טיול לנחל חתירה

כתב: גילי חסקין

אני אוהב מדבר. יש משהו עצמתי בסלעים החשופים. ארז כחולי, מי שהיה מדריך בבית ספר שדה חצבה, נוהג היה לומר ש"הנוף אינו מוסתר על ידי עצים".

ראו גם, באתר זה: טיול למכתש רמון

ראו גם, אלבום מטיול לנגב, ינואר 2021

חיים חפר כתב:

"לֵךְ, לֵךְ לַמִּדְבָּר,

הַדְּרָכִים יוֹבִילוּ.

לַיִל טֶרֶם בָּא,

לֵךְ, אָחִי, אֶל הַמִּדְבָּר.

שׁוּב, שׁוּב נַחֲזֹר,

הַצּוּקִים יָרִיעוּ,

שֶׁמֶשׁ גְּדוֹלָה שֶׁל אוֹר

עוֹד תִּזְרַח עָלֵינוּ.

לַמִּדְבָּר –

אֶרֶץ לֹא מַיִם.

הוֹ, אַתְּ, אַדְמָתִי,

שַׁבְנוּ אֵלַיִךְ!"

המדבר מתואר במקרא כ"ארץ נושבת ולא זרועה" (ירמיהו ב', 22; כ"ב  6).  מוזכרות שם פורענויות רבות, שיש בהן סכנה רבה לאדם – רעב, צמא, חיות רעות והוא משמש שם נרדף למקום רע: "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת" (במדבר, כ', 5-6).  המדבר מובא כניגודו של גן עדן: "כִּי-נִחַם יְהוָה צִיּוֹן, נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-יְהוָה" (ישעיהו, נ"א, 3). למרות זאת, משולב בתודעה המקראית, גם יחס חיובי למדבר, שמקורו בהתרפקות נוסטלגית משהו, על עברו של עם ישראל. שהרי במדבר נצרף הציבור הזה לעם. המאורע המכריע, בתקופת הנדודים במדבר הוא פגישתו של העם עם האל, השוכן בסיני. הזיכרון ההיסטורי הזה נשאר חי בלבם של הישראלים, דורות רבים לאחר שהתנחלו בארץ, כפי שמתואר בשירת דבורה: "יְהוָה, בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם" (שופטים, ה', 4). לצד הצגתו של המדבר כמקום מקולל, ניכרת במקרא התרפקות נוסטלגית על תקופת המדבר, המוזכרת כשעת זיכוך לאומה, בשחר תולדותיה: "כענבים במדבר מצאתי ישראל" (הושע, ט', " 10).

הנביא ירמיהו ממשיל את ישראל לאשת נעוריו של האלוהים, שהלכה אחריו בימים הקשים של הנדודים: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה" (ירמיהו, ב', 2).  עמיתי אברהם שקד, תרגם את דבריו של מבקר האמנות האמריקאי, ואן דייק, בספרו "המדבר" (1901), שנכתב לאחר מסע של שנתיים במדבריות, ממנו חזר אדם אחר ממה שיצא: "זוהי ארץ זועפת של פסגות מבוקעות, עמקים קרועים לגזרים ורקיע לוהט. בכל צעד וצעד ירמוז לך הפראי, המתריס, המתגונן.  כל דבר במדבר נראה כלוחם בכוחות ההרס. יש כאן מלחמה בין כוחות ומאבק לקיום, שאין כמוהו לפראות ולאכזריות בשום מקום אחר בטבע". הציטוט הזה, יחד עם ציטוטים נפלאים אחרים, מופיעים באלבום נהדר שהוציא חברי, הצלם המחונן, ארז הרשטדט, לזכר אחיו.

חוויתי מדבריות נפלאים בצפון מקסיקו, הסרטאו (Sertão) שבצפון מזרח ברזיל; אטקמה (Atacama) שבצפון צ'ילה, האלטיפלנו הבוליבייני, צפון אוסטרליה, מונגוליה הפנימית, יוטה, מרוקו, תוניסיה, מצרים, סיני ועוד. הפעם, איני מרחיק עדותי עד כדי כך, אלא נוסע למדבר קרוב, הנמצא במרחק של שעתיים וחצי של נסיעה מהבית.

"אַתְּ, אֲדָמָה, בְּלֵב מִדְבָּר,

לְלֹא צֵל עֵץ, לְלֹא מָטָר" (אריה יחיאלי).

חלפנו על פני חורבות כורנוב, הלא היא העיר הנבטית ממשית, המשכנו לכיוון דרום-דרום-מערב, כשמשמאלנו מישור החולות הגדול – התרייבה"- בעברית מישור ימין.

נכנסנו למַכְתֵּשׁ‎ חתירה,  מכיוון מזרח. הדבר הראשון שבולט לעין הוא מורדותיו התלולים של רכס חתירה, עם מצלעות הסלע המשומשות העוצמתיות שלהם, שקדקודיהן בולטים כלפי מעלה, פנינו ימינה, מזרחה, דרך שער המכתש. עצרנו בקלחת המכתש עצמו, ליד עץ בודד ולידו נחשפו שכבות של אבן חול בצבעים שונים, המתפוררת במגע ומגלות מגוון צבעים רב. בעבר, בקבוק ממוצא בחול צבעוני, מעוצב בצורה של גמל, היתה מזכרת חובה למגיע מאילת. בנעורינו נהגנו להתבדח שילדים רבים הגיעו לכאן, חפרו בקרקע, מלאו את בקבוקיהם בחול צבעוני וכך נוצר המכתש… בכמה מקומות חדרו תחמוצות הברזל לגזעי עצים ויצרו עצים מאובנים., .

השנתיות שנוצרו במהלך השנים, נראים נאמנים למקור. בנוסף, נמצא במכתש מחשוף עשיר במאובנים, ביניהם שרידי אלמוגים, אמוניטים, חבצלות ים וקיפודי ים. מחשוף זה מהווה אתר טבע מוגן.

מכתש חֲתִירָה "הגדול", שם שנועד להבחין בינו לבין המכתש "הקטן" (מכתש חצירה) והמכתש "הענק" . כיום מוכר יותר  בשמו הפופולרי: 'מכתש ירוחם'. הוא אחד ממספר מכתשים דומים באזור שנוצרו באורח דומה. צורתו אליפטית, והוא השני בגודלו במכתשי הנגב. פחות "סקסי" מהמכתש הקטן, המרהיב מכולם, וממכתש רמון, גדול הממדים. המכתשים בנגב הם תופעת טבע ייחודית. בניגוד למקובל לחשוב, בעולם כולו קיימים כמה מכתשים שכאלה, אשר הבולטים שבהם נמצאים בארץ ישראל או בסיני ודרך היווצרותם דומה.

המכתשים הם תופעה גאולוגית נדירה. כדי שייווצר מכתש: דרוש שיתקיימו מספר תנאים: קמר א-סימטרי, שכבות סלע שונות במידת קשיותן (למעלה שכבות סלע קשות, כמו גיר או דולומיט, ומתחת להן שכבות סלע רכות), חתירת נחל הסוחף את תוכנו של המכתש בעל בסיס סחיפה נמוך, ואקלים מדברי (יובש השומר על קירות המכתש מפני בליה). היווצרותו מזכירה ככר לחם שחור, שבו הוציאו את החלק הלבן, הרך, נוצר חלל, עד שהשכבה הקשה יחסית התמוטטה.

אורכו של המכתש 14 ק"מ ורוחבו 6 ק"מ. עומקו המרבי הוא 410 מטרים. הנחל המנקז אותו הוא נחל חתירה (ומכאן שמו). חצינו את המכתב לרוחבו והחלנו לטפס בכביש, שבימים ההם, שהיה רק דרך עפר תלולה, כונה "מעלה הקאולין". הכביש סלול בשיטה שפעם כונתה "מנדטורית", היינו עיקולים חדים הנשענים על קירות תמך תלולים. מצפון מערב למכתש הגדול נמצא הר אבנון, המתנשא לגובה של 656 מטרים .ליד פסגתו שרידים לחיפושי נפט מתקופת המנדט. מראש ההר ניבטת תצפית יפה על צורתו הסגלגלה של המכתש, מחשופי אבן החול הססגוניים והקירות הזקופים והמשוננים התוחמים אותו במזרח. באמצע המישור השמם, הפראי, פעורות מחצבות, שהותירו בגוף המכתש פצעים מכוערים. אכן, צריך גם להתפרנס ועם טבע פראי קשה ללכת למכולת, אך אני תוהה אם נוף בראשיתי, ללא בעילה אסורה כזאת, לא היה מניב פרנסה טובה יותר.

ממזרח למכתש, בחלק העליון של נחל חתירה, הנקרא גם נחל ירקעם, נובע עין ירקעם (עין אל ירקה). זוהי סדרה של מפלי מרזב, מעיין עונתי, קניון (מעוק) וגב מים גדול.  סמוך לשלט המורה על  המעיין, נמצאים שרידיו של מצד מהתקופה הביזנטית, בה ידע הנגב פריחה דמוגרפית וכלכלית. סביר להניח שהקמתו של מצד זה קשור הן למקור המים הסמוך והן לתוואי של דרך עתיקה, שירדה ממשית דרומה, אל נחל צין והמשיכה משם לעין יהב שבערבה. יפה לצפות מכאן מערבה, אל מצלעות הגיר האפרפרות, הסוגרות על המכתש ממנו הגענו. הקניון ומפליו התפתחו בנקודת המעבר של אפיק הנחל, מתחום סלע הקרטון (הרך יחסית) מגיל הסנון, אל שכבת הגיר הקשה מתקופת הטורון. בימי החורף, עולה מפלס מי התהום אל מעל פני הקרקע ("תמילה"). בדרך כלל, מימיו מוצפים גם במי גשם ושיטפונות, וממלאים גב גדול לעומק של עד 5 מטרים. לקראת סוף הקיץ נשארים מים מעטים רק בחלקו התחתון של הגב וחלקו העליון מתייבש, אך מי התהום של המעיין נותרים יחסית גבוהים ובעלי החיים מהאזור מצליחים להגיע אליהם עם מעט חפירה בחול.

המעיין מוקף בצמחייה רבה של, בעיקר, קנה ואשל. צפינו על הגה מלמעלה, היתה שם בריכה גדולה, לחופה נפשו כמה משפחות. בימים שלפני מגפת הקורונה, היה המקום מלא מטיילים. קרוב לנו קיפצה סלעית שחורת בטן, שהוסיפו למראה משנה של חיות.

בישראל מצויים 11 מתוך 18 מיני הסלעית בעולם, לרובן זנב שחור-לבן ועל-שת לבן. גודלה של הסלעית היא 13 עד 19 סנטימטרים, ומשקלן נע בין 17-36 גרם. מקור שמן בתכונתן – לעמוד על נקודת תצפית גבוהה, בדרך כלל סלעים.

הסלעית בוחרת לדור בנופים פתוחים ואזורים יבשים. בישראל, ניתן למצוא אותן באזורים מדבריים ובערבה. הסלעיות הן ציפורים טריטוריאליות, כלומר הציפור מקפידה לשמור על טריטוריה משלה, שגודלה עשוי להגיע אף ל-500 דונם. הן רגילות לבנות את קיניהן בנקיקי סלעים, במחילות נטושות של מכרסמים ובחורים באדמה. מראה הסלעית שחורת הבטן שונה משאר המינים בסוג. היא ציפור גדולה ושחורה המתאפיינת בכך שזנבה כולו בצבע לבן. אורכה מגיע עד 17 סנטימטרים, ומשקלה מגיע ל־40 גרם. המראה של הזכר והנקבה דומה – צבעם שחור כמו פחם, וכיפת ראשם וזנבם לבנים.

פילסנו דרכנו בנקיקים שחצבו המים בסלע הקשה, ירדנו לגב נסתר, שם הפתענו זוג מתבודד, שהספיק להתלבש בחופזה, טרם שהגענו ועלינו שוב, כדי לרדת לגב העיקרי. מראה הנקיק, שחתכו פעמון סימטרי, הוא יפה ביותר. אין בו מים כל שנה. הפעם נתמזל מזלנו. נעקוף את מפלי המרזב משמאל. בקיר הגדה הצפונית של הנחל חצובות מדרגות עתיקות שככל הנראה, שימשו להורדת גמלים לשתייה מהגב. המים יצרו בסלע הקשה קניון של ממש. חלפנו על פני כמה משפחות של חסידי ברסלב, מן הסתם חוזרים בתשובה. עברנו על פני מכתשות גדולות שנוצרו על ידי סלעים שהובאו וסובבו על ידי מי השיטפון.

בבריכה הגדולה פגשנו מספר זעום של מטיילים וכמה טריסטרמיות. זרזיר שחור, בעל  נוצה כתומה. נקראה תחילה על ידי שמעון בודנהיימר "זרזיר ים המלח", בשל האזור שבו היא מצויה. בהמשך הוחלט לקרוא לה על שמו של הכומר האנגלי הנרי טריסטראם, שחקר את ארץ ישראל ולכד טריסטרמית בשנת 1864 ליד מנזר מר סבא בנחל קידרון. שמה באנגלית ובערבית דומה. קודם לכן קראו לה הנזירים "שחרור כתום-כנפיים". דומה בגדלה לשחרור: אורכה כ-25 ס"מ, משקלה 100–140 גרם ומוטת כנפיה 44–45 ס"מ. צבעו של הזכר שחור עם ברק כחול-סגול. אברות הכנף הפנימיות צבועות בחום-ערמוני ובולטות בזמן המעוף. המקור כפוף במקצת, הכנפיים קצרות והזנב ארוך. הנקבה דומה אך ראשה אפרפר. שירתן של הטריסטרמיות מסולסלת וערבה לאוזן.

בימים היפים, של טיולי תנועת המושבים, היינו ממשיכים מכאן בשביל, שהיום הוא מסומן בכחול, אל מעלה פלמ"ח, ציר שמצאה פלוגת פלמ"חניקים, שחיפשה נתיב העוקף את מעלה עקרבים. מאז כינו הבדווים את המקום "נקב אל-יאהוד. אם כי הלשונות הרעים מספרים שלא מדובר באמת בשם שהעניקו לו הנוודים הערבים, שהשתאו נוכח תושיית חובשי כובע הגרב, אלא צ'יזבט שהדביקו הפלמ"חניקים, כדי להאדיר את מסעם.

האם עליהם כתב חיים חפר את השיר?

הִנֵּה הָעֶרֶב כְּבָר יָרַד עַל הַמִּדְבָּר,

אֲבָל אֲנַחְנוּ נְסַפֵּר עַד כְּלוֹת הַלַּיִל,

אֵיךְ הַפַּלְמַחְנִיק מְחַפֵּשׂ אֶת הַמָּחָר,

אֵיךְ הַפַּלְמַחְנִיק לַמָּחָר נוֹשֵׂא עֵינַיִם.