הנסטוריאנים

 

 

 

הנסטוריאניות היא אחת ההשקפות שהנצרות סימנה כמינוּת.

האשורים הנסטוריאנית הם קבוצה נוצרית עתיקה, ששרידיה חיים בדרום מזרח תורכיה, בעיראק, ובסוריה. קיימים גם קיבוציים אשוריים במרכז אסיה, שלא עברו את התהפוכות המתוארות כאן. שפת הפולחן  סורית עתיקה. המיעוט האחרון השומר על שפה זו בדרכי יום יום. הם שומרים על מנהגים ייחודיים. הכהן נקרא: מאר שמעון" ."מאר" הוראתו אדון קדוש והוא מנוע מלשאת אישה. לכן הכהונה עוברת מדוד לאחיין. המנהג יצר בעיות כשהאחיין לא היה כשיר.

 

 

נסטוריוס הקדוש נֶסְטוֹריוֹס (ביוונית :Νεστόριος 381–451 לערך) למד תיאולוגיה באנטיוכיה, הוסמך לכהונה ועבר למנזר אופרסיוס. שם נודע באורח חייו הסגפני, באדיקותו ובכישרונו כנואם. בשל מעלותיו אלו מונה על ידי הקיסר תיאודוסיוס השני, לפטריארך קונסטנטינופוליס.

אולם עד מהירה הוביל מחלוקת תיאולוגית חריפה, שטען שלישוע שני טבעים, אלוהי ואנושי ויצא כנגד התואר "יולדת האל" (ביוונית: Θεοτόκος,  תאוֹטוֹקוֹס) שהוענק למריה. הוא טען שראוי יותר לכנותה "אם המשיח" (ביוונית כריסטוטוקוס). הוא אימץ  את טענתו ודעתו של מורו, תיאודור ממופסואטיה[1] בנוגע למרים. טען שלא ייתכן שהטבע האלוהי נולד לאישה כמו כן טעו כי מקורו של ספר איוב אלילי, ספר שיר השירים הוא בעל משמעות חושנית, נבואות הברית הישנה שעל פי האורתודוקסיה הנוצרית מכוונות לישו, הן היסטוריות ומכוונות לדורותיהם דעה זו הייתה בניגוד לדעתו של קירילוס הפטריארך של אלכסנדריה , שראה את בנה של מרים כזהה עם הבן האלוהי (הלוגוס), שהוא צאצא נצחי של האל-האב.

 ב-430 כונס ברומא סינוד, שתבע מנסטוריוס לחזור בו, אך הוא סירב. על-מנת לפתור אחת ולתמיד את המחלוקת בין נסטוריוס לקירילוס האלכסנדרוני, כינס בשנת 431 הקיסר דאז, תאודוסיוס השני, ועידה אקומנית באפסוס שידועה כוועידת אפסוס. זו גינתה ונידתה את נסטוריוס, שחזר למנזרו באנטיוכיה וכעבור שלוש שנים הגלה אותו הקיסר ולנטיניאנוס השלישי (425–455) לנווה מדבר בלוב, שם הוא מת. כתביו נשרפו בפקודת הקיסר ורק קטעים בודדים מאיגרותיו השתמרו.

חסידי נסטוריוס, שהוחרמו בוועידת אפסוס ובוועידת כלקדון (451), התלכדו סביב האסכולה של אדסה. בשנת 457 נאלצו חלק מחסידיו לנטוש את אדסה ולמצוא מקלט בפרס הסאסאנית, שהיתה אויבתה של ביזנטיון. כנסיה זו, שקשריה עם המערב תמיד היו רופפים, הכריזה על עצמאותה המוחלטת בראשית המאה ה-5, שמא קשריה עם המערב יתפרשו כבגידה. בשנת 486 אימצה הכנסיה הפרסית את תתורת נסטוריוס ומאז היא נקראת "הכנסיה הנסטוריאנית". במרוצת המאה ה-6 הם סבלו מרדיפות, פילוגים ומשערוריות כנסתייתיות .אך בזכות כמה פאטריארכים גדולים הסדר הושב על כנו.

 חסידי נסטוריוס בנו כנסיות, תרגמו לסורית את התנ"ך וכתבי אריסטו וקלאודיוס גלנוס (רופא יווני קדום, יליד פרגמון שבאסיה הקטנה). דרך הנסטוריאנים עברו המדע, הפילוסופיה והרפואה היווניים לערבים.

עם כיבושי האסלם הוכרו כקבוצה לאומית נפרדת. זכו להגנה משפטית ומלאו תפקיד בולט בתרבות האיסלם, על ידי תרגום עבודות מדעיות חשובות מיוונית לסורית ולערבית. עם ייסודה של בדד בשנת 762 עבר לשם גם מושבו של הפאטריארך. הכנסיה זכתה לפריחה תחת שלטון האיסלאם. במאה ה-10 מנתה 15 מרכזים, מטרופוליטניים ברחבי החליפית ו-5- מחוץ לגבולותיה. פלישת המונגולים וכבוש בגדד לא פגעו בהם, כי חלק מהמונגולים היו נוצרים, אך במאה ה-13 משהובסו על ידי הממלוכים, התייאשו הנסטורינים מהתקווה שהמונגולים ישתפו פעולה בהכנעת האיסלם.

ב-1295, בימי החאן גאזאן, נחרץ גורל הכנסייה הנסטורינית. בסוף המאה ה-13 פרץ נגדל גל רדיפות גדול מצד המוסלמים, שאילו השליטים המונגולים לא הצליחו לרסן. במאה ה-15 כמעט הוכחדו בעת פשיטת תימור לנג (1405-1396). שארית הפליטה נמלטה להרי כורדיסטן. במאה ה-15 התאחדו הנסטורינים של קפריסין עם רומא.

במשך השנים נעשו ניסיונות להשיב את הנסטוריינים לחייק הכנסיה הרומית, אך מרביתם עלו בתוהו,

1551 – התפצלה הכנסייה הנסטורינית לשתיים: חברי הקבוצה שהצטרפו לכנסיה הקתולית- רומית נקראים מאז 'כשדיים' או "כלדיים" ואילו שנשארו נאמנים לכנסיה המזרחית הנסטורינית נקראים 'אשורים'. הם טוענים שהאימפריה האשורית אמנם חדלה להתקיים כארגון פוליטי אך אנשיה הוסיפו לשמור על ייחודם האתני ואח"כ על דתם הנוצרית.  הכליים הם אשורים נסטוריניים שהפכו לעירוניים. לעומת האתרים שנשארו חקלאים.

 מדוע מנסה מיעוט קטן להשתייך לאימפריה של העבר? 

ראשית, ייחודיות אתנית מאפשרת להם לטעון להיותם עם ובתור שכזה הם זכאים לעצמאות, למולדת ולמבנה פוליטי כזה או אחר שיקנה לישותם ביטוי נפרד. התפיסה האשורית שלהם היא תולדה של שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. החברה האשורית הנסטוריאנית היתה ביסודה חברה שבטית, היא נחלקה לארבעה מטות עיקרים: (מטה הטיארי, מטה הג'ילו, מטה הבז ומטה הטוקומה) כל אחד מהם נחלט לשבטים אחדים.

 

על פי ההשערה הרווחת, כיום יש לכנסייה זו כ-100,000 מאמינים, המרוכזים במזרח התיכון (בעיקר בעיראק) ובארצות הברית. ראש הכנסייה הנסטוריאנית מכונה "הפטריארך של בבל"; בעבר ישב בבגדד, וכיום מושבו בארצות הברית. חברי הכנסייה מבקשים כי הכנסייה תכונה הכנסייה "האשורית" וכי מאמיניה יכונו "אשורים".

 

מאז המאה ה-14 הכנסייה בשקיעה. במאה 19 אנשי העדה היו ייעד מידי להתקוממות הכורדים באזורים המעורבים. בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 היו פוגרומים בעידוד השלטון. מאי 1915 תפנית גורלית – מועצת ראשי השבטים בראשות מאר שמעון החליטו לתמוך באירופאים הנוצרים, קיוו לאיחוד עם הרוסים (על רקע הצטברות של רגשות  תסכול, חשדנות ושנאה) להתחבר עם כוחות נוצריים היה נראה בעיניהם פתח של הצלה. הניסיון נכשל  האשורים נחשפו לעוינות פראית,  אם כי  לא להשמדת עם.

1917: קבוצת משלחת קציני מודיעין בריטים התחברה עם בני העדה הנוצרית. זה הפך לטרגדיה. לא ברור אם הבריטים הבטיחו עצמאות. האשורים ניסו להבקיע דרך בכוח, מעבר לקווי העות'מאנים אל הבריטיים, שחנו באיראן ובעיראק. ניסיון פריצה אומלל בו אבדו אלפים ברעב, במחלות ובקרבות.

 

מסמך 14 הנקודות של וילסון. הבריטים לא ידעו מה לעשות עם הנסטורינים, כי גם בטורקיה וגם באיראן סבלו מהמקומיים, לכן הבריטים העבירו אותם למחנות בעיראק (1919-1918), מזרחה לבגדד. סבלו ממגפות, ומקשיי הסתגלות, נוכח המעבר מאזור הררי לאזור מישורי. המאר שמעון נרצח על ידי פורעים כורדים.

האשורים הנסטוריינים ניהלו מאבק כדי להשיג אחת משתיים: שיבה אל מקומות קודמים בטורקיה ובאיראן או קבלת מעין אוטונומיה בעיראק, אך הבריטים לא הסכימו. הפכו למשרתי הבריטים: צבא, משטרה, גייסות מיוחדות יעד לשנאה של התנועה הלאומית העירקית. שנה אחרי העצמאות בעיראק, פרץ שם טבח נוראי. כמה אלפים היגרו לסוריה בעידוד הצרפתית. קהילה גדולה בקליפורניה. המיעוט שגלה פעמיים.