תור הזהב המוסלמי

כתב: גילי חסקין; 11-11-22

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו גם: הגעגועים האמירתיים לתור הזהב

בטיולינו בארצות העולם הערבי והמוסלמי, אנו נתקלים בביטויים של געגוע קולקטיבי עמוק , לתקופת הזוהר של האסלאם. כך למשל, בנמל התעופה של איסטנבול, מוצגת תערוכה המתארת את גדולת האסלם והישגיו הרבים. כך למשל, בסיור באיחוד האמירויות הערביות, מבקרים בקניון אבן בטוטא, אשר בדובאי, המציג, כתפאורה לחנויות המעוצבות בצורה מודרנית, את ימי הזוהר של האסלאם. כך במוזיאון האסלם בשארג'ה. כך במוזיאון האסלאם בקהיר ועוד.

קובץ זה יכול להביא תועלת למטייל באיחוד האמירויות הערביות, בבחריין, במצרים, במרוקו, בתוניסיה, בטורקיה, באוזבקיסטן, בספרד ובסיציליה.

בתקופת גדולתן של האימפריות של הערבים והאסלאם, במזרח התיכון ובאסיה התיכונה, צמחה ציוויליזציה משגשגת, הידועה בדרך כלל כ"ערבית". הפולשים הערביים לא הביאו אותה מוכנה מן המדבר. היא נוצרה לאחר הכיבושים, כתוצאה משיתוף פעולה עם עמים רבים, ערבים, פרסים, מצרים ואחרים. היא לא היתה מוסלמית טהורה, כי הרבה נוצרים, יהודים וזורואסטרים נמנו על יוצריה. אבל כלי ההבעה העיקרי שלה היה הערבית והאסלם שלט בה. שתי אלו, הלשון והאמונה, היו תרומותיהם הגדולות של הפולשים הערביים, לציוויליזציה החדשה והמקורית שהתפתחה בחסותם[1].

תרבות האסלם הגיעה לידי אחידות מסוימת, הגם שהמרחב, בו התפשטה, כולל בכיוון ממזרח למערב, יותר ממחצית החלק היבשתי של כדור הארץ ובכיוון שמדרום לצפון, יותר משליש של חלק זה. שורשיה של תרבות זו, חזקים היו במידה כזאת, שרשמיה נותרו קיימים גם בחלקים שבמרוצת הזמן השתחררו משלטון האסלם, כגון ספרד, סיציליה וארצות הבלקן . מכיוון שכיבושי האסלם בדרך כלל לא הפריעו לחיי התרבות בארצות שכבשו, במקומות רבים אפשר לקרואת בתרבות האסלמית, יורשת של התרבותה הלניסטית, בלבוש ערבי-פרסי[2].

"תור הזהב של האסלאם" הוא כינוי לתקופה שבין המאה ה-8 לספירה ועד למאה ה-13 לספירה, או המאה ה-16 לספירה. בתקופה זאת, אימפריות מוסלמיות שלטו על כל המזרח התיכון, אסיה התיכונה, צפון אפריקה וספרד. בשעה שאירופה הנוצרית עדה לשקיעה תרבותית יחסית , מדינות מוסלמיות נהנו משגשוג צבאי, עוצמה כלכלית ופריחה תרבותית מפליאה הן בתחום הספרות היפה והאומנויות, הן בתחומי המדעים, הפילוסופיה והן בתחום המחשבה הדתית. במשך מאות שנים, ניתב עולם האסלאם, בקדמת החזית של הציוויליזציה האנושית ושל הישגיה. לפי תפישת המוסלמים עצמם, היה האסלם מזוהה עם הציוויליזציה ומעבר לגבולותיו לא נמצאו אלא ברברים וכופרים. המוסלמים היו ערים כמובן לעובדת קיומן של חברות אחרות, בעלות הישגים תרבותיים. אלא שסין היתה רחוקה ולא מוכרת, הודו היתה בתהליך של כניעה והתאסלמות. לעולם הנוצרי היתה חשיבות מיוחדת. הוא היווה יריב רציני יחידי לאסלם, כעולם של אמונה וכמעצמה עולמית. אולם להשקפת המוסלמים, דינה של האמונה הנוצרית להתחלף בהתגלות המוסלמית ואילו העצמה הנוצרית כבר החלה לפנות את מקומה לעולם הכביר של האסלאם[3].

על היסוד הערבי שבתרבות האסלאם, נוספו יסודות חשובים מן התרבויות של העמים הנכבשים. מחד גיסא מהתרבות הפרסית ומאידך גיסא מהתרבות ההלניסטית ששררה מצדו המערבי של נהר הפרת. מחשבת יוון הקלאסית, הטביעה באופן מיוחד את חותמה על הפילוסופיה ומדעי הטבע, אך במידה מרובה גם על התיאולוגיה. מפי הערבים חזרו ולמדו בני אירופה, מן המאה השתים עשרה ואילך, בתיווכם של מתרגמים יהודיים בעיקר, את החוכמות שמוצאן מיוון כפילוסופיה ומתמטיקה ועוד, שרק מיעוטן טופח באירופה עד לתקופה זו. כמו כן העבירו הערבים ערכים תרבותיים-מדעיים שמוצאם במזרח למערב, ובכל אלה עודדו את פריחת המדע באירופה של המאה ה-16.

תופעה ראויה לציון בתולדות התרבות הערבית מוסלמית, היא זו, שמרבית הסופרים הוגי הדעות ואנשי המדע החשובים, היו ממוצא לא ערבי או ערבי למחצה. למרות זאת, עד המאה ה-13 ,ערבית הייתה השפה היחידה בה השתמשו לחיבורים מדעיים., החלק החשוב של העמים הלא ערביים, בעיצוב דמותה של תרבות האסלאם, הביא את העמים הללו ובפרט את הפרסים, לידי גאווה לאומית, שבאה לידי ביטוי, במגמה להדוף את ההתנשאות של היסוד הערבי באיסלם, שהיה נוטה לתבוע לעצמו זכויות יתר. מגמה זו נודעה בשם "שעוביה", היינו, לאומיות.

עמים שונים תרמו ליצירה זו, אך כולה נכללת בספרות הערבית, על שום השפה בהנכתבו. גם יהודים ונוצרים לכיתותיהם תרמו לתרבות זו. אך היא כולה טבועה בחותם האסלאם.

מלומדים מוסלמים שקדו על איסוף ותרגום לערבית של כתבי היד החשובים של התרבויות העתיקות (יוון, פרס, הודו וסין), למדו, פירשו והרחיבו אותם וכן פיתחו ענפי ידע חדשים כמו האלגברה והטריגונומטריה. בתקופה זאת פעלו תחת שלטון אסלאמי מספר רב של אנשי אשכולות שנחשבים לענקי התרבות האנושית.

רקע היסטורי

על פי המסורת והאמונה המוסלמית בשנת 610 לספירה  במערה ליד מכה התגלה לפני מוחמד מלאך וציווה עליו 'קרא!'. מהתגלות זאת נולדה דת חדשה, האסלאם, והציווי 'קרא!' הפך למצווה הראשונה של הקוראן. בהנהגתו של מוחמד התאגדו שבטים רבים אשר השתלטו על כל החג'אז ובשנים שלאחר מותו בשנת 637 התפשטו מעבר לחג'אז, השתלטו על כל שטחי האימפריה הסאסאנית וחלקים גדולים של האימפריה הביזנטית ושלטו למעשה על רוב המזרח התיכון, פרס ושטחים נרחבים בצפון אפריקה.

בתקופת שלטון בית אומיה, עיר הבירה של האימפריה המוסלמית נקבעה בדמשק, ובשיאה האימפריה שלטה גם על כל צפון אפריקה ועל ספרד, והגיעה עד לפאתי סין במזרח.

את ראשיתו של תור הזהב של האסלאם נהוג לייחס לתחילתה של השושלת העבאסית (שנת 750 לספירה) ובניית בגדד על ידי הח'ליף השני של בית עבאס, ג'עפר אל-מנסור[4], בשנת 762. בניית בגדד ארכה ארבעים שנה והועסקו בה 100,000 אדריכלים ובעלי מלאכה פרסיים. כשנשלמה המלאכה, היתה בגדד, ללא עוררין, העיר המתקדמת והתרבותית ביותר בעולם. היו בה שירותים כגון תאורת רחוב ומערכת ביוב ומזרקות פיארו את חוצותיה. לאורכה ולרוחבה נבנו מאות בתי ציבור, בהם מסגדים, מוסדות לימוד ובתי חולים[5].

אך את ניצני תור הזהב אפשר למצוא עוד קודם לכן: לדוגמה, פריחת האדריכלות האסלאמית המוקדמת שהביטוי המפואר ביותר שלה הוא כיפת הסלע בירושלים (בשנת 691 לספירה), תחת בית אומיה, שנחשב למופת אדריכלי ואומנותי. נהוג לייחס את סוף תור הזהב לשנת 1258, השנה שבה נכבשה בגדאד והוחרבה על ידי המונגולים. גם אם השושלת העבאסית החלה להתפורר קודם לכן. זוהי במדת מה סופו של תור הזהב הערבי, אולם הפריחה התרבותית האסלאמית המשיכה להתחולל במספר מקומות מחוץ לבגדאד: בקהיר שהיתה בשליטת הממלוכים, באל –אנדלוס (ספרד המוסלמית) עד כיבושה בשנת 1492, בהודו שבשלטון האימפריה המוגולית, באסיה התיכונה, תחת שלטונו של אולוג בק, נכדו של טימור לנג ובמזרח התיכון, תחת האימפריה העות'מאנית, שתקופת הזוהר שלה נמשכה עד סוף המאה ה-16.

תחת שליטים מוסלמים, נבנו מוסדות לימוד כגון 'בית אלחכמה' ('בית החוכמה') שנבנה בבגדד, על ידי החליף אלמאמון (833-813). היה זה מוסד ששימש ספריה, אקדמיה ומוסד לתרגומים בעת ובעונה אחת. היה בו גם מצפה כוכבים, ונעזרו בו אסטרונומים ואסטרולוגים. חוקרים ומדענים רבים שלמדו ועבדו בבית החוכמה היו מרקע פרסי או נוצרי-מזרחי[6].

גם הפאטימים הקימו בקהיר מוסד דומה. כמו כן נבנו אוניברסיטאות. הראשונה שבהן היא אוניברסיטת אל-קרוויין, שהוקמה בפאס, שמרוקו. האוניברסיטה הוקמה כמדרסה ומסגד בשנת 859 על ידי פאטימה מוחמד אל-פהרי, בתו של סוחר עשיר שהיגר מקירואן (ומכאן שמו של המסגד) שבתוניסיה לפאס, בתחילת המאה ה-9, פאטימה ואחותה מרים, שתיהן משכילות, ירשו סכום כסף גדול מאביהן. פאטימה נשבעה להשקיע את כל חלקה מהירושה בבניית מסגד מתאים לקהילה שלה. בנוסף למקום תפילה, המסגד התפתח עד מהרה כמקום ללימודים גבוהים – במרכזם לימודים אסלאמים, קוראן וחדית' (תורה שבעל פה), אך גם דקדוק, רטוריקה, לוגיקה, רפואה, מתמטיקה ואסטרונומיה. אוניברסיטת אל-קרוויין נחשבת על ידי ספר השיאים של 'גינס', כמוסד האקדמי העתיק ביותר שהתקיים ברציפות עד ימינו.

ראו באתר זה: סיור בפאס.

מרכזי מחקר נוספים שכנו בקורדובה שבאל-אנדלוס, וכן באסיה התיכונה, בערים כגון בוכרה, סמרקנד וחיווה, שכונתה בפי הערבים 'מא ורא אל נהר', היינו "עבר הנהר", תרגום של השם "טראנסאוכסניה" בלשונות האירופאיות.

התרגומים

דרך הנוצרים הנסטוריאנים עברו המדע, הפילוסופיה והרפואה היווניים, לערבים[7]. מלומדים מוסלמים תרו את האימפריה בחיפוש אחר כתביהם של מלומדים פרסיים הודיים ויווניים, אותם הם תירגמו לערבית וכך הפכו לזמינים לנחלת הכלל. כך למשל, עד שנת 850, נבנו בבגדד למהלה מ-700 ספריות השאלה[8]. המלומדים לא הסתפקו בתרגום אלא המשיכו את המחקר. בעקבות קרב טאלאס (Talas), בשנת 751, בקירגיזסטן של ימינו, בו התנגשו כוחות ערביים בכוחות סיניים, נפלו מומחים סיניים בשבי הערבי ומהם למדו הערבים, טכנולוגיות כמו ייצור ניר ושימוש במצפן.

ראו באתר זה: שושלת טאנג.

התרבות היוונית התפשטי אל אזור הסהר הפורה החל בכיבושיו של אלכסנדר מוקדון. היא פרחה בהן במאות הראשונות לספירה, תוך אימוץ רעיונות מזרחיים, שיצרו את התרבות ההלניסטית העשירה. כיבושי האסלאם לא ערערו את סגנון החיים והתרבות של ארצות הכיבוש, ולכן עתידה התרבות ההלניסטית להשפיע רבות על האסלאם. השפעה זו נכרת באופן מיוחד בתרבות הרוחנית הלא דתית- במדעי הטבע, ברפואה ובפילוסופיה, בשטחי התיאולוגיה הפילוסופיה ומדעים קרובים להן.

אלכסנדריה, אנטיוכיה וחרן ומקומות אחרים בסוריה ובעיראק, שמשו מרכזים הלניסטיים של פעילות מדעית ופילוסופית. במנזרים של סוריה ועיראק, נעשתה במשך שנים רבות עבודת תרגום חשובה על ידי נוצרים, שתרגמו לסורים את חיבוריהם של חכמי יוון. הערבים שלא ידעו יוונית הזדקקו בזמן הראשון לתרגומים אלה, ובהמשך, טיפחו תרגומים נוספים מסורית לערבית. הסורים היוו את החוליה המקשרת בין ההלניזם לבין האסלאם. אך גם יהודים נטלו חלק במלאכת תרגום ראשונית זו.

תנועת התרגום החלה תחת שלטון האומיים, בתרגום של כמה ספרי כימיה יוונים וקופטים. בתקופתו של עומר השני (720-680), הח'ליף השמיני משושלת בית אומיה , תרגם יהודי מבצרה, ששמו מאסרג'וויה, ספרי רפואה סוריים לערבית והניח בכך את היסוד למדע הרפואה הערבי. המתרגמים היו בדרך כלל נוצרים או יהודים, סוריים בעיקר. פעילות מדעית ענפה החלה בתקופת החליפים העבסים הראשונים. אחדים מהם שלחו שליחים לרכוש או לגזול כתבי יד יוניים מידי הביזנטיים כדי לתרגמם לערבית.  תחת שלטון העבסים התארגנה מלאכת התרגום ונהנה מעידוד רשמי. נוצרים רבים מלאו תפקיד חשוב במלאכת התרגום. החשוב מכולם חוניין בן אסחאק – מלומד נוצרי, מג'ונדישאפור (Gundeshapur) שבאיראן, שהיתה מרכז מחקרי וחינוכי חשוב. הוא מונה למפקח בית אל-חכמה, על ידי אל-מאמון. הוא תרגם לערבית את כתביו של קלאודיוס גָלֶנוֹס, הרופא  היווני, בן המאה השנייה[9], את 'אפוריזמים[10]' של הרופא היווני היפוקרטס[11] ויצירות רבות נוספות[12]. ספרו "אנתולוגיה של דברי חכמים יוונים", תורגם לעברית בימי הביניים, בשם "מוסרי הפילוסופיה" על ידי יהודה אלחריזי.

יהודים השתתפו מעט במלאכת תרגום זו של כתבי יוון לערבית. חלקם בתרגום מערבית לשפות אירופה השונות בתקופה מאוחרת יותר, חשוב לאין שעור. תרגומיהם מערבית לעברית שמשו מכשיר עזר חשוב בהעברת הידע הערבי והמורשת היוונית לאירופה החדשה.

פחות ממאה שנה אחרי ייסוד העיר בגדד, יכלו קוראי הערבית לקרוא בשפתם את החשובים בחיבורי אריסטו, אפלטון, ספרי רפואה וחיבורי מתמטיקה. מלים יווניות רבות נכנסו בתקופה זו לערבית כמו גיאוגרפיה, מוסיקה, פילוסופיה וכיו"ב. יש מונחים להם נמצא תרגום לערבית, אך יש כאלה שעד היום נשמרו ביוונית. השפה הערבית, שהייתה בעיקרה שפת השירה בתקופה הפרו אסלאמית, או לשון לצרכי קודש מימי מוחמד, הפכה גם מכשיר להבעת דברי מחשבה ומדע. יש לציין, שהערבים התעניינו ביצירות המדעיות היווניות ולא בספרות היוונית. יתכן משום תכונתה האלילית המובהקת של זו. לכן לא נוצר כל קשר בין הספרות הערבית לדרמה היוונית, והשירה ההיסטוריוגרפית היוונית. בשטח זה הייתה ההשפעה הפרסית השלטת.

אחרי תקופת התרגומים ( 750-850 ) באה תקופה של יצירה מקורית בתחום המדעים.

הערבים פיתחו הו את מדעי החדית' (תורה שבעל פה), ההלכה, התיאולוגיה ומדעי הלשון. והן את המדעים: הפילוסופיה, הרפואה, טבע, מתמטיקה, אסטרונומיה, מוסיקה ואלכימיה.

מדעי הלשון

הערבים פתחו מדע זה בכוחות עצמם, בהשפעה מועטה בלבד של העמים אחרים, והוא תופס מקום בראש. כבר במאה השמינית, עסקו חכמים בעירק בענייני לשון. הם שואלים לסיבות לתופעות לשוניות ומנסים להסביר אותן. עיסוק של הערבים בבלשנות, כלל את הדקדוק (חוקים הפועלים על מלים וצירופיהן), מילונות (אוצר לשון), וגם בטקסטים ספרותיים עתיקים. אך לא טיפלו בצד הפילוסופי שבמדעי הלשון – במשמעות המילים וביחס שבין הדיבור והמחשבה, כפי שהיה נהוג ביוון העתיקה.

כיבושי האסלאם הביאו לכך, שהמונים בני עמים שונים צריכים היו לסגל לעצמם את הלשון הערבית. השפה הייתה נתונה לסכנה, וצריך היה לדאוג לכך שתישאר בטהרתה. בכך הגנו על הקוראן מפני הגיה בלתי נכונה ופרשנות בלתי נכונה. מדע זה התפתח באלכופה ואלבצרה שבעירק. הן התחרו ביניהן, ותחרות זו תרמה לפריחת מדע הלשון. לשיאה הגיעה פריחת השפה בבגדד. שפת השירה של הבדואים בני שבטים מסוימים, נחשבה לערבית הטהורה. בלשנים נהגו לקבץ ביטויים וצרופים דקדוקיים שהבדואים השתמשו בהם. מילונים רבים חוברו, אך המעניינים הם אלו שסודרו על פי האות האחרונה בשורש שלה, וזאת על מנת לאפשר למשוררים לחפש מלים חורזות לבתי השיר שלהם. בעל המילון הראשון יצר גם את תורת המשקלים והחריזה של השיר הערבית. נכתבו גם חיבורים על האמצעים האמנותיים של הפרוזה והשירה. פתחו גם מדעי ביקורת ספרותיים בעלי רמה גבוהה מאוד. המילון הערבי הראשון ידוע בשם כותאב אל עיין, נכתב על ידי אל-חליל בן אחמד. מילון זה מסודר בהתאם לשורשי המילים, אך בהתאם לעקרון פונטי. הוא מתחיל באות "עין" (מכאן שם הספר), שמוצאה מן הגרון ומסיים ב"מים", שמוצאה מן השפתיים. למילון זה ערך רב, משום שהמחבר הקפיד שלא תחסר בו ולו מילה ערבית אחת[13]. הוא גם נחשב לממציא הצורה המודרנית של התשכיל (מערכת הניקוד הערבי). בין תלמידיו של אלח'ליל היה המדקדק והבלשן הפרסי הנודע סיבויה והמדען אל-אצמעי  שהיה גם בלשן וגם זואולוג.

אבו בשר עמר בן עת'מאן בן קנבר, המכונה 'סיבויה' (נהגה: סיבָּוַיְהִי), חי בערך 760-796 לספירה). היה  מדקדק ובלשן ממוצא פרסי. ספרו היחיד, 'אל-כתאב' ("הספר"), נחשב לטקסט המכונן של הדקדוק הערבי.

על רקע זה אפשר להסביר את לימודי הבלשנות העברית באל אנדלוס ובמרוקו. כך למשל, מנחם בן סרוק (920 עד 970 או 980 בערך), שהיה בלשן ופילולוג יהודי בספרד של תור הזהב. מחבר 'מחברת מנחם, מילון עברי-עברי לעברית מקראית'. פעל תחת חסות נגידי קורדובה ממשפחת אבן שפרוט. בן סרוק הוא שניסח כנראה את האיגרת המפורסמת של רבי חסדאי אבן שפרוט ליוסף מלך הכוזרים. יריבו היה המשורר והבלשן דוּנָשׂ הלוי בֵּן לָבְרָט, או בשמו העברי 'אדונים הלוי' . נולד בשנת 920  בפאס שבמרוקו, ובצעירותו נסע ללמוד בישיבות בבל אצל רבי סעדיה גאון, ויש אומרים אף שהיה נכדו. בשבתו בבבל כתב דונש שירים רבים, ושמו התפרסם מאוד, ואף נכתבו לכבודו מספר שירים. הוא לימד דקדוק ושירה.

רבי חסדאי אבן שפרוט, ששהה אז בקורדובה הזמין את דונש לספרד. קורדובה הייתה אז מרכז התרבות והשירה של עולם האסלאם, ורבי חסדאי טרח להביא לשם את טובי המוחות. בקורדובה דונש פגש את מנחם בן סרוק, אך שניהם לא הסתדרו אחד עם רעהו, בשל מחלוקות דקדוקיות רבות, ובשל ביקורתו העזה של מנחם על רס"ג, רבו של דונש[14]. המחלוקת ביניהם הפכה ליריבות אישית שכללה חיבורים פולמוסיים רבים וחילופי השמצות בפני רבי חסדאי אבן שפרוט. נפטר בקורדובה בשנת [15]990.

היסטוריוגרפיה

ההיסטוריוגרפיה ומכול מקום ההיסטוריה האסלאמית, חשובה למוסלמים, שכן היא רושמת ומביאה את התגשמות כוונות האלוהים, לידיעת בני האדם. תחילת כתיבת ההיסטוריוגרפיה אצל הערבים נמצאת בתק' ה'ג'הילייה' (מילולית: הבערות, הפרה- מוסלמית) ואחריה במסורות דתיות שנרקמו סביב חיי מוחמד. הערבים למדו זאת מדוגמאות פרסיות שהיו לפניהם. היסוד לספרים הראשונים היו מסעי המלחמה של השבטים בג'הילייה. אלו הם ספק היסטוריה ספק ספרות יפה. בתקופת האסלאם המשיכה מסורת ספרותית זו לפרוח, הפעם בתיאור מלחמותיו של מוחמד וניצחונותיו, וכמובן כיבושיהם של יורשיו מחוץ לגבולות ערב. המוסלמים לא איחרו להוציא ספרי היסטוריה מרובי כרכים, מסוגים שונים: היסטוריה כללית, היסטוריה מקומית, היסטוריה של משפחות, שבטים ומוסדות. היצירות ההיסטוריות הקדומות אינם אלא ספר מקורות, כתובים בצורת קובצי המסורה. ההיסטוריונים הראשונים כתבו על תולדות הערבים. אבל כבר בתקופה קדומה למדי, החל מהמאה התשיעית, אנו רואים אצל הערבים, ניסיונות להקיף את כול ההיסטוריה העולמית כותבים אלו לא הצטמצמו להיסטוריה המדינית, אלא נתנו את דעתם, גם לתרבותם של העמים אותם שקרו. כך למשל, אחמד אל-יעקובי , יליד בגדד, שהיה היסטוריון וגאוגרף ערבי חשוב בן המאה ה-9 ונחשב לאחד מראשוני ההיסטוריונים של תרבויות העולם באסלאם של ימי הביניים. במהלך חייו אל-יעקובי נסע בין ארצות שונות כולל באזור ארמניה, הודו וצפון אפריקה.

שלושה מחיבוריו של אל-יעקובי נשמרו עד ימינו. חיבוריו הם בעלי חשיבות בין היתר עקב זה שהם מהווים כמה מהחיבורים האסלאמיים הראשונים העוסקים בהיסטוריה של העולם, והוא מספק פירוט גם לגבי תרבויות ועמים לא-אסלאמיים. במהלך כתביו הוא עושה שימש יוצא דופן יחסית במקורות לא-אסלאמים, וכך למשל בתיאוריו על ההיסטוריה של בני ישראל הוא מצטט מהתנ"ך בתרגומו לערבית וכן מושפע מפרשנויות המדרש. בתיאוריו על ישו הוא מצטט מהברית החדשה.

הוא מתעכב, בין היתר, על ספרות ההודים ומאריך בפרק על הספרות הפילוסופית היוונית[16].

אחד ההיסטוריוגרפים המוסלמים החשובים הוא אבו ג'עפר מוחמד אִבן ג'ריר א-טבּרי. הוא נחשב לאחד ההיסטוריונים הפרסים והמפרשים הראשונים, הבולטים והנודעים של הקוראן. יחד עם זאת, עסק בהיסטוריה. התפרסם בשל חיבוריו 'תאריח' א-רֻסֻל ואל-מֻלוכּ' ("היסטוריה של הנביאים והמלכים", מוכר גם בשם "תאריח' א-טברי"). הוא פותח בבריאת העולם ומגיע עד זמנו של המחבר. אף כי אין זה ספר ההיסטוריה, במובן המקובל כיום, חשיבותו רבה ביותר, והוא משמש אוצר של ידיעות היסטוריות מפורטות

מתוך אלו התפתחה היסטוריה מספרת, פה ושם גם מפרשת, ששיאה היה ביצירתו של  עבד א-רחמן אבן חַ'לְדוּן[17]. הוא היה היסטוריון והיסטוריוגרף ערבי (ממוצא תוניסאי) בולט, בן המאה ה-14. אבן ח'לדון נולד בתוניס למשפחת אריסטוקרטיה מוסלמית, שהייתה מצאצאי המנהיגים של כיבוש ספרד. לאחר שהשלים את לימודיו, שימש בשירותם של שליטים מוסלמיים רבים הן באזור המגרב והן בגרנדה שבממלכת גרנדה (כיום בספרד) ופעל כפוליטיקאי, יועץ, ואף מדריך לשליט הצעיר מוחמד החמישי מגרנדה. משלא נחל הצלחה בכל אלה פנה לעסוק בתחום שעניין אותו יותר מכול, מדע ההיסטוריה. במהלך שהות בטירה מבודדת בהרי אלג'יריה בשנת 1377, החל אבן ח'לדון לכתוב את יצירת המופת שלו, "אקדמות למדע ההיסטוריה" , או בקיצור ה"מוקדימה" ("אקדמות"), אותה המשיך לכתוב בעיר תוניס (שאליה עבר לשם עיון בספרים שנדרשו לו להשלמת הטקסט). ספר זה נועד להיות חלק מאנציקלופדיה אסלאמית ראשונה למדעי ההיסטוריה, אבל אבן ח'לדון השלים רק את כרך ה"מוקדימה", שהפכה למפורסמת ביותר. ספר זה נחשב לאחד ממבשרי הדרך של ההיסטוריוגרפיה וחקר הסוציולוגיה, הכלכלה, והדמוגרפיה.

מטרת החיבור היא להציב בסיס אוניברסלי לכלל ההיסטוריה האנושית, ולהציג אותה כפועלת לפי חוקיות. הספר נחשב לראשוני בעיסוקו בסוציולוגיה, דמוגרפיה, והיסטוריה תרבותית. הספר גם עוסק בתאולוגיה אסלאמית, כלכלה, היסטוריוגרפיה, פילוסופיה של ההיסטוריה, ואף אקולוגיה. קיימים חוקרים הטוענים כי הספר מהווה ייצוג מוקדם של תפיסת הדרוויניזם החברתי[18]. נחשב לגדול ההיסטוריונים הערביים ואולי גדול ההוגים ההיסטוריים בימי הביניים.

אבן ח'לדון מנסה לייצר ניתוח אוניברסלי להתפתחותן של אומות, כאשר הוא מתאר תהליך מעגלי הגורם לעלייה ולנפילה של שושלות, שבמרכזו נמצא מושג ה"תודעה הקיבוצית", או בערבית "עצאבייה". שורש המושג הוא "עצב", שכן בדומה לעצבי הגוף, המחברים בין האיברים השונים למוח, התודעה הקיבוצית מחברת בין החלקים השונים של האומה. בפרט, היא מחברת בין השלטון לבין העם, ועל כן כוחה קשור באופן ישיר לאיכות השלטון – כאשר שליט דואג לנתיניו, היא מתחזקת, ואילו כאשר מלך דורש יותר מכפי שיש ביכולת הנתינים לתת, היא מתערערת[19].

רשיד א-דין פזלאללה המדאני, (1318-1247), שחי בפרס הכבושה בידי המונגולים, פרסם בשנת 1313, כתב מאמרים וספרים בנושאים שונים, ועשה מאמץ מיוחד לשמר אותם על ידי יצירת העתקים מהם הן בפרסית והן בערבית.

בדומה למלומדים גדולים אחרים בני זמנו, רשיד א-דין עסק במהלך חייו בתחומים רבים של הידע האנושי, ובהם רפואה, היסטוריה, תאולוגיה, בוטניקה וזואולוגיה. הוא נחשב לאחד מגדולי ההיסטוריונים והמדינאים הפרסים בימי הביניים.

ספרו החשוב ביותר הוא "ג'אמע א-תוואריח'" ("קובץ הכרוניקות"), העוסק בתולדות העולם ועמיו השונים מבריאת העולם ועד ימיו. חשיבותו הגדולה של הספר, שחלקים גדולים ממנו השתמרו עד ימינו, היא כמקור היסטורי ראשון במעלה לתולדות השושלות המונגוליות בימי הביניים ובמיוחד השושלת האילח'אנית, אותה הכיר היטב.

ראו באתר זה: המונגולים במזרח התיכון.

גיאוגרפיה

צרכי עולי הרגל למכה, צרכים אדמיניסטרטיביים של המדינה והמסעות הרחוקים של הסוחרים והתיירים המוסלמים, זרזו את התפתחות מדע הגיאוגרפיה. עוד במאה השביעית היו סוחרים יהודים ומוסלמים מארצות האסלאם שהגיעו לסין, חופי אפריקה רוסיה והאוקיאנוס האטלנטי. סיפוריהם עוררו את סקרנות האנשים לגבי ארצות רחוקות ועמים זרים. הספרות הגיאוגרפית של האסלאם עשירה בכמות ובאיכות. הם נכתבו בתחומים רבים: טופוגרפיה היסטורית, גיאוגרפיה אסטרונומית, מילונים גיאוגרפיים, מפות המתארות את הארץ ככדורית ונותנות תמונה מדויקת יותר של העולם ממפות אחרות בנות זמנן.

גיאוגרפים מוסלמים

בהקשר זה, אפשר להזכיר את הנוסע הערבי אחמד אבן פדלאן, מזכיר השגריר ששלח הח'ליף העבאסי אל-מקתדר, ב-21 ביוני 921, אל אלמיש (Almış), -השליט המוסלמי של בולגריה של הוולגה, שהיה ווסל של הכוזרים[20]. מטרת המשלחת אינה ברורה באופן חד משמעי. ייתכן כי נשלחה על מנת לבסס ולחזק את הקשרים של החליף הסוני עם השליטים המוסלמיים בבולגריה[21]

במהלך המסע הממושך (שארך כמעט שנה) מבגדאד עד בולגריה של הוולגה רשם אבן פדלאן את אירועי המסע, מנהגי העמים שפגש בדרכו והתרשמויות ששמע על עמים אחרים. המסע התארך גם משום שנועד לעקוף את ממלכת הכוזרים, אולם, למרות שלא עבר דרך כוזריה, רשם פדלאן ידיעות, מפי השמועה, על הכוזרים ומנהגיהם. העתק של רישומי אבן פדלאן נמצא ותורגם על ידי המזרחן הטורקי זקי ולידי טוגאן (1939), ותוכנו מספק ידיעות רבות על מנהגי התקופה ועל העמים שחיו באזור ממלכת הכוזרים.

ראו באתר זה: סיור בקזאן.

כמו כן, הוא מוסר מידע על הוויקינגים. מתאר את יופיים וכוחם, אך גם את העובדה שהם "המטונפים מבין ברואיו של אללה"[22].

ראו באתר זה: הויקינגים

אבן פדלאן ומשלחתו אינם מוזכרים על ידי היסטוריונים אחרים. המקור היחיד אודות מסעו זה הוא חיבורו שלו, הנקרא "רסאלה" (כך אצל יאקות) או "כתאב" (כך בכותרת החיבור עצמו)[23].הגיאוגרף המוסלמי הראשון שכתביו מוכרים היטב הוא אבן חורדאד'בה, פרסי שכתב ערבית, סמוך לאמצע המאה התשיעית. הוא מילא תפקיד חשוב בשירות הדואר הממלכתי בפרס ובעירק וספרו שואב תחילה מצרכיו של שירות זה. לכן הוא דן ביחוד בשטחים שתחת שלטון אסלמי, וגם באימפריה הביזנטית, שהיו איתה קשרי דואר. בנוסף,  הוא סקר את "העולם הנושב", שמתחלק לדבריו לארבעה חלקים: אירופה, לוב (חבל הארץ, המשתרע מטנג'יר ועד גבול מצרים), אתיופיה וסקיתיה. אירופה, "אורופה" בלשונו, מורכבת מארצות הסלבים, הפרנקים,[24]

הגיאוגרף אבן רוסתה (מת ב-910), תיאר את עשרים הרבעים סביב אספהאן בהרחבה, ואודות העיר עצמה ציין כי הייתה עגולה בצורתה, ובחומתה קבועים מאה מגדלים וארבעה שערים.

בנוסף כתב אבן רוסתה, אודות העמים הטורקים ועמים לא-מוסלמים באסיה ובאירופה, ואף על האיים הבריטים. הוא גם מצטט נוסע מוסלמי בשם הארון אבן יחיא, שביקר ברומא. כמו כן, במסעותיו פקד את נובגורוד ואת הקווקז, ודיווח מכלי שני על המָדְיָארִים (הונגרים(, הסלאבים, הבולגרים, והכוזרים. עוד הרבה אבן-רוסתה לנסוע לחצי האי ערב והגיע עד לעיר צנעא בדרומו.

במאה העשירית כבר היה מידע מלא יותר מצוי בידי חוגים משכילים בבגדד. גדול הגיאוגרפים של אותה תקופה היה אל מסעודי. ידוע בשל ספרו הגאוגרפי וההיסטורי הגדול "שדות המרעה של הזהב ומכרות האבנים היקרות" ("מרוג' א-ד'הב"); נכתב בין השנים 943–947[25]. הוא תיאר את האזורים הגאוגרפיים השונים בעולם ואת ההיסטוריה של העמים במאה העשירית לספירה. בספר זה התייחס גם למנהגים התרבותיים אשר היו קיימים בתקופתו בארצות שונות, כגון הודו, סין, העמים הטורקים ושבטים שונים באפריקה. התייחסותו למנהגי אותה העת, סייעה רבות למחקר האנתרופולוגי וההיסטורי בזמננו, והובילה להבנת התהליכים התרבותיים והחברתיים אשר עברו עמי המזרח מן המאה העשירית ועד ימינו.

אל-מסעודי תיאר את עמי הצפון של אירופה, תיאור שאינו מחמיא ביותר, חיבר דין-וחשבון קצר על "ארץ הפרנקים" והיסטוריה קצרה של מלָכֶיה מקלוביס הראשון[26] ועד לואי הרביעי[27], שלדבריו התבסס בכתיבתה, על ספר שחיבר בישוף פרנקי, למען הנסיך של ספרד אל-חַכּם, בשנת 939. מסעודי גילה עותק של ספר זה במצרים בשנת 947[28]. נראה כי זה היה הניסיון היחיד שעשה היסטוריון מוסלמי בימי הביניים, לכתוב היסטוריה של המערב הנוצרי (גם אם בקווים כלליים בלבד). כמו כן, הוא מספר בספרו על מלך הכוזרים, שהתגייר בימיו של הח'ליף העבדי הארון א-רשיד[29].

בספרו התייחס אל-מסעודי, גם להיסטוריה של עם ישראל, כאשר העדיף להשתמש בתנ"ך כמקור היסטורי, בחירה שבעטיה ספג ביקורת מצד ההיסטוריון והסוציולוג המוסלמי אבן ח'לדון (ראו להלן), שטען שצריך להעמיד את פסוקי התנ"ך לביקורת היסטורית ולא לקבל דברים שנראו שהם סותרים את ההיגיון האנושי. למרות הביקורת הזאת, נשאר ספרו של אל-מסעודי, מקור עיקרי להיסטוריה המוסלמית בפרט ולהיסטוריה העולמית והתרבותית בכלל, במאה העשירית לספירה.

במאה ה-11 בולט הגאוגרף וההיסטוריון הערבי אל-בכרי (בשמו המלא: אבו עביד עבדאללה בן עבד אל-עזיז אל-בכרי), מספרד המוסלמית (אל אנדלוס). נולד בשנת 1014 בהואלבה (Huelva) שלחופי האוקיינוס האטלנטי. אביו היה לזמן קצר השליט של מחוז הואלבה[30]. לאחר הדחת אביו מהשלטון, עבר אל-בכרי לחיות בקורדובה, ולמד שם ביחד עם גאוגרפים והיסטוריונים ידועים נוספים בני זמנו. הוא בילה את כל חייו באל-אנדלוס, לרוב בערים אלמריה וסביליה. אל-בכרי כתב על אירופה, צפון אפריקה וחצי האי ערב  אך מעולם לא נסע לאזורים המרוחקים שעליהם כתב[31]. מת בשנת 1094. מכתש קטן ,בצפון-מערב "ים השלווה" שעל הירח, קרוי על שמו.

רק שתיים מעבודותיו השתמרו עד ימינו. ספרו החשוב ביותר הוא "ספר הדרכים והממלכות" (כתאב אל-מסאליק ואל-ממאליכ) אותו הוא סיים לחבר בשנת 1068. הספר מתבסס על תיאוריהם של סוחרים ומגלי ארצות כגון אברהם בן יעקב[32]. הספר הוא אחד מהמקורות החשובים ביותר להיסטוריה של מערב אפריקה, והוא מספק מידע יקר ערך על אימפריית גאנה, על שושלת אל-מוואחידון ועל סחר חוצה סהרה. ספרו השני של אל-בכרי שהשתמר עוסק בחצי האי ערב ומספק מידע גאוגרפי ורשימת שמות של יישובים ומקומות בחצי האי.

במאה השתים עשרה בולט הגיאוגרף, קרטוגרף והנוסע הערבי מוחמד אל-אדריסי (1100 לערך –1165 או 1166) תושב סיציליה בחצרו של רוג'ר השני, מלך סיציליה.

ראו באתר זה: תולדות סיציליה בימי הביניים.

נולד בסאוטה שבצפון אפריקה, שהיתה אז תחת שלטון המוראביטון (כיום טריטוריה של ספרד), שהייתה תחת שלטון מוסלמי, למשפחה של צאצאי מוחמד. התחנך בקורדובה ולאחר מכן בפלרמו. בשנת 1154 ערך מפה הידועה בשם 'טבולה רוג'ריאנה' (Tabula Rogeriana) וספר נלווה בשם "גאוגרפיה". לבקשת המלך רוג'ר השני ,ערך מפה של העולם, אשר עותקים וגרסאות שלה, שימשו במשך מאות שנים ימאים, כולל כריסטופר קולומבוס[33]. במילון התרופות אותו חיבר ישנם שקיעים של מסורת לשון עברית, לה יש זיקה למסורת הערבית של הרס"ג (ר' סעדיה גאון) ושל אסכולת פרשני ספרד הקדמונים[34]. תוכנה גאוגרפית של מעבדות קלארק בארצות הברית נקראת על שמו של אל-אדריסי.

ידוע במיוחד, הגיאוגרף וההיסטוריון הערבי יאקות אל חמאמי ( Yakut al-Hamawi 1179–1229), שהיטיב לתאר את גדולתה של בגדד באותם ימים. פירוש השם "יאקות" הוא אבן אודם (רובי); השם "א-רומי" מעיד על מוצאו היווני (ביזנטי), והשם "אל-חמווי" בא מהעיר חמת שבסוריה של ימינו. יאקות נולד בקונסטנטינופול. הוא נמכר כעבד, ומאוחר יותר עברו הוא ואדונו לעיר בגדאד. לאחר שזיהה את כישוריו, החל אדונו של יאקות להקנות לו חינוך. הוא שוחרר מעבדות בשנת 1199 והחל לפרסם מאמרים. בשנת 1213 הוא התחיל את המסע שלו, שבמהלכו הוא ביקר בתבריז, בדמשק ובמוסול. תמיכתו בזרם הח'וארג'[35] סיבכה אותו והוא ברח בשנת 1216 מדמשק למרב (Merx) שבשטח טורקמניסטן של ימינו. שם הוא עבד במשך שנתיים בספריות העשירות שהיו במקום. עקב סכנות של פלישת צ'ינגיס ח'אן לאזור, הוא נמלט לחלב. בעיר זו הוא הכין את המילון הגאוגרפי המקיף 'מועג'ם אל-בולדאן', אותו סיים בשנת 1224. היתה זו אנציקלופדיה גיאוגרפית מקיפה בה היה כל החומר אשר אספו הדורות לפניו ושל הידיעות אותן רכש במסעותיו. הוא ביקר באלכסנדריה בשנת 1227 ומת בחלב ב-1229.חשיבות עבודותיו מתבטאת בעובדת היותן מבוססות על מקורות שמצא במסעותיו באסיה התיכונה, ואשר אבדו במהלך כיבוש האזור על ידי המונגולים.

באופן מיוחד התפתחה הגיאוגרפיה התיאורית, הודות לאנשים אוהבי מסעות, שתאוות הדעת והסקרנות הובילה אותם אל ארצות רחוקות. תיירים אלו נתנו לבם לא רק לעניינים גיאוגרפיים מובהקים, אלא גם למוסדות מדיניים, חברתיים, להיסטוריה וכלכלה, ומידע אודות אנשי הרוח במקומות בהם סיירו. הנוסע המפורסם ביותר היה איבן בטוטא מטנג'יר שחי במאה ה-14 ויצא למכה בשבעה מסעות שונים, בנתיבים שונים. הגיע לאפריקה הצפונית, חצי האי ערב, ארצות המזרח הקרוב והרחוק כולל הודו, ציילון, סין, בלקן דרום ספרד ואפריקה המערבית. הוא ידע לספר בצורה מעניינית. ספריו כמו ספרים רבים אחרים תורגמו ללשונות אירופה. הוא מביא תיאור מעניין על החברה המוסלמית בתקופתו ושל המסחר המוסלמי. תשומת לב מיוחדת הקדיש לענייני דת: סייר גם בארץ ישראל ותאר את המקומות הקדושים למוסלמים ולבני הדתות האחרות.

ראו באתר זה: אבן בטוטא.

ז'נְג חֶה (1371-1433) היה סריס סיני מוסלמי בשנים 1405-1433 הוא היה אדמירל, שעמד בראש שבע משלחות ימיות שנשלחו בידי הקיסר יוּנג-לוֹ משושלת מינג, שהפליגו ברחבי האוקיאנוס ההודי והאוקיאנוס השקט . ההודי ומזרח אפריקה.  הספינות שלו, שכונו ספינות אוצר, היו ספינות העץ הגדולות בכל הזמנים  הפלגות אלה, הידועות בכתבי התקופה בשם מסעות "ג'נג חה אל הים המערבי", הן עדות להישגים הטכנולוגיים הגבוהים של הסינים בבניין כלי שיט והשטתם, כמו גם בתחומים נוספים, אשר הקדימו את הישגי האירופים של עידן התגליות.

כדי להבין את גודל המשלחות, למסע הראשון בשנת 1405 יצאו מנמל ננג'ינג 317 ספינות עם מעל 27 אלף בני אדם.

במהלך המסעות הגיעו ספינותיו של ז'נג לתאילנד, וייטנאם, קמבודיה, סומטרה סרי לנקה, הודו, פרס, תימן, ערב הסעודית, סומליה וקניה של ימינו. המשלחות עסקו במסחר בסחורות סיניות תמורות סחורות מקומיות שנמכרו בסין. החליפו שגרירים סיניים בשגרירים מקומיים. במהלך מסעותיו הצליח להביס, מול חופי מלאקה, ולהביא לתלייה את הפיראט הסיני מעורר האימה צ'נג זואי. הוא נהל ונצח קרב יבשתי מול ממלכת קוטה בצילון (כיום סרי לנקה). הקרב היבשתי היחיד שנהל צבא סיני מחוץ לגבולות סין.

ז'נג חה היה מוסלמי, אך כמי שחי כמיעוט במדינה בודהיסטית, היה סובלני כלפי דתות אחרות. כך למשל במסעותיו נתן מנחות לבודהה ובנה מצבה לכבוד מזו אלת הים הסינית. בשנת 1911 נתגלתה בגאלה שבסרי לנקה, כתובת תלת לשונית- סינית, טמילית ופרסית שהוקדשה בהתאמה לבודהה, שיווה ואללה..

הגבול המערבי למסעותיו היה מזרח אפריקה. הוא הגיע לסומליה ולחוף הסוואהילי (קניה וטנזניה). משם הביא לאסיה לראשונה בעלי חיים אקזוטיים כמו הג'ירפה. ככל הנראה נשארו בקניה מצבות קבורה סיניות של אנשיו. ז'נג חה מת בים ב-1433 בקרבת הודו. מצבה שלו, שלא ברור אם נקבר תחתה, נמצאת בננג'ינג.

ישנה תיאוריה מפוקפקת לפיה הגיע הצי שלו לאוקיאנוס האטלנטי ולאמריקה. אך היא לא מקובלת בעולם המדע. אחרי מותם של ז'נג חה והקיסר יונג לו (פרט למסע האחרון שנערך תחת הקיסר שואן דה) נטשה סין את רעיון צי העל וכך ירדה כל מלאכתו של ז'אנג חה לטמיון וסין אבדה את מעמדה כמעצמה ימית[36].

החוקר גאווין מנזיס, בספרו הפנטזיונרי, "1421: השנה בה סין גילתה את העולם", טוען כי אניות סיור סיניות הגיעו לכף התקווה הטובה לפני ברתולומיאו דיאס, לאמריקה לפני כריסטופר קולומבוס, למצר מגלן לפני פרדיננד מגלן, ולאוסטרליה לפני ג'יימס קוק, והשלימו את הקפת כדור הארץ, כמאה שנה לפני שעשו זאת האירופים. בדרכם, למדו הימאים הסיניים לחשב קווי רוחב עשרות שנים לפני האירופים, וכן לחשב קווי אורך מאות שנים לפניהם[37]. יש לציין, כי תאוריה זו נחשבת למפוקפקת מבחינה מדעית.

אהמט מוהיטין פּירי (Ahmet Muhittin Pîrî; 1470, אולי 1465,– 1554), המוכר בכינויו 'פּירי ראיס', היה אדמירל עות'מני, גאוגרף, הידרוגרף (חוקר מים ) וכרטוגרף[38]. מפת העולם שהפיק פירי ראיס ב-1513, נתגלתה בחלקהּ (שליש בלבד) רק ב-1929 בגנזכי ארמון טופקאפי באיסטנבול, והיא מהראשונות שהציגו את העולם החדש. החלק ששרד מראה ארצות שמשני עברי האוקיינוס האטלנטי: החופים המערביים של אירופה ושל צפון אפריקה, איים באוקיינוס האטלנטי, כגון האיים האזוריים והאיים הקנריים, אי התעתוע 'אנטיליה' וחלק מחופי אמריקה הדרומית. חשיבותה ההיסטורית של המפה, בכך שהיא מסמנת את היקף התגליות בעולם החדש בעשור הראשון של המאה ה-16 ובהסתמכותה המוצהרת על מפה של כריסטופר קולומבוס, שאיננה עוד. פירי ראיס מעיד בכתוב שהוא השתמש בעשר מפות ערביות ובארבע מפות הודיות, שהגיעו לרשותו מידי הפורטוגזים.

ב-1528 הפיק פירי ראיס מפת עולם שנייה, שממנה נותרה רק הפינה הצפונית-מערבית על מסגרתה. היא מראה את גרינלנד ואת אמריקה הצפונית מלברדור וניו פאונדלנד בצפון ועד פלורידה, קובה, היספניולה, ג'מייקה וחלקים ממרכז אמריקה בדרום. המפה מייצגת ידע שנצבר בשנות ה-20 של המאה ה-16.

הטורקים מכבדים את זכרו של פירי ראיס, בקריאת ספינות מלחמה וצוללות על שמו. פסלו מוצב במוזיאוני הצי הטורקי. במצודה העתיקה שבפתח הנמל בעיר הולדתו גליפולי, יש מוזיאון המוקדש לו. ב-2008 נוסדה באיסטנבול 'אוניברסיטת פירי ראיס' ללימודי ים.

מדעים

תרומת האסלם ניכרת ביותר בשטח המדעים המדויקים, ולא רק מפני שבחוגי האסלאם נשתמרה מורש יוון הקלאסית ונמסרה בדרך התרגומים למערב: אלגברה, זניט, זוית, אזימות, אלכמיה ושמו של כוכבים לא מעטים. לחכמים המוסלמים היו הישגים רבים במתימטיקה, באסטרונומיה, כימיה ועוד. על כך מעיד מספרם הרב של מילים ערביות במדעים. ברוב שטחי המדעים המדויקים, היתה אירופה של תקופת ימי הביניים, התלמיד, ובמדה רבה, תלויה בעולם המוסלמי[39].

מלומדים מוסלמים הגיעו להישגים יוצאי דופן ברפואה (ובין הרופאים המפורסמים של התקופה ניתן לציין גם את הרמב"ם), כגון המצאת סוגים רבים של ניתוחים. בתקופה זו נעשו התפתחויות חשובות בתחומים כגון האלכימיה, שממנה התפתחה הכימיה המודרנית, אף בפיזיקה המדענים האסלאמיים המציאו את האופטיקה, עשו מחקרים רבים באסטרונומיה ובדינמיקה – וכמו כן נתנו דגש רב ליצירת שיטה מדעית מבוססת ניסוי.

מתמטיקה.

הערבים תרמו לאנושות תרומה חשובה בשטח המתמטיקה. בעיקר באָריתמֶטיקה (חשבון) ובאלגברה. גם בתחום זה המדע היווני היה מקור השראה חשוב, אך נוספה השפעה הודית חזקה. בימי השליט העבסי אל -מנצור (754-775),  הביא תייר הודי לבגדד ספר על אריתמטיקה, אשר באמצעותו הגיעו הספרות תחילה לאסלאם ואחר כך לאירופה. הערבים הפיצו את הספרות ההודיות החל מהמאה העשירית. באירופה הן התקבלו במאה ה-12 ודחו את הספרות הרומיות שהיו מקובלות עד אז. במערב הן מכונות עד היום "ספרות ערביות", לציון העובדה שהערבים הם אלו שהביאו אותן לאירופה. הספרות ההודיות נודעו עוד במאה החמישית לפני הספירה. אך הן חוללו מהפיכה עולמית בשיטות החשבון, על ידי הנהגת סימן מיוחד לציון האפס. חידוש זה אפשר את השיטה העשרונית בכתיבת המספרים, ופתח שערים נרחבים להתפתחות המתמטיקה והמדעים בכלל. הערבים בעקבות ההודים קראו לאפס בשם "צפר", כלומר ריק. מכאן "זירו" בלשונות אירופה. הספרות אכן הגיעו מהודו, אולם השתלבותה שיטה העשרונית, בגוף של התיאוריה המתמטית, נעשתה במזרח התיכון ומשם הועתקה, במרוצת הזמן, לאירופה. האלגברה, הגיאומטריה ובמיוחד הטריגונומטריה, היו פיתוחים ערביים בעיקרם[40].

בסוף המאה העשירית  (940-1000) פעל המתמטיקאי והפיזיקאי אבן סהל (Ibn Sahl), שלא ברור מהיכן מקורו. הוא כתב ספר מתימטיקה בסביבות 984. ספר ששוקם מכתבים שלו, על ידי רושדי ראשד ב-1993. הוא היה המוסלמי הראשון שלמד את האופטיקה של קְלָאוֹדִיוּס פְּתוֹלֶמָאיוֹס, המוכר בעולם  כ'תלמי' (Ptolemy)[41]. הוא השפיע מאד על האופטיקאי אל-היית'האם, שפעל 30 שנה מאוחר יותר (ראו להלן)[42].

אל היית'האםהמתימטיקאי החשוב באסלאם היה אבו ג'עפר מוחמד אל-ח'ואריזמי, נולד בעיר חיווה באזור ח'ווארזם, הנמצאת כעת באוזבקיסטן. זמן מה לאחר מכן עברה משפחתו לאזור בגדאד, שם למד "בבית אלחכמה" בבגדד ויצר את עיקר כתביו, בשנים 813–833. עיקר עבודתו המדעית נכתבה בערבית, שפת המדע בסביבתו של אל-ח'ווארזמי, אך שפת האם שלו הייתה פרסית. חבר ספר "חסאב אלג'בר ואלמקאבלה", העוסק בפעולות חישוביות מסוימות בפתרון משוואות והוא מבאר את פעולות יסוד באלגברה. אף שהתבסס גם על יסודות מוקדמים לא מוסלמיים, זכה לכינוי "מייסד האלגברה". ספרו תורגם ללטינית במאה ה-12 ועד המאה ה-16 שמש ספר חשוב באוניברסיטאות אירופה השונות. הספר הביא למערב את מדע האלגברה יחד עם שמו של מדע זה. מושג ה'אלגוריתם' קרוי על שמו, ומקורו בשיבוש שמו בתרגום הלטיני של השם אל-ח'ואריזמי ל-Algorithmi ל  [43]. ח'ואריזמי הוא שגילה את נוסחת המשוואה הריבועית.

בנוסף תרם תרומה משמעותית לפיתוח תחומי מדע נוספים: טריגונומטריה, אסטרונומיה, גאוגרפיה וקרטוגרפיה. הוא פיתח את מחקריו של תלמי (Ptolomeos) בגאוגרפיה (כתב היד של ספרו בנושא זה, התגלה בשנת 1878), וגם פיקח על עבודתם של שבעים גאוגרפים שיצרו את המפה הראשונה של העולם (כפי שהיה ידוע באותה עת). במחקריו האסטרונומיים עסק באצטרולב [44] ובשעון השמש. מת בשנת 850. על שמו נקרא מכתש אל ח'ואריזמי (Al-Khwarizmi) על הירח.

המשורר והוגה הדעות הפרסי עומר אל-ח'יאם (1131-1043) שידוע בזכות אוסף שירי ה"מרובעים " ("רבאעיאת")  שלו. [השירים מורכבים על פי משקלי פרסי של יחידות בעלות ארבע שורות. שורשי המרובעים נעוצים בשירה העממית הפרסית, וח'יאם שכלל וגיבש את הצורה השירית הזאת. לרוב הטורים עמוסים בתוכן עשיר. כיוון שהשירים עוררו התנגדות דתית, הם הועתקו בחשאי וצורפו אליהם גם שיריהם של כותבים אחרים][45]. הוא נולד בטרנסאוקסניה, באוזבקיסטן של ימינו. משמעות השם ח'יאם היא "עושה אוהלים", וייתכן שמקורו במקצועו של אביו.

למרות שנודע כמשורר, הוא היה קודם כל מתמטיקאי. ח'יאם התפרסם בזכות שורה של חיבורים אלגבריים שפרסם בזמנו, דבר שגרם לסולטאן הסלג'וקי מאלכשאה הראשון להטיל עליו משימות מחקר באסטרונומיה. כאסטרונום, הוא היה מעורב בתכנון של לוח השנה של ג'לאלי, לוח שנה שמשי שסיפק את הבסיס ללוח השנה הפרסי שעדיין נמצא בשימוש. ידוע שהיה בקיא גם בפילוסופיה, משפט והיסטוריה, אך כתבים שלו על נושאים אלו כמעט שלא נשתמרו. ח'יאם מצא שיטה גאומטרית לפתרון של משוואות ממעלה שלישית, הישג שהפך אותו למתמטיקאי הראשון שמצא פתרון כללי למשוואות כאלו.

בשנת 980 נולד בכפר אפשונה (Afsana), שליד בוכרה, אבו עלי חוסיין אבן עבדאללה אבן חסן אבן עלי אבן סינא .בלשונות אירופה נקרא אביסנה (Avicenna;).‏ אסי התיכונה תחת שלטונם של הסאמאנים, חוותה עידן של זוהר תרבותי חסר תקדים. החצר בבוכרה שפעה במשוררים, מדענים, פילוסופים.

כבר כילד הפגין אבן סינא, יכולת אינטלקטואלית יוצאת דופן, ולמד את הקוראן בעל פה עד גיל 10, בנוסף להרבה שירה ערבית. הוא למד חשבון מבעל מכולת, והחל ללמוד עוד ממלומד נודד, שעבד למחייתו בריפוי חולים והוראה. בגיל 16 פנה למקצוע הרפואה, ומלבד מלימוד הרפואה התאורטי, גם השגיח על החולים וכך גילה, לטענתו, שיטות טיפול חדשות. קיבל מעמד מלא של רופא בגיל 18, ומצא כי "רפואה היא לא מדע קשה, כמו מתמטיקה ופיזיקה, ולכן התקדמתי במהירות; נעשיתי לרופא מעולה, והתחלתי לרפא חולים, כשאני משתמש ברפואות משופרות".

הוא הוטרד מבעיות מטאפיזיות, במיוחד אלה המשתקפות ביצירותיו של אריסטו. לפיכך, במשך שנה וחצי לאחר מכן למד פילוסופיה, שם פגש מכשולים גדולים יותר מבעבר. בשעות קושי היה עוזב את לימודו, הולך למסגד, ומתפלל עד שהבעיות נפתרו. הוא נהג ללמוד עד שעות מאוחרות בלילה, ואמר כי הבעיות פקדו אותו גם בחלומותיו. נאמר כי קרא 40 פעמים את ה'מטאפיזיקה' של אריסטו עד שידע אותו בעל פה; הוא לא הצליח להבין אותו כראוי, עד שיום אחד מצא את פירושו של אל-פאראבי[46] (ראו להלן), שאותו קנה בדוכן ספרים במחיר פעוט. מינוי הראשון שלו היה כרופא של השולטן, שהודות לו נרפא ממחלה מסוכנת בשנת 997. גמולו של אבן סינא בעד שירות זה היה גישה לספרייה המלכותית של הסאמאנים – השליטים הפרסים של אסיה התיכונה- פטרונים ידועים של למדנות ומלומדים[47].

ראו באתר זה: תולדות אסיה התיכונה בימי הביניים.

כאשר הספרייה עלתה באש זמן קצר לאחר מכן, אויביו של אבן סינא האשימו אותו כי שרף אותה, על מנת לכסות על מקורות הידע שלו.

הוא נחשב לאחד המוחות המבריקים ביותר של האסלאם ושל האנושות כולה – פילוסוף, רופא, אסטרונום ומשורר. ג'ורג' סרטון (George Sarton), כותב הספר "ההיסטוריה של המדעים" (The History of Science), כינה אותו "המדען המפורסם ביותר של האסלאם ואחד המפורסמים ביותר בכל העמים, הזמנים והמקומות"[48].

אבן סינא השתמש באידוי, ליצירת שמנים אתריים ראשונים ולכן נחשב לחלוץ הארומתרפיה (שם כללי המתייחס אל המסורות השונות של שימוש בשמנים חיוניים, לעיתים בצירוף פרקטיקות נוספות מרפואה אלטרנטיבית והשקפות רוחניות.) [49].

אבן סינא הוא מחברם של 450 חיבורים במגוון נושאים רחב, בעיקר רפואה ופילוסופיה. חיבוריו המפורסמים ביותר הם "ספר הריפוי" ("אל-שפאא") ו"הקאנון של הרפואה" (ידוע גם כ"הקאנון הגדול"). זהו ספר בן ארבעה עשר כרכים, אשר היה טקסט רפואי סטנדרטי במערב במשך 700 שנה. הקנון שונה מקודמיו בכך שהוא יותר מסודר, אולי בשל לימודי הלוגיקה של אבן סינא. הספר ממיין ומתאר מחלות, משרטט את הגורמים שלהן, מפרט תרופות פשוטות ומסובכות, מסביר מושגים כמו היגיינה, ומתאר את צורת הפעולה של אברי הגוף. כמו כל בני עמו וזמנו של אבן סינא, הוא בעיקר מתאר סימפטומים. אבן סינא טען ביצירה זו כי שחפת מדבקת, דבר שהאירופאים חלקו עליו, אך לבסוף נתגלה כנכון. כמו כן, הוא מתאר את הסימפטומים והסיבוכים של סוכרת. הוא אחד מהמבשרים של התהליך המדעי כפי שאנו מכירים אותו, וההשפעה שלו על השיטה המדעית היא משמעותית ביותר[50].

על חשיבותו כפילוסוף, ראו באתר זה: פילוסופיה ותאולוגיה בתור הזהב המוסלמי.

כל כתביו הם בערבית – שהייתה שפת המדע של הזמן ההוא – ובפרסית, שפת האם של אבן סינא עצמו. ישנה משמעות בלשנית עד היום לספרים שכתב בפרסית טהורה. הוא נחשב כסמל לאומי של איראן, וישנם כמה פסלים שלו ברחבי המדינה. מלבד הפרסים, גם העם הטג'יקי מחשיב אותו כאחד מבניו, אולי דרך משפחת אמו. באיראן הוא נחשב כגיבור פרסי, ופעמים רבות מחשיבים אותו לפרסי הגדול ביותר שחי אי פעם. דיוקנאות ופסלים רבים שלו נותרו באיראן של היום. אנדרטה מרשימה ניצבת מחוץ למוזיאון בבוכרה. על שמו נקרא צמח המנגרוב "אביסיניה רפואית". כך גם מפרץ אביסנה בארכיפלג פאלמר שבאנטארקטיקה. בפברואר 1973 הוקמה על שמו אוניברסיטת "בו-עלי סינא" בהמדאן שבאיראן.

המונגולים הפיצו בעולם את תורתו של אבן סינא (מדיסינה), בתקופת השלום המונגולי, אז שלטו בסין, באסיה התיכונה, ברוסיה ובאיראן, צאצאיו של צ'ינגיס ח'אן.

ראו באתר זה: השלום המונגולי.

כך הגיעו לאירופה מחקריהם של איבן סהל (Ibn Sahl) שהוזכר לעייל ושל איבן אל-היית'ם (Ibn al-Haythm 965-1040 לספירה), שהיה מדען ואיש אשכולות מוסלמי ערבי, המוכר במערב כ'אלחאזן' (Alhazen) – [51]. הוא תרם רבות לחקר עקרונות האופטיקה, האנטומיה, האסטרונומיה, ההנדסה, המתמטיקה, הרוקחות, האופתלמולוגיה, הפילוסופיה, הפיזיקה, הפסיכולוגיה, התפיסה החזותית, ולחקר מדעי באופן כללי.

אל-היית'ם נולד בבצרה, שהייתה אז חלק מפרס (כיום, עיראק), בסביבות שנת 965, והתגורר רוב חייו בקהיר, בה מת  בגיל 75. משום כך הוא מכונה לעיתים "אל-בסרי", או "אל מצרי". נחשב לסולל הדרך לאופטיקה המודרנית. אל-היית'ם נחשב לחלוץ השיטה המדעית המודרנית, ולחלוץ בתחום הפיזיקה הניסויית. המחבר בראדלי סטפנס (Bradley Stephens) תיאר אותו כ"המדען הראשון", והיסטוריון המדע א' סברה (Sabra) ראה בו מייסד הפסיכולוגיה הניסויית, וכחלוץ בפילוסופיה של חקר התופעות – פנומנולוגיה[52]. אל-היית'ם נחשב לאבי האופטיקה המודרנית, בזכות ספרו הנודע "ספר האופטיקה" ("כתאב אלמנאט'ר"), שבו הסביר והוכיח את תאוריית הראייה המודרנית. ומביא בו את ראשית היידע על עדשות, מהות האור, ותופעות אופטיות: הנפיצה, אור וצל, צבע האור בשקיעה, אשליית ההגדלה של השמש והירח הסמוכים לאופק, ליקוי  חמה, וקשת בענן. בלעדי ידע זה, קשה להעלות על הדעת, את התפתחות הפרספקטיבה שמאפיינת את הרנסנאס. ספר זה דורג, ביחד עם ספרו של אייזק ניוטון, 'עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע', כאחד הספרים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של הפיזיקה, בכך שהחל מהפכה במדע האופטיקה והתפיסה החזותית. ההיסטוריון הערבי עבדול חסאן בייקי (Abu'l-Hasan Bayhaqi), כינה אותו בשם "תלמי השני"[53]. חיבוריו של בתחומי האופטיקה השפיעו על מדענים מערביים רבים, כמו רוג'ר בייקון, ויוהאנס קפלר. ג'והן פקנאם (John Peckham), הארכיבישוף של קנטברי במאה ה-13, כינה אותו  "הפיזיקאי", של אירופה של ימי הביניים[54].

חיבוריו החלוציים בתחום תורת המספרים, גאומטריה אנליטית, והחיבור בין האלגברה והגאומטריה, היו בעלי השפעה רבה על משנתו הגאומטרית של רנה דקארט ועל חישוביו של אייזק ניוטון. במגירות של לורנזו גיברטי (Lorenzo Ghiberti), שפיתח את הפרספקטיבה, מצאו כתבים של אל חאזן.

אסיה התיכונה, בעיקר טרנסאוקסניה (הארץ שבין הנהרות אמו דאריה וסיר דאריה, באוזבקיסטן של ימינו), הייתה כר נרחב להתפתחות המדעים המוסלמיים. אבו אלריחאן מחמד בן אחמד אל-ביירוני ,היה מלומד בעל שם ואיש אשכולות מוסלמי ממוצא פרסי, שפעל במאה ה-11. נולד בשנת 973 ,בעיר קאת', בירת מחוז ח'ווארזם (מערב אוזבקיסטן של ימינו). אל-ביירוני נחשב לאחד המלומדים המוסלמיים החשובים בתקופת ימי הביניים, מחקריו עסקו במגוון תחומים כגון: פיזיקה, מתמטיקה, אסטרונומיה, ומדעי הטבע. בנוסף, הוא נודע כהיסטוריון, כרוניקאי, ובלשן. הוא שלט בפרסית, ערבית, סנסקריט, טורקית, יוונית, עברית, וארמית סורית.

אל-ביירוני בילה חלק ניכר מחייו בעיר ע'זני (Ghazni) שבאפגניסטן של ימינו. בשנת 1017 נדד לתת-היבשת ההודית. הוא הפך לפרשן החשוב ביותר לענייני המדע והתרבות ההודית, והיה למתווך בינה לבין העולם המוסלמי ובעקיפין גם לעולם המערבי. הוא הוכתר בתואר "מייסד לימודי הודו" וכן "האנתרופולוג הראשון". אל-ביירוני כתב על מנהגים ואמונות של אומות שונות באופן אובייקטיבי. הוא קיבל את השם 'אל-אוסתאד' ("המורה"), הודות לתיאורו יוצא הדופן של הודו בראשית המאה ה-11. כמו כן הוא תרם תרומה משמעותית למדעי כדור הארץ, ונודע כ"אבי הגאודזיה", הודות לתרומתו החשובה לשדה המחקר הזה וכן לחקר הגאוגרפיה. נחשב לאחד האינטלקטואלים הגדולים ביותר באסלאם של ימי הביניים. מת בשנת 1048 בעיר ע'זני.

אסטרונומיה

הצורך לקבוע את הכיוון המדויק למכה (הקיבלה) בשעת התפילה ואת תחילתו של צום הרמדאן, הביא את המוסלמים לעסוק גם באסטרונומיה. ספר האסטרונומיה הראשון הובא מהודו, ותורגם בפקודת אל-מנצור, מאוחר יותר תורגמו גם לוחות אסטרונומיים ססאניים. השפעה חשובה באסלאם נודעת גם לאסטרונומיה היוונית. הערבים תרגמו את כתביו של תלמי (פתולמיאוס) האלכסנדרוני בן המאה השנייה לספירה (פתולמיאוס טען שהארץ היא כדורית, אין לה כל תנועה עצמית, היא נמצאת במרכז העולם, ספרו שתורגם מערבית ללטינית במאה ה-13 נעשה ספר היסוד באסטרונומיה בימי הביניים). איש לא העז להטיל ספק בדעותיו. ממאה 9-12 פרח מדע זה בקרב הערבים. הם לא חדשו דבר מימי פתולמיאוס, ולא הפרידו הפרדה ברורה בין אסטרונומיה לאסטרולוגיה.

אחד מגדולי האסטרונומים (והמתמטיקאים) הערבים היה אלבתאני (שמו המלא: עבדאללה מוחמד, אבן ג'ביר אבן סינא אל ראקי אל חראני, אס-סאבי אלבתאני), יליד חרן (בדרום-מזרח טורקיה של ימינו). נודע במערב בשם Albategnius. הוא עסק גם בטריגונומטריה.

הגיעו ממנו לאירופה לוחות אסטרונומים שהשפעתם על האסטרונומים באסלאם ובאירופה הייתה גדולה. ספרו "כיתאב אז- זיז" ( Kitāb az-Zīj ), צוטט על ידי אסטרונומים בימי הביניים, כולל קופרניקוס. כונה פעמים רבות :"תלמי של הערבים". בלשונות אירופה נשארו מלים ערביות במדע האסטרונומיה, זכר לתרומתם למדע זה.

נסיר א-דין א-טוסי (1201- 1274 , בגדאד) היה אסטרונום, מתמטיקאי, פילוסוף, אלכימאי, רופא, פיזיקאי, ארכיטקט ותאולוג מוסלמי-פרסי. הוא השתייך לזרם האיסמאעילי של האסלאם השיעי ולאחר מכן עבר לזרם התריסרי. המלומד המוסלמי החשוב אבן ח'לדון (1332‏-1406) כתב על א-טוסי, שהוא היה הגדול מבין המלומדים הפרסים המאוחרים. את רוב כתביו א-טוסי חיבר בתקופה שלאחר הכיבוש של אזור עיראק על ידי האימפריה המונגולית. המונגולים גרמו להרס רב בפלישותיהם, אך זמן קצר לאחר שהשתלטו על טריטוריה חדשה הם חידשו בה את הפעילות התרבותית ונתנו פטרונות ליצירה מדעית ואינטלקטואלית.

א-טוסי חיבר למעלה מ-150 כתבים בפרסית וערבית. כתביו עוסקים במגוון רחב של נושאים וסוגיות, מפרשנות דתית לדוקטרינות של השיעה וכתבים פילוסופים על אתיקה לתחומים שונים של אסטרונומיה וספר בן חמישה כרכים, על טריגונומטריה. א-טוסי שכנע את השליט המונגולי הולאגו חאן, להקים מצפה כוכבים שיאפשר תחזיות אסטרולוגיות מדויקות יותר. מצפה הכוכבים הוקם בשנת 1259 באזור העיר מראגה שבמזרח איראן ונחשב למצפה הכוכבים המתקדם ביותר של התקופה. על בסיס התצפיות במצפה כוכבים זה חיבר א-טוסי את ספרו "זיג' אילחאני" (הטבלאות האלחאניות), שכולל תיאורים מדויקים מאוד לתנועתם של כוכבים. הספר כולל טבלאות אסטרונומיות לחישוב מיקומם של כוכבים ואת שמם של הכוכבים השונים. המודל שלו נחשב למדויק ביותר עבור התקופה, ונעשה בו שימוש נרחב גם עשורים רבים לאחר מותו, עד ימיו של האסטרונום ניקולאוס קופרניקוס (1473-1543).

עבור חישוב תנועתם של כוכבים א-טוסי המציא טכניקה גאומטרית המכונה על שמו, ומאפשרת חישוב של תנועתו של כוכב קטן ביחס לכוכב גדול. טכניקה זאת החליפה טכניקה קודמת שהומצאה על ידי תלמי שלא תמיד עבדה. המלומדים המוסלמים עלי קושג'י (1403 – 1474) ואבן אל-שטיר (1304 – 1375), פיתחו את הטכניקה הזאת לאחר ימיו של א-טוסי וחישבו בעזרתה גם את תנועתו של כוכב חמה שהוא עצמו לא הצליח לחשב.

מכתש בירח וכוכב זעיר (10269 Tusi) קרויים על שמו של א-טוסי לכבוד תרומתו לאסטרונומיה.

אולוג בק (Ulugh Beg) – נכדו של הכובש הגדול טימור לנג (בנו של שאח' רוח), שלט בשנים 1449 – 1409. ימיו התאפיינו בתנופה אינטלקטואלית ותרבותית. הוא הפך את סמרקנד גם למרכז התרבות של אסיה התיכונה.

[תסמונת הנכדים: אולוג בק של תימור, קובלי של ג'נגיס חאן, אכבר של באבר. דור ראשון כובש ומייסד. דור שני נולד אל העוצמה והדור השלישי הופך אותה ליצירה, לאמנות, למדע ולספרות].

ראו באתר זה: טימור לנג

חצרו של אולוג בק התמלאה במדענים, משוררים ופילוסופים, בבתי הספר הדתיים שייסד נלמדו מדעים מדויקים והתקיימו ויכוחים תיאולוגיים. הוא ייסד מרכז מדע חשוב בסמרקנד שבאוזבקיסטן ביחד עם גדולי המדענים באותה התקופה. עבודתו בתחום הטריגונומטריה התפרסמה בחשיבותה.  כדי לפרוץ ולהפיץ את נושא האסטרונומיה התחיל אולוג בג בשנת 1417 לבנות מרכז מדעי ברמה גבוהה. המרכז המדעי הוקם ברובע הרג'יסטאני בסמרקנד ובנייתו הושלמה בשנת 1420אולוג בג הזמין למרכז המדעי כ-60 מדענים כולל את קאדי זאדה (מתמטיקאי מוסלמי שכתב פרשנויות ועבודות על מתמטיקה ואסטרונומיה) ואת אל-קאשי (מתמטיקאי מוסלמי)..

אולוג בק הקים בסמרקאנד את מצפה הכוכבים הגדול, ליד אפריזיאב. הוא כתב בסמרקנד את זנג'י גורגן, לוח הכוכבים שכתיבתו נסתיימה ב- 1437. שמונה שנים לאחר שהושלם מצפה הכוכבים. ב- 1658 תורגם הספר לאנגלית ועותק ממנו נמצא בספריית האשמוליון שבאוקספורד. אולוג בק חישב בדייקנות את אורכה של השנה האסטרונומית:  365 יום,  6 שעות,  10 דקות ו- 8 שניות. החישוב המודרני שונה ממנו רק בדקות ובשניות:  9 דקות ו- 9.6 שניות. הביוגרפים שלו מהללים את ידיעותיו באסטרונומיה, רטוריקה וגיאומטריה. הוא האיש שכינס את אוצרות התרבות של אסיה התיכונה והקים בסמרקנד מרכז למדענים ופילוסופים[55].

אולוגבק הזניח את ענייני השלטון ועקב כך נפל קורבן לקשר שקשרו נגדו כהני הדת, יחד עם בנו הממזר. אולוגבק נרצח, אך חבריו הצליחו להעביר חלק מכתביו (בפרט בתחום האסטרונומיה) לטורקיה העות'מנית ומשם – לאירופה. רמת התרבות הגבוהה של השושלת הטימורידית נשמרה תחת השולטנים אבן סעיד וחוסיין בכרה, בחראת, עד סוף המאה ה-15

אלכימיה, כימיה, פיסיקה

האלכימיה עוררה אצל הערבים התעניינות מרובה. בין היתר, משום שראו בה קרובה למגיה. תורות מסטיות דתיות ממערב אסיה, מצרים, עם דעות מזרחיות ויווניות נוצריות-הכשירו את הקרקע להתפתחות המקצוע אצל הערבים. שתי מטרותיה העיקריות של האלכימיה היו הכנת סם חיים "אלאכסיר" המרפאה כל מחלה ומאריכה חיים. ומציאת אבן החכמים באמצעותה נתן להפוך כל  מתכת רגילה לזהב. האלכימאים לא השיגו את מטרתם העיקרית, הפיכת מתכת זולה לזהב. אך תוך כדי ניסיונותיהם, הניחו בלא יודעין את היסוד לכימיה בתור מדע. הם גילו תהליכים כימיים מסוימים, ומצאו תרופות שונות. מונחים ערביים "אלקאלי", "אלכוהול" מעידים שוב על תרומתם החשובה של הערבים לפיתוח מדעים אלו.

אבו מוסא ג'אבר בן חיאן הוא האלכימאי המוסלמי המפורסם ביותר. נולד במאה ה-8 בטוס שבחבל ח'וראסאן שבפרס, המוכרת כיום כאיראן ונשלטה באותה תקופה על ידי הח'ליפות האומיית[56]. הוא מוזכר במקורות מאותה תקופה כ'אל-אזדי', 'אל-באריגי', 'אל-קופי', 'אל-טוסי', או 'אל-סופי'. משפחתו ברחה לתימן שם גדל למד את הקוראן, מתמטיקה ונושאים נוספים. לאחר עליית העבאסים לשלטון עבר לכופה שבעיראק, שם החל לעסוק ברפואה תחת וזיר של החליף הארון א-רשיד. לאחר שהחליף ירד מהשלטון בשנת 803, ג'אבר נשאר תחת מעצר בכופה עד מותו. היקף כתביו של ג'אבר הוא עצום ומכסה קשת רחבה של תחומי מחקר: רפואה, ביולוגיה, כימיה, גאומטריה, דקדוק, לוגיקה, אסטרולוגיה, מוזיקה, מטה-פיזיקה ועוד. כתביו של ג'אבר ידועים בעיקר בתרומתם לאלכימיה והכימיה. בכתביו הדגיש ג'אבר את חשיבותם של ניסויים והשיטה המדעית. היה בין הראשונים שפיתחו סיוג שיטתי של חומרים.

מיוחסים לו קרוב ל-3,000 חיבורים. עבודות אלו מתוארכות לשלהי המאה ה-9 ולתחילת המאה ה-10, וייתכן שנכתבו על ידי תלמידיו[57]. בכתביו השונים מוצאים בצד מסקנות אלכימיות ידיעות על תהליכים כימיים מסוימים כגון אלה הקשורים בהכנת פלדה, תעשיית זכוכית ועוד מיוחסים לו המצאות של עשרים סוגים של ציוד מעבדה כגון אביק ומזקק, תיאור של תהליכים כימיים רבים כגון התגבשות ושיטות שונות לזיקוק, ותיאור של חומרים כימיים כגון חומצת לימון, חומצה אצטית, חומצה טרטרית, ארסן, אנטימון, ביסמוט, גופרית וכספית. עבודתו הניחה במידה רבה את היסודות למדע הכימיה.

עבודתו של ג'אבר נכתבה לעיתים קרובות בקודים שונים אשר היו מובנות לתלמידיו בלבד. ג'אבר כתב בספרו כי מטרתו הייתה "לבלבל את כולם מלבד אלו שהאלוהים חפץ ביקרם". מסיבה זו, יש הסוברים שמקורו של המונח "ג'יבריש" מתייחס לכתביו של ג'אבר.

עבד אל-מלכ אל-אצמעי (בערך 740–828 לספירה) היה פילולוג ואיש מדע ערבי. היה תלמידו של הפילולוג הערבי אבו אל-עמר אבן אל-עלא ושל אל-ח'ליל בן אחמד. בלימודיו אל-אצמעי רכש ידע נרחב בערבית הקלאסית ובשירה הקדם-אסלאמית. בין היתר עסק גם בתחום מדעי החיים והזואולוגיה. הוא נחשב למדען המוסלמי הראשון שחקר בעלי חיים באופן מעמיק. אל-אצמעי כתב יצירות רבות, ביניהם: כתאב אל-ח'יל (ספר הסוסים), כתאב אל-איביל (ספר הגמלים), כתאב אל-פארק (ספר על בעלי חיים נדירים), כתאב אל-וחוש (ספר על חיות בר), כתאב אל שאת (ספר הכבשים) וכתאב ח'לק אל-אנסאן (ספר יצירת האדם) שמספק מידע מפורט על האנטומיה האנושית.

"בנו מוסא" (מילולית: בניו של מוסא) היה הכינוי המשותף לשלושה אחים, ממוצא פרסי: אבו ג'עפר מוחמד אבן מוסא אבן שאקר (803 – 873) אחמד אבן מוסא אבן שאקר, ואל-חסן אבן מוסא אבן שאקר. הם היו בניו של מוסא אבן שאקר, אסטרונום שהתיידד עם הח'ליף אל-מאמון בתקופה שהח'ליף היה עדיין מושל מחוזי של ח'וראסאן (איראן).

שלושת האחים למדו ב'בית אל-חכמה' שבבגדאד, במוסד המחקר, התרגום והלימוד המפורסם,  אצל המלומד יחיא אבן אבי מנצור. הם השתתפו במפעל התרגומים של טקסטים של חכמי יוון העתיקה לערבית. תפקידם היה לנהל משא ומתן לרכישת כתבי יד יוונים קדמוניים מהאימפריה הביזנטית ולהביאם לבגדאד לתרגום וללמידה. הם צירפו אליהם לנסיעותיהם גם את המתמטיקאי והמתרגם המפורסם ת'אבִת אבִן קֻרַה[58] וכן את המלומד האשורי חנין אבן אסחאק. לאחר מותו של הח'ליף אל-מאמון, המשיכו שלושת האחים לעבוד גם בחצרותיהם של הח'ליפים שבאו אחריו: אל-מעתצם, אל-ואת'ק הראשון ואל-מתוכל הראשון. בימיו של אל-מתוכל הראשון האחים הועסקו גם בבניית תעלה עבור העיר החדשה ג'פריה. הם מתו בבגדאד בסוף המאה ה-9  [59].

ידוע שבנו מוסא חיברו יחדיו למעלה מ-20 ספרים, אך מרביתם אבדו עם השנים. שלושת האחים עסקו במתמטיקה, אסטרונומיה, אסטרולוגיה, מוזיקה ואוטומציה. מלבד כתבים פרי עטם הם גם תרגמו לערבית כתבים מדעיים יוונים וסינים. בנו מוסא ידועים עבור עבודתם כממציאים. כתביהם כוללים תיאורים של עשרות רבות של מכשירים לשימושים שונים שעובדים בצורה אוטומטית או אוטומטית למחצה, במיוחד באמצעות שיטות של לחץ מים. מרבית המכשירים שתכננו יועדו לשמש לבידור, אך עיצוביהם כללו חידושים ביחס להמצאותיהם של חכמי יוון העתיקה. "כתאב אל-חִייל" (מילולית: ספר הטריקים) היה הספר הגדול ביותר של הבנו מוסא בתחום זה. הספר כולל תיאור לעיצוב של למעלה מ-100 מכשירים והמצאות שונות. בנוסף הם חיברו מאמר על מכשירים פנאומטיים, שמופעלים באמצעות לחץ אוויר. מאמר שלישי הם חיברו על מכשירים ואביזרים מוזיקליים.

הבנו מוסא תרמו תרומה חשובה בתחום המתמטיקה, בשילוב שהם ערכו בין אריתמטיקה לגאומטריה. ספרם המתמטי החשוב ביותר הוא "הספר על חישוב של מישורים וצורות מעגליות", שתורגם ללטינית במאה ה-12 על ידי המתרגם ג'רארדו דה קרמונה (Gerardo da Cremona) ונערך מחדש בערבית במאה ה-13, על ידי המלומד החשוב נסיר א-דין א-טוסי (ראו לעייל) חיבור זה על גאומטריה היה בשימוש רחב בימי הביניים, וצוטט על ידי מלומדים כגון ת'אבת אבן קורה, איבן אל-היית'ם, פיבונאצ'י, רוג'ר בייקון ועוד.

בנוסף לספר זה האחים חיברו מאמר מתמטי נוסף שעוסק בבעיית שילוש זווית, חיבור על פיתוחיו של קלאודיוס גלנוס בגאומטריה, וכן הם תרגמו לערבית חיבור מתמטי מפורסם של המתמטיקאי היווני אפולוניוס מפרגה.

בתחום האסטרונומיה והאסטרולוגיה, האחים חיברו מספר מאמרים ותרגמו אחרים. אחד המאמרים החשובים ביותר שלהם בתחום עוסק בביקורת על המודל האסטרונומי של תלמי. מאמרים נוספים שלהם עוסקים בשיטות לחישוב תנועתם של כוכבים, מאמרים שמתכתבים עם רעיונות ומודלים שונים של אסטרונומים בני יוון העתיקה, וכן מאמר שעוסק בעיצובים למכשיר האצטרולב. באסטרולוגיה האחים תרגמו כתב סיני שעוסק בגלגל המזלות, וחיברו בעצמם את "כתאב אל-דרג'" (ספר המעלות).

באדי א־זמאן אבו אל־איסמעיל אבן אל־רסאס אל־ג'זארי (1136 – 1206) היה איש אשכולות מוסלמי: מלומד, ממציא, מהנדס, אומן ואמן. ידוע בעיקר בשל "ספר הידע של התקנים מכניים גאוניים" (1206) שבו תיאר חמישים התקנים מכניים מלאי המצאות והפתעות מסוגים שונים, יחד עם הוראות כיצד לבנות אותם[60].

דבר אינו ידוע על חייו של אל ג'זארי, מלבד מה שכתוב בהקדמה לספרו. אבל המכונות מציירות תמונה עשירה למדי לא רק על מקצועו, כמהנדס, אלא גם על אישיותו. בזמן כתיבת הספר הוא היה בשירותו של נאסיר אל דין, השליט הארתוקי בדיארבקיר[61]. הוא שרת את משפחת המלוכה החל ב-1181 (577 להג'רה) והיה בשרותם במשך עשרים וחמש שנים. אל ג'זארי מתאר בספרו את הדלת שהכין לארמון בדיארבקיר וסביר להניח שזה היה משכנו בכל התקופה.

אל ג'זארי היה מהנדס מעשי ואמן יותר מאשר תאורטיקן. חלק ניכר ממכונותיו מבוסס על ניסוי וטעייה[62]. הספר היה ככל הנראה פופולרי מאוד, משום שבהשוואה לספרים מתקופה זו, נותרו מספר רב של עותקים של כתב היד עד ימינו . מתקן שהוא בנה זכה לשחזורים מודרניים בתערוכות, במוזיאונים בקניון בדובאי ואפילו שחזור מלגו.  זהו שעון הבנוי כפיל נחושת הנושא על גבו אפיריון, שבראשו טירה עם מרפסת ועל כיפתה ציפור. על עמודי הטירה מתנוססים שני דרקונים פעורי פיות ובמרפסת יושב בזייר (מאלף בזים) ,שידיו מונחות על ראשיהם של שני בזים וכמו מונע מהם לפעור את מקוריהם. בתוך האפיריון יושב סוֹפר-מעתיק, שאוחז בידו עט המצביע על קשת עם שנתות. העט נע לאורך הקשת ומציין את הדקות החולפות, ובתום חצי שעה הוא חוזר אל נקודת ההתחלה.

ד"ר אבי גולן, ממכון דוידסון מסביר כי שעון הפיל הוא ללא ספק הפופולרי מכל עבודותיו של אל-ג'זארי. ליבו של המנגנון המפעיל את השעון הוא מאגר מים נסתר בבטן הפיל, ובו מצוף מחורר השוקע אט אט במשך חצי שעה ומניע את העט בקצב קבוע. בתום כל חצי שעה מתחברים כל המרכיבים למופע: הציפור על הגג מסתחררת, הבזייר מרים את ידו הימנית (ויעבור אחרי חצי השעה הבאה לשמאלית) ומשחרר את הבז, והעוף הדורס פולט כדור שנופל אל לועו של דרקון.

התנועה לא מפסיקה כאן. משקל הכדור גורם לדרקון לחוג על צירו, למשוך בחזרה את המצוף השקוע ובתום הסיבוב להטיל את הכדור על מצלתיים הנתונות בתוך כד, שמהדהד את צלצולן. הכדור ממשיך את דרכו ומפעיל את המאהוט – רַכָּב הפילים – שמכה בפיל, תחילה בגרזן ולאחר מכן במקבת. מעל ראשו של הבזייר יש קשת עם כדורי זכוכית שנצבעים בהדרגה בלבן עם חלוף השעות ומציגים את השעה מאז הזריחה[63].

חלק מעבודתו של אל ג'זארי נוצר בהשראת מכונות קודמות, למשל שעון הטירה המונומנטלי שלו מתייחס לשעון מים מוקדם אשר מיוחס לארכימדס. בפרק המזרקות הוא מצטט את האחים בנו מוסא וחולק על מערכת הבקרה שלהם. בפרק על 'החליל המתמיד', הוא מצטט עבודה שאבדה עם השנים של חיבת אללה ועוד. אל ג'זארי מתאר את השינויים והשיפורים שהוא עשה לעבודה של קודמיו, אבל מוסיף התקנים, טכניקות ורכיבים שהם חידושים מקוריים אשר אינם מופיעים למיטב ידיעתנו אצל איש מקודמיו.

כמו חלק ניכר מעבודתו של אל- ג'זארי, הפיל מבוסס על מכניקה עדינה, מושג שנוגע למגוון שלם של מכונות: שעוני מים, אוטומטונים (בובות מכניות), מכשירים אסטרונומיים ועוד. חלקם נועדו למדוד את הזמן או לסייע במדידות מדעיות אחרות, ואחרים להנאה ושעשוע. המשותף לכל המכשירים הללו הוא המיומנות ההנדסית הניכרת שנדרשה לתכנונם והשימוש העדין שהם עושים במנגנונים ובמערכות בקרה[64].

בין עשרת האוטומטונים (בובות מכניות) והכלים שיצר אל-ג'זארי במטרה לשעשע את האורחים במשתאות המלכותיים בדיארבקיר נמצאת הסירה המוזיקלית. מדובר בסירת עץ נאה שעליה ניצבות דמויות של מלך, נושא גביע, אורחים במשתה, שומר ראש חמוש וארבע שפחות מנגנות: שתיים מהן מתופפות בתוף מרים, ושתי האחרות הן חלילנית ונבלנית. המלך ואנשי חצרו הם פסלים נייחים מעיסת נייר. השפחות המנגנות עשויות נחושת ולזרוען יש מפרק מתנועע.

הסירה מתנדנדת בנחת על מי הבריכה בארמון. אחת לחצי שעה יש הפתעה: ללא כל התערבות חיצונית מתחילה הופעה מוזיקלית; החלילנית מחללת, המתופפות מתופפות על תופי מרים והנבלנית מעבירה את ידיה על מיתרי הנחושת.

האוריינטליסט והמלומד דונלד היל  (Hill) , שחקר רבות את הטכנולוגיה בימי הביניים (מתרגם ה"ספר הידע של התקנים מכניים גאונים") כתב כי "אי אפשר להפריז בחשיבות עבודתו של אל-ג'זארי בתולדות ההנדסה. אין אף מסמך אחר מכל מרחב תרבותי שהוא, עד העת החדשה, שמספק שפע כזה של הוראות לעיצוב מכונות, ייצורן והרכבתן. אל-ג'זארי לא רק הטמיע טכניקות של מהנדסים ערבים ולא ערבים שקדמו לו, אלא הוסיף ויצר התקנים מכניים והידראוליים משלו. אפשר לראות את השפעתו על העיצוב המאוחר יותר של מנועי קיטור ומנועי בעירה פנימית. הוא סלל את הדרך לבקרה אוטומטית ולמכונות מודרניות אחרות. השפעת המצאותיו. עדיין מורגשת בהנדסת המכונות העכשווית".

אבי גולן מסכם: "אל-ג'זארי הוא משורר של הנדסה. שירה היא צורה של אמנות שמשתמשת בתכונות האסתטיות של השפה נוסף על המשמעות המילולית או במקומה. השימוש הזה עשוי לכלול כתיבה בשורות קצרות, משקל, חריזה ועוד מרכיבים שאינם נפוצים בכתיבה עיונית ובפרוזה. אפשר להרחיב ולטעון שפואטיקה היא סך התחבולות המאפיינות עשייה אמנותית כלשהי, מעין שפה פנימית של המדיום המתייחסת קודם כל לעצמה.

אפשר לדבר גם על הפואטיקה של הצייר, של המוזיקאי – וגם של המהנדס. הקסם של שעון הפיל אינו נובע רק מהגאונות ההנדסית שמאפשרת למדוד זמן במדויק או לבנות מכונה שפועלת בתיאום מושלם, אלא גם מהאופן שבו אל-ג'זארי בחר להשתמש בכלים המכניים כדי ליצור עולם מהפנט של דימויים ולהפוך מכשיר מדידה פשוט לכאורה כמו שעון למופע צבעוני ומרהיב[65].

חלוצי התעופה בעולם הם  האחים אורוויל ווילבור רייט, שב-17 בדצמבר 1903, ביצעו את הטיסה הממונעת המוצלחת הראשונה, באמצעות כלי טיס כבד מן האוויר, גם אם מטוסם לא היה מעשי לטיסה של יותר מטווח קצר, עקב בעיות שליטה

קיימות עדויות מוקדמות לטיסות לטווחים קצרים, בכלי טיס ,שמשקלו קל מהאוויר כבר במאה ה-9. חלוץ התעופה הוא כנראה עבאס קאסים איבן פירנאס, איבן ווירדס אל-תאקוריני. נולד בשנת 810 ברונדה (Ronda), למשפחה ממוצא ברברי וחי בחליפות קורדובה שבאל-אנדלוס. היה איש אשכולות: ממציא, מהנדס, אסטרונום, פיזיקאי, משורר, מתורגמן ומוזיקאי. הוא זה שהביא את סיפורי סינבנד המלח לאנדלוסיה ובין הייתר המציא מקטה  ( al-Maqata ), היינו, שעון מים.

ידוע בשל ניסויו המוקדמים בתחום התעופה. על פי ההיסטוריון המרוקאי אחמד מוחמד אל-מקארי (מהמאה ה-17), ניסה איבן פירנאס לעוף באמצעות כנפיים שבנה ונוצות בהן כיסה את עצמו, בדומה לציפורים. ההיסטוריון האלג'יראי אל-מקארי (Ahmed Mohammed al-Maqqari), כתב במאה ה-17,  סיפר כי היה לבוש "כמו נשר". הוא טען כי מעדויות הצופים, פירנאס עף מרחק מסוים, במהירות גדולה מזו של הפניקס (עוף החול), אך לבסוף נפל וגבו נפגע. הוא כונה באירופה הנוצרית 'ארמן פירמן'  (Armen Firman)[66]

אבן פרנאס מת בשנת 887. על שמו נקראי אחד הגשרים על נהר הגוודיליקיוויר שבקורדובה, נמל התעופה של בגדד,  מכתש הפגיעה "איבן פירנאס" על הירח. כך גם חברת התעופה הבריטית Firnas Airways.

רפואה

מדע זה גם הוא נלמד מהיוונים באמצעות ספרים שתורגמו לערבית. הערבים עלו על רבותיהם ובימי הביניים העלו את הרפואה לדרגת מדע שיטתי. הרופאים שקדו על גילוי הסיבות למחלות ודרכי ריפוין. הם הראשונים שהכירו בעובדת התפשטות המחלות על ידי הדבקות. הם הגדירו את מחלת האבעבועות והחצבת, ולמדו את השימוש בסמי מרפא. הערבים היו הראשונים שבנו בתי חולים. בית חולים ראשון למצורעים, עיוורים ומשותקים הוקם בסוריה במאה השמינית. בית חולים פעל בבגדד בימי הארון אל רשיד, אלו שמשו דוגמה לבתי החולים באירופה. אבי הרפואה באסלאם הוא הרופא הנוצרי (אשורי)  חנין בן אסחאק, (שמוזכר במקורות העבריים כ'חנניה בן יצחק'), שכונה גם 'איסחאק אלאיסראילי. חי בקיירואן  והיה רופאם של שליטי תוניס . בעזרת  תלמידיו תרגם את כתבי הרופאים היוונים כגאלינוס והיפוקראטס[67]. הוא כתב את ספריו בערבית. הידוע שבהם הוא 'ספר מוסרי הפילוסופים'.

החשוב ברופאים המוסלמים והמומחה הגדול ביותר ברפואת ימי הביניים היה אבו בכר מוחמד אבן זכריא א־ראזי ( 865–925). שבנוסף, הוא היה פילוסוף חשוב ואלכימאי. מוכר באירופה בתור 'ראזס' Rhazes)). בספרי הרפואה שכתב, שילב אל-ראזי שיטות מהרפואה היוונית, הערבית ואפילו ההודית, ועליהם הוסיף דברים רבים מניסיונו האישי. אל-ראזי העז לבקר את גלנוס ("נסיך הרופאים), שנחשב לסמכות רפואית עליונה[68].

הוא היה הראשון שתיאר את תגובת האישון לאור, וחיבורו 'הרגל ההופך לטבע', נחשב לתיאור הראשון של רפלקס מותנה. הוא כתב את הספר הראשון על רפואת ילדים. אל-ראזי, בתפקידו כרופא הראשי בבית חולים בבגדד, היה הראשון שתיאר תיאור מדעי מלא את מחלת האבעבועות השחורות והחצבת והגדיר את ההבדלים בין המחלות. ספרו של אל-ראזי, 'אל-ג'דרי ואל-חצבה', הוא המקור הראשון שנותן תיאור של סימני האבעבועות ושלבי המחלה וכן תיאור של מחלת החצבת. ספר זה תורגם פעמים רבות ללטינית ושפות אירופיות אחרות. אל-ראזי תיאר לראשונה בחיבורו "מאמר על הסיבה לדלקת האף ממנה סבל אבו זייד כשהריח ורדים באביב"; קצרת הנגרמת מאלרגיה (קדחת השחת) וכתב על אלרגיות וחיסון. אל ראזי תיאר לראשונה חום כמנגנון הגנה טבעי של הגוף מפני מחלות. ספרו 'הכולל' מסכם את הישגי הרפואה היוונית, הסורית והערבית, ומהווה אנציקלופדיה חשובה לרפואה.. אל-ראזי כתב גם שני טקסטים אלכימיים, "אל-אסראר" (הסודות) ואחר כך, לבקשתו של חברו ותלמידו המתמטיקאי אבו מוחמד אבן יוניס מבוכרה, את הספר "כתאב סר אל-אסראר" (ספר סוד הסודות) שהוא אוסף מרשמים טכניים באלכימיה. הספר עוסק במכשירים, חומרים ודרכי עבודה ומתאר שיטת מיון מסובכת של החומרים[69].

רופא חשוב נוסף הוא איבן סינא שהוזכר לעייל. בספרו יש מיון קפדני של המחלות ומקריהן המיוחדים. הפילוסוף איבן רושד – אוורוס (Avaros) , שידוע במיוחד בהגותו, היה רופא במקצועו. כמוהו גם הרמב"ם (1135-1204) – המוכר באירופה כ'מיימונידֶס', שהיה רופאו של אלמלכ אל אפדל בקהיר. הרמב"ם – רבי משה בן מימון – היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש מדע, חוקר ומנהיג. נולד בשנת 1138 בעיר קורדובה שבספרד, שבה שימש אביו, מימון, כדיין. בהיותו בן 10, פלשו המוסלמים הקנאים – המואחידון – מצפון אפריקה לספרד הדרומית. משפחת מימון ברחה דרומה, ונדדה במשך 10 שנים בדרום ספרד ובצפון אפריקה, עד שהתיישבה בשנת 1158 בעיר פס שבמרוקו.  10 שנים אחר-כך עבר רמב"ם לקהיר העתיקה (פוסטאט), ושם חי עד יום מותו בשנת 1204.

יצירתו של רמב"ם גדולה ועשירה – במספר הספרים שכתב, בנושאים המגוונים שבהם עסק ובמחשבה העמוקה והמקורית המתגלה בכתביו. ספריו של רמב"ם – חוץ מ"הי"ד החזקה", נכתבו בערבית אבל באותיות עבריות. על הגותו הפילוסופית והתורנית, ראו: פילוסופיה ותאולוגיה בור הזהב המוסלמי.

בשל מומחיותו הרבה ברפואה, החל הרמב"ם בשנת 1185 ,לשמש כרופאו של הווזיר אל-פדיל, המשנה למלך, ומאוחר יותר אף של אלאפדל בנו של המלך צלאח א-דין[70]. כתוצאה מכך בילה חלק ניכר מזמנו בארמון המלוכה בקהיר. סיפורים עממיים רבים עוסקים בתקופה זו בחיי הרמב"ם, וברקעם נמצאים תככי החצר וקנאת השרים המוסלמים ברופא היהודי המצליח.

על גדולתו מלמדת המעשייה, המופיעה במרבית הספרים הפופולריים, כיצד המלך ריצ'רד לב הארי, שנסע לארץ ישראל, במסע הצלב השלישי, פנה לרמב"ם, בבקשה שירפא אותו. יש טענה שהיה גם רופאו של צלאח א-דין[71]. על פי ההיסטוריון הערבי אל-קיפטי, סירב הרמב"ם לקבל תפקיד דומה שהוצע לו על ידי "מלך הפרנקים באשקלון", שמקורות מאוחרים – החל מהיינריך גרץ – זיהו בתור ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה, שנסע לארץ ישראל, במסע הצלב השלישי. (ההיסטוריון ברנרד לואיס סבור שמדובר באמלריך הראשון, מלך ירושלים ושהאירוע התרחש ב-1167).

מלבד עבודתו בחצר המלך, העניק הרמב"ם מזור להמונים שצבאו על דלתותיו, יהודים ונכרים כאחד. המשורר הערבי אל-סעיד אבן סינא אלמולך כתב עליו:

”גלנוס ריפא את הגוף/ והרמב"ם גוף ונפש./

ידיעותיו קנו לו שם כרופא הדור/ הוא ידע לשכך את כאב הבערות/

לוּ באה הלבנה לידיו/ היה מרפא את כתמי פניה…”

השיטה שאומצה על ידי הרמב"ם בטיפוליו המקצועיים הייתה להתחיל עם טיפול פשוט, תוך שהוא משתדל לרפא על ידי תכנית תזונה, שנקבעה עוד לפני מתן תרופות. במכתב שמיען לתלמידו החביב יוסף אבן שמעון, שלמענו חיבר את 'מורה נבוכים', כותב הרמב"ם: "הנך יודע כמה קשה המקצוע הזה עבור מי שפועל במדויק ולפי המצפון, ועבור מי שקובע רק את אשר הוא יכול לתמוך בטיעון או בסמכות". במכתב נוסף, שהופנה אל שמואל אבן תיבון, הוא מתאר את תפקידו המקצועי המפרך, שמעסיק אותו כל היום ולעיתים קרובות בחלק גדול של הלילה[72].

הרמב"ם גם חבר מאמרים רפואיים כ"ספר הרפואות" "הגנת הבריאות" ועוד. 'תשובות רפואיות' היה כפי הנראה החיבור הרפואי האחרון של הרמב"ם. נכתב עבור מאלכ אלאפדל,. בחיבור זה מציע הרמב"ם דרכים לשיפור אורחות החיים ודרכים לטפל בתסמיני החולי השונים של בן הסולטן, כולל: הפרעות עיכול, טחורים, כאבי ראש, חולשת הלב, דיכאון ועוד (בין השאר ממליץ על אכילת בשר ארנבת כמאכל בריא במיוחד).

החשיבות שייחס הרמב"ם לרפואה, הביאה אותו לכלול בחיבורו ההלכתי 'משנה תורה'[73] מספר פרקים העוסקים ברפואה מונעת ובהתנהגות בריאותית נכונה המהווים תמצית של הדרכותיו הרפואיות לאנשים בריאים. מנגד, כחלק מתפיסתו הדוגלת בקשר הפסיכו-פיזי וכמתחייב מאישיותו, כלל הרמב"ם בכתביו הרפואיים דיונים רבים בנושאים פילוסופיים, מוסריים ואמוניים – החל משאלת חידוש העולם, וכלה בעיסוק רחב במידת הגאווה.

בפרס הכבושה בידי המונגולים, פרסם בשנת 1313, רשיד א-דין פזלאללה המדאני (1318-1247), הידוע  בכינויו 'רשיד א-דין טביב', את הספר הראשון הידוע מחוץ לסין, אודת הרפואה הסינית. בקרב המוסלמים במזרח התיכון ובהודו התקבל יפה הנוהג הסיני של אבחון באמצעות הדופק, בשיטה כזו יכלו הרופאים לטפל גם בנשים, מבלי לפגוע בכבוד המשפחה. רשיד א-דין היה גם  מדינאי והיסטוריון ששירת את השושלת האילח'אנית המונגולית. הוא  נולד וחי כיהודי, עד שהמיר את דתו לאסלאם בסביבות גיל שלושים.

אבו יוסף יעקוב בן אסחאק אל-סבאח אל-כנדי , בקיצור "אל כנדי" (801–873), היה פילוסוף, מתמטיקאי, מוזיקאי ורופא ערבי מוסלמי. פעל בבגדד במחצית שנייה של מאה 9. אל-כנדי היה צאצא לשבט הכִנדה, התימני. נהפך לדמות מפתח בבית החכמה בבגדאד ומספר ח'ליפים מבית עבאס מינו אותו למפקח על התרגום מיוונית לערבית של יצירות פילוסופיות ומדעיות.

החיבור שלו ל'פילוסופיה של העתיקים' (כפי שהפילוסופיה של יוון העתיקה כונתה בפי המוסלמים) השפיע השפעה ניכרת על היצירה האינטלקטואלית העצמאית שלו, שבאה לידי ביטוי במאות חיבורים על נושאים מגוונים הכוללים מטפיזיקה, אתיקה, לוגיקה, פסיכולוגיה, רוקחות, מתמטיקה, אסטרונומיה, אסטרולוגיה, אופטיקה, מטאורולוגיה, מוזיקה ועוד.

אל-כנדי תרם תרומות משמעותיות להתפתחות המדעים והפילוסופיה. ג'ירולמו קרדאנו (Girolamo Cardano) האיטלקי, בן המאה ה-16, החשיב את אל-כנדי כאחד מתריסר המוחות הגדולים של ימי הביניים. על פי אבן אל-נדים, הספרן הערבי בן המאה העשירית, חיבר אל-כנדי 260 חיבורים במהלך חייו, מתוכם 32 בגאומטריה, 22 ברפואה ומספר דומה בפילוסופיה, 9 בלוגיקה, ו-12 בפיזיקה[75]. אל-כנדי היה הראשון להגדיר ולהשתמש בניתוח תדירויות, כשיטה לפענוח הצפנים שהיו בשימוש בדורו[76].

בתחום המוזיקלי, אל-כנדי היה התאורטיקן הגדול הראשון של המוזיקה הערבית. הוא היה מייצגה של האסכולה הפיתוגיראית במוזיקה[77]. אל-כנדי התמקד בקשר שבין ארבעת מיתרי העוד ויסודות העולם. הוא טען לקיומה של זיקה בין המיתרים וארבעת המרכיבים הבסיסיים של העולם: אדמה, מים, אוויר ואש… לכך היו, לדעתו, השלכות על משמעותה, כוחה והשפעתה של המוזיקה.[78] הוא הציע להוסיף מיתר חמישי לעוד ודן במשמעויות הקוסמולוגיות של המוזיקה. סך הכול פרסם חמש-עשרה מסות בתאוריה של המוזיקה, מתוכן שרדו חמש. באחד מחיבוריו מופיעה לראשונה בערבית המילה מוזיקה.

על תרומתו לפילוסופיה, ראו "תור הזהב המוסלמי-פילוסופיה ותאולוגיה"

אבו נצר מוחמד אבן מוחמד אל-פאראבי. פעל במחצית ראשונה של המאה העשירית. (951-872) היה מתמטיקאי, מדען, רופא ופילוסוף מוסלמי. נערץ באסלאם תרומתו רבה גם בתחומי הפסיכולוגיה, סוציולוגיה, קוסמולוגיה, לוגיקה ומוזיקה[79]. אל-פאראבי מצא את מותו בשנת 950 לספירה, בעת שכנופיית שודדי דרכים מהעיר אשקלון תקפה את דמשק, והוא נהרג בקרב. נקבר בדמשק ליד החומה, כשהוא בן יותר משמונים שנה.

אחד ההישגים המרכזיים של אל-פאראבי הוא חיבור מאגר אנציקלופדי על המדעים האנושיים בספרו 'מניית המדעים'. הוא היה מן הראשונים בימי הביניים שדברו על תאוריית האמנה החברתית[80], ובכך הקדים את תומאס הובס וג'ון לוק האנגלים, שביססו תפישה זו במאה ה-17, ואת הפילוסוף הצרפתי ז'אן-ז'אק רוסו מן המאה ה-18 (יש לתפישה זו שורשים גם בפילוסופיה היוונית העתיקה). בנוסף, חקר את החברה הפוליטית והתפתחות המדינה והמשטר מנקודת מבט פילוסופית, בספרו 'העיר המעולה'.

על תרומתו לפילוסופיה, ראו: תור הזהב המוסלמי- פילוסופיה ותאולוגיה

המפורסם בקרב חכמי המערב המוסלמי, הוא הפילוסוף, השופט והרופא מוחמד בן אחמד בן מוחמד בן רושד  ()1126-1198 הידוע בכינוי הלטיני "אוורואס" (Avaros).

הוא נולד ב-1126 בקורדובה שבספרד. משפחתו הייתה ידועה בעיר בזכות שירותם הציבורי, במיוחד בתחום החוק והדת. סבו, אבו אל-ואליד מוחמד היה השופט הראשי (קאדי) של קורדובה והאימאם של המסגד הגדול של קורדובה תחת שלטון המורביטון. אביו אבו אל-קאסים היה גם שופט ראשי, עד שהמורביטון הוחלפו על ידי האל מווחדון, בשנת 1146.

על פי הביוגרפים המסורתיים שלו, השכלתו של אבן רושד הייתה "מצוינת", כולל לימודי החדית' (מסורות הנביא מוחמד), משפטים, רפואה ותאולוגיה. הוא למד רפואה אצל אבו ג'עפר ג'רים אל-תאג'יל, שלימד אותו כנראה גם פילוסופיה. וגם הכיר את עבודותיו של הפילוסוף אבן באג'ה (הידוע גם בשם Avempace), ואולי הכיר אותו באופן אישי או חונך על ידו. הוא הצטרף למפגש קבוע של פילוסופים, רופאים ומשוררים בסביליה בה השתתפו הפילוסופים אבן טופייל ואבן זוהר כמו גם הח'ליף העתידי אבו יוסף יקוב. הביוגרף שלו במאה ה-13, אבן אל-עבאר, אמר שהוא מעוניין יותר בחקר החוק ועקרונותיו מאשר בחדית' והיה מוכשר במיוחד בתחום החילף (מחלוקות בפסיקה האיסלאמית). אבן אל-עבבר הזכיר גם את תחומי העניין שלו ב"מדעי הקדמונים", כנראה בהתייחס לפילוסופיה ולמדעים היוונים.

הוא כתב שירים ונחשב לגדול במלומדי דורו. כתביו מקיפים את שטחי הרפואה, מדעי הטבע, פילוסופיה, משפטים, ומתמטיקה.

חשיבותו העיקרית היא כפילוסוף. ראו: תור הזהב המוסלמי – פילוסופיה ותאולוגיה

סיכום

הכובשים הערבים, הסתערו בסקרנות אינטלקטואלית, על הישגי התרבויות אותם פגשו, בעיקר הביזנטית (יוונית) ובהמשך, גם בסיציליה ובספרד. התכונה הראשונה, המזדקרת לעין, היא כוח ההטמעה היחיד במינו של התרבות הערבית, המוצג לפעמים, במסולף, ככושר חיקוי גרידא. הכיבושים הערביים, איחדו, לראשונה בהיסטוריה, מרחבים המשתרעים מגבולות הודו וסין, עד מבואות יוון, איטליה וצרפת. הערבים השכילו, זמן מה בכוחם הצבאי והפוליטי,  אך הרבה יותר, בכוח שפתם ואמונתם, למזג לחברה אחת, כמה תרבויות מנוגדות, ¸מסורת בת אלף השנים של יוון, רומי, ישראל והמזרח התיכון העתיק, ואת הציוויליזציה העשירה של איראן, על דפוסי החיים והמחשבה שלה ועל מגעיה המפרים עם התרבויות הגדולות של המזרח הרחוק. משילובם של עמים רבים, אמונות ותרבויות בתוך גבולות התרבות האסלאמית, נולדה ציוויליזציה חדשה, רבת פנים במקורותיה וביוצריה, אבל נושאת בכות ביטוייה את רישומו האופייני של האסלאם הערבי. האסלאם של ימי הביניים היה משוכנע בעליונותו, אבל להבדיל מהתרבות הנוצרית, היה סובלני יחסית. שלטון האסלם הטיל מגבלות מסוימות על הלא מוסלמים, אבל התיר להם חירות דתית, כלכלית ואינטלקטואלית, והזדמנות ראויה לתרום לציוויליזציה שלו[81].

הערות

[1] ברנרד לואיס, הערבים בהיסטוריה, דביר, תל אביב, 1995, עמ'137

[2] הערך "אסלאם", האנציקלופדיה העברית, כרך ד', עמ' 965

[3] ברנרד לואיס, מה השתבש?, ההתנגדות בין האסלם  והמודרניות במזרח התיכון, , דביר, תל אביב, 2004, עמק 11-12

[4] אמנות אסלאמית, אנציקלופדיה בריטניקה

[5]  כריס הוריף פיטר צ'יפינדייל, איסלם מהו?, שכן קרוב שחובה להכירו. אחיאסף, תל אביב, 1991, (להלן: שכן קרוב), עמ' 80.

[6] Hyman and Walsh Philosophy in the Middle Ages Indianapolis, 1973, p. 204' Meri, Josef W. and Jere L. Bacharach, Editors, Medieval Islamic Civilization Vol.1, A – K, Index, 2006, p. 304

[7] Ferguson, Kitty Pythagoras: His Lives and the Legacy of a Rational Universe Walker Publishing Company, New York, 2008, (page number not available – occurs toward end of Chapter 13, “The Wrap-up of Antiquity”). “It was in the Near and Middle East and North Africa that the old traditions of teaching and learning continued, and where Christian scholars were carefully preserving ancient texts and knowledge of the ancient Greek language

[8] שכן קרוב, עמ' 80.

[9]גלנוס היה רופא החצר של הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס והיה בקי במדעים אחרים. הוא הביא לשיאה את תורתו של היפוקרטס, אבי השיטה המדעית לרפואה. פרוטוקול ההכנה של תרופות על פי מרשם בקנה מידה קטן נקרא עד היום על שמו – הכנות גלניות. הביטוי העברי "מזג" כתיאור אופיו של האדם (אדם בעל מזג חם, אדם בעל מזג נוח) נלקח מתורתו של גלנוס, הואיל וגלנוס מדבר על מזיגת מרכיבים בצורה שונה עבור כל אדם. גלנוס היה הראשון שתיאר שורת מחלות, בהן כרסת. (צליאק)

[10] אָפוֹרִיזְם (מיוונית: "תיחום". בהגדרת האקדמיה ללשון העברית: מֵימְרָה הוא אמרה תמציתית המביעה אמת כללית, עקרון או אבחנה פקחית אשר נאמר או נכתב באופן לקוני וקליט. השימוש במונח נעשה לראשונה בחיבורו של היפוקרטס האפוריזמים. המשפט הראשון מעבודתו הוא: "החיים קצרים, ארוכה האומנות, הזדמנות חומקת, ניסיון מטעה, שיפוט קשה".

[11] היפוקרטס- סביבות ‏460 לפנה"ס – סביבות 370 לפנה"ס) היה רופא יווני, יליד האי קוס, "אבי הרפואה המערבית", מייסד ה"אסכולה ההיפוקרטית" הנחשבת לבית ספר לרפואה הראשון בעולם המערבי, מחברם של כמה ספרים חשובים ברפואה וכן של שבועת הרופאים הנושאת שמו.

[12] הערבים בהיסטוריה, עמ' 141-142

[13] מרים סולל, "המדעים, הפילוסופיה והתיאולוגיה באסלם, בתוך: חווה לזרוס יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלם, 1982,עמ' 346-347

[14] דונש הלוי בן לברט, ‏תשובות דונש בן לברט לרב סעדיה גאון, באתר "דעת"

[15] יוסף טובי – מבבל לספרד: דונש בן לברט מייסד האסכולה של שירת החול העברית בימי הביניים, "דחק" – כתב עת לספרות טובה, כרך ד'

[16] Encyclopedia Britannica

[17] הערבים בהיסטוריה, עמ' 142

[18]  Relations: Contributions to Theory and Practice, Springer, 2016-, p. 7

[19]  George Katsiaficas, A personal perspective on individual and group: Comparative cultural observations with a focus on Ibn Khaldun, Journal of Biosciences 39, pp -327-332

[20] תוארו היה 'אלטבר', שליט מקומי, הכפוף לממלכת הכוזרים, שנהנה מאוטונומיה מסוימת.

[21] M. A. Shaban, Islamic History, a New Interpretation. 2. A.D. 750-1055 [A.H. 132-448], Cambridge, 1976, pp. 148-51

[22]אבן פדלאן' מבגדאד אל גדות הוולגה, בתרגום אלה אלמגור, אוניברסיטת ת אביב, 2019

[23] אחמד אבן פדלאן – מסע אבן פדלאן (תרגם מערבית, הוסיף מבוא והעיר: יהונתן הרשקוביץ), דחק – כתב עת לספרות טובה, כרך יא', 2019.

[24] ברנרד לואיס, האסלם בהיסטוריה, זמורה ביתן, תל אביב, 1984, עמ' 86

[25] חיים ביינארט, אטלס כרטא לתולדות עם ישראל בימי הביניים, עמ' 20.

[26] קלוֹבִיס הראשון (בצרפתית: Clovis, בגרמנית: Chlod-weg ("עטור קרבות"), בלטינית: Chlodovechus בערך 466 – 27 בנובמבר 511), הידוע גם בשמות כְלוֹדוֹבִיק, כְלוֹדוֹבֶק או כְלוֹדוֹבִיקוּס (בצרפתית מודרנית: "לואי"), היה החשוב שבמלכי השושלת המרובינגית. במהלך שנות מלכותו, בין השנים 481–511, הפכה ממלכת הפרנקים הסאלים עליה שלט לממלכה החשובה ביותר בגאליה (אורה לימור, ראשיתה של אירופה, כרך ב, יחידה 3, עמ' 16).

[27] לואי הרביעי, מלך צרפת, היודע גם כלואי שמעבר לים (אוטרמר) (בצרפתית: Louis IV d'Outremer ‏; 920 או 921 –), היה בן לשושלת הקארולינגים, ומלכה של פרנקיה המערבית מ-936 עד מותו.(ויקיפדיה).

[28] האיסלם בהיסטוריה, עמ' 87

[29] ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ד, יחידה 8, חלק ב (כתבה: דפנה אפרת), פרק ה: עולם האסלאם ואירופה הנוצרית בימי הביניים המוקדמים, עמ' 126.

[30] Lévi-Provençal, E. (1960), "Abū ʿUbayd al-Bakrī", Encyclopaedia of Islam 2nd Ed. Vol. 1, Leiden: Brill, pp. 155–157.

[31] Vernet, J. (1970), "Bakrī, Abū ʿUbayd ʿAbdallāh Ibn ʿAbd al-ʿAzīz Ibn Muḥammad al-", in Gillispie, Charles C., Dictionary of Scientific Biography Vol. 1, New York: Charles Scribner's Sons, pp. 413–414

[32] אברהם הן יעקב, היה סוחר-נוסע יהודי אשר שימש כשליח באירופה מטעמו של החליף של קורדובה במחצית השנייה של המאה העשירית. מטרת נסיעותיו הייתה ככל הנראה בעיקר לצורך קידום יחסי המסחר והכלכלה, עובדה המצביעה על עיסוקו שלו כסוחר, אך הוא שילב בהם גם פעילות דיפלומטית ואיסוף מידע עבור החליף. בנוסף לכך גילה עניין בנושאים נוספים כגון אתנוגרפיה, רפואה ואקלים המצביעים על השכלה ותחומי עניין נרחבים יותר. בן יעקב סייר ברחבי אירופה, מאירלנד שבמערב דרך פולין שבמזרח ועד סיציליה שבדרום. בדרכו עבר בצרפת, גרמניה ואיטליה של ימינו. כמו כל המידע אודות בן יעקב גם המידע בעניין מסעותיו ומטרתם שנוי במחלוקת בין החוקרים וזאת מכיוון שלא קיים מידע אובייקטיבי מוסמך ומדויק אודותיהם. המידע היחיד כאמור מגיע מכתביו ורישומיו שלו עצמו ואלו נתונים לפרשנות מחקרית. כיום ידוע כי אברהם בן יעקב הוא אבּראהים אל-טוּרטוּשי, שחלקים מתיאוריו על אירופה הצפונית, התיכונה והמערבית, נשמרו בידי אל-עוּצ'רי (המאה ה-11) וצוטטו על-ידי הגאוגרף אל-קַזְוינִי ((המאה ה-13). ראו בהרחבה: ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ד, יחידה 8, חלק ב (כתבה: דפנה אפרת), פרק ה: עולם האסלאם ואירופה הנוצרית בימי הביניים המוקדמים, עמ' 123.

נסיעותיו באזור ממלכת פרנקיה המזרחית כללו ביקור בערים מיינץ, שפייר וורמס והוא הגיע עד לאזורים הסלאביים במזרח היבשת כולל הערים פראג, המוזכרת בשמה לראשונה בכתביו, קרקוב, ולאזור צפון גרמניה והים הבלטי. תיאור מסעותיו מהווה מקור מידע חשוב במיוחד אודות מיישקו הראשון, השליט הראשון של פולין וכן על חיי הויקינגים בהדבי ולאורך החוף הצפוני של גרמניה בנסיכויות מקלנבורג ופומרניה.

[33]  Jean-Charles, Ducène (March 2018). "al-Idrīsī, Abū ʿAbdallāh". Encyclopaedia of Islam, THREE.

[34] זהר עמר וירון סרי, שקיעים של מסוחרת לשון עברית במילון התרופות של אלאדריסי, לשוננו 67, תשס"ה, עמ' 194-179

[35] החַ'וַארִג' (, מילולית: "החורגים" או "הפורשים") הוא שמה של הקבוצה הדתית הקדומה ביותר שפרשה מן האסלאם, עוד קודם לפרישת הזרם השיעי, לזרם אסלאמי עצמאי. הח'וארג' סטו מהדרך המקובלת באסלאם, דהיינו מינוי ח'ליף מצאצאי מוחמד או מקרוביו. הם דגלו בשיטה ליברלית יותר ועל-פיה כל אדם יכול למלא תפקיד ח'ליף, אפילו עבד, ובלבד שסגולותיו הדתיות והמוסריות יהיו רמות מעלה ואמונתו תהיה שלמה. ח'ליף שסרח – יודח ויוחלף באחר. בחייהם הפרטיים היו הח'וארג'ים מחמירים מאוד ולא הסתפקו בקיום חלקי של המצוות. מוסלמי הוא המקיים את כל הקוראן, לדעתם. בניגוד לאסלאם האורתודוקסי, על-פיו מי שחטא אפילו חטא חמור, אינו חדל להיות מוסלמי, אצל הח'וארג' החוטא חטא חמור "אפילו עבד חבשי, שראשו כצימוק". בשם זה נקראים גם כמה זרמים אסלאמיים (חלקם אינם קיימים עוד) החולקים עם קבוצה זו כמה קווים כלליים מבחינה פילוסופית או הלכתית, ונחשבים על פי חוקרים מסוימים לכאלה שלמעשה מקורם ממנה.

[36] Guy, John (2010). "Quanzhou: Cosmopolitan City of Faiths". The World of Khubilai Khan: Chinese Art in the Yuan Dynasty. Yale University Press. p. 176.

[37] גאווין מנזיס, 1421: השנה בה סין גילתה את העולם, הוצאת קוראים, 2002

[38] השתתף במערכות ימיות של האימפריה העות'מאנית נגד ספרד, הרפובליקה של גנואה והרפובליקה של ונציה, ב-1511 חזר פירי לגליפולי שם שקד על לימודי ניווט ימי ועל הכנת מפות.

ב-1547 מונה למפקד הצי העותמאני באוקיינוס ההודי והועלה לדרגת אדמירל. מפקדת הצי הזה הייתה כפופה למושל מצרים, ובסיסיו שכנו בעיר סואץ, בואכה הים האדום, ומשם יצא הצי למערכותיו במזרח. ב-26 בפברואר 1548 כבש פירי את עדן מידי הפורטוגזים, וב-1552 השתלט על מסקט במפרץ עומאן ועל האי קיש שמצפון למצר הורמוז במפרץ הפרסי, סמוך לחופי פרס הספווית. פירי ראיס האריך ימים בתפקידו, אך משנכשל בהגנת בצרה במערכה נגד הפורטוגזים במפרץ הפרסי, הואשם בהפרת פקודות, כאשר נמנע מהשתלטות על בחריין, ובהפקרת הצי. הוא הועמד לדין בקהיר והוצא להורג ב-1554 (1555?) בהתזת ראשו.

[39] מה השתבש, עמ' 15

[40] הערבים בהיסטוריה, עמ' 143

[41] ‏ תֹּלְמִי 100 לערך – 168 לספירה),, היה מתמטיקאי, גאוגרף, אסטרונום ואסטרולוג יווני. תלמי חי באלכסנדריה שבמצרים (באותה עת פרובינקיה רומית) ונחשב כאסטרונום החשוב ביותר בעת העתיקה. על שמו נקראו מכתש תלמי על הירח, מכתש תלמי על המאדים, האסטרואיד "4001 תלמי", והר תלמי ביבשת אנטארקטיקה.

[42] Rashed, R. "A pioneer in anaclastics: Ibn Sahl on burning mirrors and lenses", Isis 81, pp. 464–491, 1990.

[43] ככל הנראה שיבוש בתעתיק שנגרם מהחלפת האות خ-ח', באות ج-ג, ולאחר מכן החלפת האות ز-ז באות ذ-ד' -שבשפות אירופיות נהגית כ-th וכך אל-ח'ואריזמי הפך ל אל-גורית'מי

[44] אַצְטְרוֹלָב הוא מכשיר מכני, המשמש לקביעת זוויות גרמי השמים ביחס לאופק, והיה מכלי הניווט העיקריים עד למאה ה-18, בה נתפס מקומו על ידי הסקסטנט.

אצטרולב מורכב מלוח עגול, המכויל במעלות (בדומה למד זווית), ומזרוע מסתובבת המחוברת למרכזו. כאשר סימון ה-0° מיושר עם האופק, וכוכב כלשהו (או כל גוף שמימי אחר, שמיקומו ידוע) "נראה" בקצה הזרוע, נמדדת הזווית (במעלות) אל הכוכב (מכאן השם "אסטרו" – כוכב + "לב" – לקחת).

האצטרולב הומצא ככל הנראה על ידי היפרכוס (המאה ה-2 לפנה"ס. האצטרולב הגיע לעולם המוסלמי במאה ה-8 או ה-9 ועל כן מקור שמו הוא בערבית. האצטרולב חזר מחדש לאירופה דרך ספרד המוסלמית במאה ה-11 (המגלים הנוצריים המוקדמים של האסטרונומיה הערבית היו גרברט מאורילק והרמנוס קונטרקטוס). הרקע המתמטי בוסס על ידי אל-באטאני בחיבורו "כיתאב אז-זיג'" (920 בקירוב), שתורגם ללטינית על ידי אפלטון טיבורטינוס (De Motu Stellarum).

האצטרולב המתכתי הראשון הידוע במערב אירופה תוכנן ונבנה על ידי האסטרונום היהודי רבי אברהם זכות (1452–1514) בליסבון שבפורטוגל. האצטרולבים המתכתיים היו מדויקים בהרבה מאלה העשויים עץ.

[45] עוֹמַר כַיָּאם הַמְרֻבָּעִים, תרגום עיבוד וציור: שלמה אחדות, טבריה, הוצאה עצמית, ספטמבר 2020.

[46] אבו נצר מוחמד אבן מוחמד אל-פאראבי (872 951; היה מתמטיקאי, מדען, רופא ופילוסוף מוסלמי. תרומתו רבה גם בתחומי הפסיכולוגיה, סוציולוגיה, קוסמולוגיה, לוגיקה ומוזיקה. נודע בכינוי "הפילוסוף השני", מכיוון שנתפס (בתיאו-פילוסופיה הערבית) כממשיכו של אריסטו. הגותו הפילוסופית הושפעה מכתבי אפלטון ואריסטו. כתב ספרי פירוש והרחבה ל"ספר החוקים" ו"המדינה" של אפלטון, ויצר הגות פילוסופית, תאולוגית ופוליטית המשלבת את שיטת אפלטון ואריסטו עם דת האסלאם. הוגים יהודיים בימי הביניים הושפעו עמוקות מאל-פאראבי, בהם הרמב"ם, אשר מזכיר אותו רבות בחיבורו "מורה הנבוכים" ואף מכנה אותו "גדול הפילוסופים מאז אריסטו".

[47] השושלת הסאמאנית הייתה משפחה פרסית במוצאה אשר צאצאיה הקימו אמירות אוטונומית בתחומי הח'ליפות העבאסית. בשיאה השתרעה הממלכה הסאמאנית על כל טראנסאוקסאניה ועל ח'וראסאן.

[48] George Sarton, Introduction to the History of Science.

(cf. Dr. A. Zahoor and Dr. Z. Haq (1997). Quotations From Famous Historians of Science

[49]  ארומתרפיה היא פסאודו-מדע ואחת משיטות הטיפול של ה "רפואה משלימה" שבה משתמשים בשמנים אתריים ובשמני בסיס (או שמני ירקות) עשויים מפרחים ארומטיים, צמחי מרפא, תבלינים ועצים. מקור המילה הוא שילוב של ניחוח ("ארומה") עם טיפול ("תרפיה") בגוף, בנפש או במצב חברתי.

ארומתרפיה היא תורת רפואה הוליסטית ולכן, לטענת המטפלים בארומתרפיה, ניתן לשפר באמצעותה כמעט כל מצב בריאותי. נטען כי היא יעילה להפגת מתח נפשי, טיפול בבעיות שרירים, הפרעות בעיכול ומחלות עור, אך מחקרים רפואיים שנעשו אודותיה מצאו כי הארומתרפיה חסרת תועלת. לטענת המטפלים, השמנים מעבירים לגוף את התכונות המרפאות של הצמחים באמצעות חוש הריח דרך הריאות, אוסמוזה באמבט מים, מריחה על העור, וחדירה למחזור הדם.

[50] אנתולוגיה לכתבי אבן סינא, תירגמה אביבה שוסמן, ערך שמואל הרוי, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, 2009,

[51] אל-חסן בן אל-חסן בן אל-היית'ם אבו עלי (בלטינית: Alhacen או Alhazen – גלגול של שמו הפרטי, אלחסן, 965-1040 לספירה) היה מדען ואיש אשכולות מוסלמי ערבי. תרם רבות לחקר עקרונות האופטיקה, האנטומיה, האסטרונומיה, ההנדסה, המתמטיקה, הרוקחות, האופתלמולוגיה, הפילוסופיה, הפיזיקה, הפסיכולוגיה, התפיסה החזותית, ולחקר מדעי באופן כללי. איבן אל-היית'ם מכונה לעיתים "אל-בסרי" (על שם עיר מולדתו בצרה. הוא אף כונה בשם "תלמי השני", או "הפיזיקאי" של אירופה של ימי הביניים. אל-היית'ם נולד בבצרה, שהייתה אז חלק מפרס (כיום, עיראק) בסביבות שנת 965, והתגורר רוב חייו בקהיר, בה מת  בגיל 75. אל-היית'ם נחשב לחלוץ השיטה המדעית המודרנית, ולחלוץ בתחום הפיזיקה הניסויית. נחשב לאבי האופטיקה המודרנית, בזכות ספרו הנודע "ספר האופטיקה" ("כתאב אלמנאט'ר"), שבו הסביר והוכיח את תאוריית הראייה המודרנית. ספר זה דורג ביחד עם ספרו של אייזק ניוטון, עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע, כאחד הספרים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של הפיזיקה, בכך שהחל מהפכה במדע האופטיקה והתפיסה החזותית.

[52] "A. I. Sabra encyclopedia.com Ibn Al-Haytham, Abū"

[53] Noted by Abu'l-Hasan Bayhaqi (c. 1097–1169), and by

Sabra 1994 p. 197

[54] Lindberg 1967, p. 331:"Peckham continually bows to the authority of Alhazen, whom he cites as "the Author" or "the Physicist"."

[55] Science in Islamic civilisation: proceedings of the international symposia: "Science institutions in Islamic civilisation", & "Science and technology in the Turkish and Islamic world"[

[56] קיימות חילוקי דעות באשר למוצאו של ג'אבר, אולם רוב המקורות מתארות אותו כפרסי. במקורות אחרים הוא מתואר כסורי שהיגר לכופה שבעיראק. באחרים הוא מתואר כבנו של חיאן אל-אזדי, רוקח שהיגר מתימן לכופה, תמך במרד העבאסי נגד בית אומיה ונשלח לגייס תמיכה בח'וראסאן לשם כך. על פי הסיפור, הוא נתפס לבסוף על ידי האומאים והוצא להורג

[57]  The Arabic Origin of Jabir's Latin Works:A New Light on the Geber Question באתר History of Science and Technology in Islam.

[58] ת'אבִת בִן קֻרַה בִן מַרואן) (826–901), היה מתמטיקאי ואסטרונום ערבי. נולד בחרן באשור (כיום טורקיה). הוא ותלמידיו עקרו לבגדאד, שהיה אז אחד המרכזים המדעיים החשובים בעולם, ושם למד וחקר אסטרונומיה, מתמטיקה, רפואה, תורת הנסתר ופילוסופיה. הוא למד יוונית ותרגם כתבים יווניים קדומים, בהם כתבי תלמי, אוקלידס וארכימדס.

[59] O'Connor, John J.; Robertson, Edmund F., "Banu Musa brothers", MacTutor History of Mathematics archive, University of St Andrews

[60] Al-Jazarí, The Book of Knowledge of Ingenious Mechanical Devices : Kitáb fí ma'rifat al -hiyal al-handasiyya, Springer, 1973

[61] הארתוקים היו שושלת טורקמנית מצאצאי ארתוק ביי, מצביא מוסלמי שהיה מושל ירושלים ב-1086. במאה ה-12 השליטים הארתוקים שמרו על ממלכה עצמאית מול שכנותיה החזקות יותר, הסלג'וקים, הביזנטים והצלבנים. עם כניסתו של צלאח א-דין האוטונומיה שלהם כמעט הסתיימה. ב-1181 נור אל-דין הגיע להסדר עם צלאח א-דין אשר במסגרתו הוענקה לו דיארבקיר.

[62] Tibbetts, G. R, "Review: Donald R. Hill, The Book of Knowledge of Ingenious Mechanical Devices, Bulletin of the School of Oriental and African Studies, University of London 38(1), 1975, עמ' 151–153

[63] https://davidson.weizmann.ac.il/online/sciencepanorama/%D7%A7%D7%95%D7%A1%D7%9D-%D7%94%D7%94%D7%A0%D7%93%D7%A1%D7%94-%D7%9E%D7%99%D7%9E%D7%99-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D

[64] ד"ר אבי גולן, שם. https://davidson.weizmann.ac.il/online/sciencepanorama/%D7%A7%D7%95%D7%A1%D7%9D-%D7%94%D7%94%D7%A0%D7%93%D7%A1%D7%94-%D7%9E%D7%99%D7%9E%D7%99-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D

[65] המהנדס המוסלמי הגאון מהמאה ה-12. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5637900,00.html

[66] אם כי יש הטוענים שארמן פירמאן היה אדם אחר, שדאה מהמגדל הגדול של קורדובה

[67] חווה לזרוס יפה, פרקים בתודות הערבים, עמ' 357

[68] מבלי להתחשב בגאונותו של גלנוס, או במדע שלו, או בעובדה שהיה בקיא ומעמיק בכל תחומי הפילוסופיה, או בעמדה שהשיג במדע הזה. ובכן, התברר לי שכתיבת הספר הזה הייתה כורח אשר הוטל עלי. צר היה לי להתנגד לאותו אדם אשר השפיע עלי טובות והיה לי לעזר יותר מכל ואשר דבריו הנחוני, אשר אחריו עקבתי צעד אחר צעד, הים אשר בו שתיתי לרוויה – בעודי עומד נגדו באומץ לב באופן שאינו הולם את העבד לעומת אדונו, את התלמיד בנוכחות רבו… למרות זאת אומנות הרפואה פילוסופיה היא ואינה כוללת הסכמה עם דבריהם של ראשי בית המדרש; אין קבלה עיוורת של דעותיהם ואין משוא פנים בדיון..אף אין ויתור על בחינה מעמיקה של טענותיהם… ולו היה חי בינינו, אדם גאון זה לא היה טוען כנגדי על שחיברתי ספר זה, ולא היה נפגע בגללו, וזאת כיון שהעדיף את האמת… הוא היה דורש ביתר תוקף לבחון את הספר הזה מקרוב"( שלמה פינס, החיבה המדעית בימי הביניים, בתוך "המחשבה הפיזיקלית בהתהוותה", בעריכת שמואל סמבורסקי)ף

[69] ה. מ. לסטר, הרקע ההיסטורי של הכימיה, תרגום פרופ' י. קלוגאי, הוצאת יחדיו 1966

[70] אף שמספר מקורות בדור שאחרי הרמב"ם סברו שהוא היה גם רופאו של צלאח א-דין עצמו, ברנרד לואיס חלק על כך: Bernard Lewis, Islam in History: Ideas, People, and Events in the Middle East, Open Court, 2011, Chapter 14: "The Sultan, the King, and the Jewish Doctor", pp. 183–185

[71] האסלם בהיסטוריה, עמק 159

[72] איגרת הרמב"ם לר' שמואל אבן תבון, בתוך אגרות הרמב"ם, ליפסיה 1861, עמ' 28.

ש.ד. ג

[73] תשובות רפואיות" – כפי הנראה החיבור הרפואי האחרון של הרמב"ם. נכתב עבור מאלכ אלאפדל, בנו של הסולטן צלאח אלדין. בחיבור זה מציע הרמב"ם דרכים לשיפור אורחות החיים ודרכים לטפל בתסמיני החולי השונים של בן הסולטן, כולל: הפרעות עיכול, טחורים, כאבי ראש, חולשת הלב, דיכאון ועוד (בין השאר ממליץ על אכילת בשר ארנבת כמאכל בריא במיוחד).

החשיבות שייחס הרמב"ם לרפואה, הביאה אותו לכלול בחיבורו ההלכתי משנה תורה (בספר המדע, הלכות דעות, פרקים א-ו) מספר פרקים העוסקים ברפואה מונעת ובהתנהגות בריאותית נכונה המהווים תמצית של הדרכותיו הרפואיות לאנשים בריאים. מנגד, כחלק מתפיסתו הדוגלת בקשר הפסיכו-פיזי וכמתחייב מאישיותו, כלל הרמב"ם בכתביו הרפואיים דיונים רבים בנושאים פילוסופיים, מוסריים ואמוניים – החל משאלת חידוש העולם, וכלה בעיסוק רחב במידת הגאווה.

[74] Dag Nikolaus Hasse, Influence of Arabic and Islamic Philosophy on the Latin West

[75]  Henry Corbin (1993). History of Islamic Philosophy. London: Keagan Paul International, p. 154-155

[76] ניתוח תדירות הוא מעקב אחר שכיחות אותיות או שכיחות קבוצות אותיות בטקסט מוצפן. השיטה משמשת כעזר בפענוח טקסטים המוצפנים בצפנים קלאסיים.

[77] פיתגורס גילה כי הסולם המוזיקלי הוא מספר ושניתן לבטא את המרווחים ההרמונים באמצעות שברים של מספרים שלמים. לפי עקרון זה, הרי שלא חשוב ממה עשוי הכלי שמשמיע את הצליל (מיתר, פטיש, עמוד אוויר). אותו צליל יצא תמיד על פי היחס המתמטי של החלקים המוציאים אותו. המתמטיקה היא שעושה את ההתנהגות המוזיקלית והיא זו שבאמצעותה בנוי היקום.

[78]אמציה בר-יוסף, תולדות המקאם – רקע היסטורי ותרבותי, אתר פיוט.

[79] שוכרי עבד (מתרגם), אבו נצר מחמד אלפאראבי: החברה הפוליטית, מפעלים אוניברסיטאיים, 1992, הקדמה, עמ' 11.

[80] אמנה חברתית היא תאוריה במדעי המדינה המתארת את התהליך בו בני-אדם התקבצו לחברות מטעמים אינטרסנטיים, דבר שהוביל אותם להגביל את חירותם לפי החלטת רצון הרוב או השליט

[81] הערבים בהיסטוריה, עמ' 145-146