הקומבה מלה – פסטיבל הכד הגדול

תודתי לאביב נעמן על הסבריו המפורטים ולניסו קדם על הערותיו המועילות.

לצפייה במצגת תמונות בנושא : הקומבה מלה  –אללהבאד 2013.

זרם של בני אדם. נהר של עולי רגל מתפתל כמו נחש צבעוני. אלפי אנשים, עשרות אלפים, מאות אלפים, מיליונים. אי אפשר לתפוס את המספר הזה. נחשול צבעוני רב גונים ופרצופים מסחרר קמעה. הם פוסעים לאטם, בנחישות, במהירות. זקנים, צעירים, ילדים. נשים, גברים. צרורותיהם על ראשם.

זרמים של אנשים באים והולכים, נשים בסארי, גברים בבגדים חומים או אפורים, יוגים עירומים מרוחים באפר שנשרף מגללי פרות, סהאדוס עם זקן ארוך ורעמת שיער קשה מאבק, נשים עם סלים על ראשיהן, שמיכות, כדי נחושת למים, ילדים על הידיים, אבק מיתמר מהרחובות. הפעם לא ראיתי פרות ברחובות. היו כמה, קשורות לידו של אדם שגבה כסף תמורת ברכתן.

אני עוצר לרגע, מתבונן בזרם האינסופי. בנהר האנושי. מנסה להתרכז בראשים. המון ראשים. ראשים שעורם שחור כפחם וראשים שחומים כצבעו של קפה בחלב. ראשים שצבעם כצבעו של תה. ראשים אפורים וראשים בהירים. לכמה רק פיסות שיער מדובללות. לאחדים שיער משוח בכמות הגונה של ג'ל. אחרים קירחים, לאחרים ראסטות ארוכות. רבים חבושים כובעים, מעין כפיות או תרבושים. כמה מהם מזוקנים. זקני לחיים, זקני תיש, זקנים עשויים בקפידה. יש בערב רב הזה איזה קסם עתיק יומין. מקראי כמעט. כמה עבדקנים שנראים אולי כמו אבות אבותינו בדרך לארץ הבחירה. האם כך נראתה יציאת מצרים? איני יכול שלא להיזכר בתיאוריו של עזריאל קרליבך המנוח, שבספרו האלמותי "יומן דרכים" כתב: "הנה אברהם אבינו והנה משה רבנו רכון על הספרים". צבעים. הרבה צבעים. לבן, קרם ובעיקר צבעים חמימים. כתום, אדום, צהוב, ארגמן ובצבע זעפרן.

מבטי נמשך אל הטורבאנים העשויים בקפידה שעל ראשי הגברים שהגיעו מרג'סטן, "ארץ הנסיכים" שבמערב הודו. לפי הצבעים אני מזהה בקלות יחסית את רועי הצאן, את הפועלים החקלאיים, את הסוחרים. לנשים סארי בכול צבע אפשרי: כתום, ירוק, כחול ופרחוני. בולט בניקיונו. כאילו לועג לאבק שמסביב. דומה והן משייטות בחן בתוך הנהר הגועש. אני מתבונן בגוונים, בפרצופים, באינספור המראות, שמקפיצים את החושים בתזזיות. נזכר שוב בתיאורו האלמותי של קליבך, הוא מונה את הפרצופים השונים ומתאר בווירטואוזיות נפלאה את מה שהוא מכנה "הסמבטיון האנושי". ציניקנים נהגו לומר שאין כמו קרליבך המנוח כדי לתא רחוב הודו, אלא שלק אקיים בהודו רחוב כזה, גדוש ועמוס כל כך. ציורי כול כך. למעט בקומבה מלה. ראשי עלי סחרחר. למרבה ההפתעה לא רועש כאן. רק רחש לחש, מפתיע ביחס לכמות האנושית העצומה.

מלה (Mela) היא התכנסות של חבורות גדולות של אנשים, בה כל חבורה כזאת, רוצה לרכוש ידע מהחבורות האחרות. אולם לרוב משתמשים במושג הזה לתיאור התכנסות דתית, בדרך כלל בשילוב של יריד. כאן מתדיינים, מתפללים, קונים ומוכרים. אין בהודו מבדיל בין קודש לחול. למקומות רבים בהודו יש "מלה" משל עצמם. ידוע במיוחד ה"פושקר מלה" (Pushkar Mela), שהוא התכנסות דתית שמתרחשת בעיירה פושקר שברג'סטן, שם מתכנסים המונים לטבילה רבת משתתפים, לגדת האגם הקדוש לאל ברהמה.

ראו באתר זה: יריד ההבלים של פושקר

פסטיבל הכד (קומבה מלה), נחגג בהודו אחת לשלוש שנים, בכל פעם בעיר אחרת מתוך ארבע הערים הקדושות: הארדוואר (Hardwar), שעל גדות נהר הגנגס, אוג'אין (Ujjain), שעל גדות נהר השיפרא (Shipra), ונאסיק (Nasik), אשר על גדות נהר הגודווארי (Godwari). כך שחוגגים אותו בכל אחת מהערים הללו פעם אחת מדי שתים עשרה שנים. כך, אחת למחזור של תריסר שנים מגיע תורה של העיר אללהאבאד Alahabad) ) השוכנת לגדת נהר הגנגס, לארח את החג ואת החוגגים. אירוע זה נקרא פורנה קומבה מלה Purna Kumba Mela)) ונחשב להתכנסות הגדולה וההמונית ביותר בעולם. באמצע מחזור שתים עשרה השנים מתקיים באללהאבאד החג ארד קומבה מלה (Ardh Kumba Mela), אליו מגיעים רק מספר מיליוני חוגגים. הוא חיוור ביחס לדבר האמתי. לא רק בשל מספר המאמינים אלא בעיקר בשל מפלס האנרגיות ורמת ההפקה.

באדיבות wikipedia

פעם ב-144 שנים (תריסר תריסרים) מסתיים מחזור. הכוכבים נמצאים בסדר מסוים, המביא, על פי האמונה ההינדית, לאנרגיה קוסמית גבוהה, אז חוגגים את החג מהא קומבה מלה (Maha Kumba Mela). בשנת 1989 התקיימה התכנסות כזאת באללהאבאד, אליה הגיעו כ-70 מיליון מאמינים. כל עשרה הינדים שלחו נציג מכל רחבי הודו. הפעם הבאה שתתקיים מהא קומבה מלה תהיה בעוד 120 שנה. סביר להניח שלא אהיה שם. אבל בטוח שהנהר יהיה. גם הודו, על מאמיניה, קדושיה וחוגגיה. מי יודע, אולי בעוד מאה ועשרים שנה, יעמוד שם מדריך טיולים סקרן ויהרהר בנהר ובטובלים בו.

כמה היו השנה? אומרים שלטבילה הגדולה שהתקבצו לכאן 20 מיליון. שבסך כול הטבילות יגיעו 55 מיליון. איך אפשר בכלל לתפוש את המספר הזה? בכול גוש דן חיים מיליון בני אדם. בכול ישראל פחות מ-8 מיליון. שום מספר לא מעביר את המסה. אבק צבעוני עולה מרחובות דאראגאנג' (Daraganj), רובע של אלהבאד ששוכן במקום בו נפגשים הימונה והגנגס. מָמָה גַנְגָה, אם כל הנהרות, מקור הבריאה. הכול צפוף ודחוס. זרם בלתי פוסק של אנשים זורם אל מפגש הנהרות. המבצר האדום של אַכְּבָּר עומד מעל צומת הנהרות, מביט אל הסנגהם (Sangam), המקום בו מתערבבים המים הכהים יחסית של הימונה עם המים החומים-אפורים של אמא גנגה. למפגש המכושף הזה, מצטרף נהר שמימי, סרסווטי (Saraswati).

מאז ומתמיד הבינו שליטים את חשיבות המקום. דתית ואסטרטגית. אכבר, שהיה גדול השליטים המוגהולים וגילה סובלנות מפתיעה כלפי ההינדים, השתעשע במחשבות לשלב בין הטוב שבהינדואיזם ובאסלם וירד בעצמו לטבול כאן, בנהר הקדוש, לפני למעלה מחמש עשרה שנה. בתוך המבצר נמצא העמוד של אשוֹקָה – הקיסר הבודהיסטי הגדול. מן הסתם גם הוא ירד לטבול כאן, טרם שהיה לבודהיסט. הודו היתה כאן תמיד. חזקה מהנצח. מעניין, באלהבאד הסמוכה נולד נהרו, ראש ממשלתה הראשון של הודו. בעצם, שבעה ראשי ממשלה הודים קשורים לאללהבאד. או שנולדו בה או שלמדו באוניברסיטה שלה. מי יודע אולי יש משהו באווירה של העיר או במצב הכוכבים שמעליה, או סביר יותר להניח, בקרבתה למפגש הנהרות הקדוש, משהו קוסמי שמעניק כוח?

כמעט חם ביום וקור צורב בלילה. המוני בני אדם. גוף בגוף נוגע ואיש אינו פוגע. שום אלימות, שום זעם, שום עצבנות. לא בדיוק, אביב נעמן סיפר לי שראה פעם נאגה, קדוש הינדי עירום כביום היוולדו, שרדף אחוז כעס אחר שוטר, כשחרבו שלופה בידו. הם עלולים להיות אלימים ובלתי צפויים.

כדרכם של אירועים כגון אלה, הם שואבים אליהם פוליטיקאים מכול רחבי הקשת. הם באים לראות ולהיראות ומן הסתם לצבור נקודות בדעת הקהל. בפעם הקודמת הגיעה לכאן מנהיגת מפלגת הקונגרס, סוניה גהנדי ואפילו הדלאי לאמה בכבודו ובעצמו, שההודים מתייחסים אליו אל קדוש, לא כאל פוליטיקאי. פה ושם רואים קבצנים, כמו בכול מקום קדוש. עולי הרגל עוברים מאחד לשני ומניחים מעות בידיהם הרזות. אך שלא כמו ברחובות הודו, כמעט ואין טרדנים ואין הפקעת מחירים. דומה והילה קדושה שורה על המקום, סוג של קדושה עממית. מעבר לזו המאורגנת.

כבר שנים שאני ממתין להגיע למקום הזה, לחג הזה, לאירוע הזה, לקומבה מלה הגדולה יותר, זו המתרחשת רק אחת לשתים עשרה שנים. בפעם הקודמת הייתי ממש על המזוודות. לצערי לא נסתייע. קבוצות שלמות של מטיילים שבו נרגשות והכבירו סיפורים על הצבעים ועל הקדושה. צור שיזף, עיתונאי ומדריך כתב: "השמש שוקעת על הסנגהם. שני נהרות ארציים ונהר לא נראה. שמימי… זהב השמש, זהרורים על הנהרות, מסך אבק וחשיכה המוארת במיליוני נורות ומדורות. אנשים מתכופפים על גדת הנהר הלבנה, חוצים בזרמים בלתי פוסקים על גשרי הדוברות שנמתחו מצד לצד, יוצאים ונכנסים אל המחנות המקודשים. מנופפים בדי סארי ארוגים מול רוח הלילה". נשבעתי להגיע בפעם הבאה. זה נראה רחוק.

קשה להאמין כמה מהר חלף הזמן. לא רק אני ציפיתי ליום הגדול. גם הם. הצליינים הגיעו לכאן מרחבי הודו. טמיל נאדו, קראלה, גוג'רט. כל מדינה ומלבושיה, כל קבוצה ופרצופיה. כחודש וחצי קודם לאירוע הגיעו הנה המורים הרוחניים. כל כפר והגורו שלו, כל עיירה והרישי שלה. הם הגיעו לכאן נהוגים בג'יפים לבנים וחדשים, הקימו מאהל, בכמה מקומות גם מטבחים והמתינו לצאן מרעיתם. הם הגיעו בהמוניהם. דומה ולכול עולה רגל יש כתובת. כל אחד שייך למישהו. אף אחד אינו בודד מול כול הודו. בנוסף לקדושים מגיעים גם מרפאים למיניהם. הילרים מסוגים שונים. אמתיים ומתחזים. אירוע כזה ממגנט אליו אנשים הזקוקים הן לברכות והן לריפוי. האירוע נמשך למעל מחודש. הטבילה הראשונה התרחשה ב-6 לפברואר; ב-10 לפברואר, התקיימה הטבילה הגדולה מכולן. אחריה טבילה נוספת ב-15, עוד אחת ב-20 וב-25 לפברואר, הטבילה האחרונה. הקהל העצום והרב מתדלדל מן הסתם מטבילה לטבילה.

הגעתי לכאן מוורנסי. "מכה" עבור צליינים ומטיילים. העיר לא היתה כתמול שלשום. אלפי חוגגים עברו בה, כדי לגעת במעט קדושה נוספת. הם טובלים בנהר, מבקרים במקדש הזהב ואוספים עוד כמה נקודות להיטיב את הקארמה שלהם. אם יקפידו על מצוות העלייה לרגל, כמו על הפוג'ה (התפילה) ועל חוקי הקסטות, זיכו בגלגול מן הגלגולים להגיע אל המוקשה (Moksha), אל הגאולה (Moksha); היעד הנכסף בו נפסקים הגלגולים. הנהר, שבדרך כלל מושך אליו תיירים שבאים כדי לשוט במימיו ולצפות במתרחש לגדותיו, המה הפעם בסירות עמוסות דווקא במבקרים הודיים ונוקד כולו בעשרות כתמים צבעוניים. בניגוד לנו הנהר הקדוש, אינו רק יעד לביקור אלא גם ובעיקר חוויה דתית ורגשית.

ארבע שעות של נסיעה ואנו באללהבאד, עירו של אללה, שבמדינת אוטר פראדש  (Uttar pradesh).  עיר משעממת למדי, ממוקמת 650 ק"מ מדרום מזרח לדלהי וחיים בה כמעט שני מיליון תושבים. ייחודה של העיר הוא מיקומה על מפגש הנהרות גנגס ויאמונה(Yamuna) , ששמה הקודם היה "פראיאג'" Praiag)), היינו מפגש. בימים כתיקונם, העיר האפרורית אינה זוכה למבקרים. אך אחת לשתים עשרה שנה יש לה עדנה. המחירים מאמירים, מאות אלפים מוצאים עבודה בהקמת המאהל והרוכלים מתפרנסים מעולי הרגל. יש סדר בבלגן. יש הגיון בשיגעון.

זה מספר חודשים שנערכים בעיר להגעת מיליוני המאמינים ובסביבת הנהרות קמה עיר אוהלים ענקית. רחובות מאולתרים נמתחו בקווים ישרים, דוכני מזון מהיר ומשקאות הוקמו בכול צומת ואפילו דאגו לשירותים מאולתרים. ארבעה עשר בתי חולים זמניים הוקמו באזור ולמעלה ממאתיים רופאים מועסקים מסביב לשעון, כדי לתת מענה לקהל העצום. 30,000 שוטרים וסדרנים אמורים לשמור על הסדר במהלך ימי הפסטיבל. בקומבה מלה שנערכה בעיר בשנת 1989 נרשם בספר השיאים של גינס, כ"שיא של התאספות אנשים במקום אחד אי פעם".

הצופרים מפלחים את האוויר, האוטובוסים פורקים את מטענם האנושי ועולי הרגל מתחילים לנוע לדרכם. ישנם כאן מאות מקומות לינה. יוגים הישנים על המזרונים באוהלי הסגפנים, עולי רגל המצטופפים על הרצפה, במאהלים של הגורו שלהם; מאהלים עבור תרמילאים ובקדקוד היקר של הפירמידה, מאהלים שהוקמו במיוחד עבור התיירים המפונקים יותר. אנו מתאכסנים במאהל כזה. נהנים מאוהלים מסודרים, מקלחת חמה, ניקיון מופתי ואוכל צמחוני משובח. למרגלותיי עיר האוהלים, מתפרשת מקצה אל קצה, מאופק על אופק. אני מתקשה להתאפק. אוחז במצלמה ורץ בעקבות המראות. עובר לצד שיירות של עולי רגל, רועים המובילים את עזיהם, מקדש קטן, חבורות מתגודדות סביב מדורות. אני שועט למטה אל העיר. כמה אוהלי ענק נראים כארמונות. אני רץ, מתקשה להסביר לעצמי מדוע, מנסה לראות כמה שיותר, לדחוס מקסימום של חוויות. מצלם כאחוז אמוק, כאילו  מנכס לעצמי את המראות הללו. אני נותן לזרם האנושי להוביל אותי, הצפיפות הולכת וגדלה והנה אני לגדת הימונה (Yamuna).

המוני אדם נדחסים, נדחקים, מבוססים בבוץ, יורדים לטבול בנהר הקדוש, כאני זוכר אותו לבן מקצף, שוצף בתוך הרים ירוקים, נקי הרבה יותר; זורם במקביל לאפיק של הגנגס ממורדות ההימליה. אל השפלות החמות והמהבילות של עמק הגנגס. מיליוני העולים לרגל נמשכים אל מקום הכינוס מתוך תקווה לבוא במגע עם סהאדואים, המעוררים השראה אצל מחפשי הרוחניות, והדחף לרחוץ בנהרות הקדושים, שנטענו בקדושתם של אלפי מודטים ומתפללים לאורך הדורות.

פה ושם נראים גם תיירים. הם בטלים בשישים נוכח המוני ההינדים, אבל אי אפשר לפספס אותם. החל מ-2001 הקומבה מלה הפכה לטרנד מערבי. היא מושכת אליה צלמים הבאים להנציח במצלמותיהם את אלפי רגעי הקסם, מחפשי רוחניות ובעיקר סקרנים. ישנם מבקרים הטורחים להדגיש את הפער הנורא בין המאמינים ההינדיים, רבים מאוד מהם חסרי כול, או עניים מאוד, לבין התיירים המערביים, שקפצו לראות אירוע ושמרביתם אינם מייחסים לו את אותה חשיבות דתית כבירה. הם טוענים, במידה מסוימת של צדק, כי התיירים האלה ואני בתוכם, מוציאים במשך שבוע או שבועיים, סכום שהוא במקרים רבים משכורת שנתית של לא מעט הודים, ובמקרים אחרים פשוט סכומים שהעולים לרגל אל מפגש הנהרות בהודו לא יכולים אפילו לחלום עליהם. הצליינים מגיעים כדי לבקש חיי נצח והתיירים מגיעים כדי להציץ. לא מדויק. נראים לא מעט הודים עשירים, נוהגים בשחצנות בג'יפים מפוארים ולא מעט תיירים מערביים שמסתופפים סביב מוריהם הרוחניים, בעינים קרועות לרווחה, או שקועים במדיטציה מול הנהר. ולמרות זאת, יש משהו טורדני במחשבות האלו.

ייתכן שהתייר הראשון שביקר באירוע המופלא הזה היה שואן דזנג הסיני, נסיך הנוסעים, גיבור הספר הסיני "המסע למערב". הוא הגיע לפראיאג' בשנת 634 במצוות הקיסר הסיני, בימי הזוהר של שושלת טאנג.. הוא כתב שהמאמינים מרעיבים ומטביעים את עצמם במים הקדושים כדי להיוולד מחדש. בלהט קולמוסו הוא הוסיף שגם קופים ואיילים באים לצום ולטבוע במים הקדושים. נזכרתי בנוסע הזה, שאני הולך בעקבותיו, החל מפגודת האווז הגדול אשר בשיאן, דרך ערי השיירות שבמדבריות של שינג'יאנג', הרי הלהבה של גאנסו והנה אני שוב בעקבותיו. בהודו, ממנה הביא את הכתבים הבודהיסטיים הקדושים.

הכול התחיל במלחמה מיתולוגית בין האלים ובין השדים. בניגוד למה שניתן לחשוב, השדים אינם לגמרי מפלצתיים והאלים אינם מושלמים. הם מזכירים בתכונותיהם אותנו, בני האדם.

האפוס ההינדי מספר שפעם אחת, ביקר החכם המואר דארוואסה באמראווטי, את אל השמים אינדרה, בבירת גן העדן (סווארג'ה). בפגישתם הציע לו דארוואסה זר פרחים שאינם נובלים. אולם אינדרה העבירם בחוסר נימוס לאיירוואט (פיל אלוהי), שרמס את הזר תחת רגליו. החכם דארוואסה, בכעס על יהירותו של האל והטיל עליו קללה שרוקנה אותו מעושר ומעוצמה. יחד עם אלו איבד אינדרה, את חיי הנצח שלו. האל וישנו מסר לו שיוכל לקבל אותם מחדש אם ילגום מהאמריטה  (Amrita) שיקוי שנמזג לקומב Kumb)), היינו, כד מקודש, אלא שזה שקע, כמו אוצרות יידע נוספים, בים החלב, שנמצא באזור פראיאג  שעל גדות הנהרות הגנגס, הימונה והנהר המיתולוגי. השדים רצו למנוע מאינדרה את חידוש כוחו ולכן התרחש מאבק בין השדים לבין האלים. בקרב זה הייתה ידם של השדים על העליונה ולכן פנו האלים בתחינה לאל שיווה שיצילם מידי השדים. זה הורה לצדדים הניצים לחבוץ יחדיו את ים החלב לחמאה. רק בכוחות משותפים – כך הסביר – יוכלו להשיג את מטרתם. כל אוצר שייפלט מהאוקיינוס שיתקשה, כך הבטיח, יחולק שווה בין האלים והשדים. הוא שלח את קורמה  (Kurma) הצב הענק, המופע השני של וישנו  לצלול אל קרקעית ים החלב. על גבו הציב את ההר הקדוש מדורה (Madura) כשחודו למטה וממעל פיקח על הקרב וישנו בכבודו ובעצמו. שני הצדדים כרכו סביבו את הנאגה (נחש מיתולוגי ענק) שנקרא וסוקי (Vasuki) והחל במשיכת חבל מצד לצד, עד שהחלב נחבץ לחמאה. יהלומים ואבני חן, כתבים חשובים ואוצרות אחרים יצאו מהאוקיינוס וחולקו בין האלים והשדים.

אלא שלרוע מזלם של האלים, עת פלט האוקיינוס את הקוּמְבְּ, קנקן חרס ובו  נקטר האלמוות. היה זה תורם של השדים. האלים המאוכזבים לא כיבדו את התוצאה ופנו בבהלה לוישנו וביקשו את התערבותו.  וזה, המיר את עצמו למוהיני, התגלמותו כאשה מפתה (מוהיניאטאם). הוא–היא הזמין את השדים למשתה משותף לאלים ולשדים, בו יחולק תוכן הקנקן, לפי תור, בין כולם. השדים שנפעמו מדמותה הארוטית של מוהיני הסכימו לחלוקה. וישנו-מוהיני סידר את התור כך שהאלים יקבלו ראשונים וחילק את המנות כך שלא ייוותר לשדים מאום. משהבינו השדים כי הונו, ביקשו לחטוף את הקומב ובו האמריטה. וישנו הצליח לחלץ מידיהם את הכד ונתן אותו לגרודה, ציפור האדם, שהיה גם כלי הרכב שלו. זה נס אל ההימליה, כשהכד תלוי על מקורו. בדרך נשרו ארבע טיפות. בכול מקום בו אחת מהן, התקדשה עיר וכול אחת מהן מהווה יעד לקומבה מלה- חגו של הכד. מאחר שיום אחד של האלים משול לשנת אדם – חוגגים את החג בכל אחת מהערים פעם בשתים עשרה שנים. לזכר שנים עשר הימים בהם נמשך קרב הענקים הנורא…זהו אחד המיתוסים הרווחים בתרבות ההינדית וניתן לראותו בין הייתר, בתבליט מעודן להפליא על קירותיו של אנקור ואט אשר בקמבודיה.

במבט היסטוריוגראפי מהווה הקומבה-מלה שריד לפסטיבלי הודיה לנהרות שהתקיימו ככל הנראה החל מתחילת האלף הראשון לפנה"ס, עת החלו קבוצות האָרְיָה, תושביה הקדומים של צפון הודו, לנוע דרומה – מזרחה לאורך עמק הגנגס, תוך מעבר מחיי נוודיים למחצה של מגדלי סוסים, בקר ומקנה לחיי קבע חקלאיים והתנחלות לאורך מישורי הנהרות הגדולים. מכייון שהנהרות המחיים הם אלה שאפשרו את המעבר הזה לחיי חקלאים (וגם בעברית קיים הקשר בין "נחל" לבין "נחלה") הודו להם המתיישבים וצאצאיהם אחריהם, בכינוסים גדולים שנערכו מעת לעת לגדות הנהרות.

בבקרו של יום המחרת נסגרה עיר האוהלים לתנועת כלי רכב והכול עושים את דרכם ברגל. דומה ומספר עולי הרגל גדל פי כמה בייחס לאמש. כמה מאמינים נשאו תמונה גדולה של קדוש. לדברי הסטודנט ההודי שעמד לצדי היה זה וִויוֵוק-אָנָאנְדָה (Swami Vivekananda), מורה ידוע ורפורמאטור בנגאלי חשוב מהמאה ה-19, שהפיץ לראשונה במערב את תורות הודו כפי שהוא הבינן. במספר מקומות התנוססה תמונתו של בהקטיוודה סוואמי פרהופאדה A. C. Bhaktivedanta Swami Prabhupada)), מי שייסד בניו יורק  את כת "הארי קרישנה", בשנת 1966. הקומבה מלה היא אירוע אליו נדחסים מראותיה של הודו. כך למשל, ישנם כינוסים דתיים חשובים באוהלי הארמון, שם מסתופפים התלמידים ומאזינים למוריהם בשקיקה ומצד שני, אפשר לפגוש את כול אותם מראות רחוב מרהיבים ומחליאים כאחד, כמו אותו פקיר שישב באחד הצמתים, על מיטת כידונים התלויה מעל אש, ושוחח בשלווה סטואית עם צוותי התקשורת שדומה ותיעדו כבר הכול. בכמה מקומות ראיתי פילים עומדים לאורך שדרות המקדשים המאולתרים, כשהמהוט היושב על עורפם מכוון אותם במיומנות מעוררת השתאות. אנשים נוגעים בחדקיהם, מניחים רופיות שהפילים מניפים בחן עדין אל הנוהג בהם. מולי עוברת קבוצה של קדושים קירחים שפלג גופם העליון חשוף, לצדי אנשי הָנוּמָן, הקוף, מאופרים כקופים והנה, כוהני שיווה עם הקלשון בעל שלוש השיניים. ממול פסעו נזירים בודהיסטיים שבלטו בגלימותיהם הכתומות וסיקים גבוהי קומה, מגודלי זקן שחור וטורבן הדוק על ראשם. ראיתי מערביים שראסטות ארוכות יורדות מראשם ועד למותניהם כמעט. מנסים להידמות לפרושים ההודיים, למרות שאיש אינו תופש אותם ככאלו. באחד מעיקולי הנהר פגשתי דמויות נשיות למדי, היינו, לא בדיוק נשיות. הן היו לבושות בסארי וורוד ועטופות בצעיף שצבעו ארגמן. היו להן שדיים ועכוז נשי, אבל משהו בהילוכן ובפניהן המאופרות בכבדות לא היה אמתי. לא שכנע. מבט מקרוב התעכב על כפות ידיהן הגדולות, ועל גרוגרתן הבולטת, כאילו שלא יורדים, לא בניתוח ולא בטיפול הורמונלי. אלו ההיג'רה, סריסים. גברים שאונם ניטל מהם והם משוטטים בעולם ללא טסטוסטרון. הם מסתובבים ברחובות, שרים בקול ורוקדים בתנועות מוחצנות וגסות. שונות כל כך מהעידון המוכר של המחול ההודי. קהילת הסריסים בהודו שואבת את שורשיה מאחד מסיפורי האפוס ההודיים העתיקים, הראמאיאנה Ramayana)). שם מגורש האל ראמה מהעיר לחיי גלות ביער ובדרכו החוצה הוא פונה למאמיניו ומבקש מכל "הגברים והנשים" לשוב העירה ולא ללכת בעקבותיו. מכיוון שהם חשו שהאיסור אינו חל עליהם ליוו בני ההיג'רה את ראמה אל תוך היער ומתוך הכרת תודה למסירות שלהם הוא העניק להם כוחות מיוחדים המאפשרים להם להעניק ברכות באירועים מיוחדים כדוגמת חתונות ולידות. הם נמצאים בתחתית הסולם החברתי, מתפרנסים מזנות הומוסקסואלית, מעניקים ברכות לרכים הילודים וזוכים ליחס של בוז ומורא. רובם שורדים הודות לפחד העמוק הקיים מפניהם בקרב הציבור הרחב. פחד זה נובע חלקית מרתיעה טבעית מן האחר, ובמיוחד מהחריג מינית בחברה מסורתית כמו החברה ההודית, אולם חלק גדול מהרתיעה שבני ההיג'רה מעוררים נובעת מהאמונה שברשותם אכן כוחות מיוחדים המאפשרים להם לברך או לקלל אנשים בהתאם לרצונם.

לאחר כחצי שעה מזורזת של הליכה, הגעתי שוב אל גדת היאמונה, שרופדה בקש, כדי להקל על הטובלים. התבוננתי בהמוני המתפללים, הנכנסים ויוצאים אל הנהר, והלכתי לאורכו עד למפגשו עם הגנגס. שם, שכרתי סירה יחד עם בני משפחה של עולי רגל מג'וגרט, אותה השיט גבר מקומי, בעוד שרעהו סייע במשיכתנו בחבל. הפלגנו לאורך הגדה, כדי לחזות שוב בטובלים, הפעם מתוך המים. קשה לתאר את המחזה, שהרי הוא מורכב מאלפי תמונות. כאן המוני אדם נכנסים בבגדיהם אל המים. כאן שתי נשים מכבסות את הסארי שלהן. כאן כמה נערות טובלות, מכות בעליצות במים ואלו ניתזים לכול עבר. לעתים נושרת חולצתה של אחת מהן ושדיה נגלים לעין כול, אך היא לא שתה לבה לזוטות ומתרכזת בחוויה הדתית. יוגים ופקירים סבבו בין הקהל, מתרימי התרומות כרזו בקולם הרדיופוני, כשהם קוראים להמונים להגדיל את הברכה הצפויה באמצעות תרומה לאמא-גנגה, או לברהמינים המדברים בשמה ורבבות שוטרים, אנשי אבטחה וסדרנים שרקו במשרוקיותיהם ללא הרף תוך ניסיון נואש להטיל מעט סדר בכאוס המרהיב שמסביב. הרמקולים הענקיים שהוצבו לאורך הנהר פלטו ללא הרף בְּהָאגָ'נים – המנונים דתיים לנהר הקדוש. בתוך ההמולה צדה עיני מראה של אשה שלא נעה. עמדה כפופה בנהר, כשהמים מגיעים לכתפיה ונעצה מבט יוקד בנקודה כלשהי. כל כולה חוויה שמימית.

אנו לא שטים לבדנו. סירות נושאות עשרות אלפי אנשים מתחת למבצר האדום. משפחות שלמות שבאו ממרחקים. ההתרגשות ניכרת בפניהן. הסירות מפליגות לאט, שתיקה על פני המים הרחבים של הימונה. סירה נוגעת בסירה. לאחר כעשרים דקות של סרט עלילתי, בו היינו גם הצופים וגם השחקנים, הגענו לשרטו שבמפגש הנהרות. שם, הם מתפשטים ויורדים לטבול בנהר הקדוש. היו שקפצו משמחה, היו שגלשו למים בחיל ורעדה. היו שצילמו זה את זה באייפד מודרני. אחרים עצמו עיניים ושקעו בדממה דקה והיו שאחזו ידיים והגיחו מהמים בחיוך מלא אושר. בשלב מסוים לא הצלחתי להתאפק וירדתי אף אני לטבול בנהר. כאילו אמא גנגא קוראת אלי, לאסוף אותי בין זרועותיה. חשתי קרירות נעימה אופפת אותי ומבטים הודים תמהים נעוצים בזר שמנסה בכוחות לא לו, לגעת בקדושה. למרות הערב רב האנושי שטבל סביבם לא הססו שותפי הזמניים לסירה לשלוח את ידיהם אל המים ולהביא אל פיהם מים קדושים.

לאחר ששבנו אל המעגן, פסעתי לאורך הנהר, שם נפרשו עשרות סארי בשמש, לייבוש ולטעינתם בקדושה. הסארי, יריעת בד באורך של 7-9 מ' שמזוהה עם הודו יותר מכול מלבוש אחר. יריעה שמחמיאה לגוף האישה, מדגישה את חושניותה ובו בזמן גם את צניעותה. מראה הנשים מעבר ליריעות הבד הצבעוניות, שהוארו באור השמש היה חוויה אקספרסיוניסטית של צבעים. לגדת הנהר, פסעתי בזהירות בין מה שהשאירו כול עולי הרגל, שלא טרחו להגיע לשירותים הציבוריים. התעלמתי מהצחנה ודילגתי בשדה המוקשים האורגני אל הגשרים הצפים שנמתחו מעל הגנגס. השוטרים שנכחו במקום כיוונו את עולי הרגל כך, שכול גשר הפך לנתיב חד סתרי. הצפיפות והזרימה האנושית עלולה להשכיח את הסיבה שבגינה באנו הנה. עצרתי על הגשר לרגע, מתעלם מהמאסה האנושית שאפפה אותי והתבוננתי בהשתאות בגשר שלצדי ובהמונים שהשתקפו במים כשראשיהם כלפי מטה. דומה שגם הזרם האנושי היה בלתי אמיתי, כמו בבואתו הנשקפת במים.

האירועים הדתיים והעליות לרגל הם חגיהם של הסהדואים, הפורשים הסגפנים, המשוטטים בזקנם הפרוע, בבגדיהם המרופטים, על פי רוב בצבע כתום, כלי אלומיניום בידם, בו הם נושאים את מזונם, בדרך כלל פרי תרומתם של מאמינים המעריצים אותם ויראים מהם בו זמנית. רבים מהם היו אנשים נורמטיביים, שעזבו את משפחתם ועסקיהם, פעמים רבות ללא הודעה מוקדמת ויצאו לחפש דרך. הפרישות בתרבות ההינדית התחילה בתקופה האופנישדית. בערך בשנת אלף לפני הספירה. זו היתה תוצאה של מאוס בהדגש שהושם על קורבנות (:החפץ לה' בעולות ובשלמים"?). בתקופה הוודית, שהחלה כחמש מאות שנה קודם לכן, החיים היו מאד מטריאליסטיים והקורבן היה מרכזם של החיים הרוחניים. כמו אצל סידהרטה גואטאמה מאוחר יותר, שהפך להיות לבודהא, כמו אצל הסופים המוסלמים והנזירים הנוצריים, היו שחיפשו דרך אלטרנטיבית. מורדת. מכיוון שהפרישות מסכנת את חייה של כול חברה אנושית, נעצרה המטולטלת במאה השמינית, בתקופת הסיתיזה הברהמינית ונקבע שאנשים יצאו לפרישות רק בערב ימיהם, באשרמה, תקופת הזמן האחרונה. אחרי שהקימו משפחה, השיאו את ילדיהם ולמדו מהכתבים הקדושים.

הם נודדים בדרכים, יושבים בפתחם של מקדשים, נוסעים בחינם בתחבורה ציבורית ואינם חדלים מלעשן חשיש. כפי שעשה שיווה, האל הבורא, בהרי ההימליה. זה שהגנגס הקדוש נובע משערותיו. יש ביניהם המאורגנים במסדרים גדולים, שצברו עושר רב וחלקם הגדל מיוצג כאן בקומבה מלה. המסדרים הללו הם אלו שהקימו את אוהלי הענק, לצורך התכנסות ותפילה, הנראים כארמונות.

ישנם פרושים קיצוניים יותר, נָאגָא-בָּאבָּא'ס, נזירים-לוחמים שבעבר אף שימשו כשכירי חרב. אלו מהלכים עירומים כביום היוולדם, מפגינים שאין להם רכוש בעולם, למעט קופסא קטנה בה הם מחזיקים את אפר המתים. גם הם מאורגנים במסדרים, המכונים אָקָארָס Akharas)). שישה מהם וָיְישְנָבִיות (חסידי וִישְנוּ) ושבעה שָיְיוִויויטאס (חסידי האל שיווא) לשיווה. הגדול שבין המסדרים הוא הג'וּנָה-אָקָארָה, המונה כמה אלפים ונוכחותו בפסטיבל מורגשת מאד.

הנאגא'ס נעים לרוב בחבורות, בדרך כלל זכריות, אם כי ניכרת גם נוכחות לא מבוטלת של נשים במאהל שלהם. הם לא בוחלים במין ומדי פעם מגיחה אישה מרוחה אפר קדוש בין הדמויות המפחידות. בין העוברים גם נאגא הנושא על כתפיו תינוק מרוח אפר, בָּאל-נאגא, תינוק-שהוא-נאגא. לעתים נראה בין הנאגא פרצוף מערבי, שהחליט גם הוא לבחור בדרך המוזרה הזו. אין סוף למוזרויות ההודיות ואין סוף לאלו שהודו מאמצת אל חיקה. כמו לשיווא גיבורם, גם לנאגא'ס עצבים מתוחים והם מתפרצים לעתים לעבר מי שמרגיז אותם. היחס כלפיהם אמביוולנטי ומהול בחששות, גם מצד רבבות השוטרים המאבטחים את האירוע הגדול. מרביתם הנאגאס למדו אומנויות לחימה והם מתהדרים בחרבות, פגיונות וכלי משחית אחרים. בעבר נחשבו לשומרי המסדרים. כאשר התקרבתי לכמה מהם כדי לצלמם, הזהיר אותי סטודנט הודי מפני פגיעתם האפשרית. לאחר ששנים מהם הלמו בי בחוזקה, לחשתי לו באירוניה דקה: "הם אנשים קדושים". הוא לא הבחין בנימה הסרקסטית של דברי והגיב ברצינות גמורה: "קדושים מסוכנים". לפני 12 שנה, רצח אחד הנאגות תיירת גרמניה, מסיבה בלתי ברורה. אולי היא ניסתה לצלמו בניגוד לרצונו. הדבר היחידי שברור באירוע מזעזע זה, שהוא נעץ בה את קלשונו. הודו השלווה והרוחנית יכולה להתגלות כאלימה ומרושעת. רחוק מאד מהתדמית הרומנטית שהמטיילים יצקו עבור עצמם.

מה הם עושים בימים כתיקונם, שהרי איננו רואים אותם בדרך כלל? לא ברור כל כך. לעיתים מוצאים אותם כשהם לבושים למחצה בגְהָאתוֹת (מדרגות היורדות למקור מים או נהר) של וָרָנָסי או הרידוואר. הם מוצאים כנראה מסתור במערות, ביערות, בהימלאיה, או במקומות אחרים הרחוקים מעין הציבור והמתאימים להם, שם הם מסתגפים, מתבודדים ומעשנים את עצמם לדעת.

בין חבורות הנאגא'ס צועדות במהירות קבוצות של תומכים בכתום ומאמינים בבגדים מסורתיים במעבר הצר שבין במות המנהיגים המחוברים לטרקטורים, לבין המוני האנשים שבשולי הרחוב. הם נושאים שלטים עם תמונות של מנהיגיהם, המָהָא-מַנְדָלֵשְוָור'ס (Maha Mandaleshvars). אלו נהנים ממעמד מיוחד בהיררכיה ההודית ופוליטיקאים רבים נוהרים אליהם לקבל את ברכתם ולחסות בצלם. כוחם של המנהיגים מאפשר להם להפעיל לחצים פוליטיים כבדים והם גוררים אחריהם מצביעים רבים.

לג'ונה-אקארה, הגדול שבין המסדרים, יש אינספור מנהיגים שכאלה. זוהי הגדולה מבין שלוש עשרה האקארות המשתתפות בקומב. הג'ונה הם שייווים ומספרם שאינו ידוע , מוערך ב"לָאקים" (מאות אלפים, בהינדי) גדולי בהרבה מזה של המסדרים האחרים וייתכן שאפשר לאמוד אותו במיליונים. מכיוון שכך, שמור להם הכבוד, מדי קומב-מלה, להיות בין שלוש האקארות הראשונות הצועדות לגהאט לרחצה המטהרת. מבין מנהיגי הג'ונה-אקארה ניתן למצוא גם מנהיגות. חלקן מוקפות בנאגא'ס-נשים. ידועה מכולן היא היוגי מאטה קאילה גירי מה (Yogi Mata Kaila Giri Ma), יפנית במוצאה, שרבות מתומכותיה הן קוריאניות ויפניות צעירות המצלמות סביבן ללא הרף. מספרים שבקומבה מלה הקודמת היא נקברה בחדר תת-קרקעי למשך שלושה ימים בלי אוכל ומים, יושבת בטראנס היפנוטי ממנו העיר אותה גורו קדוש. היא הרימה את ראשה ויצאה ללא עזרה, מטפסת על סולם מכוסה בפרחים אל קהל עשרות אלפים נלהב, שרמס הכול כדי לראות את הקסם, לגעת בקדושה שחזרה לחיים.

מנהיגי הג'ונה-אקארה כיסו את העיר בים של שלטים ססגוניים ועליהם תמונותיהם, עיקרי מסריהם ודרכי קשר עימם, לרוב אתרי אינטרנט. גם מנהיגי האקארות האחרות לא נשארו חייבים וקנו שלטי פרסום זמניים משלהם. על אחד מהם מתנוססת תמונתו של באבא כלשהו ועליה באותיות ענק המסר "הִינְדוּ דְהַרְם חָטְרֵין מֵה הֵאי", דת ההינדו בסכנה. בקצה השני הועברו לעולם מסרי אהבה ושלום עולמי בשילוב מסרים אקולוגיים.

אביב נעמן סיפר לי כי לג'ונה-אקארה מעין ראש ממשלה. הוא מהא-מנדלשוור שנבחר בידי שאר מנהיגי האקארה לתפקיד המכונה רָאשְטְרִיָיה-מַנְטְרִי, ראש ממשלת האומה. ייתכן שחברי הג'ונה רואים עצמם כחברים באומה, נטולת טריטוריה אמנם, אך דבקה יחד בכבלי אמונה, מסורת, אידיאולוגיה ומלאכת קודש משותפים סביב מנהיגי האקארה.

כל עיקול בסמטה של עיר האוהלים חושף באבא'ס נוספים היושבים בחבורות. רובם סביב מדורות גחלים שבמרכזן תקוע "טְרִישוּל", הקלשון המסמל את האל שיווא, האל הפטרון שלהם. בידיהם הם מחזיקים את הצִ'ילָאם – מקטרת חרס לעישון צָ'ארָאס, החשיש שאהוב כל כך על הנאגא'ס, כמו על שיווא, לו הם סוגדים. שוטרים וחיילים חמושים סובבים כחולמים בתוך ענן הצ'אראס  המערפל, במעין רפסודיה הזויה. יש אומרים שבאי הקומבה מלה צורכים מאה ק"ג של צ'אראס וגנג'ה (גראס) ליום פעילות. הריח המתקתק מתערבב בריחות נעימים פחות ויוצר בליל מוזר ומורכב לפחות כמו שפע הצלילים, כמעט כמו מספקטרום הצבעים. על כל אוהל תלוי שלט צבעוני המציין את שם חבורת הנאגא'ס ומהיכן מוצאם. שוטטתי באוהלים של הנאגאס, החלפתי עמם כמה מילים. קיבלתי ברכות ושילמתי עבורן בעין יפה. הכול קדוש.

אחד הנאגס התפרסם בכך שכבר שנים רבות אינו יושב או שוכב, רק עומד וכשהוא מתעייף הוא נשען על גבי נדנדה. כך הוא חי, אוכל, נושם, ישן ועושה את צרכיו – כשהוא שעון על הנדנדה המרופדת. נאגא אחר נדר נדר שלא להוריד לעולם את ידו הימנית. היא תלויה באוויר. כשהוא יושב היא קשורה בחבל. היא נראית מנוונת, צפודה וציפורניים מעוקמות גדלות ממנה. אחד הקדושים יושב צמוד למדורה, בחום כבד. פניו אדומים מחום, הוא מגיר זיעה ומנסה להיראות אדיש לסבל ולהפגין שיר הלל לתעצומות הנפש. נאגא אחר קושר מוט לחבל המותח את איבר מינו. בז לכאב. זהו כוחו של הורטאם, הנדר הקדוש.

כמעט לכול אחד נדר משלו. חיפשתי אך לא לדאבוני לא מצאתי את הפָּיְלוֹט-בּאבּא, קדוש כבד גוף, גבוה ועטור זקן. בעברו היה טייס בחברת תעופה והוא כיום מהחזקים במנהיגי האג'ונה אקרה.

 אני משוטט לאורך הנהר, מתבונן בעולי הרגל. הנה חבורה של עולי רגל מרג'סטן, היושבים על שמיכות דקות, ממש באמצע הדרך וסועדים את ארוחתם. במקום אחר, פרוש מגרש ענק של ספרים, שצליינים מפקידים בידיהם האמונות את פדחתם וזו יוצאת קירחת למשעי. תספורת במקום הקדוש. כמו ה'חלאקה' אצל המוסלמים, או ה'חלאקן' של חסידי צפת.

באחד האוהלים מתכנסת קבוצה של מבקרים אירופאיים. כמה מהם מהולנד. אחרים מספרד. הם תלמידיהם ומעריציהם של גורואים הודיים, קדושים שפתחו סניפים בבירות אירופה. כמה מהם מצליחים לתרגם את קדושתם לשטרות מרשרשים של קולר ואירו. תלמידיהם, ולעומת זאת, מסתופפים סביבם ומקדישים תולים בהם מבט מעריץ בעיניים קרועות לרווחה ובולעים בשקיקה את תורתם.

לטבילה במפגש הנהרות המשולש, סגולות קדושות, והיא נחשבת לחוויה רוחנית עצומה. סגולה להיטה. היום שנקבע לטבילה משתנה מפעם לפעם. הוא נקבע על ידי מיטב הפַּנְדִיטִים, האסטרולוגים-אסטרונומים ההודים, קבעו זאת פה אחד. השנה זה קרה בין -6 ל-25 בפברואר, כשהטבילה החשובה ביותר נקבעה ל-10 בפברואר, כ"שירח מבשר טובות" יופיע במרומים. הירח יתייצב מול הכוכבים בצורה המדויקת בשמים ואלו יביאו למזל וברכה שאין כמותם. מזור לנפשו של הטובל במפגש הנהרות.

היום נוטה לערוב, מעל הגנגס נצבעים השמים באדום של שקיעה, השמים הופכים את צבעם לכחול עמוק, שמתערבב לו בכתום. בתזמון מדויק למפגש המרטיט של כדור השמש במי הנהר, יצאו הברהמינים הזקנים ממקדשם הסמוך לגהאט ובידיהם מנורות השמן. מכול עבר דלקו פנסים. היתה זו שעה קסומה בה האור המלאכותי כמעט זהה בעוצמתו לאור שבשמיים. שעת חסד של צלמים ורומנטיקנים. הקהל האדיר שהתפרס בשתי גדות הנהר בסמוך לגהאט השתתק ואז הודלקו מנורות השמן לאחר שיצקו לתוכן גְהִי, חמאה מזוככת המשמשת למאכל ולבעירה. שמשיהם של הברהמינים יצקו מים על כפות ידיהם, לבל תתלהטנה מהמנורות הבוערות. מגרונות ההמון בקעה שירה דתית, ברכות וניצחון לאמא גנגה. בעלטה שאחרי השקיעה זהרו מנורות השמן כנהורות שהשתקפו במי הנהר השילוב בין מים ואש, גנגה ואַגְנִי. השילוב המטהר ביותר במסורת ההודית.

מבלי שהבחנתי ירדה העלטה וכיסתה את ההמונים בשמיכה כהה, מנוקדת במאות נקודות של מדורות, הבוערות בכול מקום. נדמה שההודים אינם ישנים כלל. לבט לא בירידים או אירועים דתיים. אני גורר את רגלי דרך המאהל, פוסע ליד האוהלים הפשוטים יותר הנטויים בשוליה של עיר האוהלים וצונח עייף, לארוחה וללינה. רק כדי לקום למחרת, לפנות בוקר, לטבילה הגדולה.

כבר מחצות הלילה שקדם ליום טבילת האקארות נהרו המוני עולי רגל, סגפנים, פרושים, בְּרַהְמָצָ'רִים ומבקרים אל הגהאת המרכזית, הָרִי-קִי-פָּאוּרִי, לטבילות המסורתיות בגנגה. הלילה יועד להמונים וערוץ טלוויזיה בכבלים מקרין ברציפות את הטבילות.

לא חלפו שעות רבות ואני שוב בדרכי אל הסנגהם. לא הייתי היחידי. מיליוני הודים פסעו באותה דרך ממש. היה דחוס, צפוף, לחוץ באופן שקשה לתאר. מבלי משים חדלתי מלהיות אדם בעל רצונות משלו והפכתי לחלק זעיר מהמון אדם העושה דרכו קדימה כגוש אחד, כדבוקה של בני אדם. הרגשתי שרגליי מתרוממות מהרצפה והנחיל האנושי סוחף אותי קדימה, בין אם ארצה ובין אם לאו. נחיל אנושי התקדם ממול, שני הזרמים הללו נדחסו אלה לאלה כשאת האיפוק ההודי, לו קשרו במערב כתרים רבים, מחליפות דחיפות הגונות. היו שנפלו, קרוביהם בקושי חילצו אותם מרגלי ההמונים. כמה ניסו לברוח על בין האוהלים, לחפש דרך אלטרנטיבית החוצה, כשהם נתקלים ביריעות המתוחות,  מפילים ונופלים. חשתי מחנק. הייתה זו תחושה של חוסר אונים, לרגע של חרדה, פן אמחץ על ידי ההמון.

צילום: קים ברנט

הדוחק ההודי עלול להיות מסוכן. ב-2003, בפסטיבל קומבה מלה בעיר נאסיק שבמערב הודו, נמחצו למוות כ-40 בני אדם ו-125 נוספים נפצעו בעת שמחיצת במבוק קרסה במהלך טקס הרחצה הדתי. ב-1999 נהרגו 51 בני אדם במקדש הינדי בדרום הודו, לאחר שחבל שנועד לנתב את המאמינים נקרע ועקב כך החלה מנוסה המונית, שגרמה לבסוף למפולת אדמה. ב-1954 נהרגו כ-800 מאמינים בזמן פסטיבל קומבה-מלה באלאהבאד. מאוחר יותר יתברר ששלושים וששה בני אדם נמחצו למוות בתחנת הרכבת של אלהבאד, למחרת הטבילה הגדולה. רובן מבוגרות ועניות. בהרוגות גם ילדה בת שמונה. היה זה רגע לא נעים, בלשון המעטה, אך לאחר שנחלצתי משם, יכולתי לחוש שאני חלק קטן ממשהו הגדול ממני ומכל אחד מהאינדיבידואלים המרכיבים את גוש האדם האינסופי.

מסתבר שצעדתי בנתיב הצפוף יותר. בכוחות אחרונים הגעתי אל הנהר. הגדות הוארו על ידי פנסי ענק. לאורן הצטופפו כמויות ענק של אנשים נאבקים ודוחפים, כדי להגיע למים הנכספים. הן בוצצו בעיסת האדמה הדביקה והמזוהמת, החליקו לתוך המים העכורים ולאחר מכן חזרו רטובים, רועדים מקור אך מחויכים כילדים שזכו בסוכריה. בזים לדוחק. מתעלמים מהקור ומהצפיפות. צינת הבוקר, שמיים וורודים, ענני אבק, זרמי אנשים, היום הוא היום שאין שני לו. בוקר מאובק ודחוס אדם עולה ב-6:00 על הסנגהם, מפגש הנהרות. אני מרגיש שאיני יכול לשאת זאת עוד. אפוף חולשה לא מובנת ופוסע עייף ומובס אל המאהל.

לאחר מנוחה קצרה והתאוששות התעשתתי ורצתי כנשוך נחש לעבר האירוע. חציתי את הגשרים הצפים והלכתי בדרך המוכרת, אל הסנגהם. השמש שהגיחה מבעד לעננים שפכה אור רך על החוגגים. צפרירי בקר ריצדו באור יקרות על פני המים. "זהרורים" כפי שמכנים זאת הצלמים.

לאחר הטבילה הגדולה, התארגנו האקארות למפגן של כוח. הצטופפתי בין המוני הודים, מרביתם סקרנים, מתבונן בתהלוכה שפסעה מולי. היו שם נאגאס עירומים שרצו בטירוף אל הנהר, מרוחים בוץ אפור אגב שאגות ונפנוף חרבות. ההמון נחרד ממקומו ופינה להם דרך במהירות הבזק. הם מיהרו בשירה פראית אל המים, משתוללים בסערת יצרים השונה כל כך מהשלווה ההינדית. אסור להפריע בדרכם. אבוי לצלמים. דומה וכול חייהם התכוונו אל המים.

היו שם כאילו שהפגינו מיומנות באומנויות לחימה ושליטה בכלי משחית שונים. בתוך המוזרות ההודית בלטה חבורת מערביים שהצטרפו לצעדה של אקארה בגלימות לבנות ונראו כל כך לא שייכים ולטעמי מעט פתטיים. אחריהם הופיעה עגלה עמוסה בבאבות מזוקנים, עטויה כולה בפרחים. אחריה עוד אחת, עוד שתיים, עוד שלוש, עוד עשר, עוד עשרות. על אחת העגלות ישב גבר מרשים, בעל זקן ענק ועיניים יוקדות. נראה שהמאמינים שחוללו סביבו מעריצים אותו עד אין קץ. יש לו  כמה מערות בהימלאיה, אליהן הוא פורש כשברצונו להתבודד. התהלוכה שלו. עגלות ועליהן במות מקושטות הנגררות על ידי טרקטורים עמדו בסדר מופתי אחת אחרי השנייה. ביניהן חבורות האמורות להצטרף למצעד. הבאבא, המחלק את זמנו בין הודו לגרמניה, ניהל מצעד למופת, משומן, מהוקצע, מתוזמן ומתוזמר היטב.

שעה ארוכה עברה התהלוכה. לעתים הקדימו את העגלה חסידים שרצו לפניה, לעתים רקדנים שחלקם נכנס לטראנס של ממש, כשהם מרעידים את ראשם בפראות, נשלטים על ידי הקצב, כאילו נכנסה בהם הרוח. לעתים היו אלו מתופפים שהיכו בתופים בעוז, בזים לשמש שעלתה ולאגלי הזיעה שניגרו מהם.

עוד תהלוכה ועוד תהלוכה. טרקטורים סוחבים עגלות מקושטות בפאר הודי מצועצע. הכול גדוש כול כך, עמוס כל כך. מעוטר כל כך. ניחוח הפרחים מכה בנחירי. הרוח מכסה את הכול באבק שאין בו קדושה, אך אין בו כדי לטשטש את יופיו, צבעיו ונפלאותיו של הרגע. הייתי מרותק, מתבונן באירוע הפולקלוריסטי הגדול והעצום ביותר בעולם. גדוש בחוויות, עד שלא יכולתי לשאת יותר. גררתי את עצמי החוצה מבעד לחבלים, משתחל כמעט בכוח דרך ההמון, דוחף ונדחף, עד ששבתי עייף למאהל, מנסה לעכל את מה שחוויתי.

למחרת היום, כשישבתי במסעדה בוורנסי, מתאושש מפקקי התנועה העצומים שחסמו את הדרכים היוצאות מאללהבאד, מוקף במטיילים שהיו בדרכם לטבילה השלישית, חשתי צביטה עזה של קנאה. חשתי רצון עז לחוות שוב את אותה תחושה של התעלות. לקחת חלק שוב באירוע הפולקלוריסטי הגדול עלי אדמות. החלטתי לוותר. חושש שמא אכוון את עצמי לרגע אושר שחלף. אך את הרגע ההוא לא אחזיר ואת הרגע הזה אאבד. החלטתי להשאיר את הקומבה מלה מאחורי לפי שעה ולנסוע לאורצ'ה הציורית, בעיקר כדי לנוח מהצפיפות, ומהבלגן, לפוש מהמראות, הקולות  והצבעים. להתגעגע אל כל אלו ולשוב לכאן בעוד 12 שנה.