גילי חסקיןכתב: גילי חסקין;19-10-24
תודה לגדעון ביגר וליובל נעמן על הערותיהם.
ראו גם, באתר זה: ההיסטוריה של טאיוואן , מבוא לטיול בטאיוואן
האי טאיוואן (Taiwan) הוא אי במזרח אסיה ובו רוב שטחה של מדינת טאיוואן. בנוסף לו, שייכם לטאיוון כמה איים קטנים נוספים. אורך האי המרכזי של טאיוואן הוא 394 ק"מ ורוחבו 144 ק"מ[1].
האי טאיוואן מופרד מהחוף הדרום-מזרחי של סין העממית על ידי מצר טאיוואן, שרוחבו נע בין 220 קילומטרים בנקודה הרחבה ביותר עד כדי 130 קילומטרים בנקודה הצרה ביותר. בחלק מהמדף היבשתי, עומק המים במצר הוא לא יותר מ- 100 מטרים.[2]
איים נוספים
השטח כולל את ארכיפלג פנגו (Penghu islands) הנמצאים במרחק של כ-50 ק"מ מהאי העיקרי. שטח הארכיפלג הוא כ- 127 קילומטרים רבועים. האיים קינמן (Kinmen) , מאטסו (Matsu) הסמוכים לחוף של פוג'יאן (Fujian), מעבר למיצרי טאייון הוא 180 קמ"ר[3]. האי הזעיר שיאוליוקיו (Xiaoliuqiu) בארכיפלג טאיוואן נמצא מול החוף הדרום-מערבי של האי הראשי. האי אורכידאה (סחלב) (Orchid Island) והאי הירוק (Green Island) נמצאים בדרום-מזרח האי הראשי. הם מופרדים מהאיים הצפוניים ביותר בפיליפינים על ידי תעלת באשי (Bashi Channel). האיים פראטאס (Pratas) וטייפינג (Taiping) שבים סין הדרומי נמצאים תחת שלטון הרפובליקה הסינית טאיוואן, אבל הם אינם מהווים חלק מהארכיפלג הטאיוואני. פוג'יאן הוא האי הסיני של סין העממית (PRC) הקרוב ביותר לטאיוואן (לאי הראשי).
השטח הכולל של הארכיפלג טאיוואן כולל ארכיפלג פנגו והאיים קינמן, מאטסו והאחרים הוא 36,197 קילומטרים רבועים,[4] (פחות מפעמים ישראל), מה שהופך את טאיוואן למדינה בגודל בינוני בין בלגיה להולנד.
עיקר האוכלוסייה של הרפובליקה הסינית של טאיוואן, נמצאת בצדו הצפוני והמערבי של האי המרכזי. הנקודה הצפונית ביותר של האי המרכזי, נמצאת בקייפ פוגוי (Cape Fugu) במחוז ש'ימן (Shimen), ניו טאיפיי, מצפון לבירה טאיפיי.
גבולות פיזיים
יש לטאיוואן קו חוף (היקף האי) באורך של 1,566 קילומטרים ממשלת טאיוואן טוענת לאזור ימי כלכלי בלעדי של 83,231 קילומטרים רבועים הכלולים ברדיוס של 200 מיל ימי (370.4 קילומטרים) מהחוף המזרחי של טאיוואן ומים טריטוריאליים עד מרחק של 12 מיל ימי (22.2 קילומטרים) סביב חופי האי.[5] פוג'יין הוא המחוז הסיני של סין העממית (PRC) הקרוב ביותר לטאיוואן.
מצפון מזרח לאי ממוקם הארכיפלג היפני (יפן). המתחיל בקשת האיים הוולקניים ריוקיו (Ryukyu), (הידועים בשם אוקינאווה, על שם האי המרכזי באיים הללו) הנמשכת לצפון מזרח עד לקיושו, מארבעת האיים היפנים הגדולים.
הנקודה המרכזית של האי נמצאת בעיר פולי (Puli), שבמחוז נאנטו (Nantou). הנקודה הדרומית ביותר באי היא נמצאת בקייפ אלואנבי (Cape Eluanbi) שבעיירה הנגצ'ון (Hengchun), במחוז פינגטונג (Pingtung).
גאולוגיה
טאיוואן נמצאת בקצה המערבי של הלוח הפיליפיני ל "חגורת האש" של האוקיינוס השקט, שהיא תוצאה ישירה של טקטוניקת הלוחות. טבעת האיש היא האזור הסיסמי הפעיל ביותר על פני כדור הארץ. 90% מרעידות האדמה התרחשו בטבעת מסביב לאוקיינוס השקט.
האוקיינוס השקט יושב בעיקרו על מספר מצומצם של לוחות. העיקרי שבהם הוא הלוח הפסיפי, הוא הלוח הגדול ביותר על פני כדור הארץ, ולוח נסקא (Nazca Plare), על שם האזור בחופה של פרו, בעל אותו השם. הלוחות שמעליהם יושב האוקיינוס השקט, מתנגשים עם מערכת של לוחות מסביבם. בחוף המערבי של ארצות הברית, מתנגש הלוח הצפון אמריקאי עם הלוח הפסיפי ויוצר את השבר של סן אנדרס (San Andres), אחד המקומות הפעילים ביותר, מבחינה סייסמית על פני כדור הארץ. בחלקו המערבי מתנגש הלוח הפסיפי עם הלוח של אחוצק (Okhtsk Plate), מול חופיה המזרחיים של רוסיה וסין. בצדו המערבי מתנגש הלוח הפסיפי עם מספר לוחות קטנים יותר.
כמיליארד תושבים חיים באזורים הנכללים בטבעת האש והם חיים בסיכון מתמיד. המדינות העיקריות הנכללות בטבעת האש הן הפיליפינים, מלזיה, אינדונזיה, תאילנד, יפן, קנדה, ארצות הברית, מקסיקו, אקוודור וצ'ילה.[6] וכן טאיוואן שנמצאת על טבעת האש, בנקודת מפגש של כמה לוחות משנה.
האי טאיוואן נוצר לפני כ־4 עד 5 מיליון שנה במפגש הגבולות שבין הלוחות הטקטונים היבשתיים של הלוח הפיליפיני והלוח האירואסייתי. כתוצאה ממפגש הלוחות, הלוח האירואסייתי התרומם מעל ללוח הפיליפיני שהתחתר תחתיו. המפגש ביניהם יוצר כמה מהשקעים הימיים העמוקים ביותר בעולם. הגבול בין הלוחות עובר לאורך האי טאיוואן, מצפון מזרח לדרום מערב וממשיך דרומה לקשת הוולקנית לוזון (כולל האי הירוק ואי האורכידאה).
הגבול בין הלוחות עובר לאורך האי, מצפון מזרח לדרום מערב וממשיך דרומה לקשת הוולקנית לוזון (כולל האי הירוק ואי האורכידאה), כתוצאה ממפגש הלוחות הלוח האירואסייתי התרומם מעל ללוח הפיליפיני שהתחתר תחתיו[7].
התנגשות בין הלוחות – בעיקר בין הלוח האירו-אסייתי ולוח הים הפיליפיני, הרימה את רכסי ההרים הגבוהים של האי. תנועה זו גרמה להעתק אנכי מוטה לכיוון מערב. המבנה ההררי המסלע הקדום של טאיוואן דומה מאד לזה שבפרובינציית פֿוּגְ'יֵין (Fújiàn) שבסין וזה מצביע על האפשרות שהאי היה בעבר חלק מייבשת אסיה וניתק ממנה עם התהוות השקע של מפרץ טאיוואן. השתפלות הלוח האירו-אסייתי מתחת ללוח הפיליפיני, גרמה לדחיפה מעלה של רכסים נוספים והפכה את טאיוואן לאחד המקומות הפעילים ביותר מבחינה סייסמית בטבעת האש. על פי השירות הגיאולוגי של ארצות הברית, תשע עשיריות מהאי מוגדרות בסיכון הגבוה ביותר לרעידות אדמה.[8]
הגבול בין הלוחות עובר לאורך האי, מצפון מזרח לדרום מערב וממשיך דרומה לקשת הוולקנית לוזון (כולל האי הירוק ואי האורכידאה), כתוצאה ממפגש הלוחות הלוח האירואסייתי התרומם מעל ללוח הפיליפיני שהתחתר תחתיו.[9]
מספר מיני הצמחים המשותף לטאיוון ולסין , מלמד על כך שעד סוף תקופת הפלאוקן (עד לפני 56 מיליון שנים)[10], היתה טאיוון מחוברת לייבשת. גם בתקופת הפלייסטוקן המאוחרת, טאיוואן הייתה מחוברת ליבשת. . עם המסת הקרח בתום עידן הקרח האחרון, לפני כ לפני כ-11,700 שנים, מפלס הים באזור עלה בכ-140 מטר והפריד את האי מהיבשת. רצפת מצר טאיוואן היוותה גשר יבשתי רחב שנחצה על ידי בעלי החיים היבשתיים עד תחילת תקופת ההולוקן (הנוכחי).[11]
רעידות אדמה
הגבול הטקטוני שיצר את העתקים האלה עדיין פעיל. במצר טאיוואן ישנם גם הרי געש תת-ימיים פעילים.האי חווה רעידות אדמה רבות, כמה מהן הרסניות ביותר.
רוב האי הוא גוש סלע, העתק ענק המוטה מערבה. החלק המערבי של האי וחלק גדול במרכז, מורכב משקעים שנוצרו משקיעת קצה הלוח האירואסייתי. טאיוואן חווה 15,000 עד 18,000 רעידות אדמה בכל שנה, מתוכן 800 עד 1,000 רעידות קלות שתושבי האי מבחינים בהן.[12] רעידות האדמה הקטלניות ביותר שהתרחשו באי היו: "רעידת אדמה 921", שמרכזה היה בעיירה ג'יג'י (jíjí) בעוצמה 7.3 בסולם ריכטר שהתרחשה במרכז טאיוואן ב־21' בספטמבר 1999, ונהרגו בה יותר מ־2,400 בני אדם.[13] היקף הנזקים שנגרמו על ידי רעידת האדמה זו היו 44,338 בתים שנהרסו לחלוטין ו-41,336 בתים שנפגעו בצורה חמורה. במקומות אחדים התרוממה האדמה לגובה של 7 מטרים. בסמוך לדונגשה (Dongshih), בקרבת הקצה הצפוני של ההעתק יצרה רעידת האדמה מפל מים שגובהו 7 מטרים. לאורך חלקו המרכזי-מערבו של האי נהרסו גשרים והתחבורה בחלק זה הושבתה למשך שבועות.
ב־4' במרץ 2010 סמוך לשעה 01:20, הייתה רעידת אדמה בעוצמה 6.4 בסולם ריכטר והיא פגעה בדרום מערב טאיוואן באזור ההררי של מחוז קאוסיונג (Kaohsiung).[14] רעידת אדמה גדולה נוספת התרחשה ב־6' בפברואר 2016, בעוצמה 6.4 בסולם ריכטר. העיר טאינאן נפגעה הכי קשה, עם 117 הרוגים, רובם נהרגו מקריסת בניין דירות בן 17 קומות.[15]
מבנה
מדרונותיו המזרחיים של האי תלולים ביותר ואילו במערב המדרונות מתונים והם משתפלים למישור רחב ידיים, מאוכלס בצפיפות ובו הערים הגדולות של האי. במספר מקומות מוקפים ההרים בסדרה של גבעות ברום של 1,500 מטר. ההרים המזרחיים מיוערים בצפיפות ויש בהם מגוון של חיות בר, מאידך-גיסא הקרקעות, באזורי השפלה המערבית והצפונית, מנוצלים אינטנסיבית על ידי בנייה רוויה, תעשייה, חקלאות ועוד. הנהרות בטאיוואן הם קצרים ותלולים וזרימת רובם עונתית. הם נתונים לשיטפונות בעונת המונסון. הנהרות הגדולים הם ג'ושייו (Choshui) ודנשווי (Tanshui) – המתאים לשיט של ספינות בהדחק של עד 50 טון.
בשל שיפועי ההרים התלולים במזרח והדרגתיים במערב, את שטחו של האי טאיוואן ניתן לחלק לשני חלקים: המישורים השטוחים במערב, וההרים המכוסים בעיקר ביער צפוף בשני שלישים המזרחיים ומותירים רצועת חוף צרה יחסית במזרח.
טאיוואן הוא אי הררי מבותר. כמחצית מהשטח תופס הרכס המרכזי ש'ואיניאנג-שאן (Xiuguluan), שכיוונו צפון-צפון-מערב ודרום דרום – מזרח. הרכס מורכב ברובו מחמישה רכסי הרים המקבילים לחוף הים המזרחי של האי. המישורים השטוחים של האי נמצאים בשליש המערבי שלו. ישנן כמה פסגות מעל 3,500 מטרים, הגבוה ביותר הוא הר יו שאן (Yu Shan) המתנשא לרום של 3,952 מטרים מה שהופך את טאיוואן לאי הרביעי בגובהו בעולם. הגבול הטקטוני שיצר את העתקים האלה עדיין פעיל. האי חווה רעידות אדמה רבות, כמה מהן הרסניות ביותר. במצר טאיוואן ישנם גם הרי געש תת-ימיים פעילים וגם פומורולות ופעילות גיאוטרמית רבה.
רכס ההרים המרכזי, משתרע מהעיר סואאו (Suao) בצפון מזרח טאיוואן ועד לקייפ אלואנבי (Cape Eluanbi) בקצה הדרומי של האי טאיוואן. הוא רכס הרים גבוהים ומהווה את קו פרשת המים העיקרית של האי. ההרים מורכבים בעיקר מתצורות סלע קשות העמידות בפני בליה וסחף, אם כי גשמים עזים הצליחו ליצור צלקות עמוקות בשולי הרכס הכוללים ערוצים ועמקים חדים. ההרים עטופים ביער צפוף שכמעט בלתי ניתן למעבר. הצד המזרחי של רכס ההרים המרכזי הוא מדרון ההרים התלול ביותר בטאיוואן. בפארק הלאומי טארוקו (Taroko), בצד המזרחי התלול של האי, ישנן דוגמאות טובות לשינויים שהשטח ההררי עובד, ערוצים עמוקים סחיפה ושחיקה הנגרמים על ידי נהר הזורם במהירות.
רכס הרי החוף המזרחי, משתרע לאורך החוף המזרחי של האי. נשפך נהר חוואליין (Hualian) בצפון. עד מחוז טייטונג (Taitung) בדרום, הוא מורכב בעיקר מאבן חול ומפצלי שמן. הוא מופרד מהרכס המרכזי על ידי עמק הואדונג ((Huadong הצר. רוב הרכס מורכב מגבעות גבוהות. באגפים התפתחו נחלים קטנים, אך רק נהר אחד גדול חוצה אותו. שטחים ראויים חלקית לחקלאות ממוקמים למרגלות המערביים של הרכס, שם מפלס מי התהום הוא הנמוך ביותר ותצורות הסלע הן הכי פחות עמידות בפני בליה. לאורך החוף המזרחי קיימות שוניות אלמוגים מוגבהות ולעיתים תכופות מתרחשות רעידות אדמה בעמק, המעידות על כך שגוש העתק עדיין פעיל ומתרומם.
הרכסים ממערב לרכס המרכזי מחולקים לשתי קבוצות המופרדות על ידי אגן, "אגם שמש וירח" במרכז האי. הנהרות דאדו וז'ואושוי זורמים מהמורדות המערביים של הרכס המרכזי דרך האגן לחוף המערבי של האי.
רכס ש'ואשאן (Xiaoxue) נמצא מצפון-מערב לרכס ההרים המרכזי, ומתחיל בקייפ סנדיאוג'יאו בקצהו הצפוני-מזרחי של האי, ומוסיף גובה ככל שהוא משתרע דרומית-מערבית לכיוון מחוז נאנטו השיא העיקרי של הרכס נקרא שואשאן, והוא מתנשא לגובה של 3,886 מטרים.
רכס יושאן עובר לאורך האגף הדרום-מערבי של הרכס המרכזי. הוא כולל את הפסגה הגבוהה ביותר של האי, 3,952 מטרים הנקראת הר יו שאן (Yushan) מילולית: 'הר הירקן')[16] ההופך את טאיוואן לאי הרביעי בגובהו בעולם [אחרי פאפואה-ניו גינאה, הוואי ובורניאו].[17]
רכס אלישאן שוכן ממערב לרכס יושאן ומעבר לעמק נהר קאופינג הזורם דרומה. הרכס מגיע לרום שבין 1,000–2,000 מטרים. הפסגה העיקרית ברכס נקראת, הר טאשאן (Tashan Mountain) המתנשא לרום של 2,663 מטרים.
בגבעות המערביות של הרכסים, כמו גבעות הסינצ'ו וגבעות מיאולי, קיימות טרסות גאולוגיות מוגבהות שנוצרו מהחומר שנשחק מהרכסים. אזורי טרסות אלה כוללים את מישור לינקו, מישור טאויואן ומישור דאדו. כ-23% משטחה של טאיוואן מורכב ממישורי סחף פוריים ועמקים המושקים מהנהרות הזורמים מההרים המרכזים. יותר ממחצית מאדמות אלה שוכנות במישור צ'יאנאן בדרום מערב טאיוואן. אזורים פחות פוריים הם מישור פינגטונג, באגן טאיצ'ונג ובאגן טאיפיי. המישור היחיד בחוף המזרחי הוא מישור ילן בצפון מזרח.[18]
בגבעות המערביות של הרכסים, כמו גבעות הסינצ'ו וגבעות מיאולי, קיימות טרסות גאולוגיות מוגבהות שנוצרו מהחומר שנשחק מהרכסים. אזורי טרסות אלה כוללים את מישור לינקו, מישור טאויואן ומישור דאדו. כ-23% משטחה של טאיוואן מורכב ממישורי סחף פוריים ועמקים המושקים מהנהרות הזורמים מההרים המזרחיים. יותר ממחצית מאדמות אלה שוכנות במישור צ'יאנאן בדרום מערב טאיוואן. אזורים פחות פוריים הם מישור פינגטונג, באגן טאיצ'ונג ובאגן טאיפיי. המישור היחיד בחוף המזרחי הוא מישור ילן בצפון מזרח[19].
אקלים
האי טאיוואן שוכן מצפון לחוג הסרטן. האקלים בטאיוואן נע בין אקלים מונסון טרופי בדרום, לאקלים סובטרופי גשום בצפון, והוא מושפע גם מרוחות המונסון המזרח אסייתי. במרבית טאיוואן יש אקלים סובטרופי גשום, עם שינויים עונתיים ניכרים בטמפרטורות. בעוד שבקצה הדרומי יש אקלים מונסון טרופי שבו שינויי הטמפרטורה העונתיים ניכרים פחות, הטמפרטורות בדרך כלל גבוהות. במהלך החורף (בין החודשים נובמבר עד מרץ), האזורים הצפון מזרחיים חווים גשם באופן קבוע ואילו בחלקים המרכזיים והדרומיים של האי הם בעיקר שטופי שמש. מונסון הקיץ (בין החודשים מאי עד אוקטובר) מביא 90% מהמשקעים השנתיים בדרום, לעומת זאת בצפון רק 60% מהמשקעים מגיעים מהמונסון. סופות הטאיפון מהחזקות בעולם מכות באי מסוף הקיץ ועד תחילת הסתיו. מדי שנה מתחוללות ארבע סופות בממוצע רב שנתי. הגשם העז היורד בסערות הטאיפון מוביל לעיתים קרובות למפולות בוץ הרות אסון.[20] קיימת השפעה ממזגת של זרם יפן החם (Kuroshio). הקיץ חם והחורף מתון. הטמפרטורה הממוצעת תלויה בגובה. בחודשי החורף היא 15° מעלות ובחודשי הקיץ 30° מעלות. כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 2,590 מ"מ. בהרים גם יורד שלג.
[1] The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014.
[2] Chang, K.C. (1989). Translated by W. Tsao, ed. by B. Gordon. "The Neolithic Taiwan Strait" (PDF). Kaogu. 6: 541–550, 569.
[3] The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014
[4] The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014.
[5] "Taiwan". The World Factbook. United States Central Intelligence Agency.
[6] https://www.britannica.com/place/Ring-of-Fire
[7] The Geology of Taiwan". Department of Geology, National Taiwan Normal University. אורכב מ-המקור ב-22 בפברואר 2008.
"Geology of Taiwan". Department of Geology, University of Arizona.
[8] ידין רומן, החיים בטבעת האש, "טאייפה וצפון טאיוואן", מטרופוליס, עמ' 2021.
[9] The Geology of Taiwan". Department of Geology, National Taiwan Normal University
"Geology of Taiwan". Department of Geology, University of Arizona.
[10] פלאוקן היא תקופה בפלאוגן שבעידן הקנוזואיקון והיא התקופה הקדומה ביותר בעידן זה. משך תקופתה 10 מיליוני שנים, מלפני 66 מיליוני שנים עד לפני 56 מיליוני שנים. הרבה מהיונקים של התקופה היו קטנים מאוד ועוד טרם מילאו את הגומחות של הדינוזאורים שנכחדו, אך כמה עופות התפתחו לממדים גדולים בתקופה זו היה אקלים לח וגשום שגרם לשגשוג של יערות. מקור השם מיוונית עתיקה: "παλαιός" (פלאיוס) – "עתיק יותר" ו-"καινός" (קאינוס) – "חדש" בהתייחס לבעלי החיים שהופיעו בתקופה זו.
[11] The Neolithic Taiwan Strait
[12] Williams, Jack Francis; Chang, David (2008). Taiwan's Environmental Struggle: Toward a Green Silicon Island. Routledge. p. 3.
[13] "GSHAP Region 8: Eastern Asia". Global Seismic Hazard Assessment Program 30-05-1012
[14] The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014.
[15] The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014, p. 43.
[16] Reported by Taiwan's National Geographic Information System Steering Committee
[17] "Tallest Islands of the World – World Island Info web site". Worldislandinfo.com.
[18] The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014, p. 2, 43.
[19] The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014, p. 2' 43
[20] The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014 p. 45.