מפני סכנת מלחמה. הוא התעלם מאזהרותיה ונפל בקרב.

בארונג וראנגדה

בארונג הוא יצור ודמות דמויי פנתר במיתולוגיה הבאלינזית של באלי. הוא מלך הרוחות, מנהיג צבאות הטוב והאויב של ראנגדה, מלכת השדים והאם של כל שומרי הרוח במסורות המיתולוגיות של באלי. הקרב בין בארונג לראנגדה מופיע בריקוד כדי לייצג את הקרב הנצחי בין טוב לרע. גם זה סוג של ריקוד טראנס. פעמים רבות מתקיים במסגרת חגיגה העורכים לכבודו של מת. המקור הפולקלוריסטי איננו ברור. ראנגדה (Rangda), שהוראתה היא "אלמנה", היא מכשפה איומה. היא מנהלת קרב טקסי עם מפלצת מלבבת, הנקראת בארונג (Barong) שנגזר מהמונח המקומי Bahruang, המקביל היום למילה האינדונזית Beruang שפירושה "דוב".

בדרמה, הנבנית בצורה של ריקוד מסיכות, מופיעה המכשפה, המצוירת כאלמנה זקנה ובלה, כזונה וכטורפת ילדים, כדי לזרוע מגיפה ומוות על פני הארץ. את הראנגדה רוקד רקדן בודד, והיא יצור מכוער ונתעב. הראנגדה נתקלת בהתנגדות של המפלצת, הבארונג, המצוירת כמעין הכלאה שבין דב מגושם, כלב טיפשון ודרקון סיני מנופח. לבארונג לסת תחתונה מתנועעת – אלמנט המוכר מכל אסיה. את הבארונג יוצרים שני אנשים תחת כיסוי זהב ומסיכה. מסיכת הבארונג משמשת כפטרונית של הכפר. אימהות מכניסות את ראש של ילדיהן לפי הבארונג. זוהי דמות מפחידה המייצגת את הטוב. תפקידה להפחיד את הרעים.

רעיון שימוש במסכה מפחידה ומברכת הוא אוניברסלי. בדרך כלל עוטה פרווה שעירה של כלב רועים, והיא מקושטת בפרחים, אבנטים, נוצות ומראות, בדומה לריקוד האריה הסיני. בתיאטרון הסיני המסורתי, קיימת דמות בשם 'שישי' (Shishi), מילולית: אריה. זוהי דמות שתפקידה להפחיד את הילדים, המפחדים וצוחקים. הפחדה ריטואלית. ייתכן מאד כי מקורו אכן מריקוד האריה בראש השנה הסיני. קיימות גרסאות של הבארונג מיפן ועד טיבט. ביפן הוא מעניק ברכה.

ייתכן מאד כי ראנגדה היא המלכה מאהנדראדטה (Mahendradatta), דמות אגדתית למחצה, שהתיישבה בג'אווה במאה ה-11', ולפי אמונתם של אחדים, היא המנהיגה הרוחנית של המכשפות. המופעים נבדלים ביניהם בפרטים באופן ניכר, בנויים מחלקים שאינם משתלבים בצורה הדוקה ביותר. המסכות ניחנות בכוח של ממש. הן נשמרות במקדשי הכפרים. הראנגדה היא האנשה (פרסוניפיקציה) של הרשע, מסמלת את צד האימה בחיים הבאלינזיים. יתכן והיא קשורה לאגדה באלינזית עתיקה, המספרת על מכשפה אלמנה ולה בת יפה, שניטשה על ידי מחזרים, ואז האם החלה לאכול כל מחזר שנטש את בתה. הוראת השם "אלמנה".

ייתכן וזהו גלגול של דורגה או קאלי ההינדואיות, הפאן המאיים של נשות שיווה. ייתכן ומדובר בשילוב של כמה רעיונות. לדעת האנתרופולוגית מרגרט מיד, זוהי הגשמה של הפחד.

גם הבארונג הוא יצור שדי, עיניו מתפרצות מחוריהן ומלתעותיו הנוראות חורקות בקולות נפץ בהתייצבו מול הראנגדה או מול איומים אחרים על כבודו. אך במקרה זה מאוזן רושם האימה על ידי צלצולי פעמונים המאושכלים לו על קצה זנבו המקושת כדי גיחוך ומצליחים ליטול איכשהו את עוקצה של האימה. אם ראנגדה הוא דמות שטנית, בארונג הוא דמות של פארסה. לדעת גירץ, ההתנגשות ביניהם היא התנגשות בלתי מוכרעת, בין הזוועה למגוחך. הראנגדה מסוגלת לעתים להיטרף מרוב שנאה ופחד.

לעתים הראנגדות מטילות עצמן במחול שדים לתוך תזמורת הגמלאן ומפחידות את הצופים. הבארונג ניחן אף הוא באותן כוחות של מאנה ("סאקטי" בבאלינזית) ואף על פי שגם האנשים המגלמים אותו שקועים בטראנס, כנראה מתקשה מאד להיות רציני. הוא משתובב עם חבורת השדונים שלו, המוסיפים תעלולים פרחחיים משלהם. הניגוד איננו מוחלט, שכן גם לראנגדה יכולים להיות רגעים קומיים. היא לעתים משעשעת את הקהל כשהיא מעמידה פנים שהיא מבריקה את המראות מעל פרוותו של בארונג. הבארונג נעשה יותר רציני לאחר הופעתה. הוא נוקש את לסתותיו בעצבנות ולבסוף תוקף אותה חזיתית. כמו כן לא תמיד נשמרת ההפרדה הנוקשה בין ההומוריסטי למחריד: בסצנה מוזרה באחת המערכות נראו כמה מתלמידותיה של ראנגדה מטלטלות עובר מת לקול צחוקו של הקהל. לעתים מראים דמויות בסצנות גרוטסקיות העוברות בהיסטריה מצחוק לבכי וחוזר חלילה. הבארונג והראנגדה הוא תמצית המאבק בין האימה לעליצות. הן שזורות בתוך הדרמה במארג סבוך. הדרמה נסובה בעצם על היחסים ביניהן. הנקודה המרכזית היא שעבור הבאלינזים, הדרמה איננה מחזה לצפות בו, אלא פולחן שנוטלים בו חלק פעיל. לעתים קרובות הקהל הופך להיות חלק מן האירוע.

לכל כפר יש גרסה משלו של בארונג ושל ראנגדה. תמיד הראנגדה מאיימת על הבארונג. המלחמה מלווה במחול. הגברים רוקדים בתנועות חזקות מאד, עוויתיות. הנשים מגיבות בתנועות יותר מעוגלות. במקרים רבים מגיעים גברים מבני הכפר, חמושים בכריס (פגיון מפותל; כלי מאגי) מתנפלים עליה לדוקרה ורוצים לנעוץ בה את הפגיון. הראנגדה מכשפת אותם, הם נכנסים לטראנס ונועצים את הפגיון בחזם. הראנגדה איננה מנוצחת. במלחמה בין הטוב והרע אין ניצחון.

לעתים משתלבים בטקס דמויות מהמאהבאהרטה. במופעים משולבים קטעים רבים של ליצנים, קווים "קסריים", וקטעים פורנוגרפיים גסים מבחינת ההתנהגות ומבחינת ההופעה. בטקסי אודלן של מקדשים, נראה הבארונג מוביל את התהלוכה.

מופע בארונג ורנגדה

גמלאן

הגמלאן (Gamelan) הוא הרכב מוזיקלי המייחד את תרבות הבמה של באלי וג'אווה. אלה הרכבים כליים שונים, שברבים מהם בולטים כלי הקשה ממתכת ובעיקר הגונג בצורותיו השונות. הגמלאן כולל מגוון כלים כגון כלי הקשה: מטאלופונים, קסילופונים, תופים וגונגים. לעתים גם חלילי חזרן, כלי קשת וכלי מיתר. המונח מתייחס יותר להרכב הכלים מאשר לנגני הכלים הללו.

הגמלאן קודם לתרבות ההינדואית ששלטה באינדונזיה ברשומות המוקדמות ביותר שלה, ומייצג צורת אמנות ילידית. כלי הנגינה התפתחו לצורתם העכשווית בתקופת אימפריית מג'פהיט (Majapahit).[6]

גמלאן הוא מערך כלים כישות מוגדרת ונבדלת, בנויה ומכווננת לנגינה קבועה בצוותא – אין זה מקובל להחליף כלים בין גמלאן אחד למשנהו. מקור המילה "גמלאן" במילה ג'אוונזית "יֶגאמָלֶס", שפירושה להכות או לדפוק בפטיש, והסופית "אן" הופכת את השורש לשם עצם קיבוצי.

תזמורות אלו מלוות את הדרמות הריקודיות, חגיגות שונות וכן את מחזות הצלליות. בבאלי נהוג להביא מנחות לכלי הוויאנג. את הגמלאן מנגנים בדרך כלל בפנדופו – סוג של ביתן. זהו משטח מלבני מוגבה מעט, מקורה בגג משופע, הנתמך בעמודים, אשר נמצא בחזית הבית או הארמון. בפנדופו היה נהוג לקבל אורחים, לערוך טקסים ולנגן בגמלאן. הפנדופו הוא מאותם מבנים, שיש בהם הד לרוח התרבות שיצרה אותם. הוא מתווה חלל מלבני ברור, שאינו סגור ומופרד מן החלל החיצוני, אלא פתוח משלושה צדדים, וצלילי הגמלאן מתערבבים עם הצלילים מבחוץ. יש כלים הנשמעים היטב בכל חלקי הפנדופו ויש כלים הנשמעים רק מצד מסוים.

כך למשל מהווה מוסיקת הגמלאן חלק בלתי נפרד מהופעות תיאטרון, ריקוד, חתונות וטקסי מילה. המוסיקה עשויה שכבות שכבות. כל כלי מוסיף תפקיד מלודי אידיומטי למרקם הכולל. אין בה מקום לסולנים. הכלים וקולות הזמרים (אם ישנם כאלה), מתייחסים כולם למנגינת שלד – באלונגן (Balungan), אם כי בחלקים גדולים של מוסיקת הגמלאן קשה לאתר את הבאלונגן. לפיכך, נכון יותר לתאר את מוסיקת הגמלאן כצירוף של קווי מנגינה שונים, השזורים זה בזה. שפע הצלילים יוצר מרקם מוסיקלי מורכב ונדיר ביופיו. יש כלים שנותנים את הפיסוק של המשפט. (לגונגים יש טונים שונים. אלה למעשה תווים הנותנים הנחיות). היסוד המבני החשוב במוסיקת הגמלאן הוא מחזורי זמן, המסומנים על ידי קבוצת כלים מסוימת. הגונג הגדול מציין את סיומו של מחזור, והכלים האחרים ממשפחת הגונג מסמנים את חלוקת המשנה שלו. ה"פואנטה" איננה מה שמו של כל גונג. חשוב יותר להדגיש את היותה של המוסיקה כחלק ממשהו. המוסיקה הג'אוונזית לא באה בפני עצמה. היא נלווית לוויאנג, לתיאטרון. הוויאנג אמור לתת את ההרמוניה לעיניים והמוסיקה לאוזניים. זהו חלק מיצירת הרמוניה כללית. אדם מנגן מוסיקה כדי להגיע לשליטה עצמית, לאיפוק, לעידון. בבאלי נהוג להביא מנחות לכלי הוויאנג. תזמורות אלו מלוות את הדרמות הריקודיות, חגיגות שונות וכן את מחזות הצלליות. גודלן של תזמורות הגמלאן איננו קבוע – בדרך כלל בין 10-50. זוהי חבורה שקשורה לכלים שלה. אין זה נהוג, כמו במערב, שאדם ייקח את כלי הנגינה שלו ויעבור לתזמורת אחרת. אדם קשור אל הכלי שלו. כל אדם מכוון בפני עצמו. מדובר בחבורה קבועה, בעלת מבנה קבוע, עיטורים מיוחדים, וכד'. אדם מנגן רק עם ובתוך חבורתו. כאשר מת, משהו יחליף אותו.

עדיין מקובל לנגן בו באירועים רשמיים ובהרבה טקסים מסורתיים באינדונזיה. לרוב האינדונזים, גמלאן הוא חלק בלתי נפרד מן התרבות האינדונזית.

הערות

[1] מודרות הן מחוות ידים. רה = כלי. מודרה = כלי של התנועה. בעוד שחלק מהמודרות מערבות את כל הגוף, רובן מבוצעות עם הידיים והאצבעות.

[2] סרונג או לונגי, הוא לבוש "יוניסקס", העשוי פיסת בד רבועה הכרוכה על חלק הגוף התחתון וקשורה במותניים.

[3] מהאבהארטה: מילולית: "הודו הגדולה". המיתוס הגדול והחשוב של הודו. המהאבהארטה מתארת את מלחמת קוּרוּקְשֶטְרַה האפית, בה נלחמים זה בזה נסיכי הפָּאנְדַוְוַה, בניו של המלך פָּאנְדוּ, והקָאוּרַוְוַה, בני שושלת הקוּרוּ.

המהאבהארטה מכילה כ-200 כרכים, כמאה אלף בתי שיר, האפוס מגולל את סיפורם של גיבורי העבר ומכיל פרקים מפורטים בנושאי פילוסופיה, תאולוגיה, מוסר וממשל.

[4] הראמאיאנה (מילולית: "מסעו של ראמה") היא אפוס המגולל את סיפור עלילותיו של הנסיך רָאמָה, במסעו לחלץ את אשתו סִיטָה מידיו של השד רָאוָונָה שחטף אותה, ומלחמתו של ראמה בצבא השדים. הראמאיאנה הוא מהפופולריים שבסיפורי הספרות ההודית העתיקה והמודרנית, הן הקלאסית והן הפופולרית.

[5] הקאראגוז (Karagöz) והאג'יוואט (Hacivat) הם שני גיבורים של תיאטרון צלליות הטורקי הפופולרי בתקופה העות'מאנית. שתי הדמויות הם טיפוסים הפוכים זה מזה באופיים. קאראגוז ("עין שחורה") מייצג את הטיפוס העממי והמחוספס, חסר השכלה, אנאלפבית, אבל בעל חכמת רחוב ופיקחות, בעד שהאג'יוואט הוא טיפוס עדין, המייצג את השכבה המשכילה, האינטלקטואלית ודובר בשפה גבוהה בטורקית עות'מאנית. הקאראגוז היה מוכר היטב באזור טורקיה במהלך המאה ה-16', אולם מצבו המפותח בתקופה זו הביא היסטוריונים למסקנה שראשיתו של תיאטרון זה מוקדמת בהרבה. ידוע כי הקאראגוז התפשט מאזור סוריה לצפון אפריקה ולאיי יוון. אמני הקאראגוז היו מבוקשים מאוד בחצר הסולטאן ובמקומות נוספים, ועם התפתחותה של האמנות התארגנו מבצעיו לגילדה מאורגנת. מכיוון שרק מסגרת ההצגה תוכננה בכתב, היה מקום להרבה מאוד שנינות מאולתרת, ומופעי הקאראגוז היו בהכרח סאטיריים. מחזות בהשתתפות הדמויות נפוצים במיוחד במהלך חודש הרמדאן. לפני תחילת השימוש ברדיו ובקולנוע, היו המחזות בהשתתפותם לאחת מצורות הבידור הפופולריות בטורקיה.

[6] מג'פהיט הייתה אימפריה שהתקיימה בין 1293 עד תחילת המאה ה-16' והיוותה את האימפריה ההינדואית האחרונה באזור הארכיפלג המלאי.