כתב: גילי חסקין

ראו באתר זה גם: כתבות: טיול בטנזניה; ספארי בקניה; ספארי בטנזניה. חומר רקע: , אנטילופות, האריה, הפיל, גנו, הקרנף, הצבוע; הג'ירף; תנינים, זברה; היפופוטם, הקופים; יען; צ'יטה; פלמינגו; נמר; הקרנף; החתוליים; תאו

תפוצה: דרום אפריקה  עד לקניה ונמיביה ועד למוזמביק

משקל: זכר- 140-200 ק"ג, נקבה- 100 ק"ג. גובה: 71-91 ס"מ. תוחלת חיים: 12 שנה

קשה לפספס את האימפלה. היא אחד מבעלי החיים הנפוצים ביותר במזרח אפריקה והיא חלק בלתי נפרד מכול טיול באפריקה, בקניה, טנזניה, או דרום אפריקה

תאור פיזי

הגוף חום אדמדם, עם פרווה לבנה בתוך האוזן, מעל כל עין, בסנטר, במעלה הגרון, בגחון ובאחוריים. קו שחור דק נמתח מאמצע הגב התחתון אל הזנב הארוך, ורצועה שחורה אנכית מופיעה מאחורי כל ירך. שלא כמו שאר האנטילופות, לאימפלות יש ציצית גדולה, דמוית מברשת של שיער שחור ועבה המכסה על בלוטת הריח הממוקמת מעל לעקב ברגליים האחוריות.

הנקבה זהה לזכר אך חסרת קרניים. אורכן של הקרניים המרשימות דמויות הנבל של הזכר, מגיע ל-  46-94 ס"מ.

האימפלה שונה משאר האנטילופות והיא ללא שום ספק שייכת ל"שבט" שונה שאין לו קשר עם מינים אחרים. היא מין יחיד בתוך השבט הזה.

תזונה

האימפלות ניזונות מעשב צעיר ורך בעונה הגשומה ובעשבים ושיחים בזמנים אחרים. בעונות היבשות צריכה האימפלה לשתות בכל יום.

האימפלה מעדיפה שטחי יער דליל עם מעט שיחים מתחת ושטחי עשב בגובה נמוך עד בינוני. האימפלה צריכה מים זמינים, אלא אם היא בתקופה בה היא ניזונה בעיקר מעשב ירוק. היא יכולה להיזון הן מעשב והן מעלים, תלוי בעונה ובזמינות ואפילו מזרעים ועלים יבשים כשצריך. זהו יתרון שרידותי עצום.

כמו אצל אנטילופות אחרות, שצמודות לשטח מסוים, גם אצל האימפלה טווח השוטטות מכיל מגוון של סוגי צמחייה אשר מנוצלים בעונות השונות

חברה

האם יש פרטים טריטוריאליים אצל האימפלה הייתה שאלה שנחקרה רבות בגלל שהיו דיעות שונות. בסופו של דבר התשובה היא חיובית אולם הביטוי של הטריטוריאליות בחלקים השונים של אפריקה הוא שונה. בדרום אפריקה רוב הזכרים שומרים טריטוריה רק משך שבועות מספר סביב עונת הייחום. במזרח אפריקה עונת הייחום נמשכת זמן רב. הפרטים הטריטוריאליים מאבדים מעט מההתלהבות בעונת היובש שעה שהמחיר של רעיית הנקבות בתחומי הטריטוריה וגירוש המתחרים גובים מחיר רב. יוצא מכך שבעונת היובש ניתן לראות עדרים מעורבים של נקבות ורווקים. בעונה הזו אפילו הטריטוריאליים מאפשרים לרווקים להיכנס לשטחם במידה ואין נקבות בסביבה או שהרווק לא טוען לבעלות על השטח. זכרים בוגרים לא יכולים להחזיק טריטוריה ברצף כל הזמן ובעצם מידי כמה חודשים עוברים מעדר הרווקים ואליו.

המבנה החברתי של האימפלות מאפשר להן להסתגל לתנאים סביבתיים משתנים. כאשר המזון מצוי בשפע הזכרים הופכים טריטוריאליים. בשטח שגודלו הממוצע כ- 5 קמ"ר, ממקמים 6-8 זכרים דומיננטיים את הטריטוריות שלהם. הם עומדים בהן בקומה זקופה, משפשפים את בלוטות הריח שבפניהם ומטילים צואה בערימות על מנת לסמן את הטריטוריה.

ההתקבצויות של נקבות עם צעיריהן משתנות בגודלן. המינימום הוא 6-15. עדרים של 50-100 מייצגים את המצב הנורמאלי. נקבות חיות בתוך שבטים שונים בתחום בית אחד למשך זמן רב מאד. במחקר שארך 3 שנים לא נמצא שינוי בהרכב השבט או תחום השוטטות שלו. בגיל 4 זכרים צעירים עוזבים את שטח השבט שלהם ועוברים למרחק לא רב, של 1.5 ק"מ בערך אבל זהו מרחק שמבטיח שלא יהיו הריונות בתוך המשפחה. למרות שהרכב הקבוצה הוא קבוע פחות או יותר לא נראית קרבה גדולה בין הפרטים או מחוות שונות כפי שניתן לראות אצל חיות חברתיות אחרות. אין גם מדרג חברתי או נקבה שלטת ולמרות זאת עדר הנקבות מאד מאורגן ומסודר עם מרווח של מ בערך בין פרט לפרט.

במזרח אפריקה, בגלל שעונת הרבייה היא כמעט כל השנה, הטריטוריות נשמרות כמעט לאורך כל השנה. אולם עיקר ההזדווגויות נעשות בעונת הגשמים, במיוחד לקראת סופה. כמובן שגודל הטריטוריה תלוי, הן באיכות שלה והן בצפיפות האימפלות באזור והעונה. בעונת הייחום הטריטוריות קטנות וצפופות יותר.

זכר שמנסה להשתלט על טריטוריה מפלס את דרכו במעלה ההיררכיה בקבוצת הרווקים עד שהוא מגיע למעמד של זכר שליט. אז הוא עוזב את קבוצת הרווקים ויוצא כנגד זכר טריטוריאלי בקרבות קרניים. במהלך הקרב הזכרים קרבים אחד לשני בצעדים איטיים ומלאי כוונה. כאשר ניתן האות, שיכול להיות סיבובי כדור העין כדי להראות את החלק הלבן, או הנדה קטנה של הראש, הם רצים קדימה ונוגחים קרניים, בניסיון להוציא את הזכר השני משיווי משקלו. למרות שקרבות יכולים להיות קטלניים, הזכרים מוגנים על ידי עור עבה במיוחד באזורים פגיעים. אין זה אורך הקרניים שנותן לזכר יתרון על חברו אלא מצבו הגופני ומשקלו. כאשר זכר דומיננטי מתחיל לאבד את כוחו הוא מובס על ידי זכר אחר וחוזר בחזרה לקבוצת הרווקים לתקופת התאוששות. מותשים מהפעילות האינטנסיבית, לעיתים רחוקות מצליחים הזכרים להחזיק בטריטוריות שלהם יותר מחודשים ספורים. ישנן תקופות בהן הסדר הטריטוריאלי אינו נשמר. בשנים שחונות בעלי החיים צריכים לנוע רחוק יותר בחיפוש אחר מזון, ונוצרים יותר עדרים קטנים של נקבות. הן עוברות אל ומחוץ לטריטוריות של הזכרים עד שהזכרים מותשים מהר מאוד מהניסיון לשמור אותן בטריטוריה. כשזה קורה, הזכרים נוטשים את הטריטוריות שלהם ונוצרים עדרים שלווים של זכרים ונקבות יחד. כשהמזון חוזר להיות מצוי בשפע האימפלות חוזרות למבנה חברתי טריטוריאלי.

להחזיק טריטוריה זה דבר מתיש. פטרולים מסביב למנוע חדירות. רעיית הנקבות למרכז הטריטוריה וגירוש פולשים. מניעת היציאה שלהם ועוד גורמת לכך שזכר טריטוריאלי מאבד מהר מאד מכוחו ומשקלו. משך התקופה בה זכר מחזיק טריטוריה הוא שלושה חודשים בממוצע. לאחר מכן הזכר הולך להשתקם בעדר הרווקים.

האימפלה ידועה ביכולת שלה לקפוץ לגובה של 3 מ ומרחק של 11 מ'. הקפיצות נעשות בבת אחת כאשר משהו מחריד את שלוותן וזוהי התנהגות נגד טריפה. הן לא רק קופצות לגובה אלא מזגזגות פעם לפה ופעם לשם.

סירוק

סרוק הדדי חשוב מאוד לאימפלה. הוצאת קרציות היא אחת המרכיבים העיקריים ביכולת ההישרדות. הקרציות גורמות לאיבוד דם משמעותי ביותר, המחליש את בעלי החיים וחושף אותם למחלות. לכל אימפלה, כמו לכל האנטילופות יש "מסרק" שבנוי משיניים חותכות וניבים, בעלי יכולת תזוזה המותאמות במיוחד להוצאת טפילים מהפרווה. אבל, קרציות אוהבות להתקבץ דווקא באוזניים, בראש ובצוואר, מקומות שאפילו האימפלה האקרובטית ביותר לא יכולה להגיע לסלקם בעזרת שיני המסרק שלה. שלא כמו שאר האנטילופות, האימפלות פולות קרציות וטפילים אחת לשנייה באזורים אלה בהסדר של "פלה לי ואפלה לך".

היכולת להתנקות מקרציות מאפשרת לאימפלה לאכול באזורים שבהם יש קרציות מרובות, בדרך כלל אזורי מעבר בין ערבות פתוחות ואזורים מיוערים. אזורים אלה הולכים ומתרחבים בשל כריתת יערות על ידי האדם. גם רעיית יתר הנובעת מניהול לא נכון של בקר וצאן ושריפות תורמות לשגשוג אזורים אלו המהווים בית גידול אידיאלי לאימפלה. בניגוד לבעלי חיים אחרים, מספרי האימפלה גדלים דווקא עם הגברת פעילות האדם.

מעבר לניקיון, לפליית הכהכינים יש תפקיד חשוב של Grooming , היינו חיברות.

רבייה

ברגע שהזכר מאתר נקבה מיוחמת הוא מתחיל מיד בחיזור נמרץ את החיזור אפשר לתמצת בכך שהזכר עוקב ללא הפסקה אחר הנקבה. רץ אליה בראש מונמך בליווי נחירות או שאגות אופייניות שיש לאימפלה (האנטילופה הרעשנית ביותר). כך זה נמשך זמן מה ומריצה לאט לאט הם עוברים להליכה מהירה בה הנקבה מקפידה לשמור על מרחק של כשלושה מטרים. מאוחר יותר היא מאפשרת לו לסגור את המרחק וללקק את איזור הבושת שלה. אחכ מתרחשת ההיזדווגות. אחריה הזכר לא מגלה כל עניין בנקבה יותר למרות שהיא ממשיכה להיות אטרקטיבית עבור זכרים אחרים

משך היריון: 6 – 7 חודשים. גודל השגר: 1 . לגשמים. הנקבה עוזבת את העדר ומחפשת אזור מבודד להמליט בו את העופר. אחרי ההמלטה היא מנקה את העופר ואוכלת את השלייה והשאריות האחרות מההמלטה. אם העופר נולד בתקופה בה יש עוד מספר מועט של המלטות, האם תישאר עם העופר, באזור המבודד, כמה ימים ואפילו תעזוב אותו לבדו לשבוע או יותר לפני החזרה אל העדר. אם העופר נולד בתקופה שבה יש הרבה המלטות היא תחזיר את העופר אל העדר לאחר יום או יומיים, ואז מוקם פעוטון בעדר בו מקצבות כל האימהות את העופרים הרכים.

במזרח אפריקה ולדות נולדים במשך כל השנה, אך שיאי ההמלטות בדרך כלל חופפים העופרים יונקים בין 4 ל- 6 חודשים וגדלים במהירות, כאשר הם מגיעים לבגרות מעט אחרי גיל שנה. הזכרים הצעירים "מגורשים" מעדריהם של אימותיהם כאשר הם בני 6 חודשים. בגרות מינית בגיל שנה. הם נשארים בשולי העדר עד שהם משתלבים בקבוצת רווקים. במשך תקופת מעבר זו הם חשופים ביותר לטורפים. הזכרים יהיו בוגרים דיים להיות זכרים דומיננטיים רק בגיל 5 או 6.