הטרק הגדול של הבורים בדרום אפריקה

כתב: גילי חסקין; ‏‏08/11/2023

תודה לגדעון ביגר ולאבי שפיר, על הערותיהם.

ראו קודם: מושבת הכף ההולנדית ; תקופת השלטון הבריטי בדרום אפריקה. מבוא לטיול באפריקה,

ראו גם: דרום אפריקה הקדומה ;  המסעות הפורטוגליים לדרום אפריקה.  מלחמת הבורים,  דרך הגנים הדרום אפריקאית, קייפטאון, הקארו הדרום אפריקאי , לסוטו  ; דרום אפריקה – המלצות לקריאה 

הטרק הגדול בדרום אפריקה, היה גל הגירה המוני של אפריקאנרים (Afrikaners) [1] , ילידי מושבת הכף הבריטית באמצע המאה ה-19. כחמישה עשר אלף בני אדם, כרבע מהאוכלוסייה הלבנה של מושבת הכף, עזבו אותה על רקע עימותים שפרצו בינם לבין השלטונות הבריטים החדשים שלה. הם יצאו למסע תנ"כי באופיו, אל תוך יבשת אפריקה כדי מנת לייסד מדינת לאום בה יוכלו לקיים את אורח חייהם וערכיהם האפריקנרי. אירוע זה נחשב לאירוע הלאומי המכונן של האומה האפריקאנרית.

רקע

מושבת הכף או קולוניית הקייפ (Cape Colony) הייתה מושבה בריטית בדרומה של יבשת אפריקה. קדמה לה מושבה הולנדית בעלת שם זהה אשר הוקמה בשנת 1652 [ה"כף" בשמה של המושבה ניתן לה מכף התקווה הטובה, המצוק הסלעי בקצה הדרום-מערבי של יבשת אפריקה, ממנו החלה ההתיישבות האירופית. העיר קייפטאון שליד כף התקווה הטובה שימשה כבירת המושבה.] עם סיומה של המאה ה-18 החל הכוח ההולנדי לדעוך, ובריטניה נכנסה למלא את הוואקום. הבריטים תפסו את הכף ב-1795, כדי שלא ייפול לידיים צרפתיות, ב-1802 החזירו אותו לזמן קצר להולנדים, כבשו אותו שוב ב-1806 מידי ההולנדים שהיו בעלי בריתו של נפוליון . בהתאם להחלטות קונגרס וינה ב-1814, נשארה בידי אנגליה, הבעלות אל ארץ הכף ועל גיניאה שבאמריקה הדרומית[2].

חוואים בורים החלו לעזוב את אזור קייפטאון בתחילת המאה ה 18, כמאה שנה לפני שהבריטים השתלטו על אזור הכף והפכו אותו למושבת כתר בריטית ב-1806 כחלק מהתוכנית  האימפריאלית שלהם, בדרך למזרח הרחוק ובעיקר הודו , שהיא היהלום שבכתר.

החוואים הבורים עזבו את אזור קייפטאון כבודדים בתנועה שנודעה בשם trek boers. הסיבה המרכזית לעזיבה הייתה המדיניות הדיקטטורית בה ניהלה החברה ההולנדית של הודו המזרחית את עניינה. היא רדתה בחוואים, אותם היא הביאה לכייף מהולנד כשלושים שנה לפני כן. החוואים נעו בעיקר לכיוון מזרח ובאמצע המאה ה 18 הם הגיעו לקו העימות עם בני הקוסה (Xhosa), כ 1200 ק"מ מזרחה לקיפטאון.

במרכזו של המתח בין האפריקאנרים  – שנקראו גם "בורים" (Boers) – לשלטונות המושבה, עמדה שורה של תהליכים שהביאו עמם הבריטים למושבת הכף עם תחילת המאה ה-19. בראש ובראשונה הייתה זו מדיניות של אנגליזציה, שהובילה פקידות המושבה, לרבות הגעתם של אלפי מתיישבים בריטים חדשים אליה, אשר אט אט החלו לשנות את צביונה האפריקאנרי-הולנדי. האפריקאנרים חזו במו עיניהם, במה שהם ראו כתהליך זוחל של נישול מעמדם במקום, לטובת כוחם הגדל של הבריטים. הבריטים שינו את מערכת המשפט המקומית, והכריזו על האנגלית, כעל השפה הרשמית היחידה. דבר נוסף שהיה לצנינים עבור האפריקאנרים, היה קיומה של תופעה אשר במסגרתה מיסיונרים אנגליקנים רבים, החלו לפעול ברחבי המושבה ובסביבתה, ולנצר את האוכלוסייה השחורה. האפריקאנרים חששו שהתנצרות של השחורים תהווה פתח להשוואת זכויותיהם לאלו של הלבנים, וכן אות מבשר להקמת חברה רב גזעית, במקום זו הלבנה שהתקיימה במושבה במשך למעלה ממאה שנה. חששותיהם של האפריקאנרים בנידון היו ככל הנראה לא בלתי מבוססים. בשנים הבאות חוקקו הבריטים שורה של חוקים, אשר שיפרו את מעמדם האזרחי של השחורים, זאת למורת רוחם של האפריקאנרים. ההכרזה הבריטית בדבר שוויון הגזעים הייתה לדידם התרסה חריפה במיוחד. הקש ששבר את גב הגמל של הבורים, היה ככל הנראה ביטול העבדות בתחומי המושבה בשנת  1833, שכן כל קיומם כחקלאים התבסס על העבדות של האפריקאים[3]. מבחינתם היה זה גזר דין מוות כלכלי הבורים ראו הכך כצעד המתריס נגד הסדר האלוהי של הגזעים.

ממשלת המושבה ניסתה למתן את המתחים באמצעות הבטחת פיצוי כספי לבעלי העבדים עבור כל עבד משוחרר, אך רק לעיתים רחוקות נראה היה שהדבר מרצה את האפריקאנרים[4].

בשנת 1834, תקפו שבטי הבאנטו (Bantu)[5] המקומיים – שכונו "כאפירים", כלומר, כופרים[6], את חוות הבורים, בצד המזרחי של מושבת הכף, רצחו מתיישבים שרפו את משקיהם ושדדו את בקרם. רק לאחר חצי שנה עלה בידי השלטונות לגרש את הפולשים ולהקים רשת של משלטים, בתחום הטריטוריה של ה"כופרים", שסופח למושבת הכף. הבורים תבעו פיצויים בגין התרשלותם של השלטונות בנקיטת אמצעי הגנה. מושל המושבה הכיר בתביעתם, אך הממשלה בלונדון דרשה לוותר על השטח המסופח והצדיקה של תביעותיהם של הכאפירים על ארצם. ההפקרות וחוסר הביטחון באזור הגבול, היו אחת הסיבות להתמרמרות בורית, גדלה והולכת[7].

הטרק הגדול

הבורים הפנימו שבריטניה מתכוונת להמשיך והעמיק את אחיזתה בחייהם ובעיסוקיהם. עד מהרה החלו להישמע בקרב האפריקאנרים במושבה, קולות של מרד, לצד גילוי רגשות ערגה לתקופת השלטון ההולנדי. אך לנוכח כוחה הרב של האימפריה הבריטית, הבינו האפריקאנרים שכל ניסיון לעימות ישיר עם האימפריה נידון לכישלון.

בעקבות זאת החליטו כ-20,000 בורים, לעזוב את מושבם באזור מזרח הכף ולעלות צפונה, לעבר חופי האוקיינוס ההודי, למחוז נטאל, כדי לייסד מדינת לאום אפריקאנרית. כך החל בשנת 1835, החל "המסע הגדול" (Great Treck), שבו נטשו בהדרגה קבוצות שונות אפריקאנרים, על משפחותיהם, עדריהם, העבדים שהיו עמם, הבקר שגידלו, ומעט הרכוש שברשותם, ככול  שיכלה עגלת המסע שלהם לשאת והיגרו צפונה מזרחה. ראשוני המהגרים של הטרק הגדול היו מאות ספורות של אפריקאנרים, אשר החלו לנדוד מזרחה, באופן הדומה למסעותיהם של הטרקבורים (Trekboers), כמה עשרות שנים קודם לכן[8]. הם תרו את הארץ לאורכה ולרוחבה, למדו אותה ונלחמו בשבטים שחורים ילידיים אשר ניסו להתנגד לבואם.

המסע כולו היה במגמה צפון מערבית מכיוון שבצד המזרחח ישבו בני קוסה, איתם היה להם מאבק מזוין כבר יותר מ 80 שנה. מעבר למישור החוף היה גוש הבזלת הענק של לסוטו שלא היה עביר מבחינתם. הם הלכו מרחק גדול,  כדי למצוא לעצמם 'בית-לאומי' שבו יוכלו לחיות כרצונם תחת שלטון עצמי. הם האמינו שהארץ נתנה להם על ידי האל וכי (משהו שהייה לעוכריהם לאחר שנים רבות) השחורים בני המקום, תפקידם הוא להיות 'חוטבי עצים ושואבי מים. במשך עשר שנים (1835-1845), נטשה כרבע מהאוכלוסייה האירופאית את אדמותיה ואת עסקיה, בחפשם אחר ארץ פנויה להתיישב בה ולייסד בה רפובליקה עצמאית[9].

בורים אלו, שנקראו "פוּרטרקרים" (Voortrekkers – "חלוצים-נוודים בהולנדית"), חיפשו אחר שטחים רחוקים מהשפעה בריטית, בהם יוכלו להתיישב ולקיים את אורח חייהם המסורתי של עבודת אדמה ואמונה בתנ"ך. בשונה מהטרק-בורים, שנדדו  בחפשם אחר אדמות, עוד באמצע המאה ה-18, הבורים של "הטרק הגדול" התכוונו להרחיק אל מחוזות, שהאדם האירופאי מעולם לא ביקר בהם ולהתנתק כליל ממושבת הכף ומהאימפריה הבריטית.

המסע שיצא לדרך בשלבו הראשון והעיקרי, יצא מחמש נקודות ישוב שונות בחמישה ראשים, שהונהגו כול אחד על ידי מנהיג מרכז. בנוסף לזאת יצאו בנפרד שתי משלחות סיור, שמטרתן הייתה לאתר אזורים מתאימים להתיישבות חקלאית וגם למצוא מוצא אפשרי לעיר נמל לגדות האוקינוס ההודי על מנת שתהייה להם אפשרות לחיות כחוואים שיכולים למכור את התוצרת ולא לחיות כחוואים קיומיים שמגדלים לתצרוכת האישית משפחתית שלהם.

הם קבעו להיפגש במרכז הרמה הפנימית במקום שניקרא Ta Banchu ( ליד העיר  Bloemfontein של היום) ומשם להחליט לאן ללכת. כאשר הם נפגשו שם הם הכריזו על פיט רטיף (Pieter Mauritz Retief), כמנהיג האספה המכוננת שלהם ומיד התפלגו על השאלה לאן לפנות?  שני ראשים המשיכו צפונה מעבר לנהר הול ובהמשך יסדו את הטראנסול. שלושה ראשים עם פיט רטיף הלכו מזרחה לכיוון הזולו. המסע הגדול הקביל בעיני האפריקנרים ליציאת בני ישראל ממצרים. האוכלוסיות השחורות, שנקרו בדרכם ולא שמחו להעניק להם את אדמותיהם או להשתעבד להם כעבדים, דמו בעיניהם ל"עמלק" וניצחונם על ממלכת הזולו, שהוצגו כ"כנענים",  נרשם כהוכחה נוספת היותם "עם נבחר". הצהרה אשר נכתבה על ידי פיט רטיף , אשר פורסמה בעיתונים במושבת הכף, משקפת היטב את הרוחות שנשבו בקרב אנשי הטרק[10].

בשונה מרוב נדידות האוכלוסין שהתרחשו במהלך ההיסטוריה, הטרק הגדול לא נבע מהכרח כלכלי או פוליטי. שום דבר לא מנע בעדם לחיות במושבה כמקודם וגם אם אופק המוביליות החברתית נראה חסום, הם יכלו לשמור במושבת הכף, על רמת חיים גבוהה הרבה יותר, מזו שאפיינה את חיי  הנדודים או את ראשית התיישבות בנחלות החדשות. נדודי הבורים ברחבי פנים הארץ, יצרו צורות חדשות של ארגון פוליטי וכלכלי. המבנה החמולתי-פטריארכלי אפשר את הופעתם של מעיין צ'יפים – ראשים כריזמטיים של בתי אב, שהייתה להם מרות מוחלטת, גם אם אבהית על אנשיהם ועל הרכוש. היו כמה מהם שהתאהבו בנדודים ותהו אם לא כדאי להמשיך בצורת חיים נוודית זו. אחרים, רצו להגשים את האתוס המקראי של התנחלות  בתום הנדידה וחששו שהנוודות תהיה נטישה של האירופאיות ומעבר למה שכינו "הוטנטוטיזציה (Hottentot) "[11]. גורם נוסף, שעודד את הבורים לייסד רפובליקות של חוואים, היה למרבה האירוניה, האימפריה הבריטית עצמה. פרגמטית כהרגלה, החלה האימפריה לראות יתרון בקיומן של ישויות פוליטיות לבנות במעמקי היבשת. הם החלו לחשוב, שרפובליקות הבורים ישמשו גורם קולוניזטורי חלוצי, שיארגן את האוכלוסיות האפריקאיות המקומיות ככוח עבודה ויערער, אולי אף ישבור את תחושת העצמאות והזיקה אל הקרקע, שפיעמה בקרב אותן אוכלוסיות. בהיותן ישויות עצמאיות וזרות, יהיו הרפובליקות הבוריות, חופשיות לעשות ככל העולה על רוחן, ללא חשש מדעת הקהל בלונדון. תלותן של הרפובליקות באימפריה, לשם השגת נשק ותחמושת וגישה  לנמלים, תהפוך אותן לכלי שרת בידי האינטרסים הבריטיים[12].

מצפון וממזרח לנהר האורנג', שהיה הגבול של מושבת הכף, מצאו ה"פוּרטרקרים" שטחים עצומים של אדמות מרעה, שנראו לא מיושבים. נראה היה להם כי הגיעו לארץ המובטחת שלהם, עם די שטח לרעיית עדריהם ולפריחת תרבותם של עצמאות אנטי-אורבנית. הם גילו בדרכם אדמות מרעה נטושות, קבוצות לא-מאורגנות של פליטים, וסיפורים על ברוטליות. אך אלו לא היו מצב רגיל, אלא תולדה של הצלחותיו של שאקה (Shaka) מלך הזולו (zulu),  שבעשור השלישי של המאה ה-19 ייסד אימפריה ריכוזית. הצלחותיו הצבאיות של שאקה שילבו פלגים נוספים לתוך האימפריה שלו ואילו האחרים, שלא רצו למצוא את עצמם תחת שלטונו, בחרו לעזוב את מולדתם ולצאת למסע נדודים. מסעות הכיבוש של שאקה הובילו להגירה המונית של שבטים שלמים מאדמותיהם. מסע נדודים זה כונה "מפקאנה" (Mfecane), שהוראתה "חיסול" בשפת הזולו (Zulu)[13]. לפיכך, הריק שמצאו הפוּרטרקרים, היו תוצאה של המפקאנה, ולא מצב רגיל.

האוכלוסייה המפוזרת במישורים הגדולים, לא התנגדה לפוּרטרקרים, למעט מצד בני עם הנדבלה (Nedeble) החזק יחסית. הילידים היו מפוזרים כתוצאת המפקאנה, ולא היו ברשותם סוסים או כלי נשק. מצבם המוחלש גם חיזק את אמונת הבורים, כי הכיבוש האירופאי פירושו הגעה של תרבות לארץ פראית. אולם ההרים בהם בנה המלך מוששו (Moshesh) את אומת הבאסותו (Besutu) ועמקי ארץ הזולו היו מקומות בעייתיים יותר. במקומות אלו ההתנגדות הייתה חזקה, וההתקדמות של הבורים הביאה לסדרה של קרבות, מאבקים, והסכמים זמניים על פני 50 השנים הבאות, בהן נרשמה התחזקות הדרגתית של הלבנים.

הקבוצות הנודדות של הבורים נבדלו זו מזו בתפיסות הערכיות ובפרשנות התאולוגית של כתבי הקודש. יש לציין במיוחד את זו של פיט רטיף, שהוזכר לעייל:

ב-6 באוקטובר 1837, יצא רטיף, על גבי סוסו, יחד עם עוד חמישה עשר רוכבים וארבע עגלות משא, לחקור את האזור שבין רכס הרי דראקנסברג (Drakensberg)[14] לפורט נטאל (Port Natal) – כיום דרבן (Durban) – לבדוק את הפוטנציאל של המקום להתיישבות. הוא יזם משא ומתן עם מלך הזולו, דינגאנה (אחיו למחצה של שאקה, אשר נרצח זה מכבר), ובאותו החודש אף הגיע לביקור אצלו בארמונו. בעת ביקורו השני של רטיף אצל דינגאנה, הסכימו אנשי הזולו להתיישבותם של האפריקאנרים בנטאל, בתנאי שהם יעזרו לזולו, להשיג בחזרה בקר שנגנב מהם על ידי שבט יריב. האפריקאנרים מילאו את חלקם בהסכם, ותוך זמן לא רב השיבו כ-7,000 ראשי בקר שהיו שייכים לזולו[15].

תוך שבועות ספורים, הגיעו כמה מאות אפריקאנרים, להתיישב בשטחי ממלכת הזולו. למרות אזהרות שונות, יצא רטיף ב-28 בינואר 1838, פעם נוספת להיפגש עם דינגאנה (Dingane), בתקווה שיוכל לשאת ולתת עמו על גבולות קבע להתיישבות האפריקאנרית בנטאל. למראית עין, המשא ומתן היה מקובל על דינגאנה, אשר חתם בעקבות הדיונים עם רטיף על כתב ויתור. לאחר החתימה הזמין דינגאנה את רטיף ואנשיו לחזות, במסיבה והצגה מיוחדת של אנשי שבטו, היה זה ב-6 בפברואר. עם כניסתם לאזור, התבקשו האפריקאנרים להשאיר את נשקם מחוץ למתחם ההופעה, כדי לכבד את המנהגים של הזולו, ואנשיו של רטיף כיבדו את הבקשה. באמצע ההופעה, התנפלו אנשיו של דינגאנה על האפריקאנרים ושבו אותם ואת בני לוויתם השחורים. רטיף ועוד כ-100 איש (ביניהם היה גם בנו, גברים אחרים מהמחנה ומשרתים) נלקחו לגבעת קוואמטיוואנה, אתר בו נהג דינגאנה להוציא להורג את אויביו[16]. אנשי הזולו טבחו בכולם באמצעות מערך אימפי (Impi)[17], במה שיכונה לימים "טבח משלחת רטיף". מיד לאחר הטבח, הורה דינגאנה להוציא להורג את כל האפריקאנרים שהתיישבו בעצת רטיף בתחומי ממלכתו, וכן להחרים את רכושם. 534 אנשים נהרגו, לרבות 185 ילדים ו-56 נשים[18].  רצח זה היווה אות לחודשים ארוכים של מאבקים עקובים מדם, בין הבורים לבין הזולו, שבהם הייתה על פי רוב, ידם של הזולו על העליונה. בתקופת העימותים הללו זכו הבורים, לעיתים לתמיכת כוחות בריטיים ולעיתים לסיוע מצד מתיישבים בוריים אחרים, אשר גם הם נטלו חלק בטרק הגדול".

ב-9 באפריל 1838, כחודשיים לאחר הטבח במשלחת רטיף, פרץ הקרב, אשר יקבל לימים את השם "קרב איטאלני" (Italeni). אל מול צבאם הלא מאורגן, פגשו האפריקאנרים כוח זולו מאומן היטב ומתואם של כ-8,000 לוחמים, במערכי אימפי. מצוידים בנשק חם. הכוחות האפריקאנרים הצליחו להנחית מכות קשות על צבא הזולו, כאשר בקרב כוחותיהם שלהם נרשמו עשרה הרוגים בלבד. למרות זאת, הם לא הצליחו להכריע את צבא הזולו האפריקנרים נסוגו והקרב נתפס ככישלון[19].

חוסר ההצלחה להכריע את הזולו בקרב איטאלני, הוביל למסע הפקת לקחים בקרב האפריקנארים. הפעם הוחלט על קיום הכנה מדוקדקת לפני היציאה לקרב, לתפקיד נבחר המצביא האפריקנרי הצעיר אנדריאס פרטוריוס (Andries Pretorius). שמונה חודשים לאחר קרב איטאלני, ב-9 בדצמבר 1838, נשא הכוח האפריקנרי תפילה המונית לאלוהים ובסיומה נשבע שאם זה יעניק להם את הניצחון, יקדישו יום זה בשנה לעבודת האל ולפיאור שמו. זמן קצר לאחר מכן החל הקרב, אשר עתיד להיקרא לימים "קרב נהר הדם" (Battle of Blood River/ Bloedrivier). הצבא האפריקאנרי, אשר מנה כ-700 לוחמים חמושים בנשק חם ומצוידים בתותח אחד, התמקם בעמדות הגנה על גדות נהר התאו (Buffalo River), סמוך לאתר בו נערך קרב איטאלני. עם בוקר 16 בדצמבר, כוח זולו עצום בגודלו של 12,000 עד 21,000 לוחמים מצוידים בחניתות החל לתקוף במערכי אימפי את הכוח האפריקנרי. אל מול רעמי אש רובי האפריקנרים, כשלו הזולו בכל ניסיון להתקרב אל עמדותיהם. הקרב, אשר נערך בין שעתיים לשלוש שעות, הסתיים בתוצאה מכרעת יוצאת מגדר הרגיל. למעלה מ-3,000 אנשי זולו נהרגו ואף לא אחד מקרב האפריקאנרים. צבא הזולו נסוג משדה הקרב, ממלכת הזולו הידרדרה לתוך מלחמת אזרחים וחדלה למעשה מכל תפקוד ריבוני. ארבעה ימים לאחר תום הקרב, מצא כוח אפריקאנרי את שרידי עצמותיו של פיט רטיף, במקום בו בוצע הטבח באנשי משלחתו[20].

באופן לא מפתיע, ראו האפריקאנרים את ניצחונם ב"קרב נהר הדם", כאות מבשר מהאל באשר לצדקת דרכם. הקרב נתן רוח גבית לטרק הגדול, כאשר זה התעצם וזכה במצטרפים נוספים ממושבת הכף. הניצחון על הזולו, אשר הידיעות אודותיו התפשטו ברוב שטחי דרום אפריקה של ימינו, הביא לביסוס תדמיתם של האפריקאנרים כעם נחוש ובלתי מנוצח, אשר היווה את הכוח הדומיננטי בטריטוריות שמחוץ לתחומי המושבה הבריטית[21]. "קרב נהר הדם" היה לאבן היסוד של המיתוס הלאומי של הבורים. בעקבות הניצחון הכריזו האפריקאנרים על 16 בדצמבר, כעל "יום הנדר" (Geloftedag or Dingaansdag), אשר נחגג במאה וחמישים השנה הבאות מדי שנה ושנה (עם נפילת האפרטהייד בשנת 1994, שונה החג ל"יום הפיוס")[22].

בשנה שלאחר קרב נהר הדם, הגיעו כמויות גדולות יחסית של אפריקאנרים להתיישב בחבל נטאל, באזור דורבן (Durban) של היום.

הטרק הגדול עצמו נחשב לפי רבים לאירוע הלאומי המכונן של האומה האפריקאנרית. מקומו של הטרק הגדול בתודעה הבורית, מזכיר במדת מה את כיבוש הספר באתוס האמריקאי. אך לאפריקאנרים לא הייתה תעשיית קולנוע הוליווד, שתנחיל את האתוס הזה לתודעה העולמית.

ראו באתר זה: כיבוש הספר האמריקאי.

בעקבות הכרעת הזולו, נחשב האזור אידיאלי עבור האפריקאנרים. למרות שאל מול עיניהם הם ראו ניצנים של קולוניזציה בריטית מוקדמת של האזור. על אף זאת, הם החליטו לנצל את שעת הכושר, וב-12 באוקטובר 1839, הם הכריזו על הקמת רפובליקת נטאליה (Natalia Republiek) – מדינה אפריקאנרית דמוקרטית עצמאית,  באזור העיר דרבן (Durban) של היום. מקימי הרפובליקה קיוו שבדרך זו של קביעת עובדות בשטח, הם יניאו את בריטניה מכוונתה להשתלט על האזור[23].

תושבי הרפובליקה החדשה ייסדו את העיר פיטרמריצבורג  (Pietermaritzburg), בה הם קבעו את בירתם ושם הם הקימו את מועצת העם של נטאליה (Natalia Republiek)), שהיה הפרלמנט המקומי. אולם נראה כי עוצמתה של בריטניה והיעדר בסיס ממשי למדינה, דנו את הרפובליקה לכישלון כבר עם הקמתה. עם זאת, יעברו כמעט ארבע שנים עד שבריטניה תספח את נטאליה והרפובליקה העצמאית תגיע לקיצה[24].

ב-1852,  הגיעו כמה אלפי משפחות בוריות להסכם עם השלטון הבריטי ,על הכרה בעצמאותו של האזור שמצפון לנהר ואל ואל (Vaal, נהגה "פָאל"),, שטח שנקרא 'טרנסוואל' (Transval), כלומר, מעבר לוואל). במקביל, הכירו הבריטים בעצמאות האזור שבין הנהרות ואל ואורנג', שם הוקמה "מדינת אורנג' החופשית" (Orange Free State -OFS). הבריטים באותה עת לא גילו עניין רב בטריטוריות החדשות.

גם ההתיישבות במקומות אלו לא הייתה שלווה ופטורה מאלימות, שכן אזורי התיישבות הללו היו גם הם מאוכלסים בבני הזולו והאנדבלה. השתלטותם של הבורים על האזור ושאיפתם לשעבד את האוכלוסייה המקומית בחוותיהם החדשות, הציתו שרשרת של מלחמות קשות, שתרמו גם הן, נדבך נוסף למיתוס הכיבוש הבורי וזאת משום שעתה יכלו הבורים, לשיטתם, לטעון לזכותם עלה אדמה, בכך שקידשוה בדם.

הערות

[1] אפריקאנרים (באפריקנס: Afrikaners") הם הדרום-אפריקאים הלבנים הדוברים את שפת האפריקאנס – שפה שהתפתחה מדיאלקט הולנדי. מוצאם בעיקר במהגרים קלוויניסטים מארצות צפון-מערב אירופה (ברובם הולנדים, גרמנים וצרפתים הוגנוטים).

האפריקאנרים ידועים גם כ"בורים" (Boere = איכרים באפריקאנס ו-Boeren בהולנדית, על שום עיסוקם של ראשוני המתיישבים הלבנים בחקלאות בדרום אפריקה, אם כי היום שגור יותר המונח "אפריקאנרים" לאפיון קבוצה אתנית זו. מכיוון שנולדו באפריקה, הם חשו עצמם שייכים לארץ זו יותר מאשר למולדתם האירופית המונח "אפריקאנר" משמש היום בעיקר לצורך הבחנה בין הלבנים דוברי האנגלית – צאצאי הקולוניאליים הבריטים, לבין דוברי האפריקאנס – צאצאי המתיישבים הבורים המקוריים. ראו בהרחבה: מושבת הכף ההולנדית

[2] קונגרס וינה (נקרא גם "הקונגרס הרוקד" ו"קונגרס השלום הבינלאומי") היה ועידה של דיפלומטים ומנהיגים מכל מדינות אירופה (למעט האימפריה העות'מאנית) שנערכה החל מה-1 באוקטובר 1814 ועד 9 ביוני 1815. את הקונגרס אירחה אוסטריה בווינה בירתה על מנת להשיב את הסדר הטריטוריאלי והפוליטי באירופה שלאחר המלחמות הנפוליאוניות. בראש הקונגרס עמד מי שהיה אז שר החוץ של אוסטריה קלמנס פון מטרניך השמרן, שמטרתו הייתה רסטורציה, כלומר החזרת המצב באירופה למה שהיה לפני המהפכה הצרפתית. בנוסף לכך ביקשו המדינות המתכנסות לחתום על הסכמים דיפלומטיים ובריתות בין מדינות אירופה, במטרה להגן על מאזן הכוחות בין המדינות ולסייע בשמירת היציבות והשלום.

את הדיונים ניהלו ארבע המעצמות המנצחות הגדולות של אירופה באותה תקופה: רוסיה, האימפריה האוסטרית, פרוסיה ובריטניה. נציגיהן של מעצמות אלה, כמו למשל לורד קסלרי הבריטי, היו המשפיעים בקונגרס, ולמעשה ניהלו אותו מאחורי הקלעים כשלנציגי המדינות הקטנות יותר הייתה מעט מאוד השפעה. יוצאת דופן מכלל זה הייתה צרפת, שאחרי תבוסתו והגלייתו של נפוליאון הוחזרה לשליטת בית בורבון. בזכות עורמתו וכישרונו הדיפלומטי של נציגה שארל-מוריס דה טליראן, הצליחה צרפת למלא חלק חשוב ומשפיע בקונגרס וינה חרף תבוסתה המשפילה וחולשתו של בית בורבון באותם ימים.

[3] העבדים שוחררו, אולם השמרנות של המתיישבים הבריטים ותחושת העליונות הגזעית שלהם מנעה רפורמה רדיקלית, וב-1841 הועבר חוק שהנציח את שליטת הלבנים במושבת הכף.

[4] Binckes, R. 2013. The Great Trek Uncut: Escape from British Rule- The Boer Exodus from the Cape Colony 1836. Johannesburg: 30° South Publishers

[5] בַּאנְטוּ הוא כינוי למעל 400 קבוצות אתניות שונות באפריקה, מקמרון ועד לדרום אפריקה, המאוחדות על ידי משפחת שפות משותפת (שפות הבנטו), ובמקרים רבים גם מנהגים משותפים.

[6] כאפירים – כינוי של שבטי הבאנטו, שקיבלוה בורים מהערבים באפריקה המזרחית.

[7] האנציקלופדיה העברית, עמ' 390-391

[8] הטרקבורים היה  כינויים של אפריקאנרים רועים נוודים, לרוב צאצאיהם של המתיישבים ההולנדים בדרום אפריקה של ימינו. הטרקבורים עזבו במהלך המאות ה-17 וה-18 את השטחים המיושבים של מושבת הכף ההולנדית והחלו לנדוד אל המרחבים של פנים יבשת אפריקה. לטרקבורים היה תפקיד חשוב בהיווצרות לשונם של האפריקאנרים, היא שפת האפריקאנס; וכן בהנחת היסודות לטרק הגדול.

אף על פי שהולנדים היוו את חלק הארי של אוכלוסיית הטרקבורים, היא כללה גם קבוצות קטנות יותר של אוכלוסיות לבנות אחרות כמו גרמנים, צרפתים וסקנדינבים, ואף אוכלוסיות לא לבנות כצבעוניים.

[9] ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, עמ' 44

[10] John A. Williams, From the South African past: Narratives, Documents and debates, Boston, Houghton Miffin, 1997

[11] הידמות לשחורים בני הקוי-קוי, שכונו בפיהם "הוטנטוטים".

[12] היסטוריה פוליטית של דרום אפריקה, עמ' 45

[13] המפקאנה נקראת גם "דיפאקאן" (Difaqane), שמשמעה "הגירה כפויה" בשפת הססותו (Sesoto).

[14] רכס הרי הדראקנסברג (באפריקאנס: Drakensberg – מבוטא "דראקנסבֶּרכֶה") – "הר הדרקון"; הוא הגבוה ביותר בדרום אפריקה, ומתנשא בפסגת תבנה נטלניאנה לגובה של 3,482 מטר. בשפת זולו ידוע הרכס כ"אוחהלמבה"  (uKhahlamba) שפירושו "מחסום החניתות" ובשפת ססותו שפתם של בני הבנטו, הוא ידוע כ"מאלוטי". בשל המבנה הגאולוגי הייחודי שלהם, הם מהווים אתר יוצא דופן, וכמעט יחיד במינו בעולם.

[15] O. Ransford (1968), The Great Trek. Serpent In Eden.

[16] O. Ransford (1968), The Great Trek. The Great Murder.

[17] אימפי הוא מבנה קרבי שהיה בשירות בני הזולו. האימפים הראשונים גויסו על ידי שאקה בתחילת המאה ה-19. צעירי הזולו גויסו בגיל 6 לתוכנית אימונים במסגרת האינטנגה ופוזרו לחטיבות בהגיעם לגיל 20.

[18] Wood, William (1840). An Eyewitness Account of the Massacre of Retief. Statements respecting Dingaan, king of the Zulus. Collard & Co.(……….

[19] O. Ransford (1968), The Great Trek. Blood River.

[20] Mackenzie, S.P (1997). Revolutionary Armies in the Modern Era: A Revisionist Approach. Routledge. pp. 74–75

[21] יהונתן אלשך, ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 2014

[22]  "Day of Reconciliation", Encyclopaedia Britannica.com

[23] O. Ransford (1968), The Great Trek. Natalia.

[24] "Natal". 1911 Encyclopædia Britannica, Volume 5. Cambridge University Press. p. 259.