כתב: גילי חסקין

ראו באתר זה: חומר עזר למטייל ביוון

 

 

טיול ביוון הוא קודם כול חוויה של נוף, טבע ופולקלור. גם אתרים קלאסיים, אם כי לא בכמות שמוצאים בתורכיה או בסיציליה. טיול ליוון הוא חופים, טברנות, אוכל ומוסיקה. אבל כדי להבין את הרוח היוונית, את הרעיונות הלאומנים והמחיר שגבו, כדאי לקרוא מעט מספרותה.

 

כשמדברים על ספרות יוונית, חושבים בדרך כלל על ספרותה של יון בתקופה הקלאסית. מכלול זה נחשב לאחד הגילויים הגדולים והחשובים ביותר של הישגי התרבות האנושית. הוא הטביע את חותמו על ספרות העולם המערבי כולו. לפרוזה לליריקה ולשירה של יוון העתיקה, ראוי להקדיש מקום נכבד, אלא שהפעם נדון בספרות המודרנית, שמבטאת את הרוח היוונית, זו ששואבת את כוחה מגדולת יוון של פעם.

 

 

החל מכיבוש כרתים בידי התורכים ב-1669 נתחדשה הפעילות התרבותית ביוון, ובכלל זה הפעילות הספרותית, בתחום השלטון העות'מאני. בעיקר בקרב המעמדות שהה מקרוב קמו – הסוחרים והפאנאריוטים[1]. אלו היו התחלות של תקופת השכלה יוונית, ששאפה לפיתוח החינוך ולהתעמקות בבעיות המוסר. הסופרים של אותו הזמן ניסו באמצעות יצירותיהם ובאמצעות תרגומים של יצירות ידועות, להפיץ בקרב בני עמם את הרעיונות של המערב. במאה ה-18 השירה הפולקלוריסטית הגיעה לשיאה, במיוחד זו של הקלפטים (מילולית: גנבים; כינוי ללוחמי הגרילה כנגד העות'מאנים). בקרב המשכילים התפתחה הרוח ההלנית. החל מ-1774, הסכם קוצ'וק – קאינארג'י, הרוח הבורגנית העממית נעשתה שלטת ואילו הכנסייה שקעה על שמריה. גם היסוד הפאנאריוטי הלך ודעך.  היתה זו תקופה ביקורתית בעיקרה, שמעיינה היה נתון למדעים ולחידוש ערכי המוסר. ערב מלחמת העצמאות (1821-1830 ) הגיע הזרם ה"הלני" לשיאו. הפעילות הספרותית התבטאה בהוצאה לאור של יצירות קלאסיות ומאמצים לרפורמה של השפה על בסיס קלאסי.

 

בשנות מלחמת העצמאות הצטמצמו חייה רוח ביוון גופא ופעלו בעיקר מחוץ לגבולותיה.

אחרי המלחמה קמה רוח חדשה, מלאה בגעגועים על גדולת העבר. משכילי אתונה המשוקמת התמסרו בכול לבם לרומנטיקה קיצונית. אולם שלטונה של הרומנטיקה בספרות היחל להיחלש עם הזמן בהשפעת גישה מפוכחת יותר שהגיעה מן האיים האיוניים. הגבולות לרומנטיקה הוצבו על ידי הפרוזה שהחלה להתפתח אז. לקראת סוף המאה ה-19 החל להתעצב דור שביצירותיו באו לידי ביטוי תהליכי ההתפתחות החברתית.

אחד המקורות החשובים להבין את רוחה של יוון המודרנית ודרכה גם את הספרות שלה הוא הענק ממארוסי של הנרי מילר.  שהו שיר אהבה ליוון, מזמור הלל לנופיה ואנשיה ובייחוד לעברה המפואר ולמורשת התרבותית והרוחנית שלה. אליבא דמילר, תמונת יוון שורדת כאב טיפוס של הנס שחוללה הרוח האנושית.

דומה והדרך הטובה ביותר לתאר את השירה והפרוזה של יוון, הוא דבריו של קאטסימבליס, המספר לחברו הנרי מילר, על אלקיויאדיס יאנופוליס, הסופר הלאומי היווני שחי במאה ה 19: "יאנופוליס היה גדול מוולט ויטמן שלכם ומכול המשוררים האמריקאיים גם יחד. הוא היה מטורף… כן, כמו כול היוונים הדגולים. הוא התאהב בארצו שלו. זה משונה. מה? כן, הוא נעשה מסוחרר כל כך מהשפה היוונית, מן הפילוסופיה היוונית, מן השמים היוונים, מן ההרים היוונים, מהעם היווני, מהאיים היוונים. אפילו מהירקות היוונים. ….עד שהתאבד… יש לכם סופרים שהיו מוכנים להתאבד מום שהיו מלאים אהבה מדי?" אקרא לך את הדברים שהוא אומר על הסלעים – רק על הסלעים, לא יותר מזה. לא תבין מהו סלע עד שתשמע מה יאנו פוליס כתב"[2].

אצל מרבית גדולי התרבות היוונית המודרנית חוזרים מוטיבים של
אהבה יוקדת למולדת. היצירות התרבותיות של יוון המודרנית, שטופות  מוטיבים לאומיים, המתרפקים ברובם על תהילתה ועברה המפואר של יוון הקלאסית. תופעה מעניינת היא שרבים מהיוצרים היוונים של אותה תקופה אינם בהכרח תושבי הייבשת היוונית אלא תושבי האיים, אסיה הקטנה והמושבה היוונית שבאלכסנדריה. כך למשל, קאוואפיס – נולד וחי באלכסנדריה;  קוראיס וספריס – ילידי סמירנה (איזמיר), שחיו רוב ימיהם בחו"ל. אליטיס וקזנצאקיס היו ילידי כרתים וסולומוס – יליד זאקינתוס.

 

 

אדאמנטיוס קוראיס  Adamantios Korais)) נחשב לאחד ממייסדי הספרות היוונית החדשה. ממבשרי מה שייקרא בעתיד "ההארה היוונית". הוא למד באמסטרדם ובמו נפליה והתיישב בפאריז ב-1788. החל מ-1803 הוא עודד את בני ארצו להשיב לעצמם את חירותם, בשירו המיליטנטי "תרועת חצוצרה לקרב". האסיפה הלאומית הביעה לו הוקרה ב-1827. הוא הוציא לאור כתבים יוונים קלאסיים, בצירוף מבואות ביוונית מודרנית.

 

 

מי שנחשב לאב הגדול של השירה היוונית המודרנית, הוא דיוניסוס סולומוס (Dionysios Solomos 1798 – 1857). מי שכתב את "ההמנון אל החרות" המצטיין בלהט פטריוטי ופיוטי, בדמיון עז בעצמת הביטוי. הוא נולד באי זקינטוס לאב ממוצא וונציני ולמשרתת צעירה שבהיותו על ערש דוואי, נשא אותה לאשה. בגיל 10 נשלח ללמוד באיטליה ואת לימודיו סיים בפקולטה למשפטים. הוא שב למולדתו ב-1818 ובשל סכסוך משפחתי עבר לקירקרה (קורפו). הוא כתב פואמה לירית על מותו של הלורד ביירון והילל את גבורת הנצורים במיסולונגי. סולומוס מיזג את מורשת השירה העממית, את אמנותה שירה החדשה במערב ואתההגות של האידיאליזם הגרמני. בחירתו בלשון העממית היתה בחירה לדורות. היוונים רואים בו פותח עידן חדש לשירתם המודרנית. ההמנון היווני אותו כתב בשנת 1823 (שנת מפתח במלחמת העצמאות היוונית),נחשב לשיר יסוד לכל אנתולוגיה רצינית של שירת יוון  החדשה:

" הכרתיך על פי חוד החרב, אבחתה האיומה,

   הכרתיך על פי הוד מראיך, חש-סובב האדמה,

   את חוצבת מעצמות הקודש של בני הלאס…"[3].

 

 

המילים האלמותיות של השיר הרומנטי – מפואר הזה, הן נחלתו של כל ילד ביוון. ההמנון עצמו, שנחשב לארוך שבהמנוני העולם, מכיל בשלמותו 158 בתים (אם כי ביוון מקובל לשיר רק את ארבעת הבתים הראשונים שלו).

 

"תמיד אזהה אותך,

לפי חרבך האימתנית,

כשאת הקרקע, בראיה חוקרת,

בנפש אמיצה, את סוקרת.

 

מותם של היוונים העתיקים

הוליד את נפשנו החופשיה.

כעת, עם קום גבורת קדם,

הבה נצדיע לך, הו חירות!"

בשנת -2004 הוחלף ההמנון בהמנון חדש ללא מילים.

סולומוס השפיע על משוררים רבים אחרים וביניהם יוליוס טיפלדוס (1814-1883Tipaldos )

 

 

דוגמא נוספת ללאומנות היוקדת הזו, אנו מוצאים אצל הנובליסטים הבולטים של יוון:
כך למשל יורגוס ספריס (Seferis 1900 – 1971). שמו הספרותי של גאורגיוס ספריאדיס. הוא נחשב למשורר דגול ואולי לגדול הסופרים היוונים שכונו "בני 1930", דור מאוחר יותר, שלא חולל מהפכה רוחנית. אבל הביא להתחדשות השירה והספרות.

 

 

הוא נולד בסמירנה גדל בפאריס, ובילה את מרבית שנותיו בשליחויות דיפלומטיות בכל רחבי העולם, תפקידו האחרון היה שגריר יוון בלונדון (1962). כל זאת, במקביל לפיתוחה של קריירת שירה מפוארת.

לספריס היה קשר מיוחד לקפריסין והוא היה מתומכי איחודה עם יוון. הוא ביקר בקפריסין לראשונה בנובמבר 1953. הוא התאהב באי מיד, באופן חלקי משום דמיונו, בקו החוף, במגוון האוכלוסייה, ובמסורת שלו, לקיצי ילדותו בביתו בסמירנה. האי העניק השראה לספר שיריו Imerologio Katastromatos III, ועיקרי הדברים כתובים שם – והביא לקצה תקופה של שש או שבע שנים שבהן לא הוציא ספריס מתחת ידו שירה. כותרתו המקורית הייתה "קפריסין, היכן שנגזר עלי…", ציטוט מתוך הלנה לאוריפידס, שבה טיאוקרוס מכריז שאפולו ציווה שקפריסין תהיה ביתו; הדבר מבהיר את התחושה האופטימית שחש ספריס כאשר גילה את האי. ספריס שינה את הכותרת במהדורת 1959 של השירים.

 

לטיול בקפריסין

באופן פוליטי, קפריסין נקלעה למריבה בין הממלכה המאוחדת, יוון וטורקיה בנוגע למעמדה הבינלאומי. במרוצת השנים הבאות השתמש ספריס במעמדו בשירות הדיפלומטי כדי לחתור לפתרון של הסכסוך הקפריסאי, תוך כדי השקעת עמל רב בדבר. היה זה אחד מהתחומים המעטים בחייו שבהם הוא התיר לאישי ולפוליטי להתערבב. ספרו הראשון, "מפנה" שפורסם ב-1931 פרש יריעה של שירה לירית עמוסת סמליות, ללא צעצועי לשון ושוברת מסורת. אחד משיריו המפורסמים נקרא באנגלית: "Where ever I travel Greece wounds me". שם המבטא יותר מכל, את תחושותיו החזקות כלפי מולדתו. מחד זהו שיר אישי מאד, ומאידך, מבטא את האהבה הגדולה שלו ליוון, על כל צבעוניותה ורב-גווניותה. שיריו תורגמו ללשון רבות. לעברית בידי שמעון הלקין.

חתן פרס נובל לשנת 1963,  "עבור כתיבתו הפיוטית הנכבדה, אשר מקבלת את השראתה מתרבות העולם ההלניסטי".‏‏הלאומיות שלו, והתפקיד ששיחק ברנסאנס שחל בספרות ובתרבות היוונית במאה העשרים, היה להם בוודאי משקל בהחלטה להעניק לו את הפרס. אולם בנאום הקבלה שלו, בחר ספריס להדגיש את הפילוסופיה ההומניסטית שלו: "כשהיה אדיפוס בדרכו לתבאי הוא נתקל בספינקס, תשובתו לחידה שהספינקס חד לו הייתה: "אדם". מילה פשוטה זו מוטטה את המפלצת. ישנן מפלצות רבות שעלינו להשמיד. הבה ונהרהר בתשובתו של אדיפוס."‏‏[2] בעוד שספריס נחשב לעתים למשורר לאומי, יש ל"הלניזם" שלו חשיבות רבה יותר, בהיותו חוט שני של המשכיות בתרבות ובספרות היוונית.

תיאור של דמותו, אנו מוצאים שוב בספרו של הנרי מילר, "הענק ממארוסי", המתאר את ידידו הטוב, ספריס, במילים הבאות:

"האיש שלכד רוח זו של נצחיות המצויה בכול רחבי יוון ושיבץ אותה בשיריו הוא גיאורג ספריאדס, שכינויו הספרותי הוא ספריס"… הוא אסיאני מכול היוונים שהיכרתי… הוא רך ומלא רגש, נעים הליכות ומסוגל להפתיע אותך במעללים שופעי עצמה וזריזות… האהבה העזה לארצו היא תכונה ייחודית לאינטלקטואל היווני שחי בחו"ל. אצל עמים אחרין היא נראית לי מבחילה, אבל אצל היוונים היא נראית לי מוצדקת. לא רק מוצדקת, אלא מרתקת ומעוררת השראה. … הוא [הרושם ממקום] השתנה ממש לנגד עיני שעה שספריס הוביל אותי ממקום למקום, כמו מדוזה מחושמלת, ודיבר בהתפעלות על עשבי מרפא, פרחים, שיחים, סלעים, חומר, מורדות, שיפועים, מפרצונים… הוא היה יכול להתבונן בצוק חוף ולמצוא בו את תולדות בני מדי, הפרסים, הדורים, המינואים, בני אטלנטיס. … שיריו הפכו דמויי פניני יותר ויותר, תמציתיים, דחוסים, מבריקים וחושפניים יותר"[4].

קטע משירו המפורסם Mythistorema הוצג בטקס הפתיחה של אולימפיאדת אתונה (2004):

 הקצתי וראש השיש הזה בזרועותי;

 זה מתיש את מרפקי ואיני יודע היכן להניח אותו.

 הוא נפל מתוך חלום ואני הגחתי מתוך חלום.

 כך שחיינו נעשו אחד ויהיה זה קשה עד מאוד להפרידם שוב.

 

 

נובליסט ידוע אחר הוא אודיסאוס אליטיס (Odysseas Elytis: Οδυσσέας Ελύτης  1911 – 1996).

אליטיאס היה בן דורו של ספריס, תמרורי חייו דומים מאד לאלו של גיבורי התרבות היוונית (פעילות במחתרת היוונית במלחמת העולם השנייה, התנגדות לחונטת הקולונלים של 67-73 וכדומה). אליטיס נולד באי לסבוס  בשם אודיסאוס אלאפודליס, ולמד משפטים באוניברסיטת אתונה. נמל התעופה של לסבוס (מיליטיני) נקרא על שמו. הוא קיבל את פרס הנובל בשנת 1979. ה"אקסיון אסטי", שהולחנה על ידי מיקיס תאודורקיס Mikis (Michael) Theodorakis ,  צוינה כיצירתו החשובה ביותר[5].

שירתו נטתה להיות סוריאליסטית יותר, מזו של בני דורו, אך לא פחות לאומנית, רומנטית ומהללת את האסתטיקה הפגאנית של מחוזות הים האגאי. לקראת סוף חייו, תפיסתו הפואטית מקבלת תפנית (טבעית, יש שיאמרו), ושירתו הופכת להיות לירית-אישית יותר, וכזו שמדגישה, לראשונה, את חשיבות הגורל האישי בחיי אדם.

ספר שיריו "יומן של אפריל בלתי נראה", הוא הראשון שבו מנהל המשורר דיאלוג עם המוות, ומדגיש את העדפת הנצח על ההיסטוריה. בעיני רבים, נחשבת יצירתו זו, ליצירת מופת שבה את צער הפרידה מן העולם הזה, ממתנת הצפייה למסע אל מעבר לעולם החושים, למקום שבו זורחת "שמש בלי שקיעות". שיר שבו הוא פונה בעצם אל בורא העולם, נקרא  "הולדתו של היום" (בתרגומו של רמי סערי):

"כך עודי רואה אותך בברק היום הנצחי,

  מאזין להלמות לב היבשה, ההולדת לא השתנתה,

  אפילו לא לכבודך.

  בקומך הותרת כלת קצף גדולה,

  נערת את ראשך המסבן מיפי הבוקר.

  תכלת השמים הרחיבה את עיניך,

  לא היתה חידה שלא תכבה, שלא תיעלם בפיו של אאולוס…

  …אתה יודע, כל מסע נפתח אל היונים,

  כל העולם נשען על הים ועל היבשה.

  נתפוס את הענן, נלחץ מאסון הזמן,

  מהפן השני של המזל הרע.

  נסובב את השמש שלנו על האצבע הקטנה,

  בחוצות הלב הפתוח, נראה איך העולם נולד מחדש"

כמו כן, כתב שירים פחות פילוסופיים, יותר פשוטים, אישיים, רגשיים, כמו למשל, אל אלוהי שמיים[6].

"אל אלוהי שמיים

מה חסר לי בחיים?

אם יש לי קנקן עם מים

ולחם כה טעים?

אל אלוהי שמיים

מה נדרש לו, לאדם

מלבד אהבה בשניים

אושר וקשר דם?

 

אל אלוהי בני החלד

שמור מקום לי בין באיך,

אך פלא על כל פלא

שמור לי עכשיו וכאן.

עוד אבוא בשעריך

אבל עוד יש לי זמן.

 

איזה עולם בראת לכולם

איזה עולם נתת בחינם

כשבני אדם יהיו לבני אדם

אז עולמך יהיה מושלם".

 

הוא את הפואמה "אקסיון אסטי" (פירושו" ראוי, מבורך בפני האלוהים) כתב ב-1959, ובה הוא ניסה לעלות על המרכיבים החשובים של ההיסטוריה והמורשת היוונית המפוארת, בעזרת שילובים של הליטורגיקה של הכנסייה האורתודוקסית עם הסגידה לאלים האולימפיים, ובמיזוג הרעיונות שמאחורי כל תרבות.זוהי מסה לירית המציגה את ההיסטוריה האישית והשקפת עולמו של המשורר בזמן מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים שהתחוללה ביוון אחריה. הפואמה מהווה שיר הלל לאדם, לרוחו הבלתי מנוצחת ושאיפתו לחרות. הפואמה נחלקת לשלושה חלקים. החלק הראשון – "בראשית", מתאר את בריאתו של המשורר אל תוך העולם, ההיסטוריה, הנוף והתרבות של יוון. החלק השני, "ייסורים", מכיל שירים ומקראות, המתארות באופן כרונולוגי את דרכו במלחמה נגד האיטלקים באלבניה, במחתרת כנגד הכיבוש בנאצי ובמלחמת האזרחים. החלק השלישי, "תהילה", הוא שיר הלל למולדת, לטבע ולאדם.

 

ניקוס קאזאנצאקיס (1885-1957) – הסופר המפורסם ביותר של יוון.

יליד כרתים ובן כרתים (קבור בין חומותיה של הרקליון, עיר הולדתו), שהעביר את רוחו של אי הבדלני הזה ושל אנשיו קשי העורף, באופן הנאמן והמייצג ביותר האפשרי.

האי כרתים, בו נולד קאזאנצאקיס, היה עדין תחת שליטה עות'מאנית וחווה מספר חוזר ונשנה של התקוממיות במטרה להשיג עצמאות מן האימפריה העות'מאנית ולחבור ליוון. משנת 1902 למד קאזאנצאקיס משפטים באוניברסיטת אתונה, משם עבר בשנת 1907 לפריז על מנת ללמוד פילוסופיה, בפריז פגש את הנרי ברגסון והושפע ממנו רבות.

עם חזרתו ליוון, הוא החל לתרגם מסות פילוסופיות, ב-1914 הוא פגש את אנגלוס סיקליאנוס ויחדיו טיילו במשך שנתיים במקומות שונים ביוון בהם פרחה התרבות היוונית האורתודוקסית, הוא הושפע רבות מן הלאומניות של ידידו סיקליאנוס.

 בין השנים 1922 ו-1957 (שנת מותו) התגורר זמנית בפריז וברלין (מ-1922 עד 1924), איטליה, רוסיה (1925), ספרד (1932), ולאחר מכן גם בקפריסין, אגינה, מצרים והר סיני, צ'כוסלובקיה, ניס, סין ויפן.

 כששהה בברלין, שהייתה אז עדה למתחים פוליטיים, גילה קאזאנצאקיס את האידיאולוגיה הקומוניסטית וגילה אהדה והערצה למנהיג מהפכת אוקטובר ולדימיר.א. לנין, אמנם הוא לא היה קומוניסט עקבי, למרות שביקר ואף התגורר למשך תקופה קצרה בברית המועצות אצל הפוליטיקאי והסופר ויקטור סרז', כמו כן הוא היה עד לעליית סטלין ובעקבות כך התפכח והתנער מהקומוניזם הסובייטי. בערך באותו הזמן, החל קאזאנצאקיס נוטש אט אט את אמונותיו הלאומניות ואימץ לעצמו אידאולוגיה יותר אוניברסלית.

 בשנת 1946, המליצה האגודה של הסופרים היוונים עליו ועל אנגלוס סיקליאנוס למועמדות לזכייה בפרס הנובל לספרות, אולם בשנת 1957, היא שנת מותו, הפסיד את פרס הנובל לאלברט קאמי בהפרש של קול בודד, מאוחר יותר סיפר אלברט קאמי כי קאזאנצאקיס היה ראוי לקבל את הפרס במקומו. בסוף שנת 1957, חרף מחלת הלוקומיה שממנה סבל, ערך קאזאנצאקיס טיול אחרון לסין ויפן, עם שובו נפל למשכב, הוא הועבר לפרייבורג, גרמניה, ושם מת מחוליו. הוא נקבר בחומה הסובבת את העיר הירקליון, מכיוון שהכנסייה האורתודוקסית סירבה שהוא ייקבר בבית קברות, על מצבתו נכתב: "איני מפלל לדבר, איני ירא מדבר, אני חופשי." (Δεν ελπίζω τίποτα. Δε φοβάμαι τίποτα. Είμαι λεύτερος.)

ספריו תורגמו לשפות רבות[7].

מיצירותיו המפורסמות יותר:

"חרות או מוות" – Elefteria e tanathos  תשעת הפסים שעל דגל יוון, מייצגים את 9 ההברות שמרכיבות את המשפט המפורסם והקנוני הזה) – עלילות הגבורה והאהבה של קפטן מיכאליס, המשולבות בפרק ההיסטורי החשוב ביותר בתולדותיה של יוון המודרנית – מלחמת העצמאות כנגד התורכים[8].

"פאפא יאנארוס" – סיפורה של דמות הרואית נוספת, בגלריית הדמויות של קאזאנצאקיס: פאפא יאנארוס, כומר הכפר הקטן הנקרע בין מחנות "שחורי הכומתות" ל"אדומי הכומתות", בתקופת מלחמת האזרחים של יוון, שבשלהי שנות ה-40[9].

"זורבה היווני" – המפורסמת שביצירותיו, שעובדה ב 1964 לסרט בכיכובו של אנתוני קווין (ולצידו אלן בייטס). ספר שהציג בפני העולם את  דמותו היוונית הרומנטית העכשווית של זורבס, שהיתה בעצם פורטרט אידילי ומשאת נפש נסתרת של כל בורגני: "פרא אציל", סקרן, משוחרר, חופשי, בן חורין אמיתי בנפשו וברוחו[10].

 

ראו באתר זה: מסע בעקבות ניקוס קזנצאקיס

ציטוטים נבחרים:

"רעי היקר,

 אני כותב אליך מאחד החופים הנידחים שבכרתים.

שמחותי כאן גדולות הן, מפני שהן פשוטות מאד ונובעות מן היסודות הנצחיים: האוויר הזך, השמש, הים וכיכר הלחם הלבן. מדי ערב בערב יושב נוכחי ישיבה תורכית, אדם בלתי מצוי, שהוא סינבאד המלח, ודובר אלי. הוא דובר ומדבר, והעולם כולו גדל והולך. לפעמים כשלא תספקנה לו המילים, הוא קופץ ממקומו ורוקד; וכשאין די לו בריקוד, הוא שם על ברכיו את הסאנטורי שלו ומנגן בו.

לפעמים הוא מנגן נגינה פרועה ועליזה, ואז אתה חש מחנק בגרונך, כי לפתע פתאום מתברר לך, כי חייך עלובים ונטולי צבע, ובעצם אין הם ראויים לאדם. לפעמים הוא מנגן נגינה עצובה, ואז אתה חש כי חייך נמוגים, חולפים ועוברים כמו חול מבין לאצבעותיך, וכי אין כל ישועה לך…"

"… יום אחד, הייתי שרוע על החוף וקראתי. והנה בא זורבה, ישב לו מולי, שם את הסאנטורי שלו על ברכיו והתחיל לנגן. הרימותי עיני מן הספר והסתכלתי בו, לאט לאט נשתנה כל הבעתו והשתלטה עליו שמחה פראית. הוא הניע את צווארו הארוך והמקומט והתחיל לשיר: שירי מוקדון, שירי קלפטים, צווחות פראיות. הגרון האנושי שלו חזר ונהיה כמו שהיה בזמנים הטרום היסטוריים, שעה שהצעקה היתה אותה מזיגה גדולה שכללה בתוכה את כל מה שמכונה בפינו כיום בשמות: שירה, מוסיקה, ומחשבה. "אח! אח!" הצווחה באה ממעמקי הוויתו של זורבה, וכל אותה קליפה דקה, הקרויה בפינו ציוויליזאציה, התבקעה, יצאה אז החיה הנצחית, האל השעיר, הגורילה האיומה…

"רוחי נחלקה לשניים – לא כי, לשלושה. לא ידעתי אם לכעוס, או לצחוק, או בפשטות להוקיר את האיש הפשוט הזה, המפצע בתכלית הפשטות את קליפות החיים – ההיגיון, המוסריות, היושר – וניגש מיישרים אל התוך שבהם. כל המעלות הקטנות, המועילות כל כך במציאות  החברתית, נעדרות אצלו…"

"סבי מצד אמי, שהיה גר בכרתים בכפר גדול למדי, היה נוהג לקחת מדי ערב בערבו את הפנס שלו, והיה משוטט ברחובות לבדוק אולי הגיע במקרה לכפר איזה עובר אורח. כשהיה מוצא כזה, היה מביאו הביתה, מאכילו ומשקהו בשפע, ואחר כך היה יושב על ספתו, מצית את מקטרתו הטורקית הארוכה, את הצ'יבוק שלו, ופונה ואומר אל האורח – שהגיעה זמנו לגמול במשהו על הכנסת האורחים – בקול מפגיע: "דבר!"

"על מה אדבר, פאפא מוסטויורגי?"

" מה אתה? מי אתה? מאין אתה? אילו ערים וכפרים ראית? ספר לי על הכל – על הכל. דבר!"

והאורח היה מתחיל לדבר ככל העולה על רוחו באותה שעה. דברי אמת וסיפורי כזב. וסבי היה יושב בנחת על ספתו, מעשן את הצ'יבוק, מקשיב רב קשב ומלווה את הזר בכל מסעותיו. אם האורח מצא חן בעיניו, היה אומר:

"אתה נשאר כאן גם מחר. לא תלך מזה עד אם סיפרת לי הכל."

 

 

סבי לא יצא מעודו מתחומי הכפר שלו. אפילו בקאנדיה ובכניה לא ביקר מעולם. "למה אלך לשם?" היה אומר. "יש בני קאנדיה ובני כניה, ברוכים יהיו, העוברים כאן. קאנדיה וכניה באות אלי, למה איפוא אלך אני אליהן?"

על חוף זה של כרתים אני ממשיך כיום במסורת השיגעון של סבי. גם אני גיליתי עובר אורח באור פנסי. ואינני נותן לו ללכת. אני מוציא עליו הרבה יותר ממחיר של כמה סעודות, אבל כדאי לי הדבר. מדי ערב בערבו, לאחר העבודה, אני מחכה לו, מושיב אותו מולי ואנו אוכלים יחד. בהגיע המועד עליו לשלם לי – אני אומר אליו: "דבר!" אני מעשן את מקטרתי ומקשיב לדבריו. האורח שלי הגיע עד חקרה של הארץ ושל נפש האדם. לעולם לא אלאה מלהקשיב אליו.

"דבר זורבה דבר!"

וכשהוא מדבר, מיד נפרשת כל מוקדון כולה לנגד עיני. והיא מונחת בשטח הקטן שבין זורבה וביני, על הריה ויערותיה ונהרותיה, על ה"קומיטאז'ים" שלה, על נשיה יגעות העמל וגבריה המגודלים והמגושמים. וגם הר אתוס נגלה לעיני, על עשרים ואחד מנזריו, על מחסני הנשק שבו ועל עצלניו רחבי השת. כשהיה זורבה גומר אחד מסיפוריו על הנזירים, היה מנענע בראשו, פורץ בצחוק קולני ואומר: "ישמרך האלוהים, אדון, מאחוריהם של חמורים ומפניהם של נזירים!"

מדי ערב בערב מוביל אותי זורבה דרך יוון ובולגריה וקונסטנטינופול. אני עוצם את עיני ורואה. הוא עבר בכל ארצות הבלקן הסחופות והשרויות בתוהו ובוהו, והיטיב  לראות את כל הנעשה בהן בעיני הבז הקטנות שלו, הפקוחות תמיד לרווחה מרוב השתאות. דברים שאנו רגילים אליהם, שאנו דשים אותם  כביכול בעקבינו בלי שים לב, ניצבים פתאום לנגד עיניו של זורבה בפליאות גדולות. בראותו אשה עוברת, הוא נעצר פתאום בתימהון:

" מה היא החידה הזאת?" הוא שואל. "מה היא האשה? למה היא מסחררת עלינו את ראשינו? אמור לי. בבקשה. מה פשר כל הדבר הזה?"

והוא שואל את עצמו שאלות, מתוך אותה תמיהה, גם למראה גבר, או אילן פורח, או כוס של מים צוננים. כל יום רואה זורבה כל דבר, כאילו ראהו בפעם הראשונה בחייו…"

 

קונסטנדינוס פ. קוואפיס (יוונית: Κωνσταντίνος Π. Καβάφης, אנגלית: K. Cavafy; 1863 – 1933).  נולד ומת באלכסנדריה כעבור 70 שנה בדיוק (29 באפריל). נחשב לאחד המשוררים החשובים והמוערכים ביותר בתולדות התרבות המערבית. למעט שתי תקופות קצרות יחסית (מספר שנים) בהן חי באנגליה ובטורקיה, בילה את רוב ימיו באלכסנדריה, עיר הולדתו.

שירתו של קוואפיס נטועה בהיסטוריה היוונית והנוצרית-מזרחית. את עצמו כינה קוואפיס "משורר הלני". בנוסף לנושאים היסטוריים ומיתולוגיים, כתב גם שירה אישית מאוד על חוויותיו כהומוסקסואל, שירה שלעתים קרובות הייתה חדורת פסימיות. כמה משירים אלה התכתבו עם המסורת היוונית הקלאסית של אפיגרמים (מכתמים)[11] ושירי אהבה חד-מיניים.

 קוואפיס נולד בשנת 1863 למשפחה זעיר בורגנית. בשנת 1870 נפת אביו. בין השנים 1872-1879 התגוררה המשפחה בלונדון ובמנצ'סטר שבאנגליה ובין השנים 1882-1885 התגוררה בקונסטנטינופול, שם התוודע קוואפיס אל מקורות יוונים וביזנטיים. הוא החל לכתוב בשפה האנגלית שירי אהבה ותרגומים. בתום השהות בקונסטנטינופול חזר קוואפיס לאלכסנדריה ומיעט לצאת ממנה עד למותו. הוא הועסק כעיתונאי ואחר כך כפקיד במשרד ההשקיה שבמיניסטריון העבודות הציבוריות, שם עבד משנת 1892 ועד תחילת שנות העשרים של המאה ה-20. בשנים אלו פרסם שירים בכתבי עת בשפה היוונית.

 את שירתו של קוואפיס בתרגום לעברית ניתן לקרוא בספר: קוואפיס, קונסטנדינוס, כל השירים[12]. סגנונו ההיסטורי והארוטי כאחד של המשורר, מביא לידי ביטוי הן את ה"הלניות" המטא-היסטורית, שחוצה גבולות של זמן ומרחב, והן החוויה הפרטית ההומוארוטית (קאוואפיס ניהל קשרים הומוסקסואלים מזדמנים).

דוגמא לשירה ההיסטורית הקאוואפיאנית:

" אנו האלכסנדרונים, האנטיוכים, הסלווקים,

וכל היוונים הרבים לאינספור,

היוונים של מצרים ושל סוריה, של פרס,

של מדי ושל כל השאר;

עם ממשלתנו הנשפכת מסביב,

עם המדיניות הגמישה של הטמעה המתבצעת בשום שכל,

עם הלשון היוונית המשותפת,

שנשאנוה עד גבול בקטריה, עד ארץ ההודים"

      

יורם ברונובסקי, הקאוואפיסט הגדול ביותר של התרבות הישראלית, מוצא קווי אופי ודמיון משותפים עד להדהים בין קאוואפיס ובן דורו מרסל פרוסט הצרפתי[13]. ברונובסקי טוען, כי שירו של קאוואפיס "לפי מרשם של אמגושים הלנו-סוריים קדמונים", יותר פרוסטי מפרוסט עצמו, בניסיונו לחפש אחר הזמן האבוד ובכניעה לחוסר התוחלת שבמעשה חסר הסיכוי הזה:

" מהו הסם שניתן להפיקו מעשבי כישוף – איש חושים אחד אמר,

מהו הסם שניתן להפיקו לפי מרשם של אמגושים הלנו-סורים קדמונים,

סם שיוכל יום אחד (אם אין כוחו רב מזה)

ליום אחד, לשעה אחת,

להחיות למעני את שנת הכ"ג לחיי

להחיות למעני את ידידי בשנת הכ"ב לחייו –

את יופיו, את אהבתו?

מהו הסם שניתן להפיקו לפי מרשם של אמגושים הלנו-סורים קדמונים

שישיב לי – בד בבד עם העבר ההוא –

את חדרנו הקטן של אז? "

אחד משיריו הפחות ידועים, אך מהיפים שבהם "העיר", מבטא את הדטרמיניזם שאין ממנו מנוס, את המקור שאין להימלט ממנו, השורשים שירדפו אותך בכל מקום ונקודת זמן:

" אתה אומר: אלך לארץ אחרת, אלך לים אחר,

אמצא לי עיר אחרת יותר יפה מזאת

לכישלון כאן כל שארצה לעשות

כמו מת בתוך קברו כאן לבי נקבר,

כאן שתקה רוחי ומעופה עכב,

בכל אשר אפנה, בכל שאוכל לראות

אגלה כאן רק את חורבות חיי המשחירות

בעיר זו שבה כלו שנותי כה מהר.

לא תגלה מקום חדש, כל חלופה היא מדומה

העיר תלך בעקבותיך, לעולם תסוב

באותם הרחובות, באותן שכונות הזקנה תארוב

שער ראשך ילבין באותן דירות.

תמיד תהיה בעיר הזאת, אל תקווה לתמורות –

אין ספינה בשבילך, דרך מכאן תחפש אך שווא

כי כשכילית את ימיך כאן וכעכשיו

בפינה נידחת זו, כלית אותם על פני כל האדמה"

שירו המפורסם ביותר "איתקה" נהפך לאחד מנכסי צאן הברזל של השירה המערבית, בכל הזמנים. השיר, על האי של אודיסיאוס, המסביר שהדבר הטוב ביותר במטרה, אינוה שגתה, אלא הדרך אליה.

 

 

כי תצא בדרך אל איתקה

שאל כי תארך דרכך מאד

מלאה בהרפתקאות, מלאה בדעת,

אל תירא את הלסטריגונים ואת הקיקלופים

אל תירא את פוסידון המשתולל,

לעולם לא תמצאם על דרכך

כל עוד מחשבותיך נישאות, ורגש מעולה

מפעים את נפשך ואת גופך מנהיג,

לא תתקל בלסטריגונים ובקיקלופים

ולא בפוסידון הזועם, אלא אם כן

תעמידם לפניך נפשך.

 

 

שאל כי תארך דרכך מאד,

כי בבקרים רבים של קיץ תכנס

בחדווה, בפליאה רבה כל כך

אל נמלים שלא ראית מעולם.

בתחנות מסחר פיניקיות תעגון

תקנה סחורות משובחות לרב,

פנינים ואלמוגים, ענבר והבנה,

ומינים שונים של בשמים טובים

ככל שרק תמצא בשמים טובים.

עליך לבקר בהרבה ערי מצרים

ללמוד, ללמוד מאלה היודעים.

 

וכל הזמן חשוב על איתקה

כי יעודך הוא להגיע שמה.

אך אל לך להחיש את מסעך

מוטב שימשך שנים רבות,

שתגיע אל האי שלך זקן

עשיר בכל מה שרכשת בדרך.

אל תצפה שאיתקה תעניק לך עושר.

 

איתקה העניקה לך מסע יפה

אלמלא היא, לא היית כלל יוצא לדרך,

יותר מזה היא לא תוכל לתת.

 

והיה כי תמצאנה עניה – לא רימתה אותך איתקה,

וכאשר תשוב, ואתה חכם, רב ניסיון,

תוכל אז להבין מה הן איתקות אלה.