מבוא לטיול באיי כף ורדה

כתב: גילי חסקין, ‏13-02-23

חומר עזר למטייל באיי קאבו ורדה (כף ורדה).

כֵּף וֶרְדֶה (רשמית: הרפובליקה של קאבו ורדה, República de Cabo Verde, נהגה: קָבּוּ וֶרדִי) היא רפובליקה המורכבת מקבוצת איים באוקיינוס האטלנטי, הנמצאים כ-500 קילומטרים מערבית לאפריקה. האיים נקראו על שמו הפורטוגלי של חצי האי 'קאבו ורדה', היינו, 'הכף הירוק' (הוא Cap-Vert אשר בסנגל), שבדרומו נמצאת העיר סנגל. זוהי הנקודה המערבית ביותר ביבשת אפריקה. נמצאת  במרחק 644 ק"מ מזרחה מפראיה (Praia), בירת האיים.

איי כף ורדה הם בעיקר הרים ומדבריות, עם כמה עמקים ויערות ירוקים הפזורים בחלקים הפנימיים של האיים. האקלים חם ויבש, רק לעתים רחוקות יורד גשם, כך שהאיים מהווים יעד טוב לטיול כל השנה. השטח ההררי של איי כף ורדה, הופך את האיים לפופולריים בקרב מטיילים, בעוד רוחות הסחר הופכות את האיים לפופולריים בקרב גולשים וסקיפרים.

האיים הללו התגלו שוב במאה ה- 20 לעולם כולו, דרך הסצנה המוזיקלית התוססת שלהם, שהביאה לעולם את הזמרת המצליחה סזאריה אבורה (Cesária Évora), שחיתה כאן, ושרה שירים מופלאים על ארץ קטנה, ועל געגועים אינסופיים אליה.

האיים הם חלק מאיי מקארונזיה. סמוך מאד לרצועת הסאהל הצפון אפריקאית.

מקארונזיה

איי כף ורדה, יחד עם האיים האזוריים, מדירה, איי Savage, והאיים הקנריים, יוצרים את האזור המכונה 'מקארונזיה' (Macaronesia), המאפיין העיקרי של אזור זה הוא היער ירוק העד, המכונה 'לאורסילביה'  (Laurisilva), הנמצא בכף ורדה רק במקומות מועטים. זהו שריד של יער ירוק עד, שהשתרע בעידן השלישון (2.75 מיליון שנים), בדרום ומרכז אירופה ובצפון אפריקה. כנראה שבשל האקלים האטלנטי הנוח, ניצלו הצמחים הללו ממכת הקור של התקופה הקרחונית הגדולה, שהשמידה את מרבית היער הזה באירופה. האיים הם כמו מעבדה חיה בה התהליך של ההיאחזות, ההגירה, ההתבססות, ההתאמה וההיעלמות מהווים שדה מחקר נפלא למדענים.

סיפורים על איים באוקיינוס האטלנטי, רווחו באירופה כבר בעת העתיקה. משוררים כמו הומרוס והורסה (Horace), שרו אגדות אוטופיסטיות על Fortunate Islands"”, היינו, "האיים המבורכים". יתכן והכוונה היא לאיים האזוריים. האיים היו ריקים מכול נוכחות אנושית  עד המאה ה-15.

ראו גם, באתר זה: מבוא לטיול באיים הקנריים, מבוא לטיול באיים האזוריים. סיור באיים האזוריים.

הסאהל

הסאהל, שקאבו ורדה נמצא בקצהו, הוא אותה רצועה מישורית שבין הסהרה בצפון, לבין יערות הגשם שבדרום, רצועה המשתרעת מסנגל ומאוריטניה במערב ועד סודאן ואתיופיה במזרח. המונח "סאהל" הוא מונח גאוגרפי במקורו ומתייחס לאותה רצועת קרקע שבה כמות המשקעים נעה בין 75-450 מ"מ בשנה. "סאהל" בערבית פירושו חוף. ניתן לדמות את המדבר לים של חול ומכאן כינויו של הגמל "ספינת המדבר" לפיכך, ניתן לראות בערים שקמו בסאהל, נמלי חוף. ערים אלו שימשו צומת מסחר, מרכז פוליטי ולימים גם מוקד להתפשטות האסלאם. הסחר באזור הסהרה עמד על חילופי מלח בזהב. סוחרים ברברים וערבים הביאו את המלח בשיירות גמלים, ממקורותיו בסהרה ועד לגבול המדבר. משם ועד למקורות הזהב בפנים היבשת, פעלו סוחרים אפריקאים, שהשתמשו בחמורים ובשוורים כבהמות משא. על גבול המדבר, נפגשו שתי מערכות סחר ובאזור אסטרטגי זה קמו ערי הממלכה הראשונות[1].

גאוגרפיה

שטח: 4,033 קמ"ר.

איי כף ורדה נמצאים בין קווי רוחב 14°30′  ל- 17°30 צפון. ובין קווי אורך 22°30′ ל- 25°30′ מערב. בארכיפלג חמישה עשר איים. רק עשרה איים גדולים מיושבים ועשרות שוניות אלמוגים ואיונים. כל האיים הרריים ומוצאם געשי. האיים ה"זקנים" יותר, במזרח (לדוגמא: בואה ויסטה, מאיו וסאל) הם מישוריים יותר ואילו האיים המערביים, הם בעלי נוף דרמטי יותר.

שיאם – הר הגעש פיקו (Pico) שבאי פוגו (Fogo), בגובה 2,829 מטרים. שיא נוסף: הר הגעש טופה דה קורואה (Tope de Coroa) , שבצפון  האי סנטו אנטו (Santo Antão), מגיע לגובה של 1,979 מ'. בדצמבר 2014 התפרץ הר הגעש פיקו דה פוגו בקול תרועה רמה ופלט אפר ועשן , שנסקו לגובה של למעלה מקילומטר, מעל האי פוגו. מיד לאחר מכן, זרמה כמות אדירה של לבה אדומה וחמה מבטן ההר, דרך הלוע שנפער במדרון התלול וכיסתה את מרגלותיו.

הקרקע של האיים היא ממוצא וולקני. היא שטוחה, מחוספסת וסלעית. כרבע משטח האיים מכוסה בסלעים געשיים. בעיקר בזלות. למעלה משלוש חמישיות מהשטח הוא יבש, סובל מחוסר בהוּמוּס (Humus) או רַקְבּוּבִית בעברית[2] וגם במים. מרבית הקרקע מתאימה רק למרעה. כמו כן, קיימים מחשופי אבן גיר וחולות. רק בשטחים מצומצמים יש מספיק הומוס ומים עבור חקלאות שלחין.

האיים

מקובל לחלק את האיים לשתי קבוצות:

• איי בארלאוונטו (Barlavento) , שהוראתה "עם כיוון הרוח"- קבוצת האיים הצפוניים, אשר מונה שמונה איים.

קבוצת איים זו מחולקת לשני תתי קבוצות:

1. האיים סנטו אנטאו (Santo Antao), סאו ויסנטה (Sao Vicente), סאו ניקולאו (Sao Nicolau), סנטה לוציה (Santa Luzia), אילהאו ברנקו (Ilhéu Branco) ואילהאו ראסו (Ilhéu Raso) במערב. אלו איים סלעיים וגעשיים. עיקר כלכלתם מתבססת על החקלאות.
2. האיים סאל (Sal), ובואה ויסטה (Boa Vista) במזרח – איים שטוחים ומדבריים. עיקר כלכלתם מתבססת על מכרות המלח בהם. לאחרונה החלה התיירות להתפתח באיים אלה.

• איי סוטאוונטו (Sotavento) שהוראתה "נגד כיוון הרוח"- קבוצת האיים הדרומיים, אשר מונה ארבעה איים. עיקריים.

גם את קבוצת איים זו ניתן לחלק לשתי קבוצות:

1. האיים בראווה (Brava), פוגו (Fogo) וסנטיאגו (Santiago)- איים געשיים וסלעיים. באיים אלה מתגוררים מרבית תושבי כף ורדה. האי סנטיאגו הוא הגדול באיים ובו למעלה ממחצית תושבי כף ורדה. אי זה מהווה את עיקר השטחים החקלאיים שבמדינה.
2. האי מאיו (Maio) – אי שטוח ומדברי, שעיקר כלכלתו מתבססת על מכרות מלח.

שתי קבוצות האיים כוללות גם מספר איונים הסמוכים לאיים המרכזיים.

האי הגדול מכולם הוא סנטיאגו, בו נמצאת עיר הבירה פראייה (Praia), וחיים בו מחצית מתושבי האיים, המונים בסך הכול חצי מיליון איש. לאי נוף מגוון: הרים, עמקים ירוקים, חופים חוליים וגם העץ הגדול והעתיק ביותר במדינה, בן 500 שנה.

כשליש מתושבי קאבו ורדה גרים בערים, בעיקר בפריה ומינדלו. שני שלישים חיים באזורים כפריים. האוכלוסייה מתרכזת במישורי חוף צרים ועוסקת בעיקר בחקלאות. זו נהוגה גם בעמקים הפנימיים וגם במדרונות ההרים.

אקלים

מבחינה אקלימית, כף ורדה, מהווה חלק של רצועת הסאהל האפריקאי. האקלים ממוזג יחסית, מאופיין בטמפרטורות קבועות וביובש קיצוני. רוב ימות השנה נמצאים האיים במסלול של רוחות הסחר (הפאסאט)[3] הצפון מזרחיות, שהשפעתן מתמעטת בעונה הגשומה – ביו אוגוסט לבין אוקטאנובר. תקופה זו מאופיינת בכמות גשם קטנה – כ-261 מ"מ בשנה. רוחות החורף מגיעות מאירופה ומביאות עמן אוויר קר ויבש, פברואר הוא החודש הקריר ביותר עם טמפרטורות סביב ומתחת ל 20 מעלות צלזיוס. אוגוסט וספטמבר הם החודש החמים ביותר והלחים ביותר וטמפרטורות של מעל וקרוב ל 20 מעלות.

האיים מושפעים על ידי האקלים הדו עונתי של אזור ההתכנסות הבין טרופי, שהוא רצועה של רוחות המסחר, הנפגשות באוויר עולה, המקיפות את כדור הארץ באזור קו המשווה. רוחות חורפיות מכיוון אירופה הן קרות ויבשות, אך בחודשי הקיץ, חזית רצועת ההתכנסות נעה צפונה וזרם גינאה הימי מביא יותר חום ולחות, שיכולים להביא להתגברות כמות המשקעים, בעיקר במקומות הגבוהים ובאיים ההרריים. מידת המשקעים תלויה במידת ההתרחקות צפונה של רצועת אזור ההתכנסות וכמות הלחות הטרופית שהיא מביאה איתה. כתוצאה מכך, יכולות להיות בצורה בלתי קבועה שנים של מעט משקעים או כלל ללא משקעים

נופי האי פוגו. צילום: גילי חסקין 

בקיץ מושפעת הטמפרטורה מזרם גיניאה, שמביא עמו חום ולחות[4]. התנגשות חזיתית בין הרוחות, מערבית לקאבו ורדה, יוצרת הוריקנים שנעים מערבה ומכים באיים הקריביים ובמזרח ארצות הברית

כדי שתיווצר סופה טרופית, צריכים להתקיים כמה תנאים: טמפרטורת המים צריכה להיות חמה דייה, מעל 26 מעלות, כדי שתיווצר התאדות של המים ובמרחק גדול מספיק מהאזור של קו המשווה. כמו כן, צריכה להיות מסת ים גדולה, כדי שהתאדות המים תהפוך לסופה, ולכן סופה טרופית תיתכן רק באוקיינוסים או בחופיהם. עוד צריך שקע ברומטרי שיאפשר לאוויר לעלות למעלה כדי שיוכל להתעבות.

בין קו רוחב 30° צפון לקו רוחב 30° דרום, נושבות הרוחות לעבר קו המשווה, תוך יצירת אזור לחץ נמוך בו הרוחות קלות ביותר וכמעט לא מורגשות. בקרבת קו הרוחב 30° עצמו (משני עברי קו המשווה) יורדות הרוחות מגובה רב לפני השטח. רוחות אלה יבשות בשל העובדה שמרבית הלחות באוויר זה כבר הפכה למשקעים באזור קו המשווה.

פלורה ופאונה

בשל קרבתם לסהרה, רוב האיים  יבשים, אך באזורים הגבוהים ובעיקר במפנה המערבי שלהם,  הלחות גבוהה, דבר היוצר בתי גידול קטנים, של יערות גשם גבוהים, אם כי מושפעים מאוד מנוכחות האדם. במדרונות הצפון-מזרחיים של ההרים הגבוהים יורדים גשמים מעת לעת. בחלק מהאיים, כמו בסנטיאגו, יש צמחייה (יערות עננים) שבהם הלחות הצפופה מתעבה ומשקה את הצמחים והאדמה.

ברוב האיים הגדולים יותר, אלה שיש בהם הרים גבוהים ומרוחקים יותר מהיבשת, הגובה הטופוגרפי (מעל פני הים) מאפשר משקעים במדרונות החשופים לרוח. במקומות היחסית-לחים הללו, יש יערות עננים, חורשות של אורנים וכרי דשא. לעומת זאת, במדרונות שאינם חשופים לרוח, קיים אפקט של "מדבר בצל הגשם" וכיסוי השיח הדליל כמעט ונעלם. השיחים שנותרו באזורים אלה הם בעיקר קוצניים או מרים; חלקם רעילים. החקלאות קיימת באופן מוגבל, או באזורים הגבוהים או בטרסות בעמקים. כמה צמחים קסרופיליים (מותאמים לתנאים מדבריים) נמצאים בקרקע המלוחה קמעה של האיים מאיו, סאל ובואה ויסטה.

המחסור במים מגביל את מספר צבי היבשה בארכיפלג, אך שני מינים של צבי ים מטילים את ביציהם על החופים החוליים של האיים הבלתי מיושבים. יש הרבה שממיות ולטאות וכמה מיני  חומטים skinks)), כולל זן ענק נדיר ובסכנת הכחדה. ישנם מספר מינים של פרפרים, אך אף אחד מהם אינו אנדמי, וכל המינים הם ממוצא אפריקאי.

ידועים יותר מ-100 מינים של ציפורים, שרק חלק מהם, כולל ארבעה מיני יסעורים, דוגרים כאן בקביעות. מיני ציפורים אחרים כוללים את הפלמינגו הגדול, פריגטה ו עַקָּב – (buzzard( () (שניהם כמעט נכחדו), הנשר המצרי, ציפור טרופית אדומת מקור (red-billed tropicbird) ודייה (Cape Verde Islands kite). למספר מינים של ציפורים נוספות יש גרסה מקומית, מתוכם השלדג הוא מהבולטים ביותר. המינים האנדמיים היחידים באמת הם סִבְּכִי קנים (cane (warbler. עֶפְרוֹנִי ראסו (Raso lark), הנמצא רק באי-Raso, אחד האיונים הבלתי מיושבים הקטנים ביותר. שאר הציפורים הן ציפורים נודדות שמגיעות מעבר לים. למרבה הפלא, שחפים ושחפיות אינם מתרבים באיים.

היונקים של קאבו ורדה כוללים עיזים מוברות (feral goats), או פליטי תרבות, שנמצאות בפוגו, אלו הן צאצאיהם של עיזים ביתיות שנלקחו לאיים. אוכלוסיית המכרסמים של האיים מקורה ככל הנראה בחולדות ובעכברים שנישאו על ספינות וכך הגיעו לאיים. קופים, שהוכנסו מיבשת אפריקה, נמצאים גם באיים. עטלף ארוך האוזניים (Long eared bat ) חי באיים, והוא מין טבעי שם (לא הגיע מבחוץ).

דמוגרפיה

מספר התושבים: 571,620

האיים לא היו מיושבים, עד גילויים על ידי הפורטוגלים בשנת 1456. בתקופה הקולוניאלית הובאו לאיים בכפייה עבדים מאפריקה. לכן, מרבית תושבי קאבו ורדה הם מעורבים, היינו,  צאצאים למתיישבים לבנים ועבדים שחורי עור. המעורבים מכונים "מולאטים". ביחיד מולאט/מולאטו/מולאטה (בפורטוגלית ובספרדית: Mulatto). בתקופה הקולוניאלית, שימש המונח במקורו לצאצא של הורה אירופי והורה אפריקאי, או לצאצא של שני הורים מולאטים בעצמם. זיווגים אלו היו לרוב תוצאה של שימוש בשפחות אפריקאיות, כאובייקט מיני, בידי אדוניהן האירופאיים.

במהלך אותה התקופה, נעשה שימוש במספר מונחים נוספים, שציינו יחסים שונים של "דם אירופאי" ו"דם שחור", כגון quadroon, שציין אדם שרבע ממוצאו הוא אפריקאי, ו- octoroon, שציין אדם ששמינית ממוצאו היא אפריקאית[5]. מקור המונח בספרדית ומשמעותו "פרד קטן" (פרד = mulo), מקור הכינוי נובע מהיותו של הפרד בן-כלאיים (צאצא של סוס וחמור). תחילה שימש המושג לציון כל סוג שהוא של היברידיות בין שני מינים ומכיוון שכך יש הרואים במונח זה כיום כמזלזל[6].

גודלה של קבוצה חברתית זו, מושפע באופן ישיר מגודל אוכלוסיית העבדים האפריקאים, שהובאו לכל אזור ואזור, במרוצת התקופה הקולוניאלית ושנות קיומה של העבדות. משום כך, המולאטים מהווים רוב ברבות מהחברות הקריביות ובקאבו ורדה, ומספרם ניכר משמעותית בוונצואלה ובברזיל.

קאבו ורדה היא מדינה שנולדה מניצול מיני של אדונים את שפחותיהם, עשתה את הונה מהסחר הנקלה והבזוי בעולמנו, אך סחר העבדים, שהותיר את רישומו העגום על אפריקה, יצק  כאן כור היתוך של שחורים ולבנים,  תערובת של תושבים מולאטים שבעורקיהם זורם דם האדונים והשפחות גם יחד"[7]. כמו כן, חי שם מיעוט אפריקאי, מקבוצות שבטיות של פולאני (Fulani), בלאנטה (Balante) ומנדיאקו (Mandyako). יש גם קבוצה של לבנים, צאצאי פורטוגלים, רובם מפרובינציית אלגרווה (Algarve) שבדרום פורטוגל ומהאיים האזוריים. בנוסף, קיימים צאצאי איטלקים, צרפתים ואנגלים. יש ביניהם גם צאצאי יהודים ספרדיים, שברחו לכאן במאות ה-15 וה-16, כולל מומרים (אנוסים), שנמלטו מאימת האינקוויזיציה והיו מבין המתיישבים הראשונים. כמו כן, חיים כאן יהודים שהיגרו לכאן במהלך המאה ה-19, רובם סוחרים שהגיעו ממרוקו.

בסך הכול: מוצאם האתני של תושבי כף ורדה מתחלק בין מולאטים (71%), אפריקאים (28%) ואירופאיים (1%). כמיליון איש שמוצאם מכף ורדה מתגוררים מחוץ לארכיפלג, ברחבי העולם  עם מרכזים משמעותיים ביותר בבוסטון, ליסבון, פריז ואמסטרדם.  -500 אלף מהם מתגוררים בארצות הברית, רובם באזור ניו אינגלנד.

אנשי האיים קשורים אל מולדתם שרק לפני עשרה דורות התגלתה, יושבה, ויצרה אותם. ראה "נפשם של הכפ ורדים הומיה, מגעגועים אל ארצם. אולי משום שלתערובת המולאטית אין מקום ראוי, לא לי זה הדם המעורב, שאין כמותו לא באירופה ולא באפריקה, קושר אותם למקום היחידח שלו הם קוראים "בית". המקום בו נערך המפגש האלים בין לבנים לשחורים, בין אדונים לעבדים, שכולם היו אבותיהם"[8].

שיעור גידול האוכלוסין בקאבו ורדה, דומה לממוצע העולמי. שיעור הילודה ושיעור התמותה הם מהנמוכים באזור הסאב סהרה. אבל בהשוואה לממוצע העולמי, שיעור הילודה גבוה מעט יותר ושיעור התמותה נמוך יותר. שיעור הצעירים המחפשים עבודה מעבר לים, יחד עם שיעור הילודה הנמוך יחסית, מגבילים את גידול האוכלוסין. תוחלת החיים גבוהה משל תושבי האזור וקרובה לממוצע העולמי. האוכלוסייה צעירה יחסית, רבע מהתושבים הם בגיל של מתחת ל-15 ושיעור דומה הם בני 15-29.

השפה המדוברת היא פורטוגלית. כמו כן רבים מדברים Crioulo, או כפו-רדיאנית (ידועה גם בשם "קריאולית-פורטוגלית"). באיים יש לשפה זו דיאלקטים שונים בקבוצות האיים השונות (Barlavento; Sotavento ). קיים כיום מאבק, להפוך את השפות ללגיטימיות, במילונים ובבתי הספר.

דת

רובם המוחלט של תושבי כף ורדה נוצרים קתולים (93%) ולצדם חי גם מיעוט פרוטסטנטי (7%). קיים מיסיון פרוטסטנטי ב-Praia, העושה נפשות גם בפוגו. בפרקטיקה, נכנסו גם לפולחן הקתולי, אלמנטים אפריקאים. כך למשל, במרבית ימי הקדושים, התהלוכות הדתיות מלוות בתיפוף, מסכות ובריקודים בסגנון אפריקאי. במיוחד בסנטיאגו. כמו כן, תושבים אפריקאים רבים מקיימים את הדתות האפריקאיות המסורתיות. ידוע שבין הקתולים, יש המשמרים מנהגים יהודיים.

היסטוריה

אין הוכחות לנוכחות אנושית לפני בוא הפורטוגלים. ניתן להניח שפיניקים, שהיו ספנים מעולים ערבים וברברים צפון אפריקאים ואפריקאים ביקרו באיים במאות קודמות, באמצע מאה ה-15 ספנים פורטוגלים כמו דייגו גומס (Diogo Gomes) ודייגו אפונסו (Diogo Afonso); מגלי עולם ונציאנים כמו אלביסה קאדה מוסטו (Alvise Ca’ da Mosto) וספנים גנואזים כמו אנטוניו וברתולמאו דה נולי (António and Bartólomeu da Noli), דיווחו ברשימותיהם על האיים.

לאחר שהפורטוגלים העבירו את המלחמה במוסלמים אל אדמת אפריקה ב-1415 (כיבוש סאוטה), הם החלו להתקדם דרומה, לאורך החוף המערבי של מרוקו והסהרה, כדי להגיע בדרך הים אל מקורות הזהב. הם קיוו גם בדרך זו לעקוף את העולם המוסלמי ולהגיע אל הכומר יוחנן (Prester Johe), מלך נוצרי באפריקה. פורטוגל השוכנת לחופי של האוקיינוס, פיתחה ספינות מפרש ויידע בניווט. ספניה העזו להפליג דרומה ולחקור את החופים שלא היו ידועים עד כה. ההתקדמות היתה איטית. שנים רבות הם שטו לאורך החופים הצחיחים והמאכזבים של הסהרה. השלב הראשון, הקשה הסתיים בשנת 1445, כאשר עברו הפורטוגלים את האוזר הצחיח והגיעו לאזורים מיושבים, בצפיפות יחסית, עשירים בצמחיה ירוקה. הפורטוגלים קראו למקום "הכף הירוק", חצי האי שעליו בנויה כיום דקר, בירת סנגאל.

הראשון שעגן באיים עצמם היה אלביסה קדמוסטו ( Alvise Cadamosto;‏ 1432- 1488) [9] הגיע בשנת 1456 לערך. הוא דיווח על איים לא מיושבים, אך עשירים  בצמחייה .

קדמוסטו יצא לדרך לראשונה ב 22 במרץ 1455, באנייה שסופקה על ידי הנסיך אנריקה, שכונה בעולם "אנריקה הספן" (ובפורטוגל: "אנריקה הילד"). הוא המשיך לפורטו סנטו ולמדירה, ואחר כך עשה את דרכו לאיים הקנריים, ומשם המשיך דרומה. קדמוסטו שט במורד החוף המערב אפריקני, עד לפתח נהר סנגל (אותו הוא מכנה "ריו דו סנגה", השימוש הראשון בשם זה). הוא לא עצר שם, ויעדו היה יותר דרומה. קדמוסטו ביקש לסחור בסוסים תמורת עבדים שחורים, הסחורות העיקריות במקום זה. סוסים הוערכו מאוד בחופי סנגל, ומחירם היה גבוה – בין 9 ל-14 עבדים לסוס. קדאמוסטו דיווח שמכר שבעה סוסים בתמורה ל-100 עבדים. קדמוסטו יצא לדרך שוב, במאי 1456, הפעם לא לבדו, אלא יחד עם אנטוניו אוסודימארה וספינת קרוול נוספת עם קברניט פורטוגזי – משרת נוסף של הנסיך אנריקה.

ראו באתר זה: אנריקה הספן.

כשהתפתחה סערה סביב חצי האי כף ורדה, נאלץ הצי הקטן להפליג מערבה, הרחק מהחוף במשך יומיים ושלושה לילות (כ-300 מיילים), וגילה ארכיפלג שטרם נחשף – איי כף ורדה. הקברניטים תצפתו על כמה מהאיים הבלתי מיושבים, והאמינו שהם ארבעה במספר, למעשה קיימים עשרה איים. הם עגנו תחילה באי שקראו לו בואונה ויסטה (בואה ויסטה), לפני שהמשיכו הלאה לאי גדול יותר, אותו כינו סן ג'ייקובו (סנטיאגו). הם מצאו את האיים לא מעניינים. הפורטוגלים, סיפחו את האיים לממלכתם ומשלחות פורטוגליות נוספות ביקרו באיים.

לאחר שש שנים, בשנת 1462, ייסדו באי סנטיאגו את "ריביירה גראנדה" (Ribeira Grande), הנקראת כיום 'סידאדה וליה' (Cidade Velha), שהייתה המושבה האירופאית הראשונה באזור טרופי. המתיישבים נטעו קנה סוכר, בניסיון להתחרות בהצלחתם של מתיישבי מדירה.

הם נזקקו לכוח אדם רב כדי לעבדם. תחילה, ניסו לשלוח לשם עבדים מפורטוגל, בעיקר פושעים שריצו תקופות מאסר ארוכות. אך העבודה המפרכת במטעי הסוכר גרמה לתמותה גבוהה וכך נוצר ביקוש מתמיד לכוח עבודה. לשם כך הם הביאו למושבה עבדים ממערב אפריקה. האקלים התברר כפחות מתאים לגידול סוכר, ממה שחשבו, אבל מיקומה הביא לה שגשוג רב. איי כף ורדה נמצאו על נתיבי השיט בין אפריקה, אירופה ואמריקה, והמושבה שגשגה מעסקי סחר בעבדים במאה ה-16. בשל העובדה שפורטוגל כמדינת האם הייתה מדינה קטנה יחסית ודלת תושבים, התאפיינה המדיניות הקולוניאלית שלה בשימוש נרחב בעבדים ובהשתלטות על נקודות מפתח בסחר הימי העולמי (כמו נמלי הים בהודו והאיים באוקיאנוס האטלנטי) שדרשו נוכחות צבאית קטנה ביותר.

היסטוריונים מסכימים שמערכת העבדות הגדולה והרווחית הייתה חיונית לעלייתו ולצמיחתו של השוק הקפיטליסטי העולמי, מתחילת המאה ה-17 עד תחילת המאה ה-18. מוצרים שיוצרו באמצעות העבדים, כמו טבק, אורז ובמיוחד סוכר, היו לחלקים דינמיים ממערכת המסחר הגלובלית. האלימות של השעבוד ניתצה אלפי קהילות, מאות אלפי משפחות ומיליוני בני אדם. אחד הדברים הגרועים בכל זה, הוא שאפריקה עוד לא התגברה על כך. חוסר הצדק שבעבדות, האפליה, העוני וחוסר השוויון – המשיכו לעוד דורות רבים, עד ימינו[10].

יחד עם זאת, ספינות העבדים היא גם סיפור של יכולת התאוששות והישרדות ויצירה של משהו חדש לגמרי, דבר שיכול להיקרא רק "אפרו-אמריקאי", כי רוב האפריקאים היו במשך חודשים על ספינת העבדים, שהפכה לאתר של שינוי תרבותי. מערב-אפריקאים מקבוצות אתניות שונות, הוכרחו להיות במקום סגור, אחד עם השני. הישרדותם הייתה תלויה בכך שישתפו פעולה. באניות העבדים, הם תקשרו בדרכים חדשות – בשפה, בשירים ובטקסים. הצורות התרבויות שהם פיתחו, נשאבו מהרקע האפריקאי, אבל הם נזקקו למשהו חדש, כי הם נאלצו להסתגל להרבה סוגי רקע שונים. השינוי התרבותי באניות היה תחילתו של שינוי ארוך – מתרבות אפריקאית לתרבות אפרו-אמריקאית (או אפרו-קריבית, או אפרו-ברזילאית)".

בשנת 1495 האיים הועברו באופן רשמי לשליטת פורטוגל. בשנת 1581 השליטה על האיים הועברה לספרד, אך הם חזרו להיות מושבה פורטוגלית בשנת [11]1640.

קאבו ורדה מלאה תפקיד חשוב בסחר המשולש. ייבאה מוצרים מאירופה, שהוחלפו תמורת עבדים, שנמכרו לעולם החדש. והוחלפו עם מוצרים בסיסיים שהיו שם. קאבו ורדה היתה מרכז לסחר של מוצרים זולים יחסית כמו כלי נשק, רום, בגדים, וכן למוצרים יקרים כמו זהב ושנהב.

קאבו ורדה נודעה במיוחד בבגדי "פאנו" (Pano) שהיו שש רצועות של בד מכותנה, צבועים באינדיגו חזק, וצמר, שנארגו בידי עבדים, על נולים, בכף ורדה. הבגדים שמשו כמטבע עובר לסוחר בסחר העבדים. עשרות אלפי עבדים נשלחו לחופי קאבו ורדה ומשם לעולם החדש, במיוחד לצפון ברזיל.

הסחר היה תחילה מונופול פורטוגלי, אבל לקראת סוף המאה ה-16, אנגליה וספרד שברו את המונופול. בנוסף, העושר של ריברה גרנדה (Ribeira Grande), – העיר הגדולה שבאי סן אנטוניו (Santo Antão) , משך פירטים, שתקפו את העיר.

בפעם הראשונה,היה זה ב-1541 , על ידי צי בריטי,  , בהנהגת פרנסיס דרייק. בפעם השניה, היו אלו  פירטים צרפתיים ב-1712, בהנהגת וז'אק קאסארד (Jacques Cassard). בעקבות התקפה זו,הוחלט להעביר את הבירה לפראיה. ההעברה הושלמה ב1770 וריברה גרנדה החלה לדעוך.

ראו באתר זה: פרנסיס דרייק

החל משנת 1747 האיים הוכו בבצורות רבות, אשר הביאו למותם מרעב של מעל 100,000 אנשים. הבצורות היו חמורות יותר מאשר בעבר, בגלל בירוא היערות ורעיית יתר. בעקבות ההרעה במצב הכלכלי, התרחשה הגירה גדולה של תושבי האיים, במיוחד לארצות הברית.

בנוסף לבצורות, האיים סבלו ממגפות ומהתפרצויות של הרי געש. העבדות בוטלה רשמית ב-1857 וחוסלה למעשה ב-1876. הפסקת הסחר בעבדים תרמה להרעה במצב הכלכלי, בסוגרה מקור הכנסה חשוב של תושבי האיים.

בראשית המאה ה-19, קאבו ורדה חוותה לא רק בצורות חוזרות ורעב, אלא גם שחיתות ממשלתית ומנהל גרוע. באמצע שנות ה-50 של המאה ה-19, האיים חוו תקופה של אופטימיות כלכלית, כשדור הקיטור החליף את דור המפרש. אניות שחצו את האוקיינוס היו זקוקות לתחנת הצטיידות בפחם, שנמל כמו מינדלו יכול היה לספק. קאבו ורדה היתה למרכז של פעילות נמלית, טרם שפתיחת תעלת סואץ ב-1869 קטעה את השגשוג הזה. אולם, מרבית האוכלוסייה לא נהנתה מהשגשוג הזה וההגירה מהאיים הפכה לדבר נורמלי. תושבים רבים היגרו דרומה כדי לעבוד בקטיף הבננות והקקאו באיים סאן טומה ופריסיפה. אחרים השתלבו כספנים באניות הלוויתנים.

בעקבות מצוקה כלכלית קשה, היתה בתחילת המאה ה-20 , הגירה רבה מן האיים, לארה"ב מזה ולסנגאל ולמושבות הפורטוגליות באפריקה, מזה. הירידה החדה בתנועת האניות במהלך מלחמת העולם השנייה פגעה קשות בכלכלת האיים.

בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, עלו בארצות הברית רעיונות  על הרחבת 'דוקטרינת מונרו' ולכלול בה גם את כף ורדה, כדי להגן על השייט באוקיינוס האטלנטי, וסנאטור אמריקני אף הציע להשתלט על האיים. בפועל, המלחמה לא הגיעה אל כף ורדה והם שמרו על הניטרליות הפורטוגלית עד סוף המלחמה. בתקופת שלטונו של סלאזר שימשו האיים כמושבת עונשין, להגליית מתנגדי משטר.

בשנת 1951 שינתה פורטוגל את המעמד של כף ורדה, ממושבה למחוז. למרות זאת, בשנת 1956, הקים אמילקר קברל (Amílcar Lopes da Costa Cabral), ששב מלימודי חקלאות בליסבון, תנועה לשחרור כף ורדה וגינאה ביסאו (Guiné-Bissau) – "המפלגה האפריקאית לעצמאות גינאה וקאבו ורדה" (Partido Africano para a Independência da Guiné e Cabo Verde, ובראשי תיבות: PAIGC). הוא היה משורר, מהנדס חקלאי, אידאולוג מהפכני ודיפלומט.[12]. באותה שנה סייע גם להקמת התנועה העממית לשחרור אנגולה, מתוך תפיסת עולם פאן אפריקאית. נחשב לאחד ממנהיגי הדה-קולוניזציה של אפריקה.

ב-1963 החלה ה-PAIGC להפעיל לוחמת גרילה נגד השלטון הפורטוגלי הקולוניאליסטי בגינאה ביסאו. במהלך הלוחמה שוחררו עוד ועוד אזורים בגינאה ביסאו ועברו לשלטון עצמי.  הפעילות הצבאית לא התפשטה לאיי כף ורדה. קברל היה מנהיגם דה פקטו של האזורים המשוחררים. הוא יצא את ארצו, על מנת לגייס תמיכה מצד מדינות כברית המועצות, סין העממית, קובה, רומניה ומדינות סקנדינביה. ב-1972 החל קברל לגבש טיוטה לחוקת המדינה העתידית ומוסדותיה. בינואר 1973 יצא לקונאקרי (Conakry), בירת גינאה על מנת להיפגש עם אחמד סקו טורה (Ahmed Sékou Touré) [13]. בעת ששהה בקונאקרי, נרצח על ידי סיעת מורדים בתוך PAIGC, שהתנגדו למנהיגותו. קברל הוספד על ידי מנהיגי העולם, בעיקר ממדינות הגוש המזרחי והמדינות הבלתי-מזדהות. פידל קסטרו השווה אותו לצ'ה גווארה, בשל השפעתו שחרגה מתחומיה הצרים של מדינתו והקרינה את המהפכנות והמלחמה לחירות לארצות השכנות. מותו גרם למעשה לפיצול בתנועה המאוחדת לשחרור קאבו ורדה וגינאה ביסאו. את מקומו בראשות התנועה תפס ארישטידש פריירה (Aristides Pereira). אחיו-למחצה, לואיס קברל, מונה לראש התנועה בגינאה ביסאו.

ב-10 בספטמבר 1974, חמישה חודשים לאחר 'מהפכת הציפורנים'[14], העניקה פורטוגל, באופן רשמי, עצמאות לישות שכללה את גינאה ביסאו וכף ורדה. ב-1975 הפריד פריירה את מדינתו משלטונו של קברל וייסד את כף ורדה העצמאית[15].

ב-30 ביוני 1975 התקיימו בחירות כלליות וב-5 ביולי 1975 הוכרזה עצמאות האיים, בראשותו של ארישטידש פריירה (Aristides Pereira). משטרו היה משטר חד-מפלגתי של המפלגה הסוציאליסטית, Partido Africano para a Independência da Cabo Verde – PAICV, אולם הייתה בו הקפדה על דמוקרטיה ברמה מסוימת ועל זכויות האדם (למשל, זו המדינה היחידה באפריקה בה לא הונהג מעולם עונש מוות). עם זאת היה פריירה מקורב למועמר קדאפי ולפידל קסטרו.

בפברואר 1990 החליט פריירה לממש דמוקרטיה רב-מפלגתית (בוטל סעיף בחוקה שביסס את השיטה החד-מפלגתית). בבחירות לנשיאות, שהתקיימו ב-13 בינואר 1991, הובס על ידי אנטוניו מונטריו (António Mascarenhas Monteiro)[16]. בפעם הראשונה בכף ורדה, נבחר ראש ממשלה באופן דמוקרטי. היה זה קרלוס וייגה (Carlos Veiga), צאצא של יהודי מרוקו שהגיעו לכף ורדה דרך גיברלטר באמצע 1800.

בשנת 2013 שינתה המדינה את שמה הרשמי בכל השפות ל'רפובליקה של קאבו ורדה'.

פוליטיקה

הממשל מבוסס על חוקה מ-1980 שעברה שינויים בשנים 1992, 1995 ו-1999. הבחירות נערכות לראשות הממשלה ולאסיפה הלאומית. משך הקדנציה של שניהם חמש שנים. בהתאם לתוצאות של הבחירות האחרונות באספה שכוללת 72 מקומות, מיוצגות שלש מפלגות. ראש הממשלה נבחר על ידי האספה הלאומית וממונה על ידי הנשיא.

שלטון מקומי

כף ורדה מחולקת לשבעה עשר מחוזות (Districts או Concelhos).

כף ורדה וישראל

יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות נכונו לראשונה ב-27 ביולי 1994. בראשית המאה ה-21 התהדקו היחסים בין מדינת ישראל לכף ורדה, עד שבסוף שנת 2003 הודיעה כף ורדה על פתיחת שגרירות בישראל . ישראל מיוצגת בכף ורדה על ידי שגריר לא תושב היושב בסנגל. בנוסף, ישראל פלג משמש כקונסול הכבוד של ישראל בכף ורדה.

כף ורדה הצטרפה לארצות הברית, מיקרונזיה ואיי מרשל אשר מקפידות לתמוך בישראל בהצבעות הנערכות בעצרת הכללית של ארגון האו"ם.

בחודש דצמבר 2016 ביקר בישראל שר החקלאות של קאבו ורדה, ג'ילברטו סילבה, יחד עם עשרה מעמיתיו ממדינות אפריקניות אחרות[17]. סילבה אמר כי "ישראל מעוררת בו השראה", מאחר שתנאי האקלים של שתי המדינות דומים מאוד והניסיון הישראלי בתחום החקלאות עשוי להיות שימושי עבור מדינת האי.

ביוני 2017 נועד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו עם נשיא כף ורדה ז'ורז'ה קרלוש פונסקה (Jorge Carlos de Almeida Fonseca), נולד ב- 1950 במינדלו), בפסגת ה-ECOWAS במונרוביה, ליבריה[18]. לאחר הפגישה, התחייבה כף ורדה שלא להצביע נגד ישראל באו"ם[19]. כעבור מספר ימים, ב-9 באוגוסט, הכחיש הממשל בכף ורדה ידיעות אלו[20]. נציגי ממשלת כף ורדה אמרו כי בכוונתם לחזק את הקשרים עם ישראל, אך מדיניות החוץ של המדינה נקבעת על ידי הממשלה ולא על ידי הנשיא. למרות התחזקות המגעים עם ירושלים, מדיניות החוץ של כף ורדה כלפי ישראל לא השתנתה[21].

במרץ 2019 הגיעו ראש ממשלת כף ורדה אוליסש קורייה א סילבה ורעייתו, לביקור רשמי בישראל, במהלך הביקור נפגשו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו[22].

כלכלה

כף ורדה היא מדינה קטנה הסובלת ממחסור במשאבים ובמים.

לאחר העצמאות, הממשלה מילאה תפקיד מרכזי בכלכלת המדינה ויצרה כמה עסקים בבעלות ממשלתית, שבסופו של דבר היוותה גורם מגביל בצמיחה הכלכלית של המדינה. שינויים דרמטיים במבנה הכלכלי של קאבו ורדה, במיוחד מאמצע שנות ה-90, הובילו את המדינה לכלכלת שוק. כתוצאה מהרפורמות הללו, ירד משמעותית מספר העסקים בבעלות המדינה; חברות שירות, בנקים, גופים במגזר התיירות ומפעלים אחרים הופרטו עד תחילת שנות ה-2000.

קאבו ורדה משתפת פעולה עם פורטוגל כמעט בכל תחומי הכלכלה. שיתוף פעולה זה כלל הצמדה של המטבע המקומי לאשקודו הפורטוגלי ומ-1999 לאירו האירופי.

החקלאות מוגבלת על ידי הבצורות הקשות והחוזרות. התנאים הקשים הציבו זה מכבר אתגרים רציניים לעיסוקים החקלאיים, וכתוצאה מכך היבול אינו סדירה  וכתוצאה מכך ישנם התקפי רעב תקופתיים. שיטות רעייה לקויות של כבשים ועיזים ומאמץ מועט לייעור מחדש ושימור מים, תחת מאות שנות הקולוניאליזם הפורטוגלי, רק החמירו את המצב האקולוגי הירוד הזה. הממשלות הפוסט-קולוניאליות עשו מאמץ גדול לשתול עצי שיטה עמידים לבצורת ולבנות סכרים, סכרים ומרפסות על מנת לבלום שחיקת מים עזה, לשפר את החזקת המים בתת הקרקע ולשפר ולהרחיב את השטחים המוגבלים הזמינים לקיום. חקלאות מסחרית בקנה מידה קטן.  החקלאות מבוססת בעיקר על מי הגשמים. הגידולים העיקריים הם קפה, בננות, תירס, קנה סוכר, תפוחי אדמה, יאם בננה, פפאיה, מנגו, גויאבה, קשיו, מיני אגוזים, ירקות. רק בחמישה איים ניתן לפתח פעילות חקלאית משמעותית וכתוצאה מכך כ-90% מהמזון מגיעים מחוץ למדינה. למרות שיכולות הדיג של קאבו ורדה אינן מנוצלות במלואן, מקום חשוב בתזונת האוכלוסייה, תופש הדייג. הדגים חשובים גם ליצוא. נלכדים הן טונה והן לובסטר.

התיירות היא הענף החשוב ביותר. קאבו ורדה זוכה מן ההפקר בגלל הבעיות בטורקיה, מצרים, תוניסיה ואפילו באירופה.

התוצר המקומי הגולמי לשנת 2022 הוא: 1.936 מיליארד דולר אמריקני. התוצר לנפש : 3,293.23

השימוש בעצי הסקה כמקור דלק הציב עומס על משאבי היער של קאבו ורדה. בעוד שהשימוש בדלק עצים המשיך לעלות בסוף המאה ה-20, רמת השטח המיוער באיים, עלתה במקביל בגלל מאמצי ייעור מחדש של הממשלה. בתחילת המאה ה-21, כחמישית מקאבו ורדה הייתה מיוערת.

לקאבו ורדה יש מעט משאבי טבע. אספקה של חול, אבן גיר, פאצולן (תוסף מלט או טיח) ומלח הם בעלי ערך מסחרי ותועלתי. אין מקורות אנרגיה ביתיים מלבד עצי הסקה, רוח ואור שמש. המדינה כולה מסתמכת על דלק נפט מיובא; ברמה המקומית, רוב צרכי האנרגיה הביתיים מסופקים על ידי שימוש בעצי הסקה, אם כי הביקוש הנובע מהמשאבים הללו מהווה איום סביבתי. גישות ניסיוניות לאספקת אנרגיה נמצאות בבדיקה.

תחבורה

האיים ממוקמים בצומת נתיבי תעופה וים באוקיינוס האטלנטי. בעיר מינדלו (על האי סאו ויסנטה) ממוקם נמל גדול ונבנו שלושה שדות תעופה בינלאומיים בסאל, פריאה ובואה ויסטה. בנוסף לכך, בכל אי מיושב נבנה שדה תעופה לתחבורה פנימית.

רוב התחבורה בכף ורדה נעשית באמצעות מטוסים. יש טיסות סדירות אל האיים (סנטיאגו, סאל וסאו ויסנטה), עם טיסות פחות תכופות אל האיים האחרים. שירות מעבורות זמין גם כן, אם כי לא בשימוש נרחב. אוטובוסים פועלים מעת לעת ומוניות הן דבר שכיח במדינה. בערים קטנות, התחבורה הציבורית מתבצעת בעיקר באמצעות מוניות.

מוסיקה.

פה ושם אפשר לשמוע באיים את שירת הפאדו (Fado) הפורטוגלי. לעתים קרובות גם בשיריה של הזמרת הלאומית סזריה אבורה (Cesária Évora; ‏1941 –2011). זו אולי הסוגה הפורטוגלית הגלויה והמוכרת ביותר. בביצוע המסורתי שלה, שירת הפאדו מבוצעת על ידי זמרת אחת (הפאדישטה), המלווה בשני נגני גיטרה. אחד משני הנגנים, מנגן בגיטרה פורטוגלית בעלת 12 מיתרים, הידועה בשירת הפאדו, בעוד השני מנגן בגיטרה קלאסית רגילה. מוסיקת פאדו היא סגנון מוסיקה פורטוגלי ונוגה, המחבר מלודיות פורטוגליות מלנכוליות, למקצבים אפריקאיים איטיים, שעברו דרך ברזיל והגיעו לפורטוגל, ששלטה בברזיל שנים רבות. הפאדו הזה הוא הילד המלנכולי של משולש האהבים שבין פורטוגל, ברזיל ואפריקה.

מוסיקת הפאדו היא  מלנכולית מטבעה ומילות השירים עוסקות בדרך כלל בעצבות, בגעגועים, חלומות בלתי מוגשמים, ימים אבודים של נעורים ומכאובי האהבה והמוות (אם כי כמה משירי הפאדו דווקא שמחים). המילה “פאדו” מגיעה מהמילה הלטינית “פאטום” שמשמעותה היא גורל. שירת הפאדו מתרכזת בדרך כלל בחיי היום יום הלא פשוטים, בקשיי החיים בעיר, חלומות שלא התגשמו, אהבות טרגיות, תקווה,  אובדן של אנשים אהובים ובשאר סממני הגורל הקשה. הפאדו נחשב לעיתים קרובות למוזיקה של הבעת געגועים, סיפורי געגועים לאנשים ולמקומות רחוקים. שירת הפאדו נועדה לבטא את ההרגשה שהפורטוגלים קוראים לה “סאודד” (Saudade). מילה זו מבטאת געגוע עמוק, מעין כמיהה לדבר לא ידוע, נוסטלגיה לעבר מהולל. הכמיהה לדבר שכבר לא יקרה. ניתן להרגיש את מהות הגורל בשירת הפאדו, בכך שהסגנון המקובל בשירה זו הוא השתהות בסוף המשפט, כשהזמר/ת מושכים את סוף הפסקה ויוצרים השפעה דרמטית. המוזיקה של סזריה אבורה מזכירה את הפאדו, אך בכל זאת עצמאית. יש אומרים כי קולה הטרופי של אבורה "כבש" את הפאדו.

המוסיקה המקובלת באיים היא מורנה (Morna). מהקולות המפורסמים של מוזיקת העולם המורנה היא המוסיקה המזוהה עם קאבו ורדה, כפי שהפאדו מזוהה עם פורטוגל, הטנגו עם ארגנטינה, הבוסה נובה בברזיל,  המרנגה (merengue) עם הרפובליקה הדומיניקנית הסלסה עם פורטו ריקו והרומבה עם קובה.הפאדו נוצר מאוחר יותר. הפאדו הוא מסוף מאה 19 ועל המורנה יש תיעוד כבר מ 1860 ואילך. זוהי מוסיקה מאד אירופאית עם השפעה אפריקאית. סזריה אבורה כונתה "מלכת המורנה"  ( Rainha das mornas).

המורנה היא מקצב המבטא את נפש תושבי המקום. שירי המורנה האיטיים הם תרכובת מיוחדת במינה של ליריות ומלודיות מלנכוליות. הם מושרים בדרך כלל בקריאולית (פורטוגזית שמעורבבות בה שפות מערב אפריקאיות) ומחוברים בסולמות מינוריים.

המלים הן בסיס השיר והן מסוגלות לעמוד בזכות עצמן — הן מספרות על אהבה וגעגועים לאהוב במרחקים, על יפי האיים, על גלות וניתוק מהמולדת, וכמובן על מוות. אלו הם שירי עצב, צער, כמיהה וכיסופים. השירים מספרים את סיפורם של בני האי, החל משירי מחאה כמו "קרנבל" ועד תיאור חיי היומיום, סיפורי ההגירה וההישרדות. יש המכנים אותו "הבלוז של הכפ-וורדים". הבלוז הזה טעון בנושאים כמו ההיסטוריה המרה של בידוד ארצם, סחר העבדים רחב ההיקף בעבר, וכמו כן גם סוגיית הגעגוע וההגירה. זוהי שירת האנשים הכמהים להישאר על אדמת מולדתם, אבל כדי לשרוד נאלצים לנדוד למקומות רחוקים. מספר אזרחי כף ורדה המתגוררים מחוץ לארצם, גדול יותר מאוכלוסיית כף ורדה עצמה. שפת שירה זו היא הקריאולית של כף ורדה. הכלים המלווים אותה הם אקורדיון, פסנתר גיטרה וקווקיניו (cavaquinho), שהוא מין גיטרה אקוסטית ננסית (הנפוצה גם בפורטוגל, בברזיל, ובמוזמביק), בעלת ארבעה מיתרים[23]. הקווקיניו, דומה בצורתו החיצונית ובצליליו ליוקללה, או אוּקוּלֵלֵה (ʻukulele) מהוואי[24].

ההשפעה האירופאית במורנה גדולה יותר מן ההשפעה האפריקאית. המוסיקה הזאת מנוגנת לא רק בקאבו ורדה, אלא גם בקהילות של כפ-וורדים ברחבי תבל, במיוחד בניו אינגלנד, פורטוגל, הולנד, צרפת, אפריקה המערבית וחלקים מאמריקה הלטיניות.

סגנון מוסיקלי נוסף הוא קולדיירה (Coladeira). היא האחות השמחה של המורנה. פחות מלנכולית יותר כיפית פחות עמוקה. התפרסמו במיוחד זמרים ומוזיקאים כננסי ויירה (Nancy Vieira) ותזמורות כמו Simentera. הטון הוא בדרך כלל עליז, והתֶּמָה כוללת ביקורת חברתית. כלי הנגינה הם בדרך כלל גיטרה, קווקיניו וכלי הַקָּשָׁה. בדרך כלל תוף. על פי המסרת, הסגנון הזה החל בשנות ה-30 של המאה ה-20. כאשר המלחין Anton’ Tchitch’, במכוון האיץ את הקצב של המורנה. בשנות ה-50 החלו לשלב כלים אלקטרוניים  קולדיירה היא גם מחול של ריקודים סלוניים.

באטוקה (Batuque) הוא סגנון מוסיקלי פופולרי בכף ורדה. במקור היה זה מוסיקה עממית של נשים. כיום זו מוסיקה מאולתרת (אימפרוביזציה), עם ליריקה סטירית וביקורתית. בשנות ה-80, אורלנדו פנתרה (Orlando Pantera) יצר את הבטוקו החדש (neo-batuku),, אבל הוא מת ב2001 לפני שהשלים את עבודתו היצירתית.

פואנה (Funaná) הוא סגנון מוסיקלי המבוסס על אקורדיון ופופולרי במיוחד באי סנטיאגו. לפני העצמאות, הפואנה הושמץ על ידי הרשויות הקולוניאליות שהתייחסו אליו כאל אפריקאי. מאז העצמאות, תזמורות כמו Bulimundo אימצו את המוסיקה עבור מאזיני פופ, ששילוב בין הפונאנה לקוליירה ויצרו סגנון שנקרא 'פונאקולה' (Funacola) .

קולה (Colá) אף הוא סגנון מוזיקלי מכף ורדה. אותו שרים בדרך כלל במהלך פסטיבלים דתיים.

סזריה אבורה (Cesária Évora; ‏ 1941 –2011)

נחשבת לאחד מהקולות המפורסמים של מוזיקת עולם .

הסגנון המוסיקלי שאבורה פרסמה בעולם נקרא 'מורנה' (Morna). סגנון זה הוא בעצם שילוב בין הפאדו הפורטוגלי והבוסה נובה הברזילאית, עם השפעות מאפריקה כמובן וגם ממקומות אחרים, שמהם באו מלחים שעברו בכף ורדה"[25].

אבורה הייתה מוכרת גם כ"דיווה היחפה" ( "a diva dos pés descalços"), מכיוון שנהגה להופיע יחפה, תוך הבעת סולידריות כלפי חסרי קורת גג ("sem teto") ונשים וילדים עניים בארצה. היא היתה זמרת שהפרסום והכסף לא סנוורו את עיניה. היא הכריזה פעם: "נולדתי בלי נעליים, ואמות בלי נעליים"[26]. היא עמדה על עקרונותיה ועל המסרים שחשוב היה לה להעביר. העולם כולו ראה בה שגרירה למען ילדים רעבים. שיריה חזקים, מלאים משמעות וכאב, עמוסים מצוקות ללא פתרון – והמוסיקה שלה שילבה ניבים מפורטוגזית קריאולי וצרפתית. השילוב הזה בא לידי ביטוי לא רק בצלילים, אלא גם בשירה שלה, שהכילה את כל השפות מהן צמחה.

היו לה חיים לא פשוטים. היא נולדה במינדלו שבאי סאו ויסנטה  בכף ורדה, ב-27 באוגוסט 1941. בגיל שבע התייתמה מאביה. לאחר מותו נאבקה אמה על פרנסת הבית, והרוויחה שכר זעום עבור עבודתה כטבחית. בסופו של דבר נאלצה האם להעבירה לבית יתומים כדי שתגדל שם, ושם גם למדה אבורה לשיר. בגיל 16 פגשה אבורה בגיטריסט צעיר ונאה בן ארצה בשם אדוארדו, שלימד אותה את הסגנונות המסורתיים של המוזיקה של כף ורדה – קולאדרה ומורנה. היא החלה לשיר בברים ובמלונות מקומיים.. מאוחר יותר , בשנות ה-60 , היא היתה לאחת הזמרות המצליחות בכף ורדה, אבל שמה לא יצא אל מחוץ למדינה, פרט ליוצאי כף ורדה שחיו בפורטוגל, צרפת וארצות הברית. עד סוף שנות ה-80, נותרה אלמונית יחסית מחוץ לארצה.

שמה לא הניב לה הצלחה פיננסית. תסכולה מבעיותיה האישיות והכלכליות, יחד עם המצב הפוליטי והכלכלי הקשה מנשוא בכף ורדה, גרם לאבורה לוותר על זמרתה, כדי להתפנות לתמוך במשפחתה. עשר השנים שבמהלכן לא הופיעה כלל מתוארות במילותיה כ"שנות החושך" שלה. בתקופה זו נאבקה גם באלכוהוליזם[27].

אבורה חזרה להופיע בעידודו של באנה (Bana) שהוא כינויו של אדריאנו גונצ'לבס (Adriano Gonçalves), שהיה גולה בן ארצה, מוזיקאי מוביל ופטרון אמנויות, שהתגורר בפורטוגל. הוא שריין עבורה הזמנות לפורטוגל, ושם הופיעה אבורה בסדרת קונצרטים, בחסות ארגון נשים מקומי.

בשנת 1988, ז'וזה דה סילבה (José da Silva), צרפתי שמוצאו מכף ורדה, שכנע אותה לבוא לפריז, ושם הקליטה בחברת התקליטים הקטנה שלו, Lusafrica, אלבום חדש, ששמו בצרפתית "La diva aux pieds nus" ("הדיווה היחפה"). אלבום זה זיכה אותה בתשואות נלהבות וסלל עבורה את הדרך ל"קאמבק" דרמטי. אבורה הצליחה בתחילה בצרפת ופורטוגל, אבל בהמשך, בעיקר -1992 אחרי צאת אלבומה ב, Miss Perfumado, הפכה לכוכבת בינלאומית בגיל 47. היא היתה לאחת הזמרות היחידות, ממדינה שאינה דוברת אנגלית, שזכו להצלחה גדולה בארצות הברית. כשהעולם התוודע לשירה הנפלאה שלה, הפכה כף ורדה, ממדינה שאיש לא ידע היכן היא נמצאת על המפה, למקום מוכר שתרבותו ומורשתו המוסיקלית מסקרנים ומרתקים.

לסזריה אבורה היה חשוב תמיד לייצג את ארצה. היא שרה שירי מורנה, שאת חלקם ניתן להשוות לבלוז והתכנים היו קשורים לבידוד של כף ורדה, לעוני, לסחר בעבדים וגם התייחסות למהגרים מכף ורדה לאירופה. היא שרה על הנושאים הקשים ביותר עם ביקורת, עם כאב וסבל עמוק אותו חוותה, שנים רבות לפני שהפכה כוכבת בינלאומית.

המוזיקה של אבורה, הצליחה בעזרת ייחודה וגוון קולה, לחדור לנשמתם של מאזינים רבים מאד. אבורה מוסיפה נגיעות סנטימנטליות, יחד עם קולות אקוסטיים הבוקעים מגיטרה אקוסטית, מקווקיניו בכינור, באקורדיון ובקלרינט. מבחינה מוזיקלית אבורה היתה זמרת מדויקת להפליא, בעלת קול נמוך (תרומת הסיגריות) ויכולת ההבעה שלה היתה מרטיטה ומרגשת כל פעם מחדש[28].

לסזריה אבורה היה קול קטיפה חם, עמוק וחודר, שמבטא כאב, תשוקה וגעגועים מולדים, שלא יבואו כנראה לעולם על סיפוקם. קולה והעמוק של אבורה, שירי הכמיהה קורעי הלב שלה, רגליה היחפות, הסיגריה הנצחית בין אצבעותיה, פניה שהסגירו חיים של סבל וכאב. הקול שלה משלב את הטרגיות האינסופית של אדית פיאף, עם הניואנסים המרגשים של זמרת הג'אז בילי הולידיי (Billie Holiday) והבלוז המדכדך של בסי סמית (Bessie Smith)[29]. אבורה ביצעה דואטים רבים עם מריזה מונטי  (Marisa Monte) הברזילאית.

באלבומה "Nha sentiment", הושם דגש לא על ה"מורנה" דווקא, אלא על מקצב ה-"זינהה" ("Zinha"), שהוא מהיר מעט יותר, אבל עדיין מביע רגש רב. באלבום זה,  מלווים את אבורה מספר מוזיקאים מצריים, והעיבודים הם של המלחין המצרי פתחי סלאמה, שאמר עליה כי היא מזכירה לו מאוד את אום כולתום בחום, במקוריות, ברגש וברוגע שלה[30].

פרסומה לא גרם לה להתנהג כמו כוכבות וסלבים ברחבי העולם. היא נשארה צנועה וכאשר הופיעה בכל מיני מקומות בקשותיה מבית המלון היו הכי צנועות שרק ניתן לדמיין. למשל היא ביקשה שבחדר המלון תהיה פיילה מפלסטיק כדי שתוכל לכבס את בגדיה בעצמה. אשה מאוד לא שגרתית, שביטאה את הגדולה שבפשטות. אשה קשת יום, שגם נראתה כך"[31].

אבורה פרצה את הדרך לעשרות אמנים שהגיעו ממולדתה לאירופה[32].

בשנת 2004 זכתה אבורה בפרס הגראמי בקטגוריית מוזיקת עולם עכשווית[33]. בשנת 2007 כיבד נשיא צרפת, ז'אק שיראק, את אבורה, במדליית לגיון הכבוד של צרפת.

ב-2010, אחרי הופעה בפאריס, אבורה לקתה בהתקף לב . בספטמבר 2011  הודיעה אבורה כי היא פורשת מהקריירה המוזיקלית המפוארת שניהלה, בעקבות קשייה הבריאותיים. אין לי עוד כוח. אין לי עוד אנרגיה", מסרה לאוהדיה. "סלחו לי אבל אני חייבת לנוח עכשיו".

מתה ב-17 לדצמבר 2011  והיא בת 70 בעקבות סיבוכים בדרכי הנשימה.

הזמרת מריה דה בארוס (Maria de Barros) יצאה בסדרה של הופעות “באהבה לסזריה אבורה”. היא בת בכורה להורים שהיגרו לסנגל מכף ורדה ומשם לניו אינגלנד ארה"ב. לאחר נישואיה עברה לגור בלוס אנג'לס שם נחשפה למגוון סגנונות מוסיקליים שהעשירו ושיכללו את עולמה המוסיקלי. עם השנים החלה לשיר עם מוסיקאים ותיקים וצעירים שהיגרו לארה"ב מכף ורדה. המוסיקה של מריה דה בארוס, עוברת דרך מדינות ותרבויות ואוספת פיסות של אפריקה, ברזיל, האיים הקאריביים, צרפת וספרד, תוך שהיא שרה את המסורת ובכך גורמת לתרבות של כף ורדה לחלחל לתוך המוסיקה. המופע שלה עשיר בתבלינים לטיניים, פורטוגזים ואפריקאים. היא מתבלת את שירתה במקצבי ה- Morna ופעימות Coladeira. קולדיירה השמחה של המורנה. פחות מלנכולית יותר כיפית פחות עמוקה[34]. דה בארוס הופיעה יחד עם אבורה ונחשבת לממשיכת דרכה. זוכת פרסים רבים ובעלת קריירה מצליחה של הופעות והקלטות.

פנטצ'ה

זמרת פופולרית היא פנטצ'ה (Fantcha), שנולדה ב-1965 בשם פרנסלינה דוראו אמליה (Francelina Durão Almeida i), במינדלו אשר בסאו ויסנטה (São Vicente Island).

היא החלה את הקריירה שלה בשירה בבתי עשירים. מגיל צעיר העדיפה לשיר, על פני משחקים עם חברותיה. היא אהבה במיוחד לשיר עם שני אחיה, שניגנו בגיטרה ובקווקיניו.

בגיל 10 הצטרפה לקבוצת הקרנבל 'פלורס דו מינדלו' (Flores do Mindelo). כמו בברזיל, הקרנבל הוא אחד מהאירועים החברתיים החשובים ביותר במינדלו. המנהל המוזיקלי של הקבוצה היה גרגריוס גונצ'לבס (Gregorio Gonçalves), שהיה אז המלחין המפורסם ביותר בעיר. הוא מהר מאד הגיע למסקנה, שהילדה בעלת הקול הצווחני, ניחנה בטונים שהמאזינים לא יוכלו להתעלם ממנו. קול בעל ייחוד, בתחרות הקשה שבין קבוצות הקרנבל. מעבר לקול שלה, היתה לה נוכחות של טלנט. הוא הציג אותה בפני סזאריה אבורה וזו התיידדה עם פרננדה, בתה  של הזמרת, שהיתה בת גילה.

היא החלה לבקר את סזארה באופן קבוע וללמוד ממנה. גונצ'לבס לימד אותה את חוקי הקצב וסזארה לימדה אותה, להכניס לשירה רגש ואמוציות. ב-1988, היתה פנטצ'ה בליסבון, שם הקליטה עבור באנה (Bana) – הזמר הכפ-וורדי המפורסם, שחי בפורטוגל. כעבור שנה, נסעה לארה"ב, בהזמנת הקהילה הכפו-וורדית של מסצ'וסטס, לסדרת קונצרטים, בהם ליוותה את סזריה. בסופו של דבר, החליטה פנטצ'ה, להישאר בניו יורק. מאז הרבתה להופיע בעולם ולהפיץ את המוסיקה הקפ-וורדית. במקביל, פיתחה פנטצ'ה את הסגנון המיוחד לה, סגנון מוסיקלי ייחודי, הממזג אלמנטים אפריקאים, קובנים ופורטוגלים. הקול החושני שלה נחרת בזיכרון כשהיא שרה שירי מורנס (mornas) מלאי רגש, שמעוררים כאב של השתוקקות ואובדן.

אירועים פולקלוריסטיים

הקרנבל של קאבו ורדה הפך בשנים האחרונות לאירוע רב עצמה, עם תהלוכות מרשימות, מלהיבות בקצב ובצבע.

מועדי הקרנבל משתנים משנה לשנה, בהתאם לשינויים במועדו של הפסחא. ארבעים הימים הקודמים לחג הפסחא, הם ימים של צום חלקי (התנזרות מבשר), המכונים "לנט" (Lent). ימים אלו מוקדשים לחזרה בתשובה ולהחזרת "הכבשים התועות" אל הקהילה. החוטאים היו לובשים קרעים ומפזרים אפר על ראשם. לכן היום הפותח את הצום נקרא, "יום ד' של האפר". ארבעת הימים הקודמים לו, היינו שבת-שלישי, היו מוקדשים לזלילה, סביאה, ניאוץ והתפראות, שנקראו בפי הפורטוגלים "אנטרודו" (Entrudu) . כמו במקומות רבים אחרים, במהלך השנים נעשה ניסיון לנקז את האנרגיה הפרועה, לאירועים יותר ממוסדים.

ראו באתר זה: תופעת הקרנבל בעולם הרחב.

הקרנבלים של קאבו ורדה, מושפעים מאד מאלו של ריו דה ז'ניירו וקבוצות הצועדים בסך מכונות "בתי ספר לסמבה".

ראו באתר זה: הקרנבל של ריו דה ז'ניירו

את הקרנבל מציינים במספר מקומות. החשובים שבהם הם Praia  שבאי סנטיאגו, מינדלו שבאי סאו ויסנטה (São Vicente,) ובאי סאן ניקולאו (São Nicolau). הגדול והמרשים ביותר הוא הקרנבל של מינדלו, המכונה גם "הבירה התרבותית של קאבו ורדה" . הוא המושפע ביותר מהקרנבל של ריו דה ז'ניירו ומשום כך מכונה “Brasilinho”. בנוסף לכך, מככבים בקרנבל גם רקדנים צבועים בשמן שחור ועטויים כלי מלחמה, המסמלים את השורשים האפריקאיים של תושבי האיים ומכונים "מנדינגס" (Mandigas). האירועים בסאו ניקולה מתחילים למעשה בערב ראש השנה ונמשכים כחודשיים.

הקרנבל של קאבו ואדה (בהכנה)

האירוע הפולקלוריסטי המפורסם ביותר במדינה הוא הקרנבל, המתקיים מדי שנה, ארבעים ימים לפני 'יום ד' של האפר', הפותח את הצום (Lent) הקתולי. האירוע הפולקלוריסטי השני בחשיבותו, הוא פסטיבל בהיה דאס גאטאס (Festival de Baía das Gatas). מתקיים בכפר בשם זה בצד הצפוני-מזרחי של האי סאו ויסנטה. במשך שנים היה זה האירוע היחידי באי עד לייסוד הפסטיבל של גמבואה (Festival de Gamboa), בשנת 1992.

זהו מוסד מקורי ואמתי של קאבו ורדה. פסטיבל המוזיקה הוותיק ביותר בקאבו ורדה, השומר עדיין על צביונו. נמשך שלושה ימים בירח מלא של אוגוסט עם חגיגות גדולות. הפסטיבל מנסה לקדם מוזיקה ומוזיקאים מקוריים מקאבו ורדה  אך תמיד משתתפות גם להקות בין לאומיות, שנותנות צבע למוזיקה של הפסטיבל.

הפסטיבל נוסד ב-1984 על ידי מוזיקאי וסקו מרטינס (Vasco Martins) וחבריו, בתקציב מוגבל. שותף לו היה Djô d'Eloy,ששמו האמתי היה ג'וזה רודריגס סילבה (José Rodrigues Silva) .

תחילה הגיעו נגנים ממינדלו עצמה. בהמשך הגיעו נגנים מאיים אחרים ומהפזורה. עם הזמן, התקציב גדל במשך עשרים פעמים. למעלה מ-15,000 משתתפים מדי שנה. אחת האורחות הפופולריות היו סזריה אבורה, שתרמה לפסטיבל רבות. מנואל דה נובס (Manuel de Novas) הופיע מספר פעמים.

מנקלה

אחד המשחקים הפופולריים באיי כף ורדה הוא המַנקָלָה (Mancala) , שזו משפחה של משחקי לוח, שמשחקים שני שחקנים, במקומות רבים סביב לעולם. מעמדם של משחקי המנקלה בחברות רבות באפריקה ובכמה חברות באסיה היה דומה לזה של משחק השחמט במערב, או המשחק 'גו' במזרח אסיה. השם "מנקלה" נגזר מהמילה "נקלה" מהשפה הערבית, שפירושו "לזוז". המשחקים ידועים גם בשמות "זריעה" ו"ספור ולכוד".

משחקי מנקלה חולקים תהליך משחק דומה. השחקנים מתחילים בפיזור מספר מסוים של זרעים בכל השקעים בלוח. הזרעים יכולים להיות, קטניות, אבנים, גולות או כל דבר שנוח להעביר משקע לשקע. השחקנים יכולים לספור את הזרעים כדי לתכנן את מהלכם. כל שחקן בתורו אוסף את הזרעים מאחד השקעים וזורע את הזרעים (הצבת אחד בכל אחד הבורות הבאים ברצף) ולוכד לפי מצב השקעים בלוח. למרות שכללי המשחק שונים מאוד ממשחק למשחק, כללים אלה משותפים לכל המשחקים.

חלקי המשחק כולל לוח שנבנה מחומרים שונים עם סדרת שקעים המסודרים בשורות, בדרך כלל בשתים או ארבע שורות. חלק מהמשחקים משוחקים בדרך כלל בשקעים שנחפרו באדמה או סותתו באבן. לפעמים יש גם שקעים גדולים בצד של כל שחקן לשמירת הכדורים. תצורות הלוח שונה ממשחק למשחק ויש משחקים עם כמה תצורות לוח. המטרה במשחקי מנקלה היא ללכוד יותר זרעים מהמתחרה; לפעמים השחקן מנסה להשאיר את המתחרה בלי אפשרות למהלך חוקי או לגרום למתחרה לרוקן את השורה שלו.

היסטוריה: גרסאות קדומות של משחק המנקלה, נמצאו כבר במאה ה-3 במצרים. זהו אחד מהמשחקים המשמשים עד היום. הוכחות למשחק זה נחשפו בגדרה שבישראל, בבית מרחץ רומאי, מאה שניה או שלישית.

אחת הראיות המוקדמות ביותר למשחק היא לוח חרס ומספר חלקי אבנים שנתגלו במרוקו, אריתריאה (Matara) ובאתיופיה (Yeha). ארכאולוגים מתארכים פריטים אלה למאות השישית והשביעית. גיורגיוס מסגלה (Segla) בטקסטים כתובים בשפת הגז, מהמאה ה-14, כחלק מתופעות מסתוריות.

הדמיון של חלק מהמשחקים לפעילות חקלאית, כמו גם היעדר הצורך בחלקים מיוחדים, פותחים פתח לאפשרות מעניינת, לפיה המשחק פותח בסמוך לראשית , לראשית הציוויליזציה עצמה, אם כי אין לכך הוכחות.

הערה

[1]  נחמיה לבציון, מבוא להיסטוריה של אפריקה, יחידה מס' 1, האוניברסיטה הפתוחה תל אביב,   1980 (להלן: מבוא להיסטוריה של אפריקה), עמ' 49

[2] הוּמוּס (Humus) או רַקְבּוּבִית בעברית (מלטינית:, אוּמוּס, אדמה), הוא סך החומרים האורגניים המצויים בקרקע אשר הגיעו לנקודה יציבה ממנה לא ימשיכו להתפרק. הומוס ממוצע מכיל מינרלים חיוניים לצמחים, כגון: ברזל, אשלגן, חנקן, זרחן ומנגן, בעל חומציות נייטרלית, מכיל אנזימים ובקטריות המועילים לצמחים ומכיל ריכוז גבוה של חומצות הומיות ופולביות. חומרים אלה הכרחיים לקיומה של אדמה פורייה ממנה יכולים צמחים וגידולים חקלאיים לשאוב את המרכיבים הנחוצים לשגשוגם. הומוס יכול להישאר בקרקע במשך מאות ואלפי שנים

[3] רוחות הסחר (Trade wind) הן רוחות הנושבות בחלק התחתון של הטרופוספירה, בקרבת אזור קו המשווה. רוחות אלה הן הרוחות העיקריות הנושבות באזורים הטרופיים, ומקורם במשב אוויר מאזור הלחץ הגבוה שבאזור חוג הסרטן וחוג הגדי לכיוון אזורי לחץ האוויר הנמוך שבקרבת קו המשווה. רוחות אלה נושבות בחצי כדור הארץ הצפוני מכיוון צפון מזרח לדרום מערב, ובחצי כדור הארץ הדרומי מכיוון דרום מזרח לצפון מערב. רוחות אלו הן הרוחות המניעות סופות טרופיות מעל האוקיינוסים האטלנטי, השקט וההודי ומגיעות ליבשה באמריקה הצפונית, דרום מזרח אסיה ומדגסקר שבמזרח אפריקה, בהתאמה. בשפות רבות (כמו גרמנית) הן קרויות "רוחות פאסאט" (Passat). הפורטוגזים זיהו את חשיבותן של רוחות הסחר לניווט באוקיינוס האטלנטי כבר במאה ה-15. הם למדו, שכדי להגיע לדרום אפריקה, הם צריכים להיכנס עמוק לתוך האוקיינוס, לכיוון ברזיל ובאזור קו הרוחב 30° דרום לפנות שוב מזרחה.

[4] זרם גיניאה (Guinea Current), הוא זרם איטי של מים חמים, הזורם מזרחה לאורך החוף של גיניאה החדשה במערב אפריקה. דומה באופיו לזרם המשווני של האוקיינוס השקט.

[5] כיום משמש המושג בעיקר באמריקה הלטינית לכל מי שניתן להבחין בו שהוא ממוצא מעורב של אירופאים ואפריקאים. . המונח היה בשימוש גם בסביבות קולוניאליות נוספות.

[6] אטימולוגיה חילופית מזהה את מקור המונח בשפה הערבית, בה משמשת המילה مُوَلَّد muwallad לציון אדם ממוצא מעורב. השערה זו איננה מבוססת והיא צופנת בחובה בעיות תיארוך קשות המערערות על תקפותה.

[7] רונן רז, כף ורדה: כשפורטוגל פוגשת את אפריקה, מסע אחר און ליין

[8] רונן רז, שם

[9] אלביסה קדמוסטו היה סוחר עבדים ומגלה ארצות ונציאני, אשר נשכר על ידי הנסיך הפורטוגלי אנריקה הספן וביצע שני מסעות מפורסמים למערב אפריקה בשנת 1455 ו-1456, בליווי הקפטן הגנואזי  אנטוניו אוטודיארה. (Antoniotto Usodimare.) לזכות קדמוסטו וחבריו מייחסים גילוים של איי כף ורדה והנקודות לאורך חוף גינאה, מנהר גמביה ועד נהר הגבה (בגינאה-ביסאו), זאת "הקפיצה הגדולה" ביותר בתגליות מאז שנת 1446. בפתח נהר הגמביה ציין קדמוסטו את היעלמותו של כוכב הקוטב הצפוני באופק, ושרטט בצורה גסה את כוכבי השמיים בדרום. כנראה התיאור הראשון הידוע של קבוצת הכוכבים של הצלב הדרומי. סיפורו של קדמוסטו על המסעות שלו, כולל התצפיות המפורטות שתיעד על חברות מערב אפריקה, הם חומר יקר ערך להיסטוריונים. הכתבים של קדמוסטו בעלי חשיבות רבה גם עבור היסטוריונים של אפריקה. הם מספקים את הדו"חות המפורטים הראשונים שנכתבו על אזור סנגמביה, מעבר לשוליים , בהם נגע נאה שנים  קודם לכן ההיסטוריון הערבי אבן בטוטה. קדמוסטו נתן סיכום של הידע האירופי על מערב אפריקה. הוא מתאר את האימפריה של מאלי  ואת הסחר הטרנס-סהרי. איך שיירות של ברבריים נושאים את המלח הסהרי ממלחות מדבריות כמו טגאזה (טגאצה) לערים גדולות כמו טימבוקטו

[10] מרקוס רדיקר, ספינת העבדים,

[11] בשנת 1578 פקד את בית המלוכה של פורטוגל משבר ירושה. המלך סבשטיאו הראשון, שיצא לקרב בקרב אל-קסר אל-כביר במרוקו, נעדר בקרב, וככל הנראה נהרג. מאחר שמת בלי יורשים, הוא הוחלף על ידי דודו אנריקה, מלך פורטוגל, אשר מלך עד מותו (31 בינואר 1580).

גם לאנריקה לא היו יורשים ומותו עורר משבר ירושה, בו התובעים העיקריים לכתר היו פליפה השני, מלך ספרד ואנטוניו, אב המנזר של קראטו. לאחר הניצחון הספרדי במלחמת הירושה הפורטוגלית הוכתר פליפה מספרד, למלך בשנת 1581, והחל באיחוד אישי בין שתי המדינות המכונה 'האיחוד האיברי', שהביא לדעיכה של האימפריה הפורטוגזית בתקופת האיחוד. האיחוד האיברי נמשך כמעט שישים שנה עד שנת 1640, אז החלה מלחמת השבת הכתר הפורטוגזי נגד ספרד, ופורטוגל הקימה מחדש את השושלת הפורטוגלית תחת בית ברגנסה.

על הנישואין הללו בין בתי המלוכה הספרדי והפורטוגלי,  וגם על הרוחות היבשות המגיעות לפורטוגל ממזרח ומייבשות את יבוליה, אומר פתגם פורטוגלי ישן: “מספרד לא יגיעו רוחות טובות, וגם לא נישואין טובים”

[12] אמליקאר קברל נולד בבאפאטה שבמרכז גינאה ביסאו, לאם מכף ורדה ואב מגינאה ביסאו, שהיה גם אביו של לואיס קברל (נשיאה הראשון של גינאה ביסאו). הוא התחנך בכף ורדה ולאחר סיום חוק לימודיו למד הנדסה חקלאית בליסבון. עוד בהיותו סטודנט הקים ארגון סטודנטים למאבק המדינות האפריקאיות לעצמאות מן השלטון הפורטוגלי הקולוניאליסטי. לאחר ששב לארצו, היה ב-1956 בין מייסדי "המפלגה האפריקאית לעצמאות גיאנה וכף ורדה" (Partido Africano para a Independência da Guiné e Cabo Verde – PAIGC) וראש התנועה. אחיו-למחצה, לואיס היה אחד מסגניו.

[13]; ‏אחמד סקו טורה  (1922 –1984) היה מנהיג פוליטי גינאי, נשיאה הראשון של גינאה (בצרפתית: République de Guinée) החל מעצמאותה משלטון קולוניאלי צרפתי ב-1958 ועד מותו, 26 שנים מאוחר יותר. טורה היה מנהיג פוסט קולוניאלי, החזיק בהשקפות לאומניות ורדיקליות והשאיר את חותם החזון הסוציאליסטי שלו על כל היבטי החיים של גינאה. על אף תרומתו הגדולה לעצמאות גינאה, טורה הנהיג משטר טוטליטרי שהתאפיין בדיכוי מתנגדיו.

[14] מהפכת הציפורנים בפורטוגל ] (שכונתה כך כי החיילים נעצו פרחי ציפורן בקני הרובים, לאות שפנייהם לשלום או בשמה השני מהפכת 25 באפריל הינה סדרת אירועים שהשיא שלהם התרחש ב–25 באפריל 1974. כאשר מטרת המהפכה הייתה ברורה להוריד את שיטת הממשל הפשיסטית דיקטטורית שהונהגה במדינה עד כה, ולעבור לשיטת ממשל דמוקרטית.

הצבא הפורטוגלי, היה מרכז ההתנגדות לשלטון סלזאר, ובשנת 1961 בוצע ניסיון הפיכה, אשר נכשל ברגע האחרון והביא לפיטורי חלק ניכר מן הסגל הבכיר של הצבא. המשבר הגיע לנקודת שיא עם הסתלקותו של סלזאר מן הזירה. סלזאר לקה בשבץ מוחי בשנת 1968, ופוטר מתפקיד ראש הממשלה. את מקומו תפס מרסלו קייטנו ששימש עד אז בתפקידים שונים, לרבות שר המושבות.

בחודש מרץ 1974 פיטר קייטנו שורת קצינים בכירים, בטענה כי אלו לא תמכו במדיניות הממשלה בנוגע למלחמה באפריקה. פיטורי הקצינים הבכירים לא הועילו לקייטנו, שכן בשלב זה כל הצבא היה נגוע בהתנגדות למשטר. הגנרלים תכננו הפיכה ובחרו בשני אותות מוזיקליים כסימני יציאה לפעולה.

להפתעת אנשים רבים המהפכה עברה בהצלחה רבה, כאשר השיא היה שלא התרחשו מקרים אלימים כמעט בכלל. שמה של המפכה הגיע מהסיבה שהחיילים, שלא רצו שפיכות דמים במהלך הפלת השלטון הגיעו עם פרחי ציפורן בקני רוביהם על מנת להראות את כוונותיהם האמתיות. מוכרות הפרחים המבוגרות שהיו נמצאות בכיכרות הראשיים של פורטוגל חילקו לחיילים פרחי ציפורן. יום למחרת בעת תחילת המהפכה עטו הלוחמים על בגדיהם את הפרחים על מנת להראות לממשל כי בכוונתם להפיל את השלטון ללא שפיכות דמים או מעורבות של כלי נשק.

. מרבית התכנון של האירועים הגיעו דווקא מקצינים פורטוגלים אשר שהו באותה תקופה באנגולה ששוכנת ביבשת אפריקה. הם הצליחו לתכנן את האירועים לפרטי פרטים מכיוון שמתוקף תפקידם הם היו רחוקים מהמשטרה החשאית של פורטוגל אשר חיפשה קצינים פורטוגלים אשר מנסים להתקומם כנגד הממשל הדיקטטורי במדינה.

[15] גם כיום, כמעט ארבעים שנה לאחר שקיבלה את חרותה, נחשבת גינאה ביסאו לאחת מעשר המדינות העניות בעולם

[16] פריירה מת כאשר היה מאושפז בבית החולים של אוניברסיטת קוימברה בפורטוגל, אשתו קרלינה מתה שלושה חודשים אחריו.

[17] שרי חקלאות ובכירים מ-10 מדינות באפריקה לראשונה בישראל, באתר משרד החקלאות ופיתוח הכפר, 6 בדצמבר 2016

[18] ז'ורז'ה קרלוש דה אלמיידה פונסקה (הוא פוליטיקאי, משפטן ומשורר מכף ורדה, נשיא רפובליקת כף ורדה מ-2011 עד 2021.

[19] כף ורדה הודיעה כי לא תצביע נגד ישראל באו"ם, באתר ynet, 2 באוגוסט 2017

[20] יצן קידר, קייפ ורדה מכחישה: לא נצביע בעד ישראל, באתר ערוץ 7, 9 באוגוסט 2017

[21] יניר קוזין, ‏נשיא קייפ ורדה: "לא שינינו את אופן ההצבעה לגבי ישראל באו"ם", באתר מעריב אונליין, 9 באוגוסט 2017

[22] לקריאה נוספת: אריה עודד, אפריקה וישראל: ייחודיות ותהפוכות ביחסי החוץ של ישראל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2010

[23] הקווקיניו נקרא גם: מאצ'ימבו, מאצ'טה, מאנצ'טה, מארצ'טה, בראגינייה או קווקו. בברזיל הכלי משמש בעיקר לשני סוגי מקצב עיקריים: הסמבה והשורו. הקווקיניו הוא כלי מיתר עיקרי במוזיקה הפורטוגלית, הברזילאית, וכן באזור האי כף ורדה שבאפריקה. בישראל, אמן הגיטרה אורי הרפז מצמד הפרברים, מפורסם בנגינתו על כלי זה.

[24] מוצאו של היוקולילי מהוואי ותרגום השם הוא "פרעוש קופץ". התפתחותו החלה בסוף המאה ה-19, בסביבות שנת 1880. ייצורו הראשוני של כלי זה מיוחס לשלושה מהגרים מפורטוגל שהגיעו להונולולו בהוואי בשנת 1879 ושמותיהם מנואל נונס, חוזה דה אספריטו סנטו ואוגוסטו דיאז. לא ניתן לייחס לשלושתם מקוריות בהמצאת הכלי, מכיוון שהוא הזכיר מאוד גרסה מוקטנת של כלי בשם קווטרו שהיה מעין גיטרה בת ארבעה מיתרים שהייתה נפוצה באמריקה הלטינית מאות שנים לפני שנוצר היוקולילי.

החל מתחילת המאה העשרים החל הכלי להיות נפוץ יותר גם בארצות הברית ואמנים רבים התפרסמו בנגינתם בו. בשלב מאוחר יותר חצה הכלי את האוקיינוס האטלנטי והחל להיות נפוץ גם בבריטניה, לשימוש עיקרי במוזיקת Good time וג'אז

[25] דובי לנץ, "סזריה אבורה: הדיווה היחפה של כף ורדה", מסע אחר און ליין

• [26] , אפריקה ישראל: קיקה סמואל נפרד מסזריה אבורה, באתר  ynet, 18 בדצמבר 2011

[27] https://www.hotjazz.co.il/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%A1%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%90%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%A0%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%94-%D7%9C%D7%97%D7%99%D7%99/

[28] https://www.hotjazz.co.il/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%A1%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%90%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%A0%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%94-%D7%9C%D7%97%D7%99%D7%99/

• [29] קיקה סמואל, אפריקה ישראל: קיקה סמואל נפרד מסזריה אבורה, באתר  ynet, 18 בדצמבר 2011

[30] https://www.hotjazz.co.il/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%A1%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%90%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%A0%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%94-%D7%9C%D7%97%D7%99%D7%99/

[31] בן שלו, הקיסרית היחפה: פרידה מהזמרת סזריה אבורה, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2011

[32] דובי לנץ, "סזריה אבורה: הדיווה היחפה של כף ורדה", מסע אחר און ליין

[33] פרס גראמי (באנגלית: Grammy Award, שם מקוצר של המקור – Gramophone Awards, "פרס הגרמופון") הוא פרס הניתן על ידי האקדמיה הלאומית לאמנויות ולמדעי ההקלטה של ארצות הברית עבור הישג יוצא דופן בתעשיית המוזיקה.

גראמי הוא פרס שנתי. טקס הענקת הפרס נערך בדרך כלל בסטייפלס סנטר בלוס אנג'לס בחודש פברואר,

זכייה בפרס גראמי מוענקת בעשרות קטגוריות שונות בכל שנה. רוב הקטגוריות מחולקות לפי סוגות מוזיקליות שונות, ואילו הקטגוריות המרכזיות והבולטות ביותר אינן מוגבלות לסוגה מסוימת.

גראמי נחשב לפרס היוקרתי ביותר בתעשיית המוזיקה העולמית, ומייצג תחום זה בדומה לפרס האוסקר בתחום הקולנוע, פרס אמי בתחום הטלוויזיה ולפרס טוני בתחום אמנות הבמה

[34] הטון הוא בדרך כלל עליז, והתֶּמָה כוללת ביקורת חברתית. כלי הנגינה הם בדרך כלל גיטרה, קווקיניו וכלי הַקָּשָׁה. בדרך כלל תוף . על פי המוסרת, הסגנון הזה החל בשנות ה-30 של המאה ה-20. כאשר המלחין Anton’ Tchitch’, במכוון האיץ את הקצב של המורנה. בשנות ה-50 החלו לשלב כלים אלקטרוניים  קולדיירה היא גם מחול של ריקודים סלוניים.