הגמל

 

כתב: גילי חסקין; ‏13/06/2012

אנו נתקלים בגמלים לעתים קרובות. פעמים רבות רוכבים עליהם בטיולים במערב אפריקה, בתוניסיה, במרוקו, במצרים ובסיני. הגמל הוא חלק בלתי נפרד מטיול במונגוליה ובאסיה התיכונה. כלי התחבורה העיקרי לאורך "דרך המשי".

הגמל הוא סוג ממשפחת הגמליים  (C      . (Camelidae

משפחה זן כוללת גם את שלושת בני הסוג יימה (Llama) ואת הסוג ויקוניה (Vicuňa).

ראו באתר זה:יונקי דרום אמריקה

המשפחה שייכת לסדרת זוודי פרסות (Artiodactla), או מכפילי פרסה[1];  תת-סדרה בעלי כריות – Tylopoda (הכוללת בנוסף לתת סדרת בעלי כריות גם את תת סדרת החזיראים). סימניהם: האצבע השנייה והאצבע החמישית חסרות לגמרי. האצבע הרביעית והאצבע השלישית הן שטוחות וחובשות פרסות קטנות בדמות ציפורניים. הדריכה היא על "כריות" של עור שבשני הפרקים האחרונים של אצבעות אלה. את הכריות מחפה מלמטה עור גלדני וקשה. הכריות מקלות על ההליכה ומונעות זעזועים מן הגמל ורוכבו.

הם מעלי גירה למחצה[2]. קיבתם מורכבת משלוש קיבות.

קיבת העלעלים חסרה. הם יכולים לאגור בתוכה במהירות, כמות מזון מרובה, אפילו אינו לעוס כול צרכו. השוטוניות החיות בסימביוזה עם הגמל מסיסות את המזון בתוך הכרס, ואז הגמל מעלה גרה, כלומר, מחזיר אותו לפה, לועסו היטב ומעביר אותו לקיבת המיצים לעיכול גמור. בניגוד לשאר מעלי הגרה, יש להם שניים חותכות וניבים בלסת העליונה.

הגמל החד דבשתי, או הגמל האפריקאי Camelus dromedaries)) מצוי בימינו רק בצורה מבויתת (או באוסטרליה כמובר, פליט תרבות).

הגמל הדו דבשתי, או הגמל הבקטיארי  (C. bactarius), עדיין חי במדבר גובי שבאסיה התיכונה. ההוא מתקיים באקלים הררי וקר, ותפוצתו משתרעת ממונגוליה ועד חצי האי קרים. גופו מגושם מזה של הגמל החד יבשתי, אך רגיו קצרות יותר. עובדה שזיווג של שני מינים אלו מוליד צאצאים פוריים, מוכיחה את קרבתם המשפחתית. יש המשערים שמוצאו של הגמל האמריקאי ממין בר דומה לו, שהיה בנמצא במדבריות ערב והושמד זה מכבר.

הגמל שייך לאותה קבוצה של בעלי חיים, כמו התאו ואייל הצפון, החיים ומתרבים בפיקוחו של האדם, אולם יד הברירה המכוונת לא היתה בהם במידה מספקת, כדי לחלקם לגזעים שונים (כגון הכלב או הסוס). אם כי בסיני קיים גזע עדין ובהיר יותר.

בדבשות נאגר שומן המשמש כמאגר אנרגיה. הדבשות מצטמקות בתנאים של חוסר מזון. בעל גוף גדול ורגליים ארוכות. שתי האצבעות שטוחות חובשות בקצותיהן פרסות קטנות דמויות ציפורניים ומחוברות על ידי כרית של עור, וכך מקל משטח הדריכה הרחב את ההתקדמות באדמה החולית. בעת ההליכה נעות שתי הרגליים מכל צד, ולא ימנית ושמאלית לסירוגין. התוצאה היא מעיין נדנוד, ומכאן הכינוי "ספינת המדבר". הגמל מתקשה להתנייע בשטח זרוע אבנים ומחשב באיטיות את צעדיו. משום כך מכונה לבעג "מוהנדס" בפי הבדואים.

הצוואר ארוך, אך כמו אצל הג'ירפה, לא מדובר במספר חוליות גדול יותר מאשר אצל יונקים בעלי אורך צוואר רגיל, אלא בחוליות גדולות יותר.

השפה העליונה שסועה. שלא כמו אצל הבקר והצאן, יש לגמל המבוגר ניבים וזוג שניים חותכות בלסת העליונה, זוג "שיני הזאב" המיוחדות למשפחת הגמליים. אלו הן נשקו של הזכר ופגיעתן עשויה להיות קטלנית. הגוף מכוסה שערות, שהן ארוכות יותר בחורף.

מוצאו של הגמל מהממלכה הנאו ארקטית (צפון אמריקה).

הגמליים (Tylopoda), מופיעים לראשונה מתקופת האיאוקן העליון. היה זה בעל חיים שגודלו היה ככלב והיו לו ארבע אצבעות. סימני גמל ראשוניים, כמו צוואר ארוך מופיעים רק באוליגוקן. היה זה מין של גמל פרימיטיבי (Prebrotherium), שגובהו לא עלה על מטר. רק במיוקן מצטייר ה- Procamelus, אב הטיפוס ממנו התמיין הגמל. באותה תקופה נדד ענף מקבוצה זו לאסיה ומיסד את קבוצת הגמלים של העולם הישן. ענף שני הגיע לדרום אמריקה ומיסד שם את האבולוציה של הלאמות.

הגמל הינו בעל חיים מדברי, מהמותאמים ביותר לאקלים קשה זה.

גוף הגמל מותאם לתנאי המדבר ברגליו הגבוהות ובפרווה המכסה אותו. הרגליים הגבוהות של הגמל מרחיקות אותו מן הקרקע הלוהטת בימי הקיץ החמים. בעזרת צווארו הארוך ושפתיו המשוכות וקלות התנועה הוא יכול גם ללחך זרעים וצמחים נמוכים מעל פני האדמה וגם לקטוף עלים וענפים מצמרות שיחים ועצים. הודות לעור הגלד הקשה החופה את השפתיים, החך, הלחיים והלשון, והודות למערכת השניים המפותחת, הוא מסוגל לקטוף, לשבור וללעוס צמחים קשים, אפילו בעלי קוצים חדים, העשויים לנקוב סוליה של נעל. לעתים ישנו הבדל של 20° C  בין טמפרטורת הקרקע לטמפרטורת האוויר בגובה של מטר מעל הקרקע. בין שערות פרוותו של הגמל כלוא אוויר המשמש כחומר מבודד, וכך הפרווה מקטינה את מעבר החום בין הסביבה החמה לגוף הגמל ובעצם מבודדת את גופו של הגמל מחום הסביבה. תכונות אלו עוזרות לגמל לשמור על גופו מפני התחממות יתר, וכך מקטינות את הצורך בהפרשת זיעה, מסיבה זו הן גם מביאות לחיסכון של מים בגופו של הגמל. בגוף הגמל ישנה דבשת בה הוא אוגר שומן ונוזלים.

גובהו של הגמל כשני מטרים או יותר, ואורכו כשלושה מטרים מהפה עד לזנב. צווארו הארוך מאפשר לו לסרוק את המדבר למרחקים גדולים ולמצוא מים.

צבע גופו החום מתאים לצבע הסביבה. עליו להתמודד עם בעיות חום וקור קיצוניים, חוסר נוזלים וחוסר מזון. החום הרב השורר בסביבה הצחיחה עלול לפגוע ישירות בגוף בעל החיים. חום רב עלול לגרום להקרשת החלבונים בגוף, וכן להפסקת פעולתם של האנזימים, פעילות חיונית ביותר לתפקוד הגוף. האבר הרגיש ביותר לפגיעת חום הוא המוח. דרך הקירור של בעלי חיים הוא על ידי איבוד נוזלים, אולם חיוניותם רבה, ומחסור בהם יפגע בתפקוד הגוף ועלול לגרום למוות. כאשר קיים מחסור במים בגוף הגמל, הוא מפריש שתן מרוכז, המכיל כמויות קטנות של מים, דבר שמצמצם את פליטת המים מגופו (בדומה לבעלי חיים נוספים כמו אדם). הגמל מסוגל להחזיק מעמד במשך שבועיים בלי לשתות ובלי שייגרם נזק לגופו. כאשר הוא מגיע למקור מים הוא שותה כמויות גדולות של מים, וכך משלים במהירות את המים החסרים בגופו ומגיע למאזן מים תקין. הגמל יכול להישאר בחיים , גם לאחר שאיבד מים רבים והפסיד 27% ממשקלו.

גם מיעוט המזון מהווה קושי לא קטן, ועל מנת לכלכל גוף גדול כשלו, נאלץ הגמל לשפר דרכי השגת מזון ואיכות ניצולו הגמל, בשל היותו גדל גוף, אינו יכול להסתתר מקשיי המדבר כדרך שעושים שאת יצורים קטנים, אלא להתמודד עמם. רגליו הגבוהות וצווארו הארוך מכשירים אותו לסקור מרחקים גדולים ולגלות בחוש ראייתו המפותח את מקומות המים והמרעה המועטים, הפזורים ברחבי השממה.

נחירי אפו הצרים כסדקים מגנים יפה על הקרום הרירי והלח של חלל האף מחומו המייבש של אוויר המדבר. לפיכך הגמל מסוגל לחוש בעזרת חוש הריח המפותח שלו את קרבת המים ואף לעמוד בעוד מועד על סופות החול המתחוללות לעתים במדבר, כדי לחוש למקום בטוח יותר.

ברכיו, חזהו ובטנו של הגמל מכוסים יבלות של עור קשה, כך הוא יכול לרבוץ על הקרקע הלוהטת, אם לשם מנוחה ואם לטעינת משא. עיניו מוגנות על ידי ריסים צפופים וארוכים, כנגד פגיעתו של החול, בעת סופה.

 לגמל ישנה התאמה מיוחדת לתנאי המדבר גם בדם: לתאי הדם האדומים יש צורה אובאלית (בניגוד לשאר היונקים, שאצלם היא עגולה יותר). תכונה זו של תאי הדם מעניקה להם יכולת זרימה "חלקה" גם במצבי עקה ויובש של הגוף. תאי הדם האדומים של הגמל גם עמידים יותר מתאי הדם של שאר היונקים בכך שהם מסוגלים לשרוד בתנאי לחצים אוסמוטיים קיצוניים (ממצב של חוסר נוזלים בגוף, ועד לרוויה גבוהה כאשר זה שותה כמויות גדולות של מים).

נוסף למבנה הגוף ולדרכי ההתנהגות גם התהליכים הפנימיים בגופו של הגמל מותאמים לחיים במדבר. לדוגמה, שינויים בטמפרטורת הגוף. טמפרטורת הגוף של הגמל היא בסביבות ̊39 מעלות צלזיוס, כמו של רוב היונקים, אך ייחודו של הגמל הוא בכך שטמפרטורת גופו יכולה לעלות ולרדת בכמה מעלות מבלי שיגרם נזק לגופו. לפעמים ביום חם, או בזמן פעילות גופנית מאומצת של הגמל, טמפרטורת גופו עולה עד ל-42̊ מעלות צלזיוס, ובלילה קר היא יורדת עד 36 מעלות.

הגמל התאים עצמו מכמה כיוונים על מנת לקבל קרינה מועטה ככל האפשר.

א.      התאמה מורפולוגית:

1.      בעל חיים גדול. שטח הפנים קטן ביחס לנפחו ובכך הוא נתון פחות להשפעות תרמליות קיצוניות.

2.      רגליו הגבוהות מרחיקות אותו מהקרקע הלוהטת.

3.      רגלים ארוכות וצוואר ארוך הם מעיין רדיאטורים לאיבוד חום.

ב.      התאמה אנטומית:

הפרווה מכילה הרבה חללי אוויר המהווים בידוד.

צילום: ארז הרשטדט

ג.       התאמה התנהגותית:

פעילות בשעות הבקר ואחר הצהריים. בשעות החמות רובץ בצל או בליית ברירה, רובץ בשטח פתוח, כשממד גופו הצר פונה לשמש. אין עוד בעל חיים מבוית, המסוגל, כמו הגמל, להסתגל לתנאים ארידיים (יובש) קיצוניים. הוא מפורסם בכושר הסיבולת שלו, ללא שתייה, לתקופה ארוכה. כושרו הוא תוצאה של הסתגלות התנהגותית ופיזיולוגית. בעת מנוחה כורע הגמל, כאשר רגליו מקופלות תחתיו, וכך הוא חושף לקרני השמש קטע קטן יחסית של גופו. אזורי הגוף הנוגעים בקרקע בעת הבריכה, מוגנים ברקמה קרנית המבודדת אותם ממגע ישיר עם הקרקע הלוהטת. כשהגמל חשוף לחום ולשמש חלים שינויים בטמפ' הגוף שלו בתחום של  6̊˺ . בשעות הבוקר טמפ' הגוף נמוכה, במשך היום היא עולה בהדרגה, ובערב, כאשר יורדת טמפ' הסביבה, נפלט חום הגוף. הגמל יכול להתקיים על מרעה דל, בתנאים בהם אפילו עז לאט תוכל לשרוד. אוכל כל קוץ, כשרגליו וצווארו הארוכים מאפשרים לו להגיע לענפים גבוהים.

הסתגלויות נוספות: שמירה על נפח דם תקין בתנאי הידרציה; הזעה חסכונית והאטת הנשימה המפחיתה את הפסד המים באמצעות הריאות. נפח השתן בקיץ קטן והוא פוחת עוד יותר בעת התייבשות הגוף. לאחר אובדן מים בשיעור של 20% ממשקל גופו, הוא יכול להשלים את ההפסד (120 ליטר מים לגמל שמשקלו 600 ק"ג), תוך עשר (!) דקות. בתאי הגוף קיים מנגנון המונע יציאת נוזלים מן הדם; התאים עמידים בפני שינויים קיצוניים בתנאי הסביבה, אינם מצטמקים ואינם מתנפחים.

צילום: ארז הרשטדט

מונה שני מינים: גמל דו דבשתי וגמל חד יבשתי. רגלי הגמל הערבי, החד דבשתי, ארוכות מזה של הגמל הדו דבשתי והוא מצוי רק בצורה מבויתת. הוא מתקיים באקלים המדברי, היבש והחם. תפוצתו באזורים מישוריים מדבריים מצפון אפריקה ועד הודו. הוא הוכנס גם לאמריקה ולאוסטרליה.

הגמל הדו דבשתי, או הגמל הבקטריאני, מתקיים באקלים קר והררי, ותפוצתו משתרעת מסין ועד חצי האי קרים. גופו מגושם יותר משל הגמל החד יבשתי, אך רגליו קצרות יותר. בין שני המינים קיימות הכלאות הנותנות וולדות פוריים.

קיימים גזעים רבים של הגמל. למטרות תועלתיות שונות פותחו שתי קבוצות עיקריות של גמלים: לרכיבה ולמשא. איברי הגוף של גמל הרכיבה עדינים יותר, והילוכו מהיר יותר. גמלי משא יכולים לשאת מטען של 150-200 ק"ג למרחק של 35 ק"מ ביממה. גמל רכיב המסוגל לעבור 150 ק"מ ביום.

 

הידיעות על ביות הגמל הדו דבשתי מעטות מאד. נראה שגדל בר במרכז אסיה ובצפון-מערבה. הגמל בוית לפי הדעה המסורתית בערך ב-2000 לפנה"ס אולם בולייט בספרו מביא קטע מתעודה מאללח' שבצפון סוריה (שכבה VII, המתוארכת למאה ה-17 לפנה"ס) ובה כתוב 'מנת מזון אחת לגמל'. לפי עדויות שנמצאו באירן עופר בר יוסף טוען שהשימוש בגמל היה קיים כבר באלף הרביעי לפנה"ס , ואכן בחפירתם של כהן ודיוור באתר בהר הנגב (באר רסיסים), משלהי האלף השלישי, נמצאו עצמות של גמל יחד עם עצמות של עזים. המינים המבויתים אינם שונים משמעותית ממין הבר. נראה שהגמל האפריקאי בוית לפני 3000 שנה ומוצאו מהגמל הבקטיארי. על פי המסורת הערבית, הנביא מוחמד אהב את הגמל ושיבח אותו. לגמל מקום נכבד בשירה ובפולקלור הערביים, ויש לו שמות רבים מאד בערבית.

איש המדבר מקבל מן הגמל את מרבית צרכיו: בשר למאכל (בארץ נשחטים לתעשיית נקניק), שיער לטוויית חבלים ולאריגת לבד לאוהלים ולבגדים, גידים כחוטים, עור לאוכפים, שומן, חלב ותוצרת חלב. בתנאי מרעה טובים מסוגלת הנאקה להניב 3000 ליטר חלב, עם תכולה של 4.7-4.5% שומן, בתקופת חליבה של 16-17 חודשים.

תוחלת החיים: 25-40 שנה. גמל שגילו עולה על 20 שנה אינו מסוגל עוד לעבודה קשה.

האילוף נקרא בערבית בשם "טבע". מאלפים לרוב את הזכרים, שהם המושכים בעול הבית. ללא אילוף לא יוכלו להביא תועלת. את הנקבות כמעט ולא מאלפים. מחזיקים בהם כדי למכור את וולדותיהן.

הגמל הוא בעל חיים נוח וסבלני, למעט תקופת הייחום.

הבגרות המינית מתחילה בגיל חמש.

משני צדי פיו של הזכר מצויות שלפוחיות של קרום רירי המתמלאות אוויר. בעונת הייחום שחלה בסוף החורף הוא שולפן ומכניסן לסירוגין, אגב הפקת קול חרחור חזק. בשעת ההזדווגות הנקבה רובצת כשרגליה משוכות לאחור. הזכר עומד מעליה ומכוון כלפי מטה את איבר הזכרות שלו, הפונה כרגיל לאחור.

הנאקה ממליטה בכר אחרי היריון של כשנה ויכולה להיכנס להיריון נוסף כעבור שנה מההמלטה הקודמת (כלומר טווח הזמן המינימלי בין שתי המלטות של אותה נאקה הוא שנתיים לפחות). לעולם לא נולדים תאומים. הנאקה מתעברת בחורף, ממליטה בחורף הבא, בכר או בכרה, מיניקה עד 12 חודש, ושוב מתעברת למשך שנה. ייתכן שמיד אחרי ההמלטה, בעוד היא מניקה את בכרה, תתעבר שנית. לשם כך עליה להיאנס. במקרה כזה תמליט שנית בהפרש של 12 חודש בלבד. עד 14 יום לאחר הרבעתה תאות הנאקה להרבעות נוספות. עם תום 14 יום, תרים את זנבה, ותדיף ריח המוכר לכל הזכרים, ומעיד שהיא הרה ונוחה להרבעה. אך סימן זה ואף נוכחות בכר צעיר לידה, אין בהם כדי לשכנע גמלים מסוימים (יצריים במיוחד), שלא להזדווג. מועדים לכך הם בעיקר דווקא צעירים בני 3-5.