גילי חסקיןכתב: גילי חסקין; 16-03-21
ראו גם, באתר זה: טורקיה – רשמים מקפדוקיה.
ראו עוד על טורקיה באתר זה: סיורים באזור אנטליה; סיורים בחוף הליקי, טורקיה הקלאסית, האם איבדנו את טורקיה? אררט, טרק בשביל הליקי.
להתעורר בקפדוקיה.
לשבת על הטרסה של המלון להתבונן במראות ולחלום.
החוויה הזאת של הכפר המתעורר, של צבעי הבוקר, של הצללים הארוכים, הצינה הנעימה, קריאת התרנגול, נעירת החמורים, שקשוק של עגלה. מכל עבר ניבטים אלי חרוטים מאבן טוף שצבעה קרם, מחוררים כשובכי יונים. הנוף שצבעיו נעים על הספקטרום שבין לבן ולאדמדם, מנוקד בירוק. כוס תה טורקי, בכוס זכוכית קטנה ואני יוצא לסיור רגלי קצר, לפני ארוחת הבקר. הכפר מתעורר.
קפדוקיה בימי קורונה.
במוצאי ראש השנה, רגע לפני שייכנס לתוקפו הסגר השני, יצאתי להליכה בשביל הליקי שבדרום מערב טורקיה, המשכתי לאתרים הארכיאולוגיים המרשימים של מישורי פמפיליה, למבצרים הצלבניים של קיליקיה ומשם, באוטובוס מרווח להפליא, עם מסיכות על הפנים, אל נבשהיר (Nevşehir) שבלב רמת אנטוליה. הלחות והחום של אזור הים התיכון פינו את מקומם לקרירות נעימה. אנחנו בלב הרמה האנטולית, בגבה של כ-1000 מ' מעל פני הים.
השם 'קַטפַטוּקַה' (Katpatuka), מופיע לראשונה בסוף המאה ה-6 לפני הספירה, בכתובת תלת לשונית של המלכים האח'מנים דריווש הראשון (Darius) וכורש (Xerxes), כאחת מארצות האימפריה הפרסית. מקור השם בשפה הלווית (Luwian) ומשמעו "ארץ נמוכה". מאידך, יתכן שהשם נובע מהמונח הפרסי "ארץ הסוסים הטובים".
כשהדרכתי כאן טיולים, לפני שלושים שנה ויותר, התרכזו מרבית בתי המלון במקומות הגדולים כמו נבשהיר ואורגופ (Ürgüp). הכפר גורמה (Göreme) אכלס איכרים בלבד. עם הזמן, הבינו התיירים את קסמם של המקומות הקטנים. כיום, הכפר הקטן הזה, שמטיילים היו מגיעים פעם רק לביקור קצר, הפך לעיירת תיירות שוקקת חיים ובה חנויות, מסעדות וסוכנויות טיולים, שם יזמים מקומיים מארגנים טיולים ברגל, ברכיבה על אופניים, בעגלות רתומות לסוסים ועוד, כיד הדמיון הטובה.
קפדוקיה, היא אזור במרכז הרמה האנטולית הצחיחה למחצה. במהלך ההיסטוריה התייחס המונח "קפדוקיה" לתא שטח שממדיו ותיחומו המדויקים השתנו בהתאם לתקופה, ובהתאם לישויות פוליטיות שנשאו שם זה. בכתבי הרודוטוס "אבי ההיסטוריה" בן המאה החמישית לפני הספירה, כיסה המושג את כל מרכז רמת אנטוליה, מהרי הטאורוס בדרום ועד הרי הפונטוס בצפון, ומהפרת במזרח ועד ימת טוז (Tuz Gölü – "ימת המלח") במערב. סטראבון שחי במאה הראשונה לפני הספירה וקצת אחריה, מסר בכתביו תיאור רחב עוד יותר. החל בשנת 250 לפנה"ס התקיימה בקפדוקיה ממלכה עצמאית למחצה, אשר הייתה לבעלת בריתה של הרפובליקה הרומית, עד שבשנת 17 הפך אותה הקיסר טיבריוס לפרובינקיה רומית.
מאז התקופה הרומית, אין למושג משמעות מדינית או מנהלית מוגדרת, אך הוא משמש כמותג תיירותי המתייחס בדרך כלל לריבוע דמיוני בין הערים נידה (Niğde), קייסרי (Kayseri), אקסראי (Aksaray) וקרשהיר (Kirşehïr) ארבע פינות לא יוצרות משולש כי אם מרובע – (מלבן או ריבוע, או חרוט כפול). . אזור רב פלאות, המעורר במבקרים בו, התפעלות ועניין רבים.
התעוררתי בטרם שחר, לנוף המוכר שהעניק לקפדוקיה את הסופרלטיבים הידועים שלה: "ארץ הפיות", "ארץ האגדות", "ממלכת הפלאות" ומה לא? אין כינוי שיהיה מוגזם עבור המקום הזה.
עיצוב הנוף
הנוף הייחודי של קפדוקיה נוצר על ידי הרי הגעש ארג'יס דא(ג) (Erciyes Dağ), שגובהו 3917 מ', חסן דא(ג) (Hasan Daği) , שגובהו – 3,268 מ' והרי מלנדיז (Melendiz Daglari), שגובהם 2,963 מ'. הרים אלו פלטו מלועותיהם כמויות גדולות של טוף במהלך הדורות. הטוף הרך שצבעו קרם, מילא את העמקים בגובה של מאות מ', התגבש לסלע רך ומיד עבדו עליו כוחות הבליה. המים שזרמו מאז ביובלים שהובילו אל הנהר האדום, קֶיזֵילְֶ אירמאק (Kizil irmak), המים חרצו בו אין ספור של חריצים, גרגירי החול המוסעים ברוח שייפו אותו, יצרו גיאיות ונקיקים, בתהליך שנמשך אלפי שנים ולא חדל עד היום.
במקומות רבים, עצבה הבלייה עמודים זקורים ונחושים, שנצבים בגאון מעל סביבתם. הספרות השמרנית כינתה אותם "עפרונות, או "ארובות", אך בכתבה המיועדת לאנשים מעל גיל 18, אפשר לציין את צורתם הפאלית הברורה. שיר הלל למיניות הזכרית. ריכוז של פאלוסים הזקופים אל על בקריאת תיגר. בכמה מקומות, בשל עלייה נימית של מינרלים, התקשה החלק העליון של העמוד, ביחס לייתר חלקיו – דבר שהקשה על כוחות הבליה לשייף אותו וגיבש לו צורה של עטרה, מה שלא מותיר הרבה דמיון לגבי צורתו. לא נדרש ניחוש פרוע מדוע נקרא אחד הריכוזים שלהם, שם העמודים בולטים במיוחד, בשם "עמק האהבה".
האדם הוסיף את חלקו בעיצוב הנוף, חפר לעצמו משכנות בתוך הסלע ובכמה מקומות חצב מחסנים ומקומות תפילה.
מתחת לנוף המבותר ומאחורי, חפורה "קפדוקיה של מטה": הפטריות וקירות הסלע מחוררים בפתחים המרמזים על עולם פנימי מלא חיים, רשת תת-קרקעית, שכולה מערות ומחילות שנחפרו בסלע הטוף במשך אלפי שנים. במבט מקרוב נגלים הדלתות, החלונות, המשקופים ופתחי האוורור של המערות, מעוטרים בגילופים ובצבעים. מתוך האדמה בולטות ארובות פח צרות המשמשות לאוורור ומרמזות על הפעילות הכלכלית המתבצעת מתחת לפני השטח, המנצלת את הבידוד הטבעי של הטוף, שמסייע לשמור על טמפרטורה נמוכה וקבועה. את היין המקומי, למשל, מיישנים בחללים תת-קרקעיים חצובים, במקום בחביות. באופן דומה, משמשים חדרי הקירור הטבעיים שמתחת לאדמה לאחסון לימונים: ארגזי פרי נשמרים באולמות חצובים בסלע במשך כחצי שנה, ללא חומרים משמרים. כך גם המאוכסנים שם, לאחר שיובשו בשמש.
כנסיות ומנזרים
בעמק הגרמה (Göreme) יש ריכוז של עשרות כנסיות, חצובות בסלע, מעוטרות בתמשיחי קיר מן מהמאות 13-9 לספירה. היתה זו תקופה של רנסאנס ביזנטי, שבא לאחר המחלוקת האיקונוקלסטית של המאה השמינית והמחצית הראשונה של המאה התשיעית, עת הושמדו בצו קיסרי, דמויות הקדושים שצוירו במנזרים ובכנסיות, מחשש לעבודת אלילים. בתור הזהב הזה התחדשה האומנות הביזנטית, אך הדמויות תוארו כבר אחרת: שטוחות יותר, נאיביות יותר, מרוחקות יותר. כיום פועלות רבות מהכנסיות, כמוזיאון פתוח בחסות אונסק"ו.
בכל כפר ובכל גיא כמעט, נראות כנסיות נטושות, המהוות עדות אילמת לפריחת הנצרות באזור, כך למשל בכפר מוסטפא פאשה (Mustafapaşa), שבמשך מאות שנים נקרא סינסוס (Sinassos) , שבלבו כנסיית בזילאוס הקדוש (Ayos Vasilios), או בכנסיות ניקולה הקדוש (Aya Nicola) וסטפנוס הקדוש (Ayos Stefanos), החצובות בערוצים שלצדו. כך בכנסייה הגדולה של הכפר איברהים פאשה, שהיא ספק בנויה, ספק חפורה ובמהלך השנים נקרעה בה גומחת תפילה לכיוון מכה והוצמד לה צריח. גם בכפר היווני זורופאסוס (Zoropassos), ננטשו הכנסיות.
חלק ניכר מהאזור היה מיושב ביוונים, עד לראשית המאה העשרים. חילופי האוכלוסין הכפויים של 1923, גרמו לא רק לטרגדיות ברמה האישית, אלא גם להידרדרות במלאכות רבות שהיו בידי היוונים ולנזקים כלכליים למדינה הצעירה. מכול מקום, הטרנספר ההדדי קטע בְּאִבְחַת חֶרֶב , מסורת רבת ימים, של חיים משותפים וחיסל את התרבות הקפדוקית הנוצרית.
בידודה הגיאוגרפי של קפדוקיה, בספר הארץ הנושבת, היה אטרקטיבי עבור נרדפים. בתקופה הרומית נמלטו לכאן נזירים רבים מאימת השלטון הרומי, שרדף את נפשם. ניתן לומר שהורתה של הנזירות במצרים וינקותה בקפדוקיה.. נזירים אלו חצבו לעצמם כנסיות קטנות, חבויות, בהן יכלו להתפלל בסתר. ניתן לומר שהורתה של הנזירות במצרים וינקותה בקפדוקיה. במאה הרביעית השתנו פני העולם של אז. הנצרות הפכה לדת מותרת ואחר כך גם לדת המדינה. לא די שהממלכה לא רדפה את המאמינים, אלא עודדה אותם. האומנים שנשכרו כדי לעטר את הכנסיות מלמדים שתנופת הנזירות כאן היתה אינטרס של הממלכה הביזנטית. מדוע? החוקר יזהר הירשפלד היה טוען שהסיבה היא דתית, עמיתו מאיר בן דב היה טוען שהסיבה היא אסטרטגית. קנאת סופרים תרבה חכמה. כך צמחה התנועה הנזירית שהתפתחה גם בקפדוקיה בימי הקיסרות הביזנטית.
קבוצות של נזירים הקימו במבני הסלע יחידות חברתיות ויצרניות ובנו לעצמן חדרי מגורים, אולמות התכנסות וכנסיות. הם חיו לפי תקנון (רֶגוּלָה) שעובדה על ידי בסיליוס הקדוש, אחד מאבות הכנסייה המזרחית במאה הרביעית. מבית מדרש זה יצאו חֲריטוֹן ומר-סבא, שייסדו את נזירוּת מדבר יהודה, ברוח קפדוקיה.האומנים שנשכרו כדי לעטר את הכנסיות מלמדים שתנופת הנזירות כאן היתה אינטרס של הממלכה הביזנטית. מדוע? החוקר יזהר הירשפלד היה טוען שהסיבה היא דתית, עמיתו מאיר בן דב היה טוען שהסיבה היא אסטרטגית. קנאת סופרים תרבה חכמה.
כך צמחה התנועה הנזירית הצֵנוּבּיטית (ששמה נגזר מהמונח היווני קוֹינוֹבִּיוֹן, שמשמעו 'חיים משותפים' ולימים, מנזר), שהתפתחה גם בקפדוקיה בימי הקיסרות הביזנטית. במאות החמישית והשישית, חיו באזור זה אלפי נזירים בעשרות מנזרים קטנים וגדולים. חלק ניכר ממנזרים אלה היה מהטיפוס שמכונה בשם היווני 'לאורה' (Laura). בתחילה התיישב נזיר או קבוצת נזירים במערות טבעיות. במרוצת הזמן שופרו המערות על- ידי תוספות של חציבה, סיתות ובניה. הותקנו פתחים, ספסלים, בורות-מים, אגנים , מדרגות וכדומה. במקביל הונחה התשתית לחלקות-עיבוד חקלאיות. בשלב השני נבחר אתר מסוים לשמש ככנסיה או קפלה . בשלב השלישי נוספו מבנים נוספים: מאפיה , חדר-אוכל , חדר-טבילה (באפטיסטריום), מתקני-מלאכה ותעשיה זעירים וכדומה.
במאמרו על מנזרי מדבר יהודה, כותב ריכב רובין, כי במנזרי הלאורה חיו הנזירים חיי התבודדות כל ימות השבוע, איש איש בתאו ובימי שבת וראשון התכנסו אל מרכז הלאורה לסעודה, תפילה ולימוד משותפים בהנהגת ראש המנזר, הוא ההגומנוס. לצד מנזרי הלאורה היו מצויים גם המנזרים השיתופיים – מנזרי הקוינוביום וכן מערות הנזירים הבודדים ההרמיטים. האחריות האישית של כל נזיר היתה גדולה הרבה יותר מאשר בקונוביום. לכן נאמר שכל אחד מהם הוא מעין אב מנזר.
סמוך למרכז הלאורה היו בדרך -כלל חדר גדול לסעודה (רפקטוריום) ומאפיית לחם. קיום המאפייה היה חשוב ביותר, משום שהנזירים הצטיידו בלחם טרי פעם אחת בשבוע, בימי שבת וראשון, בהם גם סעדו ארוחה חמה במרכז הלאורה, כפי שנהוג כיום במנזרי הלאורה שבהא אתוס שביוון. במרחק מה ממרכזה של הלאורה נמצאו תאי ההתבודדות של הנזירים. שצפיפותם נקבעה, לפי רצונם של הנזירים להתרחק זה מזה ולהתבודד בחמשת ימי החול . עולה שמרכז הלאורה כלל את המרכיבים הבאים: תאו של מייסד הלאורה, כנסיה או קפלה, מאפיית לחם ומתקני בישול, ולצדם חדר-אכילה ובורות-מים. בפריפריה נכללו תאי ההתבודדות, חלקות מעובדות ושבילים. הכנסיות המאולתרות, שחפרו הנזירים, שודרגו לכנסיות מהודרות ולמנזרים חצובים בהר, על ידי השלטון המרכזי שרצה לאכלס את אזורי הספר. בעלי מקצוע מחוננים עיטרו את הכנסיות החצובות, בציורים נאיביים, או בתמשיחי קיר מרהיבים.
מערכות המסתור
כבר בתקופות קדומות הבינו המקומיים שבמקום לבנות, עדיף לחצוב לתוך הסלעי והקימו בו משכנות בגדלים שונים. בכמה מקומות, נחפרו מתחת לאדמה, מערכות גדולות של חדרים, אליהם מגיעים ברשת של מנהרות, היוצרות מבוך ענק. במרכזן של העיירות קיימקלה (Kaymaklı) ודרינקויו (Derinkuyu), ניתן לגלוש מכלולים עמוקים של מערות, שנועדו לשמש כמערכת מסתור ליום פקודה. במשך דורות עמלו התושבים, ביוזמת השלטון המרכזי, ליצור מערכת מגורים אלטרנטיבית בעת צרה. אבני גולל מבודדות בין המפלסים, שבהם חצובים תאים צפופים למגורים ולאחסון, מטבחים, כנסיות, בתי בד, ויקבים. במלאכה הזאת התחילו כבר הפריגים, תושבי אנטוליה במאה ה-8 לפני הספירה, המערות הללו מילטו אליהם אנשים במהלך הדורות, כך למשל, התושבים היוונים, שסבלו לעתים מנגישות השליטים העות'מניים.
מאז שנות החמישים של המאה העשרים, עודדה ממשלת טורקיה את מעבר התושבים ממערות לבתים בנויים. הסיבה בטיחותית: מבני הטוף מתבלים עם השנים ועלולים לקרוס, בין היתר בשל רעידות אדמה. עם הגיעו של גל התיירות בשנות ה-80 של המאה ה-20, הוסבו רבים מהמבנים החצובים בסלע לבתי הארחה ומקומות בילוי לתיירים, אפילו מועדוני לילה המעלים מופעי פולקלור. בעבר קרה וחדרים אלו התמוטטו מעת לעת, אך טכנולוגיה מודרנית מצליחה להתמודד עם אתגר זה. הגרעין העתיק של העיירה אוּרגוּפ (Űrgűp), למשל, זרוע בתים חצובים ציוריים, שחלקם הפכו לפנסיונים משוקמים בעיצוב כפרי, המשחזרים במדת מה את ההווי של המערות בעת העתיקה. האורח נהנה מחוויה כפולה: מגורים במערה מאובזרת בצורה מודרנית, בתוך "גלויה" של כפר מסורתי מימים עברו. בשנים האחרונות, איכרים רבים פתחו בתי קפה בתוך קירות הסלע, או בין העמודים, כך שניתן לשתות תה, תוך התבוננות בצבעי הנוף המתחלפים, ככל שעולה השחר.
מרבית התושבים משוטטים ללא מסיכות, כאילו אין קורונה בעולם. מעת לעת חולפים שוטרים או פקידי עירייה, המזכירים לעוברים ושבים לעטות מסיכות. אולם החנויות והמסעדות, המסגדים והאתרים ההיסטוריים פועלים כרגיל. עולם כמנהגו נוהג. באופן מפתיע, למרות הקורונה ולמרות שאנו בסוף העונה, האזור עמוס לעייפה.
בשעת בקר מוקדמת, עם אור ראשון, יצאתי נרגש לשוטט מעל העיירה, כדי להתפעל מהמראה של השדות המעובדים ושל הגפנים השרועות למרגלות העמודים. לקרקע הטוף יש כנראה סגולות טובות לגידול ענביי יין והייצור נודע כבר בתקופה העתיקה. למרות שהאסלם נוכח כאן כבר אלף שנה, ייצור היין ממשיך.
לאחר ארוחת הבקר, נסעתי למבצר אוצ'יסר (Uçhisar) הנמצא בקרבת מקום. זהו גוש סלע ענקי, הדומה בצורתו לשן טוחנת ובולט מעל האזור וצופה על לבה הפועם של קפדוקיה. הוראת המילה "היסאר" היא מצודה ובמקרה זה, מצודה משולשת. למרות שהמקום מוזכר בכתובים רק החל מהמאה ה-14, כבר החיתים, במאה ה-16 לפני הספירה, עמדו על היתרונות האסטרטגיים של המקום וכך עשו הכובשים הרבים שבאו אחריהם. תוכו של הסלע נחצב, כדי ליצור חללים למגורים.
גרם מדרגות תלול, החצוב בסלע, מוליך אל ראש המבצר, ומשם נשקף חזיון משכר חושים ממש: סביב סביב ניצבות בגאון "ארובות הפיות", שהוא כינוי רומנטי לחרוטים ופטריות אבן עצומים, בודדים או מחוברים, בגוונים שבין לבן לוורוד, שהפולקלור המקומי מסביר שאלו ארובות שנוצרו למגורי פיות. בשולי העמקים ניצבים סלעים מעוגלים הנראים כמו גושי קצף אווריריים, וביניהם מתרוממות גבעות בשלל צבעים חמים. בכל מקום כמעט עוצבו מרפסות תצפית ובתי קפה הצופים על הנוף, מכול זווית נשקף מראה אחרת ובכל שעה משעות היום משנה את העמק את גווניו.
למרבית הבתים שני מפלסים או יותר, שניתן לעלות ולרדת ביניהם בסולמות, או במדרגות פנימיות חצובות. כבר כסנופון, שכיר החרב היווני, שהוביל את אנשיו מפרס, הביתה ליוון, עבר בקפדוקיה בשנת 401 לפני הספירה וכתב בספרו הנודע 'מסע הרבבה': "יש מנהרות לבעלי חיים, ואנשים יורדים בסולמות". לצד הפתחים מונחות אדניות של גרניום הפורח באדום, או של בזיליקום שריחו נישא למרחוק. מעל לגגות תלויים ליבוש פלפלים, על גבי חוטים. על הגגות פרוסים תאנים, צימוקים ודלועים, לחסדי השמש, שקרניה יהפכו אותם למזון בעל חיי מדף ארוכים.
לבתים רבים צמוד אגף חצוב המשמש כמחסן ופעמים גם קוֹלוּמְבַּרְיוּם (מלשון קוֹלוּמְבָּה, יונה בלטינית) – מבנה בעל חללים רבים ונקרא כך על שום דמיונו לשובך יונים. על תפקידו בעת העתיקה, חלוקות הדעות. לאחר תצפית סביב סביב, ירדתי ברגל אל ערוץ רחב, שבקירותיו נחצבו כוכים רבים, דמויי שובך, שהעניקו לו את הכינוי "עמק היונים". שביל מסומן לקח אותי לתוך גיא מעובד, כשגני ירק וגינות נוי מעטרות את תצורות הסלע, שאין מוזרות וייחודיות מהן. הנוף הקפדוקי נראה כמו פנטזיה, שייצר אמן על סטרואידים. אפשר להנציח אותו בתמונה או בציור, אך ספק אם בן אנוש יכול היה ליצור אותו. זהו מסלול הליכה יפהפה, המשלב נוף משכר חושים, צמחיה, בתים חצובים בסלע, חקלאות. תרבות חומרית אנשים. הכול כלול.
ב-1984 הגעתי לכאן לראשונה, ומאז במשך עשור שנים, הקפדתי לחזור פעמיים או שלוש בשנה. מאז 1993 לא פקדתי את המקום , לכן חוויתי תחושה שהמשלבת ריגוש של מקום חדש, עם חמימות של מקום מוכר. בטיולים שהדרכתי היינו מקציבים לקפדוקיה יום וחצי בלבד: היינו מראים הרבה, מסבירים הרבה, אבל לא היה די פנאי שיאפשר למטיילים לחוש, "ללכת לאיבוד" בכפרים ובגיאיות. פשוט להיות.
טיול בטרקטורונים
חוויה מיוחדת היתה טיול בטרקטורונים, דרך בקעות מרהיבות, כמו "בקעת החרב", הבקעה הלבנה", "בקעת הוורדים" ועוד כמה שמות רומנטיים שהעניקו קופירייטרים מקומיים. ראוי לציון הוא הכפר צ'אוושין (Çavuşin) שבתיו חפורים בתול צוק גדול ומעניקים לו מראה של ספוג. בכל רגע תופש את העין מראה אחר: צריח של מסגד, הבולט בין ה"עפרונות", כנסיה חצובה בסלע, ציורים ששרדו בכנסיה שחזיתה התמוטטה, איכרים מעבדים את אדמתם, עצים של אגוז מלך, שמוסיפים ירוק מרענן לשפע הצבעים החמימים, בקשת שבים קרם לאדום ובונוס מיוחד, עצים בשלכת המוסיפים גווני צהוב לכול הספקטרום.
הדרך עלתה וירדה באפיקי הנחלים, בנוף של גבעות מעוגלות ועברה על פני כפרים קטנים, שיושביהם עובדים בחקלאות מסורתית, באותן שיטות של אבותיהם ושל אבותינו מימי קדם. ראינו ילדים קטנים, יושבים בזוגות, על גבי מורג הרתום לסוס ומפרידים את הגרגירים ממלילותיהם; איכרים המניפים מְזָרֶה עשוי עץ, להפרדת המוץ מהגרגירים.
אמנם, יש משהו מסעיר בדילוג הפרוע על פני המכשולים, אבל כבר כתבתי כאן, שתוך כדי "דהרה", כשאני נהנה מהרוח המלטפת את פני, התבוננתי בשורת הטרקטורונים, אשר נמניתי עליהם. כייף לדלג על המכשולים עם טרקטורון ולהרגיש בתוך הטבע .אבל במחשבה שניה, יש משהו מאד פולשני כוחני בדהירה הרועשת של עשרות רבות של טרקטורונים ה"קורעים" ברעש את המרחבים שאמורים להיות שקטים. בטיולי הטרקטורונים מעלי האבק אנחנו מייתרים את הסיבה שבגינה באנו.
השיא היה תצפית לקראת שקיעה על "העמק האדום": העמק נצבע בגוונים של צהוב, כתום ואדום. העמודים והחריצים הצעירים בגיאיות, היו יפים להפליא. דומים ולא דומים לכל מקום אחר באזור. השתדלתי להתעלם מהקקפוניה ומהמוזיקה הרעשנית, שהיתה מבחינת חילול קודש. כדור השמש הבוער ירד במהירות, לרגע התחכך בעמודים החדים שברקע, השמים נצבעו בכתום עז. עוד רגע ופג הקסם. גם מחר יום….
בבקר אחר, נסעתי למבצר אורטהיסאר (Ortahisar), גוש נוקשה שבולט מעל סביבתו. כמו במקרה של אוצ'יסר, הדרך לפסגתו עוברת בפרוזדורים, בחדרים ובגרמי מדרגות חצובים, שיוצרו יחד רב קומות בסטנדרטים של העת העתיקה. גם הוא משמר בין קירותיו וחלליו את תולדות אנטוליה. המראה מלמעלה מסחרר ממש. אלפי "ארובות" מטוף, מזדקרות מאזור מחורץ בנקיקים דקים, פסים ירוקים של חקלאות בתוך טבע פראי.
קפדוקיה היא לא רק נוף משכר ואומנות ביזנטית, אלא גם חוויה אנושית. לעתים נדמה כי הנוף, מרהיב ככל שיהיה, הוא רק תפאורה למפגש עם המקומיים. למרגלות המבצר פגשתי את איידר שמכר לי והטעים אותי בפירות יבשים. בחנות ענתיקות הסמוכה, פגשתי את עלי, מוכר קשיש, שהכין לי קפה טורקי ושר לי בליווי נגינה על רבאב. הוא שולט בטורקית, אנגלית וגרמנית וגם משורר לעת מצוא. שר שירי הלל לטבע. בעיקר להר אריג'יס שממנו התחיל הכול. עלי כותב ושר כמובן אודות האהבה. בן 73 וכולו מלא תשוקה לחיים. שתינו קפה יחדיו, קראתי משיריו ודיברנו על החיים. דמותו הצבעונית נודעה ברחבי טורקיה כולה והוא מכונה בפי כול "עלי המשוגע".
עלי ניסה לשכנע אותי שלא ללכת לבקעת גומדה (Gomeda), מחוז חפצי. הוא צדק. ראשית כל, קשה היה למצוא את הדרך. המקומיים לא הכירו בדיוק את המקום וכל מי ששאלתי מסר לי מידע שונה. המשותף לכולם, שהיו שגויים. בשלב מסוים הצלחתי לשכנע אב ובנו להראות לי את הדרך. מטורף ככל שיישמע: הבן ביקש מאביו להמתין בצל אחד מעצי המישמש והחלנו לרכוב על גבי האופנוע, מצודים מכורח הנסיבות, כשאני מנסה לגרש את ההרהור הנוגה, אודות הריחוק החברתי המתבקש בימי מגיפה. לבקשתי התחלפנו בנהיגה ומצאתי עצמי נוהג בדרכי עפר, מוקף בנוף, מבלי לאמץ את הרגליים. נזכר במשפט שאבי נוהג היה לומר, שבמכונית נוסעים כדי להגיע; באופנוע נוסעים כדי לנסוע. הרוח מלטפת את הפנים ואני משתדל להאט את הנסיעה לבל תיגמר. אבל עונג זה תם. אחמט, כך נקרא ידידי החדש, הוריד אותי בדרך עפר ונפרדנו לשלום, כשאני מהרהר במהירות בה נוצרים קשרים, תוך כדי טיול. התחלתי ללכת, עד שקרה מה שקורה הרבה בקפדוקיה: הדרך הלכה וצרה, הפכה לשביל, הלך למשעול, עד שפשוט נעלם. למרבה המזל זיהיתי את הערוץ אותו ביקשתי. המדרון היה תלול, החלקתי על אחורי ומצאת עצמי בערוץ יפהפה, שהוראת שמו בטורקית היא "קן יונים". זהו נחל ובו זרימה דקיקה של מים, מעיינות של מים מינרלים בעלי מרקם של סודה שצורבים את הלשון, כנסיות חצובות בקירות, מצוקים מחוררים, גפנים נושאות אשכולות מתוקים. בעיקר עוללות שנשכחו לאחר הבציר וטעמם מתוק להפליא. הלכתי לבדי. כל כך רחוק מההמונים הגודשים את החנויות בעיירה הסמוכה, יכולתי להקשיב לשקט של הטבע. וגם לעצמי. יש מחשבות שהטבע יפה להן. פסעתי שיכור מיופי, מתבונן סביב סביב, עד שהגיע לפתע הכביש והקסם פג. אפשר לספר סיפור נוסף, דומה ושונה, על טיולים בבקעות נוספות. כולן דומות וכולן שונות.
בעודי נוסע באוטובוס, צדה עיני כמה עמודי סלע זקורים כמו.. נאמר עפרונות… לא יכולתי להתאפק וירדתי מהרכב. רק כדי לצאת למסלול הליכה בעמק שלמטה, כדי ליהנות מהצבעים בשעה זאת וכדי לכפר על הזלילה. מתי יגיע האוטובוס הבא? לא ידוע. לחופש נולד. בינתיים הגיע זוג לפני חתונתו, מנציחים את כלולותיהם על רקע הנוף. מצדי שהאוטובוס יתעכב.
קפדוקיה מלאה בפינות קסם: שלושה עמודים הנראים כנערות חבושות במגבעת, עצי צפצפה בשלכת, שעליהם הצהובים מוסיפים עוד גוון לשפע הצבעים, הכפר מוסטפא פאשה ובו חצובה בסלע כנסיית ענק, זכר לימים אחרים, מלון בוטיק שעוצב באדמה, ביד אמן ועוד. בנוסף למראות, מציעה קפדוקיה אין ספור של חוויות: רכיבה על סוסים בבקעה הלבנה. יותר שקט ויותר שלו מאשר הטרקטורונים. אבל עדיין, אין תחליף להליכה ברגל. פעם זו הליכה לאורך בקעת האהבה, שם העמודים מגיעים לשיאם הזקור ופעם זו הליכה בבקעת הוורדים, שם השביל עובר במנהרות חצובות בסלע, נעזר בסולמות, חוצה בוסתנים. קשה להכיל את היופי הזה. דוגמא לאטרקטיביות של המקום, היתה ירידה ספונטנית מהאוטובוס מול נוף מרהיב, הליכה בעקבות… השביל, מבלי לדעת לאן, יש משהו במראות הללו שמזמין, מחבק. טיול בקפדוקיה, הוא אפוא שילוב של טבע, שיעור בעיצוב נוף, כנסיה נטושה, בית חפור במדרון ,איכר המעבד את שדהו, כוס תה בבית קפה מאולתר וכפרית זקנה שפניה חרוצות קמטים, החורזת לאטה תאנים לייבוש.
קפדוקיה היא האזור המרגש והמסעיר ביותר בטורקיה. אותי לפחות. גם בגלל הנוף, גם בגלל ההיסטוריה, גם בגלל החוויות ובעיקר בגלל שכאן התאהבתי פעם במי שהקמתי איתה משפחה. בקפדוקיה נפלו חומותיה של אלופת נעורי ושם השתנו גם חיי. הדרכתי כאן לא מעט פעמים, התאהבתי פעם במי שהקמתי איתה משפחה ובכול זאת, מבחינות רבות זו לי הפעם הראשונה.
התבשיל המיוחד בקפדוקיה הוא צלי בקר הנאפה בכד חרס אישי. אבל יש כאן אין ספור של אפשרויות. המטבח הטורקי מספק חוויות קולינריות רבות. בצהרי יום, אחרי כמה שעות הליכה, נכנסתי לקונדיטוריה באורגופ, שם פינקתי את השרירים ואת כפות הרגליים (גם את הבטן…) בעוגת קדאיף ועליה מוגש בכמות נדיבה, קאימאק, השומן של החלב. רעל לאניני טעם. סוכר, שומן, פחמימות, קלוריות, כולסטרול . יופיו של החטא.
זכור במיוחד מפגש מיוחד עם נאדין – צלמת שהגיעה מאיסטנבול. שיחה אודות עדשת המצלמה הובילה להחלפת רשמים, לכוס תה, ועוד כוס. בשלב מסוים, השם "ישראל" הוליד רק הנהון מנומס, בניגוד להבעה השמחה בה נתקלתי בדרך כלל. אינני שליח ולא בא לי להסביר עמדה פוליטית זו או אחרת. במקום זה, התחלנו לשוחח אודות הציוויליזציות העתיקות של אנטוליה. התחלנו במטמון של תרבות הברונזה הקדומה באלאלאג'הויוק (Alacahöyük) והתעכבנו על החיתים. הם למדו עליהם רבות בבתי הספר, משום שהסוציאליזציה הטורקית מעצבת את ההיסטוריה כך, שמנסה להוכיח שעמי הערבות שהגיעו מאסיה התיכונה, הם בעצם צאצאי החיתים…. החיתים הפשירו את הקרח והחאתים שקדמו להם הובילו לעניין הדדי ולהתפתחות של קשר. בשיחה הבאה, אחרי טיול רגלי קצר, כבר עסקנו ביוונים שגרו כאן 1,900 שנה. על הנזירים שנמלטו לכאן, על הנצרות שפרחה כאן, על החקלאות והמלאכות שטופחו על אדמת אנטוליה, הרבה לפני שהגיעו הטורקים הראשונים. הם חיו כאן למעלה מאלפיים שנה,. עם הזמן, סיגלו את השפה והמנהגים הטורקיים, עד מלחמת העולם הראשונה והחלטתו של מוסטפא כמאל על יצירת אומה הומוגנית. למרבה ההפתעה, היתה לה ביקורת קשה על הגירוש שזכה לשם המכובס "חילופי אוכלוסין". את טבח הארמנים עקפנו. לא רציתי לבחון יותר מדי את פתיחותה לנקודות מבט אחרות . דיברנו על טורקיה של היום, מבלי להזכיר את "הפיל שבחדר", לפחות לא בשמו. כמו מרבית האינטליגנציה היא חוששת מאד מהתהליכים שעוברים על טורקיה. כשעצרנו להחלפת מילות נימוסין עם איכר מקומי, הם לא ניסו להסתיר את פליאתם נוכח "הזוג" המוזר. אבל זה לא רק לגבינו. קשה להם לראות זוגות צעירים, שאינם נשואים, מטיילים יחד. קל וחומר, אשה טורקיה עם גבר זר. כעבור יומיים, נאדין, שבה לאנקרה והמשכתי לבדי, "מוצ'ילר" כמו פעם.
מסע בכדור פורח
באחד הבקרים השכמתי בשעה 05:00, כדי לצאת למסע בכדור פורח, שנחשב לגולת הכותרת של החוויה הקפדוקית. נסענו במיניבוס למקום שבחשכת הלילה נראה רחוק. כולם מתאספים סקרנים ונרגשים סביב הכדורים, הצוות המקומי פועל בקדחתנות. באופק מתגלה פס אפרפר, שעוד רגע יהפוך לכחול. מבער מפריע לרגע את השקט, להבה מפלחת את העלטה, לשחור אפור של השמים נוספים צבעיו הרועשים של הכדור. הנה כדור פורח מואר לרגע, כמו פנס כחול ענק. נכבה ונדלק בלון אחר. הפעם בצבעי אדום ולבן זוהרים. לפתע נשמע רעש, כמו לחישה רועשת. כן, לחישה יכולה להיות רועשת. כולם מרותקים ללשון האש השורקת. כבר אור ראשון. אנחנו נדחסים לסל של הכדור פורח. תחושה של מגלי עולם. אני נזכר בסיורו האווירי של רוברט פלקון סקוט מעל אנטארקטיקה, טרם שיצא למסע ממנו לא שב. מהרהר גם במניה וילבושביץ (לימים שוחט), שהכדור שבו ריחפה, נסחף להרי אורל, במרחק של אלף ק"מ מהמקום אליו כיוונה. התרגשות מוכרת שחוויתי כבר בקניה, במצרים, בבורמה וכעת כאן. אנו ממריאים לאט, בעצלתיים. אמריקאית חייכנית לצדי פולטת בחיוך כמה נהדר. הכדור מתרומם לאיטו, כמעט מגלח את ראשי העמודים המחודדים, עובר מעל בקעת החרב, מרחף מעל עמק האהבה, הנה בקעת הוורדים. ה"טייס" מצביע על הבקעות, אני משנן אותן בזיכרוני. קצת מתערבבות בראשי.
הכפרים עדיין נמים. אכן, הכדורים אינם נראים חלק מהטבע, אבל להבדיל מהטרקטורונים, אינם פולשים אליו, אלא מתערבים בו בשקט. ה"טייס" מפנה את תשומת לבנו להר הגעש ארג'יס דאג, שענן מאורך מעניק אשליה שעשן מיתמר מלועו. שם התחיל הכול. כדור השמש מעצים את המראה הנשגב מלכתחילה. השמים כתומים במיוחד שם, סביב ההר. זה היה מראה רב עצמה: קפדוקיה מתעוררת. התצורות המיוחדות מקבלות צבעים חמים יותר ויותר, השמים מכוסים בכדורים פורחים בשלל צבעים. בלונים למעלה, בלונים למטה, בלונים ממול. הנוף נראה כמו שטיח מנוקד בצבעים רעשניים. אנחנו עולים ויורדים, מגובה 700 מ' ול-30, מרחפים מעל בתי המלון, מנופפים שלום לצופים בנו מעל הגגות, כמעט מלטפים את צמרות העצים. רציתי עוד.
האתר האחרון בו ביקרתי היה הכפר אוונוס (Ananos), לגדתו של "הנהר האדום" – קיזיל אירמק (Kizil Irmak). הנהר משנע את החומר החרסיתי בפיתוליו והוא נזרק אל הגדה, אלסטי מחד ופלסטי מאידך. אידיאלי לקדרות. בבתי המלאכה הם מייצרים את הקרמיקה, דמויית הכלים החיתים ויוצרים קשר תרבותי אל התרבויות העתיקות של אנטוליה. זה המקום להתבונן בידיהם האמונות של הקדרים, הנוטלים את "ביצת היוצר", בועטים בעדינות בגלגל הריחיים וכהרף עין מוציאים תחת ידיהם קנקן "חתי" ארוך צוואר. זה המקום לשבת בחנות שטיחים ולשמוע הסברים על המוטיבים השונים משטיח לשטיח, מאזור לאזור.
חזרה למלון, לגורמה, שהיה ביתי לשבוע ימים. מחר צריך להמשיך.
כאשר סיימתי את היום הראשון לטיולי כאן, נראה היה לי ש"הבנתי את הפרינציפ", כפי שממהרים להכריז חלק מהטיילים שלי. כביכול טעמתי מהכול: הליכה, מבצר, מערות, טרקטורון. לכאורה נשאר רק כדור פורח ואפשר להמשיך הלאה. אבל אז התחלתי פשוט לספוג את המקום. ככל שאני מטייל יותר, אני מתקשה לעזוב.