מהי דרך המשי?

כתב וצילם: גילי חסקין ‏‏19/08/2018

תודה לגדעון ביגר, יובל נעמן וספי בן יוסף על הערותיהם המועילות. תודה ליונתן גלובמן, מחברת "שביל הדרקון", ששלח אותי להכיר את הדרך והנחה אותי בצעדי הראשונים שם.

ראו באתר זה: יומן הטיול בדרך המשי; המשכו של יומן הטיול בדרך המשי; מרקו פולו; מסעות אבן בטוטא, תולדות אסיה התיכונה בעת העתיקה; תולדות ש'ינג'יאנג; תולדות אסיה התיכונה בימי הביניים, ; האויגורים.

ראו גם: טיול לקירגיזסטן. טיול להרי פמיר, בוכרה, סמרקנד; יהודים על דרך המשי.

להרצאה על ערי השיירות באסיה התיכונה

להרצאה על דרך המשי הסינית

לאלבומים: תמונות משינג'יאנג'; תמונות מגאנסו; תמונות מהרי פמיר;  תמונות מקירגיזסטן,    תמונות מאוזבקיסטן

השם "דרך המשי" מתייחס לציר הסחר שחיבר את הבירה הסינית שבאגן הנהר הצהוב ועד לקונסטנטינופול, סלוניקי, וונציה ורומא, שלחופי הים התיכון. מרחק של כ-8,200 ק"מ. דרך המשי איננה רק שם, אלא בעיקר מושג, המעורר אסוציאציות רומנטיות על שיירות גמלים כפולי דבשת, חמורים כורעים תחת משאם, שווקים הומי אדם, בדים יקרים, תבלינים, שפחות יפהפיות ועוד מאוצרותיו האקזוטיים של המזרח. אבל הנוסע, המגיע אל נאות המדבר של אסיה התיכונה, מגלה למרבית ההפתעה, שלא מדובר במשי, בתחרה, סאטן או מלמלה, אלא ברשת של דרכים מאובקות, שחיברו בימי הביניים בין נאות המדבר של אסיה התיכונה. עדיין, גם במציאות הזאת, מדובר בטיול עשיר בנופים מגוונים ועתיר בתרבות.

"דרך המשי" אינו ממושג גיאוגרפי וגם לא היסטורי. זוהי פיקציה. כל טיול בציר שבין סין לאירופה, הוא למעשה "דרך המשי". לאחר התפרקות ברית המועצות, היתה אוזבקיסטן המדינה הראשונה שמיהרה לאמץ את המושג הזה. אבל גם טיול לטג'יקיסטן, טיול לקירגיזסטן  או למסדרון גאנסו שבסין, הוא טיול ל"דרך המשי". מי שירצה, יכול לראות גם בטיול לאזרבייג'אן כחלק מ"דרך המשי". לטעמי, החלק המובהק ביותר של "דרך המשי" הוא במערב סין, היינו במחוזות גאנסו ושינג'יאנג'.

טיול לדרך המשי הוא במידה רבה, הגשמת החלומות של מי שמחפש לחוש את החוויה הראשונית ומסעירת הנפש של נופים מרשימים ומגוונים, של טבע פראי רב עוצמה, של מרחבים אינסופיים ושל אדריכלות פרסית מרשימה, שזורים במפגש אנושי מרתק, עם אוכלוסיות של נוודים שוכני הרים ואיכרים יושבי קבע בנאות מדבר אקזוטיות. זהו מסע אל מדבריות הטקלימקאן והגובי, הרי הצי-ליאן (Qilian), וכמובן הרי הטיאן שאן הנישאים, בהם פוגשים המוסלמים הקזאחים את הבודהיסטים המונגולים וההרים המושלגים נושקים לכרי הדשא המוריקים. דרך המשי היא מקום של גיוון נופי, שבו המדבר, ההרים, כרי הדשא ואזורי הלס מפנים מקום זה לזה. מקום שבו יושבי ערים מתחלפים בתושבי נאות המדבר, ואלו, בשבטי הנוודים הרועים את עדריהם למרגלות ההרים, בתום החורף.  היא מקום מפגש של אנשים, דתות, מסורות, אמנויות ואומנויות  זהו מסע המחבר עבר והווה, דמיון והרפתקה, פנטזיות ומציאות.

בשנת 97 לפני הספירה הגיעו כוחותיו של הגנרל הסיני באו צ'או (Ban Chao) אל סוגדיה (Sogdia), המדינה הפרסית שבין הנהרות אמו דאריה וסיר דאריה, הזורמים מהרי טיאן שאן ליימת אראל, באוזבקיסטן של היום. בדרכם, השתלטו כוחות האימפריה המזרחית על נאות המדבר שבדרך, וניקו את הציר משודדים ואויבים פוטנציאליים. השליטה האחידה על כל המרחב שנמתח בין העיר שיאן ללב מרכז אסיה אפשרה תנועה חופשית של מסחר ער בין חלקי האימפריה השונים.

במשך מאות שנים שימשה דרך המשי ציר התעבורה הראשי ממזרח למערב, עליה נעו מבירת סין צ'אנג-אן (שיאן) ועד רומא ובחזרה סחורות, דעות ובני עמים שונים, ולארכה נצרפו אמונות וסגנונות אמנותיים. סוחרים, אנשי דת, הרפתקנים ואמנים עשו את דרכם ממדבריות לוהטים למעברי הרים מכוסי קרח מול סכנות של שודדי דרכים, חיות טרף, מחלות ודרכים תלולות[1].

הדרך לא עברה בנתיבים גיאוגרפיים נוחים, אלא למרות התנאים הגיאוגרפיים. היא הקיפה מדבריות וחצתה רכסי הרים, רק משום שהיו מעבר הכרחי לסחורות ולרעיונות. לנתיב ראשי זה היו כמה סעיפים חשובים: הסעיף הראשי, הצפוני, שעבר לאורך  הרכס השמימי טיאן שאן (Tien Shan), מסין אל קירגיזסטן, משם למדבריות קיזיל קום (Kizilkom) [2] קאראקום (Karakom) [3] שבאסיה התיכונה, לים הכספי ולים השחור. הסעיף הדרומי, עבר לאורך הרי קאראקוראם (Karakoram) [4] שברכס הטרנס-הימליה ומהם אל הודו. לפיכך, "דרך המשי" איננה ציר אחד, אלא אלומת דרכים שחצתה את אסיה ממזרח למערב. כיום, כשמדברים על "דרך המשי", הכוונה היא לציר הצפוני, מסין עד אירופה. מעריכים שהיו דרושים לפחות מאתיים יום כדי לעבור את הדרך לכול אורכה.

במשך למעלה מ-1500 שנה, חצו שיירות גמלים את המרחב האסייתי, במדרונות שבין ההרים למדבריות של אסיה. נוסעי השיירות שיצאו מסין לאסיה התיכונה ולהיפך, החליפו ביניהם סחורות ורעיונות, בציר המידע החשוב ביותר ואולי הקדום ביותר שידע העולם. עולי רגל, סקרנים, אנשי דת וסוחרים נכנסו או יצאו מה"ממלכה התיכונה" דרך שורה של עיירות שקמו בנאותה מדבר, שכל אחת מהן היתה לאבן דרך ומרכז תרבות בפני עצמה.  לאורך הדרך נותרו פסלים ותמשיחי קיר, קברים שקירותיהם מצוירים, פסלונים ומטבעות שהגיעו עם הסחר מאירופה ומסין, מסגדים הבנויים כפגודות סיניות, מינרטים שהלבנים עיצבו בהם עיטורים מיוחדים, אריחי חרס מזוגגים, מוזאיקה של אריחים, ביצורים ומגדלים, עמודי איילים  (Deer stones)  מונגוליים, פסלי בלבל (Balbal) שטוחים ועליהם קלסתרים מונגוליים, מקדשים לירח, כנסיות בנויות לתלפיות או חצובות בסלע. יש בה מבצרים בראשי ההרים, מצודות הדומות לקני נשרים, כפרים שבתיהם מנויים מלבני בוץ, עיירות שסמטאותיהן דומות לעקלתון. כל אלו, יחד עם המיתוסים הקירגזיים והאוזבקיים, הציורים הסיניים, והתפילות המוסלמיות, מהווים את מהווים את אוצרותיה התרבותיים של הדרך. המורשת התרבותית אמנם מפתיעה, אך לא פחות ממנה, מרשים המגוון הנופי והאתני של האזור.

מקור השם הרומנטי "דרך המשי", בביטוי הגרמני Seidenstraße, שנוצר בשלהי המאה ה-19 על ידי החוקר הגרמני פרדיננד פון ריכטהופן (Ferdinand von Richthofen) , אשר יצא לשבעה מסעות לחקר סין ואסיה התיכונה, בשנים 1868 עד 1872 ונסער מגילוין של "הערים האבודות של מדבר הטקלימקאן" ובכך טבע את המושג שעתיד היה להצית את דמיונם של אלפי חוקרים, הרפתקנים, דיפלומטים, מיסיונרים, אמנים ומטיילים שונים, לחדש את ימי הזוהר של דרכי המסחר, שעמדו בשיממונן מאות רבות של שנים[5]. השם ניתן בשל המסחר במשי שעבר בדרכים אלה ואפשרו את ההתפתחות הכלכלית של האימפריה הרומית, סין, הודו וגם של הערים שפרחו לאורכה[6]. הספר הראשון מני רבים, שנשא את הכותרת "דרך המשי", נכתב על ידי הגאוגרף השבדי הנודע סווין הדין (Sven Hedin) ב-1938, דבר שהגביר את העניין באזור ובנושא. השם "דרך המשי" עדיין מהדהד בטונים של מסתוריות, מיסטיות, אקזוטיקה ומעלה דמיונות של זמנים אחרים, מאופיינת בתנועה מתמדת של שינוי, גיוון ותחלופה בלתי פוסקת של תרבויות ונופים[7].

בטיולים בדרכי המשי, עובר המטייל מנופי הלס של הנהר הצהוב, אל שוליו של מדבר גובי, מציץ לסלעים הקרחים הבולטים ממנו, מטפס את הרי צ'יליאן (Qílián Shān), העטורים בשלג עולמים. נוגע בקרחונים, יורד אל כרי הדשא של הרבה הטיבטית, מטפס על הדיונות הענקיות של מונגוליה הפנימית, חוקר את אגמי בדאין ג'אראן (Badain Jaran)  החבויים בחולות, ונפעם מול שפע צבעי הכתום, צהוב, ורוד וכל מה שביניהם, אשר בדנשייה (Danxie). הטיול ממשיך אל נאות מדבר ענקיות, הפורסות שטיחים ירוקים מרהיבים בתוך הישימון, מבקר באגמים שבהרי טיאן שאן, בכרי הדשא של נאראט (Narat) וצופה ממעוף הציפור אל פיתולי הנהר, המתחתר בסחף שלו עצמו בבאיאן בולוק (Bayan Boluk). מראה השמש השוקעת מעל הפיתולים ובבואתה המנצנצת במים, היא חזיון מרהיב. הטיול עובר לאורך הערבות מכוסות הפרחים, הרכסים המושלגים, שבטרנס-הימאליה, לשפתה של ימת איסיקול (Isik-Kul) שלמרגלות ההרים, בהרי אלאטו (Alatu), המושלגים דרך קבע ובאגם הנעלם אשר בקירגיזסטן.

דרך המשי מובילה אל המטייל למרגלות הרי פמיר, בגבול שבין טג'יקיסטן לאפגניסטן, שהוראת שמם בפרסית היא "גג העולם"[8]. מרקו פולו, האירופי הראשון שתיאר בכתב את חצייתו, של רכס פמיר בדרכו לסין, בשנת 1274 את הרי תיאר מעבר הרים גבוה שבו "האש אינה כה יוקדת והדברים אינם מתבשלים היטב", בגלל הגובה ודלילות האוויר.

אחד הסעיפים של הדרך עובר למרגלות הרי פאן (Fann Mountains) זרועי האגמים אשר בטג'יקיסטן, חוצה מדבריות, אל הים הכספי, לבריכות הבוץ המבעבע, ללשונות האש הפורצות מהקרקע ולהרים שמדרונותיהם ירוקים להפליא באזרבייג'ן והלאה משם לנופים ההרריים של הקווקז הגבוה, היערות המוריקים של קולכיס בגאורגיה, הרי הפונטוס שבאנטוליה, הנופלים בתלילות אל הים השחור, עמודי הפיות של קפדוקיה והרשימה עוד ארוכה.

ראה בהרחבה, באתר זה: נתיביה של דרך המשי.

בדרכי המשי יפגוש המטייל מגוון רב של עמים ודתות, קלידוסקופ של פרצופים: סינים האניים שישבו אלפי שנים לאורכו של הנהר הצהוב, נזירים טיבטיים, חולבי סוסות קזחים, נוודים קירגיזיים, כפריים אויגורים, רוכבי סוסים טג'יקיים, בעלי מלאכה אוזבקיים, ברועים טורקימניים פרועי זקן, מתיישבים רוסיים, זמרים גאורגים, נערות מקהלה ארמניות, שהם רק חלק מהתשבץ האנושי ומקליידוסקופ של הפרצופים שייתקל בהם בדרכו. הוא יתרשם מבליל של דתות: נוצרים, מוסלמים, סופים, בודהיסטים, דאואיסטים, שמניסטים ויהודים.

אירופה של ימי הבינים –  במיוחד לאחר אחר מסעי הצלב –  היתה משק אוטרקי שסיפק לעצמו כמעט את כל צרכיו, למעט תבלינים ובדים יקרים.  בני אירופה, השתעשעו זה מכבר באגדות המזרח הקסום. רבם מהן נהנו מהמותרות שהגיעו מהקצה השני של העולם: משי רך מסין, יהלומים מהודו, שטיחים מפרס, כלי שחמט מגולפים מסיאם, אבני אודם מבורמה, תאכלים מתובלים בתבליני ג'אווה.

אולם סוחרי ונציה, גנואה, או פיזה, שהתעשרו ממכירת הסחורות האקזוטיות, לא ראו מימיהן את הודו או סין. הקשר שלהם עם המזרח התמקד מנמלי הים התיכון. הסחורה היקרה הובאה אליהם בדרך המשי המיתי, הרבה לפני שנקראה כך. הנתיב השני עבר דרך ים סין הדרומי, האוקיינוס ההודי ומשם עלה במעלה המפרץ הפרסי אל בצרה, או במעלה ים סוף אל סואץ. כדי להגיע אל שוקי אירופה, עדיין היה צורך להסיע את הסחורות הללו על פני היבשה, לחצות את פרס ואת סוריה, או לעבור דרך מצרים[9].

יתרונה הגדול של אירואסיה, שהיא פרוסה ממזרח למערב, דבר שהקל על זרימה של ידע ורעיונות וכנראה גם של סחורות. ג'רארד דאימונד, בספרו "על רובים חיידקים ופלדה", מסביר  כיצד גידולים תרבותיים ובעלי חיים מבויתים, כמו גם ידע טכני, התקדמותו בציר בו האקלים דומה, קלה ומהירה יותר בהרבה מההתקדמות בציר בו האקלים משתנה, וכך מעבר הידע והגידולים בין צפון ודרום אמריקה, ובין צפון ודרום אפריקה, שציריהם צפון דרום, היו איטיים בהרבה, מאשר התפשטות רעיונות וידע מהסהר הפורה לספרד ולסין[10]. כך למשל, ראה הזמן המהיר שנדרש לבודהיזם כדי לעבור מסין לקוריאה ויפן, לעומת הזמן שנדרש לאותם רעיונות לעבור מהודו לסין[11].

ובכל זאת, דרך המשי איננה דרך טבעית שהתפתחה בזכות מאפייניה הגיאוגרפיים, אלא למרות התנאים הפיסיים שבהם היא עברה, ביניהם רכסי הרים שפסגותיהם מכוסות בשלג עולמים ומדבריות צחיחים.  מאידך, ה- Steppes – המישורים הנרחבים ומכוסי העשב (שקיבלו בעברית שם לא מוצלח – "ערבות"), המשתרעים בין מזרח אסיה לאירופה, בשטחים פתוחים שאינם חקלאיים היוו תנאי שטח ראויים לתנועתן של שיירות סוחרים, מבלי שיתפתחו סכסוכים ביניהם לבין יושבי ארץ המזרע.

ראו באתר זה: גיאוגרפיה היסטורית של טורקסטן.

הדרך נועדה לענות על הצורך בקשר בין מזרח למערב; קשר שטמן בחובו השלכות תרבותיות, מעבר להיבט המסחרי. רשת הדרכים התפתחה והתרחבה במשך השנים. עם התרבות תנועת המסחר מערבה, וכדי לתת מענה הגנתי טוב יותר לדרך המשי, הקימה שושלת האן (Han) ארבעה ישובים לאורך מסדרון חאש'י שבמחוז הסיני גאָנסוּ של ימינו (לאנז'ו, דזנגייה, ג'יה-ג'ו גואן ודונחואנג). עם הזמן קמו ישובים נוספים. אם כי האקלים היבשתי הקיצוני בחלקים נרחבים של המדבר כמעט איננו מאפשר חיים לבני אדם, הגיעו עם הזמן, בעידוד שליטי סין, תושבים מאסיה התיכונה, כדי להיאחז בקרקע. הנוודים שמצפון גידלו סוסים, ששמשו אותם במסעות שוד, שכוונו בעיקר כנגד המתיישבים ונגד הסוחרים. במשך מאות בשנים חיו באזור מלווי שיירות מקצועיים, שאיש לא העז להוביל שיירה בלעדיהם.

הנוסעים בדרך המשי, יצאו בדרך כלל בשיירות שמנו מאות סוסים, גמלים ולעתים חמורים, שהובילו את הסחורה ייקרת הערך, אך גם את מזונם ומימיהם של הנוסעים עצמם.  כיוון שנאות המדבר המערביות של סין מרוחקות זו מזו מרחק של מאתיים ק"מ לערך, והתקדמותה של שיירה עמדה על עשרים-שלושים ק"מ ליום, נאלצו הנוסעים לטעון גמלים רבים בציוד ובמים שיספקו את צורכיהם במהלך השבועיים שבין נאת מדבר אחת לנאת מדבר שכנה. בנאות המדבר עצמן היה שפע של יבולים – מלונים מתוקים בחאמי (Hami), ענבים עסיסיים בטורפן (Turpan), אבטיחים בקוצ'ה (Kocha), שדות אורז (ולימים, לאחר גילוי אמריקה, על ידי הארופאים, גם תירס) בקשגאר (Kashgar) הטובלת בירק ושפע של משמשים, אפרסקים, אגוזי מלך ושקדים.

המטייל הסקרן יכול לנסות ולעבור את כל הדרך, מסע שיימשך כיום, שלושה חודשים לפחות, לא הרבה ביחס לכמעט שנה, שהמסע היה אורך בעבר. מאידך, הוא יכול להסתפק בקטעים של הדרך: בקווקז הגבוה שבאזרבייג'ן, גאורגיה, צ'צ'ניה ודגסטן; בשכיות החמדה שנבנו לאורך האמו דאריה (Amu Daria) באוזבקיסטן, לחופה של ימת איסיקול שבקירגיזסטן, במסדרון וחאן   (Wakhan Corridor) שבטג'יקיסטן[12], או בקטע העשיר והמגוון מכולם, המתחיל בהרי טיאן שאן (קירגיסטן), גולש אל ש'ינג'יאנג  (Xingiange) ומסדרון חאש'י שבגאנסו(Gansu)  שבמערב סין ומסיים בשיאן (Xian), בירתה העתיקה של סין ובתקופות מסוימות, בקיונגג'ו (Gyeongju) בירתה של ממלכת שילה שבקוריאה.

ראה באתר זה:, טיול להרי פמיר.

דרך המשי קישרה בין צרכנים ומוכרים ובה עברו נתיבי המסחר העיקריים בין המזרח הרחוק ואירופה. שבעוד שהמוצרים עברו מן הקצה אל הקצה של הדרכים, "דרך המשי" לא היתה ציר תנועה אחד, אלא אלומת דרכי שיירות, שחצתה כמה ממעברי ההרים הגבוהים וכמה מהמדבריות הצחיחים על פני כדור הארץ.

האגדה מספרת כי "הקיסר "הצהוב" הואנג די (Uang Di) , האב הקדמון של הסינים ; ראש וראשון לחמשת הקיסרים המיתיים, שקדמו לתקופת שושלת שיהא  (Xia) האגדית (1500-2500 לפני הספירה), ערך משתה לעמו, לציון ניצחונו על אויביו. לאחר שלושה ימים רצופים של חגיגות, ירדה משמים אלת המשי ופיזרה סביב כיסאו של חוטים דקים, צבעוניים וזוהרים. נצנוץ זה עורר את התרגשות ההמונים, שלא יכלו למחות מזיכרונם את המראה המרהיב. באחד הימים חלתה הקיסרית הסינית שילינג (Xiling), והקיסר שלח את נערותיה לחפש עבורה מרפא. כשעברו המשרתות מתחת עץ התות שגדל בחצר גילו לפתע בין העלים פקעות לבנות. הן לקחו את הפקעות וניסו לבשלן, בתקווה להכין מהן משקה לריפוי המחלה. בעודן בוחשות את הפקעות במים המתחממים גילו כי מקל הבחישה עטוף קור אחד ארוך, קל, חזק ומרהיב; בדיוק כמו  שניתנו לקיסר על ידי אלת המשי.

פקעת תולעי המשי, הובאה לסין מאסאם שבצפון-מזרח הודו. בסין למד האדם להתיר ממנה סיב יחיד ושלם, היינו, חוט דק, חזק, ומרהיב, שהפך במהירה למוצר בעל חשיבות עולמית. ראשיתה של תעשיית המשי היתה באלף השני לפני הספירה. אידיאוגרמות סיניות מימי שושלת שאנג (Shang)) , המסמלות גולם, זחל  ומשי, נמצאו על עצמות ששמשו שאמאן ומגיד עתידות סיני.  החל מראשית ימי שושלת ג'וֹאוּ (Zhou ), במאה ה-11 לפני הספירה,  התבססה כלכלת המשי הסינית, כשהיא אוגרת ידע מדויק על שיטות גידול ופרימת הגלמים. לבל ינתק החוט היקר בעת פרימת הגולם. השיטות כללו  גידול זהיר של הזחלים, שניזונו מעלי תות (Morus Alba) בקופסאות במבו, בבתי אימון מיוחדים. לאחר ההתגלמות, הפקעות שלא נאספו לתעשיית המשי, בוקעות לעש כבד – טוואי המשי (שם מדעי: Bombyx mori – "זחל המשי של עץ התות"), המטיל ביצים, שבוקעות כעבור שנה. ב-1982 גילו ארכיאולוגים במחוז חוביי  (Hubey), כמויות גדולות של בדי משי איכותיים, מתקופת שושלת ג'ואו המאוחרת, המכונה גם "תקופת המדינות הלוחמות" (475- 221 לפני הספירה). אגדה סינית מספרת על נסיכה שנישאה למלך חוטאן  = Khotan)  ; מדרום לסין), ודאגה שסוחרים סיניים יביאו אליה את האריגים היקרים.

בתחילה הותר השימוש במשי רק עבור בגדי הקיסר. מאוחר יותר נפוץ המשי בכל סין, ובהמשך בכל אסיה. המשי הפך פופולרי מאוד בקרב העשירים, בכל מקום אליו הגיעו סוחרים סיניים. בניגוד לתפישה המקובלת, הסינים לא שמרו את ייצור המשי בסוד. למעשה, שלטון סיני עודד פיתוח של תעשיית המשי לכול מקום בהם הגיעו הסינים. אך בפועל נוצר מונופול סיני, מכיוון שבני עמים אחרים לא ניסו ללמוד את תהליכי ייצור המשי. מתיישבים סיניים הביאו את תעשיית המשי לקוריאה בשנת 200 לפני הספירה. ב- 140 לפני הספירה הועברו ביצי טוואי המשי וזרעי תות למדינת חוטאן ומשם להודו, דרך קשמיר, ומשם מערבה למרכזי אסיה ופרס. הייצור עבר לקוראה ומשם ליפן בסביבות שנת 300 לספירה.

תחילת פעילותה של דרך המשי היתה במאה השנייה לפני הספירה. לאורך העת העתיקה הנתיב היה ידוע ובשימוש רב. לשיאן הגיעו דרכי הסמים, התבלינים והמשי בתקופת "השלום המונגולי" (Pax Mongolia) במאה ה-13. אז, לראשונה, אוחד העולם. בסוף ימי הביניים, עם התגברות הסחר הימי, ירד מעמדה של דרך המשי, אך בשנים האחרונות גם הנתיבים הימיים וגם היבשתיים חוזרים להיות בשימוש מוגבר.

שיירה אחת לא חצתה את כל המרחק. לרוב התחלפו השיירות בדרך, כי הבהמות (ולעתים גם הסוחרים), לא עמדו בתלאות המסע, המוצרים החליפו ידיים, והמסחר התנהל למעשה באמצעות מתווכים. מסעותיהן של השיירות היו, כאמור, קצרים יחסית לאורכה של הדרך  והמצרכים נעו מתחנה לתחנה, לפי הצרכים.  כתוצאה מכך, הפכו חלק מתחנות המעבר, לערי מסחר משגשגות. פרט לתקופה המונגולית (המאה ה- 13), כאשר כל אסיה, עד מזרח אירופה, היתה תחת שלטון אחיד[13], התקיימו לאורך הדרך מדינות שכלכלתן היתה מבוססת על השיירות העוברות בקטע מסוים, המצוי בטריטוריה שלהן. כך למשל, מדינת קושאן (Kushan), שהשתרעה, במאה השנייה לספירה, מצפון הודו ועד אסיה התיכונה ועד בכלל. בירתה טאשקורגאן (Tashkurgan), נהנתה מבלעדיות על כל הסחר בקטע שבין לופ נור[14]  (Lop Nur) וקשגר, בש'ינג'יאנג  של ימינו. במזרח התיכון היו אלה הנבטים, שרכשו סחורות בבצרה ובפלמירה, והעבירו אותם לנמלים שבעזה או אלכסנדריה.

לאורך הדרכים קמו תחנות החלפה של סחורות, מאורגנות היטב. חלקן היו "קארואן סראי" ( Caravan Sarai); מילולית: ארמון שיירות, המכונה בטעות "ח'אן" וחלקן התפתחו לערי שיירות. במהלך השנים, כשנעצר הסחר האסייתי, ערי שיירות מובהקות ננטשו והפכו לעיי חרבות ואילו ערים שהיתה להן תקומה, מעבר לסחר, המשיכו לשגשג.

סוחרים יוונים, ערבים, רומיים, אירניים והודיים נהגו להחליף בהן סחורות עם הסוחרים הנוודים.  על הסחורות הנכנסות ויוצאות מתחומי המדינה נגבו מסים.  גם סין ראתה בכך מקור פרנסה ולכן לא וויתרה על אחיזתה באזורים המערביים, למרות שהסיניוּת שלהם מוטלת בספק. במהלך המאמצים הסיניים להשתלט על ש'ינג'יאנג, נאבקו הסינים עם פלישות של  הקושאנים מכיוון הודו, שחמדו את נאות המדבר המוריקות אשר במדבר ואת הסחורות שנעו ביניהן.

מוצרים שונים עברו מערבה ומזרחה, אך המוצר הראשי, שעבר לאורך הדרך, היה המשי, שתפס כ-90% מסך הייצוא הסיני. בין השאר ייצאו הסינים גם ברונזה, ברזל, קרמיקה, פרוות, חרסינה, נשק, תבלינים ובשמים. כך הגיעו לרומא האפרסק והמשמש, התות ואגוז המלך, שמקורם בעמק הנהר אוקסוס (אמו-דאריה).

השיירות חזרו לסין, כשהן נושאות עמן כסף, זהב, שנהב, אבני חן, ג'ייד מאסיה התיכונה, יין, צמחי תבלין וזכוכית ים תיכונית צבעונית (פלא תעשייתי שהיה עבור הסינים כמעט מה שהיה המשי עבור האירופאים). לעתים הועברו בדרך גם גידולים חקלאיים, סוסים גזעיים, חיות מחמד, צמר, פשתן וכותנה, ולעתים עברו בדרך גם נשים, אקרובטים ויענים.  בציר הסחר זרמו סחורות מכל העולם של אז: תבלינים וצמר הגיעו מהאימפריה הקושאנית שבהודו; פרוות מהעמים הנוודים של הצפון, ענבר מהסלאבים שעל הדנייפר ועוד. רוב המוצרים שנסחרו היו חפצי מותרות, שכן הרווחים הגדולים הטמונים בסחר זה הצדיקו את תלאות הדרך, שארכה כחצי שנה. כמה חוקרים טוענים כי מספר קטן של סוחרים מהקיסרות הרומית הגיעו לסין, וסוחרים סיניים הגיעו לפרס ולנמלי המזרח של הקיסרות.

אולם הזוהר האמתי של הדרך הוא במעמדה החשוב ובתרומתה להתפתחות התרבות האנושית.  בנוסף לסחורות עברו בדרך המשי גם רעיונות והמצאות. העמים שחיו לאורך הדרך העבירו ביניהם אמונות וצורות חשיבה.

לאורך דרכי המשי נוצרו שילובים מרתקים של השפעות הודיות, מקומיות ומערביות בייצוג הדת החדשה. דמותו של בודהה שתוארה תחילה כסמל מופשט – גלגל, עץ או טביעת כף רגל , החלה להופיע כדמות אנושית של ממש. מן הסתם היתה זו דמותו של הגיבור המיתי היווני הרקלס , שאומצה כדי לצייר את בודהה, עוטה גלימה רבת קפלים, שמצביעה בבירור על ההשפעה המערבית. חלחול הבודהיזם לאורך דרכי המשי, יצר תנופת בניה אדירה של מנזרים, מערות פולחן והתבודדות, מצופות תמשיחי קיר מרהיבים. רבים מהמבנים נועדו להגן על סוחרי דרך המשי ושיירותיהם, וכל פעם כשעברו שם דאגו להוסיף מנחה לאלים או תשורה ליושבי המקום.

ראו באתר זה: הבודהיזם.

כך עברו המניכאיזם, זוראסטריזם[15], קונפוציוניזם, דאואיזם, הבודהיזם  המאהייני (שהגיע במאה הראשונה מהודו לסין), ומאוחר יותר, בתקופת שושלת טאנג הסינית (907-618) חדרו גם הנצרות והאסלאם. במקביל לסוחרים מוסלמים ונזירים נוצריים, הגיעו  לסין גם יהודים.

ראו באתר זה: שושלת טאנג.

בעקבות השיירות נעו גם חוקרים, מגלים, מיסיונרים  ודיפלומטים. הנוסעים בדרכי הייבשה, נזקקו למשאבים שונים לגמרי מאלו של העידן הימי שבא אחריהם.

ראו באתר זה: עידן התגליות הפורטוגלי.

נוסעי היבשה יכלו לנוסע עם בן לוויה אחד או יותר, לאורך דרכים ראשיות, שגם אם לא דרכה בהן קודם לכן רגל אירופאית, הם יכלו למצוא מזון ומשקה לאורך הדרך. הם לא היו זקוקים להון, כפי שנדרש ממארגני המסעות הימיים, אבל היו חייבים להיות נוחים ולהסתגל לבריות. בניגוד לנוסעיו של כריסטופר קולומבוס, למשל, שהחלו להתמרד כאשר המסע ארך כמה שבועות יותר מכפי שתוכנן, חלוצי היבשה יכלו להאריך את מסעם בחודש, שנה או אפילו עשור. בניגוד לנוסעים בים, שבמשך שבועות ארוכים חוו ריקנות תרבותית, נוסעי היבשה – יכלו לפגוש אנשים ומקומות חדשים וללמוד לאורך כלה דרך. החלוץ היבשתי היה מבחינה אחת, יותר בודד מעמיתו המפליג בים: חסרו לו החברה והתמיכה של בני ארצו. מבחינה אחרת היו לו הזדמנויות רבות ליצור קשרי ידידות לאורך הדרך. בניגוד לסכנות הים, שהיו דומות למדי, בכול מקום – סערה, אובדן דרך, צפדינה – הסכנות שבדרכי היבשה היו מגוונות כנופים עצמם. הנוסע היבשתי לא חדל מלשאול את עצמו האם אורבים שודדים בעיקול הדרך? האם הפונדק הקרוב בטוח דיו? האם ניתן יהיה לעכל את המזון המקומי? האם ניתן יהיה להתגבר על מגבלות השפה? המסע היבשתי היה מסלול איישי מעייף. חלוצים מעטים נטלו על עצמם את המשימה הקשה ופתחו את השער מאירופה לסין[16].

דרך המשי ידעה תקופות של פריחה בצד תקופות של שפל. תקופות ארוכות היו לאורך הדרך קטעים שנחסמו בגלל מלחמות, שודדים או אסונות טבע. לעתים, כאשר הצורך הכלכלי, אותו נועדה לשרת, השתנה בשל מלחמות, למשל, גילו המשתמשים בה נתיבי סחר חדשים.  קיום התחנות לאורכה היה מותנה בעצם הנוכחות בשטח. לכן, כאשר נִנטשו הערים, כיסו אותן החולות, מקורות המים יבשו ושודדי הדרכים בזזו את מה שנותר.

ראו באתר זה: ראשיתה של דרך המשי; עלייתה ודעיכתה של דרך המשי.

הדרך ההיסטורית איננה קיימת היום. כבר מאות שנים שסוחרים אינם נעים לאורכה, כשהם עמוסים במוצרי מותרות.  שרידים של ממש מתוואי הדרך או ממלונות הדרכים כמובן לא שרדו – שהרי מדובר בעולם של נוסעים וסוחרים, שלא טרחו על הקמתם של אתרי קבע. ההוכחה לקיומה ולפריחתה של הדרך בעבר הם השרידים הארכיאולוגים הפזורים לאורכה, של ערים ומצודות שלאורך הדרך. עדות נוספת היא התושבים המגוונים והנוכחות של האסלאם והבודהיזם בתוך סין.  העמים החיים לאורך הדרך במערב סין, בנוסף לסינים ההאנים, הם חווי (סינים מוסלימים), אויגורים, קירגיזים, טאג'יקים וקזאחים, שברובם הם רועי צאן ונוודים למחצה.  ממערב להרי פאמיר, חיים הטגיקים בסמרקנד, בוכרה וחיווה. אוזבקים, טג'יקים, קירגיזים ורוסים חיים בעמק פרגאנה (Fregana)[17]. בסמרקאנד, ומערבה להם חיים קיפצ'אקים[18], טורקימנים, ורוסים. מעבר לים הכספי, חיים אזרים, אירנים, גאורגים, ארמנים, כורדים וטורקים.

בשנים האחרונות התעורר עניין מחודש בדרך ובאתריה. אחת ההוכחות לכך היא שארגון 'אונסק"ו' הכריז בשנת  1988, על ארבע שנות מחקר מרוכז של נתיבי דרך המשי, ומימן כמה משלחות מחקר שסרקו את הדרך לכל אורכה. אחד מענפי הכלכלה החשובים של ימינו, התיירות, מביא לפריחה מחודשת של הדרך.

שוב הדרכים נפרשות במדבריות, אך הפעם אלה הן מסילות של רכבות מהירות, כבישי אספלט מהירים, החולפים על פני גשרי בטון אדירים, המחברים בין סין לבין שכנותיה לאורך דרכי המשי של פעם: רוסיה, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן, קירגיסטן, אפגניסטן, פקיסטן ומשם לעבר הודו, בורמה, לאוס, וייטנאם ותאילנד. ניתן לראות במסילת הרכבת הטרנס סיבירית, שמכונה גם "דרך הברזל", סעיף צפוני, מודרני יחסית של "דרך המשי".

קזאן שעל הוולגה. צילום: גילי חסקין, יוני 20015

ראו באתר זה: טיול ברכבת הטרנס סיבירית

גם לרוחבה של סין הונחו מסילות ברזל ורכבת הקליע הסינית, מגיעה כבר לאורומצ'י (Urumqi), באמצע הדרך בין בייג'ין לאירופה. לא ירחק היום ומסילת הברזל המודרנית, תגיע מסין עד לונדון.דווקא בימים אלה ובעתיד הקרוב, כאשר נבנית על פי חזונו של מנהיג סין, שי ג'יפינג, דרך המשי החדשה, ברכבות מסין לאירופה, הולכת ועולה שוב "דרך המשי", כאוטוסטרדת  הסחורות והאנשים הגדולה בעולם.

שוב עוברות בדרכים סחורות, אנשים, תרבות, ושוב סין, "הממלכה התיכונה" בלבושה החדש, נותנת את הטון, באמצעות יצירת מערכת קשרים אזורית, כשהיא לופתת בזרועות פלדה תחבורתיות וכלכליות את אסיה התיכונה. משאיות ענקיות חוצות את קירגיזסטן וטג'יקיסטן. הצבעים והקולות של תנועת השיירות המודרנית הם בעיקר סיניים.

בנוסף לדומיננטיות של סין, מופיעים בזירה שחקנים חדשים: רוסיה של פוטין, שמאז ימי הצאר "איוון האיום", שואפת להתפשט מזרחה, טורקיה של ארדואן, שואפת לחזון פאן טורקי, שיכלול את  לכל העמים דוברי השפות הטורקיות, שחיים ברחבי טורקסטן.  גם מדינות דרום מזרח אסיה הן חלק מהמשוואה, עם דרך קשרי המסחר והתרבות העמוקים עם סין, בנוסף לקרבה הלשונית והתרבותית.

לקריאה נוספת:

צור שיזף, "תחנות על דרך המשי", מסע אחר און ליין.

גילי חסקין: ש'ינג'יאנג – המלצות לטיול בדרך המשי.

יובל נעמן,  ש'ינג'יאנג – מחוז האויגורים – באתר הבית שלו

דרך המשי: ריכוז כתבות: גוטרוול.

הערות

[1] . יונתן גלובמן, מבוא לדרך המשי, למטיילי "שביל הדרקון"

[2]  מדבר קיזילקום (באוזבקית: Qizilqum,) נמצא במרכז אסיה, בין הנהרות אמו דריה וסייר דריה, בתחומיהן של  אוזבקיסטן, קזחסטן וטורקמניסטן. הוראת שמו בקזחית ובאוזבקית היא "חול אדום".שטחו כ-298,000 קמ"ר והוא המדבר ה-16 בגודלו בעולם. באזור שקעים והרים רבים, והגובה הממוצע הוא 300 מטר מעל פני הים. רוב פני השטח מכוסים בדיונות חול. לאורך הנהרות החוצים אותו שוכנים ישובים חקלאיים ופזורות בו נאות מדבר רבות. במדבר אוצרות טבע רבים כמו: זהב, אורניום, נחושת, אלומיניום, כסף, גז טבעי ושמן.

[3] . קאראקום הוא מדבר באסיה התיכונה, המהווה כשבעים אחוזים (350,000 קמ"ר) משטחה של טורקמניסטן. המילה הטורקית "קום" הוראתה "אבן, חול, או סלע. המילה "קארה", מקובל לתרגם כ"שחור", אבל בעבר תיארה גם "אדיר". כך שייתכן שמשמעות השם היא "חול שחור" וייתכן ש"סלע אדיר". המדבר נמצא ממזרח לים הכספי, מדרום למה שנותר מימת אראל השוכנת לצפונו, מדרום מערב לנהר האמו דריה ומדבר קיזילקום .אוכלוסייתו דלילה ביותר – אדם אחד ל-6.5 קמ"ר. נהרות המוגרב והטג'ן זורמים מהרי הינדו-כוש שמדרום אל תוך אגנים במדבר, ומספקים מים לקיום חקלאות זעירה. מגדלים כותנה בנאות המדבר לט'גן ומארי. באחרונה מתפתח ענף הפקת נפט והגז הטבעי בקאראקום.

את המדבר חוצה תעלת ההשקיה השנייה הגדולה בעולם, תעלת קאראקום. חפירתה החלה ב-1954, במקביל למסילה הטרנס-כספית ואורכה הוא 1,375 קילומטרים. התעלה מוזנת ממי הנהר אמו דריה ומזרימה 13 קמ"ק מים בשנה, אך בשל האיכות הקלוקלת של בנייתה, היא סובלת מכך שכ-50% מהמים אובדים בדרך והמלחה בשל עליית מפלס מי התהום המלוחים.

[4] . האי קארקוראם (מקירגיזית (Кара-Корум) הם רכס הרים באסיה, בין המדינות פקיסטן, הודו וסין (שינג'יאנג'),, הנמשך לאורך כ-500 ק"מ. זהו אחד מרכסי ההרים הגדולים והגבוהים בעולם. חלק מה"קשר הפמירי". משמעות השם "קארקוראם" בקירגיזית היא "חצץ שחור", משום שרבים מהקרחונים באזור מכוסים בחלוקי אבנים. ברכס זה צפיפות הקרחונים הגבוהה בעולם מחוץ לקטבים.

רכס קארקוראם תחום מצפון מזרח ברמת טיבט, מצפון במעבר ווקהאן ורכס פמיר, וממערב ברכסי הינדו-ראג' ובהינדו-כוש. ברכס קארקוראם למעלה משישים פסגות בגובה של למעלה מ-7,000 מטרים, וארבע פסגות (מתוך 14) בגובה של למעלה מ-8,000 מטרים. המפורסמת שבהן היא פסגת K2 המתנשאת לגובה 8,611 מטרים, הפסגה השנייה בגובהה בעולם לאחר האוורסט שגובהו  8,848 המטרים. זהו אזור גבוה וטרשי ולכן האוכלוסייה בו  דלילה מאוד.

[5] יונתן גלובמן, שם.

[6] “Introduction”: Approaches Old and New to the Silk Roads" Eliseeff Vadime in: The Silk Roads: Highways of Culture and Commerce. Paris (1998) UNESCO, Reprint: Berghahn Books (2009), pp. 1–2.

[7] יונתן גלובמן, שם.

[8] . רמת פמיר, או "הקשר הפמירי", היא מקום ממנו יוצאים הרכסים הגבוהים של הטרנס הימאליה: טיאן שאן, קארקוראם, הרי קונלון, והינדו-כוש. הרי פמיר הם בין הרכסים הגבוהים בעולם. השם בפרסית היא "גג העולם". הם ידועים אף בשמם הסיני "הרי הבצל". הסינים כינו  את פמיר "כאב הראש הקטן", את הקרקורם "כאב הראש הגדול".

[9] . דניאל בורסטין, הגילויים החשובים של העולם והאדם, מאז ימי קדם ועד ימינו, הוצאת כתר, ירושלים, 1983, עמ' 109.

[10] . דיימונד, ג'ארד. "רובים, חיידקים ופלדה". מאנגלית: עתליה זילבר. סדרת אופקים, הוצאת עם עובד, 2002. עמ', 138-149

[11] . כך למשל, המהירות שהאיסלם הגיע מערב לצפון אפריקה וספרד, ולסין ומלזיה, לעומת התקדמותו מצפון אפריקה דרומה. כך למשל, רעיונותיהם של המאיה והאצטקים לא הגיעו לפרו או ארה"ב.

[12]  מסדרון ווחאן הוא רצועת טריטוריה צרה ופורייה, בצפון אפגניסטן, הממשיכה לסין ומפרידה את טג'יקיסטן מפקיסטן. המסדרון הנמתח בין הרי פמיר בצפון, להרי קארקוראם בדרום ואורכו כ-350 ק"מ. ורוחבו בין 13 ל-65 ק"מ. מכאן גולשים נהרות פאנג' (Panj)  ופמיר ויוצרים את האמו דאריה, הזורם דרך אוזבקיסטן, אל ימת אראל. מקדמת ההיסטוריה חצו נוסעים את מסדרון ווחאן, בדרכם ממזרח למערב. במהלך ה-19, היווה המסדרון אזור חיץ, בין האימפריות הרוסית והבריטית, שהתחרו על השליטה באזור במסגרת "המשחק הגדול" , כשבמזרחו שלטה שושלת צ'ינג המנצ'ורית-סינית.

[13] . בשעה שמרקו פולו יצא לחצות את פרס ( 1271), כדי לסחור עם  סין של קובלאי חאן, מצא את עצמו כמעט כל הזמן, בטריטוריה מונגולית. הגדולה בהיסטוריה. האימפריה המונגולית גבלה במערב בדנייפר שברוסיה, בדרום כללה את חצי האי קרים, עיראק, פרס, טיבט והודו עד הגנגס. במזרח חבקה את הודו-סין, סין וקוריאה; בצפון מונגוליה.

[14] . לוֹפּ נוּר  (מילולית: "אגם לוֹפּ") או גם לוֹבּ נוּר, הוא כיום קבוצה של ימות וביצות מלוחים עונתיים בין מדבר טקלה מקאן ומדבר קורוקטג, בחלקו הדרומי מזרחי של המחוז האויגורי האוטונומי שינג'יאנג שבצפון מערב סין. מערכת האגמים והביצות היא השריד האחרון מיימת טארים הבתר-קרחונית ההיסטורית, שבעבר כיסתה שטח של למעלה מ-10,000 קילומטרים רבועים באגן טארים. לופ נור הוא ימה שאין ממנה יציאה (בדומה לים המלח), השוכן בגובה 780 מטרים מעל פני הים. בעבר היתה כאן ימה מלוח גדולה, וב-1928 היה שטחה כ-3,100 קמ"ר, אלא שמאז הלכה היימה ויבשה. ב-1971 היא יבשה כליל והמדבר תפס את מקומה, כאשר חולות הלס נישאו ברוח וכיסו את השטחים היבשים. עקב כך נדדה מערכת היימות, החל מ-1970, בין 30 ל-40 קילומטרים  מערבה משם. שטח הימה היבש הוא גם אתר הניסויים הגרעיניים של סין.

[15] דת זרתוסטרא הפרסית. ראו באתר זה:

[16] דניאל בורסטין, הגילויים החשובים של העולם והאדם, מאז ימי קדם ועד ימינו, הוצאת כתר, ירושלים, 1983, עמ' 109.

[17] . עמק פרגנה, נמתח בין מזרח אוזבקיסטן, דרום קירגיזסטן וצפון טג'יקיסטן. זוהי בקעה שצורתה משולשת, והיא אחד החלקים הפוריים  של אסיה התיכונה. היא חייבת את פוריותה לנהרות נארין (Naryn) וקארה דאריה (Kara Darya), אשר באים ממזרח, נפגשים ליד Namangan ויוצרים את נהר סיר דאריה (Syr Darya), אחד משני הנהרות היוצרים את טרנסאוקסניה הקדומה, מאר א נוור בפי הערבים. מרביתו בקזחסטן של ימינו. ההיסטוריה של הבקעה מתועדת כבר מלפני  2300 שנה, כאשר נכבשה על ידי פולשים בקטאריאניים – הלניסטיים שבאו ממערב. הכרוניקנים הסיניים תיעדו את הבקעה החל מהמאה הראשונה לפניה ספירה ותיארו אותה כמקום בו פרחו התרבויות הסינית, הבקטרית והפרסית. מכאן הגיע באבור, מקים האימפריה המוגהולית בהודו. החל מהמאה ה-18 הגיעו לפרגנה מתיישבים רוסים וסוף המאה ה-19 נכבשה על ידי האימפריה הרוסית וב-1920 הפכה לחלק מברית המועצות. כיום חיים באזור קירגיזים, רוסים, אוזבקים, קיפצ'אקים, טג'יקים ועוד. בראשית המאה ה-21 היה האזור, זירה לעימותים על רקע אתני.

[18] . הקיפצ'אקים (Kipchaks)  הם עם טורקי נווד, שיצרו קונפדרציה שבטית בימי הביניים ויישבו את חלק מהערבות האירואסייתיות. בם נזכרים לראשונה במאה ה-8 כחלק מהח'נאת הטורקית (Turkic Khaganate). במקום חי בהרי אלטאי ומהם התפשטו במהלך המאות שבאו אחר כך. תחילה הם לקחו חלק בח'אנאת הקימקית (Kimek) ואחר כך יצרו קונפדרציה עם הקומאנית (Cumans). הקונפדרציה הקומנית-קיפצ'אקית  נכבשה על ידי המונגולים בראשית המאה ה-13. כמו כן, חיו קיפצ'אקים בערבות הכספיות בעמק הסיר דאריה ובסיביר.