הכיבוש המונגולי של אירופה

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו

ראו קודם, באתר זה: הכיבוש המונגולי של צ'ינגס ח'אן. הארגון הצבאי המונגולי.

הכיבוש המונגולי של רוסיה

מדינת הענק שנוסדה על ידי צ'ינגיס חאן בשנת 1206, הפכה בתקופתם של בניו לאחת האימפריות[1] הגדולות בתולדות האנושות[2] והגדולה ביותר מבחינת שטח יבשתי רציף, כשהיא מתפרשת בשיאה (בשנת 1268) על פני כ-33 מיליון קמ"ר – מדרום מזרח אסיה ועד למזרח אירופה, כולל סין, אירן ורוסיה. שני שליש מהעולם המוכר של  אז. האימפריה. תחת שלטונה חיו 22.3% מאוכלוסיית העולם בזמנו; כ-110 מיליון תושבים.

הכיבוש המונגולי של אירופה, נוכח בטיול לרוסיה, לגאורגיה, בטיול להונגריה ועוד.

עלייתו לשלטון של אוגודיי ח'אן

לאחר מותו של צ'ינגיס ח'אן, בשנת 1227, הסכימו יורשיו, כי אוגודאי (Ögedeai), בנו השלישי של צ'ינגיס, שסומן כיורש, עוד בימי אביו, יהיה "הח'אן הגדול" של כל המונגולים. החלו חגיגות עלייתו לשלטון. אוגדיי חילק בנדיבות מופגנת את האוצר שאסף אביו, העניק תיבות של פנינים, השליך אל ההמון גלילי משי, עיטר סוסים וגמלים בתכשיטים וכל אנשי החצר התעטפו בגלימות משי רקומות בחוטי זהב. כל קיץ 1229 זללה וסבאה החצר המלכותית ואוגדיי עצמו הפגין את אהבתו למשקאות חריפים ולנשים יפות.

המשפחה המלכותית התחילה לכנות את עצמה באותה תקופה בשם "שושלת הזהב" ובניה פנו לבזבזנות מהירה. בתקופה זו ובתקופת הביניים, שבין מותו של צ'ינגיס חאן ועד הכתרת בנו, חלק מהעמים המוכנעים הפסיקו לשלוח את המס הקבוע וזה אילץ את אוגדיי לשלוח צבא, כדי לחדש את הגבייה. הגבייה חודשה, אך רמתה הייתה נמוכה, כי את עיקר עושרם של העמים, כבר גזלו מהם המונגולים לפני כן.

להבדיל מצ'ינגיס ח'אן, שנדד כל חייו ביורטה וממנה ניהל את ענייני המדינה. בנו, אוגדיי חאן החליט לבנות כבירתו את קארקורום (Karakorum), שהוראתה "חומות שחורות" (או גדולות) ושמה כיום חרחורין (Kharkhorin). עיר בירה של ממש עם מבני אבן וחומה, לגור בתוכה ולנהל את ענייני המדינה ממרכז קבוע[3].

העיר נבנתה במרכזה של ערבה גדולה, אולם לא היו יישובים בקרבתה והעיר נזקקה לכך שיובאו אליה כל צרכיה ממרחקים, מה שייקר את המחייה. העיר גם לא הייתה נעימה למגורים בחורף, כשנשבו הרוחות הקרות. העיר שבנה אוגודיי חאן הייתה סובלנית מאוד מבחינה דתית, לצד הארמונות לבני משפחת השלטון נבנו גם בתי תפילה לכל הדתות. שליש משטח העיר הוקדש לפקידות, שם שכנו סופרים ומתרגמים מכל רחבי האימפריה, שניהלו את ההתכתבות עם כל חלקיה.

כדי לגרום לסוחרים לבוא אל העיר ממרחקים, נהג אוגודיי חאן לשלם ביד רחבה עבור כל הסחורות, לעיתים מחיר כפול מהמחיר הנקוב. הוא גם קנה סחורות שלא היה להן דורש ולאחר מכן חילק אותן חינם אין כסף. המונגולים נתנו גיבוי כספי למימון השיירות אל העיר וכדי לשפר את המסחר הנהיגו מערכת תקנית של מידות ומשקלות. כדי שלא יצטרכו לשאת את משקל הזהב והכסף, הנהיגו המונגולים שימוש בשטרות כסף, שהכל כיבדו אותם. המונגולים נטעו עצים לצדי הדרכים, כדי להצל לעוברי הדרך ולסמן את הדרך בחורפים המושלגים. הם הציבו חילות מצב קבועים, שנועדו להגן על השיירות מפני שודדים. כל ההוצאות האלה, ההולכות וגדלות, הביאו לכך שלמרות זרימת המס הקבוע, עד 1235 אזל כמעט כל העושר שצבר צ'ינגיס חאן באוצרו. אוגדיי חאן הסיק שיש צורך במסעי כיבוש חדשים, כדי לחדש את זרימת האוצרות לקופת האימפריה.

בשנת 1235 כינס אוגדיי, קורטולאי (kurultai) – מועצת שבטים- שהיה אחד המכריעים בתולדות האימפריה המונגולית. הוחלט לבצר את העיר קרקורום ולבנות תחנות לאורך דרכי השיירות, בהן יהיה לחיילים ולשליחים, מקום לנוח, להחליף סוסים ולהצטייד. אולם חשיבותו העיקרית של הקורטולאי הזה, נודעה בזכות ההחלטה לצאת למסע כיבוש שאפתני לאירופה ולרוסיה (מכונה גם הפלישה הטטרית או הפלישה המונגולית-טטרית בכמה שפות אירופאיות). את ההצעה העלה המפקד המוכשר סובוטאי (Subutai'), שעוד בשנת 1220, הגיע לאזור, כשהקיף יחד עם ג'בה, את הים הכספי, במרדפם אחר שולטן ח'ווארזם. באותו מסע פגש את השבטים הקיפצ'אקים, אף הם נוודי ערבות , שחיו במישורים שבין הים הכספי לים השחור וקיבל מהם מידע רב. הוא טען כי אירופה מבטיחה לכובשים עושר עצום. מכיוון שהכיר את יכולתם של הצבאות האירופאים, הוא הוסיף והציע, לכבוש את ממלכות אירופה, בזאת אחר זאת. היו שטענו שיש להימנע ממסעות רחוקים ולהשלים קודם את כיבושה של סין כולה. אוגודי נטה לכיבושה סין, דבר שהיה גם צוואתו של אביו. לנוכח המחלוקת בתוך המשפחה, בין מצדדי ההתקפה על סין לבין המעדיפים את כיבושה של אירופה, הושגה פשרה חסרת תקדים: הצבא המונגולי יצא לשני הכיוונים גם יחד. הוא יחולק לשנים ויתקוף בו זמנית את סין ואת אירופה, בפיקודם של בניו המועדפים. שני החלקים עתידים להילחם כשביניהם מפרידים כשמונת אלפים ק"מ.

ההחלטה היתה נועזת, אך לא מוצלחת. כעבור שלוש שנים הגיע הצבא המונגולי שנשלח לסין אל העיר קאיפנג (Kaifeng) והטיל עליה מצור. במהלך המצור נתקלו המונגולים באבק השריפה, שהיה המצאה סינית והם ספגו אבדות כבדות. בעזרת מלך סונג הסיני, ששלח לעזרתם 20,000 חיילים, העיר קאיפנג נפלה בידיהם. ובקרבות גם נפל אוגול, בנו של אוגדיי.

את המערכה על אירופה נבחר להנהיג באטו חאן, נכדו של צ'ינגיס ח'אן[4]. בהנחייתו של סובודיי. את הכוח העיקרי הובילו נכדיו של צ'ינגס ח'אן:  מונגקה (Möngke Khan), בנו של טולי וגויוק (Güyük Khan), בנו של אוגודיי.  אך בצעד שנועד ככל הנראה לפקח על באטו, או להגביל את כוחו הפוליטי, נשלחו נכדים מכול ארבעת ענפי המשפחה (בית גוצ'י, בית צ'גטאי, בית אוגודיי ובית טולי), כדי לפקד על היבטים שונים או גזרות שונות.

הצבא, בפיקודו של באטו חאן, התחיל  לכבוש קודם כל את בולגריה הגדולה (Volga Bulgaria), ממלכה טורקית שעל גדול הוולגה. לרשות באטו חאן הועמד צבא, שמנה אולי 120-150 אלף לוחמים. רובם ככולם פרשים. לאחר הכנה יסודית, הצבא יצא לדרך בשנת 1236 ובסתיו של אותה שנה הגיעו אל גדות הוולגה. החיילים רכבו על סוסים קטנים ומהירים וחצו נחלים ברכיבה על הסוסים השוחים. המונגולים הפיקו לקחים מהגיחה הקודמת. הם שמו להם למטרה להכניע את בולגריה של הוולגה[5]. הם עשו זאת  בהדרגה והחריבו את בירתם, בולגר (Bulghar). בראשית 1237 ניצבו בשערי רוסיה ובדצמבר אותה שנה פתחו בהתקפה עליה והתקדמו תוך כיבוש מספר ערים, עד לדנייפר, שם חנו בגלל הפשרת השלגים והפיכת האדמה לבוצית.

באטו ח'אן שכבש חלקים גדולים של אסיה התיכונה, מערב סיביר ואזורים שבין הוולגה והדון, הקים בהם מדינה   חדשה – אורדת הזהב (Altın Urda). את בירתה הראשונה קבע בבולגר שעל גדת הוולגה, אשר שימשה קודם לכן כבירת בולגריה של הוולגה. אורדת הזהב הוקמה כקונפדרציה של שבטי ערבות,  כתוצאה מפלישת המונגולים מערבה שהחלה בזמנו של צ'ינגיס חאן.

בסתיו 1237 תקפו המונגולים את נסיכות ריאזאן (Ryazan). לפני כן, כדרכו, שיגר באטו שליח אל נסיך ריזאן והציע לו שלום תמורת "מעשר מכל אשר לבני עמו". תשובת הנסיך היתה "הרגונו נא הרוג ולקחתם הכול". הקטפולקות המונגוליות המטירו על העיר אבנים כבדות, בולי עץ, סירי נפט בוערים, אבק שריפה וחומרים אחרים. האמצעים המסתוריים עוררו אימה כה רבה, עד שהניצולים סיפרו לימים, כי המונגולים הגיעו לא רק על גבי סוסים, אלא גם בלוויית דרקוני התקפה מאומנים[6].  מכונות המצור שהביאו המונגולים פרצו את חומות העיר ב-21 בדצמבר, ולאחר שישה ימי קרבות הרגו המונגולים את כל תושביה והחריבו את העיר לחלוטין. המנצחים אספו את אצילי העיר ושליטיה והוציאו אותם להורג. כפי שכתב היסטוריון רוסי בן הזמן: "לא נותרה עין פקוחה, לבכות על המתים"[7].

הכוח המונגולי, שסיים את כיבוש ריאזאן, כבש את סוזדל ( Suzdalia). הנסיך הגדול יורי (Yuri) נהרג בקרב על הנהר סיט (Sit) ב-4 במארס 1238. כמו כן נכבשו רוסטוב, טורזוק ( (Torzhok קוזלסק (Kozelsk) הכוחות המשותפים של הרוסים, שהתאספו ליד העיר קולומנה, כללו את יתרת הכוחות של נסיכות ריאזאן, הכוחות של נסיכות ולדימיר בראשות וסבולוד, בן הנסיך וכוחות שהגיעו מנובגורוד. בהתאם לשיטת הלחימה של הרוסים הם המתינו למונגולים בשטח פתוח. הקרב נמשך שלושה ימים והסתיים בניצחון מונגולי. המונגולים שרפו והחריבו את קולומנה ואת מוסקבה. לאחר קרב קולומנה הטילו המונגולים מצור על העיר ולדימיר ב-4 בפברואר 1238 וכעבור שלושה ימים העיר נפלה לידיהם, נבזזה ונשרפה.

המונגולים הפנו את תשומת לבם אל הערבות, מחצו את יושביהן הקיפצ'אקים (Kypchaks) והאלאנים (Alans) וכבשו את קרים.

לאחר כיבושה של עיר, היו המונגולים בוררים את השבויים שנועדו לשמש כוח עבודה ואלצו את המוני האחרים להימלט אל העיר הבאה. הפליטים הביאו עמם את הפרטים המזוויעים על הכיבוש המונגולי והטילו פחד רב על העיר אליה הגיעו. זאת ועוד, מספרם הגדל והולך, הכביד על משאבי העיר והעיק עליה, עוד לפני שהמונגולים החלו לתקוף גם אותה[8].  לאחר שכבשו עיר, היו מגיעים פוקדים מונגולים, מתעדים את השלל ומחלקים את הסחורות והשבויים שנתפסן, על פי חוקי חלוקת השלל. אחר כך שלחו אלפי אסירים, להעביר את הסחורות לקאראקום.

בגלל היקף האבדות שסבלו, המונגולים לא המשיכו בהתקדמות לכיוון נובגורוד. בין היתר, בגלל הנהרות והביצות שהקיפו אותה. הם חנו כשנתיים לגדת הדנייפר. בשנת 1240 יצאו ל"אם כל הערים" הלא היא קייב, שהיתה המרכז הדתי והפוליטי החשוב ביותר של העולם הסלבי. בזכות הקור שהקדים לבוא, הנהרות קפאו והקלו על התקדמות הכוחות. הם שלחו שליחים כדי לשכנע את מנהיגי העיר להיכנע. האחרונים דחו את ההצעה בבוז, הרגו את השליחים ונעצו את גופותיהם בחומת העיר. המונגולים ראו בהריגת שליחיהם, פגיעה חמורה, שדרשה נקם.

בראשית החורף התכנס הצבא המונגולי בפיקודו של מנגקה, כמו אפפו אותה "ענני טטרים", בלשון התיעוד של הכמרים הרוסיים. קייב נכבשה ב-6 בדצמבר 1240. רבים חיפשו מחסה בכנסיית החכמה הקדושה וזו קרסה מעומס האנשים שטיפסו על הגג. המונגולים בזזו אותה והעלו אותה באש. דמיטרי, שהיה מפקד העיר, המשיך להילחם גם כשהמצב נראה אבוד ורבים מהאצילים נמלטו. באטו חאן, מתוך גילוי הערכה לכישרונו ואומץ ליבו, שחרר אותו. כעבור שש שנים תיאר הנוסע ג'ובאני דה פיאנו קארפיני (Giovanni da Pian del Carpine) את קייב ותיאר אותה כעיר בת מאתיים בקתות עטורה ציבורי גולגולות. אחד הגורמים שהיה לרועץ לרוסים היתה העובדה שהמעמד הגבוה והבינוני מעולם לא הסכימו שיהיה נשק בידי האיכרים או בידי ההמונים העירוניים. לעומת זאת, בשפה המונגולית אין מילה ל"חייל", כי כל אחד הוא חייל. בבוא המונגולים לא יכולה היתה האוכלוסייה להתגונן.

כבר במאה ה-12 נפוצו באירופה שמועות על ממלכה נוצרית חזקה המכה במוסלמים ובראשה עומד המלך דוד, בנו של פרסטר ג'והן, הלוא הוא "הכהן יוחנן". עם התקפתם של המונגולים על עמים נוצרים, כבר חדלו באירופה לראות במונגולים את צבאו של האח יוחנן, אבל הם נותרו אדישים וחסרי דאגה. בשנת 1238 הגיע שליח מוסלמי אל מלך צרפת  וניסה לגייס את מלכי אירופה נגד המונגולים. הוא וסיפר על גזע מפלצתי שפרץ מצפון, השתלט על שטחי הערבות וטבח בעמים ששכנו בין הרי אוראל והוולגה, ענה לו הבישוף: "הבה ניתן לכלבים אלה לטרוף זה את זה, למען ייעלמו מעל פני האדמה וכאשר נמשיך להילחם נגד אויבי האל הנותרים, נשחט אותן ונטהר את פני הארץ". איש באירופה לא שיער שהברברים האסייתיים יכולים לסכנם. אבל אז החלו להסתנן לאירופה ידיעות מרוסיה הרחוקה, על צבאות מובסים, ערים בוערות, מבצרים שנימחו מעל פניה אדמה, אונס של נשים ומסעי טבח המוניים, ובאירופה פשטה בהלה.

המטרה העיקרית של הפלישה המונגולית למרכז אירופה הייתה הממלכה ההונגרית. המונגולים ראו בממלכת הונגריה מעצמה יריבה ותכננו מלחמה נגדה ולשם כך כבר זמן רב אספו ידיעות עליהם, על המצב הפנימי ועל כוחם. המונגולים השתמשו במעבר אויביהם הקומנים (Cumans) אל הונגריה, כאמתלה להתקפתם על הממלכה ההונגרית. לאחר מועצת מלחמה, שקיימו המונגולים בחודש דצמבר 1240, בפשמישל , שלחו למלך בלה הרביעי אולטימטום ובו דרישה להשיב לידיהם את הקומנים הבורחים, אותם ראו המונגולים כנתינים שלהם ומתן החסות ההונגרית התפרשה בעיניהם כעילה למלחמה[9]. המלך ההונגרי דחה את האולטימטום ושלח שליחים לגייס את האצולה ההונגרית ולהזעיק את בני בריתו. אל הונגריה נשלחו הכוחות המשובחים ביותר בהנהגת המצביאים המצטיינים. המונגולים הכינו את הפלישה תוך תכנון צעדיהם לקראתה והכנת השטח גם לנסיגה ממנה. כך למשל נמנעו המונגולים מבזיזת החבלים הסמוכים לגבול ההונגרי, כדי שיהיה בהם מזון, בעת שיגיעו לשם צבאותיהם.

ההונגרים הוזהרו מהפלישה הממשמשת ובאה, הן על ידי הרוסים והן על ידי מיסיונר שהמלך שלח אל המזרח ושב עם ידיעות על התקדמות המונגולים. ההונגרים פנו לבקש עזרה משליטים קתוליים, מהאפיפיור ומהקיסר, אך לא נענו. בלה הרביעי, מלך הונגריה חיזק את מבצריו וחסם את מעברי ההרים, דרכם עלול היה להגיע הכוח המונגולי, בעצים שלמים ובחיזוקי עץ. אמצעים אלה לא עצרו את המונגולים, הם שלחו לפניהם גוף לוחם בפיקוד סייבאן (Seiban), שהוביל ארבעים אלף סלאבים, מהחבלים שנשלטו על ידם. הסלאבים, שהיו מצוידים בגרזנים, הדליקו ושרפו את חסימות המעברים ופרצו דרך היערות[10].

כוח מונגולי קטן יחסית, הונהג על ידי אחיו של באטו, אורדה ח'אן ושני בני דודיו, באידר וקאדאן (בניו של אוגדיי ח'אן), בראשית שנת 1241. המונגולים ראו בפולין שטח מעבר לכיוון הממלכה ההונגרית ובנוסף לכך, רצו לכבוש אותה, כדי למנוע אפשרות שהפולנים יזרימו סיוע להונגרים. הצבא המונגולי חצה את הויסלה (Wisla) הקפוא לתוך פולין. ב-13 בפברואר הם כבשו בסערה את העיר סנדומיר (Sandomierz), וב-18 במרץ הם הביסו צבא פולני שהונהג על ידי הוויוודים של קרקוב (voivodes of Kraków) ושל סנדומיר בקרב חמלניק (Chmielnik).

לאחר ניצחונם הם המשיכו אל קרקוב, שהיתה העיר החשובה בפולין. הדוכס בולסלב "הטהור" נמלט עם משפחתו ורכושו להונגריה. עד היום מציינים הפולנים את חורבנה של קראקוב בידי המונגולים: בכול שעה יוצא חצוצרן אל מגדל הקתדרלה ומשמיע תרועה לזכר קריאת הקרב שהשמיע החצוצרן ביום בו הגיעו המונגולים, עד שנורה ומת. המונגולים הטילו מצור וניסו לכבוש את העיר ורוצלב, אך לנוכח העמידה העיקשת של מגיני העיר, העדיפו להסיר את המצור ולנוע מערבה בחיפוש אחר צבאו של הנריק השני החסוד[11], במטרה להשמיד אותו לפני שיספיק לחבור עם כוחות תגבורות נוספים. הצבא המונגולי כלל, לפי מקורות שונים, טומאן אחד, או שני טומאנים בתקן חסר (בעקבות האבדות שספג במהלך פלישתו לפולין), וחוקרים מודרניים מעריכים שמנה 8000-15,000 פרשים

.

ב-24 במארס באפריל 1241 נערך מול המונגולי צבא גדול תחת פיקודו של הדוכס הגדול, הנריק השני החסוד. היתה זאת קואליציה שכללה כוחות פולניים, בוהמיים וגרמניים, בתגבור מהמסדר הטבטוני וכן ממסדרי ההוספיטלרים והטמפלרים, לפי המקורות העתיקים, הצבא שעמד לרשותו, כלל כ-30,000 לוחמים, מתוכם כאלפיים פרשים כבדים. והשאר חיילים רגליים, רובם דלי חימוש, כולל כורי זהב מהעיר גולדברג (כיום זואוטוריה) בבוואריה. מחקרים מודרניים מעריכים שכוחו של הצבא הנוצרי לא עלה על 8000 לוחמים. המונגולים ידעו, שצבאו של וצ'סלאב (Wenceslaus) הראשון,  מלך בוהמיה, שהיה גדול בהרבה מהצבא הפולני (וכלל לפי חלק מהמקורות כ-50 אלף איש) נמצא במרחק של שני ימי צעידה בלבד מליגניץ, לכן רצו למשוך את צבאו של הנריק השני לקרב, ולהשמיד אותו, לפני שיחבור לצבא הבוהמי. ב-9 באפריל נתקלו שני הצבאות בוולשטט (Wahlstatt), על יד ליגניץ (Battle of Legnica). המונגולים כיתרו את האבירים, נשאו על כידון את ראשו הכרות של היינריך השני דוכס שלזיה, מלאו תשעה שקים באוזניים כרותות של קורבנותיהם וערמו פירמידה של גולגולות. תושבי האזור סברו שהם ניצבים מול נחיל של פרשי שטן. היתה זו חדירתם העמוקה ביותר של המונגולים, לכיוון מערב[12].

הצבא המונגולי חצה את הרי הקרפטים ופלש לממלכת הונגריה. מפגש הצבאות היה במוהי (Mohi), בקרבת התחברות הנהר שאיו (Sajó) עם נהר הטיסה (Tisza) ב-11 באפריל, 1241. הצבא ההונגרי התרכז לשולי גבעה וליד זרם המים שנבע מהפשרת מי הנהר שאיו. המונגולים השתמשו בצורה יעילה מאוד בקשתות ובחצים שלהם ולצבא ההונגרי לא הייתה תשובה. 40,000 מונגולים בפיקודו של באטו, ניצחו צבא של 100,000 חיילים. חמישים אלף מלוחמי הצבא ההונגרי איבדו את חייהם ומלכם, בלה הרביעי, שניצל ממות על ידי הרוזן ארנה מ-Salgagyör, נמלט. טבח הצבא ההונגרי נמשך יומיים שלמים וגופות התגוללו על פני הארץ, סוסים ללא רוכבים התרוצצו מבלי דעת וחפצי ערך יקרים, בגדי משי, כלים מכסף ומזהב הושלכו על ידי נמלטים, שניסו להקל על עצמם. במנוסתו איבד המלך ההונגרי את החותם שלו, חותם שנמצא על ידי המונגולים, שעשו בו שימוש בחתימת צווים שלטוניים במהלך שלוש שנות שלטונם בהונגריה וטרנסילבניה[13].

בימי אוגודאיי הגיעה העצמה הצבאית של המונגולים לשיאה והתפשטות שלטונם לקצה גבולותיה. כעבור 14 שנה ממותו של צ'ינגיס ח'אן, הרחיקו פרשי הערבות, והגיעו עד מבואותיה של וינה וטור נוסף המשיך לכיוון זגרב, בעקבות המלך בלה והמשיכו עד לחוף הים האדריאטי, אבל חדלו בגלל עייפותם.

התבוסה בקרב ליגניץ המחישה לעין כל את פער האיכות בין הצבאות האירופאים לבין המונגולים.

הנתונים שבידי המחקר דוחים את התירוצים של ימי הביניים, שטענו כי ניצחונות המונגולים הנם תוצאה של עדיפות מספרית. הצלחתם נבעה כנראה מאסטרטגיה מתוחכמת, חיל פרשים מעולה וקל תנועה; כוח התמדה; אופן לחימה ממושמע ומתואם. שרשרת התוצאות המפתיעות שלהם היו תוצאה של איכות ולא של כמות. צבאות צ'ינגיס ח'אן ויורשיו הצטיינו בניידות מדהימה, מהירות תנועה, כוח ירי מהמם, הסתערות הלם מרוכזת, מודיעין מעודכן, ארגון יעיל, מערכת שליטה מושכלת, משמעת אכזרית, הטלת טרור מחושבת ואסטרטגיה של גישה לא ישירה. תורת הלחימה שהכירה אירופה היתה חסרת תועלת מול הטקטיקה הצבאית המשוכללת שהונהגה בצבא המונגולי. מערך הקרב המונגולי כלל פרשים קלים, שהרכיבו בדרך כלל את המשמר הקדמי ואת שני האגפים של הצבא המונגולי. במרכז הכוח המונגולי נעו הפרשים הכבדים, שהיוו את הכוח הלוחם העיקרי, בשורות צפופות. החלקים השונים של הצבא המונגולי נכנסו לקרב אחד לאחר השני, כשכל כוח מוכן לסגת, במקרה שהקרב לא התנהל בהתאם למתוכנן (המונגולים לא ראו בנסיגה חוסר כבוד, אלא טקטיקה מקובלת). המפקד העליון של הצבא ניהל את הקרבות, אך לא השתתף בהם באופן אישי. כל מפקד בכוח ידע מראש היכן עליו להיות לפי תכנית המערכה, והתקשורת בין חלקי הצבא השונים התנהלה באמצעות דגלי איתות ביום ופנסים בלילה. הצבא המונגולי התנהל בשקט ובסדר מופתי, בצורה שלא הייתה מקובלת באותה תקופה, ולעיתים קרובות הדהימה את יריביהם. הפרש המונגולי היה קל תנועה ובעל יכולת לחימה טובה יותר מיריבו האירופאי. הוא הצטיין בשימוש בקשת מורכבת מכופפת לאחור (Recurved composite bow). היתה למונגולים יכולת וירטואוזית לירות חצים תוך כדי רכיבה. כל לוחם היה מצויד בשתי קשתות ושתי אשפות מלאות בחצים מושחזים מאוד בשלושה אורכים, לפי המרחק אליו נורו. כלי נשק נוספים היו חרב עקומה, מגל, חנית מצוידת בראש מתכתי משולש או מעוין באורך יותר מ-15 סנטימטרים, בקרס להפלת רוכבים ובפלצור עשוי משיער סוסים. הלוחמים היו מצוידים גם בפצירה להשחזת החצים, מרצע, מחטים, חוטים, סיר חרס, חמת נוזלים מעור בקיבולת של שני ליטרים להחזקת מים, חלב או קומיס, שני שקי אוכף לנשיאת בגדים להחלפה ומזונות ושק אויר מעור עיזים שנועד לסייע בחציית נחלים. כל לוחם מונגולי החזיק מספר סוסי פוני, כחמישה. הסוסים הרבים אפשרו ללוחמים לעבור מרחקים גדולים מבלי להתיש את סוסיהם. ריבוי הסוסים יצר גם רושם כביר ומטעה, של צבא גדול בהרבה מכפי שהיה למעשה[14].

היה להם מעין ארגון הדומה דמיון מסוים למטה כללי מודרני. מן העבר השני ניצבו, בעיקר באירופה, צבאות כבדי תנועה וחסרי תיאום. כל אלו עשו את המונגולים לאחד הצבאות המעולים ומטילי האימה שידעו דברי הימים. זאת ועוד, המונגולים הכירו בדרך כלל את הטקטיקות של אויביהם, משום שנהגו להקדים ולשלוח סיירים אל שדה הקרב. לקראת הפלישה הפעילו המונגולים שירות חשאי לאיסוף מידע בעזרת מרגלים שתרו את הארץ המיועדת, בדקו את פני השטח, הדרכים, מעברי ההרים ומעברי הנחלים, המבצרים, מצבת כוחות האויב ומשאביו הצבאיים. שילמו ליסודות הבלתי מרוצים ולבוגדים שאיתרו בארצות המיועדות להיכבש, גייסו מורי דרך והציבו סוכנים. את האספקה, עזרי הלחימה ומכונות המצור נשאו גמלים. אלו הובלו על ידי שירות לוגיסטי, שדאג גם להוליך את עדרי הבקר שהזינו את הלוחמים. כוח חלוץ הקדים את הצבא ודאג לארגן את מקומות החניה. האירופאים ניסו להתגונן בעזרת ביצורים, אך המונגולים פיתו מכונות צור שיכלו למוטט חומות. כמו כן הפעילו לוחמה ביולוגית, כשירו גופות רקובות לערים הבצורות.

הלוחמים המונגולים לא קיבלו שום שכר והתפרנסו רק מביזה. הצבא המונגולי השועט אל אירופה היה מחזה מבעית. מועטים החורבנות בידי אדם, שאפשר להשוות אותם להרס ולהשמדה של המונגולים במחציתה ראשונה של המאה ה-13. אירופה בא במגע עם אסיה הרחוקה, בתיווכם של ברברים, שהיו רחוקים מתרבויות אסיה העשירות, כמו מתרבותה של אירופה. אך הם פתחו דרכים ליבשות סגורות ומבודדות זו מזו, מאז ימי אלכסנדר הגדול, אלף וחמש מאות שנה לפני כן. כפי שכותב  יהושע פרוור בלשונו הציורית: "עוף הטרף המונגולי כיסה בגופו העצום את כל אסיה, כשמוטת כנפיו, הזורעות הרס וכיליון, מגיעות עד ים סין במזרח ועד גבול פולין וגרמניה במערב. התדהמה איחדה את עמי אסיה ואירופה, שאיש לא העז להנבא לקיצו"[15].

האירופאים היו מאוחדים בדעתם על האכזריות המיוחדת של המונגולים וכך מתאר אותם המלומד הארמני Kirakos (קיראקוס): "…היה להם מראה דוחה ולבבות חסרי רחמים. לא הושפעו מבכי האימהות והיו חסרי כבוד ללובן שערם של הזקנים. נחפזו בשמחה אלי טבח, כמו לחתונה או חגיגה. בכל מקום היו פזורות גופות, שלא נמצאו להן קברים.". על פחדם של האירופאים מפני המונגולים, ניתן ללמוד ממכתבים שצוטטו בכרוניקה שנכתבה בידי מאתיו פאריס, נזיר בנדיקטי מאנגליה. הוא כינה את המונגולים "בני שטן שהגיחו מטרטרוס" (השם שנתנו היוונים לגיהינום). הוא הוסיף וכתב: ": "מפקדי הטטרים ותומכיהם, אכלו את בשר הגופות כאילו היו ככרות לחם, ולא הותירו דבר מלבד עצמות לנשרים […]. את הנשים הזקנות והמכוערות נתנו לקניבלים בעלי ראש הכלב שביניהם, בתור מזונם היומי.  הנשים היפות נותרו בחיים כדי להיאנס. בתולות חוללו ומתו מאפיסת כוחות"[16].  לשיא נוסף של פחד תרם ליקוי חמה בכל רחבי אירופה, ביום ראשון (היום הקדוש לנוצרים) 6 באוקטובר 1241. כיבושי המונגולים גרמו לחרדה גדולה בייתר אירופה ולתפילות המוניות בכנסיות, בציפייה לנס. אנשי המערב רעדו מפחד והיו משוכנעים כי ה"אנטי כריסטו" בא לטאטא את הנצרות מעל פני האדמה.

כפי שקורה לא אחת, הקהילות היהודיות נעשו שעיר לעזאזל. המונגולים זוהו עם צאצאי "עשרת השבטים" והיהודים בגרמניה הואשמו בסיוע להם. הם ציינו ששנת 1241 מקבילה לשנת 5000 לפי הלוח העברי, שנה בה ציפו היהודים לבוא המשיח. התאוריה הייתה תמוהה מאוד, אך בהיעדר הסבר אחר להופעת המונגולים, הקישור פעל והאירופאים המתוסכלים מחוסר יכולתם לנצח את המונגולים, הוציאו את תסכוליהם על "קרובי משפחתם", היהודים האירופאים. הפורעים שרפו שכונות יהודיות, את היהודים זרקו לבתי כלא או שחטו. הכנסייה הוציאה הוראות המחייבות את היהודים ללבוש בגדים המייחדים אותם, כדי שלא יוכלו להסתתר בין הנוצרים[17].

בעוד המונגולים נערכים למסע אל מרכז אירופה ואירופה הנוצרית מתכוננת לקרב לחיים ולמוות, בחודש מאי 1242, ללא אזהרה, ופנו מזרחה. הם פינו את מרכז אירופה, אך המשיכו לשלוט על מזרח אירופה ולחייב את הארצות האלה בתשלומי מס. לא ידוע בוודאות מה היה הגורם לנסיגת המונגולים ממרכז אירופה. יתכן מאד שהסיבה לכך היא מותו של אוגדיי חאן )מת ביום 11 בדצמבר 1241. דבר מותו היה צריך לעבור ששת אלפים קילומטרים מהבירה, קראקורום ועד לגייסות המונגוליים באירופה וזה ארך בין ארבעה עד שישה חודשים(. באותה תקופה מת גם צ'אגאטאי חאן, אחרון בניו של ג'ינגיס חאן, שהיה עדיין בחיים ובכך הסתיים דור הבנים והגיע תור הנכדים. את בחירת השליט החדש עשו המונגולים בבחירות פנימיות במשפחת השלטון, לכן, כל הנסיכים-נכדים נחפזו אל הבירה, אל הקורילטאי, כדי לקחת חלק במאבקים על בחירת השליט החדש. הנסיכים האלה היו גם מפקדי כוחות הפלישה לאירופה, לכן הסתלקותם, יחד עם חייליהם, הפסיקו את הפלישה. יש גם התולים את הנסיגה בהתארכות קווי האספקה, הצטברות אבדות ותבוסות מקומיות, כמו שהיו בדלמטיה ובמעברי ההרים בארצות הרומניות.

היסטוריונים מערביים מעריכים כי אירופה ניצלה מגורל מר גם בגלל חוסר נכונותם של המונגולים להילחם בסביבה עירונית צפופה מחד, ומאידך מיוערת וחסרת שדות מרעה רחבי ידיים שמהם יוכלו המונגולים להאכיל את סוסיהם, תנאי הכרחי להתקדמות הצבא. גבול שדות המרעה הפך לגבול האימפריה. בנוסף, מזג האוויר הלח של אזורי החוף באירופה השפיע לרעה על דיוק קשתותיהם. חלק מהכוחות נשארו ברוסיה. אחרים כבשו בדרכם חזרה את בולגריה שבבלקן. ההיסטוריון הפרסי  רשיד א-דין (Rashid-al-Din Hamadani), מדווח על חורבן גדול.

הפלישה לאירופה היתה מוצלחת, למרות המריבות שבין נסיכי המשפחה המלכותית, אבל הערים האירופאיות לא הניבו שלל רב. הצבאות שניגפו בפני המונגולים לא היו מצוידים היטב. הנכס העיקרי שהמונגולים לקחו עמם היה האוהלים והציוד שמצאו בחצר המלך ההונגרי., שבהם השתמש באטו להקמת מחנה הבית שלו על הוולגה. הם לא זכו להרבה שלל אוצרות אבל הביאו איתם הרבה בעלי מלאכה. החל מכורי זהב סקסונים וכלה בסופרים ובמתורגמנים.  הקצינים המונגולים , שהיו מאוכזבים מהגמול החומרי הדל והשתוקקו להציג רווח כלשהו, עשו עסקה עם הסוחרים האיטלקיים שמצאו בקרים. בתמורה לכמויות גדולות של סחורות הרשו המונגולים לאיטלקים לקחת רבים משבוייהם הסלבים והקיפצ'אקים.

אפשר לתאר את תולדותיהם של המונגולים, כרשימה ארוכה של כיבושים, ערים נבזזות ושל מעשי טבח. הייתה זו הסתערות הנוודים האחרונה והאכזרית ביותר. הרוסים ניסו במשך שנים, להסביר את נחשלותם הטכנולוגית מול המערב, הם תלו את הקולר בכיבוש המונגולי של ארצם. כשמדענים במאה ה-19 ביקשו להדגיש את נחיתותם של בני אסיה ושל האמרינדים באמריקה, הם הגדירו אותם כ"מונגולואידים". כשרופאים התלבטו מדוע בנות הגזע האירופאי מביאות לעוצם ילדים בעלי תסמונת דאון, הם ייחסו את תווי הפנים המאפיינים ילדים אלו ל"עובדה" שאחת האימהות הקדומות, נאנסה בידי לוחם מונגולי.

עם זאת, החוקרים בעבר הגזימו במידת החורבן שהמיט הכיבוש המונגולי ובחשיבותו. בעקבות הפלישה המונגולית חלו תמורות בארגון הפוליטי של אסיה ושל חלקים נרחבים באירופה. עמים שלמים נעקרו ממקומותיהם ופוזרו. יש טענה, שהוביל ההיסטוריון הרומני ניקוֹלאַיֶה יוֹרְגָה ( (Nicolae Iorga, [18] שהצוענים הובאו לאירופה על ידי המונגולים בעת פלישתם בשנים 1241 – 1242 ולאחר עזיבתם נשארו הצוענים בארצות הרומניות במעמד של עבדים. הצוענים התמחו בביצוע עבודות מתכת, לכן יכלו לספק שירותים חשובים לצבא המונגולי. למומחיותם נמצא ביקוש גם מאוחר יותר – במאה ה-15, כאשר מלך בוהמיה, זיגמונד, שהיה מרוצה מפועלם של הצוענים בהכנת חרבות וקני רובים עבור צבאו, העניק להם זכויות שונות וגם צייד אותם בתעודות שאפשרו להם לנוע בארצות מערב אירופה.

תופעה זו, של שינוע אוכלוסייה, שינתה את האופי האתני של אזורים רבים. עצמתן ותפוצתן של דתות העולם השתנו באורח משמעותי. התוצאות ההרסניות של כיבושי המונגולים לא היו מאריכות ימים, כפי שסברו. מתברר כי ערים ומדינות השתקמו מהר יחסית לאחר ההרס המונגולי.

המונגולים הרסו את המבנים המדיניים הסלאביים ויצרו מדינה גדולה, אורדת הזהב. הריסת נסיכות קייב אפשרה את צמיחת נסיכות מוסקבה – הגרעין ממנו צמחה רוסיה. כמו כן, המונגולים עצרו את התפשטות הונגריה מזרחה ונתנו בכך הזדמנות להיווצרותם של מבנים מדיניים באזורים הרומנים – כך נוצרו נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה.

המסעות המונגולית, על אף אכזריותם וההרס שהותירו, תרמו רבות לשינוי תמונות העולם של תושבי אירופה. בזכות המסעות המונגולים היתה באירופה קפיצה ביידע הגיאוגרפי, שבהמשך הורחב עלי ידי נוסעים כמרקו פולו. היתה גם קפיצה בידע ההיסטורי ובתקופתם נפוצו ספרי היסטוריה מאוירים. כמו כן פורסמו מילונים לכמה שפות. הם הצליחו על ידי שינוע מאסיבי לא רק של צבאות, אלא גם של רעיונות. כך למשל, החרסינה הסינית, שמוכרת בצבעי הכחול לבן שלה, הובאה לאירופה על ידי המונגולים. את הקובלט, לייצור הצבע הכחול, הביאו מצפון אירן והוא חזר לשם, בכלי החרסינה. חליפות בסגנון מונגולי נפוצו בסין מחד ובאירופה מאידך הם ישבו אוכלוסיות במערב ולקחו עמם בעלי מקצוע חזרה למונגוליה.  המונגולים ייצרו מטבעות ושטרי כסף ויצרו כך גלובליזציה מוניטארית. יש לציין, כי גם חיידקים הגיעו על ידי המונגולים, כמו למשל של הדבר השחור. אבל החשוב ביותר הוא תושבי אירופה גילו שבעולם מתקיימות ציוויליזציות מפותחות, שלא היו מוכרות להם . כדי שהפורטוגלים יצאו לגלות את העולם החדש, צריך היה לדעת שיש עולם חדש והדבר הושג, בין היתר על ידי המונגולים.

הערות

[1] המונח "אימפריום" (ברבים אימפריה) הגיע כמובן מרומא ומצא ביטוי במצב בו מדינה אחת – רומא, כובשת שטחים רבים הנכבשים אין להם מעמד של שאר תושבי המרכז הכובש. ברגע שכול תושבי השטח הנכבש נהפכים לבעלי אותן הזכויות של יושבי המרכז – זה לא אימפריה כי אם מדינה גדולה. לכן למשל האימפריה הצארית לא תמיד הייתה למעשה אימפריה כי לא היה הבדל בין הרוסים לבין האוזבקים בכול מעמדם מול השלטונות. וודאי בברית המועצות

[2] רק האימפריה הבריטית וכנראה גם האמפריה של קרל החמישי היו גדולות יותר.

[3] קארקורום נבנתה על גדות נהר אורחון בידי אוגדי חאן ב-1235, כשהיא משמשת כמקום מגורים לסוחרים פרסים ובעלי מלאכה סינים. על אף שהייתה רשמית בירת האימפריה, לא הייתה העיר מקום משכנו של החאן שנהג לחיות, כמו שליטים נוודים רבים, במגורים ניידים מחוץ לגבולותיה. בתקופת שלטונו של מונגקה חאן הורחבו גבולות העיר והיא תועדה לראשונה בידי מגלי ארצות אירופאים ב-1246. בתקופת שלטונו של קובלאי חאן הועברה ה"בירה" לדאדו (כיום: בייג'ינג), וקראקורום הפכה לבירת פרובינציה בלבד. על אף שהייתה בירתה של שושלת יואן הצפונית למשך כמה שנים, נהרסה העיר בעקבות סכסוך בין פלגי המונגולים, וב-1388 נטבחו תושביה בידי פולשים סיניים. הריסות קארקורום העתיקה נתגלו ב-1889 בידי החוקר הרוסי נ"מ יאדינסטב.

[4] גוּ-צ'י  (Gu-chi)  הבכור, מת לפני אביו וירושתו נמסרה לבאטו בנו

[5] בולגריה של הוולגה הייתה מדינה היסטורית בטריטוריות של מפגש נהר הקאמה עם הוולגה בין המאה ה-7 ובין המאה ה-13, בשטח הנמצא היום בתחום רוסיה. האזכורים הראשונים כלולים בספרים של הגיאוגרף הפרסי, בן המאה ה-10, אחמד אבן רוסתה.

בסביבות שנת 660 יצאו הבולגרים, שהיו עם טורקי, בהנהגת קוטראג בנו של קובראט, מבולגריה הישנה, מסביבות ים אזוב והתיישבו בטריטוריות בהן קמה בולגריה של הוולגה. חלק משבטי הבולגרים המשיכו לנוע עד לאזור של בולגריה בלקנית התיישבו שם, התנצרו ואימצו הרבה מהתרבות הסלבית. כנראה שבולגריה שעל הוולגה הייתה כפופה תקופה ארוכה לממלכת הכוזרים, אך הייתה בעלת אוטונומיה והקימה את בירתה בעיר בולגר, כ־160 קילומטר מדרום לקאזאן. במאבקם נגד הכוזרים ביקש שליט הבולגרים את עזרת בגדאד, בכסף ובעלי מקצוע, לבניית מבצר ותמורת התמיכה הזאת שבטי הבולגרים הכריזו ב־11 במאי 922 על הפיכת האסלאם לדת המדינה שלהם. תושבי שתי הרפובליקות הרוסיות, טטרסטן וצ'ובשיה, רואים את עצמם כממשיכי/צאצאי בולגריה שעל הוולגה, הן מבחינה טריטוריאלית והן מבחינה אתנית.

[6] ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס ח'אן, הוצאת דביר, 2010 (להלן: ג'ינגיס ח'אן), עמ' 201/

[7] J.j. Saundres, The History of the Mongol Conquest, Philadelphia University press, 2001, p 82

[8] גיגניס ח'אן, עמ' 202

[9] לחץ האימפריה המונגולית, לאחר הקרב על נהר קלקה בשנת 1223, אילץ את הקומנים לעבור מערבה. בין השנים 1239-1240 כמות גדולה של קומנים התיישבו מערבה לדניפר, עד הדנובה, במחוזות שנקראו אז קומניה השחורה. המלך הקומני האחרון, קותן (Cuthen), נלחם במונגולים ואף ניצח בשני קרבות, אך בפעם השלישית הותקף במפתיע ונאלץ להימלט ולבקש מקלט אצל בלה הרביעי, מלך הונגריה. המלך ההונגרי קיבל את המלך הקומני ואת אציליו, שבאו עם המוני סוסים, והקצה להם אזור התיישבות בפוסטה. בין המלך ההונגרי ובין המלך הקומני נוצרו קשרי משפחה, כשבנו של המלך ההונגרי, אישטוואן, נשא לאישה את בתו של מלך הקומנים. הקומנים הסכימו להתנצר וקיבלו את הריבונות ההונגרית.

[10] Cartledge, Bryan (2011). A History of Hungary. C. Hurst & Co

[11] הנריק השני היה שליט של דוכסות שלזיה התחתונה (עם הבירה בורוצלב), שליט של דוכסות קרקוב ושליט של הדוכסות הגדולה, דוכסות פולין הגדולה ובשנים 1239-1238 היה גם עוצר של שתי דוכסויות נוספות של שושלת פיאסט, דוכסות סנדומיר ודוכסות שלזיה עלית. החל מ-1322 חתימתו מופיעה על מסמכים לצד חתימת אביו ושנתיים מאוחר יותר זכה גם לסמל משלו. ב-1227, במפגש של הדוכסים מבית פיאסט, הוטמן מארב לאביו והוא נפצע קשה. עד החלמת אביו נשא הנריק השני בעול השלטון. כך קרה גם שנתיים מאוחר יותר, כשאביו נלקח בשבי על ידי קונרד הראשון, דוכס מאסוביה – עד שחרור האב שלט הבן. בשנים 1229-1230 יצא בראש צבא לגדות האודר ובשנים 1233-1234 ייצג את האינטרסים של אביו בפרוסיה ובפולין הגדולה. פעילויות אלה הכשירו אותו, לדעת אביו, לכן בשנת 1234 מינה אותו רשמית לשליט שותף. השניים חילקו ביניהם את תוארי השלטון, כשהנריק הראשון כונה "דוכס קרקוב ושלזיה" והנריק השני כונה "דוכס שלזיה ופולין הגדולה". לאחר מותו של הנריק הראשון, ב-19 במרץ 1238, זכה הנריק השני בכל התארים (ויקיפדיה).

[12]  ג'ינגיס ח'אן, עמ' 206

[13] Jackson, Peter (2005). The Mongols and the West, 1221–1410. Routledge.

[14] Stephen Turnbull, Warrior Mongol, Osprey Publishing, 2003

[15] יהושע פרוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק, ירושלים, 1971, עמ' 406-407

[16] Matthew  Paris, Paris’s English History, Vol 1, p. 314

[17] ג ג'ינגיס חאן  עמודים 211 – 212

[18] ניקוֹלאַיֶה יוֹרְגָה (1871 – 1940) היה היסטוריון, פוליטיקאי, פובליציסט, מבקר ספרות, מחזאי ומשורר רומני, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת בוקרשט. כיהן כראש ממשלת רומניה בשנים 1932-1931, בו זמנית גם כשר החינוך, הדתות והאמנויות. נולד בבוטושאן שברומניה למשפחה בעלת שורשים יוונים.

התחיל וסיים את התואר הראשון באוניברסיטת יאשי בהצטיינות יתרה. הוא המשיך את לימודיו בפריז, ברלין ולייפציג ובשנת 1893, בגיל 23, הוכתר בתואר דוקטור והצטרף לאקדמיה הרומנית. היקף יצירתו של יורגה ברומנית חסר תקדים, הוא פרסם 1,003 ספרים (1,250 כרכים) וכ-25,000 מאמרים. בין הכתבים החשובים יותר של יורגה נמנים "מחקרים ומסמכים על ההיסטוריה הרומנית" שפורסם בין השנים 1901–1913 ב-25 כרכים, "ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית" ב-5 כרכים ו"היסטוריה של הרומנים" ב-10 כרכים. גם יצירתו הספרותית, השירה והמחזות מבוססים בעיקר על רקע היסטורי.