השפעת החמאס על החברה הישראלית

17 ביולי 2014

 החמאס והחברה הישראלית

אני חושש שהחמאס ינצח. הוא עלול לנצח אותנו.

לא, אל תדאגו. לא במישור הצבאי. אנחנו עומדים להכות בהם מכה ניצחת. אני מאמין שנחשוף את מרבית המנהרות ונפוצץ אותם. אותם מנהרות שצה"ל האגדי וממשלת ישראל התעלמו מהן בעיוורון. ראש הממשלה, שדחה את המלצותיו של אלוף במיל' יוסי לנגוצקי והעדיף להתעסק ברעיון ההזוי של הפצצת הכור האירני, התעשת ברגע האחרון.

את המנהרות נפוצץ ואת הרקטות נחסל. אף מדינה לא יכולה להרשות שייפלו עליה טילים.

איני טוען שאין במלחמה הזאת דברים מקוממים. סיפור הנגמ"ש הבלתי ממוגן הוא שערורייה, אבל בגדול, דומני שהמלחמה מתנהלת כראוי.

ננצח צבאית והפעם גם מדינית. נשיא ארה"ב, ברק אובאמה, זה שהימין אוהב לשנוא, התייצב בגלוי לצד מדינת ישראל. כך גם קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקר. בעצם אף אחד ממנהיגי העולם החופשי אינו יוצא נגדנו. אז מתברר שהעולם לא כל כך צבוע. ולא תמיד נגדנו. ביבי ניהל את המערכה בזהירות. שאפו. הוא הוכיח לכול העולם שישראל לא ששה אלי קרב. אמנם אני חושב שאפשר היה להתייחס לממשלת האחדות הפלסטינית כאל סיכוי ולא רק כאל איום.

אני טוען שחיפשנו את המלחמה; שהפכנו את המבצע לגילוי הנערים החטופים, למבצע להרס חמאס, אבל מעז יצא מתוק. בזכות הפרובוקציה שחוללנו, בזכות המאסר הבלתי מוצדק של 500 אנשי חמאס, שלרובם לא היה קשר לאירוע, כולל מאסר משוחררי עסקת שליט והפרת תנאי העסקה.  גרמנו לכך שהחמאס החל לירות ונאלצנו לצאת למלחמה שאבוי לנו אם לא היתה פורצת כעת. החמאס בטיפשותו ועיוורונו הציל אותנו.

אפילו מבחינה מוסרית אני חי בשלום. כמעט. המחיר בחיי האזרחים נורא. עשרות ילדים שילמו בחייהם. נפגעו מוגבלים ומשותקים. קרו שם דברים נוראים, אבל זוהי דרכה של מלחמה. תושבי עזה אינם שבויים בידי החמאס. הם בחרו בו. הם משלמים מחיר מופקע, נורא, אבל בחשבון הקר, אם צריך לבחור, אני מעדיף שימותו שם ולא כאן.

אז אם זה כל כך טוב, מדוע זה כל כך רע?

החיכוך עם החמאס, עם הטרור הרצחני שלו, גורם לנו שנהיה דומים להם. לאורך שנות האינתיפאדות, היכה בנו החמאס, מכות קשות. אבל הן פעלו עלינו, לא כמכת חרב, אלא כהכשת נחש. ארס השנאה וההתבהמות מפעפע בתוכנו. המלחמה הזו חשפה עד כמה אנו לאומנים, קנאים, חשוכים. אני לא מתכוון לתחרות הילדותית בהכרזות בפייסבוק מי יותר פטריוט ומי יותר אוהב את צה"ל; אני מתכוון לקריאות השנאה והגנאי, שמופנות קודם כול נגד ערבים, אחר כך נגד שמאלנים ובהמשך יופנו נגד כל מי שחושב אחרת.

במלחמה הזאת קמו לתחייה כל השנאות הזכורות לרע מכיכר ציון. אני רואה את מפגיני הימין עטופים בדגלי שיראל, מחרפים ומגדפים את ה"סמולנים" ובעיני רוחי אני שומע "בדם ואש, את רבין נגרש".

פעם חשבנו שכהנא הוא תופעה חריגה. מתברר שבמגזרים רבים הוא הופך לנורמה. המתלהמים מימין שוכחים שאנו קיבוץ יהודי קטן בתוך ים של ערבים ואוקיינוס של מוסלמים, שמתישהו נהיה חייבים להשתלב במרחב הזה ולא נוכל לנצח לחיות על חרבנו. אם לא די בכך, הם לא מסתפקים בהכרזות מחליאות נגד ערבים. כל מי שמוכן לגלות אמפטיה לכאב של הצד השני מוקע כבוגד, על ידי עדר של בהמות מסוממות מלאומנות. כל מי שחושב אחרת, זוכה לקללות ונאצות.

הטאבו חל בעיקר על שאלות מוסריות. כך למשל, אסור לדון בכלל בסוגיה של פגיעה באזרחים. בנשים, בזקנים, במוגבלים, בילדים. אפילו הדיון באפשרות של הסדר מדיני, מוקע במקרה הטוב כ"נאיביות מטומטמת" וכ"בוגדנות נפשעת" במקרים אחרים.

גזענים שיכורים משנאה מתחרים זה בזה מי ישנא יותר את השמאלנים, הבוגדים, ההומואים, האשכנזים…. הדרך קצרה מאיומים למעשים. מפגינים מוכים, חבורות של בריונים מגלות סממנים ניאו נאציים… פגיעה בחנויות ערביות מתחילה להפחיד שמא לייל הבדולח יתרחש כאן, הפעם במהדורה יהודית. מזכיר את האמרה ששם ר' יהודה הלוי בפיו של מלך הכוזרים: "כשתשיג ידכם, תכו".

תעברו על הסטאטוסים בפייסבוק ותראו עד כמה הם מחליאים. המתנגדים למלחמה מושווים לא רק לבוגדים, ערבים ומה לא, אלא אפילו ל"נאצים",. לא פחות. אחרים מאחלים להם השמדה. אפילו ישראלים ממוצעים, כאילו שבדרך כלל לא היינו מגדירים כ"קיצוניים" מאמצים את כללי ההשתקה בנימוק של "מצב חירום" צירוף מילים מאגי, שמספק לגיטימציה לחיסולה של זכות הוויכוח ופוסל עקרונית אכל דעה שהיא מחוץ לחיקו החמים של הקונצנזוס. הקונצנזוס שנוסח לאחרונה מחדש, הוא אותו סחף לאומני עכור, העומד להטביע את החברה הדמוקרטית. דעת הקהל, שמעולם לא היתה אגרסיבית כל כך, אוגפת מימין ראש ממשלה ושר ביטחון שלא היה ניצי ממנו. דומה וגם התקשורת עלולה עוד מעט ליישר קוו עם הטרנד החדש שאיבד כול סובלנות ל"יפי נפש".

לפני כמה ימים התפרסם מאמר של יאיר לפיד ("איזה מאמי, כמה שהוא כותב יפה"). מאמר מתקתק ומתחנף , נגד "המתלהמים מימין ומשמאל". כזה שמנסה להיות בסדר עם כולם, כמו בדרך כלל. אין ספק שהשיטה הזאת עובדת. בזכותה הוא הגיע ל-19 מנדטים. סליחה, מר לפיד, ההשוואה הזאת מקוממת. אכן, גדעון לוי מעצבן, אבל הוא לא פוצץ בכוח הפגנות, אורנה בנאי התריסה, אבל לא הרביצה לאף מנהיג ימין. אמיל גרינצווייג ז"ל נרצח על יריות מכיוון ימין ואת יצחק רבין לא רצח מתנקש משמאל. לא שמעתי על מחתרת שמאלנית שתכננה ובצעה פיגועי טרור. אני שומע את הקולות הקוראים למפגינים "סרטן בגוף האומה", שומע את החרפות ומעלה באוב את דמותו של צ'כוב שהסביר, שאקדח תלוי על הקיר במערכה הראשונה, יירה במערכה השלישית.

לפני מספר ימים כתבתי ב"פייסבוק" משהו בזכות אלו שחושבים אחרת. אחרת ממני. כתבתי בזכות האמניות שמחו בחריפות נגד הממשלה והרחוב. הן השמיעו אמירות בוטות אמירות שמרגיזות אותי, אבל אני שמח שהן כאן ומאתגרות אותי. שאני נגד התקרנפות. שאני בעד אחדות ונגד אחידות. כתבתי עד כמה מקוממת אותי ההזדהות עם הצד שכנגד בזמן מלחמה, אבל אני מצדיע למי שנלחם בדרכו, על חברה צודקת יותר. אפילו גדעון לוי, שחדל בעיני לשמש כקול מוסרי, נוכח הסירוב שלו להתייחס לחמאס כאל פושעי מלחמה. אפילו הוא, המקומם והמוטה מחזיק פנס לעתים, שמאיר לנו שטחים אפלים, כאילו  שאיננו רוצים לראות. לא הייתי רוצה לחיות בחברה שאין בה את גדעון לוי.

שירה גפן, עמירה הס ולא מעט הוגים שמאלנים, אינם בדיוק כוס התה שלי, אבל הם מאתגרים אותי. זה לא נוח לי שהם מראים לי את הסבל של הצד השני, אבל אני כאן בשביל להקשיב להם, להפנים את דבריהם וגם כדי להתווכח עמם. נכונותם להביע את דעתם באומץ, גם אם היא מנוגדת לדעתי, מעוררת בי כבוד. יכולתם לשחות נגד הזרם החמים והדביק של הקונצנזוס, גורמת לי להצדיע להם.

התגובות שזכיתי נעו על קשת שבין פטריוטיות מתקתקה לבין גזענו מבחילה. התחילו ב"אני מצדיעה לחיילים", על ידי כותבת שלא מבינה שאין סתירה בין הכבוד לאומץ לבם הצבאי של חיילינו, לבין הערכה לאומץ ליבם האזרחי של בני פלוגתא. המשך היה הוקעתי על חוצפתי "לדבר נגד המדינה" (כלומר, סירובי להיסחף בזרם העכור). אחרים הזכירו לי שלא צריכים תבוסתנים כמוני, כלומר כאילו שעומדים על זכותם של מפגינים לדבר וכמובן, לא מעטים הציעו לי לעבור מכאן לעזה.

את כולם אתם רוצים לגרש? את כול השמאל? את מר"צ? את השמאל המתון? את העבודה? את קדימה? את האומנים? את הפרופסורים? את האליטות? עם מי תישארו? רק עם בנט, ליברמן ואיילת שקד?

בשעת כתיבת שורות אלו, מספרם הסופי של הקורבנות בעזה אינו ברור. הם יספרו את מתיהם ואנחנו נספור את מתינו. אני חושש שבלהט הניצחון ובתוגה על הנופלים, נשכח חלל נוסף – השייח הדמוקרטי הישראלי.