מבוא לטיול בשרון

כתב: גילי חסקין

תודה לפרופ' גדעון ביגר, לפרופ' משה אגמי  וליעקב שורר, על הערותיהם.

זהו פרק מבוא, לסיורים: פרדס חנה וסביבתה; פרדס חנה – קיבוצים סביב לה: גן שמואל, עין שמר ומשמרות1  סיור בעקבות ניל"י, סיור בקיסריה, סיור בשדות ים.

מבנה

לארץ ישראל קו חוף שאורכו כ-200 ק"מ – מראש הנקרה בצפון –צפון מזרח ועד חבל עזה, בדרום-דרום מערב. במקביל לקו החוף, משתרעת רצועת מישור, הנמשכת מקו החוף מזרחה – עד רגלי ההרים הבונים את שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל. רצועה זאת, הנקראת "מישור החוף", צרה בצפון הארץ ומתרחבת בהדרגה כלפי דרום.

עוד על מישור החוף, ראו גם, באתר זה: סיור בחוף הכרמל; סיור בעתלית וסביבתה.

נהוג לחלק את מישור החוף, מצפון לדרום, לשש יחידות נוף, בזיקה ליחידה הררית הסמוכה, ממזרח לכל קטע במישור: מיושר חוף הגליל; מישור חוף עכו; מישור חוף הכרמל; מישור חוף השרון; מישור חוף יהודה; מישור חוף הנגב[1].

מישור חוף השרון, או בקצרה "השרון", מתרחב לכדי 13 ק"מ. גבולותיו הם: בצפון –נחל תנינים. במקום בו חוטם הכרמל מתקרב לים ומתחיל חוף הכרמל. הספרות מצביעה על גבולו הדרומי של השרון נחל הירקון[2]. פרופ' גדעון ביגר מעיר כי זו קביעה ישנה ולא מתאימה. לפי זה אוניברסיטת תל אביב , שכונות רמת אביב וכל החלק הצפוני של תל אביב נמצא בשרון. מן הראוי לקבוע קו חדש והוא  מציע את כביש 5 המפריד בין תל אביב לרמת השרון. במערב – הים התיכון. במזרח – רצועת הרי השומרון, הצופים על מרחביו. בגבולות אלו, נאמד שטחו, ב-800 קמ"ר בקירוב[3].

את מישור החוף כולו חוצה סדרה צפופה של נחלים, מצפון לדרום, באפיקים כמעט מקבילים, שכיוונם מזרח-מערב, כגון: נחל התנינים, נחל חדרה ונחל אלכסנדר. הקצר ביותר הוא נחל פולג, שסעיפיו מתפשטים בשרון והוא עובר בתחום נתניה אל הים. שיפועם, עומק אפיקיהם ורוחב שפכיהם של נחלים אלו, לא הספיקו להוצאת מי הגשמים לים. מוצאו של נחל פולג, אינו אלא תעלה קדומה. אחרי גשמים חזקים, היו יורדות מן ההרים אל השרון, כמויות גדולות של מים, שהיו גורמות לשיטפונות בסביבות הנחלים. תופעה מעניינת נצפית בנחלים החוצים את מישור השרון – הטיית מסלולי הערוצים מכיוון מערבי, לכיוון צפוני-מערבי. הסיבה להטיה הזאת היא כנראה סכירת דרכם של הנחלים במחסום החוליות, המקביל לחוף. כדי לעקוף את המחסום המתקדם הזה, סטו הנחלים צפונה במקומות שבהם לא עקפו הנחלים את החוליות, נחסמו הזרימות. האבוסים שבין רכסי הכורכר הוצפו וכך החלו להיווצר ביצת הרצליה, ביצת פולג וביצת כבארה שבשרון, ביצות נחל אורן וביצות נחל דליה שבחוף הכרמל וביצות הירקון שבגבולו הדרומי של השרון. כך ניקוו ביצות נרחבות בחלקים גדולים של השרון ועמן באה קדחת הביצות, שאילצה את שארית הישוב להימלט אל הגבעות שלרגלי ההר; בפנים השרון שרדו רק ישובים דלים ומועטים. הביצות נוקזו בתחילת ההתיישבות הציונית, ורוב מי המעיינות והנחלים מנוצלים לפני שהם מגיעים לאזור. כיום השרון הוא אחד האזורים הצפופים בארץ[4].

מישור החוף, למרות שמו, אינו מישור חלק, אלא אזור בעל אופי טופוגרפי גלי, שבו מתחלפות רצועות מישוריות, ברכסים נמוכים, המקבילים לקו החוף. את המורפולוגיה הזאת, של מישור החוף, עצבו תהליכים של הצפה ונסיגה של הים התיכון, במהלך תור הרביעון, במיליון השנים האחרונות. בסוף תור המשנה ניאוגן[5], שקדם לרביעון, היה מישור החוף של הארץ, נתון תחת הצפה ימית, שמפלסה היה גבוה בכ-150 מ', מן המפלס הנוכחי של הים התיכון. לאחר מכן, חלה נסיגה משמעותית של הים ולאחריה, בתקופת הפלייסטוקן[6], החל תהליך של הצפות ונסיגות של הים התיכון, כפועל יוצא של תהליכי היווצרות קרחונים והפשרתם באירופה. התפשטות הקרחונים גרמה לנסיגת קו החוף מערבה ותהליך ההפשרה, גרם לעליה במפלס הים התיכון ופלישת מימיו מזרחה. חמש הצפות של מישור החוף במי הים התיכון, הותירו במישור החוף, עקבות של קווי החוף הקדומים, בצורה של רכסי כורכר מקבילים. חוף השרון משתרע מנחל תנינים ועד תל אביב. החוף מאופיין על ידי רצועה חולית צרה מאד ומתלול כורכר גבוה יחסית. באזור זה ניתן להבחין במספר רכסי כורכר מוארכים ומקבילים לחוף, המכילים ביניהם ומעליהם קרקעות חמרה. לרכסים אלו, הגלויים על פני השטח, יש ביטוי מורפולוגי מסודר יותר, מאשר באזורים האחרים[7].

על פניו נראה כי השרון יפה להתיישבות חקלאית צפופה, שכן יש בו מישורי סחף רצופים ונוחים לעיבוד, אקלים ממוזג וקשר יעיל בין יישוביו – שלא כאזור ההר, שאדמתו מסולעת ונופו מבותר וחלול. ואף על פי כן אין זה כך. מטבע אקלימה של ארץ ישראל, התבססה החקלאות, מאז ומעולם, על גידולי בעל, על כן יש לגידולים אלה זיקה לאדמות בעלות כושר ספיחה גבוה למי גשמים, שהמים אינם מחלחלים בהן לעומק רב, אינם ממהרים לעלות בנימיהן ולהישאר עת ארוכה בשכבתה העליונה, היא שכבת החקלאות. אדמות אלו, מכונות בפי החקלאים "אדמות כבדות". אולם מערבו וחלקו התיכון של השרון, כשישים אחוזים מכלל שטחו, עשויים סחף שהביא לכאן דווקא הים. אלו קרקעות חול למיניהן (כורכר וחול אדום), המכונות בפי החקלאים "אדמות קלות" אדמות שאינן ראויות לגידולי בעל, בהיותן "חלחלניות" שלא לדבר על המטליות הנרחבות של חול נודד הסמוכות לשפכי הנחלים של השרון ואינן ראויות כלל לעיבוד[8]. כמעט לכול אורך ההיסטוריה, פרט לתקופה הרומית-ביזנטית, היה זה אזור של מרחבי חולות שביניהם היו פזורות ביצות נרחבות. השרון הוא האזור החקלאי בעל הישוב הצפוף והעיבוד האינטנסיבי ביותר בישראל והוא מהווה דוגמא בולטת לתמורות אגרוטכניות באזור שעד סוף שנות העשרים של המאה העשרים, נחשב כבלתי מתאים לחקלאות[9].

ניתן לחלק את אזור השרון לשלש יחידות משנה אורכיות:

1. מרזבת השרון המזרחי – "המרזבה"[10]

כוללת רצועות נרחבות של אדמות בינוניות ומנוקזות על ידי נחלים (ומכאן גם כינויו של האזור בשם "מרזבה"), הניתנות לעיבוד רב-שנתי בתנאי חקלאות הבעל המסורתית, ומאופיינת במקורות מים זמינים קבועים: בארות ומעיינות. החולות שהגיעו בתקופת הפלייסטוקן, לא חדרו עד רגלי ההרים והשאירו רצועה ברוחב של 3-9 ק"מ, חופשית מחול. מרזבת השרון מכוסה באדמות סחף כבדות, בעיקר טרה רוסה[11], שמקורן בסחף נחלים גובה פני המרזבה נע בין 60 ל-25 מ' ויש לה שיפוע מתון כלפי מערב, המשפר את תנאי הניקוז. הגבול בין גבעות החול האדום לבין המרזבה, אינו בולט ולעתים יש עירוב של קרקעות לאורך קוו החיבור. לכן יש הכוללים את גבעות החול האדום באותו אזור. פוריותן של אדמות המרזבה והעובדה שלא נוצרו בהן ביצות הביאו לעיבוד אינטנסיבי מאד של השטח לאורך הדורות[12]. מאז ומעולם נתרכז אפוא ישובו של השרון במזרחו בלבד. עד היום מצויה כאן שורה צפופה של כפרי מיעוטים ותיקים, אשר רבים מהם יושבים באתריהן של ערים עתיקות[13].כביש ראש העין-טול כרם, עובר במרזבה. בעבר עברה דרך הים[14] המפורסמת, המוזכרת בספר ישעיהו: "כג כִּי לֹא מוּעָף, לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ, כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי, וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד–דֶּרֶךְ הַיָּם עֵבֶר הַיַּרְדֵּן, גְּלִיל הַגּוֹייִם"[15]. דרך זו עברה בתחתית המדרון הסלעית, שכן אדמת הסחף הפכה בחורף לבוץ. אך בתקופה הרומית, בה ניתן לה השם Via Maris, נסלל כביש על תשתית קשה, במרכזה של המרזבה[16].

2.     גבעות החול האדום:

זהו אזור של גבעות גליות, המצויות בין רכס הכורכר המזרחי לבין מרזבת השרון. גבעות החול האדום בשרון נוצרו בתקופת הפלייסטוקן והורבדו על גבי משקעים ימיים וחופים קדומים. החול האדום בנוי מגרגרי קוורץ, שבתנאי האקלים הים תיכוני קיבלו ציפוי דק של אבק. תהליכי חמצון של גרגירי החול, גרמו למרכיבי הברזל לקבל צבע אדמדם ומכאן השם "חולות אדומים". גבעות החול האדום מגיעות לגובהן המירבי (60 מ'), באזור פרדס חנה, המפריד בין ביצות נחל חדרה לבין ביצות נחל התנינים.

בתנאים של שטיפה חזרה, מופרדים הגרגירים מהציפוי ונוצרת שכבת נזאז, המהווה מטרד לחקלאים, בשל אטימותה למים ובכך שהיא מונעת התפתחות שורשים לעומק הקרקע[17]. החול האדום נחשב בעיניהם של תושבי הכפרים הערבים כאדמת זיבורית שאינה ראויה לעיבוד של ממש, לבד מכמה גידולי קיץ, בעיקר מקשות של דלעניים (אבטיחים, מלוני, מלפפונים וקישואים). ערביי השרון  כינו את החול האדום "ח'ילפה, על שם ח'ילף החולות, עשב בר הגדל בו בשפע ומעיד על עזובתו. ואילו השם "חמרא", המשמש כיום בפינו, אינו אלא שמה הערבי של אדמת ההר. היא נקראת "חמרא" שאכן אדומה היא ומכאן שמה הלועזי "טרה רוסה". אך אנשי העליות הראשונות, שנטו להתרפק על הלשון הערבית, כביטוי לשורשיות, נטלו בהשאלה את השם "חמרא" העתיקו אותו אל השרון וכינו בו, שלא כדין, את חול ה"חילפה", האדום, אשר פרט לצבעו, אין בינו לבין אדמת ההר הכבדה ולא כלום. לכן אין פלא, שהערבים ניאותו בשעתו, למכור ליהודים את אדמת ה"חלפה", חסרת הערך ביניהם שעה שאת אדמות העידית במזרח, המתאימות לגידולי בעל, הותירו בידיהם. מפת יישובו היהודי של השרון, ערב קום המדינה, היה זהה בשעתו לגבול המזרחי של גבעות החול האדום. אולם מתברר כי רכישה זו לא היתה מיקח טעות. היהודים גילו את שני היתרונות הגדולים של החמרא, שלא היו מוכרים לבעליה הקודמים: נמצאו כאן מי תהום בשפע. שנעצרו על האקווקלוד[18] החרסיתי שנקרא סקיה, שלא ניתן היה להגיע אליהם בחפירת בארות מסורתית, אך ניצולם התאפשר בזכות אמצעי קידוח מודרניים.

יתרון נוסף הוא, שאדמת החמרא מתאימה מאד לגידול הדרים ואכן לאורך השרון התיכון ניטעה רצועת פרדסים לכול אורכו. כך הפכה אדמת הזיבורית ל"מכרה זהב" של תפוחי זהב[19]. לאחר שנכבשה המרזבה המזרחית במלחמת הקוממיות והקו הירוק נקבע לרגלי ההר, צמחו שם עשרות ישובים יהודיים חדשים. בין גבעות החול האדום לרכס הכורכר המזרחי, נסלל "כביש השרון (מס' 4), שבין פתח תקווה לחדרה[20].

3. רכסי הכורכר והאבוסים.

האזור המערבי כולל את החוליות, את רכסי הכורכר ואת העמקים שביניהם, המכונים "אבוסים[21]". בכמה מקומות, לאורך החוף, יש בשרון חדירות של חוליות "צעירות" ממערב. חדירות אלה בולטות באזור נתניה ובאזור קיסריה ופרדס חנה, שם חודרות החוליות מהלך כמה ק"מ, אך במשך השנים התייצבו חוליות אלה, גם הודות לצמחייה טבעית וגם כתוצאה מפעילות האדם, וחלק משטחיהן יושר ונעלם מתחת לאזורי תעשייה ולשכונות חדשות שהוקמו עליו. גבעות הכורכר נמשכות לכול אורך השרון, בשנים-שלושה טורים מקבילים ויוצרות ממערב למזרח, נוף גלי של רכסים ועמקים. רכסי הכורכר הם למעשה התגבשות של חוליות קדומות, המציינות את קווי החוף הקדומים של האזור, בתקופת הרביעון. המצוק החופי מגיע לגובה ממוצע של 20-30 מ' ולגובה מרבי של 50 מ', על יד נתניה. עקב השינויים שחלו בתהליכים הגיאומורפולוגיים, נהרס חלק מן הרכס המערבי, הפונה אל הים, כתוצאה מתהליכי גידוד, מפרצים ומצוקים. רכס הכורכר השני נמצא כק"מ אחד מבפנים לקו החוף והוא הרצוף מכול רכסי הכורכר בארץ. גובהו 40-50 מ' בשרון הדרומי ו-20-30 מ' בשרון הצפוני. . בנקודות שבהן הוא נפרץ על ידי נחלים, נוצרות בתקופת המקרא, אתרים מתאימים לבניין ערים. כיום בנויות עליו נתיני והשוכנות עירוניות כגון הרצליה-פיתוח, וגבעת אולגה[22]. בין המצוק החופי, לבין רכס הכורכר השני, עובר כביש החוף, מס' 2. רכס הכורכר השלישי נמצא כ-3 ק"מ ממזרח לרכס השני. רכס זה מכוסה באדמת חמרה[23], בשכבה שעובייה 10-20 מ', כתוצאה מתהליכי סחיפה והשקעה[24]. מה שהגביה את הרכס לגובה של ל-80 מ' בדרום ול-50 מ' בצפון. מעטה החול האדום הרחיב את בסיס הרכס ויצר שיפועים נוחים, לכן נמצא בזמנים מודרניים, מתאים ונוח להקמת ישובים וכיום קיימים עליו כעשרים ישובים לאורך השרון, למשל פרדס חנה. בין רכס הכורכר השני לשלישי, נמשך עמק רחב. בימינו עוברת  בו מסילת הברזל חיפה-תל אביב.

דוגמא טובה למבנה השרון, הוא עמק חפר: שלושת רכסי הכורכר נראים בנוף בבירור ויש שגובהם מגיע לעשרות מטרים. רכס הכורכר המערבי נמצא בקרבת שפת הים ויוצר מזקופים מרשימים, עליו שוכן המושב בית ינאי. על הרכס המרכזי בעמק חפר שוכן כפר ויתקין. בין רכס זה והרכס המזרחי נמצא מישור השרון בעל אדמת החול האדום לגידול הדרים. על הרכס המזרחי בעמק חפר שוכן המושב כפר מונש. מזרחית לרכס זה מנחל אלכסנדר – מושב בארותיים – עד לרגלי השומרון משתרע אזור חקלאי בעל אדמת טרה רוסה, הטובה לחקלאות. לתיאור טוב של עמק חפר, נמליץ על ספרו של מיכאל (מיכה אסף), סיפורו של מקום.

לרצועת החוף של גלילת השרון ערך, אקולוגי מיוחד בהיותה "מוקד אנדמיות למינים ותת מינים שאין כמותם באף אזור אחר בעולם, למעט ישראל וקצותיה"[25].

היער

משחר ההיסטוריה, מקושר יער האלונים, להגדרתו של השרון כחבל ארץ גיאוגרפי. מקור השם "שרון", נגזר מהמילה האכדית הקדומה: "שראנום" ופירושה יער עבות. (מזכיר את המילה העברית "אשרה". זהו כנראה גם מקור שם השבט אשר, שישב בגליל המערבי המיוער).  אם כי הכוונה היא לא ליער במשמעות של FOREST, אלא ליער פארק. תצורת צומח בה גדלים עצים במרווחים גדולים יחסית וביניהם מישורים עשבוניים. השרון נקרא בפי היוונים בשם "דרימוס", והוראתו "יער עבות". היה זה בעיקר יער של אלוני תבור, המצטיינים בעובי גזעם ובנופם הרחב, ככתוב "חסון הוא כאלונים" (עמוס, ב', 9). כאן המקום לציין שהיוונים כינו את האלון "סרונים"ומעניינת ביותר הקרבה בין שם זה, לבין השם "שרון", שבו כינו אבותינו את יער האלונים.

[הקשר בין המילה "שרון" ליער הוא סברה מקובלת במחקר, אך יש גם דעות אחרות:

דקלה לבני עיינה במילוני המקרא הנחשבים ביותר – גזניוס, BDB ו־ HALOT ומצאה עוד שתי הצעות בעניין מקור שם האזור השרון: האחת קושרת זאת אל השורש יש"ר (אולי קיצור של יְשָׁרוֹן? משום שמדובר באזור מישורי). דעה אחרת קושרת זאת למילה המקראית "מִשְרָה"  (משְרַת עֲנבִים – נוזל שהשרו בו ענבים) מן השורש שר"י  או שר"ה ואל הפעלים שרה והשרה המוכרים מלשון חז"ל, במשמעות שימת דבר בנוזל. לפי דעה זו המקום נקרא על שום היותו ברוך במי גשמים ועל שום האדמה הפורייה שבו ].

מכול מקום, עצים אלה עומדים בשלכת, לעומת האלון המצוי שהוא ירוק עד. הם מסתפקים באדמות חול דלות ובכמות משקעים שנתית של 500 מ"מ בלבד. חלק מהחוקרים משערים, כי קרקעות השרון, שהן ברובן חמרה, היו בעבר חול ים, ונוכחותם של עצי אלון במשך אלפי שנים שינתה את סוג הקרקע[26]. היער ה'מקורי' באזור זה היה יער אלון מצוי מעורב באלה ארץ ישראלית. מחקרים דנדרו-היסטוריים  שערכה נילי לפשיץ ב-1991, מלמדים כי כבר בתקופת הברונזה, היה השרון מכוסה ביער מעורב של אלון מצוי ואלון תבור. מאוחר יותר בזמן התקופה הממלוכית בארץ ישראל ,החל תהליך מתמשך, שבו הפך אלון התבור למרכיב חשוב ביער השרון[27].

בשנת 1962 יצא צבי יזהר מכפר מונש וכאשר ניסה לחרוש גבעת חול אדמדם, העלו סכיני המחרשה, כלי מתכת מן התקופה הכנענית הקדומה, מראשית האלף השלישי לפני הספירה, כולם עשויים נחושת, שלפי הסימנים שעליהם היו שייכים לצבא מצרים, של הממלכה הקדומה, שיצא לכאן כנראה כדי לכרות עצים, שישמשו כחומר בניה במצרים[28].

בספר ישעיהו כתוב  מה הנביא מבשר לערבת המדבר: "כְּב֤וֹד הַלְּבָנוֹן֙ נִתַּן־לָ֔הּ הֲדַ֥ר הַכַּרְמֶ֖ל וְהַשָּׁר֑וֹן הֵ֛מָּה יִרְא֥וּ כְבוֹד־יְהֹוָ֖ה הֲדַ֥ר אֱלֹהֵֽינוּ" (ישעיהו, ל"ב, 5). במקום אחר מנבא ישעיהו : "וְהָיָ֤ה הַשָּׁרוֹן֙ לִנְוֵה־צֹ֔אן וְעֵ֥מֶק עָכ֖וֹר לְרֵ֣בֶץ בָּקָ֑ר לְעַמִּ֖י אֲשֶׁ֥ר דְּרָשֽׁוּנִי" (ס"ה, י).   הנוסע היווני סטראבו, שעבר בארץ במאה הראשונה לספירה, מספר:" אחרי עכו בא… מגדל סטראטון [קיסריה] עם נמל ואחרי אלה בא יער גדול ואחריו יפו". יוסף בן מתיתיהו מזכיר את יהודי ה"דרימוס" – אנשים חסונים ועזי נפש, שחיו על מרעה צאן ובקר ועל צייד חייתו יער. יהודי יער אלו הצטרפו אל גדודי אנטיגונוס ועזרו לו לגרש מירושלים את הורקנוס דודו, שנמכר לרומאים ואת יועצו אנטיפטר האדומי,  בשנת 41 לפני הספירה. בתקופה הרומית והביזנטית, עבר השרון, תהליך מואץ של התיישבות שבמסגרתו נכרת היער ועציו שמשו להסקת כבשני זכוכית וחרס. בתקופה הערבית הקדומה, התרחש תהליך הדרגתי של נטישת ישובי הקבע באזור והיער התחדש[29]. בין המאות ה-11 וה-18, כונה היער בשם "יער ארסוף" (ע'אבת ארסוף, (forêt de Arsus) . מקורות בכתב ומן הממצא הארכאולוגי מעידים כי בתקופת ממלכת ירושלים הצלבנית, היה בשרון יער אלונים רחב ידיים (בערבית: אל ע'אבה)[30]. בשנת 1191 התחולל ביער ארסוף, קרב בין ריצ'ארד לב הארי לצלאח א-דין. עצי היער סיפקו עץ לבניית מכונות מלחמה וחורשותיו היו זירת ציד מועדפת על האמירים הממלוכיים , אשר לפי המסופר, צדו בו גם אריות. כמו כן היו בו עצי שקמה למכביר.

במשך דורות רבים, היה השרון אזור נגוע חולי והיה בר ניצול לצרכי מרעה בלבד. זוהי אחת הסיבות שתושביו לא עשו מאמצים לכרות את יער האלונים הטבעי שכיסה פעם חלקים גדולים ממנו, כאשר היערות נעלמו כמעט כליל מנופה של ארץ ישראל[31].

במאה ה-18, עוד היה קיים והוא תואר בכתביהם של עולי רגל כמו מוסטפא בכר אל צדיקי, שעבר בו ב-1710 . הנוסע ריצ'רד פוקוק (Richard Pococke) ראה בשנת 1737 בחוף קיסריה "כמויות גדולות של עצים, מוכנים למשלוח מצריימה".  היער נזכר כ- forêt dr Miski . ברשמי מסע צרפתיים, בימי מסע נפוליאון בונאפרטה ב-1799, הוא מוזכר בתור "היער הגדול בכול סוריה"  [32].  בראשית המאה ה-19 החל ברוא היער. היערות מדרום לירקון ובדרום השרון נכרתו בתקופת איברהים פאשה, לצורך הסקה ובניית ספינות. אם כי בצפון השרון, עדיין נותרו חורשות פזורות עם עצים גדולים.  בעקבות כיבוש הארץ על ידי המצרים, שהסתיים בשנת 1840, החלו פלחים מיושבי הכפרים במערב השומרון להתיישב באדמות השרון. גם היציבות הפוליטית אחרי תום מלחמות קייס וימן (1840-1860) [33], הובילה לשיפור המצב הביטחוני במישור והתאפשר לנצלו בצורה אינטנסיבית יותר. חידוש יישובו של השרון, תחילה הערבי ואחר כך העברי, פגע פגיעה קשה ביער של עצי השרון. עציו בוראו לצורך הכשרת שטחי החקלאות ושימשו לבנייה, להסקה, לתעשיית כלי עבודה ולכבשני פחם וסיד[34]. ערביי הארץ התקינו מענפי אלון, ברך למחרשה ועול לשור ומטה למשען לזקנים ולשימוש בעץ הקשה שלהם לייצור כלי עבודה. טענו גם שאין כעצת האלון לשיפור טעמו של יין[35].  נוסע אנגלי בשם תומסון, כתב שבאזור אדמות החול נשתמרו שרידים רבים של הצומח הטבעי. גם על פי מפת סקר "הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל (PFF), שיצאה לאור בשנת 1878 מסומנים שטחי יער נרחבים בשרון, שכיסו שטח של כ-250 קמ"ר. רציפותם נקטעה בשל נחל אלכסנדר, נחל חדרה ונחל התנינים, שיצרו שטחי ביצות נרחבים. האלון, שאינו סובל לחות יתרה, נסוג משטחים אלה.

אגדה ששמע זאב וילנאי, בשנות הארבעים של המאה העשרים, מפי השייח' הבדווי אבו לטיף, מספרת על נער ערבי שהוביל את סבו העיוור לאחר מכפרי הסביבה והסב היה מתכופף כל הזמן. לשאלתו של הנכד הבהיר, שבנעוריו היה שם יער עבות, שהיה נחבט בענפי העצים שגדלו בו….[36].  בירוא היער בידי האוכלוסייה המקומית היה ל"חרב פיפיות". מפני שמצד אחד הוא אפשר להרחיב את העיבוד החקלאי ומצד שני, הביא לבעיות אקולוגיות קשות, כגון דלדול האדמה וסחף קרקעות, שהורגשו, במלוא חומרתן, עם ראשית ההתיישבות היהודית באזור[37].

ההיסטוריוגרפיה הישראלית טוענת כי עיקרו של  יער האלונים חוסל על ידי השלטונות העות'מניים במלחמת העולם הראשונה. אולם  היער כבר לא היה קיים ערב מלחמת העולם הראשונה. אולי פה ושם נשארו עצים שכרתו אותם. את זה כתב כבר לפני שנים ד"ר קרשון, שהיה מומחה הייעור של קק"ל עד שנות השישים וחקר את הנושא. על כך נכתב בהרחבה בספרם של גדעון ביגר ונילי לפשיץ: נלבישך שלמת ירק – הייעור בארץ-ישראל – מאה שנים ראשונות 1950-1850 (יצא לאור ע"י הוצאת אריאל, בשנת 2000).

מקבצי אלונים נותרו בשמורת אלוני יצחק, בשמורת אלון, בשמורת אלוני קדימה, בחדרה ובמקומות נוספים[38].

ראו אתר מיפוי האלונים בארץ ישראל.

מתכנן הנוף עפרי בר, בעבודת הגמר שלו, שהגיש בחורף 2019, לפרופ' טל אלון מוזס, ודר' נעמה מישר, המסלול לאדריכלות נוף בטכניון,  מציג חזון של  השבת עצי אלון התבור, כך שיחזרו ויהוו אלמנט מרכזי בזהותו הנופית של השרון וחוליה מקשרת בין היישובים, ובין טבע ואדם. תהליך התכנון מתחקה אחר המושג "טבע חדש" . המושג מתאר טבע יציר אדם או טבע מלווה אדם, אשר מחליף בהדרגה את הטבע הראשוני על פני כדור-הארץ. אסטרטגיות שונות המתבססות על עקרונות של "טבע חדש" נבחרו כמנוע לפרויקט. תכנית-אב גובשה להחזרת אלוני התבור לשרון המרכזי, ויישומה הוצע בתכנון מפורט, בתמיכתה של 'עמותת אלוני ישראל' בפרויקט, בשלושה מתחמים סמוכים (מזרח נתניה, כפר יונה, ויער קדימה). בסוף התהליך תוכנן גם "שביל אלוני השרון", מערך זה מעשיר את המרחב בתוכן חדש ומאפשר התרשמות, לימוד והנאה מעצים ותיקים ונטיעות חדשות. התוצר הסופי של הפרויקט הוא מערכת נופית שלמה המתחשבת בתוכניות ההרחבה של יישובים קיימים וכוללת מתחמי נופש, שבילי הליכה, שטחים פתוחים ומעברים אקולוגיים. הפרויקט מחזק את מעמדו של אלון התבור בשרון המרכזי.

היסטוריה של השרון

בתקופה הפרה-היסטורית התאימו תנאי השרון לאדם הקדמון. הביצות וגבעות החול, עם היערות שעליהם, התאימו יפה לחברה פרימיטיבית של ציידים ודייגים. בשרון נמצאו ממצאים ארכיאולוגיים רבים, מכול תקופות האבן ומן התקופה הכלקוליתית. אולם לאחר שהאדם הקדמון עבר לעיסוק בחקלאות, התבלטו התכונות השליליות של החולה אדום והשרון חדל לשמש מקום לריכוז אוכלוסייה  לאורך ההיסטוריה היתה קיימת יציבות יחסית של התיישבות במרזבה שבמזרח ובולט המיעוט היישובי של גבעות המרכז, עד להתיישבות הציונית.

לאורך דרך הים שבמזרח השרון, עברו בשרון מצביאים מפורסמים כמו תחותימס השלישי בשנת 1478, בדרכו ממצרים למגידו ורעמסס השני (סוף המאה ה-13 לפני הספירה). מתקופה זו נמצאות בידינו תעודות מצריות המתארות את דרך הים. כאן עבר המלך האשורי תגלת פלאסר השלישי, בשנים 732-734 לפני הספירה, לפי הזמנת אחז מלך יהודה. כאן עבר גם המלך האשורי סנחריב (701 לפני הספירה), שבא כדי לדכא את מרידתו של חזקיהו, מלך יהודה[39]. האחרון למלכים היהודאים שעבר בדרך זו היה יאשיהו, בדרכו לפגוש במגידו את המלך המצרי פרעה נכה, שהרג אותו שם.  אלכסנדר מוקדון, בשנת 333, בדרכו מצרימה; צבאות הצלבנים, בדרכם אל ירושלים בשנת 1099; ריצ'רד לב הארי, במלחמותיו נגד המוסלמים בסוף המאה ה-1; השולטן העות'מני סלים הראשון (הקודר"), בשנת 1517, בדרכו לכיבוש מצרים. נפוליון בונפארטה עבר כאן בשנת 1799, בדרכו מיפו צפונה ואחרי כישלונו מול חומות עכו, ירד בדרך זו דרומה. לאורך השרון התקדמו הבריטים, ב-1918, מארץ יהודה, לצפון הארץ, במלחמת העולם הראשונה.

השרון משתרע בנחלת שבטי יוסף. בנחלות בניו שהתנחלו בהרי השומרון מזרחה מכאן. חלקו הדרומי של השרון היה בתחום אפרים וחלקו הצפוני, בתחום מנשה. במקום בו פורץ נחל אלכסנדר את רכס החול האדום, נמצא תל אֶל-אִיפשָר -תל גדול שלפי אחת ההצעות הוא העיר המקראית חפר[40]. גם במקום בו פורץ נחל חדרה את הרכס, נמצאים חרסים מתקופת הברזל  וכן ליד הפרצה של נחל פולג, ברכס הכורכר השני[41]. במקביל לישראלים התיישבו במישור החוף גויי הים. הפלישתים במישור החוף הדרומי והת'כרים באזור השרון. אלו לא הביאו לשינוי המבנה החברתי של כנען, אלא רק החליפו את השכבה השלטת, במקומות בהם ישבו. השרון נודע במרעה המשובח שבו. כנראה שחשיבותו הכלכלית היתה גדולה. דוד המלך הפקיד עליו פקיד מיוחד: "וְעַל-הַבָּקָר הָרֹעִים בַּשָּׁרוֹן, שטרי (שִׁרְטַי) הַשָּׁרוֹנִי" (דברי הימים א, כז). בסרקופג של אשמנעזר מלך צידון, מהמאה החמישית לפני הספירה, כתוב: "ועוד נתן לנו אדון המלכים, את דאר ואת יפו, ארצות הדגן האדירות אשר בשדה שרון". על פי הכתובת הזאת, יפו הייתה חלק מהשרון. והשרון היה אסם התבואה של צידון. עם חורבן הארץ, חרב גם השרון והדרכים שעברו בו שממו. כאשר הנביא ישעיהו חזה את חורבנה של הארץ, אמר בי היתר: "חנָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת, שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח; הֵפֵר בְּרִית מָאַס עָרִים, [….]  הָיָה הַשָּׁרוֹן כָּעֲרָבָה (ישעיהו ל"ג, 8-9)". יחד עם זאת, הוא מוסיף נבואת נחמה: " הָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה-צֹאן, וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר, לְעַמִּי, אֲשֶׁר דְּרָשׁוּנִי" (ישעיהו ס"ה י) השרון מוזכר גם בברית החדשה, בסיפור על מעשי הניסים של פטרוס הקדוש, כתוב: "ויראו אותו כל יושבי השרון"[42].

מישור החוף היה אזור המגע של ארץ-ישראל עם תרבויות הים התיכון. דרכו הדרו לארץ השפעות תרבותיות שונות שהביאו עמם מתיישבים חדשים שבאו לארץ בגלי הגירה מאזורים שונים ובתקופות שונות. מישור התוף היה נתון להשפעת תרבויות שונות בשלהי תקופת הברזל ובתקופה הפרסית, ביניהן התרבות הפניקית, התרבות הפרסית, התרבות המצרית, התרבות המסופוטמית וכן התרבות היוונית.

דומה שהים התיכון קישר בין היושבים לחופיו יותר מאשר הפריד, ושהקשר בין מישור החוף ליוון היה הדוק יותר מאשר הקשר שהתקיים בין אזור החוף לאזור המסופוטמי, לפחות מבחינה כלכלית. בשנת 333 עבר לאורך השרון אלכסנדר מוקדון ובעקבות נצחונו התיישבה באזור אוכלוסייה נושאת תרבות יוונית, בעיקר בערי החוף[43]. בתקופה הלניסטית החלו בבניית נמלים עתיקים, בעזרת שוברי גלים והתקדמות טכנולוגית זו הביאה לנטישת כל האתרים הקודמים. הנמל ההלניסטי העיקרי בשרון נבנה באפולוניה ואחר, קטן ממנו, בקרבת האתר של קיסריה (מגדל סטרטון).

המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי השתלט על השרון בשנת 90 לפני הספירה ופתח אותו להתיישבות יהודית. השרון התפרסם בפוריותו החקלאית. לבית המקדש הובאו לקורבן "עגלים משרון"[44]. ראשם של צמדי הבקר, שחרשו בשרון היה נתון ב"עול השרוני", שהיה רחב יותר מעול של איכרי ההרים, כי השדה בשרון היה רחב מזה שבהרים[45]. כאן הכינו את "היין השרוני". כפרי היהודים בשרון כמו הערבים בדורות האחרונים  היו בנויים לבנים עשויות מאדמת השרון – החול האדום (חמרה) – שכמאמר חז"ל, "אינה יפה ללבנים". גם כדי חרס שנעשו ממנה לא היו ראויים ביותר לשימוש, עד שנקבעה הלכה" "[המוכר לחברו]  קנקנים בשרון – מקבל עליו עשר פטסאות [קנקנים] למאה"[46], כלומר, מקבל הוא מראש, החזר נזקו הצפוי של הקונה, בשיעור עשרה אחוזים. לכן בונה בית לבנים, לא היה פטור לחזור משדה הקרב, כדי לחנכו: "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים, אֶל-הָעָם לֵאמֹר, מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ:  פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יַחְנְכֶנּוּ" (דברים, כ', 5). על כך מביאה המשנה את דברי רבי אליעזר:  "אף הבונה בית לבנים בשרון, לא היה חוזר"[47]. התלמוד הבבלי הוסיף ופירש: "מפני שמחדשן אותו פעמיים בשבוע[48]". כשירדו גשמי זעף, היו הבתים מתמוטטים לעתים, על יושביהם. לפיכך, היה הכהן הגדול בירושלים, כשהיה נכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים, היה מתפלל, עבור תושבי השרון: "יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שלא יעשו בתיהן קבריהן"[49]. מסתבר שגם אם מידת גשמיו הממוצעת של השרון פחותה מבינונית – צפויים גם בו פרצי גשם פתאומיים ועזים. אך שלא כבכל מקום אחר, עלולות היו לבני ה"חמרה" להתמוסס, עד כדי מפולת הבקתות, אשר לעתים אף היו קוברות תחתיהן את יושביהן[50].

בתקופה הרומית בנה המלך הורדוס את נמל קיסריה בחוף השרון, שעל פי עדותו של יוסף בן מתתיהו, היה אחד הנמלים הגדולים בים התיכון. המקום שבו נבנו העיר והנמל לא היה מתאים מבחינת התנאים הטבעיים, אך היה זה הקטע היחידי לאורך החוף שהיה שייך לממלכתו של הורדוס והוא פותח תוך מאמצים גדולים, כדי להתגבר על המגרעות של המקום.

מהתקופה הממלוכית ואילך, השרון כמעט ולא היה נושב, בשל הביצות ומחלת הקדחת ובשל הסכסוכים בין תושבי הארץ הערבים, כי במרחביו קשה היה להתבצר. המלריה הבריחה את תושבי השרון ותושבי השומרון השתלטו על אדמותיהם. בימות הקציר או החריש הם היו יורדים זמנית לשדותיהם ושבים לכפריהם אשר בהרים. לצורכי העבודה הזמנית היה הכפר מקים לעצמו ישוב ארעי, או חווה גולה בשרון. ליישוב כזה בן לכפר גדול, קראו הערבים "מזרעה", מלשון זרע. היינו תבואה. המזרעה נקראה פעמים רבות בשם הכפר שבהר, בתוספת המילה "חירבה", כמו למשל, חירבת בית ליד, או "נזלה", כמו למשל, "נזלה אל-עקרביה". לכפרי הערבים שבשומרון, היו במרחבי השרון, גם אזורי מרעה לצאנם. לאזור כזה קראו הערבים "ע'רבה", הינו, חורשה, בתוספת שם הכפר אליו השתייכה. במרחבי השרון נדדו גם שבטי בדואים קטנים שחיו על מרעה וגם על שוד וביזה[51].

בשנת 1840, לאחר שמוחמד עלי ובנו איברהים פח'ה, נסוגו ממישור החוף ושבו למצרים, נשארו בארץ אלפי ערבים ממוצא מצרי. היו אלה חיילים משוחררים וכן פועלים שהובאו ממצרים לצורך עבודות. רבים מהם התיישבו במישור החוף, בכפרים קטנים וביישובי בת של כפרים מבוססים. כך חודשו בעיקר הישובים במרזבה, בחלקו המזרחי של השרון – מג'דל יבא (מגדל אפק), ג'לג'וליה, קלקיליה, טירה, טייבה, שוויכה, עתיל, זיתא, ג'ת, ובקה אל ע'רבייה. חלק ניכר מאדמות האזור, נרכש בסוף המאה ה-19, על ידי אפנדים, שהעסיקו את הפלאחים מכפרי ההר ובדווים מקומיים כאריסים. לאחר חקיקת חוק רישום הקרקעות העות'מני בשנת 1858, ניצלו מספר תקיפים את עוניים של הכפריים והעבירו שטחי קרקע רבים על שמם[52].

ההתיישבות היהודית בשרון החלה בשלהי המאה ה-19, בייסוד חדרה בחלקו הצפוני, למרות שנחשבה לחלק ממה שכונה "מושבות השומרון", מן הסתם כדי ליצור לאזור זיקה תנ"כית ( זמארין יושבה כבר ב-1882, בכתף הכרמל). זה היה שטח הקרקע הגדול ביותר שרכשו יהודים בתקופת השלטון העות'מני. אדמות חדרה כללו דיונות, ביצות וחולות אדומים, אך המתיישבים יכלו לנצל רק חלק קטן של השטח. עיקר המאמץ היה מכוון לייבוש ביצות[53]. כבר בשנת 1892 כתב זלמן דוד לבונטיין, כי: "המקום היותר מוכשר להתיישבות יהודים הוא המישור"… לגבי השרון, הוא הוסף וכתב: "בהיות שכנותו על חוף הים התיכון, המאחד במימיו את אירופה ואסיה – לא על עבודת האדמה לבדה יחיה שם האדם, כי אם גם על כל מלאכה וחורשת המעשה. […] המקום היותר טוב ומוכשר למושבות הראשונות הוא עמק השרון"[54]. בראשית המאה נוסדה כרכור. כפר סבא נוסדה בדרום השרון, חלוצי השרון נתקלו בהתיישבותם בקשיים רבים ושונים: ביצות ממאירות, חולות נודדים, ערבים עוינים ומחסור בדרכים. היו אלו נתיבי עפר, מכוסים בחולות ומבותרים בערוצים[55].

במשך עשרות בשנים היה מקובל לראות ב"עלייה הראשונה", קרי בגל ההגירה של יהודים מארצות מזרח אירופה לארץ ישראל, בין השנים 1904-1882 כתופעה ייחודית בתולדות הארץ. לפי תפיסה זו, ה"עלייה הראשונה" היתה תולדה של תהליכי תמורה רעיונית, חברתית ופוליטית פרטיקולריים לעולמם של יהודי האימפריה הרוסית ומרומניה על רקע רדיפות אנטישמיות והתעוררות לאומית בקרבם במחצית השנייה של המאה ה-19 . באופן זה, הקמת המושבות הראשונות באצבע הגליל, דרום הכרמל והשפלה מתוארת ככינון של צורת התיישבות שהיא נטע זר בנוף הדמוגרפי של סביבתן.

רועי מרום טוען כי לא ניתן להבין את אופן ביטויה המרחבי של ה"עלייה הראשונה", קרי את פריסת המושבות שהוקמו במהלכה, ואת הרכב האוכלוסייה בהן, מבלי להביא בחשבון הן את ההקשר המקומי הספציפי והן את ההקשר הטרנס-לאומי הרחב שבהם היא התקיימה. ואומנם, בחינה גיאוגרפית-היסטורית, ממחישה שהקמת מושבות צפון השרון וחוטם הכרמל, התרחשה באזור שהיווה יעד מועדף להתיישבות אוכלוסיות ממוצא לא-ערבי. במחצית השנייה של המאה ה-19, כשהשלטון המרכזי בארץ בתחזק וחל שיפור ברמת הביטחון האישי ובסדרי השיפוט, החלו התושבים ליישב את העמקים ואת שפלת החוף, שם היו שטחי עיבוד גדולים יותר ואדמה פוריה[56].

מקורות ארכיוניים שונים, וכן עדויות של תושבי האזור בעבר ובהווה, מציירים לנגד עינינו את קוויו הכלליים של מרקם דמוגרפי עשיר ומגוון, בשלהי התקופה העות'מנית. לצד אוכלוסייה ערבית-מקומית, חיו בצפון השרון תורכמנים, ע'וארנה (ערביי ביצות שהגיעו ממקומות שונים), צ'רקסים, בוסנים, מוגרבים, מצרים, יוונים-אורתודוקסים וטמפלרים גרמנים[57]. בעוד שהממלוכים יישבו את התורכמנים במישור החוף השומם, והנטוש, כדי שישמשו מחסום אנושים מפני נחיתת כוחות מן הים, ראו בהם העות'מנים, כוח בולם כנגד ערביי הכפרים באזור שכם ובצפון השומרון, שלא הכירו בסמכותה שלטון המרכזי. בשתי התקופות, לא בנו התורכמנים לעצמם ישובי קבע. הם התפרנסו בעיקר ממרעה, ונדדו במרחב שבין עמק בית שאן לקיסריה. הם דיברו ערבית והתגוררו באוהלים שחורים, בדומה לבדווים.

על הצ'רקסים – ראו להלן בחרבת צ'רקס ועל הבוסנים – בחרבת סופסאפי. – סיור בפרדס חנה ובסביבתה

המצרף של התנאים הגיאופוליטיים והמקומיים  דומה לנסיבות שעמדו מאחורי נסיבות התיישבותם של יהודי רומניה בזמארין. התיישבותם של הצ'רקסים ביער האלונים של צפון השרון (הע'אבה של פרדס-חנה) ושל הבוסנים (בושנאקים) בקיסריה ובנותיה. בשלושת המקרים מדובר בגל הגירה טרנס-לאומי לצפון השרון, מאזורי הספר שבין האימפריה העות'מאנית למעצמות האירופיות המתרחבות, על רקע חיכוכים דתיים, אתניים ולאומיים בוערים. בכל המקרים נקבעו מקומות ההתיישבות על רקע תהליכי מיפוי ורישום הבעלות שערכו השלטונות העות'מאניים לאחר רפורמת

הקרקעות של שנת 1858, שהיה שוויוני כלפי נתינים עות'מניים ונתינים זרים [58]. דבר עודד רכישת קרקעות על ידי בעלי הון ומכירתן לגורמים שונים[59]. יתכן שסייע לתהליך זה, החוק בדבר רכישת נכסים, על ידי נתינים זרים", מ-1867, שהקל על זרים לקנות קרקעות[60] . אף על פי כן, במחצית הראשונה של המאה ה-20, התפתחו הקהילות היהודיות מן הצד האחד, והקהילות המוסלמיות מן הצד השני, לכדי ישויות לאומיות מתחרות שתבעו שתיהן "זכות אבות" על אותה כברת ארץ, שבה התיישבו אבותיהם רק במחצית השנייה של המאה ה 19.

במהלך התקופה הנדונה, היה ברור לגורמים הציוניים, שרכישת קרקע היא הכרחית, בין אם כתנאי לקיום התיישבות היהודית בדרך להשגת הגאולה ובין הם היו עצם הגאולה. עם הזמן, גאולת הארץ צברה משמעות של גאולת הקרקע ומושג זה ביטא את הצורך להתיישב על האדמה (ולא רק לרכוש אותה), כדי להשיג עליה חזקה. רכישת שטחי אדמה נרחבים ועיבודם החקלאי הם ביטוי לזיקה הלאומית לארץ ומעין תחליף לריבונות שלא היתה כפי שאמר חיים וייצמן: "ארץ ישראל תיעשה יהודית לא בעצם הרכישה, אלא בעצם ההיאחזות בקרקע ועבודת האדמה"[61].  להיבט האידיאולוגי נוספה המגמה לשינוי ערכים בתפיסות החברתית. הרעיון היה להפוך את היהודי ממתווך ליצרני ובכך ליצור שידוד מערכות חברתי[62]. השלטונות לא יכלו לעקוב אחרי כל עסקות המקרקעין, שהיו בדרך כלל סמויות מעין הציבור; לעומתן, הקמת יישובים היתה גלויה לעין. ישובים יהודים חדשים היו עדות ברורה לכישלון מדיניות ההתנגדות העות'מנית להגירת יהודים לארץ ישראל ולהתיישבותם בה גידול מספר היישובים היהודיים לאורך התקופה, הטריד את השלטונות העות'מניים ועורר אצל שליטים מקומיים אחדים, מוטיבציה להקשות על תהליך ההתיישבות כבר משלב הרכש[63].

ארתור רופין חיבר בשנת 1907 תזכיר בנושא רכישת הקרקעות וקבע שיש לרכז את ההתיישבות הציונית בארץ יהודה ובסביבת הכנרת ואת האזורים הללו יש לחבר ברצועת מעבר, מעין פרוזדור, שתעבור מיפו, דרך פתח תקווה, כפר סבא, חדרה, זיכרון יעקב ומאיר שפיה, עד כפר תבור[64]. ההתיישבות היהודית בארץ ישראל מיוחדת בכך שהיא תולדה של גורמים אנושיים, במנותק מהשפעת התנאים הטבעיים. מבחינה גיאוגרפית ניתן לומר שזוהי דוגמא מובהקת של שינוי נוף כתהליך בגיאוגרפיה של האדם, ללא התחשבות בפיסיואוגרפיה. המניע היה אידיאולוגי ולא בהכרח מעשי[65].

עם כיבוש הארץ בידי הבריטים בשנת 1918, הם סללו מסילת ברזל לאורך השרון, בין לוד לחיפה והיא היתה במשך שנים רבות, עורק החיים והתחבורה העיקרי גם בין ישובי השרון. בתקופת המנדט הבריטי הוקמו במרחבי השרון ישובים רבים – מושבות, מושבים וקיבוצים. את התהליך, מתאר היטב, הספר "שיטת ברליץ לעברית": "במשך שתים עשרה השנים האחרונות נוֹשְׁבוּ על ידי היהודים שְׁטָחִים גדולים בשני גושים: בַּשָׁרוֹן הדרומי והצפוני וּבְעֵמֶק חֵפֶר. רק לפני כעשר שנים היה כל השרון עֲרָבָה אחת שׁוֹמֵמָה, והנה נִטְעוּ בערבה זו כמאה אלף דונם מַטָעֵי הדרים. נוסדו כְפָרִים וחַוּוֹת; נִתְיַשְׁבוּ אלפי אנשים, בעלי המְשָׁקִים ועובדיהם. וְהַתְּנוּעָה בכל רַחֲבֵי השרון מצד תל אביב אינה פּוֹסֶקֶת ביום"[66].

בתקופת המנדט הבריטי נמשכה ואף גברה מאד, חדירת המודרניזציה וכל הארץ בכלל ולמישור החוף בפרט. הבריטים ראו לעצמם חובה להביא את הקדמה לאזורים שבשליטתם. הממשל הבריטי ראה במישור החוף אזור מתאים לפיתוח ולכן זכה האזור כולו ובכלל זה השרון, למעמד מרכזי בתהליכי המודרניזציה ובהכשרת התשתית לפיתוח יישובי, ביזמת השלטון. בתקופה זו התגלה האקוויפר[67] של החולות האדומים והתפתחו השיטות לשאיבת המים. התפתחות זו הובילה לנטיעה המונית של פרדסים. המשימה של טיוב הקרקע וחפירת הבארות היתה קלה יחסית ומשום כך התאימה להתיישבותם של חקלאים עצמאיים. כך נוסדו רעננה וכפר סבא ב-1921, רמת השרון ב-1923, הרצליה ב-1924, הדר ב-1925, תל מונד, נתניה ופרדס חנה, ב-1929[68].

בשנת 1929 התקשרו "בני בנימין"[69] עם חברת "הנוטע"[70] לייסד מושבה חדשה, על אדמה פרטית שקנו משיח' ערבי צפונית לנחל פולג (פליק) בסביבה מוכת ביצות ומלריה. המתיישבים, שאורגנו על ידי " בני בנימין " ורובם היו בעלי אמצעים מוגבלים, עסקו לפי שעה כשכירים בעבודות החברה עבור לקוחותיה, ובהדרגה החלו בנטיעת פרדסים בחלקות שרכשו בכספם. כך קמה נתניה – מושבה של כחמישים צעירים ממושבות יהודה והגליל[71].

בשנים 1932 עד 1935 הוכפל שטח מטעי ההדרים שבידי יהודים, והגיע ל 150 אלף דונם ( גם בידי הערבים היה שטח דומה). הנוף ברצועת החוף, בין גדרה לפרדס חנה, הצטייר בעיקרו על ידי הפרדסים וברכות המים, מהן נמשכו צינורות ההשקיה. גאות חסרת תקדים זו גרמה לעלייה תלולה במחירי אדמות הראויות למטעים והפכה את רצועת החוף לאזור צפוף ומבוקש. מציאות זו מסבירה את פריחת המושבות הוותיקות ואת גידולן המהיר. ההתלהבות הגדולה מן המעשה הציוני של נטיעת פרדסי הדר באה לידי ביטוי בשירו של יעקב פיכמן: "שישי, אדמת השרון/נוף עינות מים וים/ שוב בך כל רגב ירון/ שוב בך פרחה תקוות עם[72]. הצלחת הענף הגבירה את הנטייה בקרב החקלאים, שהייתה קיימת כבר קודם , להתרכז בעיקר בו ולהזניח ענפים אחרים. בעונת הפרי של 1935-36 סימנה נקודת מפנה מרחיקת לכת. בשנה זו חלה ירידה גדולה במחירי ההדרים בשווקים באירופה. דווקא בעת שתפוקת הפרדסים הגיעה לשיאה איבר הענף את רווחיותו [73].

אזורי הביצות לעומת זאת, דרשו מאמץ מרוכז של יבוש וניקוז, שהחקלאות הפרטית לא היתה מסוגלת לעמוד בו. תפקיד זה נמסר לקרן הקיימת לישראל, שרכשה בשנות ה-30 אזורי ביצות נרחבים, בעיקר בעמק חפר (ואדי חווארית)[74]. הקרן הקיימת הצליחה לרכז אדמות לצורך ביצוע 'התיישבות האלף'[75], סביב המושבות הוותיקות ביהודה (ראשון לציון, רחובות) ובשרון (כפר סבא, חדרה). בכמה מקומות נערכו עבודות הכשרה ראשונות כבר בשנים 1920-1931. אולם מה שעיכב את ההתיישבות לא היה מחסור קרקעות, אלא מחסור בתקציבים. מראייה כוללת של הפעילות ההתיישבותית בשנים 1929-1931, עולה כי זו התרכזה במישור החוף והיתה קשורה בהקמת מושבות חדשות של פרדסנים, כמו נתניה, תל מונד ופרדס חנה

בד בבד עם התפתחות הישוב בשרון, התפתח שוק עירוני בתל אביב ודבר זה אפשר לחקלאי השרון לפתח את ענפי הרפת והירקות. עם סיום המנדט הבריטי, היו קיימים בשרון 78 ישובים יהודים, עם אוכלוסייה של 55,000 נפש. זה היה האזור הגדול והיחידי בארץ ישראל, של ישוב יהודי רצוף. גבולות ההתיישבות היהודית היו כמעט זהים עם תחומי הביצות והאדמות החוליות, אולם באדמות הסחף של הגזרה המזרחית, לא נרכשו קרקעות.

בעקבות מלחמת העולם השניה, נפסק יצוא פרי ההדר ופרץ משבר כלכלי קשה בשרון. חלק גדול של הפרדסים ניטש והחקלאים עברו לגידול מספוא וגן ירק. כוח האדם במושבות היה בטל עם הפסקת עיבוד הפרדסים ואת מקום המטעים בכלכלה תפסה התעשייה שהשתמשה באותו כוח אדם שנפלט מן הפרדסים. רוב המושבות הוותיקות פיתחו מלאכה ותעשיה והתחילו ללבוש צורה עירונית[76].

הערבים בשרון

בראשית תקופת המנדט הבריטי עמד מספר תושבי אזור השרון הערבים על כ־10,000, שרובם התגוררו ב־20 יישובי קבע ומיעוטם היו בדווים נוודים. עד סיום המנדט, כעבור כ־30 שנה עלה מספר זה בחדות לכ־30,000. שיעור גידול זה גדול בהרבה משיעור הגידול הממוצע של האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל בתקופה זו, ומוסבר כתוצאה מהגירה משמעותית של אוכלוסייה ערבית לאזור.

הגורמים להגירה מוסברים בשיפור הניכר שחל במצב הבריאותי באזור עם ייבוש הביצות על ידי אנשי ההתיישבות היהודית, שהסתיים באמצע שנות ה־20, והוביל לירידה ניכרת בשכיחות המלריה. ייבוש הביצות גם הצריך כוח אדם גדול בלתי מקצועי לצורך העבודות, ואף אפשר את הרחבת השטחים החקלאיים באזור ואת הגדלת המושבות היהודיות, דבר שצריך פועלים רבים ועודד גם הוא הגירה ערבית לאזור. להרחבת החקלאות באזור תרם גם גילוי מי התהום באזור, דבר שהפך באחת את האזור (שרובו אדמה חמרה) משטח חקלאי ירוד (בהיעדר מים זמינים), לשטח חקלאי מבוקש. בד בבד עברה החקלאות הערבית המסורתית סדרת משברים באמצע שנות ה־20, שהובילה למעבר מעיסוק בחקלאות מסורתית זעירה, שהייתה מקובלת באוכלוסייה הערבית, לתעסוקה כפועלים במשק החקלאי המודרני היהודי, שהיה זקוק לכוח עבודה זול וזמני. הרחבת היישוב היהודי בשנות ה־30 וה־40 על רקע גלי עלייה משמעותיים ושגשוג המושבות הובילה לביקוש גדול  עוד יותר של כוח עבודה זול, ולהמשך הגידול בהתיישבות הערבית באזור. כמו כן, נוצרו אפשרויות תעסוקה חדשות: שטחי הפרדסנות היהודית והערבית באזור גדלו מכ־121,000 דונם ב־1931, לכ־263,000 דונם ב־1946. ההגירה הייתה בעיקרה של שבטים בדווים , שהגיעו מהנגב, מחצי האי סיני ומעבר הירדן המזרחי, והתיישבו בסמוך למוקדי התעסוקה החדשים סביב המושבות היהודיות החדשות. להתיישבות הבדווים הצטרפה גם אוכלוסיית פועלים ערבים מהחורן, שעלות העסקתה הייתה זולה יותר מעלות ההעסקה של ערבים תושבי הארץ. עד 1934 הגיעו לארץ כ־30,000 פועלים משם ולצדם גם קבוצות קטנות יותר מעיראק ומתימן. השלטון הבריטי נאבק בהגירה הבלתי חוקית לארץ, אך הצלחתו במניעתה הייתה נמוכה.

גורם נוסף שתרם להגירה היה השתקעות לוחמים ערבים בלתי סדירים, שהגיעו לאזור בתקופת המרד הערבי הגדול, ונשארו באזור גם לאחר סיום המרד. פרוץ מלחמת העולם השנייה פגע בענף הפרדסנות, כי נתיבי הים היו כמעט חסומים בגלל הקרבות, אך מנגד, בסיסי הצבא החדשים שהוקמו בארץ, דרשו ידיים עובדות רבות לבניה, וידיים עובדות רבות נדרשו גם לענף החקלאות שהתרחב במידה ניכרת על מנת לספק את צורכיהם של החיילים ששהו בארץ. ביקוש זה עודד את הגירתם של ערבים ממצרים ומסוריה לאזור, באופן חוקי ובלתי חוקי[77].

ישובי הספר בשרון הותקפו על ידי ערבים מספר פעמים. במאורעות תר"פ (מאי 1920) הותקפו גן שמואל וכרכור (גם גבעת עדה ובת שלמה הסמוכים, שמעבר לתחום דיוננו). במאורעות תרפ"א הותקפו ישובי השרון הדרומי  כפר סבא ועין חי (לימים כפר מל"ל).הם פונו  לאחר התקפה כבדה והועלו באש על ידי הפורעים. משהחלו המאורעות שקדמו למלחמת העצמאות, עמדה שורה דלילה של ישובי ספר (רובם בדרום השרון) מול שורת הכפרים הערביים לרגלי השומרון, שמספרם היה גדול כמעט פי שלושה.

במלחמת הקוממיות שימש השרון בסיס להתארגנות כוח ההגנה היהודי, אך לא כמעט ולא היה זירת קרבות. נוצרה חזית, המכונה "המרכז", בין ישובי היהודים בשרון וכפרי הערבים בשומרון. במספר מקומות התלקחו קרבות, מול כוחות צבא ההצלה ומול כוחות עיראקיים. הלוחמים הישראלים הצליחו להדוף את הפולשים. ידועים במיוחד הקרבות בתל קאקון שבעמק חפר.

השרון לאחר מלחמת הקוממיות

גבולה המזרחי של המדינה, בשרון, נקבע  בהסכם שביתת הנשק עם ירדן ברודוס, באפריל 1949.  שמונה כפרים ערביים הועברו לתחום ישראל. המרזבה עברה כמעט כולה לתחום ישראל ואדמתה שימשה להקמת שלושים ושנים ישובים יהודים חדשין, רובם מושבי עולים. בשאר חלקי השרון הוקמו רק ישובים יהודיים מעטים. באזור זה היו המותניים הצרים ביותר של המדינה. דוד בן גוריון ביטא את עמדתו על מהותו של הגבול המזרחי של המדינה: "קשה לנו להשלים עם צרות הרצועה שלנו בתיכון [מרכז]  ואיני מאמין שבשלום אפשר יהיה לשנות זאת"[78]. עם זאת, היה הישג בקביעתו של הגבול, שכן שטחים שהיו חשובים מבחינה אסטרטגית, סופחו לתחומי המדינה ושיפו את מצב צירי התנועה בין דרום הארץ לצפונה. ההסכם אפשר ישיבת ישראל על קו גובה של 100 מ', אפשר שימוש במסילת הברזל לאורך המרזבה (אם כי השימוש בה הלך ופחת, עם סלילת המסילה לאורך קו החוף, דרך נתניה). על אף תיקוני הגבול, נותר רוחבה של המדינה רק כ-14-16 ק"מ. לאורך השרון נסלל כביש החוף תל אביב – חיפה, במקביל לכביש החוף הקודם, שהפך ל"כביש הישן" העובר בין ישובי השרון וחוף הכרמל. לאחר קום המדינה, נסללה מסילת ברזל חדשה, מתל אביב לחיפה.

אחרי המלחמה פתחה מדינת ישראל במבצע התיישבותי והקימה קיבוצים ובעיקר מושבים, באזור המרזבה, שקודם לכן היה מיושב רק בערבים. עיקר התנופה היתה בהקמת מושבים, משום שהם התאימו ביותר לשמש מסגרת לעלייה שהגיעה אחרי קום המדינה. מושב העובדים מייצג את רמת השיתופיות הנמוכה ביותר בהתיישבות. עם זאת, אין הוא פרי היוזמה הפרטית, שכן המתיישב מקבל מהמדינה את אדמתו בחכירה. גם השיווק ורכישת הציוד נעשים במשותף. התפיסה לגבי מיקומם של ישובים חקלאיים חדשים על מפת הארץ, התבססה על ההנחה שהם יסייעו בהגנת המדינה לאורך גבולותיה. את מישור החוף תחם הגבול ובולטת במיוחד העובדה, שגבול המדינה היה במרחק קצר מריכוזי האוכלוסייה. הישובים השונים הוקמו לאורך צירי האורך של קווי הגבול הארוכים. דגם התכנון הפנימי של המושבים, שהוקמו לאורך הגבולות כונה דגם "מגבת", כלומר, כביש ארוך שבצדדיו משתרעים הבתים והשדות. בפועל, לא הצליח מיקום המושבים לאורך הגבול, ליצור מחסום בפני תופעת המסתננים (ה"פידאיון") שרווחה בשנות החמישים של המאה העשרים. המתיישבים לא היו בעלי הכשרה צבאית ולא התאימו לקבל על  עצמם יעדים הגנתיים[79].

הקמת מדינת ישראל חוללה בשרון תמורות מרחיקות לכת בניצול הקרקע. חלק קטן מן הפרדסים הוותיקים שוקמו, רובם הגדול נעקר ואדמתם שימשה לגידול ירקות. חלק ניכר הפך לאזור בניה. על גבעות החול המרכזיות הוחל בנטיעתם של פרדסים חדשים. זנים מסוימים גלשו מהקרקעות החוליות, אל אדמות הסחף הכבדות. הכפרים הערביים של החגורה המזרחית היו שותפים גם הם לשגשוג החקלאי של האזור, שכן גם הם עברו לחקלאות שלחין בעזרת מקרות מים מקומיים וארציים והם התמחו בגידול ירקות ובכמה מקומות תותי שדה. הכפרים הערביים של השרון הם הישובים המשגשגים ביותר של האוכלוסייה הערבית בישראל.

תהליך העיור, שהתבטא בין היתר בהפיכת המושבות לערים, התחיל בתקופת המנדט והואץ לאחר הקמת המדינה. למרות זאת, רוב העולים שהגיעו לארץ העדיפו חיים במסגרת עירונית. אף שבפועל, יכולת הבחירה הראשונית של העולים לגבי מקומם מגוריהם היתה מוגבלת ולמרות המגמה הממשלתית לפזר את האוכלוסייה, 75% מהעולים מצאו את מגוריהם במישור החוף ובכלל זה השרון. ההתפתחות העירונית היתה חזקה במיוחד באותן המושבות אשר שטחן כלל קטע מן החוף. העיר הגדולה כיום בשרון היא נתניה, השוכנת בדיוק במרכזו של חוף השרון. במשך הזמן כמעט ולא נשאר זכר למשטח הפרדסים הרחב, שהקיף את המושבה בראשיתה. כבר במלחמת העולם השניה הביא ראש המועצה דאז, עובד בן עמי, חלק מתעשיית היהלומים מבלגיה. באותה תקופה החל להתפתח גם ענף הקיט, בצורת מחנות נופש לחיילים הבריטיים. למרות שחדרה נמצאת במיקום של מוצת דרכים, במשך שנים רבות לא התפתחה בעיר תעשיה ראויה לשמה, לאחר התחלה של מפעלי ניר, צמיגים ושימורי פירות. יתכן ואחתה סיבות לעצירת גידולה של חדרה, היה הקמת מעברת גבעת אולגה סמוך לחוף ובכך נמנע פיתוח החוף לתיירות. בימי העלייה ההמונית, בראשית שנות החמישים, הוקמו ליד חדרה שלוש מעברות: אגרובנק, נווה-חיים וברנדייס. בעיה נוספת היתה הקמת שכונת בית אליעזר, במרחק 3 ק"מ ממזרח לעיר. כך קם ישוב עירוני שבמשך שנים (עד לתהליכי העיור שהחלו בשנות ה080 של המאה ה-20), חלקיו השונים היו מנותקים על ידי שטחים חקלאיים שחצצו ביניהם.

הרצליה, נבנתה, בדומה לחדרה, על הרכס האדון במרחק של 5 ק"מ מן הים וקטע החוף שלה, אשר תוכנן מלכתחילה כישוב נופש, פותח לצרכי תיירות מודרנית אזור תעשיה שהודם על החולות ממזרח לאזור הנופש, כולל מפעלים. בעבר, אזורי הנופש והתעשייה היו מנותקים מגרעינה המקורי של העיר, ויצר בעיות דומות לאלה של חדרה. כמעט כל המושבות האחרות בשרון היו לערים קטנות, שכלכלתן מבוססת על שירותים ומפעלי תעשיה קטנים עלה הן: בנימינה, כרכור (התאחדה ב-1969 עם פרדס חנה), טייבה, רעננה, כפר סבא, הוד השרון, רמת השרון. שתי האחרונות הפכו לפרברי מבורים של תל אביב.

השנים שבין הקמת המדינה ועד ימינו הביאו לשינוי רב היקף בנופו של השרון. כיום חלקים ניכרים מהאזור נבלעו בשלמת הבטון והמלט, בפרט באזור נתניה בירת השרון ובערי דרום השרון הסמוכות לגוש דן. עבודת מחקר, של משה אגמי בנושא "השפעת הזיהום של נחלי ירקון ואלכסנדר", בהדרכת  מ' ליטב ויואל וייזל, שהוגשה לסינט אוניברסיטת תל אביב, ב-1973, מתריעה מפני מצבה הקשה של אוכלוסיית הנחלים. תהליך שהמשיך שנים רבות ובכמה מקומות טרם נעצר.

בכל זאת נותרו כאן עשרות אתרי טבע קטנים, חלקם בגודל דונמים ספורים, ונופים חקלאיים בהם ניתן לטייל. הפרח המאפיין את האזור הוא חבצלת השרון, כפי שנכתב: "אני חבצלת השרון, שושנת העמקים". כיום היא סמל העיר נתניה. מבין הציפורים הרבות המקננות בשרון, מפורסם השרוני המצויץ.

בשרון יש מספר גדול של שמורות טבע קטנות, חלק זעירות הסתפקנו באזכור שמן בלבד. למידע נוסף:

• שמורת אחו בנימינה – אחו ביצתי בו גדלה צמחייה נדירה.
• שמורת בריכת סמר – בריכה עונתית ייחודית עם ריכוז צמחי סמר ימי, בשולי יער חדרה.
• שמורת ביצת זיתא – השריד האחרון לביצות חדרה ואתר קינון חשוב לעופות מים.
• שמורת בריכת יער – בריכת החורף הגדולה בישראל.
• שמורת שער פולג – רכס כורכר קשה, עליו שוכן אתר העתיקות תל פולג. ברכס נחצבה בתקופה קדומה פרצה לניקוז נחל פולג.
• שמורת רכס חרוצים היא שמורת קרקעות החמרה הגדולה ביותר ששרדה במישור החוף, ובה שרידי צומח השרון הטבעי.
• שמורת נחל תנינים – אחרון נחלי החוף הנקיים, בו נמצא מפעל קדום יחיד מסוגו בישראל המשלב טחנות קמח ואספקת מים לקיסריה.

• 

   

• שמורת ביצת נחל פולג – גוש ביצות נרחב, באזור בו התקיימו בעבר ביצות (בירכת רמדאן). שטח זה מהווה מקלט חשוב לבעלי חיים בלב אזור חקלאי הנתון להשפעה עירונית חזקה.
• שמורת ביתן אהרון – רכס כורכר קשה, ובו צמחייה טבעית ומערות קברים רבות.
• שמורת חרוצים צפון – כתם צומח החמרה הטבעי הגדול ביותר ששרד בשרון.
• שמורת נחל פולג – בשמורה נשמר נוף חולות ורכס כורכר חופי, ובית גידול לח על גדת נחל פולג.
• שמורת גבעת כלניות (חורבת ביצעה) – גבעה ובה שפע פריחת כלניות, עיריות וחצבים.
• שמורת שקע קיסרי – חולות מיוצבים ובהם שיחייה סבוכה.

• שמורת בריכת רופין – בריכה עונתית גדולה בפאתי מדרשת רופין , שהוקמה כחלק מניסיונות לחקר הסחף.
• שמורת גבעת כלניות – גבעה בה יש ריכוזי פריחה מרשימים.
• שמורת הדסים -שריד מצמחיית וקרקעות השרון, ובו מינים נדירים.
• שמורת חרובי קיסריה – חולות מיוצבים עשירים בצמחייה.
• שמורת געש – שלולית געש היא מבריכות החורף האחרונות במישור החוף.

• שמורת ים גדור – שטח השמורה מגן על מימי החופים, מול שמורת חוף גדור ופארק השרון.
• שמורת חוף גדור – בשמורה נמצא חוף מצוקי מרשים.
• שמורת ים מכמורת – מימי חופים חוליים מול שפך נחל אלכסנדר לים התיכון.
• שמורת ים פולג – שמורת ים פולג משמרת את אזור מימי החופים בין הרצליה ונתניה.
• שמורת עין ארובות – מעיינות עונתיים, בהם יש ריכוז צמחים ובעלי חיים נדירים.
• שמורת אלון – חורשת אלונים עתיקים, שריד מיער השרון.
• שמורת חבצלת השרון – רצועת חוף ומצוק כורכר.
• שמורת קדימה – שריד ליער אלוני התבור הקדום של השרון.
• שמורת יקום – גבעות הכורכר הסמוכות לקיבוץ יקום.

• 

   

• שמורת רמת הכובש – השמורה הדרום-מזרחית בקרקעות החמרה בשרון.
• שמורת שקע פל-ים – חולות מיוצבים ובהם שיחייה סבוכה דמויית חורש.
• שמורת תל זומרה – שמורה קטנה ברכס הכורכר מצפון לחדרה, ובה צמחיית האזור.
• שמורת תל יצחק – שריד מצמחיית השרון, ובו חברת חרוב מצוי וזקנן שעיר.
• שמורת בריכת געש – בריכה עונתית בה גדלים מיני צומח נדירים.
• שמורת חולות קיסריה – דיונות חול ציוריות מדרום לקיסריה.
• המאמץ לרכוש קרקעות באזור ולהביא לגידול בהיקף ההתיישבות, התחלף במאמץ לשמר פינות טבע ומעט שטחים פתוחים, שתנופת הפיתוח לא תגיע אליהם.

כמו כן, קיימים בשרון, הגנים הלאומיים: אפולוניה, נחל אלכסנדר, מתחם תל אפק וחוף השרון.

יואב שגיא, מי שהיה המזכ"ל של 'החברה להגנת הטבע', כותב בספרו "דמותה של ארץ",  על המאבקים שניהל לגבי שימור השטחים הפתוחים. מאז שנות התשעים מתגלגלת במסדרונות התכנון תכנית לכביש 9, שמיועד לחצות את הגן הלאומי פארק השרון ולחבר בין כביש המושבות (כביש 4) לכביש החוף (כביש 2), שהוא אזור טבעי מהאחרונים שנותרו במישור החוף המרכזי הבנוי[80]. פארק השרון, השוכן בין נתניה לחדרה, הוא אי קטן של טבע, שנחל אלכסנדר, המצוי בתהליכי שיקום, זורם בדרומו ויער חדרה משתרע בצפונו[81]. זהו שטח רחב-ידיים, מיוער בעצי חרוב ואלון התבור. חשיבותו של פארק השרון, ששטחו כ-6,000 דונם, בכך שהוא מהווה יחידת נוף טבעית גדולה יחסית ושלמה, המכילה את מכלול נופי השרון. הפארק הוא "ריאה ירוקה" ושטח נוף פתוח המפריד בין הגוש היישובי של חדרה והגוש הבנוי של נתניה, ובעצם קיומו הוא מונע הפיכת האזור לרצף אורבני במישור החוף. ריאה ירוקה קטנה דרושה כאוויר לנשימה לציבור המצטופף באזור המאוכלס ביותר במדינה. הפארק מוקף מכל עבריו בכבישים, ומסילת הרכבת מתל אביב לחיפה חוצה אותו לאורכו. ברור היה שכביש נוסף שיחצה אותו ממזרח למערב עלול לפגוע כליל באיכותו, בתפקודו ובערכי הטבע שבו. לכן התנגדה החברה להגנת הטבע לסלילתו. בשלב כלשהו של הדיונים בתוכנית, היה מי שהעלה את הרעיון לבחון את השווי הכלכלי של הגן הלאומי אל מול ערכו הכלכלי של הכביש שתוכנן לחצותו. יואב שגיא הציע לבצע אומדן כלכלי שיעריך את עלות חלופת האפס, כלומר, את הנזק שייגרם למשק אם לא תבוצע סלילת הכביש ותחת זאת ישודרגו כבישי הרוחב המחברים בין כביש 2 וכביש 4 העוברים מצפון ומדרום לפארק. בסופו של דבר לא בוצעה בדיקה זו, אך בעקבות הדיון בה , לא אושרה התוכנית לסלילת הכביש. ואולם, בכך לא תם המאבק של החברה להגנת הטבע ורשות הטבע והגנים ובשל התנגדויות של ועדת התכנון המקומית, שגררו סחבת ממושכת, ש גם ועדת השרים וועדת המנכ"לים שהקימה הממשלה לא הצליחו לגבור עליהן,  נמנעה השלמת ההכרזה על הגן הלאומי עד לימינו אנו[82].

על צמחיית השרון ראו:

י' ויזל, מ' אגמי. "הצומח של מישור החוף". מתוך: ע' אלון (עורך), החי והצומח של ארץ-ישראל. משרד הביטחון, החברה להגנת הטבע, כרך 8,  1984, עמ' 194-205.

י' ויזל, מ' אגמי. "צומח השרון". מתוך" א' דגני, ד' גרוסמן, א' שמואלי, (עורכים): השרון – בין ירקון לכרמל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור,  1990, עמ' 109-121.

מ' אגמי. "השפעת הזיהום של מי נחל אלכסנדר והירקון על צמחייתם" טבע וארץ, 15: 247-242, 1973.

מ' אגמי. "כך נכחדה הנימפאה התכולה". טבע וארץ, 20: 70-68, 1978.

מ. אגמי, "צמחיית הירקון – תמורות מאז הקמת המדינה" מתוך: ר' בר-נר, א' בוך (עורכים), אגן הירקון – אתרים ומסלולי טיול. הוצאת טבע הדברים, 1995, עמ' 13-17.

הערות

[1] זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל" עמ, 8022-8026.

[2] האזור שבין נחל אלכסנדר בדרום לבין נחל תנינים, נמצא במחלוקת בין הגיאוגרפים. חלקם כוללים אותו בשרון, אחרים, כוללים אותו באזור נפרד – מישור החוף הצפוני.

[3] יואב רגב, לעומת זאת, קובע שגבול השרון משתרע בדרום, עד בת ים. (יואב רגב, השרון, בתוך: ספי בן יוסף (עורך ראשי), מדריך ישראל החדש,  ירושלים,  כרך מס' 5,  עמ' 19-20).

[4] האנציקלופדיה העברית, ספרית פועלים, כרך 3 א' , תשנ"ג, עמ 100

[5] נאוגן הוא פרק הזמן השני בעידן הקנוזואיקון, בין הפלאוגן לרביעון. בעבר היה שייך לתור השלישון שבוטל. משך תקופתו: 21.75 מיליוני שנים, מלפני 23.5 מיליוני שנים ועד לפני 2.58 מיליוני שנים. בנאוגן נמצאות התקופות: פליוקן ומיוקן. במשך הנאוגן האקלים העולמי התקרר והתייבש במידה ניכרת, מאשר באוליגוקן ושאר הפלאוגן ונוצרו הקרחונים הראשונים באנטארקטיקה. חיות רבות נכחדו והיונקים והעופות המודרניים לבשו את צורותיהם המוכרות כיום, בעוד בשאר המחלקות לא נוצרו צורות חדשות מאוד. באמריקה נוצרה ההחלפה האמריקאית הגדולה, בה נוצר גשר יבשתי בין שתי האמריקות, אשר שינה את דפוסי החיים בהם ואת שוכני שתי היבשות. בתקופה זו גם ראשוני קופי האדם התפתחו לראשונה באפריקה ולפני 3.5 מיליון שנים החלו להיווצר ראשוני ההומינידים, האוסטרלופיתקוס ומיני הומינידים נוספים. מינים רבים החלו לשגשג בנאוגן, אז נעלמו מרבית היערות הטרופיים והוחלפו ביערות נשירים וכן הופיעו לראשונה ערבות העשב ובאוסטרליה נוצרו חורשי האקליפטוס. בין השאר התפתחו ראשוני הצבאיים, הפריים והסוסיים בעלי האצבע האחת, טורפים כמו ראשוני הצבועיים והשנחרבים (תת-משפחה נכחדת ממשפחת החתוליים) הקטלניים. באפריקה התפתחו מיני קופים וקופי אדם שונים. בתקופת הנאוגן, זרם נהר עמוק מבאר שבע לכיוון עזה ושם נשפך לים. עומק הנהר היה בערך כ- 200 מצ' באזור באר שבע, והגיע לעומק של כ- 1,300 מטר באזור עזה. הנהר ידוע בטרמינולוגיה הגאולוגית כ"תעלה הנאוגנית" או "תעלת אפיק"

[6] תקופת הפלייסטוקן בתור הרביעון החלה לפני 2 מיליון שנה ונמשכה עד לפני כ-10,000 שנים, סוף עידן הקרח האחרון. בתקופת הפלייסטוקן הופיע האדם. השתרעות היבשות והאוקיינוסים דומה לזו של היום אך תקופות הקרח ותקופות הפשרת הקרחונים השפיעו על שינויים במפלס מי הים. הסלעים בארץ מן הפלייסטוקן הם חוור הלשון באזור בקע ים המלח, הכורכר והחמרה בחוף הים, סחף חולות וקרקעות.

[7] יואב רגב, השרון, בתוך: ספי בן יוסף (עורך ראשי), מדריך ישראל החדש,  ירושלים,  כרך מס' 5,  עמ' 19-20

[8] יהודה זיו, תרמיל צד, אתרים ומסלולים במבט שני, כתר, ירושלים, 1988, עמ' 195

[9] יהודה קרמון, ארץ ישראל, גיאומורפולוגיה של הארץ ונופיה. הוצאת יבנה, תל אביב, תשל"ג, עמ' 234.

[10] הכינוי "מרזבה" בא מן המילה מרזב – צינור לאיסוף וסילוק מים. באזור זה נמצא קרקע סחף אשר הגיעה מההרים. זוהי קרקע פורייה, המתאימה לעיבוד חקלאי. למרות שמיקומו לרגלי ההרים, אזור זה לא היה ביצתי שכן הוא משתפל מערבה לכיוון הים התיכון. מצב זה הביא לכך שאזור זה היה מיושב בצפיפות יחסית כבר בימי קדם.

[11] טרה רוסה (מלטינית: Terra rossa -"אדמה אדומה") היא סוג של קרקע חרסיתית חומה-אדומה המתהווה מבלייה של סלע גיר קשה (או דולומיט).

קרקע זו רדודה בדרך כלל וגרגירית, האופק העליון בה כהה יחסית וסלעים רבים בולטים ממנו על פני השטח. צבעה האדום האופייני נובע מתכולה גבוהה של תחמוצות ברזל וחומר אורגני. היא בעלת pH נייטרלי או מעט חומצי ויכולת ניקוז טובה. קרקע זו פורייה אך קשה לעיבוד, על מנת לעבדה יש צורך בסיקול ובניית טרסות. בעבר שמשה בעיקר למרעה, ובאזורים בהם עומק הקרקע היה מספק גודלו לעיתים עצי פרי. סוג זה של אדמה נמצא באזורים הרריים של אקלים ים-תיכוני לח. בארץ ישראל, נפוצה הטרה רוסה בעיקר בהרי הגליל, הכרמל, השומרון ויהודה.

[12] ראו בהרחבה: א' דגני, ד' גרוסמן, א' שמואלי (עורכים), השרון בין ירקון לכרמל, תל אביב, 1970.

[13] תרמיל צד, עמ' 195.

[14] דרך הים (בלטינית: Via Maris – וִיָה מָרִיס) היא דרך עתיקה עוד מתקופת הברונזה שחיברה בימי קדם את מצרים עם סוריה, אנטוליה ומסופוטמיה (איראן ועיראק של ימינו) כאשר חלק ממנה עבר בתחומה של ארץ ישראל.  חשיבות הדרך היא בחיבור בין שתי האימפריות של המזרח: מצרים מדרום, והאימפריה הצפונית או הצפון-מזרחית (בבל, אשור, פרס, עיראק, אנטוליה, סוריה וכו'). שמה המקורי של הדרך היה "דרך ארץ פלשתים", תזכורת לעובדה שהדרך עברה דרך מישור פלשתים. דרך הים החלה בדלתה של הנילוס במצרים ופנתה צפונה לאורך חופי סיני דרך אל עריש ורפיח. משם צפונה דרך חופה של ארץ כנען לעזה, אשקלון, אשדוד, תל אפק (ראש העין) ומשם מזרחה דרך בקעת כסולות, עד לכנרת. משם צפונה דרך מגדל, כפר נחום וחצור. מחצור חצתה הדרך את רמת הגולן והגיעה לדמשק. תיאור דרך הים על סעיפיה השונים מופיע בפפירוס אנאסטאזי א מתקופת הממלכה החדשה במצרים העתיקה המתוארך למאות ה-13-14 לפנה"ס.

[15] ישעיהו ח, כ"ג

[16] השם המאוחר, "Via Maris" בלטינית פירושו "דרך הים". השם מתבסס על פסקה מהוולגטה (התרגום הלטיני של התנ"ך, ישעיהו ח:23).

[17] רות פלג, מישור החוף – אדם וסביבה לאורך הדורות, יד יצחק בן צבי, ירושלים  1997, עמ' 14-15

[18] אקוויקלוד היא שכבת סלע (או קרקע) אטימה למים. מי התהום הזורמים לאיטם בתת-הקרקע אינם יכולים לחלחל דרך שכבה זו, ונוטים להצטבר מעל לאקוויקלוד (בתוך שכבת האקוויפר הרווי). דוגמאות לסלעים (או קרקעות) היוצרים אקוויקלוד: חרסית, חוואר, גבס, גרניט ומלחים שונים. המשותף לחומרים המרכיבים את שכבת האקוויקלוד הוא היותם בנויים מגרגירים זעירים, ביניהם ישנם מרווחים דקים מאוד, ולכן מים אינם יכולים לחלחל דרכם.

[19] תרמיל צד, עמ' 195-196

[20] קרמון, ארץ ישראל, עמ' 236

[21] מכיוון שעמקי האורך של מישור החוף, מוגבלים בשני רכסים בצידיהם, נראים העמקים כאבוסים.

[22] יהודה קרמון, ארץ ישראל, גיאומורפולוגיה של הארץ ונופיה. הוצאת יבנה, תל אביב, תשל"ג,, עמ' 236

[23] חמרה היא אדמה העשירה בתחמוצות ברזל, שצבעה אדום-חום. מקור השם הוא מהמילה הערבית חמרה – "אדומה". נוצרה כנראה מתהליכי בלייה של רכסי הכורכר. החמרה היא אדמה בוצית, מאווררת ומנוקזת היטב שעומקה מגיע לעיתים למטרים אחדים. החמרה פורייה ומשמשת מצע נוח לחקלאות, משום שהיא משמרת היטב חומרים מזינים ומים, ומאפשרת למים עודפים להתנקז. בשל היותה דלה בחומרי מזון לצומח יש לדשן אותה בהתמדה. בעיה נוספת נובעת מכושר חלחול מים נמוך, שמחריף גם עקב עיבוד חקלאי אינטנסיבי והיווצרות קרומי נזאז (הצטברות של חרסיות ותחמוצות ברזל בין השורשים).

[24] אריה יצחקי (עורך), מדריך ישראל, כרך ו, השרון , דרום מישור החוף וצפון הנגב, הוצאת כתר, 1979,

[25] Kutiel, P.2001. Conservation and management of Mediterranean coastal sand and dunes in Israel. Journal of Coastal Conservation 7, 183-192

[26] יהודה זיו, בשביל המטיילים, משרד הביטחון, 1980, עמ' 162.עוד על יער האלונים: יהודה זיו, השרון , פרקי הלכה ומעשה בידיעת הארץ, למורה ולמדריך, תל אביב,תש"ך, עמ' 7-11

[27] ברוך רוזן, ‏עמוד 31-32.pdf גידול חזיר בארץ -ישראל לאחר התקופה הרומית, קתדרה

[28] יהודה זיו, בשביל המטיילים, משרד הביטחון, 1980, עמ' 162.

[29] ישראל רול ואיתן איילון, אפולוניה ודרום השרון דגם של עיר חוף והעורף היישובי שלה. הוצאת החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה הקיבוץ המאוחד, רעננה, , 1989, עמ' 3.

[30] בשביל המטיילים, שם.

[31] יהודה קרמון, ארץ ישראל, גיאומורפולוגיה של הארץ ונופיה. הוצאת יבנה, תל אביב, תשל"ג, עמ' 234.

[32] יהודה זיו, מה עניין השרון הקרח והישיש העוור אצל ארץ בנימין", מחקרי יהודה ושומרון, 13, 2004.

[33] המונח שבטי קַיְיס (قيس) ויַמַן (يمن) מגדירים פיצול היסטורי ומסורתי בין שתי קבוצות חמולות בלבנט בכלל ובארץ ישראל בפרט. מקורו של שבט ימן, מבני קחטאן, מדרום חצי האי ערב, באזור תימן. שם נוסף הוא בני-כַּלבּ, על שם האב-המייסד של השבט. שבט קייס (הנקרא כך לפי האב המייסד שלו), מבני עדנאן, הוא השבט ה"צפוני", ומקורו נתון בסימן שאלה. יש תאוריות לפיהן בני השבט נדדו כבר טרום התקופה המוסלמית ממסופוטמיה לכיוון סוריה, לבנון וארץ ישראל ולפיכך בני הדרום הם שבט פולש. מאידך, קיימת סברה שגם מקורו של שבט קייס הוא בחצי האי ערב, לפי טענה זו נדדו שני השבטים יחד, אך שבט ימן החזק השתלט על שטחים בדרום הארץ הנושבת, בעוד שבט קייס החלש יותר נאלץ להמשיך ולנדוד צפונה. ראשיתו של הפיצול בנדודי העמים שליוו את הכיבוש הערבי של ארץ ישראל במאה ה-7 וסופו הרשמי בצו של האימפריה העות'מאנית משנת 1856. עם זאת, הפיצול ממשיך לתת את אותותיו גם במאה ה-20 וביישובים ערביים רבים ניתן להבחין עד היום בשכונות נפרדות לחמולות בני קייס וחמולות בני ימן. השיוך של חמולה מסוימת לאחד משני השבטים מבוסס על מסורת ועל פולקלור יותר מאשר על עובדות היסטוריות, אך הוא משפיע באופן עמוק על תודעת הנאמנות השבטית שהיא מעל שיקולי אידאולוגיה ותפיסה דתית וכן על מנהגים, מסורות, פריטי לבוש וכדומה. הפיצול חוצה את כל החלוקות האחרות בציבור הערבי. לא פעם הגיע הפיצול לכדי שפיכות דמים בין שתי הקבוצות. (מיכאל אסף, תולדות השלטון הערבי בארץ ישראל ,כרך א', הוצאת דבר, תל אביב, תרצ"ה עמודים 231 – 241 ; יצחק בן-צבי, ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני (כתבים ה'), יד יצחק בן-צבי, תשכ"ח, עמודים 62 – 63; דב עירון, בית אמיה בתוך: חוה לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, מודן, עמודים 132 – 135, 146).

[34] יהודה זיו, בשביל המטיילים ,משרד הביטחון, תל אביב, 1980, עמ' 162-163.

[35] מיכה לבנה, אתר האינטרנט: עץ השדה.

[36] זאב וילנאי, אגדות ארץ ישראל, עמ 137

[37] רועי מרום, "יער האלונים הגדול וההתיישבות בשרון בשלהי התקופה העות'מנית" הרצאה בכנס השלישי להיסטוריה סביבתית, 27-10-2016, עמ' 2

[38] יהודה זיו, השרון: פרקי הלכה ומעשה בידיעת הארץ למורה ולתלמיד, תל אביב: תרבות וחינוך, תש"ך 1960.

[39] ראו בהרחבה: י' זיו, "סיפורה של דרך", עתמול (כסלו תשל"ג), עמ' 12-13

[40] תל חֵפֶר, או תל אֶל-אִיפשָר, הוא תל ואתר ארכאולוגי בשרון. האתר שוכן על רכס הכורכר המזרחי, צפונית לנחל אלכסנדר, כ-4 קילומטר מחוף הים התיכון וסמוך למקורות מים ולדרך עתיקה. שטח התל למעלה מ40 וגובהו כ15 מטר מעל סביבתו (22.50 מטר מעל פני הים). חלקו הדרומי גבוה וחלקו הצפוני נמוך וצר. נראה כי בימי קדם היה ניתן לשוט עם ספינות לאורך נחל אלכסנדר עד לאזור התל בגלל כל המאפיינים הללו, תל חפר מהווה האתר הארכאולוגי החשוב והגדול ביותר באגן הניקוז התחתון של נחל אלכסנדר (שבאזור השרון). בשנת 1872 ביקרו באתר סוקרי הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (PEF), אשר טענו כי שמו הערבי של האתר מקורו בשמו של שבט טורקמני (וסף פורת וסמואל פליי, "חפר, תל", מתוך; מתוך; אפרים שטרן, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, כרך 2, עמ'. 525)

[41] קרמון, עמ' 238

[42] מעשי השליחים, ט' ה'

[43] לקריאה נוספת: עינת עמבר-ערמון, "‏העולם היווני ומישור החוף הארץ-ישראלי לפני הכיבוש המוקדוני", קתדרה 116, יולי 2005, עמ' 30-5

[44] משנה, בבא קמא, י', ט'.

[45] משנה, כלאיים, ב', ו'

[46] משנה, בבא בתרא ו', ב'

[47] משנה, סוטה, ה', ג.

[48] שם, מ"ד, עמוד א').

[49] ירושלמי, סוטה, ה' ז'.

[50] יהודה זיו, תרמיל צד, אתרים ומסלולים במבט שני, כתר, ירושלים, 1988, עמ' 190-191

[51] זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, עמ, 8022-8026

[52] ד' גרוסמן, השרון, בין ירקון לכרמל, עמ' 267

[53] הביצות יובשו בעזרת תעלות הניקוז

[54] זלמן דוד לבונטייו, "לארץ אבותינו, 1892

[55] אריאל, עמ' 8025

[56]  נ' גרוס, "תמורות כלכלית בארץ ישראל בסוף התקופה העות'מנית, קתדרה, 2, עמ' 112מרדכי אליאב, ארץ ישראל ויישובה במאה הי"ט: 1917:1777, ירושלים,  כתר, 1978, עמ' 313

[57] רועי מרום, "מי היה כאן קודם?", הרצאה שניתנה ב-3 בפברואר 2019, המוזיאון העליה הראשונה בזכרון יעקב; יהושע בן אריה, "אוכלוסיית ארץ ישראל ויישובה, ערב מפעל ההתיישבות הציוני, בתוך: י' בן אריה, י' בן ארצי וח' גורן (עורכים), מחקרים בגיאוגרפיה היסטורית-יישובית של ארץ ישראל,, ירושלים, יד בן צבי, תשמ"ח, עמ' 5-6

[58] Middle East, ed. Roger Owen (Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 200), 5-7 ; E. Attila Aytekin, "Agrarian Relations, Property and Law: An Analysis of the Land Code of 1858 in the Ottoman Empire", Middle Eastern Studies 45, no. 6 (2009)

[59] עד המאה ה-19 מדינה נחשבה עשירה אם היא השתרעה על שטח נרחב ונהנתה מפירות הקרקע בשטחיה ומכספי המיסים עליהם. מהמאה ה-19, הדגש היה על הכנסות המדינה ממלאכה, תעשייה ומסחר ומיסוי הפעילות הכלכלית בתחומים אלה, בנוסף להכנסות מקרקע. בהקשר של הקרקעות, הדגש עבר מפירות הקרקע (תוצרת חקלאית ומיסוי עליה) לקרקע עצמה. חוקי קניין אפשרו גביית מיסים על פעולות כרישום בטאבו, או מכירה שהיו קשורות בקרקע ולא בתוצרת שהניבה, כך שהקרקעות עצמן הפכו למוצר-צריכה. המיסוי הקפדני והפרטני הפך, בנוסף לאמצעי להכנסה, לביטוי של ריבונות; רגולציה שמטרתה להגביר את הפרודוקטיביות, שבתורה תגדיל את ההכנסות שניתן למסות.

[60] אדמה נגאלת עמ' 21

[61] ח' ויצמן, מבחר אגרות ונאומים, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, עמ' 123

[62] י' פרל, בוחן צדיק, עמ' 110

[63]  יוני נוקד, איך בארץ ישראל אדמה נגאלת, רכישת קרקעות בשלהי התקופה העות'מנית, הוצאת איתי בחור, אור עקיבא, עמ' 59.

[64] א' רופין, שלושים שנות בניין הארץ, עמ' 5-6

[65] רן אהרנסון, הבארון והמושבות, עמ' 299

 [66] מאת מ.ד. ברליץ, ירושלים, 1936. עמוד 193, הכתיב והניקוד החלקי במקור.

[67] אקוויפר היא שכבת קרקע מחלחלת, שנמצאת מעל לאקוויקלוד (שכבת קרקע שהמים אינם יכולים לחלחל בה. שכבת האקוויפר סופגת את המים המחלחלים הללו ומחזיקה אותם בתוכה. בארות מים לרוב שואבות מים מהאקוויפר. חלק ממי השתיה שאנו שותים בישראל הם מאקוויפר ובמיוחד מוכר אקוויפר החוף, שמשתרע מתחת לפני הקרקע, לאורך חוף הים התיכון, מקיסריה עד רצועת עזה. המים באקוויפר החוף נאגרים בתוך חול, אבן חול וכורכר.

[68] קרמון, עמ' 239

[69] הסתדרות בני בנימין – ארגון של בני המושבות שקם בשנות ה-20 של המאה ה-20, על שמם של בנימין זאב הרצל ובנימין רוטשילד  – על "בני בנימין", ראו באתר זה: זכרון יעקב במאה ה-20.

[70].  הנוטע הייתה חברה להתיישבות בארץ ישראל אשר יסדה ערים וישובים בארץ. בין שאר פעולותיה עסקה בהעברת הון יהודי מגרמניה הנאצית לארץ ישראל, פעלה במסגרת "הסכמי ההעברה" להעברת רכוש יהודי גרמניה לארץ ישראל.. חברת ה"נוטע" הוקמה בשנת 1924 על ידי מטרת החברה הייתה לגייס הון של משקיעים בהקמת מושבות בארץ ישראל, תוך יישוב המושבות בפועל על ידי בני איכרים בעלי ניסיון בחקלאות בארץ ישראל. החברה רכשה אדמות, הקימה בהם מושבות, חפרה בארות ונטעה ועיבדה פרדסים. בראש חברת ה"נוטע" עמדו עובד בן עמי, גד מכנס וברוך רם. פעולותיה הראשונות של חברת הנוטע היו סיוע כספי לפרדסנים במהלך העיבוד, עד הקטיף, שבסיומו הוחזרו ההלוואות מתוך הפדיון, וכן מכירת קרקעות חקלאיות ליהודים מחו"ל, על מנת שאלו ייטעו פרדסים על אדמות אלו. עיבוד הפרדסים בוצע על ידי חברת "הנוטע" ושכיריה, ובכך סופקה תעסוקה לתושבי היישובים שקמו. חברת הנוטע הקימה עד שנת 1932 את המושבה נתניה, את כפר אהרון ואת הרצליה. במהלך תקופת ההקמה של נתניה, בגלל מחסור בכסף מזומן, הדפיסה חברת הנוטע פתקאות, בהן שילמה שכר לעובדיה. פתקאות אלו שימשו ככסף עובר לסוחר בחלק מהחנויות שבנתניה, החנויות שילמו לספקים ואלו התחשבנו עם חברת הנוטע.

[71] . מרדכי נאור ודן גלעדי, ארץ ישראל במאה העשרים: מיישוב למדינה 1900 – 1950 (להלן: ארץ ישראל במאה העשרים), משרד הבטחון ההוצאה לאור, רעננה, 1990, עמ' 215.

[72] עשרים ושלושה ישובים שקמו ברצועת החול האדום נושאים שמות בעלי קידומות או סיומות, המציינים את שייכותם לרצועת ההדרים.

[73] ארץ ישראל במאה העשרים, עמ' 247

[74] רוכש הקרקעות הוותיק יהושע חנקין ניהל משא ומתן על קניית אדמות ואדי חווארית במשך עשרות שנים. עם יישוב גוש השרון המרכזי בשנות העלייה הרביעית , הועלתה התכנית לגשר בין השרון לאזור ההתיישבות הוותיק בסביבות חדרה. בשנת 1929 נרכשו האדמות על ידי הקרן הקיימת, אלא שעיבודן נדחה בשל התנגדות האריסים הערביים המעטים שישבו על הקרקע והוסתו על ידי גורמים עוינים למפעל הציוני. התחילה פרשה ממושכת של משפטים, דחיות על ידי בתי משפט והתנגשויות אלימות, עד שהבעלות היהודית על הקרקע הוכחה מכל הצדדים. היה זה אחד האירועים הבולטים הראשונים בהם התבטאה התנגדות הערבים להתיישבות יהודית, אף שהרכישה נעשתה לפי כל החוקים ובגיבוי – אמנם תחילה הססני-של מערכת המשפט המנדטורית (מרדכי נאור ודן גלעדי, ארץ ישראל במאה העשרים: מיישוב למדינה 1900 – 1950, רעננה, ישראל. משרד הביטחון. ההוצאה לאור, תש"ן, 1990).

[75] התיישבות האלף הוא שמה של תוכנית התיישבות, שהתקבלה במושב הסוכנות היהודית בלונדון במרץ 1930. התוכנית הייתה חלק מתכנון כולל של התיישבות באזור המטעים בארץ ישראל, אשר החל לקרום עור וגידים משלהי 1927. השם 'התיישבות האלף' ניתן לתכנית ליישב אלף משפחות פועלים שיזמה 'הסתדרות הפועלים החקלאים', ושעליה נאבקה בקונגרס הציוני ה- 16 בשנת 1929. במסגרת זו התארגנו הפועלים בקיבוצים וקבוצות ובארגונים להתיישבות במושבי עובדים. תחילתה בין השנים 1929-1926, אז הוקמו בתקציבי ההסתדרות הציונית מספר מושבים: שדה יעקב, כפר ברוך וכפר יהושע וכן כמה קבוצות וקיבוצים שריד, עיינות, השרון, גבת ומשמר העמק. בשנת 1932 חודשה התכנית, ובמסגרתה הוחלט לישב כ- 437 משפחות. חלקן בתקציב מלא – שאפשר נטיעת פרדס וחלקן בתקציב חלקי ('בהדרגה'). על-פי התכנית אמורים היו המתיישבים להמשיך בעבודתם כפועלים חקלאיים במושבות, במקביל לפיתוח משקם הפרטי. במסגרת זו הוקמו המושבים כפר בי"לו בסמוך לרחובות , ובית עובד ליד נס ציונה, צופית, כפר הס ליד תל-מונד, רשפון, וגבעת חיים וכן חוזקו הקיבוצים קבוצת שילר וגבעת השלושה. תוכנית זו לא הגיעה לכלל מיצוי מלא ולמלוא היקפה אך היא מסמלת את ראשית המפעל ההתיישבותי רחב ההיקף של תקופת העלייה החמישית. (רינה אידן, ההתיישבות היהודית בשרון התיכון בין השנים 1929–1939, עבודת דוקטור, (ארכיון המוזיאון לתיעוד תל מונד), ירושלים: האוניברסיטה העברית, 1999, עמ' 54).

[76] קרמון, עמ' 239

[77] מעין הס-אשכנזי, ‏ההגירה הערבית לשרון בתקופת המנדט, קתדרה 116, יולי 2005, עמ' 116-103

[78] דוד בן גוריון, יומן המלחמה –מלחמת העצמאות, עמ' 885

[79] מישור החוף, עמ' 367-368

[80] יואב שגיא,  דמותה של ארץ , המסע מ"כיבוש הקרקע" לשמירת השטחים הפתוחים מאבקים ומהלכים לשמירה על טבע הארץ, חולון 2020, עמ' 33

[81] פארק השרון הוא גן לאומי לצד כביש 4 והכניסה אליו היא דרך תחנת רכבת חדרה-מערב.

[82] שם, שם